וואטצ'מן
הוא והיא

הוא והיא #53

(אזהרת ספויילרים אפשרית לווטצ'מן)

הוא: אוקיי, פיצחתי את זה.

היא: את מה?

הוא: הבנתי מה התכנית של הקבינט לגבי עזה.

היא: אוי ואבוי.

הוא: התכנית היא לשבת ולחכות עד שייפול על העזתים תמנון טלפתי ענק.

(פאוזה)

היא: אה.

הוא: זו תכנית חסינה לכישלון.

היא: לגמרי.

הוא: באופן דומה יש ציפייה שייפולו עוד תמנונים ענקיים בטהרן, הבונקר של נסראללה, ובית הקפה שכחול-לבן נוהגים להיפגש ולעשות שם פרלמנט.

היא: ואתה שלפת את התמנון הזה מ…?

הוא: ווטצ'מן, מאמי, ווטצ'מן.

היא: ו… זה קשור להידרה איכשהו?

הוא: סליחה?

היא: כי הסמל שלהם מזכיר קצת תמנון.

הוא: מה פתאום? הידרה זה בכלל של מארוול, מקומיקס אחר, בפאנדום אחר, שאין להם שום אפשרות טכנית כזו או אחרת להיפגש, וכל הרעיון הזה שהידרה יהיה בעולם של ווטצ'מן שהוא בכלל של DC (אבל לאו דווקא קשור לטיימליין הרגיל שלהם) בכלל לא מתקבל על הדעת ולא הגיוני, מה גם שזה יוצר סתירות מטורפות בכל מהלך העניינים של המאה ה-20 המתואר בקומיקסים של שתי החברות, ואיך את לא רואה את זה?!

היא: אתה מדבר כאילו הווטצ'מן באמת קיימים.

הוא: זה בסדר, גם הידרה לא.

היא: אז בשביל מה כל הנאום ש…

הוא: וגם אם אני שוקל את האפשרות ששני האובייקטים האלה יכולים להתקיים באותו מרחב מטאפיזי (דבר שמבחינה הסתברותית שואף לאפס), הרי שמדובר בלוגיסטיקה אמנותית, משפטית, רוחנית ומדעית מורכבת עד כדי פסיכיות, על מנת שהיסודות שדבר כזה יוכל להתקיים על משהו שאינו כרעי תרנגולת בכלל יתקיימו!

(פאוזה)

היא: בקיצר אתה רואה עכשיו משהו שקשור לווטצ'מן, נכון?

הוא: בוודאי! מדובר בהמשך לרומאן הגרפי, אבל בשום אופן לא בהמשך לסרט שבויים בשנת…

היא: כן כן כן, זה בסדר, אין צורך.

הוא: אה סליחה, נשמה. כמה זמן המשכתי ככה בלי להפסיק?

היא: בערך 13 שנה. ואיך הסדרה?

הוא: אה! מרתק!

היא: מרתק.

הוא: נפלא!

היא: וואללה.

הוא: ממכר!

היא: יו דונט סיי.

הוא: מסתורי!

היא: מסתורי?

הוא: מוזר.

היא: או, סופסוף הגענו למשהו.

הוא: פסיכוטי.

היא: יופי, חמוד, תוציא את זה.

הוא: אני לא מבין כלום ממה הולך שם.

היא: קדימה, מאמי, אתה יכול.

הוא: מה הקטע של איש הסיכה?!

היא: אתה צודק, מתוק.

הוא: ולמה שג'רמי איירונס ידוג עוברים כדי לגדל מהם משרתים ואז ירצח אותם?

היא: נכון, מותק.

הוא: והגשם של התמנונים, ועגבניות שגדלות על העצים, והקבאלרי השביעי שאוספים בטריות, וההוטליין לד"ר מנהטן, ומכוניות שנעלמות לשמיים ואז נופלות מהן, ולמה לעזאזל שהסרג'נט מ"קצין וג'נטלמן" יהיה פתאום זקן על כסא גלגלים שטוען שהוא ד"ר מנהטן ואז פתאום ייעלם ויתחיל ללכת? לעזאזל, לא ראיתי אוסף כזה של אובייקטים שלא מסתדרים אחד עם השני מאז הסיום הדפוק שכתב דיימון לינדלוף ל"אבודים"!

היא: מי כתב את כל זה?

הוא: דיימון לינדלוף מ"אבודים".

היא: או! בדיוק! אתה מבין, מתוק?

הוא: רגע… הבנתי!

היא: תודה לאל. סופסוף הבנת שכל מה שהולך פה זו אשלייה אחת גדולה של כותב עם הרבה כוונות טובות שקצת נאבד בתוך המגלומניה של עצמו, וצריך לחכות לפרק הסיום ואז לשכוח מזה בלי להתעמק בזה יותר מדי.

