הוא והיא

הוא והיא #30

היא: אז איך היה הפיילוט?

הוא: היה אחלה!

היא: באמת?

הוא: כן, היה ממש קשה ובעייתי. ההרצאה לא הייתה טובה.

היא: רגע, אבל הרגע אמרת ש

הוא: היה מצוין, ממש זרם וכולם נהנו.

היא: אני לא מבינה.

הוא: מה יש להבין? היתה הרצאה טובה וממש בעייתית, והפיילוטאים התלהבו מאוד וממש הפריע להם הכל.

היא: אתה מפתח אלרגיה להיגיון?

הוא: תראי, הכותרות לשקפים היו ממש מצחיקות

היא: אוקיי, אז הכותרות היו טובות.

הוא: …וכמובן שלא צריך אותן והן רק מפריעות לזרימה של ההרצאה, וחוץ מזה הן מעולות.

היא: אתה מקשיב לעצמך היום מהצד הלא נכון?

הוא: מה מסובך להבין?! זו הרצאה מעולה וצריך לשנות בה המון ולהעביר אותה איך שהיא!

היא: שמו לך משהו באוכל, נכון?

הוא: אוי, והעיצוב… העיצוב של השקפים היה פשוט

היא: כן…?

הוא: ממש בעייתי ונראה נהדר וצריך לשנות את כל הפונטים ולא לשנות כלום.

היא: זה הפוסט שאתה רוצה שאנשים יקראו בשישי על הבוקר?

הוא: והתמונות… חייבים להגדיל את כולן.

היא: אוקיי, אז ההרצאה תהיה יותר גרפית ומעניי

הוא: ולהקטין אותן. מיד. הפונט קטן מדי.

היא: טוב שלא אמרת שהפונט

הוא: הרבה יותר מדי גדול וחייבים להגדיל אותו ולהקטין אותו כדי שהתמונות יהיו קטנות כי הן ממש גדולות מדי וחייבים להגדיל אותן עוד יותר כדי שהפונט יוכל לקטון ולגדול.

היא: בו זמנית.

הוא: די להתבדח.

היא: עוד משהו?

הוא: ותפסיקי להיות רצינית כל הזמן!

היא: אבל

הוא: וזה עוד משהו שאמרו לי – שהבדיחות ממש סבבה

היא: אחלה!

הוא: …והן ממש מיותרות וחייבים להפסיק איתן ולספר עוד מהן.

היא: אבל

הוא: תפסיקי לקטוע אותי, ולמה את לא מדברת?

היא: אז מה שאתה אומר, זה שישבת שם שעה וחצי ושמעת פידבקים מנוגדים משישה משבעה אנשים?

הוא: וחתולה.

היא: איזו חתולה?

הוא: הייתה שם חתולה שהסתובבה בדירה והביעה התעניינות.

היא: מי הביא אותה?

הוא: שרודינגר.

רשומה רגילה
כללי

הרומן שלי עם באפי

פורסם במקור כסטטוס ארוך בפייסבוק, לרגל חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים". כמו כן, ספויילרים אפשריים (למי שאיחר ב-20 שנה).

אוקיי, בואו נדבר על באפי ועליי.

תירגעו, תירגעו. זה לא מה שאתם חושבים. ובכל זאת – מה הקטע עם באפי? ולמה חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים" צריך להיות כזה ביג דיל? ולמה אני חופר, כרגיל?

כשהייתי בתיכון, הפציעה בערוץ 2 סדרת רכש חדשה שיועדה לבני נוער, ושובצה בהתאם (בשעה שש או שבע בערב, אם אינני טועה).

העפתי עליה מבט. נראתה נחמדה. אני חושב שהפרק שהכי זכור לי מהעונה הראשונה היה הפרק עם הגמל שלמה (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר). אבל מה לעשות – לא נסחפתי, ולך תזכור לצפות בסדרה שמשודרת בשעה לא הכי אטרקטיבית. אז עזבתי.

ואז הגיע העונה השנייה – גם לערוץ השני. והובלטה שם דמות בשם אנג'ל, אבל מכיוון שלא צפיתי בעונה הראשונה, ומכיוון ששוב שכחתי לצפות בהרבה יותר מדי פרקים, זנחתי אותה שוב. הספקתי לראות את הסצינה הבלתי נשכחת עם מיס קלנדר ואנג'ל. נו, אתם יודעים על מה אני מדבר.

