כללי

הפיליפ במצודה הרמה

למדתי בבגרות לאנגלית על "זיכרון גורלי". תודו שזה לא משפט ששומעים כל יום.

היה לי בתיכון מורה נפלא לאנגלית, בחור יליד ניו יורק (אם אינני טועה) שכאשר עלה לארץ הקודש הבין כי הדבר היחיד שהוא יודע כמו שצריך ושאינו כרוך בקשיי שפה הוא, ובכן, אנגלית. כך התקבל הבחור לעבוד כמורה לאנגלית, כנראה בזכות העובדה (ואני אומר זאת בזהירות) שאנגלית היא שפת אימו. מי היה מאמין.

סל (כך שמו בישראל) היה המורה הטוב ביותר שאי פעם היה לי בבי"ס, בעיקר בזכות העובדה שהוא לא נצמד לרשימה היבשושית של יצירות מומלצות מטעם משרד החינוך. הסתבר לי שמשרד החינוך חייב אותו ללמד אותנו מכסה מסוימת של סיפורים קצרים, מחזות וכיו"ב, אך לא באמת חייב אותו אילו יצירות ספציפיות לבחור. כך קרה שנחשפנו לעולם מגוון של יצירות: "דיינר", "תרגילים בהתבגרות" (דרמת התבגרות נפלאה משנות ה-70), המחזה המצוין "בחורים טובים" (כמובן שראינו את הסרט הבלתי נשכח) וכמובן… יצירות ז'אנר.

כחלק ממכסת הסיפורים הקצרים אותן היינו אמורים ללמוד, לימד אותנו סל את הסיפור We Can Rememebr It for You Wholesale (זהירות, PDF) מאת פיליפ ק. דיק. קריאת הטקסט ומטלות הבית לוו בהקרנה של הסרט המוצלח של שוורצנגר. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הסופר המהפנט והמיוסר. כבן טיפשעשרה מצוי נהניתי מהסרט, מן הסתם, אבל הטקסט המקורי עליו בוסס הסרט, ואשר עלילת הסרט סוטה ממנו בשלב די מוקדם כפי שיקרה במרבית העיבודים ליצירות של דיק, ריתק אותי.

הסיפור של דיק עוסק, כהרגלו של דיק, במהות הזיכרון והמציאות, והאופן המתעתע בו אנו תופסים אותם. במרכז הסיפור אדם אשר מגלה לחרדתו כי חייו הם זיוף אחד גדול המבוסס על זיוף הזיכרונות שלו. דיק תיבל את הסיפור בתיאוריית קשר פרנואידית האופיינית לימי המלחמה הקרה, ובכך הסתיר מהקורא האמריקאי הממוצע כי מדובר למעשה בטקסט פילוסופי התוהה על מהות תפיסת המציאות שלנו.

כחלק מהדיון אודות מהות הזיכרון ביצירתו של דיק, הקרין לנו סל את יצירת המופת המקוללת "בלייד ראנר" (אני עוד אחזור לזה) המבוססת על ספרו עטור השבחים "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". הטריגר העיקרי כאן היה להראות את האנדרואידים האומללים (במיוחד הדמות של שון יאנג) אשר זיכרונותיהם המושתלים מונעים מהם להבין כי הם אינם בשר ודם אלא מכונות מתוחכמות בעלות תאריך תפוגה קצר מועד. אני מודה שהסרט הרשים אותי עד מאוד מבחינה חזותית, אבל הסיום הותיר אותי בתחושת "מה לעזאזל ראיתי עכשיו" מאכזבת. הייתי זקוק לצפייה נוספת וקריאה של הספר המקורי על מנת להישאב כהלכה לעולמו המסוייט. לאחר מכן הופנטתי על ידי "האיש במצודה הרמה" ו"הצלם" שלמזלי היו זמינים בספרייה במושב בו גדלתי.

הספר "פיליפ ק. דיק מת, כמה נורא" היה היצירה הבאה אותה קראתי. כאן לא מדובר בספר מאת דיק, אלא יותר במחווה לדיק שנכתבה על ידי מייקל בישופ. הספר כתוב בדיוק כמו ספר אופייני של דיק אשר דיק עצמו מופיע שם כדמות, במעין משחק הפוך-על-הפוך של סופרים שאוהבים לכתוב מחוות לאליליהם. מעבר להיותו ספר מרתק, הבנתי כמה מעט אני יודע על יצירתו של דיק. מרבית הכותרים מאת דיק אשר הוזכרו בספרו של בישופ לא תורגמו לעברית והייתי צמא לעוד (זה לא היה מהרגלי אז לקרוא באנגלית).

