הוא והיא #3 ("הוא, היא והוגו")

היא: מאמי

הוא: כן?

היא: מה אתה עושה?

הוא: על הלפטופ… הלינוקס עושה לי בעיות.

היא: חשבתי על משהו

הוא: לא יודע איך לתפעל את ה-GNOME הזה.

היא: הילדים הלכו לישון מוקדם היום

הוא: מישהו יודע איך עושים אייקונים על השולחן עבודה פה?

היא: והבית שקט סוף סוף

הוא: אני כבר לא יודע למה התעקשתי לעבוד עם אובונטו. הייתי צריך לנסות בכל זאת דביאן.

היא: וקניתי בושם חדש מדהים

הוא: או שאולי בכל זאת הייתי צריך לשים כאן ווינדוס 8? אומרים גם שה-10 ממש טוב.

היא: אז אולי אתה רוצה… "לשחק דוקים"?

הוא: לא יודע, לא מסתדר עם ה– Desktop Launcher הזה.

היא: אתה רציני?

הוא: מזל שלמדתי קצת Bash פעם.

היא: אתה רציני??? עד שיש לנו קצת זמן ובא לי… "לשחק איתך בצוללות"?

הוא: לינוקס זה מכה.

היא: לקסוס זה מכה?!

הוא: לינוקס, מאמי. את לא מרוכזת.

היא: ברור, אני לא מרוכזת. קיבינימט, כמה אופציות היו לי בחיים ונתקעתי איתך.

הוא: היי! את לא מאמינה מה כתבו עכשיו!

היא: צודק, אני באמת לא מאמינה. אני פה, מוכנה, במצב רוח מתאים ל"עש לילה", וכבודו מתעסק ב

הוא: Sad Puppies!

היא: סליחה?

הוא: הם הפסידו! כתבו עכשיו באינטרנט! כולם מדברים על זה! היה הוגו והם הפסידו כמעט בכל הקטגוריות שהיו בהן מועמדים שלהם!

היא: 😐

הוא: 🙂

היא: אז אתה לא רוצה "לשחק מונופול"?

הוא: Love wins! Love wins!

היא: מאמי, אני לא לגמרי בטוחה שהרפרנס הזה התאים.

הוא: בי נשבעתי – Vox Day, you shall not pass!

היא: אוף, עוד פעם? מאמי, הסרט הזה שיעמם אותי תחת.

הוא: האימפריה הרימה את ראשה, אך שנית לא הכתה!

היא: אז אתה לא רוצה לשחק ב"כותב ועורכת"?

הוא: עמלנו לא ירד לטמיון!

היא: ה-Role Play הזה לא מדליק אותי.

הוא: עלינו ארצה

היא: אתה יליד הארץ.

הוא: הקמנו מדינה

היאאתה לא הקמת שום מדינה.

הוא: הפרחנו ביצות, ייבשנו שממה

היא: הפוך, מאמי.

הוא: צלחנו את חרב אלף הראמות…!

היא: אין לי מושג מה זה ואני גם לא רוצה לדעת.

הוא: …ולא התקפלנו בפני הכלבלבים!

היא: זה בסדר, אף אחד גם לא יתקפל הלילה.

הוא: עמדנו בפרץ!

היא: לא נראה לי לגבי העמידה.

הוא: שנית ווינטרפל לא תפול!

היא: אני כבר נפלתי.

הוא: לכו לכם, כלבלבים, בחזרה לזהאדום וקברו עצמכם שם!

היא: גם אני הולכת לקבור את עצמי.

הוא: לא נלך עוד כצאן לטבח!

היא: אתה ישן הלילה במטבח.

הוא: סקיינט נוצח!

היא: לא יודעת לגבי סקיינט, אבל יש לך וירוס בתוכנה בראש. ואני עפה לישון.

הוא: אח, זה באמת עושה לי מצב רוח טוב כל הסיפור הזה. אז תגידי

היא: מה?

הוא: רוצה לשחק ב"דאינריז ודרוגו"?

היא: עכשיו אתה נזכר?

הוא: גם "באפי וספייק" הולך.

היא: אני גם הלכתי.

הוא: אה… "שרידן ודלן"?

היא: אתה יודע, להיות נשואה לך זה כמו להיות נשואה לקלארק קנט.

הוא: באמת? איזה יופי, למה את אומרת את זה?

היא: אצל שניכם מתחת לחנון מסתתר סופר חנון. לילה טוב.

(טריקת דלת)

(פאוזה)

הוא: קלארק קנט. מגניב.

מילון הספקטרום הגדול

בואו נודה בזה: מי באמת רוצה לבלות עם הילד שלו כל היום? מיהו אותו אדם מוזר בעל סיבולת אינסופית, המוכן להיות יממה רצופה עם צאצאו?

יש לנו בבית סימן מוסכם: אם אנחנו לא רוצים למכור את הילדים ב-ebay לפחות פעמיים ביום – כנראה שהם פשוט חולים. אני, למשל, תמיד אהבתי לדמיין את הגמד והגמדה כוולוסירפטורים מפארק היורה – חכמים, פועלים בצוותים ויודעים לפתוח דלתות.

כאשר אתה הורה לילד על הרצף האוטיסטי (תגידו, אתם תתעצבנו אם אכתוב "אויטיסטי"? כי אני עושה כל הזמן את אותה שגיאת כתיב, ונראה שזה דווקא יכול להתאים) אזי בנוסף לכושר סיבולת, אתה נאלץ לפתח כישורים להבנת ופיתוח קודים.

כשאני אומר "קודים", אני מתכוון לאלה של הצוות הטיפולי שבא במגע עם הילד. לכל הסובבים ישנה נטייה לדבר בשפה נקייה על הילד, לא משנה כמה סבלו ממנו באותו היום. אל תבינו אותי לא נכון – מדובר בילדים מקסימים, המחפשים ורוצים לתת אהבה, ובכמויות. אבל לפעמים… עוברים איתם מרורים.

לאט-לאט אבל בטוח, גם ההורים ילמדו לדבר ולהבין את הקודים, היו בטוחים בכך. משלב מסוים והלאה, ההורים ידברו "טיפולית" שוטפת.

אני גאה להציג שירות להורים לילדים מיוחדים – פיענוח הצופן הטיפולי!

כן, הוא באמת ילד פעיל

מסתבר שהילד יודע איפה אנחנו מחביאים את המפתחות, הלפטופ, המציתים, הגפרורים, ה-M16 והפלוטוניום לדלוריאן**. הוא מנסה לעשות שימוש בשניים האחרונים.

הילד ער לסביבתו

הוא מצא גם את הדלוריאן.

עזרנו לילד להוריד את המעיל

הילד הביע התנגדות להורדת המעיל בהגעתו לגן, אשר במהלכה נרשמו חללים, בכי והודעת התפטרות של מטפלת. הצוות פיתח מיומנות חדשה להורדת המעיל, הכוללת כישורי לחימה בשטח בנוי תוך כדי כתיבה במחברת הקשר שהוא ילד מקסים.

עזרנו לילד להיפרד מהדובי

הילד ריתך על עצמו את הדובי באמצעות רתכת שרכש ב-ebay.

הילד אכל היום שניצל ותירס

הילד אוכל רק שניצל ותירס. הסייעת צרחה היום שהיא לא תסיים את חייה בטביעה בפירורי לחם.

ראית איך הוא הפנה לי מבט?

ראית איך הוא העמיד פנים שהוא ייעשה עכשיו מה שאני מבקשת, למרות שזה די ברור שזה לא יקרה כי הוא האדם הכי חכם בחדר והוא מסובב אותנו על האצבע הקטנה שלו כי אנחנו פשוט לא עומדים בפני החיוך המקסים והשטני שלו?

הילד תיקשר היום נפלא

הילד הפנה לנו מבט תוך כדי שהוא המשיך להתעלם מאיתנו ועשה את מה שהוא רצה בכל מקרה. ומעניין לעניין באותו עניין, צריך מערכת סטריאו חדשה לגן.

אנחנו עובדים איתו על הסתגלות

הוא מצפצף עלינו.

הוא באמת ילד מקסים

הוא מצפצף עלינו בוירטואוזיות.

יש לילד אינטראקציה נהדרת עם הכלב

הילד מעמיד פנים שהכלב הוא סוס פוני. הכלב מעמיד פנים שהוא לא קיים.

הילד נפתח לתחומי התענינות חדשים

הילד החל לתעד פקקי תנועה המתרחשים בחודשים נובמבר-דצמבר בסין, צפונית לקו רוחב 4250000, המכילים לפחות 37.7% מכוניות אדומות בעלות הנעת דיזל ללא ממיר קטליטי.

הילד לומד לעבור ממצב למצב

הילד מסרב לעשות כל פעולה שתעביר אותו ממצב למצב. אין מצב שמישהו יסכים להישאר במצב הזה. המצב בכלל לא חצב.

הילד הראה כעס

הילד הרביץ לי. בבית קפה. עמוס אנשים. בזמן פגישה עם העובדת הסוציאלית.

היתה התקדמות עם הילד היום

היום הוא הרביץ גם לעובדת הסוציאלית.

צריך לחשוף אותו לעוד פעילויות

אולי אפשר לעשות משהו עם העובדה שהוא רוצה לעלות בלונה פארק על מתקנים שאסורים מתחת לגיל 35.

אלוהים לא נותן משהו שאי אפשר להתמודד איתו

אין לי מושג מה זה אוטיזם, אבל אני מבלה את שארית חיי בהפרחת סיסמאות דביליות.

