כללי

ארגז הכלים לכותב המתחיל

בואו נדבר על כאבי ראש… אבל לא סתם כאבי ראש. אני מדבר על טארדיס בתוך הגולגולת שהבפנים שלה מתחיל לזלוג החוצה. כזה כאב ראש. מכירים? רוצים לדעת איך מקבלים אחד כזה? או, טוב ששאלתם.

בואו נניח שהחלטתם לכתוב רומאן, לא משנה מאיזה עדה. ואתם כותבים וכותבים. לוקח לכם קצת זמן להיפתח לדמויות ולהתחלה של משהו שמתחיל להזכיר עלילה קוהרנטית. אתם לאט-לאט מגלים את היקום הדמיוני הזה שנברא לאיטו בראשכם. ואז… פוגע החרא במאוורר. החרא במאוורר המדובר הוא תקרת ה-15,000-20,000 מילה שכתבתם עד עכשיו (שאגב זה הספק נפלא בתור התחלה!). הבעיה שכאן אנו פוגשים באותה מיגרנה עליה דיברתי מקודם.

קשה מאוד לבנות סיפור רחב יריעה (או טקסט ארוך באופן כללי) כשהכלי היחיד העומד לרשותך הוא מעבד התמלילים הסטנדרטי. למה? מכיוון שבדרך כלל אחרי כזו כמות של מילים יש לך כיוון כללי לרומאן – קווים מנחים כללים לגבי העלילות אותן רוצים לגולל והמסע שהדמויות אמורות לעבור, אבל זה פשוט בלתי אפשרי להבין מה הולך פה רק מהתבוננות במסך הוורד המאוס. 15,000-20,000 מילים הוא בערך השלב שבו מתגלה הבלגן.

הפיתרון המתבקש (אבל הוא לא באמת כזה יעיל) הוא כמובן לפתוח קובץ חדש ובו לכתוב את כל הפרטים האלה (כל מה שאני קורא לו "פרטי המאקרו"). מעין קובץ וורד עם אאוטליין מתומצת וכמה קווים מנחים, המכיל את העלילה הכללית בחלוקה לסעיפים קצרים ונוחים לקריאה. דמויות? אין בעיה, בואו נעשה גם להם קובץ! אבל רגע… איך נחבר בין רשימת הדמויות לרשימת אאוטליין הכללי בצורה נוחה לעין? ואיך נצליח לזכור איפה נמצאת כל דמות בסיטואציה נתונה? אני יודע, נרשום! רגע, איפה? הו, טפשון שכמוני, בגוף הטקסט! הרי לא יכול להיות שאחרי עוד כמה אלפי מילים הטקסט יראה כמו תערובת צבעי גואש בלתי קוהרנטית בעליל!

שיט, ומה אם יש בכלל דמות מיותרת שצריך להעיף? אה… אז בואו נעבור על האאוטליין ונראה איפה היא הופיעה, ואז נמחק אותה, ואז נעבור לקובץ העבודה העיקרי, ואז נקפוץ בין חלון לחלון ונראה איפה צריך למחוק ואוי-ואבוי-באיזה-עמוד-אני-עכשיו.

גולת הכותרת של הבלגן הנוראי הזה היא הסצנה. סצנה היא קצת יותר מדיאלוג יבש, אבל עדיין קצרה יותר מפרק שלם. היא מספיק ארוכה כדי לקדם את העלילה, אך מספיק קצרה כדי להתייחס אליה כאבן בניין עלילתית קומפקטית ונוחה לתפעול. לא מעט פעמים מתגלה הצורך למקם סצנות מחדש, לפצלן או למחוק אותן לחלוטין. אני מאחל למי שעובד עם מעבד תמלילים בהצלחה עם הקופי-פייסט ("באיזה עמוד אני עכשיו, ולאיפה רציתי להעתיק את הקטע?!"), ואחר כך עם שכפול השינויים האלה בחזרה לאאוטליין.