כשביקרתי עם מלכת היופי בבודפשט, עיר הולדתה, היא הראתה לי חנות ספרים חביבה שמכרה ספרים באנגלית. מדף שלם הוקדש לדיק ואני קניתי את כולו. מבין הספרים שקניתי אז, הרומאן האהוב עלי ביותר הוא ללא ספק Time Out of Joint (אשר למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית). במרכז הסיפור נמצא אדם המגיע למסקנה שהמציאות הסובבת אותו היא זיוף, ומישהו מנצל אותו כחלק ממזימה מסתורית. אם זה נשמע לכם כמו משהו שמזכיר את "המטריקס" או "המופע של טרומן" זה בגלל שזה באמת מזכיר אותם. זהו הרומאן הראשון בו דיק גיבש את סגנונו המוכר אשר הפך במרוצת השנים לסוגה משל עצמה. קשה למצוא מאז סרט הוליוודי התוהה על תקפותה של המציאות אשר לא מושפע בדרך זו או אחרת מרומאן של פיליפ ק. דיק.

פיליפ ק. דיק נפטר בשנת 1982, זמן קצר לאחר שזכה לראות חלקים מהסרט "בלייד ראנר" שנעשה לפי ספרו. הסרט, כאמור, מרשים עד מאוד מבחינה חזותית וישנה הסכמה כללית שדיק היה מרוצה מהאופן בו הוצגה לוס אנג'לס בסרט. למרות זאת היה הסרט כישלון קופתי מהדהד מכמה וכמה סיבות: ראשית, היה מעט קשה לעכל את האריסון "האן-סולו-אינדיאנה-ג'ונס" פורד בתפקיד הרציני והמהורהר בסרט קודר, לאחר שהקריירה שלו נבנתה על סרטי הרפתקאות לכל המשפחה. העובדה כי מדובר בסרט עם תסריט מבולגן שבוסס על יצירה מורכבת שלא קלה לעיבוד לא עזרה. התסריט עבר אינספור שיכתובים לפני שצולם… ואז עבר שיכתובים נוספים גם בזמן הצילומים. לקראת סוף הצילומים סולק רידלי סקוט, הבמאי, בבושת פנים על ידי המפיקים לאחר שלא היו מרוצים מחזונו האמנותי והתנהלותו השחצנית, והגרסה שיצאה לאקרנים ב-1982 כלל לא תאמה את את רצונותיו, או את רצונותיהם של בערך כל מי ששיחק בסרט. האריסון פורד עצמו שנא במשך תקופה ארוכה את עצם אזכור הסרט בראיונות איתו, בין היתר בגלל המונולוגים אותם נאלץ להקליט בסיום הצילומים ואשר סבל בכל רגע מהם. העובדה כי המונולוגים האלה היו הכרחיים רק כדי להבין מה הלך בסרט הכל כך מבולגן הזה, רק סיבכה את העניין.

באופן כללי, הוליווד מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם היצירות של דיק: או שהפכו אותן לשוברי קופות הוליוודים טיפוסיים אבל בדרך שינו (ואף רידדו) את העלילה לבלי הכר, או שניסו לשמר משהו מהמורכבות של הסיפור המקורי, אבל אז העיבוד הפך למשהו קצת קשה לעיכול. בדרך כלל בחרו המפיקים באופציה הראשונה, ע"ע "זיכרון גורלי", "נקסט", "צ'ק פתוח" ו"פצצה מהלכת" (פצצה מהלכת?! באמת?! זה התרגום הכי טוב שמצאתם?). "דו"ח מיוחד" של ספילברג הוא דוגמא ייחודית לסרט בו קיימת גם עלילה מורכבת המסופרת ומשוחקת היטב, לצד אקשן עוצר נשימה. הבעיה היחידה בסרט הוא תרגום שמו לעברית (מה כל כך מיוחד בדעת המיעוט, לעזאזל?).

עכשיו תשאלו – מה פשר החפירה הזו? או, טוב ששאלתם.

באוקטובר הקרוב עתיד לצאת "בלייד ראנר 2049" אשר מהווה לא פחות מסרט המשך לבלייד ראנר המקורי. ואם זה לא מספיק, אז רידלי סקוט מעורב גם כאן, הפעם כמפיק אחראי. לאור ההסטוריה הבעייתית של רידלי סקוט, כולל גרסאות הבמאי התמוהות שלו לבלייד ראנר, העובדה שמאז "תלמה ולואיז" הוא לא באמת מצליח להבריק כמו שמצופה ממנו, ולאור כישלונות אמנותיים תמוהים כמו "פרומתיאוס", יש לא מעט אנשים החוששים מהתוצאה וממגע ידי הפיל שלו.

ואם כל זה לא היה מספיק, מבקר הקולנוע יאיר רווה פרסם לאחרונה את חששותיו המנומקים היטב מהסרט. איך לומר, זועזעתי מהספקולציות המבוססות שרווה העלה שם. שמישהו ייקח מרידלי סקוט את הרישיון לעשיית סרטים, למען השם. אוף.

לא נורא. תמיד יהיה לי את הזיכרון מהתיכון, בו שיעור אנגלית התקיים בחדר הוידאו ואני יושב שם עם עיניים נוצצות וצופה בשוורצנגר מציל את מאדים… אלא אם כן גם הזיכרון הזה מזויף.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #36

היא: אוף. כל השעונים בבית מאחרים.

הוא: מה, כולם?