 

** אני מניח שלא כל מי שהגיע לפוסט זה הוא גיק – מדובר במכונת הזמן מסרטי "בחזרה לעתיד".

משחקי הלייפסטייל

(הערה: במסגרת ניקוי אורוות, נכתב פוסט זה לאחר חיטוט ברשומות ה-Google Keep ושעשוע ממה שמצאתי שם)

ידידתי משכבר הימים, אריאלה גויכמן, מתעניינת רבות באופנה, היסטוריה ויחסי הגומלין ביניהן.

יום בהיר אחד, היא מפרסמת בפייסבוק את התחינה הבאה:

לכל מי שקרא את "משחקי הכס" בעברית, שתי שאלות דחופות: איך קוראים לארץ שמשתרעת מעבר לחומה, ואיך קוראים ל white walkers בעברית?
תאמינו או לא זה קשור לכתבת אופנה שאני עומדת להגיש 🙂

כמו כל אדם מן היישוב שאלתי את עצמי מייד: כתבת אופנה? על משחקי הכס? WTF? מסתבר שהיא באמת הכינה כתבה למגזין אופנה (כאן), אשר עסקה בחזרתם של ימי הביניים לאופנה העכשווית.

אבל תכל'ס… מה מעניינת אותי האופנה? הרי ברור שהיה לי מה לענות לה. מיותר לציין שהפיד שלה הפך בין רגע לג'ונגל רפרנסים עקוב מדם. ולכן אני מכריז בזאת על הפינה… (צליל תופים):

מה היה קורה לו "משחקי הכס" / "שיר של אש וקרח" היו טור עצות במגזין לייפסטייל**

  1. "10 אקססוריס שחובה להיות איתם בזמן שמורידים לימין המלך את הראש!"
  2. "הלוק המושלם לילדים שנולדו כתוצאה מגילוי עריות בין שומר ראש ואחותו המנוולת!"
  3. "אז זרקו אותך ממגדל? 5 פריטים שחובה, אבל חובה שיהיו עליך!"
  4. "10 טיפים לכתר מזהב המושלם, ולא לשכוח לקרר לפני השימוש!"
  5. "אז יש לך אחות שאתה מתעלל בה בגלל תסביך נחיתות? כך תעשה זאת, בלי קמטים!"
  6. "הסריסים שיודעים להתלבש שכל אחת מאיתנו רוצה להביא להורים!" (כי לצאת עם ממזר זה כלכך 2008)
  7. "אז חיתנו אותך נגד רצונך עם גמד מכוער? כך תכבשי את ליבו!"
  8. "רוצה להתחתן עם סטאניס ברתיאון? האמת, לא ברור לנו למה, אבל קודם כל תצבעי לג'ינג'י!"
  9. "ניתוח פלסטי אצל גרגור קליגן: לא תכיר את עצמך אחרי!"
  10. "5 זונות מבוקשות, ומחלות המין שתקבל אצלן!"
  11. "בני המשפחה שחשוב להיזהר מהם!"
  12. "10 דרכים להרעיל את המלך ולחמוק מעונש!"
  13. "כך תראי צעירה ונחשקת בזמן שהממזר של בולטון מרעיב אותך למוות."
  14. "כך תגרמי לשומר הראש הנאמן שלך להתאהב בך, ואח"כ תזרקי אותו קיבינימט!"
  15. "אז התאהבת ביורשת של 7 הממלכות? ברוך הבא לפרנדזון!"
  16. "אז חיתנו אותך עם דותראקי? ברוכה הבאה לעולם הקסום של דוגיסטייל בכפייה!"
  17. "השיר המושלם להשמיע בחתונה עם הבת של לורד פריי!"

** שם אפשרי נוסף: שיט שמוצאים ב-Google Keep

תום (סיפור)

הקדמה

ראשיתו של סיפור זה… בסדנה.

המנחה הקשוחה עד מאוד הנחיתה עלינו דרישה מוזרה, הקובעת כי עלינו להגיש לה סיפור מדי שבוע. זה לא מוזר? לכתוב סיפורים? בסדנת כתיבה? כל שבוע? השם ישמרנו, בקצב הזה אנו עלולים לפתח הרגלי כתיבה קבועים, רחמנא לצלן!

לסיכומו של עניין, הדרישה הדרקונית הכניסה אותי למצוקה. וכשאני במצוקה, אני משתדל להעסיק את עצמי במטלות שונות בבית, משימות שונות, תיקונים ו… או, סוף סוף מלכת היופי התרחקה מהמחשב. האמת היא שבמצבי מצוקה אני בורח מהבית, רצוי עם שק הפרעושים ההולך על ארבע. אבל אל תגלו לה.

האמינו לי, הכי טוב לברוח מהבית לשעה עם הכלב. אתה יכול לדבר אליו באופן חופשי לחלוטין, והטמבל יסתכל עליך בהנהון וקשב רב, ובשום שלב בשיחה אתה לא תבין כמה שהוא חושב שאתה דביל מוחלט. אפשר להעמיד פנים שאתה בדיון מתוח עם אישיות רבת אינטליגנציה אשר לא רק מכילה את היכולת להבין טיעונים מורכבים עד מאוד, אלא גם, שימו לב, מסכימה איתך לאחר שהעמדת אותה על טעותה! אין על כלבים, באחריות.

לקחתי את שק הפרעושים המקסים לחורשה שנמצאת במרחק דקה וחצי הליכה מהבית. הימים ימי חורף, חודש דצמבר. מחשיך מוקדם. בשעה 23:00 (זו הייתה השעה המשוערת) החושך הוא בלתי נסבל (אין מספיק תאורת רחוב) וכך גם הקור. אבל אני שם, עם אנג'ל, מתחנן שיוריד ערימה וישחרר אותי. בין לבין אני תוהה על מה, קיבינימט, אני אכתוב. עוד מספר ימים מפגש סדנה וטקסט – אין.

החורשה נראית די מאיימת בחושך. היא גם לא יפה במיוחד. בעוד הכלב מריץ אותי מעץ לעץ (יופיו של העץ כנראה משפיע על הוד הצואה… עניין אופנתי אצל כלבים, אנא עארף) מתגנבת למוחי המחשבה הבאה: "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה עם הגמדון היה בורח לי לכאן בלילה ומריץ אותי. איך הייתי מוצא אותו בחושך מצריים הזה?"

בום. יש סיפור. ובתזמון מושלם, הכלב מתרוקן.

עפתי איתם הביתה. עם הכלב והמחשבה. את הערימה השארתי שם.

באותו לילה, מפאת עייפות (נסו אתם להוציא סטר אירי לטיול!), כתבתי חצי סיפור. בלילה שאחריו את החצי השני. בסך הכל, מה שאתם קוראים כאן לפניכם הוא הסיפור כפי שנכתב לראשונה, לאחר תיקונים קלים.

אחד הכותבים האהובים עלי ביותר הוא הארלן אליסון. אחד השקרים הגדולים ביותר שסיפר על עצמו למשך תקופה ארוכה מאוד, הוא שאת סיפורו המפורסם "I Have No Mouth and I Must Scream" הוא כתב בלילה אחד בלבד ומה שפורסם היא הטיוטה הראשונית שנכתבה. לקח קצת זמן עד שבערך הויקיפדיה של הסיפור רשמו כי לקח לו למעשה עוד שנה וחצי עד שסיים את הסיפור, וגם אז לאחר עזרה כספית של פרדריק פול, כותב מוכשר נוסף. השקר הזה של אליסון הכניס אותי לתסביך מאוד רציני לגבי הזמן הדרוש לכתיבת סיפור ראוי לפרסום. רציתי לחנוק אותו כשגיליתי שאפילו לאלוהי הסיפור הקצר לוקח זמן (שנה וחצי!) לסיים סיפור.

אז אתה יודע משהו, אליסון? אני עשיתי את זה בשני לילות, וקיבלתי מספיק משובים חיוביים עליו. לך לעזאזל. שאלוהים יסלח לי שאמרתי את זה לאחד הכותבים הפוריים והמוכשרים ביותר ב-50 השנים האחרונות.

את הסיפור כתבתי בתקופה בה הגמדון רק החל להוציא מילה פה-מילה שם, בהיותו בן ארבע. רצה הגורל והוא נכתב בערך שבוע אחרי שאמר מילה לי מילה ברורה בהגייה נכונה. התרגשתי כל כך עד שהכנסתי זאת לסיפור. תוכלו לראות את המילה, ממש לקראת סופו.

הנה הסיפור לפניכם. לא מדובר בפנטסיה או מד"ב. סתם דרמה העוסקת בקשיי גידול ילדים עם צרכים מיוחדים. אני מקווה שתאהבו.

תום

אני קם באמצע הלילה, לאחר שטפיחה מעירה אותי. זו לא טפיחה, אלא בעצם נעיצת מרפק. המרפק מחובר לעירית, והיא עושה בו שימוש חוזר, עד שאני מצליח להרים את פלג גופי העליון ולהתחבר מחדש לעולם הערים.

"קום, שמעתי משהו!" היא אומרת לי בבהלה.

"נו, אז אם את ערה למה לא הלכת לבדוק בהזדמנות?" והמרפק ממהר לדרוש ממני היכרות חוזרת.

"נו, לך תבדוק את הילד!" היא פוקדת ואני מציית.

החדר של תום ממוקם בהמשך המסדרון שיוצא מחדר השינה שלנו. אני מגשש לשם את דרכי בחשכה, עד שאני מגיע למיטתו של תום. המיטה ריקה.

"קיבינימט, עוד פעם טיול בבית באמצע הלילה," אני מסנן לעצמי. בפעם הקודמת מצאתי אותו עם המחשב דלוק ואליו מחובר הצעצוע החכם המחורבן הזה שקנינו לו. הצעצוע מתפקד יפה, אבל הילד עדיין לא מדבר.

