הבלוג עבר דירה!

עוקבים יקרים, הבלוג החביב עליכם (כך אני מקווה) עבר דירה והוא נמצא מעתה בכתובת: https://www.aizenimr.com

אנא עיקבו בכתובת החדשה בלבד – הבלוג הישן לא יתעדכן יותר.

אה כן – ומה שלא תעשו, אל תלחצו בבלוג החדש על F5. תודה.

דוקטור מוות

מלאכי המוות עומדים על הרציף
מחכים לרכבת
מחכים לקטיף
אין טעם לציפייה
אין כל דילמה
בהינף יד נשלחים כולם שמאלה

"זו סתם שפעת," מגחך דוקטור א'.
"זה גורם לאוטיזם," מסנן דוקטור ב'.
"חיסונים זה של נאצים," דוקטור ג' משוויץ,
"תסמכו עליי, היתה לי אימא באושוויץ."

לילה חולף, שחר מפציע
המשלוחים לא פוסקים להגיע
יש להם ביקוש
יש מעוניינים
תשמחו לדעת שיש להם משווקים מעולים
הם מתחלפים, הפראיירים
עד שהם מתים

יש להם טיעונים… בערך.
יש להם מחקרים… בערך.
יש להם הוכחות… למכביר!
(כלומר, באופן די סביר.
אולי מעט שביר.
אם מתעלמים מרוב האוויר,
ומחסום המציאות הבלתי עביר,
ואי אלו שגיאות בתחביר,
וביקורת העמית המחמיר,
חוץ מזה הכל בסדר
אם רק נתעלם מהפילים שבחדר)

הם מאוד נינוחים בסיטואציה
במיוחד כשמגיעה עוד אקציה
אני תוהה איך הייתי מרגיש
לו רק הייתי מבין את המוטיבציה
לייצר עוד אינפלציה
בשוק הבשר
ומדוע לא נפגעת הקארמה
של אלה הזועקים "ביג פארמה"

הישמרו מהרכבת
ושימו מסכה
אל תעזו להגיע
לעיר ההרגה
תאבי מוות הם, מפיצי כזב
חובבי ויטמין סי, ומשום מה גם מתנגדי חלב

ולנוסעים האומללים המבקשים מזור
צר לי לבשר כי גם חניבעל לקטר היה פעם דוקטור.

הבהרות

לפני מס' ימים שודרה כתבה ברשת 13 אודות מפיץ המחלות ומתנגד החיסונים, אריה אבני (ימני בתמונה), אשר מזייף פנקסי חיסונים לילדים שלא חוסנו. האיש אמר כך: "אימא שלי יצאה מאושוויץ. באושוויץ רצחו. מי שנותן חיסונים הוא בשבילי מנגלה." אריה אבני זוכה בפרס על השימוש המטונף ביותר בשואה לצורך הפצת מגיפות קטלניות.

בנוסף, מסתבר שהשרלטן יורם לס (אמצעי בתמונה) מריץ בימים אלה, שבהן התקהלויות אינן הרעיון המומלץ ביותר, סדרת הרצאות שכותרתן "הקורונה היא בסך הכל שפעת עם יחסי ציבור!". תגגלו בעצמכם, אני בהחלט לא אתן טראפיק לחרא הזה.

האדם השלישי בתמונה הוא הנוכל ורוצח ההמונים אנדרו וייקפילד, ששיכנע אלפי הורים (אולי אף רבבות) לא לחסן את ילדיהם בטענה השיקרית כי חיסונים גורמים לאוטיזם. בשנים האחרונות ישנה באירופה התפרצות מחודשת של חצבת, מחלה שסיבוכיה עלולים להיות מסכני חיים.

התנגדות לחיסונים ומדע שהוריאציה הנוכחית שלה היא הכחשת קורונה, היא אקט אלים המשגשג על בורות ותובע קורבנות. זהו טרור במלוא מובן המילה.

מארה על ראשם של מלאכי המוות.

העונש של הארי

"ערב טוב, מר פוטר."

הארי קפץ והביט סביבו. בהתחלה לא שם לב אליה. היא לבשה גלימה שהשתלבה בדיוק עם דוגמת המפה בשולחן מאחוריה.

"ערב טוב," אמר באיפוק.

"ובכן, שב," היא אמרה והצביע לכיון שולחן קטן מכוסה מלמלה שלידו ניצב כיסא עץ פשוט. דף קלף ריק הונח על השולחן, כנראה לכבודו.

"אה…" אמר הארי בלי לזוז ממקומו, "רציתי… לפני שנתחיל, כלומר, לבקש שתוותרי לי על העונש. יש לי מבחנים לקבוצת הקווידיץ'."

"הו לא," אמרה וחייכה חיוך רחב, "אני דווקא חושבת שטוב שתפסיד משהו שרצית מאוד לעשות. זה יחזק את מוסר ההשכל שאני רוצה להעביר לך. וכעת, אתה תכתוב בשבילי כמה שורות, מר פוטר. לא, לא בעט שלך," היא הוסיפה כשהארי התכופף כדי לפתוח את התיק שלו. "אתה תשתמש בעט די מיוחד משלי. הנה לך."