היי רגע, אולי פשוט נעשה את האאוטליין באקסל? זה רעיון נפלא, הרי האקסל מעולם לא גרם לאף אחד לרצות לפצוח בטבח.

בקיצר… בלגן אטומי, גם אם אנו מנסים להיות שיטתיים ומסודרים ככל שניתן. אני יכול להגיד לכם שלעתים, ובעיקר בגלל שאני כותב בשעות הקטנות כאשר אני ממילא עייף וחצי רדום, אני מגיע לתקרת הבלגן הארורה גם בסיפור קצר אשר אורכו הוא 10,000 מילה פלוס-מינוס, וגם אז אני בקושי מבין מה הולך פה (מה שמסביר הערות עריכה ובטא משועשעות שאני מקבל מדי פעם).

הפיתרון

בשנים האחרונות ישנה פריחה מסוימת בז'אנר חדש של תוכנות המיועדות לסופרים ותסריטאים. מדובר במעין מעבד תמלילים מאובזר היטב היודע להכיל ולארגן באופן מובנה את כל המידע הזה – קווי עלילה, דמויות (כולל מניעים וביוגרפיה), מה התפקיד של כל דמות בכל קו עלילה, חלוקה למערכות, פרקים וסצנות, כולל איזו דמות מופיעה באיזו סצנה ומהי נקודת המבט, מעקב אחרי ספירת מילים, דד ליינים, כמה כבר כתבתם ביחס למה שתכננתם, והכי-הכי חשוב: היכולת לייצא את מה שכתבתם לוורד כדי שתוכלו לשלוח לכל מיני אנשים.

לאחרונה יצא לי להשוות רשמים עם חברותיי לקבוצת הכתיבה (ישתבח שמן לעד) בנושא הזה, ונזכרתי שבעצם עשיתי בעבר בדיקה על הרבה יותר מדי תוכנות בתחום הזה. שנתחיל?

הטובים (אך בתשלום)

סקריוונר היא ללא ספק אחת הידועות בתחום. זו תוכנה אשר במקור פותחה עבור תסריטאים על מנת לסייע להם לארגן את הטקסט בפורמט תסריט תקני, כל זאת בתוספת אירגון המידע עליו דיברתי מקודם. היא נחשבת לאיכותית, יציבה ומקצועית (עם תמיכה בעברית) והיא עולה 40$ (גרסת נסיון חינם ואחר כך צריך לשלם). היא זמינה עבור Windows ומק – אין כיום תמיכה בלינוקס. דווקא בה לא התנסיתי, אך לפחות שלוש כותבות אותן אני מאוד מעריך דיברו עליה בחיוב, אם כי לפחות אחת מהן ציינה כי דרושה עקומת למידה של 3-5 ימים כדי להשתלט עליה כהלכה, וכן צויינו בעיות בייצוא הטקסט העברי לוורד.

כך או כך – מדובר בתכנה מקצועית ורבת מוניטין.

גם Final Draft היא תוכנה מוערכת מאוד, וכאן מדובר במפלצת של ממש. היא מיועדת במיוחד לתסריטאים… וזה כל מה שאוכל לומר עליה מכיוון שלא יצא לי להתנסות בה. התוכנה הזו קופצת בכל פעם שעושים חיפוש באינטרנט בתחום, וכנראה מסיבה טובה.

הטוב החינמי

yWriter היא כלי פרקטי להפליא שנכתב על ידי סופר אמריקאי-אוסטרלי בשם סיימון היינס, לאחר שהמסכן לא מצא מענה נורמלי לצרכיו באופיס. הפיתרון שמצא היה כתיבת התוכנה הזו לשימוש עצמי, ולאחר שראה כי מאמציו נשאו פרי הוא החל להפיצה באופן חופשי. היא די נוחה, יציבה, מכילה שלל פיצ'רים (כולל הצגה גרפית של קווי עלילה) ולטעמי פשוטה לתפעול. מצד שני, היא לא מיועדת לתסריטאים אלא לכותבי פרוזה בלבד. כמו כן, אין גרסה למק.