בפעם אחרת, תום עמד מול המקרר הפתוח, אצבע בפיו, והוא מתבונן ומתעמק בטקסטורות השונות של הגבינות והיוגורטים. הוא לא ענה שקראתי לו שוב ושוב. גם באור היום הוא לא עונה.

אנשי המקצוע, הדוקטורים, הקלינאיות וכל אנשי הקרקס כבר מזמן עולים לי על העצבים. כל אחד בא עם מאה תעודות, אבל אני למדתי לשים זין על כל אחד מהשחצנים האלה. לאף אחד מהם אין אחד כזה בבית, אז מאיפה היומרה להגיד לי מה לעשות עם שלי?

אני מוודא שאין שום דבר באף אחד מחדרי הקומה העליונה, שם אנו ישנים. אני מקפיד לוודא שאין אף אחד בתוך האסלה או תלוי על חלון מרפסת השירות. הילד אולי בן ארבע, אבל הוא שד משחת. נשימה כבדה, ואני יורד במדרגות.

"תום? חמוד, איפה אתה? בוא למיטהאולי תישן איתנו הלילה?" הטלוויזיה כבויה, וכך גם המחשב. אפילו דלת המקרר סגורה. איפה הוא מתחבא, חייל הקומנדו שלי?

אף אחד לא מצליח להגיע אליו. הוא בעולם משלו, ואני יכול לחלום על לקבל ממנו תשובה. מצד שני, יש לו עקשנות בלתי רגילה מלווה בתושייה חסרת מעצורים. כמו בפעם ההיא שלא שמנו לו את הדי וי די שהוא רצה, אז ברגע הראשון שעירית הייתה עם הגב אליו, הוא מיהר לארון הדיסקים, והוציא דיסק אחד אחר השני עד שהגיע לדיסק אותו רצה, ושם אותו במכשיר. אה כן, הוא גם הדליק את הטלוויזיה ושם בערוץ הנכון. מילה לא יצאה משפתותיו כל הזמן הזה.

בתור אמצעי זהירות, נאלצנו להתקין על דלת הכניסה אלקטרומגנט בטיחותי. כפתור הפתיחה שלו מותקן גבוה, הרחק מהישג ידם של ילדים וחיילי קומנדו, ולא ניתן לשבור את הדלת במכה. מבחוץ, לעומת זאת, יש להקיש קוד כניסה מתאים – מפתח לא יעזור כאן. כך וידאנו שאנחנו לא ניתקע בחוץ ללא מפתח, ומצד שני תום לא יוכל לפתוח את הדלת בלי שנדע.

אני עוצר ליד שולחן האוכל ושם לב למשהו לא שיגרתי. אחד, שניים, שלושה, ארבעהאיפה הכיסא החמישי? איפה הכיסא של תום? מבט מהיר סביבי, ואני מגלה אותו ליד הדלת. ממש ליד הדלת. ומהדלת מבצבץ חריץ אור ירח לכל אורכה האנכי.

"לא.. לא!" אני קורא כשפני מתרוקנות מצבע, ואני מזנק בארבעה צעדים בדיוק לעבר הדלת. היא פתוחה. ניתן לעשות זאת רק על ידי לחיצה על הלחצן. לא ניתן להגיע ללחצן אם הגובה שלך פחות ממטר. ניתן להגיע ללחצן אם אתה נעזר בכיסא. אם אתה תום, יש לך מספיק שכל להביא כסא עד הדלת.

הנקישה שהעירה את עירית והמרפק שלה, הייתה פתיחת האלקטרומגנט של הדלת. שבריר שנייה לאחר שהבנתי זאת, אני צועק משהו לעירית שלא תדאג, ואני כבר עם נעליים בחוץ, מחפש את הילד שלי שלא עונה לאף אחד ומרוכז אך ורק בעולמו שלו.

הרחוב השקט וריק מאדם מקדם אותי בברכה חרישית. תום לא בנמצא.

"תום! תום!" אני צועק שוב ושוב, עובר ביתבית אבל אין ילד. הלב מתחיל לדפוק בקצב מואץ, ואני מרגיש איך החיים שלי מתקצרים, אלא אם כן אמצא את הילד המקסים הזה, שמדבר ג'יבריש במקרה הטוב (אם בכלל הוא יורק לכיוון שלי), שמרכיב, אבל בדרך כלל מפרק חפצים, ושאף אחד לא יכול להישאר אדיש לפני המלאך שלו והתלתלים העוטפים את פניו במסגרת עדינה אך קופצנית.

ואני כבר התרחקתי מהבית, והגעתי לגן השעשועים. אין איש על המתקנים, אבל אני ממהר ישר למגלשה הגדולה והרעועה, שלמועצה ממש אין זין להתעסק אתה והדבר היחיד שהם עשו כדי לפתור את הבעיה הוא להציב שלט גדול וברור המציין ש"סכנה! אין לעלות על המתקן!". אבל האם מישהו הסביר להם שתום לא יודע לקרוא? ואני רץ לעבר המתקן, סובב אותו מכל צדדיו, אבל אין אף לא איש אחד על הגרוטאה. ואני עוד רגע מתחיל לבכות כמו ילדה קטנה.

אני תופש את ראשי ומתחיל ללכת במקום, וסביב עצמי, מנסה לחשוב על כל המקומות אליהם הוא היה יכול לרוץ. אולי לגן שלו? הוא מכיר את הדרך, יש לו זיכרון של שד. אבל הגן רחוק, האם יכול להיות שהוא ילך את כל הדרך? ישנה עוד אפשרות שהוא הלך לכיוון הסופר שבכלל סגור בשעות האלה. הוא תמיד אוהב לרוץ בין המדפים ולהיעלם. ואם נותנים לו מספיק זמן, הוא הולך למעבר של הקורנפלקס ובונה מגדל מהקופסאות, עד שהמנהלת של הסניף מתחילה לצרוח עליו ועלי שאני אקח את הילד הפרחח שלי ושאני לא מחנך אותו כמו שצריך ואז אני עונה לה שהלוואי שיהיו לה רק ילדים כאלה, כי אולי אז היא תלמד להתנהג כמו בן אדם ולא כמו חיה. ואחר כך אני והילד המקסים והמתסכל ביותר בעולם יוצאים מהמקום הזה, המלא באנשים טבולי שנאה לכל מה שהם לא מבינים או אין להם סבלנות אליו, ותום לא מפסיק לחייך וללטף אותי בלחי. והוא לא אומר מילה כל הזמן הזה.

אני מקבל החלטה לרוץ לכיוון הגן שלו. לא עבר יותר מדי זמן, ואני מקווה להשיג את תום. כמה מרחק הוא כבר יכול לעבור בזמן הזה? ואני רץ ומציץ בכל פח אשפה שאני רואה (אולי החוקר מצא לידו משהו ששווה דגימה), ובכל עץ (אולי ספיידרמן הקטן שמע קריאה לעזרה) וצועק עד שמיתרי הקול כמעט יוצאים ממקומם ולופתים את גרוני ולשוני. ותום לא עונה לי.

ואני רץ ורואה לידי את החורשה. אותה חורשה שבדרך אל הגן, שתום כל כך אוהב להסתובב איתנו שם. החורשה די עלובה האמת, אבל אוסף העצים תמיד משך את תשומת לבו, והמטפלת בתנועה בגן אמרה שזה חשוב שהוא ירוץ שם ויסתובב ויחווה כמה שיותר עם העצים, אם הוא כל כך אוהב אותם (אז אולי תסתובבי אתו את שם, כשהוא מחליט להשוות את צורת מעופם של שני עלים אקראיים במשך שעתיים ולא מוכן ללכת הביתה?).

אני עוצר ליד החורשה, ונכנס פנימה. "תום!" אני צועק. החורשה מורכבת מעשרה טורים של עצים, כל אחד עקום יותר מהשני. לא מדובר בג'ונגל, אבל בלילה הכל נראה כל כך אפל וסבוך. אני עובר טורטור, שורה אחר שורה ומחפש את תום. אני צועק שוב ושוב. למה אני מצפה בדיוק? הוא הרי לא יבוא אלי, הוא מרוכז במה שהוא מרוכז, השד יודע מה זה.

אני כבר מרים ידיים ופונה עוד רגע לצאת מהחורשה, כשתנועה בחושך תופסת את תשומת לבי. הדמות בגובה פחות ממטר, לובשת אדום בפלג גופה העליון וירוק בפלג גופה התחתון. כשהיא מתקרבת לאור הפנס בשולי החורשה, אני מזהה תלתלים. "תום!" אני זועק זעקת טירוף ורץ אליו כאילו מישהו עומד לירות עלינו ואני צריך לגרום לו להשתטח. ואני רץ אליו וממשש אותו ומנשק אותו, ובודק שלא קרה לו כלום. והוא, אפילו חיוך הוא לא זורק לכיוון שלי, אלא רק מבט מרוכז ברצפה.

"אלוהים, איפה היית? תענה לי!" הדמעות חונקות את גרוני כשאני מבין שכבר אין לי כוח לכעוס, ואין לי כוח אפילו לקום מהקרקע. ותום לא עונה, אלא רץ לכיוון פינת החורשה, חדור מטרה ואני רואה אותו מרים עצם כלשהו בחדווה. "תום, מה אתה עושה שם?" אני קורא לו בשארית כוחותיי.