ואז עונה שלוש – אותו סיפור. כן, הפיית' ההיא הייתה מסקרנת, וגם ראש העיר. היה אפשר לראות שהסדרה הזו מתפתחת היטב… אבל פספסתי יותר מדי פרקים ולא היתה לי נקודת התייחסות יציבה מספיק להתחבר לעניין. פרט מעניין: פרק הסיום של העונה שכלל את פיצוץ בית הספר (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר) שודר בישראל בשעות הלילה המאוחרות כי… לא ממש ברור למה. איכשהו בארץ נבהלו משידור הפרק הזה, על רקע פיגוע הירי בקולומביין בארה"ב באותה שנה והפרק שודר זמן רב מאוד לאחר מועד שידורו המקורי בארה"ב. הייתי בצבא כשהוא שודר ואפילו הצלחתי לצפות בו, אבל… אני מניח שהבנתם את הקטע.

השתחררתי מהצבא, והסדרה החמקמקה משודרת בערוץ Star Plus דאז. יום אחד אני נתקל בפרומו לפרק שהגימיק המרכזי בו הוא שהוא די אילם. ללא מילים. לימים הבנתי שמדובר ב-27 דקות ללא מילים. נו, אתם יודעים על איזה פרק אני מדבר. רצה הגורל ובמקרה תפסתי את מועד שידור הפרק והצלחתי לצפות בו.

פאק. מי.

אוקיי, זה היה לא צפוי. אני עד עכשיו זוכר את עצמי יושב מול המרקע, והמחשבה היחידה שיש לי בראש זה: "ואו… אז ככה אמורה להיות טלוויזיה."

אבל גם אז לא הצלחתי לראות את הסדרה באופן קבוע, מכיוון שלא ראיתי טעם לצפות בסדרה שפיספסתי כל כך הרבה פרקים ממנה. פאק מי פעם שנייה.

הלאה. עונה חמש. אני רואה אותה באופן די ספורדי – פרק פה, פרק שם. היי, הנה אחות של באפי ומה-לעזאזל-ראיתי-עכשיו? נו, אתם יודעים על מה אני מדבר. אבל שוב… אותו הסיפור, ידה-ידה-ידה, רציפות, ידה-ידה-ידה… שוב פעם פיספסתי.

את עונה שש לא ראיתי בכלל. עונה שבע – פירורים. אבל ברור לי שיש כאן משהו שדורש התייחסות, אבל איכשהו אני לא נכנס לעובי הקורה.

ואז, יום אחד, אני נתקל באתר מקסים מאין כמותו בשם "המסך המפוצל", המופעל בין היתר על ידי אנשים כמו אסף רזון, גיא בוסקו ועוד רבים וטובים שלבושתי הרבה פשוט איני זוכר את שמם. והחבר'ה המוכשרים האלה מקימים באתר את "שער באפי" המיתולוגי. וכשעבדכם הנאמן מרפרף שם, הוא חווה לא פחות מסטירת לחי לנוכח התוכן הרב שיש להשלים. "אלוהים אדירים, את כל זה פיספסתי?! ארורים תהיו!!!" (לא באמת ארורים תהיו, זו סתם מניפולציה זולה כדי להדגים את שברון ליבי כשגיליתי את גודל הפיספוס.)

(הערה עגמומית: האתר עדיין קיים, אך בגירסת ארכיון מנוונת בלבד. לדאבוני, שער באפי אינו זמין יותר כפורטל. הסקירות המעולות שפורסמו בו נמצאות בארכיון אך יש לחפשן ידנית 😦 )

אז אני מחליט לעשות מעשה, ומשתמש בנפלאות האימיול כדי להשלים פערים. מוריד עונה, רואה עונה. כשמתאפשר, קורא את הסכפ"שים (סכפ"ש = סיכום פרק שבועי) ב"מסך המפוצל" כדי לראות האם פיספסתי משהו. למי שלא מבין את פשר העניין – כשגיק נתקל בסדרה שתופסת אותו, זה מינימום הכנת תזה. צריך לקלוט הכל, לחרוש הכל, לבדוק הכל, כדי לודא שום פרשנות לא תתפספס ו… אה, זה לא אצל כולם ככה? מה, רק אני הדפוק? עזבו, אל תענו לי בעצם.