הוא: בדיוק כמו התכנית של הקבינט לגבי עזה!

רשומה רגילה
הומור

יד ראשונה מפולין

הלו…? כן… כן.

זה בקשר למכתב? כן, בוודאי. יד ראשונה מפולין, אדוני. אני לא משחק משחקים. אצלי מילה זו מילה.

בת כמה? 11, אדוני. כותבת מהשורה הראשונה. כל אות יושבת בול, ואין לי שום בעיה להעמיד את המסמך לבדיקת גרפולוג. יד ראשונה זה לא צחוק, אדוני.

בוודאי שזה כולל טסט. אצלי מילה זו מילה. נו באמת, נראה לך שזה האוביקט הראשון שלי?

אתה יכול לסמוך עלי, אדוני, שהכל נעשה ברגישות ובאחריות. בכל זאת, כולנו יהודים. ואני רוצה שתדע, אדוני, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שעם הנצח מודה לך על ההנצחה. כן, גם הילדה. אין לי ספק שלו היתה כאן, היא היתה מודה. מה זאת אומרת איך? נו באמת, תקרא בעצמך. אני משוכנע שאפשר למצוא שם משהו בנידון, בין השורות כמובן.

תראה, זה לא שהאובייקט חף מפגמים. ביננו, מי כותב היום מכתב בעט? ועוד שולח בדואר? תעשה לי טובה, זה אפילו לא נשלח ברשום. חמודה הילדה, אבל אין לה מושג מהחיים שלה. אם אתה שואל אותי, לא נראה לי שאפילו ביטוח היה לה. אה סליחה, כמובן שהביטוח כלול במחיר. יד ראשונה מפולין, אדוני, אצלי מילה זו מילה.

גם במכתב כל מילה זו מילה. תראה איזה כתב, מי כותב ככה היום? כלומר, בהתחשב בכך שהוא אינו מודפס כמובן, אנחנו הרי לא ילדים קטנים. כן, היא היתה ילדה קטנה. בוודאי אדוני, אחרת איך אני אמכור? מה זה שווה? נראה לך שאני אתרוצץ ככה בגלל איזה פנסיונר שיצא מאיזה מחנה ואחרי כתב את הזכרונות שלו על הרמס? החזקתי פעם ספר שכתב אחד מהזקנים האלה, תאמין לי יותר טיפקס מספר. עזוב אותך, היום זה שוק של מכתבים מילדים. גם ילדות.

ושלא תחשוב שאני מזלזל. אפילו לא לרגע, אדוני. זילזול זה של גויים.

אתה רוצה קריאת מבחן? בוודאי, שום בעיה. אבל ביננו, יש עוד כמה מתעניינים. זה סחורה עם ביקוש, המכתבים האלה. מניסיון. אין על מכתבים ישנים. השווי רק עולה עם הגיל. כמה שיותר צהוב, ככה יותר מוכר. כמו בעיתונות.

אין לך מה לדאוג, אדוני. אתה עושה את העסקה של החיים. אני מכיר את המשפחה אישית. פגשתי אותם היום בבית משפט.

רגע, אז אם הכל בסדר, מה מעיק על אדוני? המצפון? הבנתי. תראה, יכול להיות שאתה לא בנוי להחזיק סחורה כזו. זה בסדר, זה אנושי. תקשיב מה נעשה: רוצה לקנות מילה כן מילה לא? ככה תקבל אובייקט עם שווי אבל בלי קונטקסט.

סמוך עליי, הרבה יותר קל כשאין קונטקסט. אתה הרי לא רוצה לדעת במה אני עובד כשאני לא מוכר מכתבים, נכון?

הנה קצת קונטקסט

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #52

הוא: המתח הזה הורג אותי.

היא: תקרא קצת בשנתון, זה ירגיע אותך.

הוא: מה יש לי מהשנתון המזורגג? את יודעת שלא זו הבעיה.

היא: אני חושבת שיהיה בסדר.

הוא: זה קל להגיד.

היא: אני כמעט בטוחה שתזכה בגפן.

הוא: ואני לא בטוח! אני לא חי בגן עדן של שוטים, לעזאזל!

היא: אני לא מעלה בדעתי שלא תזכה, מדובר בקהילה מבית טוב.

הוא: מה יש לי מהקהילה, מי הם בשבילי?

היא: הם לא ירשו שלא תזכה בגפן, אתה תראה.

הוא: ירשו ועוד איך! מצידם הם יכולים לתרום את סכום הזכייה לוועד למען החייל, אנשים עושים דברים כאלה.

היא: אלוהים, נמאס לי להרגיע אותך, אגואיסט! אתה לא חושב שיש לי בעיות משלי? מניין לנו לדעת שכל הקהל באולם הזה יודע שאתה סופר ואני אשת סופר?

הוא: בוודאי שאני סופר! אני הרי סופר בקבוצה של סופרות.