אני קם ורץ אליו, תופס אותו לפני שיברח לי שוב. בידו הוא מחזיק בובה כתומה עם ראש של דינוזאור. הבובה מסריחה מתערובת של גשם ופיפי של חתולים. "אלוהים, בשביל זה יצאת מהבית?" אני שואל בייאוש. את ג'וני איבדנו כשיצאנו עם תום לטיול בחורשה לפני כמה ימים. תום נצמד אליו כל הזמן, כהרגלו, ובכל זאת כשיצאנו מהחורשה שמנו לב שהבובה לא איתנו. תום צרח ובכה, ורצה לחזור לחורשה לקחת את ג'וני, אבל השמיים כבר כוסו בעננים והתחיל לטפטף. לא הייתה לנו ברירה והגענו הביתה עם תום כשהוא צורח בהיסטריה. הוא היה עלי כל הדרך והרביץ לי. אני כבר שכחתי מזה. תום לא.

הבובה פשוט מסריחה. ירד עליה גשם שוטף, ונוסף לכל הצרות היא כנראה שכבה בבור ספיגה של פיפי של חתולים או חיה אחרת כלשהי. "תום, זה נראה מחריד, אנחנו לא לוקחים את זה," אני מנסה לשכנע אותו בשלוש בבוקר, "זה מלוכלך, זה פויה!". הוא מסתכל עלי וחוטף את ג'וני לכיוונו בכל פעם שאני שולח יד לג'וני. "קיבינימט, תעיף את זה כבר, אני לא יכול יותר!"

אני ותום באמצע החורשה, ומסביבנו אפילה חונקת. אף אחד לא שם לב שאני מאבד עשתונות ליד הילד שלי. ואז אני שומע את זה.

"בקשה."

אני מסתובב ומחפש סביב. מי זה היה?

"בקשה."

הקול מגיע מלמטה, ליד רגלי. ותום מסתכל עלי בריכוז ועיניים פקוחות לרווחה במבט המתחנן ביותר שאי פעם ראיתי. והוא אומר שוב, ובקול צלול "בקשה." הוא שכח את ה'ב' הראשונה, וה-'ש' לא יוצאת בהגייה מושלמת, אבל עדיין ניתן להבין: בבקשה.

מתוך ההלם אני צונח לידו, ומסתכל עליו, כשהוא נצמד לבובה המטונפת ומחבק אותה, כאילו היא פיסת החיים האחרונה שלו. והוא כבר לא טורח לומר שוב. אולי הוא עייף, אולי הוא מיואש, ואולי הוא חושב שהוא כבר אמר מספיק. אבל אני כבר שמעתי מספיק. ותום מסתכל עלי, ורואה על פני שהבנתי. הוא שם יד על לחיי ומחייך. ואני מנשק ומחבק בחיבוק ברזל אותו, ואת הדינוזאור המזוהם. כבר לא אכפת לי, הדמעות שלי יכולות לשטוף את ג'וני בשלב ראשון לפני שנחזור הביתה. וחוץ מזה, הוא כבר לא נראה לי כל כך מלוכלך.

עוד רסיסים מאיטליה

(בהמשך לפוסט הקודם אודות חופשתינו בארץ המגף)

הוא, גמדה ומדוזה

גמדה: אבא, אני לא נכנסת למים! אני מפחדת שיגיעו מדוזות!

הוא: אל תדאגי, מתוקה, זה לא יקרה. הן יודעות כמה יקר פה.

הוא, היא ושופט

הוא: מאמי, אני צריך שנייה ללכת.

היא: אתה לא הולך לאף מקום. אין מצב שאני משתלטת על הגמדים לבדי.

הוא: אז מה אני אעשה?

היא: במים.

הוא: ומה אני אגיד לשופט?

היא: צודק, אולי זה באמת לא רעיון כל כך טוב.

הוא: עזבי, מאוחר מדי. העיקר שקיבלתי ממך אישור.

היא: אבל האישור שלי לא יספיק לשופט!

הוא: מה פתאום? בטוח שזה יספיק.

היא: נראה לך?

הוא: ברור! תאמיני לי, אם שופטים היו צריכים להתוודות על כל הפעמים שהם קיבלו אישור מהאישה, הם היו צריכים להחליף מקומות עם הנאשם.

הוא, היא ומטוס

היא: מאמי, תראה את המטוס באופק, מעל הים!

הוא: כן, הוא מפזר איזה עשן מוזר.

היא: נכון. מה נראה לך?

הוא: הוא בטח מחפש את קארי גרנט.

הוא, היא וציפורים

(מלכת היופי והגמדים מתלהבים מציפורים ליד מתקני השעשועים לילדים על החוף)

היא: תראו את הציפורים, חמודים!

הוא: עזבי, נשמה, הן בטח מתכוננות למתקפה.

(כן, היו לי יותר מדי פלאשבקים להיצ'קוק בטיול הזה)

הוא וביטוח

(ארוחת צהריים בונציה. פתאום שיחת טלפון ממס' 072-228-2022)

הוא: שלום?

טלפון: זה המתוסכל?

הוא: מי זה?

טלפון: מדברת XXX מ"עוגנים ישיר". אנחנו…

הוא: אני באיטליה, ואתם חוצפנים. עוד פעם אחת את מתקשרת אלי, אני שוחט אותך, חונק את בעלך ושורף לך את הילדים.

(מנתק)

מצטער, ברסיס הזה אין שום קומדיה. רק אפיסת כוחות מול הדבר הזה שנקרא "הספאם הטלפוני הנבזי והבלתי פוסק של חברות ביטוח".

הוא, היא וז'אקט

היא: בוא נקנה כאן ז'אקט!

הוא: נראה לך? אין להם לא ז'אקט מטריקס ולא ז'אקט ספייק.

(בסוף קנינו. לשנינו.)

היא: אני לא מאמינה שקנינו אותם! נהיה הכי יפים בעיר!

הוא: וגם הכי עניים.

הבלדה על פורטוגרוארו

בבוקר חם, בבוקר לח
יצאו הארבעה בסח
לראות, לנשום וגם לטעום
את העיירה החלומית במזרח
עליה חלמו, עליה שרו
ושם העיירה: פורטוגרוארו
הם יצאו נלהבים, מצוידים ללא דופי
המתוסכל, גמד, גמדה ומלכת יופי.

הם הגיעו לעיירה בטקסי הנאמן
("אני אאסוף אתכם מאותו המקום – ובזמן!")
יצאו מהרכב, שאפו אויר הרים צלול
וביחד, בהתלהבות – פצחו במסלול.

מהעיירה הציורית הם נפעמו,
ממי הנהר טעמו,
טיילו, הסתובבו והצטלמו.
העיירה הייתה שקטה, וזה נראה להם קצת מוזר
אך דבר את רוחם הנלהבת לא שבר
לבסוף, כשהבטן מקרקרת
מיהרו הארבעה לארוחה איטלקית מפוארת.

אך אבוי,
מה קרה? שוד ושבר!
בשתיים בצהריים
העיירה הארורה
סגורה מכל עבר!

מקום מוזר ושטני
המתוסכל לא הכיר, לא ידע
כי החנויות והמסעדות ייפתחו אולי בפאקינג ארבע!
"אבוי!", זעק המתוסכל
"חמס!", בכתה מלכת היופי
אלוהים, מדוע זה בראת מקום מלא סבל ללא מזור?
הארבעה לא ראו מקום כה נורא
מאז נורמנדי, המתלה ובופור.

גורלם נחרץ,
עתידם אבוד,
חלום הארוחה הלך לאיבוד
לטקסי נכנסו,
בנסיעה בכו
עד שגרונותיהם ניחרו
וזו הייתה בלדת הדמים על פורטוגרוארו.
קיבינימט.

מוסר השכל

בעיירות הקטנות והציוריות באיטליה, הכל סגור. החנויות נפתחות רק בערב. מסעדות מגישות צהריים, אך נסגרות בשתיים ונפתחות בערב מחדש. רצוי לבדוק לפני.

קיבינימט.

רסיסים מאיטליה

הערה מנהלתית

אם תלחצו על התפריט למעלה (אייקון שלושת הפסים מצד ימין) תראו שבצד שמאל התווספה אפשרות להירשם לעדכונים לבלוג במייל. סליחה שרק עכשיו נזכרתי…

אז הגענו

אז הגענו לעיר נופש איטלקית שנקראת ביביונה, המרוחקת כשעה מונציה. אף לא ישראלי אחד, שזה כבר טוב.

מה יש לעשות פה? בריכה, ים ולהתלונן על החום. יש הרבה חנויות לתיירים, בתי קפה לתיירים, מסעדות לתיירים וגלידריות. גם הן לתיירים. גלידה מצוינת, באמת. וקרה. אם מקרבים את הגלידה לאוזן, אפשר לשמוע אותה מתלוננת על החום. "בחייאת, אח שלי,  תאכל אותי מהר, תגמור את זה כבר. לא בא לי לסבול."

המלון

המלון נחמד, נקי ומסודר. יש בו ארוחת בוקר טעימה מאוד. אבל מה? החדר קטן. מה זה קטן? חדר אחד אשר בו מיטת הורים ולצידה מיטת קומתיים לילדים. וואלה, אני לא זוכר שככה זה נראה ב-TripAdvisor. יש חדר מקלחת, כיור וכו'. ויתרו על ארון בחדר הרחצה לטובת בידה. בידה? אנחנו ישראלים. אנחנו מכסים את התחת או מזיזים אותו, אנחנו בועטים בתחת, מוציאים או מכניסים את הראש שלנו לתחת, וכמובן ששום דבר לא מעניין לנו את התחת, אבל אנחנו בטח שלא שוטפים אותו בבידה! מה אנחנו, גרמנים? (על כך בהמשך).