היא: צריך לכוון אותם.

הוא: זה לא יעזור. יש לנו דליפת זמן.

(פאוזה)

הוא: דליפה.

(פאוזה)

הוא: הזמן שלנו דולף. אוזל. בגלל זה אנחנו מאחרים לכל מקום ומפספסים הרבה דברים.

היא: בגלל הזמן.

הוא: שדולף.

היא: אה.

הוא: צריך לבדוק את זה.

היא: את הזמן שדולף?

הוא: דולף? הצחקת אותי. זה חתיכת שפך. האימאימא של האקסון ולדז של כל הזמן שאי פעם נזל והלך קיבינימט.

היא: וואללה.

הוא: מזל ששמת לב.

היא: יש עוד דברים שאני צריכה לשים לב אליהם?

הוא: יש איטיות באינטרנט?

היא: כן, לפעמים היוטיוב נתקע לילדים.

הוא: אז גם האינטרנט נוזל.

היא: באמת ראיתי לפני כמה ימים כתם של פייסבוק על הריצפה.

הוא: אמרתי לך שאסור לזלזל בדברים האלה.

היא: היה שם גם קצת ויקיפדיה, יוטיוב, כמה טורנטים

הוא: זה בלאגן נוראי.

היא: גם פורנו היה שם.

הוא: זה מהשכנים.

היא: מהשכנים.

הוא: בטח גם להם נוזל. זה מתערבב.

היא: עוד משהו שצריך לדעת?

הוא: רשימת המשימות שאת נותנת לי מדי פעם?

היא: כן

הוא: גם היא נוזלת.

היא: בוודאי שהיא נוזלת.

הוא: הנה תראי – היא ריקה לגמרי ולא הספקתי לעשות כלום. תצטרכי להכין לי חדשה.

היא: במקום מה שנזל.

הוא: רגע, זה לא מספיק טוב.

היא: צפיתי שזה לא יספיק.

הוא: הממ… מה שאני הכי צריך זה זמן כדי לתקן את הכל, אבל הזמן כידוע דולף.

היא: בוודאי, זה הרי הוכח אמפירית.

הוא: הדרך היחידה שאוכל להתמודד עם זה

היא: קדימה, תגיד את זה, מאמי.

הוא: היא אם תתני לי עוד זמן בזה שתעזבי אותי כמה ימים, בזמן שאני הולך להיכנס לעובי הקורה ולרדת למחתרת.

היא: הו, זה חייב להיות הפיתרון!

הוא: ידעתי שתסכימי איתי.

היא: אבל איך אוכל ליצור איתך קשר כשתהיה שקוע כל כך בעומק המשימה?

הוא: את לא תוכלי. זו תהיה מחתרת כל כך עמוקה כל כך סודית, שמוסתרת מתחת לעוד שתי מחתרות נוספות שחותרות תחתיה בחתירה מתמדת עטופת תחרה מחתרתית.

היא: תחרה?

הוא: להסוואה.

היא: נשמע כמו מחתרת ללא מתחרים.

הוא: הקורה שאני צריך להיכנס לעובי שלה נמצאת מאוד עמוק.

היא: גם הדליפה.

הוא: שפך, מאמי, שפך.

היא: בוודאי, חבל על כל טיפה.

הוא: מצוין. עוד משהו לפני שאני יורד למחתרת?

היא: תתחיל לעזור לי להכין את הבית לחג או שבאמת תצטרך לרדת למחתרת.

רשומה רגילה
הומור

אני כבר לא יכול יותר

די, אני לא יכול יותר. אני חנוק, נמאס לי.

לאן הגענו? מה הולך פה? וזה לא רק השנים האחרונות. זה משהו שכבר מתפוצץ באיטיות עוד מהניינטיז.

אתם מבינים, בניינטיז היה ריח של שינוי באוויר. נכנסו פה לאטרף, הייתה אופוריה. היה מדהים. כולם היו בעננים… עד שברגע אחד זה נגמר. באמצע הניינטיז, ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, זה נגמר.

וזה לא שאי אפשר היה לצפות את זה. זה היה ברור לאיפה זה הולך. כולם יגידו לכם "מה, מי חשב שדבר כזה יכול לקרות בכלל?!" ואני אומר: זיבי. אפשר היה לדעת וחצי. כל דבר נגמר בסוף. מי שלא ראה איך זה הולך להסתיים היה עיוור. וחרש. ואהבל.

ניסו לסחוב את זה, אבל איך אפשר אחרי מה שקרה? תסבירו לי. בשביל זה אנשים פה עד היום בטראומה. אתה מדבר איתם על מה יהיה, אבל אצלם בראש עדיין 1994. "אתה לא מאמין מה הלך פה, תראה איזה הישגים היו לנו!" ואתה תופס את הראש ומבין שאין עם מי לדבר, וכולם רק רוצים להתבכיין בפייס.