היא: כן! אבל מניין להם לדעת? אולי הם חושבים אותך לצייצן או פייסבוקר ותו לא, רחמנא לצלן?

הוא: לא, לא, לא! אני לא צייצן ולא פייסבוקר, אני סופר.

היא: אבל מניין להם, אני שואלת, מניין להם?

הוא: אני מנסה להיות ריאלי, אני מנסה לנתח את הדברים כמו סופר. אם הם לא תורמים את הכסף, לעזאזל, אם הם לא תורמים את הכסף לוועד למען החייל, אם הם מספיק נהנתנים כדי לשכוח את החיילים ביום שמחתם, אז מה? בוודאי שהם לא ייתנו לי לזכות, המנוולים!

היא: לכלוך אתה מוצא בכל מקום. אני מסתכלת בעיניים של צוות התוכן, ורואה שהם לא מזהים אותי בכלל, וחושבים שאני לא אשת סופר, ואני לא יודעת מה לעשות. הם חושבים אותי לאשת בלוגר, או זוגתו של איזה פייק גיק בוי ואני, סליחה, אבל אני חשבתי שהשמלה צועקת 'אשת סופר' ולא אשת בלוגר, למען השם. אבל מסתבר שהשמלה המזורגגת שותקת, אללי, שותקת כמו קוספליי זול של איזו דמות נשכחת מכוח G.

הוא: הם יכולים להחליט שהם סתם נותנים את הפרס בהגרלה, הם הרי מסוגלים להכל האנטי סוציאלים האלה, ובינתיים אנחנו תקועים עמוק-עמוק עם המועמדות הארורה.

היא: אשת בלוגר – היית מאמין?!

הוא: אני לא באתי לכאן בשביל מועמדות! כל פעם המתח הזה בחגים, ואינעלרבאק למה? מה עשינו? למה אנשים הולכים לכנס המחורבן הזה והורסים לנו את החיים? הרי אם לא עלית לשלב ב', אז אתה יודע כבר שהמוות הגיע ואין מקום לאשליות, אז אתה קונה לעצמך משהו בבוזה כדי להמתיק את טעם הכישלון. אבל, שכה אחייה, אם עלית לשלב ב', אתה הרוס, שבור, מעוך! כל הכנס אתה נע בין תקווה למפח נפש, בין מטריקס למטריקס רילודד, בין חתן גפן למועמד עלוב! היכן אני עומד, לעזאזל? מי אני?!

היא: אתה סופר, ואני אשת סופר! ואף אחד לא יחשוב אותי לאשת בלוגר – אתה שומע? נגיד שהסדרנית זיהתה אותנו ויודעת שאני אשת סופר, ואז אומרת לראש הצוות שלה שאני אשת סופר אף על פי שאין לי מושג איך היא תמצא עכשיו ראש לזה, אבל נגיד שהיא אומרת לה, האם זה אומר שראש הצוות אכן תעביר את זה הלאה, לשאר הסגל? למתנדבים? לכרטיסנית בכניסה? מה האינטרס שלה להפיץ שאני אשת סופר ולא אשת צייצן? מה אכפת לה בכלל, לפרחה, שאני סובלת? העיקר שהיא מאושרת, הבהמה, העיקר שהיא מפלרטטת על הבמה עם אורח הכבוד חסר הכישרון, המאוס, המלא בעצמו. מה אכפת לה שאשת סופר שכולם בטוחים שהיא סתם אישתו של איזה בלוגר דמיקולו עם בקושי תריסר עוקבים, גוססת מול עיניה.

הוא: ונניח, נניח שאני מאמץ את נקודת ההשקפה שאכן אזכה, שאהיה חתן פרס גפן, מניין לי לדעת שהפרס יוענק לי על ידי אורח הכבוד בכבודו ובעצמו, או שמא על ידי חדל אישים אלמוני? וגם אם יוענק על ידי האורח הנפוח, הכיצד נהיה בטוחים שמסגרת התעודה תהיה עדיין בגודל הנכון שהיתה תמיד ושבמיוחד עבורה פיניתי מקום על הקיר בסלון? אני הרי תולה תעודות אך ורק על הקיר בסלון מול דלת הכניסה, היכן שכולם יראו! ואפילו אם אלך צעד אחד קדימה, זוגתי, צעד נוסף לעבר הטימטום הטהור שהוא אופטימיות, מניין לי שלא החליפו שוב את סמליל הפרס? אולי הסמליל החדש יהיה תפלצת גרפית מעוררת בחילה, אשר תסיח את דעת האורחים מהעובדה שאני חתן גפן ולא מועמד?! ואולי אין בכלל תעודה, אלא זר פרחים נבול ונשיקה על הלחי? הביטי במכשולים הנערמים לרגלינו; שכה אחיה, לא פתרנו בעייה אחת בלי שתצוף אחרת, ומה התכלית? אילו חיים אלה, ריבונו של עולם? לאן הם מובילים?