היא הושיטה לו עט נוצה ארוך ודק, בעל קצה מחודד במיוחד. "ועכשיו… תכתוב."

"אבל…"

"אתה יודע מה לכתוב," אמרה בקשיחות, "קדימה. לכתוב."

"כמה פעמים?" שאל הארי בהעמדת פנים לא רעה של נימוס.

"אה, כמה שנדרש, עד שהמסר יחדור," אמרה לו בקולה המתקתק, "קדימה, להתחיל."

הארי הרים את העט השחור המחודד ונזכר מה חסר שם.

"את לא נתת לי דיו," הוא אמר.

"אה, אתה לא תזדקק לדיו," אמרה ובקולה היה רמז דק של צחוק.

הארי הניח את חוד עט הנוצה על הדף, והחל לכתוב.

הוא פלט קריאת כאב. המילים הופיעו על הקלף כאילו נכתבו בדיו אדומה ומנצנצת. בו בזמן הופיעו המילים על גב יד ימינו של הארי, חרותות בבשר כאילו שורטטו שם באיזמל מנתחים – אך בעודו מתבונן בחתך המנצנץ, העור התרפא, והמקום שבו הופיעה הכתובת נותר מעט אדום יותר אך חלק יותר.

הארי פנה והביט אליה. היא צפתה ופיה היה מתוח בחיוך.

"כן?"

"כלום," אמר הארי בשקט.

הוא חזר להביט בקלף, הצמיד אליו שוב את העט, והרגיש בפעם השנייה כאב מפלח את גב ידו. שוב נחרתו המילים בעורו, ושוב נרפא הפצע תוך כמה שניות.

וכך זה נמשך. פעם אחר פעם הוא רשם, עד שהבין שאין זה דיו אלא דמו שלו.

"בוא הנה," היא אמרה לבסוף לאחר פרק זמן שנדמה כשעות.

"יד."

הוא הושיט את ידו. היא לקחה אותה בידה. הארי השתדל לא להתחלחל כשנגעה בו.

"נו, נו. לא נראה שהשארתי עליך רושם עמוק," אמרה בחיוך, "ניאלץ לנסות שוב מחר בערב, נכון? אתה רשאי ללכת."

הארי יצא ממשרדה בדממה. כשהגיע לחדרו הוא בחן היטב את גב ידו. הוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לקרוא את שרידי המילים החרותות: "טראנסיות אינן נשים."

הוא והיא #56

הוא: היי, מה את עושה?

היא: מלמדת את הילדה טארוט.

הוא: אה.

היא: היא ביקשה.

הוא: ברור.

היא: לגמרי בעצמה.

הוא: ומה הממצאים עד כה?

היא: הקורונה תימשך עד…

הוא: נו באמת, את מי זה מעניין?

היא: אתה רציני?

הוא: למה את לא בודקת…

היא: אני לא בודקת אם אתה זוכה בגפן השנה.

הוא: אני בכלל לא מבין מה התועלת בפיתוח פרדיגמות מדעיות אם לא משתמשים בזה לטובת הכלל, וכשאני אומר "טובת הכלל" אני מתכוון כמובן לתועלתי האישית.

היא: ואם נבדוק ונראה שאתה לא זוכה?

הוא: אז אני אהמר נגדי ואעשה בוחטות.

היא: הימורים?

הוא: מאמי, את לא הימרת במגרש של הגדולים אם לא הימרת על הגפן.

היא: הימורים. על גפן.

הוא: היינו חייבים להיות פרקטיים. אין לנו תקציב לשלוח שני מועמדי גפן מכל מחוז לקפיטול בעונת האסיף לתחרות עד המוות, את יודעת. אם היה לנו תקציב לשטח כל כך גדול, היינו פשוט עושים שם כנס וזהו.

היא: ואיך בדיוק מתנהלים ההימורים האלה, אם מותר לי לשאול?

הוא: זה די פשוט, האמת. נציגה מוועדת ביקורת מכריזה על התוצאות, ואורח הכבוד כורת יד למי שאין לו כסף לשלם על ההפסד.

היא: ואם אין…

הוא: בשנים בהן אין אורח כבוד, מתבצעת עריפת ראש טקסית ע"י מישהי מהוועד. ככה שומרים על ריענון מתמיד של הקהל באשכול. זה גם תורם להרתעה.

היא: את מי יש להרתיע?

הוא: את כל מי ששואל את השאלה הזאת.

היא: אהא. אתה יודע, כל זה בהנחה שיהיה בכלל כנס.

הוא: ומה אומרים הקלפים?

היא: זהו, שזה לא כזה חד משמעי.

הוא: מה הכוונה?

היא: יהיה כנס במתכונת קצת שונה. יהיה להרבה אנשים קשה לקבל את המתכונת הזו, אבל בדיעבד יראו את היתרונות.