למשתמשי הווינדוז – יש לה תמיכה טובה בעברית. לעומת זאת, מי שמנסה להריץ אותה תחת לינוקס (שזה אני ושאר הפסיכים) יגלה הפתעה לא נעימה: כל העברית מתהפכת שם, מה שהופך אותה ללא שמישה בעליל עבור כותבי שפת הקודש במערכת ההפעלה החופשית. היינס הסביר לי שזה קשור לסביבת ה-MONO (שקצת מעצבן להתקינה) הנדרשת להפעלת התכנה תחת לינוקס. אני לא מצאתי פיתרון. בלעכס.

לסיכום – מומלץ למשתמשי הווינדוז (שתכל'ס הם רוב האוכלוסייה).

הפתוחות

מסתבר שיש מגוון די רחב של תוכנות חופשיות למטרה זו, רובן בקוד פתוח. חסרונן הגדול הוא שחסר להן עדיין לא מעט פיתוח כדי להביא אותן לרמת שמישות סבירה, וכמעט כולן לא תומכות בעברית באופן מספק. כשאני אומר "חוסר תמיכה בעברית" אני מתכוון לתופעות כגון פונטים עבריים המופיעים כג'יבריש, עברית הפוכה, טקסט מוצמד לצד שמאל במקום לימין וחוסר תמיכה במילון/בודק איות בעברית. אתם יכולים להבין שזה נורא מתסכל.

לדוגמא, תוכנת Bibisco נראית מאוד מרשימה ועמוסת פיצ'רים, אבל העברית מוצמדת בה לשמאל ולא ניתן להגדיר את שפת הפרויקט כעברית. מפתח הפרויקט אמר לי שזה ניתן להוספה בקלות יחסית כי התשתית קיימת, אבל לא נראה שיצאה גירסה חדשה לפרויקט כבר לפחות חצי שנה. זה די שובר לב, מכיוון שזו תוכנה מרשימה ונעימה למראה.

ב-Plume Creator המצב קצת יותר בעייתי, מכיוון שלפי דיווחים שונים שראיתי באינטרנט מדובר בתוכנה שאינה יציבה מבחינה מספקת. שוב חבל, כי ליטוש ודיבאגינג היה הופך אותה לכלי יעיל וקומפקטי. גם כאן, אגב, יש בעיות בתמיכה בעברית.

ב-oStoryBook הושקעה עבודה לא קטנה, וזה נראה שהיא כלי עמוס פיצ'רים ראויים. ובכל זאת: עברית. יש בעיה עם כיוון פיסקה מוצמד לשמאל (שלא ניתן לשנות בלי לבלגן את סימני הפיסוק) ומעבר לכך, ממשק המשתמש דורש עקומת למידה מסוימת בגלל תפריטים מעט מסורבלים. היא מנסה בכל כוחה להיות תחליף הולם וחוצה פלטפורמות ל-yWriter, אך לא כל כך הולך לה. הדבר הכי מעצבן בה (ובאמת חבל, כי יש שם פונטנציאל) הוא שאפשרות הייצוא לוורד/אופן אופיס פשוט לא קיימת. אפשר לייצא לקובץ טקסט פשוט, CSV, HTML (מה לעזאזל) ולמסד נתונים (DB). כן, קראתם נכון. העובדה שהושקע שם מאמץ נרחב כל כך באפשרויות ייצוא והמרה חסרות שימוש ברובן, עולה בקנה אחד עם העובדה כי התוכנה נכתבה על ידי צרפתי.

לתסריטאים שביננו ישנם פיתרונות אפשריים בדמותם של Trelby הפתוחה (אך לא מספיק מעודכנת) ו-Kit Scenarist החינמית. שתיהן נראות פרקטיות למדי, אם כי העברית היא עדיין סוגייה ששווה בדיקה. אם יש מישהו בקהל שהספיק להתנסות בהן – אנא כתבו לי או הגיבו ואעדכן.