היא: לבית החולים. איני יכולה יותר. או שחושבים אותי לאשת סופר – כולם, כל הסגל והמתנדבים, כולל צוות הקופות ומפעילי ההוביטון, או שאנחנו מסתלקים.

הוא: אנחנו מסתלקים. החיים שלנו הרי לא תלויים בכנס האשכבה הזה. קדימה, נלך הביתה ונעניק פרס לעצמנו.

היא: אצלנו בבית לא יחשוב איש שאני לא אשת סופר, מפני שעל הדלת ישנו שלט שבו כתוב – "כאן גרים בכיף סופר ואשת סופר".

הוא: נלך! רגע, ואם בכל זאת אזכה? והאורח הנפוח ילחץ את ידי? וייתן לי תעודה בגודל הנכון?

היא: ואם… אם כל הסגל והמתנדבים אכן יודעים שאני אשת סופר?

הוא: הו, התלבטות כה קשה. הפכנו לשברי כלי, זוגתי היקרה.

היא: מלחמות הגפן הותירו אותנו רמוסים.

הוא: עוד תראי איזו לווייה נעבור.

היא: אבל השאלה היא האם כולם ידעו שזו המתייפחת ליד הארון היא אלמנת סופר.

הוא: לא, יקירתי. השאלה היא זו – יום לאחר הכנס, איזה האשתג ייתנו ללווייה: מועמדגייט או אשתגייט?

בהשראת המערכון הנפלא מאת חנוך לוין.

רשומה רגילה
כנס אייקון 2019 "זכרונות"
כנסים

רסיסים מאייקון 2019

ברוכים הבאים לפסטיבל אייקון, המקום בו מזג האוויר לא מקשיב לתחזית, והוראות שימוש בדיאודורנט הן יצירה ספקולטיבית נישתית במיוחד.

נושא הכנס השנה: זכרונות, עובדה שאף אחד לא זכר מכיוון שאורח הכבוד היה ברנדון סנדרסון, סופר הפנטסיה ה(כנראה)מצליח ביותר בעולם כרגע. כמו כן, יש מצב שאף אחד מאנשי צוותי הלוגיסטיקה והתוכן לא זוכר את שמו אחרי השבוע המאתגר שעבר על האשכול.

אורח הכבוד

אח… ברנדון, ברנדון. לו היית קצת פחות מוכר, או קצת פחות פופולארי, או לפחות קצת פחות טוב מול קהל, ואז צוות הלוגיסטיקה לא היה חוזר הביתה על אלונקה, ואני לא הייתי חש אי נוחות על זה שלא קראתי אף ספר שלך. כן, אני יודע שהפתעתי אותך, ברנדון ידידי, ולא רק בגלל שטרחתי לשים דיאודורנט לפני שיצאתי מהבית. אבל אתה היית ממש סבבה, ולכן כל האי נוחות הזאת היא לגמרי באשמתך ושנינו יודעים את זה, אז תפסיק עם השיפוטיות. קדימה, יש לך איזה 1000 גיקים בחוץ שרוצים את החתימה שלך על 50000 ספרים.

ואל תעוף על עצמך – אף אחד לא סיפר  לך אילו הצעות גיימן קיבל כשהוא היה כאן.

השקה

זה לא באמת ביקור של אורח כבוד בלי השקה, ולכן עלצתי כשמנטורית הכתיבה שלי, רוני גלבפיש, הודיעה לי בפתאומיות שיש לה כרטיס ספייר לאירוע. אצתי-רצתי לאשכול הרלוונטי, ולאחר חיבוקים ונישוקים עברנו את הכירטוס ו…

מה שקרה לאחר מכן היה לא פחות ממזעזע. פתאום, משום מקום, הופיע בחור צעיר שהזדהה כבנה של המנטורית ולתדהמתי נזרקתי הצידה כלאחר יד, והבחור המסתורי הוכנס במקומי! וכל זה רק בגלל שאין בינינו קשר דם! אין פאקינג טיפה אחת של ערכים בקהילה הזו.

ברור שרוני ניסתה להגן על המחדל הזה בטענה שהבחור קיבל חופשה פתאומית מהצבא והוא אוהב את ברנדרסון ובלה-בלה-בלה, אבל כולנו יודעים שכל מצג השחיתות הזה הוא דרך פוסט מודרניסטית להגיד "נפוטיזם".

התנ"ך של רוני

נשאתי את הטראומה הלאה, לעבר הרצאתה של רוני בנושא מערכות קסם והתנ"ך. רוני בחנה היטב את מערכת יחסי הגומלין בין המקרא ומעשי קסם. ליתר דיוק, החוט המחבר בין מערכות קסם מוגדרות היטב, לבין חוקיות הקסם בסיפורי התנ"ך, ומה מזה מתאפשר בכלל באותו מגרש המשחקים של האל העברי.