הוא: זה מה שאומרים הקלפים?

היא: זה מה שאומרים הקלפים.

הוא: אבל למי יכרתו את היד?

היא: אין די נתונים על מנת לתת תשובה בעלת משמעות.

הוא: אני תוהה מה המובהקות הסטטיסטית של שיטת המחקר שלך.

היא: זה טארוט.

הוא: רק בגלל שזה טארוט לא אומר שאין מאחורי זה מכלול של אקסיומות מבוססות ומסקנות עקביות הניתנות לבחינה בשיטה אמפירית.

היא: אמפירית בתחת שלי.

הוא: אם אנחנו לא יכולים לבטוח בטארוט, מה הלאה? נמצא סתירות באסטרולוגיה? נכפור בהומיאופתיה? ננטוש את הגרפולוגיה?

היא: יודע משהו? הנה, עכשיו אני בודקת לגבי הגפן. רגע… או, הנה. חבל.

הוא: מה חבל?

היא: זה לא נגמר טוב עבורך.

הוא: סליחה?

היא: אני חוזה שבכנס הבא יעשו לך מה שאתה עושה לי.

הוא: לפחות לא יערפו לי את הראש.

היא: לא. רק יאכלו אותו.

לס

(מבוסס על זה, כמובן)

יורם יקר, כתבתי לך טוקבק אך לא ענית
למרות שהקפדתי לציין כל שטות שעשית
כל תחזית, כל השערה, כל מה שלכאורה לך ידוע
כל מה שקישקשת בלי שיהיה לך מושג רעוע
אבל חוץ מזה עזוב, מה איתך?
מה שלום החסידים שלך?
ראיתי שהצטברה מהם כמות
שמתי לב שרובם זקוקים להסתכלות
ההוא שפוחד מביל גייטס,
ההיא שמאשימה אנטנות
נפגעי שבבים, שונאי קפיטליסטים…
היי, ראית את כל האנטי חיסוניסטים?
רשימת העוקבים שלך הולכת מדחי אל דחי
קשה להבין מי שם נוכל ומי סתם פסיכי
דרך אגב יורם, כטוקבקיסט פרופר
איך אני בתור ראפר?
למדתי את זה מ"המילטון".

(פזמון)
הפיד שלי מלא בך
ולמה? אין מושג.
והקורונה לא חולפת
אך עבורך זה חג
ולו היה אומר לי מישהו
שזה נגיף שפעת קטן
הייתי וודאי קורא לו שרלטן
שרלטן

יורם יקר, עדיין התעלמות.
אני לא כועס, אני פשוט חושב שזה דפוק
כשאתה מתעלם ממתנגדים
מה זה פה, שוק?
גם החסידים שלך קצת עיצבנו אותי
הייתי קצת בשוק
כשאחד מהם קרא לי בוט
ורציתי לענות לאידיוט
בפרוטרוט
על זה ועל עוד שטויות שהוא עמד לפלוט
ואולי בתחת שלו לבעוט
אבל זה בסדר, אני לא כועס
למרות שהיית אולי יכול להתייחס
לאו דווקא אליי אבל יש רופאים
ואפידמיולוגיות
ומומחים למחלות זיהומיות
שהשטויות שלך מכניסות אותם לתהיות קיומיות
על האם האנושות באמת שווה את המאמץ
בזמן שכל נוכל שמזייף מורשת
מקבל זמן מסך בשידורי קשת
זה מתחיל להעליב כשאתה מתעלם ממני, יורם
נ.ב. אנחנו צריכים להיות ביחד גם

(פזמון)
הפיד שלי מלא בך…

שלום אדון "זו רק שפעת עם תעמולה"!
במקום לענות לי אתה עושה תשדירים לעירייה
עם כל הטריקים והשטיקים
בזה הרי יש לך ניסיון
תגיד לי, אתה רופא או מוקיון?
אני יודע שראית את הטוקבקים הקודמים שלי
תייגתי אותך בצורה מושלמת
במקום לענות אתה עושה פרסומת
אני מסיר ת'כפפות
למרות הוראות משרד הבריאות
פתחו היום את הפלאפל
ואני הולך לעשות להם שיעור בנשאות
נכנס לשם עם המסכה חצי למטה
כל האף יהיה בחוץ
אין נגיף שלא יעבור בפרץ
(זוכר איך הצטלמת לשער של "הארץ"?)
היית יכול להציל אותי, יורם
להודות שטעית, שדיברת שטויות
שלא שמת לב רק במקרה
לסעיף ההוא, מס' 218
כל מה שרציתי היה יחס
רציתי דו קרב בשיאו של משבר
רק אתה ואני, כמו המילטון וארון בר
לא התייחסת אלי, וזה כל כך מביש
רגע… אם אני מת מ-COVID, מי ילחץ על הפאבליש?