אני חושב שנקודת השבר שממנה אנחנו לא יוצאים עד היום, זה תחילת שנות האלפיים. היה שם משהו כל כך קשה וטראומטי שממנו אי אפשר להשתקם, ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

ב-2009 הייתה איזושהי תקווה לשינוי, ובסוף זה התפוצץ לכולנו בפנים. לעזאזל, אני בכלל לא מבין איך האמנו לזה. זה יותר מתמימות, זה טירוף.

ואז אתה פותח חדשות, וקולט שמי שאחראי על הענינים חי באיזה סרט שעכשיו עדיין 1967, וכולם על הזין שלו. עכשיו אני לא אומר שמה שעשו לפני 50 שנה היה אסון, חס וחלילה. עשו מהלך חסר תקדים, קבעו עובדות בשטח שמשפיעות על מה שקורה כאן עד היום, לטוב ולרע. אבל זמנים השתנו, אי אפשר כל הזמן לנסות לחזור למה שהיה אז. ואז אתה מדבר עם אנשים וקולט שלא רק שהם נדבקים כל הזמן ל-67, מצידם אפשר לחזור אפילו עוד 10 שנים קודם, ולעזאזל התוצאות. חיים בסרט.

אלוהים אדירים, קרו כאן עוד כל כך הרבה דברים נפלאים ומדהימים, ובמקום להפיק לקחים ולהתקדם, אנחנו כל הזמן דורכים במקום. מפקירים את כל מה שיקר לנו בידי חבורה של מגלומנים. במקום להמשיך קדימה, אנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו את אותו סיפור מוכר. אתם באמת רוצים לחזור לתקופה ההיא? באמת?

אני כבר שנתיים לפחות עוקב אחרי החרא הזה. הגעתי כבר לקצה יכולת ההכלה שלי, ואפילו מעבר לזה. צריך לעצור את זה בכל מחיר. אם לא יקרה עכשיו משהו טוב, אם שוב פעם זה יתפוצץ לנו בפנים, אנחנו עוברים את נקודת האל חזור ואז אלוהים יודע מה יקרה. לא יישאר כלום. הכל ייעלם, יעוף ברוח.

תקשיבו טוב-טוב למה שאני אומר לכם: אם "סטארטרק: דיסקברייהיה פלופ, הלך על הפרנצ'ייז.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #35

הוא: מאמי

היא: כן?

הוא: אם היית אומרת לי לפני 11 שנה שעוד 11 שנה אני אהיה איתך בחופשה ביוון עם עוד 2 ילדים

היא: כן…?

הוא: אז הייתי קם ובורח מייד, כי הילדים האלה מעצבנים.

היא: וואללה.

הוא: אבל לגמרי.

היא: תכל'ס צודק. בפעם הבאה נעשה חופשה רק אנחנו!

הוא: עם בלקג'ק וזונות!

(פאוזה)

הוא: אני מצטער, זה היה בזבוז של רפרנס.

היא: נשים את הילדים אצל

הוא: סרסיי לאניסטר!

היא: והבייביסיטר שלהם יהיה

הוא: הסרג'נט מ"קצין וג'נטלמן"!

היא: האומנת שלהם תהיה המכשפה מהצפון!

הוא: המממ… לא נראה לי.

היא: למה?

הוא: המכשפה מהצפון הייתה הטובה. הרעות היו מהמזרח והמערב, וזו מהמזרח מתה בתחילת הסיפור. כך שנשארה רק ההיא מהמערב.

היא: וואללה? אתה בטוח?

הוא: במאה אחוז. קראו להיא מהצפון גלינדה.

היא: אתה סגור על זה?

הוא: לגמרי. אני ראיתי גם את הסרט וגם את הסדרה. אני רק מקווה שאף אחד מהקוראים לא יתחיל לדבר על Wicked כי זה כבר יהיה מוגזם.

היא: ומה עם הספר?

הוא: קריאה זה לחלשים.

היא: זה ממש מוזר. כשאני ראיתי את זה בתור ילדה בהונגריה, התרגום התייחס למכשפה מהצפון.

הוא: אז או שההונגרים לא יודעים לקרוא מצפן, או שיש להם פרשנות מטרידה להבדל בין טוב לרע.

היא: ועל איזה סדרה אתה מדבר? אוי ש

הוא: הסדרה היפנית ההיא ששידרו בחינוכית!

היא: …יט, למה נכנסתי לזה.

הוא: שידרו אותה בחופשים, והיו לה 52 פרקים!

היא: 50 וכמה?!

הוא: שניים! והיה לה הרבה על מה לספר!

היא: 52 פרקים.

הוא: איך דורותי הגיעה לעוץ, ופגשה את הדחליל ושות', והגיעה לעיר הברקת כשעוד לא היו בה אסירים, והלכה לחפש את המכשפה, וניצחה אותה, וחזרה, ואז היה סיפור שלם עם הנסיכה של עוץ, והגמדים על האופניים, ואיזה תולעת שחפרה מתחת לעיר

היא: 50 ופאקינגשניים פרקים.

הוא: והשיר! השיר פתיחה! טהטהטהההההההה!

היא: די.

הוא: "טהטהטההההההטהטה!!! טהטה! טהטהטהההההההה!"