זו הייתה הרצאה מרתקת, ולא ציפיתי לפחות ממי שחיברה כבר בין המקרא לבין הפנטסיה ב"אגם הצללים". אני פשוט תוהה האם הייתי יכול להפיק יותר מההרצאה לולא הגעתי לשם חבול נפשית לאחר שנזרקתי לאחר יד עבור… הבן שלך? באמת? כאילו, מנטורית, מה הולך פה?

את קרתגו יש לשבח

ולחשוב שכמעט פספסתי את הפקת המקור "תעלומת שומר הערים האבוד (של האבדון!!!)" של רותם ברוכין. ורותם הייתה צריכה לאיים עליי רק פעם אחת ויחידה! נשבע לכם!

ההצגה המצחיקה עד דמעות היא למעשה סיפור אינטראקטיבי בנוסח "בחר את ההרפתקה שלך" ומתרחשת בעולם העשיר של שומרי הערים. אני לא אכנס לפרטי העלילה, אלא רק אציין שתי דמויות: קודם כל קרתגו, המשוחקת ע"י מיטב מורחיים, היתה לא פחות ממופלאה וסוחפת. אני די בטוח ששמעתי אחרי ההצגה יותר מאדם אחד שאמר "אתם קלטתם את קרתגו?!"

הדמות השנייה היא דמות המספר, ששוחקה ע"י אורי ליפשיץ, וגרמה לכך שהרבה יותר מדי צופים דורשים מאז שהוא יקריין את החיים שלהם (ורצוי בלי האופציות שיובילו לסיום המשחק עבורם, כמו למשל התרחיש בו הם נזרקים החוצה מאירוע ההשקה בגלל הבן של המנטורית שלהם).

המיתוסים של אהוד

אהוד מיימון, עורך שנתון ואתר האגודה, הירצה על מיתוסים ככלי סיפורי לבניית עולם ודמויות, והפער בין שורשי המיתוס למטרות מחבר היצירה. בין היתר, הגיע אהוד למסקנה ש…

סליחה, אבל נניח, רק נניח, שזה אכן היה בנה. אני חייב להדגיש שזה לא שהיא בדקה את תעודת הזהות שלו ואמרה: "הו, אתה אכן בני בכורי האבוד! אנא ממך, היכנס לאירוע ההשקה, כי בוודאות אינך מתחזה!" כאילו מה הולך פה? כל אחד שמזדהה כבן של מישהו (או מישהי, אנחנו כנס אינקלוסיבי) יקבל גישה חופשית למקום בו חשקה נפשו? סליחה, גברת, את אפילו לא בדקת האם יש לו תעודת זהות רגילה או כזו ביומטרית-מודרנית אמינה להחריד ושאי אפשר לזייפה, ופרטיה מאוחסנים במאגר מאובטח עד אימה שכל האקר סיני יכול לפתוח על ידי שליחת הודעת "ער" בווטסאפ למיינפריים שסופק על ידי המתחרה הזול ביותר במכרז שאף אחד לא בדק בכלל!

אני חוזר ואומר: כל מי שנתקל באדם הטוען שהוא בנה של רוני גלבפיש והתגאה במפגש אישי עם ברנדון סנדרסון, ומתהדר בעותק חתום של אלנטריס – אנא דווחו מיידית להנהלת הכנס. אתם שותפים לפשע.

ברנדון

אני חייב לציין שברנדון סנדרסון יודע להרצות ולהעביר סדנאות. הוא מרצה קולח להכעיס, וכיף לשמוע אותו. התמזל מזלי להיות בשתי הרצאות שלו, וכן בסדנת הכתיבה האינטימית, אשר שפעה עצות מועילות אודות תהליך הכתיבה.

במהלך הסדנה מיהרתי לומר לו, כולי נרגש, שלמרות שלא קראתי אף ספר שלו, אני מקפיד להאזין באופן קבוע לפודקאסט שלו אשר שופע עצות נהדרות עבור כל כותב באשר הוא.

פניו הרצינו לפתע. "אף ספר שלי?" מלמל ברנדון בכבדות, "אני מבין."

ואז הוא הוציא אותי החוצה וביקש שיכניסו במקומי את הבן של רוני גלבפיש.

זוכרות

עינת סיטרון הנחתה פאנל מרתק בהשתתפות לילי דאי, מעיין שיר ונטע טרופ אודות אמנזיות וזיכרון משלל יצירות, וניתחו אותן הן ברמה הסיפורית והן ברמה המדעית. לפחות לגבי בסוג השני ציינה נטע את הפציינט המפורסם "HM" אשר איבד את היכולת ליצור זכרונות חדשים בעקבות ניתוח לכריתת ההיפוקמפוס שעבר על מנת להתמודד עם התקפי האפילפסיה שלו, וקצת צימררה את כולנו. או לפחות אותי.