(פזמון)
הפיד שלי מלא בך…

עוקב יקר, שלום
זה יורם לס
היו לי הרבה פניות
ורק עכשיו ירד המפלס
אני מצטער שאתה כל כך כועס
תחשוב מה עובר עליי כשאומרים "לס".
נכון, אני לא כזה מוברג ובפרטים מסלף
במקום תשובה עניינית פרובוקציה שולף
אבל מה לעשות? בלי תשומת לב אני די גולם
אחרת למה שאתלהב מלנבוח על דודו אמסלם?
חיים שלמים עברתי בלי להותיר חותם
את הישגיי בכנסת אפשר לגרד בכפית
תכלס חבל שלא נשארתי ב"תצפית"
אל תתפרק לי, שומע?
רק היום שמעתי על מעורער
שנכנס לפלאפל בכיכר
בלי אלכוג'ל או מסכה
צרח שהפוסטים שלי זה בדיחה
ו… רגע, זה היית אתה.

יודע משהו? בלי לגרוע
אולי עדיף שפשוט אחליף מקצוע.
דאם.

העץ היהיר

פעם אחת היה עץ… והעץ היה יהיר. וטרחן. והוא לא אהב לענות לעניין. הוא נהג להתנשא על ילד קטן אחד, בגלל שבעבר העץ היה מנכ"ל משרד הבריאות למשך פחות משנה וזה הספיק לו כדי להרים את האף.

וכל יום הילד היה בא ומשחק בצל, ואוסף עלים וענפים, והעץ היה מתקן אותו בהתנשאות כי פעם אחת הילד אמר את השם שלו בצרה במקום עם פתח.

והילד התרגל לעץ, והעץ היה יהיר.

ויום אחד העץ נזף בילד שהוא כבר לא בא לשחק, והילד ענה: "אבל אמרו בחדשות שיש פנדמיה מהמזרח שהתפשטה לאירופה, ובגלל שמדובר בנגיף מדבק ולא מוכר עדיף שנישאר בבית כדי שלא נדביק או נידבק."

"אני מצטער," אמר העץ, "מצטער שאתה כזה מטומטם. זו רק שפעת עם יחסי ציבור, עוד לא הבנת?"

"רגע…" מלמל הילד, "אבל יש כל מיני אנשים שקוראים להם אפידמיולוגים, ורופאים למחלות זיהומיות, והם אמרו שזה ממש מסוכן."

"הם טועים בשם שלי," אמר העץ, "והם היסטרים."

"אבל…"

"הנה גרף שגוי ולא רלוונטי," אמר העץ, "עכשיו תפסיק להיות מטומטם."

והילד שתק, והעץ היה יהיר.

אבל הילד לא הלך להרבה זמן, וכשחזר שוב נזף בו העץ.

"זה נראה ממש לא טוב, במיוחד באיטליה, וספרד ועכשיו גם באנגליה," אמר הילד, "וממש קשה לנו להיות בבית. כולנו בחל"ת, והילדים משתגעים."

"מה יש לכם להיות בבית?!" נזף בו העץ, "למה אתה לא הולך לעבוד?"

"כי יש סגר…" מלמל הילד הנבוך.

"יותר אנשים ימותו מהסגר מאשר מהנגיף," פסק העץ.

"אבל הרופאים אמרו שאם נזלזל בסגר אנחנו מסתכנים בתמותה נרחבת…" גימגם הילד.

"מי אמר לך לעשות בזמן מגיפה את מה שאומרים המומחים למגיפות?" אמר העץ הנרגן, "אתה באמת מטומטם. הנה ממים שעשו עלי. אני סופרסטאר."

"אבל…"

"סופרסטאר!"

והילד שתק, והעץ היה יהיר.

אבל הילד לא הלך להרבה זמן, וכשהוא חזר הוא היה עצוב.

"למה אתה עם הפרצוף בריצפה, טמבל?" זעף העץ.

"סבתא שלי," אמר הילד בקול רועד, "היא הייתה בבית אבות כל הזמן הזה. המצב שלה החמיר מאוד בלילה, ו… לא הספקנו אפילו להיפרד ממנה."

"מה אתה מבלבל לי את התחת עם הסבתא שלך?" אמר העץ, "חביבי, כשיש מגיפה מקריבים את החלשים."

"סליחה?" אמר הילד ההמום, "חשבתי שרופאים אמורים להגן על קבוצות הסיכון."

"אתה סתום בלחץ, חמוד," אמר העץ, "שוב הקשבת לרופאים שהמקצוע שלהם זה מגיפות?"

"אבל…"

"קודם כל נפטרים מהזקנים," פסק העץ, "הם כבר עשו את שלהם. אני רק מקווה שדאגת למכור את הקרניות שלה. יש לזה ערך רב בשוק החופשי."

"אה… לא," אמר הילד ומחה דמעה.

"חבל שלא אגרת קצת שכל ליד נייר הטואלט," אמר העץ.

והילד בכה, והעץ היה יהיר.