עונה אחר עונה, פרק אחר פרק. סיימנו עם באפי? יאללה, בוא ניתן בראש עם אנג'ל. נגמר אנג'ל? שיט, מה רואים עכשיו?

יום אחד מלכת היופי נכנסה לחיי. אני מציע שנראה ביחד באפי+אנג'ל כדי שתוכל לראות את פשר ההתלהבות שלי, אבל זה די ברור שסתם חיפשתי תירוץ נוח כדי לעשות עוד מרתון. עד היום, כשהיא רוצה לעצבן אותי היא מזכירה לי כמה אנג'ל חתיך. אני מנסה להסביר לה שהוא סחי מעצבן ושספייק הוא הדמות החשובה של הסדרה, אבל לך תנסה לשכנע אותה (אל תדאגו, בסוף אני תמיד עוקץ אותה ב"הוא והיא").

האש הוא עדיין הפרק האהוב עליי. קצת פחות על מלכת היופי – הג'נטלמנים מקריפים לה את הצורה. די בצדק, האמת.

אני לא יודע אם ספייק הוא דמות יותר מוצלחת מאנג'ל (ברור שכן) או האם המיוזיקל יותר טוב מ"הגופה" או "האש" (האש תמיד מנצח) או האם עונה שלוש היא העונה הטובה ביותר (חמש, אל תתווכחו איתי) או האם המוות של טארה היה מהלך עלילתי נכון (ארור תהיה, ג'וס).

אבל דבר אחד אני יודע בוודאות – יש כמה וכמה סדרות מעולות, הכתובות היטב ומשוחקות לעילא. יש סדרות עם דמויות נשיות חזקות, אירוניה עצמית וטקסטים שנונים. אבל לבאפי, בנוסף לכל מה שציינתי, יש דבר אחד שקשה למצוא – חיי מדף נצחיים. שכה אחיה, ראיתי כל פרק בבאפי כמה וכמה פעמים והייתי יכול לצפות בהם עוד ועוד ועוד… היא פשוט לא מתיישנת. גם לא אחרי 20 שנה. ואם אתם שואלים אותי, זה כוחה של יצירת אמנות אמיתית.

אז קדימה, שבו ותראו את זה. שוב. ושוב. ושוב. תראו לפי הסדר. או בסדר אקראי. או אולי רק את סופי העונות. תראו רק את הפרקים עם אנג'ל. או רק את הפרקים עם ספייק. תראו רק את עונה שתיים, או אולי רק את חמש. אולי רק את שש (אם אתם אוהבים ללכת על הקצה). או שתראו רק את הפרק הראשון והאחרון.

אבל שבו ותראו את זה. כי ככה צריך לספר סיפור.

רק תעשו לי טובה: אל תראו את הפרק עם הבירה.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #29

היא: …אבל למה בלי תמרים?

הוא: בבית הזה לא יקום ולא ייאפה אוזן המן עם תמרים.

היא: אני באמת לא מבינה את זה.

הוא: "התמרים הן קוטלות הבינה. התמרים הן המוות הקטן המביא כיליון מוחלט על אוזן המן האלוהי. אעמוד בפני התמר וטעמה העיסתי המאוס. אניח לה לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר תחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבה. במקום שעבר התירוץ העלוב לפרי לא יהיה דבר. רק אני אוותר."

היא: אתה מבזבז עלי רפרנסים.

הוא: האם שמעת, גבירתי הנכבדה, על המקרה בו ג'ופרי וקילגרייב היו מסובין בבני ברק לכוס קפה ואוזן המן עם תמרים? את מבינה איזה אנשים אוכלים את הדרעק הזה?

היא: אתה המצאת את זה הרגע.

הוא: הייתי חייב, כי אף אחד לא המציא שום סיפור דמיוני על מנת להתמודד עם האיום הקיומי הזה!

היא: ההזיות שלך מטרידות לגמרי. זה פאקינג אוזן המן ואני אוהבת תמרים, אני לא מבינה למ

הוא: ושאני לא אתחיל לדבר על זה שאנחנו שמים שוקולד "השחר" במקום נוטלה! את יודעת ש…

היא: כן, גם קילגרייב וג'ופרי אכלו "השחר".

הוא: ושתו קפה בוץ של עלית!

היא: הפאנפיק הזה דפוק.