כמו כן, רשום לי כאן שמישהי במהלך הפאנל אמרה משהו בסגנון "דם אמיתי היא גרסת הפורנו של באפי", אבל… ובכן… אני לא כל כך מי אמרה או באיזה הקשר. אז אני מניח… ש… הפנמתי את מה שדיברו עליו בפאנל? כן, בואו נזרום עם זה.

זמן

מסעות בזמן! וואהו!

נטע טרופ העבירה הרצאה כיפית לגמרי על מסעות בזמן וז'אנרים שונים של סיפורים כאלה. במהלך ההרצאה היא ייעצה לכולנו לבנות מכונה כזו בהקדם מכיוון שזו הדרך היחידה להשיג חתימות מסנדרסון במקום לעמוד בתור הבלתי נגמר.

כמו כן, ביקשה נטע לציין שפרדוקס הסבתא הוא רק דוגמא, והיא ממש לא הרגה את סבתא שלה, וזה היה בלי כוונה וזה בכלל לא נחשב כי הן בכלל היו און אה ברייק!!!!!!!!111

אז די כבר עם זה. באמת. לכו תהרגו את היטלר, או משהו כזה.

גפן

זוכות הגפן השנה בקטגוריות המקור הן קרן לנדסמן על "לב המעגל" המצויין, ורותם ברוכין על הדרקון האחרון שלי המרגש. זוכת פרס עינת היא יהודית קגן על סיפורה בלוז כנעני. וואהו!

זה המקום להזכיר שגם השנה, כמדי שנה, פורסמה אסופת "היה יהיה", ובין שלל הסיפורים בספר כלול גם "השליטים של ארטמיס" פרי עטי. לכו על זה!

לאן פנינו מועדות

דומה שמדי שנה מתחזק הפולמוס אודות מציאת מקום חדש לכנסי "אייקון" ו"עולמות". השנה זה היה רועש יותר מתמיד ברחבי הפייסבוקספירה, מכיוון שהגעתו של ברנדרסון הציבה אתגרים בלתי נתפסים של עומס עבור הסגל והמתנדבים.

וכאן המקום לציין, אם לא ציינתי בעבר: הכנס נהנה מהסגל והמתנדבים הכי טובים שיש. נקודה. כל שנה, פעמיים בשנה, מרימים באשכול פיס בתל אביב כנס הומה אדם, בעומסי חום בלתי נסבלים, עם עושר בלתי נתפס של אירועים (שרק גובר מדי שנה) ומאמצים לשרת כמויות בלתי נדלות של מבקרים (שרק גוברות מדי שנה), וכל זה בהתנדבות. הם לא מקבלים על זה שקל. הם עוזבים דיי ג'ובס והולכים לעבוד כמו חמורים בהקמת כנס, וזה ממש לא ברור אם הם אכן יצליחו ללכת לאירועי החינם להם הם זכאים. אף אחד לא יכול לצפות את הבלת"מים הלא נגמרים באייקון, אבל איכשהו מצופה מקבוצת האנשים המדהימים האלה לטפל ולפתור את כל הבעיות האלה. והם אכן פותרים, ומתמודדים בצורה מעוררת הערצה.

אין שום דבר מובן מאליו בכנסים האלה. קודם כל, זה לא מובן מאליו שיש לנו בכלל קהל צעיר, כאשר בכנסים בחו"ל מדווח כי הקהל שם רק מתבגר ואין שם צפי וודאי לדור צעיר שימשיך הלאה. דרך אגב, גם העובדה שחוד החנית היצירתי והלוגיסטי של הקהילה בישראל הוא על טהרת המין הנשי אינה בגדר מובן מאליו. אנחנו קהילה מיוחדת, במלוא מובן המילה.

עוד דבר שלא מובן מאליו: משאבים. אין לנו כאן באמת באר פיננסית בלתי נדלית. רוב מי שבא הם חבר'ה צעירים שידם אינה משגת לשלם יותר מדי כסף עבור התענוג. רבים מהם מגיעים ממקומות מרוחקים בתחבורה ציבורית ואז הם תלויים בלינה באשכול.

שינוי מקום הכנס מפאת העומס והצפיפות אינו רעיון מופרך. מה שכן מופרך הוא לצפות שאופי הכנס לא ישתנה, או שמהלך כזה מעשי בלי כאבי ראש. טל גולדמן, מנהל ההפקה של אייקון, התייחס לכך היטב בפוסט שפירסם. אופי הפסטיבל מבחינת היקף האירועים והעלויות נגזר ממה שאפשר להפיק ממבנה האשכול, כלומר: מקום אשר נגיש לתחבורה ציבורית, בעל מקום מרווח (פחות או יותר) לדוכנים, וכן עם מספיק חדרים להעברת הרצאות ואודיטוריומים עבור הפקות התוכן, כל זאת במחירים סבירים עבור הקהל החדש שמגלה את הכנס מדי שנה.