גם הם יכולים

בכל הפולמוס על אסטרטגיית יציאה, לא ברור לי מדוע איש לא הציע את הפיתרון המובן מאליו: שילוב ילדים בשוק העבודה.

ומדוע לא? הרי אם היצורים הבלתי נסבלים לא מדבקים או נדבקים (לכאורה ובכפוף לפסק דין חלוט), מדוע לא להחזיר עטרה ליושנה ולהשתמש בשירותיהם? זה עבד בלונדון הויקטוריאנית ברמה המוניציפאלית, ואין שוב סיבה שזה לא יעבוד בישראל 2020 ברמה הלאומית.

קודם כל, אין מתאים מהם להפעיל ציוד כבד. הפרחחים חסרי החינוך נכנסים ומשתחלים לכל חור, ולכן אין שום סיבה שלא יתמקמו בנוחות בתא נהג של D-9 או מכבש אספלט. הרי פקחים גם ככה אין, אם או בלי קורונה, אז מה זה כבר משנה מי נמצא מאחורי ההגה? ואם הם נתקלים בבעיה, הם פשוט מחפשים פיתרון חסר תועלת באפליקציה וממשיכים הלאה, לתאונת הבטיחות הבאה.

ואם מתרחשת עבירה? הפרת בידוד? פשע כלשהו? סליחה, אבל למה שלא יאיישו את כוחות הביטחון? הרי גם ככה אנחנו מתנהלים כבר יותר משנה ללא תהליך קבלת החלטות מסודר (יש הטוענים שמצב זה נמשך לפחות מאז 1948), והלקח הוא שאין שום צורך באדם בוגר עם נשק שיפטרל ברחובות. תנו לפושטקים חסרי היכולת לדחיית סיפוקים את ה-9 מ"מ ושיתפנקו. אבל למה להסתפק בזה? תוציאו אותם קצת מהבית. תנו להם להחזיק מוצב, לפקד על אוגדה, לנהל תרגיל חטיבתי. הרי גם ככה זה נראה לכם הגיוני לחלוטין לשלוח אותם לאונן על משרפות באושוויץ כשהם בני 17, אז מה זה כבר מענה לטלפון האדום בגיל 7?

תנו להם, לחסיני הנגיפים התיאורטים, לנהל בית חולים, לפתוח באסטה במחנה יהודה, להעלות הצגות תיאטרון, לפתוח אולמות קולנוע, לנקות צימרים, לנהל בתי מלון. בעולם מתוקן כל אחד מהם כבר היה אמור להיות עוזר תת סגן זוטר של ממלא מקום מנהל סדנת יזע במדינת עולם שלישי טוטאליטרית, אז איך אתם מעזים לגלגל עיניים כשאני אומר שהם כשירים להיות סוהרים בכלא שאטה?

במקרה של אסון רב נפגעים, הם יוכלו לאייש את מערך הקברנות הלאומי. כבר חשבתי על הכל: כל חוליית קבורה תורכב מזוג ילדים. אחד חופר, שני מחלץ. בקבר הבא הם יכולים להתחלף. לכל נפטר שמגיע מגרילים חלקת קבר לפי אבן נייר ומספריים (או כל משחק אחר שהיצורים משחקים בו היום). את הלוויות אפשר לצלם ולהעלות בטיק טוק.

תנו להם, לעזאזל, לנהל את מערך הפייק ניוז. אינסטוש, טיק טוק, טאמבלר… הרי גם ככה שולטים בזירות האלה. הם יוכלו לצרוח "זו רק שפעת" חזק מדויק יותר מכל יורם לס וואנאבי. הרי גם ככה משעמם להם, אז למה שלא ישרפו אנטנות 5G בעצמם? כל אחד ואחד מהם משתוקק לעשות נזק, אז למה שלא יאיישו את לשכתו של יאיר נתניהו או של כל אחד מהגרשוניז?

בואו נודה בעובדות: אנחנו עשינו חרא של עבודה מספיק זמן. הגיע הזמן לתת הזדמנות גם להם.

רסיסים מעולמות 2020 (הכנס שלא היה)

ברוכים הבאים לכנס עולמות: המקום בו מסכות משמשות לקוספליי בלבד, ואקטואליה היא תת ז'אנר בהיסטוריה חלופית.

הכנס השנה היה מאתגר במיוחד מחמת גודש האירועים, ועם כמות בלתי נתפסת של שיפורים ושיפצורים שהוכנסו לפעילות על ידי הנהלת הכנס. כבוד!

וכמובן תודה ללילי שהזכירה לי לעשות סיכום כנס כדת וכדין.

אז… שנתחיל?

טלפורטר

חדי העין שמו לב לטלפורטר שהוצב ממש מול הקופות, על מנת להקל על המבקרים. כל מי שהגיח ממנו מצא עצמו מייד בתור לאיסוף הכרטיסים, מה שהשאיר לו לפחות שעה להתלונן על כנס שהכניס טלפורטר לפעילות, אבל עדיין לא הצליח להתגבר על בעיית הדפסת הכרטיסים בבית עם ברקוד.