הוא: ועכשיו תפסיקי להפריע, אני מנסה להציל את מה שנשאר ממאפה האשכבה הזה.

היא: אתה כפייתי לגמרי.

הוא: אני לא כפייתי ולא בטיח, ותביאי לי את המד זווית כדי שאוודא את סימטריות הקודקודים.

היא: ומה שמת כאן בדיוק?

הוא: שם? אה, זה פיתוח אישי שלי.

היא: איזה מין אוזן המן זה?

הוא: זה אוזן המן גיקי.

היא: זה… וולקני. עשית אוזן המן לפי האוזניים של ספוק.

הוא: אני כל כך מרוצה שדייקת ברפרנס. אני אוהב אותך.

היא: אם באמת היית אוהב אותי, אז…

הוא: תשימי כבר את התמרים האלה מאחורייך. את מביכה את שנינו.

היא: אם אתה חושב שהדבר הזה הולך להיכנס למשלוח מנות של הילדים, הצחקת אותי.

הוא: תעשי לי טובה, אני מרגיש מספיק מושפל פה עם שוקולד "השחר" וההצעה המגונה לתמרים. זה מדרון חלקלק.

היא:סיימת להכין איזשהו מאפה תוך כדי החפירה?

הוא: הנה, תנסי את זה עם המלית אגוזים.

(פאוזה)

היא: אלוהים. אדירים.

הוא: לא רע, נכון?

היא: זה מטורף!

הוא: כן, יצא טוב הפעם.

היא: זה… זה…

הוא: כל מילה, מאמי.

היא: זה כאילו לקחו קריסטל מת' ופיזרו מעל זה אבקת פיות!

הוא: צודקת, פעם הבאה אני אעשה גם כזה.

היא: אני רוצה עוד!

הוא: סליחה?

היא: תביא הכל. עכשיו.

הוא: אוקיי, קחי.

היא: השתגעת? תיקח את זה ממני!

הוא: אה… אוקיי, לקחתי. עכשיו…

היא: תחזיר לי את זה מייד!

הוא: את רוצה להחליט?

היא: אני רוצה שתרחיק את הדבר הממכר הזה ממני ותביא לי מזה עוד, ותחביא את זה ממני כבר לפני שאני אוכל את הכל ולמה זה עדיין לא ביד שלי?!

הוא: אהה. תני לי את זה… זהו, הרחקתי.

היא: איפה זה?

הוא: שם, על המדף הכי גבוה בקצה של המטבח.

היא: תביא את השרפרף.

הוא: שברתי.

היא: תביא את הכיסא.

הוא: שרפתי.

היא: תביא את הסולם!

הוא: מכרתי לפורצים.

היא: אוף, החיים שלי הרבה יותר פשוטים כשלא התלהבתי מאזני המן! מה אני עושה עכשיו? איך אני מפסיקה עם זה?

הוא: את רוצה להפסיק לאהוב אזני המן?

היא: כן.

הוא: את רוצה להתחיל ממש לשנוא אותם?

היא: כן!

הוא: את רוצה לפצוח במסע הרג רנדומלי בכל פעם שמישהו רק אומר "אוזן המן"?

היא: כן, כן, כן!

הוא: תאכלי אותם עם תמרים.

ועוד בענייני פורים

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #28

הוא: יש בעיה עם הילדים.

היא: איזה בעיה?

הוא: רעש.

היא: הם ילדים.

הוא: הרבה רעש.

היא: גם ממך יש פה יותר מדי, אבל אתה לא שומע אותי מתלוננת.

הוא: אני מנסה להכין הרצאה פה!

היא: אוי אלוהים. התחלנו?

הוא: איך אני אמור למצוא דרכים לקטול את "אימת הפאנטום" בתנאים האלה?

היא: אויש, אני זוכרת שעשינו את המרתון הזה!

הוא: אני זוכר את הטראומה שאחזה בי כשאמרת שאשכרה נהנית ממנו.

היא: כןןןןןן… זה היה נפלא.

הוא: מה את זוכרת מהסרטים האלה, אגב?

היא: את השימלה של נטלי.

הוא: ומה לגבי הקונפליקט והנפילה לצד האפל של אנאקין?

היא: של מי?

הוא: על זה אני מדבר.

היא: אני לא באמת זוכרת את הסרט.

הוא: לא הפסדת הרבה.