WEB

תוכנות מהסוג הנ"ל קיימות גם כשירותי און ליין. יענו גוגל דוקס, אבל לכותבים. יש כמה וכמה שירותים כאלה מכל הסוגים והמינים, חלק חינמיים וחלק בתשלום. חלקם נראים מעניינים חביבים למראה וחלקם, ובכן, מציעים פיתרון אקזוטי/מוזר מדי. כך או כך, אני באופן אישי מעדיף לא להשתמש בהם מכיוון שלא תמיד ישנו אינטרנט היכן שאני פותח את הלפטופ. היתרון הברור, מאידך, של הפתרונות האלה הוא שאין תלות במערכת ההפעלה. צריך רק דפדפן ויאללה לעבודה.

ואני שוב מזכיר: אנא וודאו תמיכה בעברית ואפשרויות יצוא לאופיס. חבל לכתוב כמה אלפי מילים ואז להיתקע מול שוקת שבורה.

דף חלק

תעשו רגע ניסוי: תפתחו וורד (או את מעבד התמלילים של האופן אופיס). מה אתם רואים למעלה? תפריטים, נכון? ומתחתיהם – 2-3 שורות אייקונים, נכון? תגידו, נכון שהם טיפונת מסיחים את הדעת? עכשיו תסתכלו למטה. עוד פעם שורת אייקונים, הפעם של מערכת ההפעלה. מצד אחד – אייקון התחל. מצד שני – עוד קבוצת אייקונים מעצבנת של אנטי וירוס, רמקול, הדרופבוקס/דרייב/מה שזה לא יהיה אצלכם, עדכון של מערכת ההפעלה שעוד לא התקנתם והשד יודע מה עוד. וכולם תובעניים וחוצפנים, ומנצלים את מלוא צבעוניותם כדי למשוך את תשומת הלב שלכם ולהפריע לכם לכתוב. מדי פעם קופצת התראה, עוד בועה והופ… שכחנו על מה חשבנו.

בדיוק לבעיה הזו המציאו את הפיתרון הבא: תוכנה שלא עושה כלום. אוקיי, אני מודה שקצת הגזמתי. הכוונה לתוכנה שמעיפה ומסתירה את כל החרא המהווה מטרד. מדובר במשהו שהוא ספק עורך טקסט, ספק מעבד תמלילים פשוט, שכל מטרתו היא להציג בפניכם שטח חלק נטול הסחות דעת שעליו אתם אמורים לכתוב. זה נראה בערך משהו כזה:

https://i1.wp.com/macnn.mnmcdn.com/article_images/126277-md-21922-Writeroom_gallery2.jpg

לילדי הניינטיז זה יראה כמו מסך הכתיבה של דוגי האוזר

האבא הרוחני של הז'אנר הזה הוא תוכנת WriteRoom המיתולוגית שנכתבה עבור מק. היא כבר לא בפיתוח, אבל הולידה גל שלם של צאצאים, רובם הגדול חינמי. אתם לא תאמינו כמה כאלה יש. אני בעיקר מוטרד מכמות האנשים שהתיישבו לכתוב תוכנה שמציעה, ובכן, כלום. אני מניח שרבים מהמפתחים היום ראו סיינפלד בצעירותם.

מבין אלו שבתשלום, Write! בולטת היטב. היא עושה הכל, מתמודדת עם מבני מסמכים מורכבים ויכולה אף לערוך קבצי קוד ולא רק קבצי טקסט. הבעיה שהיא, מה לעשות, בתשלום ולכן לא יצא לי לבחון אותה לעומק.