היא: תפסיק, מסתכלים עלינו.

הוא: "עם כלבלב! וילדה יפה! שם הולכים לדרך להלהלה!"

היא: ה"להלהלה" זה כי שכחת את המילים, נכון?

הוא: "עם דחליל! וגם איש הפח! ואריה פחדן להלהלהלה!"

היא: סיימת?

הוא: "היי, וטוטו גם!"

(פאוזה)

הוא: עכשיו כן.

היא: זה נשמע לי כמו סיוט של 52 פרקים.

הוא: בשבילך זה סיוט? תחשבי מה עבר על אילנית.

היא: מה קרה לה?

הוא: היא הייתה צריכה לשיר את הפתיח בכל פעם ששידרו פרק.

רשומה רגילה
כללי

מעשה ביווני (לא חשוב מאיזו עדה)

השהות בחברת היוונים הזכירה לי בדיחה יוונית מקאברית, אותה שמעתי מפי בחור יווני בלתי נשכח שפגשתי במהלך נסיעת עבודה לטורקיה לפני מספר חודשים.

הבחור עובד כמומחה בתחום מסויים עבור ספק שלנו. הוא התבלט כאדם מחוספס בלשון המעטה, בעל חוש הומור חסר עכבות.

"חולשתי היחידה בחיים," כך אמר לי, "היא שאיני מסוגל לסתום את הפה. תמיד יש לי מה לומר, ולא משנה מי השומע. כולל אפילו," הוסיף בחיוך מריר, "הבוס הקודם שלי."

הבדיחה שסיפר לי הוכיחה בדיוק את זה. היא הולכת כך:

הימים ימי מלחמת העולם השנייה הנוראה. יוון נכבשה על ידי הנאצים. בהיותם מסודרים ושיטתיים, שכרו הנאצים אנתרופולוג שיערוך סקירה מדוקדקת אודות העם המוזר והפרימיטיבי.

האנתרופולוג מיהר להתמקם בכפר נידח, ובכל יום קיים תצפית בשעות קבועות ותיעד מה ראה. באחד הימים הוא כבר לא יכל להתאפק לנוכח המחזה הבא: איכר רוכב על חמור ומאחוריו, קשורה אחריו בחבל, אישתו הסוחבת סלי מצרכים.

"אתה לא מתבייש?!" זעק האנתרופולוג המלומד, "היא אמורה לשבת על החמור בנוחות ולא אתה, פרימיטיב!"

היווני ענה לו במטר קללות וגידופים, כצפוי.

מיהר האנרופולוג להגיש דו"ח מפורט אודות "הבהמות הפרימיטיביות וחסרות השימוש לרייך", כהגדרתו.

עברו מספר שנים, והנאצים ראו כי המלחמה נוטה לרעתם. הם הבינו כי המציאות החדשה תיאלצם לסגת מיוון.

בהיותם, כזכור, שיטתיים ומסודרים, ביקשו לבדוק האם שהותם כשליטים על העם היווני הביאה תמורה חיובית כלשהי. מיהרו, איפוא, לשכור מחדש את האנתרופולוג המלומד.

ישב האיש שוב באותו הכפר, ולנגד עיניו נגלה המחזה הבא: אותו איכר, אותו חמור ואותה אישה, אך הפעם צעדה האישה בראש ולא מאחורי החמור.

צהל האנתרופולוג וקרא: "אהא! אני רואה שישנו לפחות שינוי מהותי אחד – הפעם אתה מכבד את אשתך ונותן לה לצעוד מלפנים!"

רטן האיכר וענה לו: "שילכו להזדיין הגרמנים ושדות המוקשים שלהם."

רשומה רגילה
כללי

רסיסים מזקינטוס 2017

עבדכם הנאמן ומשפחתו שוהים כרגע בחופשה בזקינטוס. להלן סיכום אקראי.

זקינטוס

זקינטוס הוא אי יווני מקסים הממוקם בקצה המערבי ביותר של יוון. או המזרחי. כנראה. נראה לי. תהרגו אותי, אין לי מושג. עלינו על מטוס ופתאום הגענו. קסם.

אוכלוסיית האי נאמדת בכאיןלימושג. התל"ג הוא לאאכפתלי. ענפי הגידול העיקריים כאן הם יין, זיתים, שאנטי והרבה יותר מדי בריטים עם בירה ביד שהחליטו לבלות כאן את חופשת הקיץ שלהם כי נמאס להם מטארדיסים. ואכן, במשך הימים האחרונים לא נתקלנו כאן בטארדיס אחד מחורבן.

מוזיאון

היא: יש פה מוזיאון ימי!

הוא: אחלה!

היא: עם דגמים מושלמים ונדירים של ספינות!

הוא: אחלה!

היא: ומוצגים מרתקים מההיסטוריה הימית של זקינטוס!

הוא: אחלה!

היא: אבל אסור לעלות.

הוא: אה.

היא: או לגעת. או להתקרב. או לדבר. או לצלם.

הוא: אז אין מוזיאון ימי.