היא: משהו על זה שכולם נפגשים כדי להחזיר את האיזון לגלקסיה, לא?

הוא: עדיין יותר קוהרנטי מהסרט.

היא: ויש את השמלה המהממת של נטלי.

הוא: אני לא אדבר בהרצאה על השמלה.

היא: פחחח אז על מה תדבר בדיוק?

הוא: הייתי אומר לך אם הילדים היו שותקים לרגע. צריך לקנות מסכינטייפ לבית.

היא: צריך לקנות לך אטמי אוזניים.

הוא: למה לי אטמים ולהם לא מסכינטייפ?

היא: הם יודעים להשתמש באטמים יותר טוב ממה שאתה משתמש במסכינטייפ.

הוא: את מבינה שיש לי גם הרצאה לפסח וגם סיפור לשנתון על הראש?

היא: אתה מתחיל להצדיק את המסכינטייפ.

הוא: זהו, את לא באה להרצאה שלי.

היא: אבל אז אני אפסיד את מה שאתה מספר על ה… אהה… כלומר…

הוא: פריקוולים.

היא: כן, וגם ה… בוט… בוטים?

הוא: ריבוטים.

היא: כן, בעיקר כל מה שהלך עם ה

הוא: פריקוולים של סטאר וורס.

היא: כן, וגם עם הכוכב של הבבונים.

הוא: קופים.

היא: ושלא תשכח אתאת… המסע של ה… פריקוולים.

הוא: אנטרפרייז.

היא: בטח, וגם את ה… אה

הוא: אין לך מושג על מה אני הולך לדבר, נכון?

היא: שיו, איזו הקלה. התחילו להיגמר לי הרפרנסים האקראיים.

הוא: אם את באמת אוהבת אותי, היית לומדת אותם בעל פה.

היא: למדתי בעל פה את ההבדל בין אטמי אוזניים למסכינטייפ ואני חושבת שזה יפה מאוד.

הוא: הממ… איך את חושבת שיראה פריקוול ל"הוא והיא"?

היא: אתה מתכוון פריקוול עלינו?

הוא: כן.

היא: ממש ממש עלינו?

הוא: כן.

היא: טוב, אז הוא ייאלץ לכסות את ההיסטוריה הרומנטית של שנינו, כולל שנות העשרים הסוערות, ולהתבסס על הצדדים השונים והמגוונים שיש לכל אחד מאיתנו באישיות שלו. שלי זה יהיה סיפור עתיר הרפתקאות ותהפוכות, אפוס מרהיב עמוס התרחשויות וטוויסטים, סיפור מרגש וסוחף על המאבק הקיומי המתמיד של האנושות באיתני הטבע, והשתאות מנפלאות היקום.

הוא: אה. והסיפור שלי?

היא: ג'אר ג'אר בינקס.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #27

היא: מאמי, איך הגומייה לשיער החדשה שלי?

הוא: נפלאה!

היא: באמת? היא פשוט נראית לי קצת מוגזמ…

הוא: את לגמרי נראית כמו יומן ראנד!

היא: אז הגומייה שלא סגורה על עצמה גורמת לי להיראות כמו מישהי שאין לי מושג מי היא, אבל העיקר שאתה מרוצה?

הוא: אח, יומן ראנד, פנטזיית גיל הנעורים המוקדם שלי…

היא: לפחות אני בחברה טובה.

הוא: מאמי, אולי בכל זאת תלבשי….

היא: אין מצב שאני לובשת אדום.

הוא: ותגידי, אולי את…

היא: אני גם לא יודעת מה זה יומן.

הוא: אה. עוד משהו?

היא: כן, רציתי לדבר איתך על המכונית האוטונומית.

הוא: וואללה. מה קורה עם זה?

היא: זה מגניב ואני מעוניינת.

הוא: אבל…

היא: תיקון – אני רוצה.

הוא: אבל…

היא: תיקון – אני חייבת.

הוא: אבל… למה?!

היא: זה הכרחי! סופסוף אני יכולה לקרוא ולעשות עבודות בזמן שאני נוסעת לאוניברסיטה!

הוא: אני קצת חושש מתקלות אפשריות בכלי הזה.

היא: סליחה, לאנטרפרייז שלך היה או לא היה מוד אוטומטי?

הוא: אני אענה לך, ברגע שאתאושש מהרפרנס שאני בכלל מופתע שידעת לשלוף אותו.