כמו כן, זה הזמן להזכיר: אנא בצעו מראש את הליך ההזדהות הביומטרי החדש באתר האגודה, אחרת הטלפורטר לא יתביית עליכם כהלכה ובמקום להגיע לכנס אתם תגיעו רק mostly לכנס. אני בטוח שכולכם מודים לי על העצה הזו, ובפרט עכשיו שהכנס נגמר ומצאתם עצמכם ללא גפיים, אבל זה לא ממש אכפת לי כי אנשים בלי גפיים לא יכולים לעשות לייק בפייס ואז בשביל מה אני מדבר איתכם בכלל?

הנסיעה שלי בטלפורטר הייתה דווקא סבבה, למעט גירוד מעקצץ בפנים.

מקור

הפקת המקור "כשרוחות ערים הופכות לזומבים – של האבדון!" הייתה האירוע המושקע ביותר שאי פעם היה בכנס כלשהו. העלילה, כמו שאתם בוודאי זוכרים, נכתב בשיטת שורה-שורה על ידי כל זוכי הגפן לדורותיהם, וכל זאת שעה אחת בלבד לפני המופע וללא טיפת תיאום. למעשה, השחקנים ראו את הטקסט רק חמש דקות לפני המופע, מה שלא השאיר להם יותר מדי זמן להיכנס לדמויות. זו הסיבה המרכזית לכך שהוחלט לא להסתפק בשחקנים חובבים אלא להביא מבעוד מועד זומבים מקוריים.

ההפקה הייתה עוצרת נשימה, עם אינספור אפקטים, זיקוקים ופירוטכניקה. ניתן היה לראות בנקל את הדגש שהושם על ריאליזם, כאשר כל מתנדב שעלה לבמה ומת במחזה, נאכל במציאות על ידי הזומבים לתשואות הקהל. בהערת צד, אני חושב שפתרנו סופסוף את בעיית הצפיפות בכנסים.

גומי

אני לא מבין למה, אבל העיקצוץ על הפנים שלי לא רוצה לעבור ואני כל הזמן מריח ריח של בית חולים. כשניסיתי לנגב לעצמי את הזיעה הרחתי ריח מעצבן של לטקס. כנראה מישהו פה הגזים קצת עם הקוספליי ומפיץ ריח לא נעים.

בינה מלאכותית

פאנל הבינה המלאכותית התקיים בניצוחו של אהוד מימון, אשר ראיין את האל 9000, T1000, מלכת הבורגים וסייברמן אקראי.

לקח בדיוק רבע שעה עד שהאל ו-T התחילו להשוות גדלים (T ניצח כי הוא יכול לייצר דילדו באורך משתנה) מה שפוצץ את הדיון.

בסוף הסלוט מלכת הבורגים הטמיעה את כולם, חוץ מכמה זומבים של הפקת המקור מהפיסקה הקודמת שהקימו קבוצת תמיכה לסייברמן שנשאר בודד.

קרבות

זירת הקרבות השנה היתה מושקעת במיוחד, וכללה בנוסף לחרבות הספוג הרגילות גם רובוטים עם לב שבור, לגו רצחני, קלפי טאקי עם מודעות עצמית ובובות של דובוני אכפת לי פסיכוטיים עם פטיש עצבני לקפה מהקפיטריה של העירוני.

הקרבות דווקא זרמו על מי מנוחות, עד שאחד מדובוני האיכפת לי שכח לומר "אחרון" כששיחק נגד קלפי הטאקי עם האספירציות לכיבוש עולמי ונאלץ להתמודד עם ארבעה קלפים רצחניים חדשים. זה לא נגמר טוב, וזה עוד בלי לציין את העובדה שנגמר הקפה נמס עלית בקפיטריה.

בין תיגרה אחת לשנייה, שמתי לב לכמה פקחים שפרצו לפתע לזירה. אם הבנתי נכון את הצעקות שלהם, הם אמרו משהו על מסיכות. זה עורר בי אי נוחות, וברחתי לגלידריה.

גלידה

בגלידריה פגשתי, כמו שאתם בוודאי יודעים כבר, את לילי.

הלוואי שיכולתי לספר לכם עד כמה סורבה השוקולד היה טעים, ועד כמה מסקרנת היתה הגלידה של לילי (מי ידע שיש גלידה עם גאח, הא?) אבל רגע לפני שהתיישבנו קרה משהו קצת מוזר. רגע אחרי הבזק פתאומי, מצאנו את עצמינו בחוץ מול קפיטריה סגורה הרמטית. על הדלת היה שלט עם הודעת התנצלות: "סגורים עקב המצב." לא כל כך הבנתי איזה מצב. כשפניתי ללילי לשאול אותה מה קרה, היא נעלמה לפתע, וכך גם כל האנשים היו לידינו. מצאתי את עצמי ברחוב שומם. הידיים שלי החלו להזיע פתאום ולהסריח מגומי, והגירוד המעקצץ שוב השתלט לי על הפנים. ברחתי בחזרה לאשכול.