אגב, הגמדה רוצה למסור לכם שהחדר "בכלל לא מלכותי". אנא הבינו: אנחנו כרגע בפאזת "לשבור את הקרח", שהוא הסרט האהוב ביותר על הגמדה בכל הזמנים והמימדים. ולכן, כל דבר חייב להיות מלכותי. אני לא יודע מה ההגדרה למלכותי, אבל הייתי מנשק את הרגליים לארכיטקט שהיה בונה לנו חדר מקרח בחום הזה. חם פה. תודה לאל שיש מזגן בחדר. אבל רק בחדר – ברוב החנויות כאן אין מזגן או שפשוט לא מפעילים אותו. אירופאים דפוקים.

אגב מיטת קומתיים: הפסקתי לספור כמה פעמים הגמדים דפקו את הראש במיטה. עם השריטות שיש במשפחה הזו, יש מצב שהמכות האלה אולי סידרו משהו.

הוא והיא – בקטנה

היא: מאמי, אני דווקא מצליחה להסתדר עם גודל החדר הזה. הקומפקטיות דווקא עובדת לי.

הוא: כן, אני יודע. אמרת את זה אתמול.

היא: מתי?

הוא: אחרי שאמרת שאת רוצה להרוג אותי, ולפני שאמרת שאת רוצה להרוג את הילדים.

שובר שורות

אחד מאורחי המלון נראה בדיוק כמו וולטר ווייט, קומפלט עם קרחת וזקן צרפתי. אני יכול להישבע שיש לו סיגריה שהוא לעולם לא משתמש בה ושתמיד איתו בכיס החולצה.

אני פוחד.

הוא, היא וגמדה

גמדה: אבא, איך התחתנתם?

הוא: אה, זה פשוט מאוד, מתוקה. אימא איבדה את הסיסמא לאינטרנט והעדיפה להתחתן עם אבא מאשר לחכות שהתמיכה הטכנית יחזרו אליה.

היא: סליחה?!

הוא: צודקת. האמת היא שאימא אף פעם לא יצאה עם מישהו שדובר יותר משפה אחת, ואבא מעולם לא התקשר לבלונדינית שלא הוציאה נגדו צו הרחקה בבוקר שאחרי.

קשיי שפה

אורחי המלון הם גרמנים. נקודה. לנושא הבא.

אה, רוצים עוד מידע? מדובר במלון (ובאופן כללי, כל העיר הלא גדולה הזו) שבסך הכל, רוב המבקרים הם גרמנים. במלון שלנו זה נראה שכולם הם גרמנים (וגם כמה הונגרים). מטבע הדברים, הצוות יודע איטלקית, גרמנית ו… אנגלית די רצוצה. או שום אנגלית. בכלל. השילוט (כמעט כולו) באיטלקית וגרמנית. האנגלית תמיד בקטן יותר ולפעמים אין בכלל. למזלי, מלכת היופי נזכרה מחדש בגרמנית שלה, כך שנראה שאנחנו מסודרים. ישנה פקידת קבלה אחת בכל המלון שיודעת אנגלית שוטפת. הבעיה שהיא פשוט לא כל כך יודעת להכווין או להמליץ על אטרקציות (על כך בהמשך).

פיג'מה

בין הבגדים שארזתי בחופשה, נמצאת גם חולצה עם כיתוב בעברית. עשיתי חושבים, והסתבר לי שעדיף, כנראה, לא להסתובב איתה ברחוב ליתר ביטחון. אז בזאת הוחלט מהי חולצת השינה שלי. אימרו לי מזל טוב – עד שנחזור לארץ אני נרדם אך ורק בחולצת "עולמות".

הוא והיא בקטנה

(בנסיעה על אופניים חשמליות ששכרנו לטיול על החוף)

הוא: מאמי, תראי, לכולם יש פה קעקועים.

היא: כן, כולם פה קולים. לא כמונו.

הוא: מה פתאום? ברור שאת קולית!

היא: לא נכון. אתה יותר קול ממני. אתה מסתובב עם חולצות של להקות רוק. לי אפילו את זה אין.

הוא: (בלב)
pl2wj

שיעור בגלידה

הגמדון החליט שהוא חייב ללמוד לאכול גלידה מגביע. אני לא יודע כמה גלידה אכן נכנסת לפיו בתהליך, אבל זה בהחלט הוציא אותנו מהכלים. הוא מחזיק את הגביע בידו, הגלידה מטפטפת ומפטפטפת והגמד מפטפט ומפטפט. לא כל כך מבינים על מה, רק לאחרונה הוא אומר מדי פעם משפטים או מילים קוהרנטיות. לגלידה זה לא עוזר. היא עדיין נוזלת.

הוא והיא בקטנה

היא: הגלידה הזו ממש לא הייתה במקום!

הוא: (לא מסוגל לענות כי הפה מפוצץ בגלידה)

לונה פארק

יש פה לונה פארק. שאלנו את הפקידה החביבה איפה הוא. היא ענתה לנו "15-20 דקות הליכה, לא רציני".

הקיצר, אחרי יותר מ-40 דקות הליכה (את לא רואה שיש לנו 2 גמדונים בלתי נסבלים?! איך, קיבינימאט, נגיע לשם כל כך מהר?) הגענו למקום. מוזר, החניון נראה קצת ריק. והגלגל ענק לא עובד. והוא שומם. אז שואלים שם את הבחור שעובד בבית הקפה הסמוך, ומסתבר שהלונה פארק נפתח כל יום החל מ-19:00. עד שנחזור למלון כדי לסגור חשבון עם הפקידה, תאוות הדם שלנו תחוסל על ידי החום. לכן בדרך למלון כבר עוצרים לאכול צהריים במסעדה חביבה. אגב, באופן כללי, לא קרה לנו שהתאכזבנו מהאוכל. אמרנו איטליה, לא?

ללונה פארק, בסופו של דבר, הגענו ביום אחר. הילדים נהנו. היה קשה קצת לגרור את הגמדון משם, כי הוא רצה לעלות דווקא על מתקנים שגם למבוגרים לא הייתי מאשר. נאלצנו לעזור לו. הוא לא אהב את הרעיון. לא רוצה לדבר על זה יותר. לנושא הבא.

הוא והיא בקטנה

(בנסיעה על אופניים חשמליות ששכרנו לטיול על החוף)

הוא: מאמי תראי, האיש הזה צחק עלי עכשיו.

היא: לא נכון. יכול להיות שהוא סתם חייך לילדים.

הוא: וואללה. יכול להיות.

היא: גם יכול להיות שהוא צחק עליך.

הוא: למה?! הוא אפילו לא מכיר אותי!

היא: נראה לך שמישהו צריך להכיר אותך כדי לצחוק עליך?

אסייתים

לא יודע כמה מכם היו בניו יורק, אבל אלה שהיו שם בטוח שמו לב לחנויות המתנות המיועדות בעיקר לתיירים. מוכרים שם תיקים, בגדים, קצת גאדג'טים ועוד שטויות למיניהן. הן מתופעלות באופן אקסלוסיבי על ידי ישראלים. כלומר, יורדים. כלומר, אתה יכול להיתקל בבעל החנות שהוא למעשה ישראלי לשעבר שחי שם יותר מ-30 שנה, ועדיין כשתשאל אותו מאיפה הוא, הוא ידע להגיד לך "מנתניה". הוא כבר לא מנתניה, דביל, הוא מניו יורק.

למה נזכרתי בזה? כי פה אותו דבר אבל עם אסייתים. אני מניח שסינים. לא טרחתי לברר איזה ליכסון עיניים זה בדיוק, אבל בואו נסכם שהם לא באו מליטא.

זה נראה שכולם קונים את הפיצ'פקעס שלהם מאותו מקום וקובעים לפי הגרלה מה יהיה המחיר. במקום אחד, התיק המכוער שיתפרק בעוד יומיים בדיוק יעלה 5 אירו, ובחנות המרוחקת כ-100 מטר משם הוא יעלה 7 אירו. אל תדאגו, היומיים שייקח לתיק להתפרק הם עדיין יומיים. תורת היחסות לא עובדת פה. לא עלה בהגרלה.

אני מרשה לעצמי להעלות תיאוריה: אם בניו יורק אלה חבר'ה ישראלים, אולי גם כאן הם ישראלים, אבל כאלה שטרחו לעבור ניתוח מיוחד לליכסון עיניים כדי להימנע מסטיגמות אנטישמיות? התיאוריה הנגדית גורסת שכל אלה שבניו יורק הם בעצם אסייאתיים שעברו ניתוח הפוך לביטול ליכסון וכמובן למדו עברית. אבל זה קצת מוגזם. יותר סביר שישראלי ילמד סינית. או מנדרינית. או קוריאנית. נו, לא יודע, לא בדקתי את הליכסון שלהם, רדו ממני.

הוא והיא בקטנה

היא: אתה לא יכול לללבוש את החולצה הזו עם המכנס הזה!

הוא: למה?

היא: כי שניהם עם פסים!

הוא: צודקת. אם אלבש את זה, היקום יקרוס לתוך עצמו. זה בדיוק כמו כשחברה של מרטי מק'פליי פגשה את עצמה ב"בחזרה לעתיד 2".

ונציה (או – "הבריחה הגדולה")

אח, ונציה. דומה כי העולם מעולם לא התאגד כל כך סביב תשוקה למונומנט טובע.