היא: אין מוזיאון ימי.

אווירה

יש בזקינטוס אווירה מיוחדת, ואני אומר את זה בלי ציניות. קשה לי להסביר מה האווירה הזו בדיוק. אנחנו כאן כבר פעם שנייה (הפעם הראשונה לפני 3 שנים) ואפשר לומר שהתאהבנו במקום. המקום הזה עושה טוב לגמדון, בעיקר מהבחינה שהוא לא מפסיק לדבר מהרגע שהגענו לכאן.

גרגולים

היא: מה זה הגרגולים הזה שהילדה פתאום מדברת איתי עליהם עכשיו?

הוא: מה, לא ראית את הגרגולים?

היא: לא.

הוא: זו סדרת פנטסיה מצוירת של דיסני מהניינטיז. הגרגולים הם שבט של חיות קסומות שמגינות על טירה של שבט סקוטי בתחילת המילניום ו… באמת לא ראית את זה אף פעם?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מישהו מהשבט בוגד בהם ומסגיר את הטירה לאויב. האויבים לוקחים בשבי את בני האדם ומשמידים את רוב הגרגולים ורק קומץ מהם נשאר. על הקומץ הזה מוטל כיש… רגע, באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מוטל עליהם כישוף שהם יהפכו לאבן עד אשר הטירה תעלה מעל העננים. אחרי אלף שנים מישהו מצליח להסיר את הכישוף ואז הענינים מתחילים להסתבך.

היא: אה.

הוא: באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: נשמע שהיו לך דברים חשובים יותר לעשות כשהיית בגיל הטיפשעשרה.

היא: נו שיט, שרלוק.

שריפה

זה באמת לא מצחיק – יש גל הצתות בזקינטוס. כבר כמה ימים הרשויות מכבות שריפה אחת, רק כדי להתמודד עם הבאה בתור. החשד נופל על כנופיית מציתים שמנסה להשיג משהו לא ברור. כנראה הפעלת לחץ על הרשויות בנושא פוליטי כזה או אחר, והקורבן הוא היער ובעלי החיים.

הם דווקא מנסים להרגיע אותנו, התיירים, לאור הלהבות שחלקן אף בוערות על ההר המשקיף על המלון שלנו. הייתי מאוד רגוע כשמסוק הכיבוי הראשון חלף מעל ראשי. הייתי רגוע שבעתיים כשעוד כמה הגיעו אחריו. בנגלה הרביעית של המסוקים הרגשתי בטוח להפליא, והרגשת הביטחון האישי שלי לא פסקה גם במהלך הלילה כשרעש הרוטורים המשיך לחגוג, ואפשר היה לראות אינפרנו מרהיב של להבות על ההר. ממש "לילה על הר קרח" מודל זקינטוס 2017.

העובדה שקראתי את הנערה עם כל המתנות (סיימתי! וואהו!) השתלבה היטב באווירה האפוקליפטית המרגיעה הזו, אם כי חוויתי טלטלה ריגשית מסויימת כשהיה נדמה לי כי גל הלהבות הבריח לכיווננו עדר זומבים רעבים. הם כנראה רצו להשתכשך בבריכה אבל היה מעט קשה להבינם, כנראה (ואני אומר זאת בזהירות) מהסיבה שאיריס בוסקו לא הייתה כאן כדי לתרגם.

עוד גרגולים

הוא: תקשיבי, ביקשתי מהקהילה שימצאו לי פרקים מדובבים של הגרגולים כדי להנגיש את הסדרה לילדה, והייתה ממש התגייסות! זה היה נפלא! אף אחד עדיין לא מצא כלום, אבל אני בטוח שמישהו ימצא משהו! זה יהיה מדהים! הקהילה זה דבר אדיר, אני אומר לך, אדיר!

היא: אה. תזכיר לי מה זה הגרגולים הזה?

הלמי'ס

הלמי'ס הוא מוזיאון המוקדש למערכת האקולוגית המרתקת של זקינטוס. הוא אמנם לא גדול במיוחד, וממוקם בעיירה נידחת לצערי, אבל יש בו מגוון רחב של מוצגים (מפוחלצים וכיו"ב) מעולם החי והצומח של האי: קונכיות, שבלולים, דגים, צבים, ציפורים, חרקים, חרקים, חרקים והרבה חרקים. פרפרים, עשים והרבה יותר מדי ג'וקים מכפי שבא לכם לראות.

בנוסף למוצגים מהאי עצמו, יש לא מעט מוצגים מרחבי העולם על מנת להשלים את התמונה.

המוזיאון הוקם כיוזמה פרטית על רקע אמירה אקולוגית: הצהרת כוונות על מחויבות האדם לשמירה על האיזון האקולוגי בסביבה בה הוא חי, ובפרט במקום כמו זקינטוס המהווה שמורת טבע אחרונה לזנים מסויימים של בעלי חיים (בעיקר צבי ים מזן מאוד ספציפי) העומדים בפני סכנת הכחדה.

כנסייה

הוא: הממ… מחר יום ראשון.