כנס

האשכול היה שומם כשחזרתי. לא נותר שם אל בד אחד לרפואה, או אפילו שלט הכוונה אחד לדוכן האגודה. איך… איך לעזאזל הם הפסיקו להתפנות משם כל כך מהר? ולמה?

ניסיתי להיכנס פנימה, ולחרדתי השער היה נעול. בייאושי התחלתי להכות בשער ולצרוח. אני חושב שצרחתי "איפה אתם?!" במשך לפחות שתי דקות עד שהרגשתי יד איתנה תופסת לי בכתף מאחורה. זה היה שוטר.

"אדוני, מה אתה עושה כאן?"

"א…" גמגמתי, "אני מחפש את ה… כנס."

"כנס?" הוא הביט בי כאילו נפלתי מהירח. זה לא שינה הרבה, כי בתקופה הזו של השנה ככה האנשים הרגילים מסתכלים על מי שמגיע לאשכול. במקרים מסויימים זה אפילו נכון.

"אדוני," הוא המשיך במבוכה, "הכל בוטל. מגיפה, אתה יודע."

"איזה מגי…" התחלתי לגמגם שוב ואז עצרתי. צבע תכלת הופיע לפתע בזווית עיני. בפעם הראשונה יכולתי לראות את כפפת הלטקס הארורה העוטפת את ידיי. זה היה אותו גוון תכלת של המסיכה שעטיתי על פניי באותו בוקר. הרגשתי כל כך נבוך שהגירוד מבד המסיכה הפריע לי קצת פחות ממקודם.

"כן," אמרתי לבסוף, "מגיפה, הא?"

"הכל בסדר?" הוא צימצם את עיניו והביט בי.

"בערך," אמרתי בקול חנוק, "אני צריך… לתפוס רכבת, נראה לי."

"אז כדאי שתמהר," הוא אמר, "הם צימצמו מאוד את הרכבות עכשיו. האחרונה יוצאת ממש עוד רבע שעה."

"תודה," אמרתי בשקט ופניתי לכיוון עזריאלי.

התרחקתי מהשער שפנה לרחוב הארבעה ופניתי שמאלה, לכיוון תחנת רכבת השלום. כשעברתי ליד גדר הברזל שמאחורי המיקום הקבוע של שורת הדוכנים, עצרתי לרגע.

"נתראה בסוכות," מלמלתי והמשכתי לרכבת.

בית ספר להתמוטטות עצבים

ילדים! בואו הנה… עכשיו!

דיברתי עכשיו בזום עם הבית ספר. כן, הבית ספר שלכם. כן, הוא עדיין קיים. נשבעת לכם שהוא עדיין קיים. לפעמים גם אני מתחילה לחשוב שהעלימו אותו בחשכת הפנדמיה.

תקשיבו, ותקשיבו לי טוב: אנחנו נכנסים לשגרת לימודים מרחוק. תנו לי להסביר לכם איך הדבר הזה הולך לעבוד.

קודם כל, נראה שמשרד החינוך החליט לתת לכם מסלול התמחות בקולנוע, כי אין שום דרך אחרת להסביר את הסרט שהם חיים בו. עלאק יש פה הורה או תלמיד שיעשו את מה שהם מבקשים, אבל ניחא. אם הם לקחו משהו חוקי למחצה שעושה להם טוב, מי אני שאוריד להם?

הלאה. המורות שלכם יהיו זמינות בכל יום בווטסאפ, אימייל וזום כדי לענות על שאלות. בקיצר שלא תעזו להפנות אליי אף שאלה, כי אין לי שמץ של מושג מה זה לעזאזל "גידולים על טראסות". באמת שאין לי. אם הייתי יודעת מה זה טראסות, הדבר הראשון שהייתי שואלת זה מי לעזאזל עולה עליהן כדי לגדל עליהן דברים. אני רוצה שתבינו, ילדים, ששאלות כמו "למה לגדל דברים על טראסות?" ו"מה בכלל מגדלים על טראסות?" הן שאלות שאני שואלת רק במקרים בהם אני רוצה להדגים ממה לא אכפת לי בחיים. מצידי תגידו את זה למחנכת. היא מוזמנת לחפש אותי. על הטראסה.

המחנכות שלכם אמרו לי בפירוש שתקבלו משימות במייל. אל תבכו לי עכשיו. זו פעם ראשונה שהיא אמרה "הילדים יקבלו משימות" בלי הסבטקסט "ההורים יצטרכו לעשות את המשימות". כשהבנתי את זה, אני התחלתי לבכות. מאושר.

הובטח לי שהמשימות יהיו קצרות, ברורות ומעשיות. זה אומר שייקח לכל משימה לפחות 3 שעות להכין אותה, במהלכן תזדקקו לכל הגרסאות שאי פעם נכתבו לויקיפדיה בעשרים שפות, שני תארים אקדמים ו-200 שנות ניסיון בעיבוד מקבילי.