היא: הם היו חייבים מוד אוטומטי, זה לגמרי הגיוני.

הוא: עדיין מופתע כאן.

היא: אני שואלת את עצמי עם בסדרה המקורית המוד האוטומטי היה יעיל כמו בסדרות המאוחרות יותר, והאם היה כזה בדפייאנט ואיך הוא ידע להתמודד עם בורגים.

הוא: מי את ומה עשית עם אישתי!?!?

היא: אז אתה מבין עכשיו? בגלל שבטוח היה מוד אוטומטי בספינה דמיונית בסדרה שהיא לגמרי יצירה בדיונית שניפחת לי את השכל עליה כמו יותר מ-10 שנים, אין ספק שהמכונית האוטונומית היא מוצר הכרחי בבית הזה! אוקהאם, אדוני, אוקהאם!

הוא: אוקיי, אז קודם כל זה לא האנטרפרייז שלי. היא שייכת לכל המדינות החברות בצי הכוכבים.

היא: כסת"ח עלוב.

הוא: ודבר שני – לאנטרפרייז היו נהגים.

היא: אבל הם לא היו צריכים לעשות תנועות כאלה! (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

הוא: אה… איזה תנועות?

היא: כאלה! (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

הוא: את מתכוונת לכאלה? (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

היא: כן! בדיוק ככה! (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

(פאוזה)

הוא: אני מבין מה הולך פה.

היא: מה?

הוא: זה חלק מהמזימה שלך להרוג אותי.

היא: וזה האוקהאם הכי טוב שלך?

הוא: את תשכנעי אותי שנקנה מכונית אוטונומית, ואז ברגע שאצטרך לנסוע עליה את תחבלי בה מרחוק. זה פשע מושלם.

היא: אתה ממש גרוע באוקהאם.

הוא: וזה די משעשע, בהתחשב בעובדה שאין לך מושג מה RDP. או TeamViewer. או AnyDesk. או…

היא: זה נחמד שאתה חושב שהמוות שלך משעשע.

הוא: אז את מבינה עכשיו? את מנסה לשכנע אותי שצריך להפסיק לעשות ככה (עושה תנועות מוגזמות של הגה), ואז בזמן שאני אעשה ככה (עושה תנועות מוגזמות של לחיצה על כפתורים) את תעשי ככה (עושה תנועות מוגזמות של לחיצה על סמרטפון) ואז אני אעשה ככה! (עושה תנועות מוגזמות של פאניקה ומוות).

היא: עוד משהו?

הוא: כן, הפוסט הזה היה עובד הרבה יותר טוב כקטע פנטומימה.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #26

הוא: היי, את חייבת לשמוע משהו ש… מה הולך פה?

היא: הילד.

הוא: אני רואה. הוא נרדם?

היא: כן. סוף סוף.

הוא: איך הצלחת?

היא: שמתי אורפאן בלאק והוא נרדם מייד.

הוא: אני מזהה כאן המון פוטנציאל.

היא: בוא לא ניכנס לזה.

הוא: תארי לך מה יקרה כשנשים לו באפי…

היא: אני לא רוצה להיכנס לזה.

הוא: או iZombie…

היא: אני לא רוצה להיכנס לזה.

הוא: או זהות בדויה…

היא: אני לא רוצה להיכנס לזה!

הוא: שששש… את תעירי את הילד. אני באמת מתפלא עלייך.

היא: תגיד לי, מה אתה רוצה בשעה כזו באמצע הלילה? ורצוי שזו תהיה התשובה הנכונה.

הוא: שמעת מה האגודה עשתה לאחרונה?

היא: זו ממש לא התשובה הנכונה.

הוא: בדקתי את הפרוטוקולים האחרונים שלהם…

היא: הילדים נרדמו סופסוף.

הוא: וביקרתי בקבוצת הפייסבוק שלהם….

היא: יש לנו פרטיות.

הוא: ונתקלתי בהצעה שהם דנו בה לאחרונה…

היא: איזה חלק ב"יש לנו פרטיות" אתה לא מבין?

הוא: מסתבר שהם רצו לשים זין.

(פאוזה)

היא: אני לא כל כך מעורה בקהילה כמוך, אבל אין לי ספק שזה לא מה שקרה.

הוא: נשבע לך. הם דיברו על זה. זה אפילו כתוב בפרוטוקול.