כל עוד לא מוצאים מקום אחר שייענה על כל הדרישות האלה, זה המצב. גני התערוכה, כפי שהסביר טל, לא מכיל את כל מה שמבקרי הכנס הורגלו לו, וכן יקפיץ את מחירי הכניסה. כמו גם כל מקום אחר שנבדק, נכון לרגע זה.

יכול להיות שאני נאיבי עד כדי טמטום, אבל כשאני שומע על וורלדקון או כנס הפנטסיה העולמי, אני אוהב לדמיין את אייקון/עולמות ככוכב הלכת טרמינוס, אשר עומד מול אתגרים פסיכים בלי משאב אחד לרפואה ונאלץ להתמודד עם בעיות בעזרת תושייה טהורה, רק בלי תכנית מתמטית לניבוי העתיד. לפי דיווחים ששמעתי מחברים שנסעו לוורלדקון, יש לחבר'ה בחו"ל לא מעט ללמוד ממה שעושים כאן.

אז תודה לכם, סגל יקר. נתראה בכנס הבא.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #51

הוא: מאמי

היא: מה עכשיו?

הוא: יש לי בעיה אקוטית עם הסידור של הספרייה.

היא: אקוטית.

הוא: אני מתלבט.

היא: אני באמת רוצה לדעת על מה?

הוא: אני עומד פה כבר שעה שלמה

היא: רגע, שעה?

הוא: ואין לי מושג באיזה אות לשים את "היה יהיה".

היא: שעה.

הוא: זה לא אות.

היא: שעה שאתה עומד מול המדף כשהבית הפוך?!

הוא: חשבתי אולי באות א' כי זאת אסופה.

היא: אוי אלוהים, היית רציני בקשר להתלבטות.

הוא: אבל אז הבנתי שזה צריך להיות בעצם ה' כי זה "היה יהיה"!

היא: זה סידור. של. מדף. בספרייה.

הוא: אבל פתאום הבנתי שזה צריך להיות ב-מ' כי אהוד מימון הוא העורך!

היא: מספיק. עם. האותיות.

הוא: מה דעתך על ש' כי זה שנתון?

היא: מוזר, אני חשבתי על אות אחרת לגמרי בקשר לספרייה המזורגגת שלך.

הוא: זה ממש מעצבן. תראי, חוץ מזה כל הספרייה מסודרת.

היא: אני… רגע אחד.

הוא: נכון?

היא: היא באמת מסודרת.

הוא: למופת.

היא: זה לא מצחיק. היא ממש, אבל ממש מסודרת.

הוא: השקעתי.

היא: הם… מסודרים כמו חיילים!

הוא: ברור, אלא מה?

היא: זה מטריד.

הוא: זו ספרייה.

היא: רגע, ככה זה גם אצל כל החברים שלך?

הוא: בוודאי.

היא: אתם פסיכוטיים.

הוא: תודה, מאמי.

היא: זו לא הייתה מחמאה, לעזאזל!

הוא: באמת?

היא: לא! זו אף פעם לא מחמאה כשמישהו אומר שאופן קבלת ההחלטות שלך גובל בהפרעה נפשית!

הוא: אם כך, זה משליך באופן ממש מטריד על האופן בו אני מפרש גירויים רגשיים מהסביבה.

היא: נו שיט, שרלוק! אני צריכה לחפש DSM רק כדי להבין מה יש לך!

הוא: רגע, יש בבית DSM?

היא: כן.

הוא: אז באיזה אות צריך לשים אותו? D כמו ב-DSM? פ' כמו ב"פסיכיאטריה"? ה' כמו ב"הפרעות"?

היא: נסה X כמו ב"פה קברתי את בעלי".

רשומה רגילה
הומור

הבנימין ש(לא) נבחר

שְׁנֵי בִּנְיָמִינִים הִתְכָּתְשוּ בָּבְּחִירוֹת
לֹא שְׁנֵיהֶם בִּשְׁבִילִי; קִיטָרְתִי עַל כָּך
נֶעֱצַרְתִּי בָקַלְפֵּי לִזְמָּן מֵּמוּשָך

בָטְוִויטֵר שֶׁל בִּיבִּי הִרְחַקְתִּי רֵאוֹת
עַד שֶׁנַּפְשִׁי חָטְפַה מַפַּח
לגנץ אָז פָּנִּיתִי, גֵנֶרָל מְפַתֶּה
וְאוּלַי בִּמְעַט מצודד יוֹתֶר
בְּלִי הַרְבֵּה נִסָּיוֹן, נִדְמֶּה לִי כָּך
וּמוּל הָמְרַאיֵינֶת נִיצָב בפרצוף מוּבָך

בְּעֶצֶם דָּמוּ הֵם לִבְלִי הַכֵּר
חוּץ מִזֶּה שֶׁאֶחָד נֶחְקַר, וְהוֹלֵך, וְחוֹזֵר
וְהַשֵּׁנִי עַל אוֹזֶן שֶׁל אֵם 16 מֵסָפֶּר
אָז נזעקתי: אַחֲרֵי מִי לֵחָזֵר?!