הבית ספר גם אומר שלא יינתנו לכם משימות שהחומר שלהן או הציוד הנדרש לא נמצא בבית, מה שאומר שאני הולכת לקלל את סבתא שלהם בארבע שפות בכל פעם שנגלה שיש עוד חוברת מזורגגת שנעולה בבית ספר, כי אנחנו עדיין בסגר. כן, ילדים, ארבע שפות. אמא יודעת לקלל את סבתא של כל אחד בארבע שפות. היה לי מספיק זמן ללמוד ארבע שפות. על הטראסה. לא, מתוקה, אני לא מתכוונת לקלל עכשיו את המחנכת שלך בארבע שפות, אבל דברי איתי עוד שבועיים.

לא, לא, מתוקים שלי, אל תבכו. באמת לא צריך לבכות על זה עכשיו. יהיה לכם מספיק זמן לבכות אחרי שתראו את המערכת שעות ההזויה ששלחו לאימא מקודם. דרך אגב, פתאום הבנתי שאם המחנכות שלכם באמת מחפשות משהו להתמסטל עליו, המערכת הזו יכולה להיות אחלה נייר גלגול.

אני גם הייתי רוצה להצדיע לעולם הטכנולוגי המופלא שהם שרויים בו, שבו שהאינטרנט לא נופל, אין הפסקות חשמל והמחשב אף פעם לא עושה ריסטרט בגלל איזה עדכון מזורגג שמישהו השאיר על הטראסה המחורבנת ועכשיו צריך להתקין אותו. לא, ילדים, התקנת עדכונים לא כתובה במערכת שעות. תאמינו לי שחיפשתי.

זהו, חמודים. הכל ברור? יופי. עכשיו לכו לסמרטפונים. מה? ללמוד? פחחחחחחחחחח נראה לכם?!?! מתוקים שלי, אנחנו חיים במדינת ישראל, כדור הארץ, היכן שלמידה מרחוק היא חלום רחוק שפתאום נזכרו עכשיו ברגע האחרון להרים אותו אחרי שבזבזו ת'זמן שלהם על לשלוח ניירות גלגול להורים בווטסאפ. יאללה, תעשו מה שבא לכם, שהבית ספר הלא קיים יקפוץ.

מי שרוצה בכל זאת ללמוד, שילך לטראסה.

עקומה נורווגית כחולה

– שלום, אני מעוניין להגיש תלונה.

– לא כרגע, אנחנו בהפסקה.

– לא מעניין אותי. אני מעוניין להגיש תלונה על הפנסיונר שרכשתי בחנות זו ממש לאחרונה.

– אה, הקשיש הנורווגי הכחול. מה הבעיה איתו?

– אני אגיד לך מה הבעיה איתו: הוא מת.

– מת?

– מקורונה.

(פאוזה)

– לא נכון.

– מה לא נכון?

– זה לא מקורונה.

– סליחה?

– תראה בעצמך, זה משיעמום.

– אני מזהה קשיש שהתפגר מקורונה כשאני רואה אחד כזה, ואני אומר לך שהוא מת מקורונה.

– מה פתאום? הוא מת משיעמום. המנוחה בבידוד הרגה אותו.

– אדוני, הוא קיבל את מירב ההפעלות שאפשר היה לתת לו. זה מקורונה.

– לא נכון.

– אתה בוודאי מתל…

– זה ממחלות רקע.

– מחלות רקע?!

– בוודאי, זה מאוד שכיח אצל הנורווגי הכחול.

– אדוני, זו קורונה, לעזאזל.

– לא נכון. הוא כמה לחיבוקים.

– לא כמה ולא בטיח. קורונה.

– לא נכון. כמיהה. זה מאוד נפוץ אצל הנורווגי הכחול.

– תפסיק לדבר שטויות.

– ומאיפה אתה כל כך בטוח שהוא מת? תראה איך הוא עומד זקוף!

– אני בחנתי היטב את הגווייה בביתי. הסיבה היחידה שהוא עומד זקוף היא שהוא מוסמר למכונת ההנשמה שלו.

– אין שם מכונת הנשמה.

– רואים אותה בבירור לידו!

– לא נכון, אין.

– היו לו את כל הסימפטומים! אפילו איבוד חוש טעם וריח.

– נו באמת. למה ציפית מאשכנזי?

– אדוני, לא זאת בלבד שאני דורש החזר, אני אף מצפה ממך לכלול אותו בסטטיסטיקה.

– אתה מצפה ממני להקפיץ את העקומה עם זקן שהחליט להתפגר במקרה ביום בהיר אחד, כשהוא מוקף בצעירים אסימפטומתים?

– זו שערוריה.

– זו שערורייה? זה בכלל לא המקצוע שרציתי!

– אז איזה מקצוע כן רצית?

– אפידמיולוג חובב.