תחבורה ציבורית עם הספקטרומיסט שלנו היא  בעייתית. אפשר להגיע לונציה מביביונה במונית, אבל זה עסק יקר. סתם שתדעו, אם תסעו מנמל התעופה של ונציה (מרקו פולו) לביביונה בלילה (כמונו) תיאלצו להיפרד מ-250 אירו (!). ביום התעריף יורד לכ-150 אירו לכל כיוון. שייט עולה חצי מכך. לפיכך החלטנו לעלות על שייט היוצא מביביונה ב-8:00 ולוקח לו שעתיים להגיע לעיר הטובעת. הפלגה חזרה לביביונה מהעיר שהחליטה להשקיע את עצמה לדעת, יוצאת ב-16:00.

המדריכה, אגב, הסבירה לנו מדוע זה לא כזה תענוג לגור בונציה. עלויות תחזוקה גבוהות, חוסר בתחבורה ציבורית (בעצם הכל נעשה רגלית) והמעמסה של עונת תיירות בלתי פוסקת הופכים את הונציאנים לאנשים עצבנים. מסכנים. מישהו בקהל רוצה לדבר איתם על קסאמים ושוד הגז?

בין לבין, ישנו סיור מודרך, ארוחת צהריים ושייט מקסים בתוך התעלות של ונציה. הארוחה והשייט הם בתוספת כסף. עד כאן הכל נשמע טוב.

אז איפה היו הבעיות? בתור התחלה, החום והלחות בונציה בעונה זו של השנה מתחרות בהצלחה בזו של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית שלנו. כשאתה עם שני ילדים קטנים – זה מכה. די מהר איבדנו את הקבוצה ונאלצנו להסתדר לבד. זו עיר מדהימה ביופיה, אבל קשה להתמצא שם. Google Maps לא עובד כל כך טוב בגלל צפיפות הסמטאות המפריעה לקליטת הנווטן. התמקמנו בסוף במסעדה והתרעננו. ההתרעננות כללה גם גלידה. אלא מה?

לאחר השייט המאורגן בתעלות העיר, המשכנו להסתובב וכחצי שעה לפני מועד עזיבת הספינה התחלנו בדרך חזרה. יש לציין כי זו הייתה הספינה היחידה שיוצאת לביביונה. לפספס אותה אומר שיש למצוא מונית. עסק יקר, אמרתי כבר? התחלנו ללכת לאורך הטיילת היוצאת מפיאצת סאן מרקו המפורסמת, כשהבנו למעשה שאנו לא יודעים איפה תמתין הספינה ואיך קוראים לה. הדקות נוקפות, דפיקות הלב מואצות, השמש קופחת ומלכת היופי והגמדונים סובלים בחום. ספינה – יוק. הספינה יוצאת ב-16:00. אני מביט בשעון הסמרטפון בעצבנות: 15:40, 15:45, 15:50.

אני עוזב את מלכת היופי ודופק ריצה בחיפוש נואש אחרי הספינה המשיחית שלנו. אולי אצליח למצוא אותם, לשכנע אותם שיחכו (שילמנו פאקינג על הכרטיסים, שיחכו קצת!) ולחזור לקחת אותם. הטיילת לא נגמרת, ואני לא מוצא את המטרייה האדומה של המדריכה, איתה היא מסמנת לתיירים מרחוק היכן היא נמצאת. עוד רגע הספינה עפה משם ואנחנו תקועים.

ברגע אחד טהור של תושייה אני מוציא את חשבונית המשרד בו הזמנו את הטיול, מאתר את מספר הטלפון, מתקשר אליהם, מסביר להם בכמה מילים קורה, ומקבל מהפקידה המבולבלת את מס' הסלולרי של המדריכה. תוך כדי, מקבל שיחה ממתינה ממלכת היופי – הספקטרומיסט חטף התקפת זעם בשיא החום והיא כמעט איבדה עליו שליטה. הגמדה איתה והם סובלים. איכשהו, וונדר וומן לקחה אותם לכיוון שלי והיא מחפשת אותי. רצתי אליה בפאניקה בחזרה והרמתי את הגמד ההיסטרי. מן הסתם נבהל כשרצתי בלעדיהם. מתקשר למדריכה. מסתבר שהיינו בכיוון הנכון אבל לא רחוק מספיק. צריך לחצות 7 גשרים מפיאצת סאן מרקו, והם האנייה הפאקינג אחרונה במעגן.

"כמה גשרים חצית?" שואלת אותי המדריכה שבא לי לחנוק. "עוד לא שבעה, אבל אני לא זוכר כמה." אני אומר לה ליד איזה מלון אני נמצא. תודה לאל, רק עוד גשר אחד. אבל בחום הזה, הגשר הזה מרגיש כמו מסלול מכשולים בטירונות. באותה מידה הייתה יכולה לומר לי שיש עוד 10 גשרים. והילד עלי.

אנו חוצים את הגשר ורואים את האנייה. איכשהו גומעים את שארית המרחק ועולים עליה. אני מושיב אותם, עף לקיוסק של האנייה, קונה לכולם בקבוקי מים קרים וגומר אחד לבד. הגמדה שותה. מלכת היופי שותה. הגמד שותה גם. נרגע, תודה לאל. האנייה יוצאת להפלגה. הרוח נושבת עלינו, ואנחנו נרגעים אט אט.

ונציה היא עיר מאתגרת.

הוא והיא – בקטנה

(בהפלגה חזרה מונציה לביביונה. לבד על המים בין כל המדוזות.)

הוא: מאמי, איפה את חושבת שדקסטר נפטר מהגופות?

היא: (מצביעה ללא היסוס לכיוון מוגדר) בערך קילומטר מערבה.

יום הולדת

חגגתי יום הולדת לפני מס' ימים (ה-5 לאוגוסט). תודה רבה לכל המאחלים. ולמי שלא איחל, יש כאן מישהו שרוצה למסור לכם הודעה:
pl30d

הוא והיא בקטנה

הוא: מאמי, איזה ביטויים את מכירה עם המילה 'תחת'?

היא: מה אתה כותב שם?

הוא: כרגע על המלון.

היא: השתגעת? מאיפה אתה יודע אם המלון מנטר את הביקורות שרושמים עליו? אולי תחכה עד שנחזור? שלא נסתכסך איתם!

הוא: הם בקושי יודעים אנגלית, נראה לך שהם יודעים עברית?

היא: איפה אתה כותב את זה בכלל?

הוא: בבלוג.

היא: בבלוג? אה, אז תכתוב מה שבא לך. מי יקרא את זה?

אז כתבתי.

עדכון: בצירוף מקרים מקסים, גם יובל דרור ביקר באיטליה ונראה שגם לו יש אי-אילו טענות לגבי ארץ המגף. טוב נו, לא רק טענות. אבל אם להתייחס רק לביקורת – I feel his pain.

הוא והיא #2

הוא: בואי נראה "דולהאוס".

היא: אני לא רואה איתך "דולהאוס" עוד פעם.

הוא: כולה שתי עונות קצרות.

היא: אני. לא. רואה. איתך. "דולהאוס". עוד. פעם.

הוא: אז אולי באפי?

היא: אני לא רואה איתך באפי, עוף מפה!

הוא: טוב, הלכתי לקרוא.

היא: מה אתה קורא?

הוא: תסריטים של "דולהאוס".

היא: מה קורה באמת עם הכרטיס שאתה פותח לי באשלי מדיסון?

הוא: אני קורא "היה יהיה". יוצאת מהדורה חדשה עוד מעט, ואני קורא בינתיים מהדורות ישנות.

היא: מי כותב שם?

הוא: התחלנו? את גם ככה לא זוכרת אף פעם, ויש לך אסוציאציות מופרעות.

היא: אז מבין שנינו אני המופרעת?

הוא: אין לך משהו לעשות?

היא: בטח שיש לי. לשאול אותך מה אתה עושה.

הוא: טוב, מה את רוצה לדעת?

היא: מי כותב שם?

הוא: רותם ברוכין.

היא: זו ההיא שכותבת על הבחורות שהולכות מכות?

הוא: (נשימה עמוקה) זה נקרא רוחות ערים. למה לכל דבר שאני קורא את קוראת "בחורות שהולכות מכות"?

היא: שמת לב שברוב היצירות שאתה אוהב יש בחורות יפות שהולכות מכות?

הוא: וואללה… אז את לא רוצה לראות "באפי"?

היא: אני לא רואה איתך "באפי"!

הוא: אז תפסיקי לדבר על בחורות יפות שמרביצות.

היא: מי עוד כותב שם?

הוא: יעל פורמן.

היא: אה רגע… היא לא כתבה על ההוא שגזזו לו?

הוא: (נשימה יותר עמוקה) "גונזזו". הסיפור נקרא "גונזזו". יש לך עולם אסוציאציות דפוק.

היא: כן כן, יופי, מי עוד?

הוא: בחורה כותבת, משקיעה את הנשמה, וכל מה שאת זוכרת זה שגזזו למישהו וזה אפילו לא נכון!

היא: אתה חופר. מי עוד כותב שם?

הוא: אני לא מבין למה אני מבזבז את הזמן שלי. ורד טוכטרמן, שאלוהים יעזור לי. כתבה את "דם כחול".

היא: לא מכירה. מי עוד?

הוא: לפחות לא הוצאת לי את הנשמה עליה. קרן לנדסמן.

היא: זו ההיא שאוהבת מגיפות בסודן, לא?

הוא: (נשימה מאוד מאוד עמוקה) היא מומחית לבריאות הציבור. זו העבודה שלה. אגב, השמועה אומרת שהיא גם כותבת מדי פעם, אבל איכשהו את זוכרת רק את הקטע בסודן.

היא: רגע! לא שמת לב למשהו מוזר?

הוא: מה?

היא: תחזור על השמות משפחה שלהן.

הוא: ברוכין. פורמן. טוכטרמן. לנדסמן.