היא: אז?

הוא: אז יש מצב שהרבה מקומות יהיו סגורים.

היא: אז… מה עושים?

הוא: איך שאני מסיים להניח תפילין אני הולך לכנסייה. שמעתי שיש שם אחלה מיסה שבעולם.

היא: לא איכפת לי, כל עוד זה מרחיק אותך מכאן.

פרצוף

"פהצוף," אומר הגמדון. לא עוברות שתי שניות ושוב: "פהצוף."

קנינו לו מחזיק מפתחות קטן שראה בחנות. זו כרית קטנה ומרופדת, בצורת הסמיילי הצוחק עד דמעות מהווטסאפ. הוא אוהב את זה עד מאוד וקורא לו "פהצוף." קשה לו עדיין להגות את הריש, אבל הוא קשור מאוד לאובייקט הצהוב והמרופד.

הוא איבד אותו כשהיינו במוזיאון. הוא שם לב לכך כשישבנו במסעדה המשקיפה על כל האי. הוא רצה לאכול פיצה, המאכל היחיד בזמן האחרון שהוא מסכים לאכול כשהוא מחוץ לבית. רגע לאחר שהזמנו את האוכל הוא ביקש את ה"פהצוף". ואז שמנו לב שהלך לאיבוד.

"שכחתי את הפהצוף," מלמל הגמדון, "שכחתי במוזיאון."

"נכון, חמוד," אמרנו, "זה מה שקורה כשלא שמים לב."

לך תחזור עכשיו למוזיאון (שנסגר כבר) ותשכנע מישהו שיפתח לך כדי שתתחיל לחפש את הבובה של הילד שלך.

"בוא נחזוא למוזיאון," אמר הגמדון, "שכחתי את הפהצוף שלי." הוא מצליח להגות חית, אבל לא ריש.

והוא ממשיך לבקש ולהתחנן, ואנו עומדים מולו חסרי אונים. הוא צריך ללמוד להיות יותר אחראי, יותר בוגר. הוא כבר בן שש, והוא התקדם כל כך הרבה בשנה האחרונה, ומדבר יותר, ועושה יותר, ומתקשר יותר והכל הרבה יותר, ועדיין קשה לראות אותו מפגין תחושת אבדן שוברת לב כל כך על בובה.

שמנו פעמינו לכיוון המוזיאון לאחר שסיימנו במסעדה. המוזיאון נסגר כבר, אבל מולו נקבעה נקודת האיסוף של המונית שבאה לאסוף אותנו. עשינו קצת עיקופים וטיולים בסימטאות העיירה הקטנטונת הזו, ולבסוף מצאנו עצמנו בחזרה מול שער המוזיאון הנעול.

על השער, מחייך חיוך רחב ודומע, נמצא הפהצוף. האישה החביבה שקיבלה את פנינו במוזיאון מקודם מצאה את הבובה ותלתה על השער כשנעלה אותו, כנראה בתקווה שנחזור לשם כשנשים לב לאבידה.

"פהצוף! הפהצוף שלי!" הוא צוהל.

החיוך שלך, ילד מתוק שלי.

חום

היא: ממש חם בקומה שלנו במלון.

הוא: אנחנו נמצא את החום הזה ונשמיד אותו ואת בני בריתו, בי נשבעתי!

(פאוזה)

הוא: אני… לא עשיתי את זה כמו שצריך, נכון?

WI-FI

אוקיי, זה כבר ממש לא מצחיק. השריפה פגעה במתקן תקשורת כלשהו שהשבית את חיבור האינטרנט לאי. רוב האי (85%) מרושת בווייפיי הניתן לרכישה לתקופות זמן קצובות, ועכשיו הוא נפל. אנחנו חיים על החבילה הסלולרית ומרגישים את תחילתה של אנרכיה. המממ… מצד שני, אני אשכרה מצליח להתרכז בכתיבת הפוסט הזה. היי, מה זו הפרודוקטיביות הפתאומית הזו? לכי מכאן, את לא רצויה!

כשהתייצבתי בדלפק המלון כדי לרדת לשורש הבעייה והשלכותיה, נרשמה אי נוחות מסויימת.

פקידה: אתה מבין, יש גל שריפות באי.

הוא: אני יודע. האם זה קשור לווייפיי שהלך?

פקידה: השריפות פגעו במתקני תקשורת, בנוסף לזה שנשרפו פה חורשות שלמות.

הוא: מתי נראה לך שיחזור האינטרנט?

פקידה: ובכן… אני לא ממש יודעת. הרשויות מנסות להשתלט על הלהבות, זה נראה שאנו עומדים מול כנופיית מציתים ש

הוא: זה ממש קשה בלי אינטרנט. ממש. אני באמת לא יודע איך הקימו פה אי בלי זה.

פקידה: אהא… ובכן, זה נמשך כבר שבוע. יום ולילה. אני מאמינה שהם יעשו הכל כדי להשתלט על הלהבות ולהחזיר את הביטחון האיש

הוא: אני בניתי על האינטרנט הזה. יש לי "הוא והיא" שממש מחכה להתפרסם ואתם גורמים לנזק בל יתואר.