היא: שוב – אין לי ספק שזה לא מה שהיה.

הוא: זו יוזמה תזזיתית זקופה ומזעזעת.

היא: זה ממש לא הנושא שרציתי לעסוק בו הלילה.

הוא: מזימה זדונית ומזוקקת לזנב בזיגזגים.

היא: עכשיו אתה סתם משוויץ.

הוא: זו זכות לזעוק בזקיפות קומה נגד יוזמה מזן זנותי זה.

היא: מה אתה עשית בכל הסיפור הזה?

הוא: הזדיינתי בסבלנות.

היא: ומה עשו באגודה?

הוא: זמזמו זמר זנזיברי זערורי.

היא: לא היה שום הגיון במה שאמרת הרגע.

הוא: הם ניסו לזרום, אך בזעפם זרקו את הזוועה הזדונית בזעם וזללו להם בזולה.

היא: בקיצר, ההצעה נפלה…

הוא: …והזין נשאר חבוי במקומו.

היא: כל הכבוד לאגודה.

הוא: לעומת זאת…

היא: אוי ואבוי, מה עוד קרה?

הוא: הייתה התעקשות על ההא.

היא: טוב, זה המינימום שמגיע לקהילה אחרי שלקחו להם את הזין.

הוא: זה בדיוק מה שאני אמרתי!

היא: הייתה איזושהי דעה בעניין מהנון סופית?

הוא: איך הם קשורים?

היא: זה פוסט על אותיות, לא? ז, ה… ו-ן.

הוא: נו באמת, זה כבר מתחיל להיות טיפשי.

לקריאה נוספת: בוחרים שם חדש לאגודה!

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #25

הוא: מאמי, מה נסגר עם החופשה בקינימו?

היא: אנחנו לא הולכים לקינימו.

הוא: סבבה, מתי אורזים?

היא: אנחנו. לא. הולכים. לקינימו.

הוא: הפספורטים בתוקף?

היא: מה מסובך להבין ב"לא הולכים"?

הוא: אח, כל כך בא לי לנסוע לשם!

היא: מה יש לך לחפש שם?

(פאוזה)

הוא: אוקיי, עלית עליי.

היא: נו באמת, אתה לא הולך…

הוא: אני עוזב הכל והולך לעבור קורס כהני מוסד.

היא: כהן מוסד.

הוא: הגלימות הלבנות שלהן מגניבות לגמרי.

היא: אלוהים אדירים.

הוא: אני מבקש: רוח גלקטית. זו מסורת ארוכת שנים בעדה שלנו.

היא: איזה עדה, מה עדה עכשיו?

הוא: או שבעצם…

היא: …או שבעצם תפסיק לדבר שטויות ותוציא מדיח?

הוא: קורס פרימות!

היא: אתה גבר.

הוא: אף אחד לא מושלם.

היא: מגלחים להן את השיער.

הוא: אני אראה אתלטי.

היא: מנקים דם על בסיס קבוע.

הוא: אז העבודה שלהן זה בעצם מרתון בלתי נגמר של דקסטר? מגניב!

היא: הכל מתקלקל שם במקום המתפורר הזה.

הוא: נייבא מכונות סיניות חד פעמיות.

היא: ומי יתקן אותן?

הוא: נייבא סינים חד פעמיים.

היא: הפלנטה הזו מוצפת הומלסים, דביל.

הוא: זהו, שיש לי פיתרון!

היא: אני לא כל כך בטוחה שבא לי לשמ…

הוא: נספק להם תעסוקה חסרת משמעות על ידי שליחתם להפגנות נגד איומים שלא באמת קיימים.

היא: ומי שיסרב?

הוא: יוגלה למקום בו הוא ייאלץ לדבר עם עצמו במראה.

היא: והרשויות ישתפו פעולה?

הוא: כל עוד מישהו חותם על הניירת – הכל עובר.

היא: 😐

הוא: 🙂

היא: אז אני מבינה שאין השנה פוסט סיכום כנס.

הוא: הם ייאלצו להסתפק ב"הוא והיא" על פרויקט הסיפורים.

היא: אהא. ומה איתי, אישי היקר?

הוא: סידרתי לך חופשה חלומית בקינימו, מה לא ברור?

היא: קיבינימט, איפה הרוח הגלקטית כשצריכים אותה?!

רשומה רגילה