אַך הַדֶּרֶך לַקַּלְפֵּי עוֹדֶנָּה נִמְשֶׁכֶת
וּבִי נִשְׁבַּעְתִּי: "זִּיבִּי אִם בְּ-2019 אוֹסִיף בָּהּ לָלֶכֶת"
בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים, בָּבְחִירוֹת הַבָּאוֹת
אֵאָנַח בֵחָזְרִי לְסַפֵּר אֵיך אֵי-שָׁם
מִשְּׁנֵי מּוּעָמַדִים בְּאֶרֶץ אוכלת יוֹשְׁבֶיהָ וָמַעְלָה גֵּרָה
33 מָנְדַטִים הָלְכוּ לָזֶה
שֶׁלּא פָּתַח אֶת הָג'ורה.

 

(מבוסס על "הדרך שלא נבחרה" מאת רוברט פרוסט, ע"פ תרגומה של עדנה אולמן מרגלית)

רשומה רגילה
כנס אייקון 2019 "זכרונות"
כללי, כנסים

אייקונמניה

ושוב אנו קרבים לכנס אייקון: התקופה ההיא בשנה בה מרצים נתקפים בפחד קהל, וגיקים בני תשחורת מתאמנים בלייצר פחד קהל על ידי העלאת שאלות-שהן-לא-בדיוק-שאלה-יותר-הערה-יותר-הרצאה.

נושא הכנס השנה הוא "זכרונות", בעיקר מכיוון שאף אחד לא באמת זוכר על מה היו הכנסים הקודמים. הדבר היחיד שזוכרים מכל כנס זו השביזות ביום שאחרי. על כן מנסים לנצל כל בדל קטנטן של טריגר כלשהו אשר יזכיר לנו את אותה פעילות נלוזה. כל פיסת מידע תעזור, בין אם מדובר בחפצים שנרכשו, צילומים או ריחות. זו הסיבה, דרך אגב, שחלק מהמבקרים מקפידים לא לכבס את הבגדים בין כנס לכנס.

נושא הכנס השנה הוא, כמובן, זכר… אה רגע. זה מוכר לי. אוף, מבינים על מה דיברתי?

בקיצר, יש כנס. אורח הכבוד השנה הוא סופר הפנטסיה הפופולארי, ברנדון סנדרסון. אתם מוזמנים להזמין כרטיסים לסדנת הכתיבה האינטימית שהוא מעביר ב… בעצם שכחו מזה. במקום זה, אפשר לרכוש כרטיסים לסדנה היותר גדולה שתהיה ב… לא משנה. אה, ואפשר להזמין כרטיס להרצאת שאלות ותשובות שלו, ואני בטוח שיהיה ממש מגנ… לא חשוב.

היי, אבל אני בטוח שעדיין נשארו כרטיסים לטקס פרסי הגפן, ואני מזכיר את זה בעיקר בגלל שהשנה אני מועמד לראשונה. לכן, אני מתחנן בפניכם: הצביעו! זכות הצבעה להענקת פרס גפן היא עניין מהותי ואינה מובנת מעליה. אנא מכם, גשו להצביע! הכריעו! השפיעו! מהרו, כי המראות והנוסעות בזמן נוהרות לקלפיות על גבי דרקונים שרוצים לחלק את ירושלים!

הכנס האימתני (ומי שחושב שאני מתלוצץ מוזמן להציץ בתכנייה) יתקיים בחוה"מ סוכות 15-17 לאוקטובר 2019, במתחם "אשכול" בתל אביב, צמוד לסינמטק ורח' הארבעה. אני אהיה באירועים הבאים:

כלים לכותבים: איך בונים סיפור (אנגלית)
מפגש אוהבות ואוהבי פודקאסטים עלילתיים
המדריך המלא לנוסע-בזמן המתחיל
כשגדולי הז'אנר הלכו לעיבוד
מיתוס מוצא, מיתוס מומצא?
אנחנו יכולות לזכור את זה עבורכם בסיטונות
סנדרסון והתנ"ך
ברנדון סנדרסון: פנטזיה 2019 (אנגלית) [סינמטק 3]
מבנה וסיפור (אנגלית)
אירוע הסיום

אתם מוזמנים לנסות להיתקל בי באשכול. אני אהיה הבחור המקריפ שמצלם את כל מי שמתקרב לקלפי.

חג אייקון שמח לכולם!

רשומה רגילה