היא: אתה לא שם לב? כולם מסתיימים ב-'ן' סופית!

הוא: סליחה?

היא: תודה שזה מוזר. זה בטוח לא מקרי.

הוא: זה מקרי.

היא: זה לא מקרי.

הוא: תוכיחי.

היא: מי ערך את הספר?

הוא: אה… אהוד…

היא: אהוד מה?

הוא: לא מה. אהוד מיימון. ואני צריך אספירין.

היא: רואה?

הוא: זה לא אומר כלום!

היא: מה קורה עם רוני?

הוא: רוני?

היא: כן, רוני. שעשית אצלה סדנא. שרודפת אחרי פיות ברמת הגולן.

הוא: (הנשימה העמוקה ביותר מאז קום המדינה) בפעם המאה, זה לא פיות. זה בני סהר. והיא לא רודפת אחרי אף אחד, היא כתבה אחלה ספר, ומה את מסבכת אותי איתה עכשיו? וחוץ מזה, איפה את רואה 'ן' סופית ב"גלבפיש"?

היא: מה השם שלה לפני הנישואין, חוכמולוג?

הוא: בשן. ותשכחי מהאספירין, יש בבית וליום?

היא: רואה?! איך קוראים לחנות ספרים ההיא ברעננה???

הוא: ינשוף ספרים.

היא: ומי הבעלים?!

הוא: אלי… הרשטיין. עזבי וליום, מה יקרה אם אני שותה אלכוהול נקי?

היא: האלה שייסדו את כתב העת ההוא משנות ה-80, שניפחת לי את המוח עליו אפילו שזה לא עניין אותי בכלל…

הוא: מה זה לא עניין אותך?? הבעת התענינות ועוד איך!

היא: מאמי, אף אחד לא אומר את האמת בדייטים.

הוא: גם אלכוהול לא יעזור לי. איך משיגים את וולטר ווייט?

היא: רואה איזה חנון אתה? חצי מדינה על גראס וסוחר הסמים היחיד שאתה מכיר זה וולטר ווייט. נו, איך קוראים להוא מהכתב עת… אהרון משהו…

הוא: האופט… מן. ואת מפחידה אותי.

היא: ההיא שעושה המון הרצאות בכנסים הדפוקים האלה שלך… גלי מה??

הוא: גולן. אני צריך סולם וחבל.

היא: זרוק עכשיו שם של מישהו מפורסם שביקר בכנס, מהר!

הוא: ניל גיימן. פאק.

היא: מקרי בתחת שלי, הקונספירציה הזו מקיפה אותנו מכל עבר! מה אתה קורא עכשיו?

הוא: "חמש ארבע שלוש שתיים אחת".

היא: ומי כתב את זה?

הוא: אהה… הילה…

היא: הילה מה?

הוא: ב-נ-י-ו-ב-י-ץ'.

(פאוזה)

היא: אתה מסתיר ממני עוד שם משפחה, נכון?

הוא: אלוהים… הופמן, טוב? משוגעת.

היא: משוגעת אחותך.

הוא: זה למעשה ואן דר גראף אח… לא משנה. אז מה את אומרת לי בעצם? שקהילת המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל נשלטת על ידי כת סודית שהסימן המזהה שלהם הוא 'ן' סופית בשם המשפחה שלהם, שהם מתכוננים למשהו גדול, ושזה נמשך כבר שני עשורים?

היא: כן! איך לא שמתם לב לזה עד עכשיו?!

(פאוזה)

הוא: מאמי, כמה זמן אנחנו ביחד?

היא: תשע שנים מטרידות.

הוא: בכל הזמן הזה, תאורית הקשר הזו היא דבר הכי סקסי שאמרת לי. את יפה כשאת פרנואידית.

היא: אני אומרת לך, יש להם תכנית!

הוא: ואפילו הכנסת רפרנס לגלקטיקה, איזו חמודה!

היא: הבנתי אותך. אתה יכול לשכוח מפעילות הלילה. ולא רואים "דולהאוס".

הוא: אוף, למה אי אפשר לראות "דולהאוס"?!

היא: איכשהו אני לא מופתעת שזה מה שמטריד אותך.

הוא: אז מה את מציעה לעשות עם הכת ההיא? למי לדווח?

היא: לאף אחד. סתם צחקתי.

הוא: סליחה?

היא: I was just messing with you.

הוא: לא סיכמנו כבר שיש לי בעיה עם סרקזם?

היא: היו לי חמש דקות פנויות. ניצלתי אותן. תתקדם.

הוא: בתור פיצוי את צריכה לראות…

היא: לא רואה איתך "דולהאוס". וציפצף לך הסמרטפון, יש לך הודעה חדשה במייל.

הוא: אה, הגיע עדכון על הפרויקט שתרמתי לו.

היא: איזה פרויקט?

הוא: תרמתי לפרויקט ממש מגניב. אם זה יצא לפועל אני מקבל ספר**.

היא: מה ביקשת?

הוא: "דם כחול". הוא יגיע חתום ואף פעם לא קראתי.

היא: של מי זה?

הוא: ורד טוכטרמן. החלטת להוציא לי את הנשמה?

היא: זו ההיא מהכת הסודית, לא?

הוא: החלטת להוציא לי את הנשמה.

היא: על מה הספר?

הוא: ערפדים.

היא: אני לא רואה איתך באפי!

הוא: רואה שהיה עדיף לראות איתי "דולהאוס"?

** לקח קצת זמן, אך בכנס עולמות 2016 קיבלתי אותו 🙂

הוא והיא

הוא: תגידי, מאמי…

היא: מה?

הוא: אני יכול לשאול אותך משהו?

היא: זה דחוף? צריך להשכיב את הילדים לישון.

הוא: זה ממש חשוב.

היא: אתה יודע מה השעה?

הוא: כן, אבל אני לא רואה איך זה קשור.

היא: טוב נו, תשאל כבר.

הוא: בטוחה?

היא: החלטת לשגע אותי?

הוא: אז תקשיבי… ב"בבילון 5"…

היא: אוי, אלוהים.

הוא: איך קראו להוא עם התספורת המצחיקה?

היא: לונדו, נודניק, ושאלת אותי את זה כבר אלף פעם.

הוא: ואיך קראו לזה שהיה אויב שלו, אבל אחר כך…

היא: ג'קאר! נו, החלטת לשגע אותי עכשיו?

הוא: ואיך קראו לרופא של התחנה?

היא: לא זוכרת, קרצייה. מאיפה אני יודעת עכשיו? תגיד תודה שזכרתי את שני אלה. זה לא כתוב בחוקה של הבחורות שהתחתנו עם יורמים ולא הבינו לאיפה נפלו?

הוא: רואה? כולם זוכרים אותם, אבל בכלל לא זוכרים את הרופא השחור! בגלל זה כולם קוראים לו הכו…

היא: שלא תעיז לדבר ככה ליד הילדים, אני מנסה לחנך אותם שלא לחזור על קללות גזעניות בגן!

הוא: אבל הבנת מה אני אומר?

היא: באמת על זה רצית לדבר איתי עכשיו?

הוא: זה פשוט משגע אותי…

היא: התחתנתי עם לא נורמלי.

הוא: …שאף אחד לא זוכר אותו בכלל.

היא: מאמי, הגיקיאדה הזו לא הייתה רשומה בכתובה.

הוא: אז למה את חושבת שהוא נשכח? אולי הדמות שלו פשוט לא הייתה מעניינת?

היא: הייתי צריכה לברוח ברגע שניסית לשכנע אותי לראות את הסדרה עם הבלונדה.

הוא: באפי?

היא: לא, השנייה.

הוא: פרינג'?

היא: לא, השנייה-שנייה.

הוא: גלקטיקה?

היא: אה, כן!

הוא: אז איך קראו לאישתו של טירול?

היא: אני רוצה גט.

הוא: רואה איך זה חוזר על עצמו? אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה משחק שם כו…

היא: נו די לדבר ככה ליד הילדים!

הוא: נו מה לעשות שכולם לעשות שכולם קוראים לו ככה?

היא: אלוהים אדירים, אף אחד לא קורא לו ככה! זה רק אתה והחברים המטומטמים שלך!

הוא: זה ממש לא נכון מה שאת אומרת. שנינו יודעים שאין לי חברים.

היא: כן, זה ממש לא ברור למה. הדעות שלך בכלל לא איזוטריות.

הוא: את סרקסטית עכשיו?

היא: לא, אני עייפה והשיחה הזו מעוררת בי חשק עז לפתוח פרופיל באשלי מדיסון.

הוא: אני לא דואג, את בטוח תבקשי ממני עזרה.

היא: אני יודעת. אתה כזה דפוק שגם תעזור לי.

הוא: נו לא סיכמנו שיש לי בעיה עם סרקזם?

היא: יש לך עוד בעיות. הקטנה בהן היא תפיסת המציאות שלך.

הוא: את כועסת עלי רק בגלל שאני לא רואה איתך ניקיטה.

היא: עוד פעם חזרנו לזה?

הוא: אני רק אומר.

היא: אני אומרת שכל רגע שאתה מעכב אותי פה עם הבאבילונים שלך, זה עוד רגע שיכולתי להיות במיטה אחרי שתקתקתי את הבית.

הוא: ומה נזכרת בניקיטה עכשיו? את לא רואה אליאס בכלל?

היא: אתה זוכר מה אני רואה בכל יום, אבל לזרוק את הפח אתה לא זוכר. תזכיר לי למה התחתנתי איתך?

הוא: אני יודע לעשות ריסטרט לראוטר.