פקידה: נשקפת סכנה ממשית לכמה ישובים. למזלנו אנחנו לא בטווח סכנה מיידי, אבל פינו כבר כמה ריכוזי אוכלוסייה ו

הוא: אבל הווייפיי, גברת, מה עם הוויפיי?

פקידה: (נשימה עמוקה) השריפות. מהוות. סכנת. חיים.

הוא: תפסיקי לדבר עם נקודות. אני צריך ווייפיי, לא מורס.

חיים

היא: האי הזה ממש מחזיר לי את כוח החיים!

הוא: אל תתלהבי מדברים שמחזירים את כוח החיים. תראי מה קרה לבריק דונדריון.

מחלה

דבר #1 שהעיב על החופשה: הגמדה חטפה וירוס ביומיים הראשונים. נרשמו כאבי אזניים בעיקר.

למזלנו, מלכת היופי באה מאורגנת: אנטיביוטיקה, עוד אנטיביוטיקה, תרופה אנטי דלקתית, טיפות אזניים, אינהלטור, משחות, פלסטרים, טריקורדר רפואי, ערכת ניתוח שדה, ערכת ניתוח של חדר מיון, מכונה שעושה "פיייייינגגגגג!", חלב פרג וההולוגרמה הרפואית מ"סטאר טרק וויאג'ר". לקח למלכת היופי 5 דקות עד שהתחילה לנזוף בו שהוא לא יודע שום דבר. האנטיפת בקושי הספיק לרטון "אני רופא, לא…" לפני שכיבינו אותו.

הילדה הבריאה אחרי יומיים. עבר. מישהו צריך חלב פרג ספייר?

כלב

דבר #2 שהעיב על החופשה: אנג'ל שלנו הובהל לוטרינר בשל מצב חרום (שוב התנפחות קיבה). הוא טופל בזמן והוחזר לפנסיון לאחר לילה אחד של אישפוז והשגחה.

אוף, אנג'ל. אני כבר מתגעגע.

סיום

אנחנו פה כבר כמה ימים, ויש לנו עוד פחות משבוע באי הזה.

הפוסט הזה נכתב לאחר עוד יום מלא פעילות. הילדים כבר במיטות, מלכת היופי מתרחצתואני מברבר לכם פה. אפילו הווי-פיי חזר, אז יש לי איך להעלות את הטקסט לבלוג.

אנחנו אוהבים את זקינטוס. כמו שכתבתי מקודם – אווירה שקשה לי להסביר. יהיה קשה עד מאוד לחזור לשיגרה ולאקטואליה הפסיכית של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית.

אני מסיים את הפוסט וממהר להצטרף למלכת היופי, המתאוורת במרפסת על רקע צלילי גיטרה מהפאב הצמוד לבריכה. הערב מופיע פליט "כוכב נולד" היווני שמנגן עיבודי גיטרה לשירי נייטיז ואייטיז.

זו הדרך המקסימה ביותר שמישהו בחר כדי להזכיר לנו עד כמה התבגרנו, ובאותה נשימה אומר לנו שאולי ננסה להנות מזה קצת.

רשומה רגילה
הוא והיא, כללי

יומם-לדת

בימים האחרונים חגגתי יומולדת 38. התאריך היה 5.8, למי שתהה.

האירוע המרכזי באותו היה ביקור משפחתי בחדר בריחה (פעם ראשונה!) כשר למהדרין. ארבעתינו נכלאנו בחדר המשחקים של מכשף בעל פטיש לבובות פרווה (אני לא רוצה לדבר על זה), ובעזרת כוחות משותפים הצלחנו לצאת בשלום ואפילו בזמן! נרשמה הפתעה לטובה ממלכת היופי, שעד עכשיו היתה נגד הקונספט של להיות נעול בחדר מלא חידות,  ושיתוף פעולה מלא של הזאטוטים.

החדר, אגב, מותאם היטב למשפחות – הוא קליל, לא מלחיץ (אין באמת נעילה, זה חדר הבנוי מתפאורה ו-ווילונות) וקיימות חידות גם עבור הגדולים וגם עבור הזאטוטים. במקרה שלנו הייתי צריך לוודא מראש את מידת ההתאמה לילד עם צרכים מיוחדים, ורווח לכולנו כשעברנו את המשוכה הזו בשלום.

קיבלתי הרבה ברכות (בעיקר בפייס). תודה לכולכם, חיממתם לי את הלב 🙂

בין שלל הברכות המקסימות שקיבלתי, בלטה במיוחד הגלריה המהממת שהכינה ענבר גרינשטיין – ממים משעשעים המצטטים קטעים מ"הוא והיא". התוצאה מהממת ומושלממת. הא? הבנתם? מהמם? מושלמם?

התמונות נמצאות בהמשך הפוסט. לחיצה על התמונה תיקח אתכם ל"הוא והיא" הרלוונטי. תהנו!

ענבר – את אלופה.

רשומה רגילה