היא: אין לי מושג מה אמרת, אבל כנראה שזה נחוץ.

הוא: גם לבלונדה לא זכרת איך קראו.

היא: תעלה לי במחשב את אשלי מדיסון.

הוא: חשבתי שאת רוצה לראות את אליאס.

היא: נו, אתה רואה למה אסור לי לדבר איתך?

הוא: באיזה פרק את בכלל?

היא: הם מצאו עוד המצאה של גריבלדי.

הוא: של מי?

היא: גריבלדי.

(פאוזה)

הוא: מאמי… רמבלדי. לממציא האיטלקי קוראים רמבלדי.

היא: אה.. אז מי זה גריבלדי?

הוא: הקצין ביטחון של באבילון 5.

היא: ואי, נכון! איזה קטע שזכרתי את השם שלו!

הוא: נו ברור, אמרתי לך שאף לא זוכר איך קראו לכושי.

אז מה הולך פה?

ראשיתו של הבלוג הזה, כמו הרבה דברים טובים בחיים, נעוצה בסדנת כתיבה מקסימה שהשתתפתי בה. שם באמת התחלתי לסגל הרגלי כתיבה שונים ומשונים ואפילו לסיים כמה סיפורים (משונים אף הם – אל תשאלו).

לאחרונה, לאחר כתיבת סיפור אשר נדחה וקיבל תגובות טובות פחות מהמצופה, נזכרתי בעצה חשובה מאוד שמנחת הסדנה נתנה לנו בסיומה. אני מדבר כמובן על העצה לחקות את הסופר האהוב עלינו מילה במילה, לכתוב ספר שיפנה למכנה המשותף הנמוך ביותר, לשים על הכריכה תמונה של בחורה מצודדת עם בגד המכסה טפח ומגלה טפחיים, לשים באמזון ולגרוף בוכטות.

זו, כמובן, לא העצה שקיבלנו, אבל אני משוכנע שעכשיו קיבלתי את מלוא תשומת הלב שלכם.

אני מדבר על כתיבת בלוג. כתיבת הבלוג, לפי עצת המנחה, אשר תחזקה בעצמה בלוג במשך 12 (!) שנה, מפתחת את כישורי הכתיבה יותר מכל דבר. היא מאלצת אותנו לשבת ולכתוב, על כל דבר, מתרגלת אותנו ללא הרף ומעל לכל – מאלצת אותנו לחפש רעיונות לכתיבה ללא הרף ועל בסיס יומיומי ואחר כך להזריקם בצורת טקסט.
הבלוג נותן לנו מסגרת, אותה מסגרת של מחויבות הכל כך חסרה למי שכותב. באין מחויבות – אנו פשוט מזניחים את הכתיבה.

וואללה יופי, אני מרגיש את השאלות שלכם מגיעות:

"אבל מאיפה תגרד 500-600 מילים כל כמה ימים?"
אנא עארף? יהיה. נמצא. נחפש ברחוב פראייר עם 500 מילים מיותרות ונשדוד אותו באיומי אקדח. אל תדאגו לי, בקטע הזה אני (מקווה ש)אסתדר.
"ועל מה תכתוב?"
טוב רבותיי, אתם מתחילים לנג'ס. נמצא על מה. הפראייר מהפיסקה הקודמת ייתן פיתרון תחת לחץ.

בינתיים, אני מנסה לסגל לעצמי שיגרת כתיבה חדשה. ליקוט מתמיד של רעיונות, רסיסים וסקיצות שכתבתי המחכים לקבל כאן את המסגרת הראויה להם. בין היתר, אני מתכוון ללטש כמה סיפורים הנכתבו בסדנה ולפרסמם כאן. מעין כרטיס ביקור ביני – לבינכם.

אני מקווה שיהיה מעניין.

פוסט ראשון – פוסט של זעם

לא זו הדרך בה רציתי להציג עצמי, או את הבלוג.

רק אתמול גמלה בי ההחלטה לפתוח בלוג, ולפתח את הכתיבה לתחביב קצת יותר רציני ממה שהיה עד עכשיו.

הייתה לי תכנית איך לפתוח את המסע הזה – "שלום, אני נמרוד. עשיתי בחיים ככה, תכננתי לעשות דבר אחר, חשבתי על ככה וככה והנה אני פה." אבל זה לא ייצא לפועל באופן הזה. אולי בפעם אחרת. אחרי שארגע מעט. אחרי שאוציא קיטור.

על מה הקיטור?

היום התפרסמה בדה מרקר הכתבה הזו. בקצרה, מדובר על הוסטל לילדים אוטיסטים הממוקם במושב ינוב בשרון. ההוסטל חשוף להתעללות בריונית חסרת מצפון (כך על פי הכתבה) מצד שכנים אשר לא מוכנים לחיות בדו קיום עם ההוסטל.

אני מזכיר – ילדים אוטיסטים. מי שמגיע למוסדות כאלה איננו בתפקוד גבוה. עולים במוחי מעט מאוד טיפוסים אחרים העונים על הגדרה מילונאית של "חסרי ישע". ודווקא הם סופגים התעמרות בלתי נתפסת, אשר בין היתר כוללת הפעלת רמקול רב עוצמה המופנה ישירות לכיוון ההוסטל, מתוך ידיעה ברורה כי הרעש הנוראי מכניס אותם למצוקה.

הוסיפו לקלחת את העובדה כי אני ומלכת היופי הורים לילד על הרצף האוטיסטי וקיבלתם סערת רגשות טהורה.

העליתי פוסט בפייסבוק לגבי האירוע הזה. לא אכנס בפירוט למה שרשמתי שם, אלא אציין רק כי המילים "פני הרשע", "פאקינג" ו"קיבינימט" היו בין המילים המרכזיות שם.

מגיב לי קרוב משפחה באלה המילים:

"לא הכל שחור ולבן.
קראתי תגובה של מישהי באחת הכתבות בנושא, היא בנאדם נורמלי והקימו ליד הבית שלה הוסטל כמו זה, לפיה יוצאים מהבית צעקות/זעקות במשך כל היום. היא מנסה בכל מאודה לפנות אותם (בצורה חוקית בשונה מהבהמה הזה) ללא הצלחה.
מעבר לצקצוקי הלשון, באמת שאני חושב מה היה קורה אם היו מקימים הוסטל ליד הבית שלי שהיה מפריע לי בניהול חיי.
כנראה שהייתי מתנהג כמוה ולא כמו הבהמה.
אבל עדיין, זה לא מקרה כזה שחור/לבן של שכן שסתם בחר להתעלל בילדים המסכנים האלו."

"לא הכל שחור ולבן". אויש, איזו בחירה גרועה של מילים בתור התחלה.

אתם מבינים, יש בהוסטל צעקות. והן מפריעות. ומנסים לפנות אותם (באופן חוקי, הכל כחוק, הרי אנחנו לא בהמות כמו ההוא מינוב). ולקינוח, ההוסטל מפריע לו בניהול חייו.

אם צעקות זה הבעיה שלכם, מה ההבדל בין זה לגן רגיל? לא רחוק ממני ישנו גן, ובמשך היום ישנן צעקות של ילדים. יש בתים שממש צמודים לו בשכנות. אני לא רואה אף אחד מהשכנים מתעלל בגנים האלה. אבל הוסטל לאוטיסטים? אה, זה כבר סיפור אחר. סיפור שמפריע לשיגרת החיים. הצעקות הורגות אותנו. מסכנים.

ילדים המאובחנים על הרצף הינם חסרי ישע. הם משתוקקים לקבל אהבה ולהשיב אהבה, בדרכם שלהם. הם חייבים להיות במסגרת של שיגרה טיפולית וחייבים להיות מוגנים 24 שעות ביממה. אחרת הם ינבלו לנו מול העיניים. והדבר שהכי מפורר אותי מבפנים, הוא שאני צריך לכתוב ולהזכיר את זה בשנת 2015. זה אמור להיות מובן מאליו, לעזאזל.

אנו חיים במדינה שבה "אוטיסט" ו"מפגר" הינן מטבע-קללות עובר לסוחר. זה מקובל. לאחרונה, כשרצו למתוח ביקורת על ראש הממשלה, השתמשו בין היתר במילה "אוטיסט". רבותי, הוא לא אוטיסט. הוא אטום. כל מי שמקיף אותו – אטום, חסר רגישות. שלא תעיזו לקרוא להם "אוטיסטים". הלוואי והיה להם 10% מהיכולת של בני להרגיש ולתת אהבה. אוטיסטים מרגישים ואוהבים בעוצמות שאנו, ה"רגילים", לא מכירים בכלל. הם פשוט לא משדרים את זה החוצה כמו שהיינו מצפים. זו בעיה תקשורתית. האטימות זו בעיה של אנשים שגרים בינוב ומרכיבים רמקול על הגג שלהם, כי הם מאוד אוהבים להתעלל בנכים. אולי הקללה בכלל צריכה להיות "רמקוליסט".

כל עוד משתמשים בלקויות האלה כקללות ברחוב, נמשיך לקרוא כתבה כזו בעיתון, ונמשיך לראות דבילים המטיפים ש"אין שחור ולבן". לכאלה אני מאחל שיהיו להם רק ילדים אוטיסטים. אני משתוקק לראות את הצדקנות המטופשת הזאת אז, כשמכריזים מלחמה על ההוסטל שהילד שלך ייאלץ להיות בו בגיל בוגר, כי הבית של ההורים כבר לא יוכל להיות המסגרת המתאימה.

וזו מהות הזעם שלי.

טוב, איך מפרסמים את זה עכשיו? פוסט ראשון, אתם יודעים, אני עוד לא משופשף.