מבין אלו שכן בחינם בולטת Focus Writer. היא בפיתוח כבר כמה זמן ונהנית מתמיכה נרחבת של קהילת מפתחים עצמאית. היא באמת מקסימה, יפה לעין (אפשר לבחור את הרקע), מכילה טיימר ומעקב אחרי התקדמות כתיבה. ניתן גם לשמור בפורמט ODF (גם הוורד יכול לפתוח אותו). הבעיה היא, ניחשתם נכון, עברית. אפשר בהחלט לכתוב בעברית, אבל אין בודק איות (לפחות לא כזה שהצלחתי למצוא). בנוסף, הייצוא בעברית לפורמטים בהם היא תומכת לא תמיד עובד כהלכה.

למי שרוצה לראות עוד אלטרנטיבות, תוכלו לראות כאן רשימה לא קטנה של תוכנות באותו הסגנון. אפשר גם לגגל "distraction free writing".

הבחירה שלי

בשנה שעברה ניסיתי תכנה חדשה בשם Manuskript. היא הייתה מזעזעת וקרסה כמעט מהתחלה. במאי האחרון יצאה גרסה חדשה והופתעתי מכמות השיפורים שהוכנסו. התוכנה הזו מנסה לתת אלטרנטיבה לסקריוונר ו-yWriter. היא רצה על ווינדוז, מק ולינוקס, והפיצ'רים שלה כוללים ניהול סצינות, ניהול דמויות, קווי עלילה, טמפלייטים לסיפור קצר, נובלה ורומאן, העברית נראית נורמלי (!), אפשר לנהל מעקב אחרי הספק הכתיבה, ועוד עוד…

דרך אגב, התוכנה כוללת גם מצב כתיבה ללא הסחות דעת, בדומה לתוכנות שצוינו בסעיף הקודם.

אפשרויות הייצוא שלה נרחבות (כולל וורד כמובן), אך יש להתקין תכנה בשם PanDoc כדי ליהנות מהן. יצוין כי בייצוא לוורד/אופן אופיס העברית מוצמדת לשמאל, אך זה פתיר על ידי סימון כל הטקסט (Ctrl+A) ואז הצמדת הפיסקה בחזרה לימין. סימני הפיסוק לא מתבלגנים, אם דאגתם.

מילון/בודק איות בעברית: בודקי איות באופן עקרוני מתאפשרים על ידי התקנת PyEnchant אך אני מודה כי לא הצלחתי לעבור את המשוכה הזו (עדיין). אני מקווה לעדכן כאן לגבי תשובה חיובית בנושא.

עם זאת, יש להזכיר שלא מדובר בגירסה סופית (עדיין בשלב בטא) ויש להקפיד על שמירה וגיבוי. אני מודה כי התוכנה עפה לי פעמיים אך עם זאת לא אבד כל מידע, מה שמצביע על כך כי המסמכים נשמרים היטב.

אני מתכוון בהחלט לנסות אותה בזמן הקרוב. יהיה מעניין לבדוק אותה במסמכים גדולים של כמה עשרות אלפי מילים. במקרה הגרוע אייצא את מה שכתבתי לאופיס ואמשיך משם. יהיה מעניין!

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #32

הוא: יש!

היא: מה קרה?

הוא: הצלחתי, הצלחתי, הצלחתי!!!

היא: אוי ואבוי, מה הצלחת?

הוא: הצלחתי להפעיל את yWriter על הלינוקס!

(פאוזה)

הוא: yWriter.

(פאוזה)

הוא: זה התוכנה ההיא.

(פאוזה)

הוא: התוכנה לסופרים.

(פאוזה)

הוא: התחליף החינמי ל-Scrievner.

(פאוזה)

הוא: אתה כותב איתה רומאן והיא עוזרת לך לארגן את כל התוכן כמו שצריך.

היא: אוקיירגע, אז זה אומר שאתה הולך בכל זאת לכתוב רומאן?

הוא: כן, ברגע שאסיים לשכתב את הסיפור לשנתון.

היא: מצויין. לך תכתוב רב מכר, אנחנו זקוקים לכסף.

הוא: אוקיי!

(הולך)

(חוזר)

הוא: רגע, אמרת "רב מכר"?

היא: בוודאי.

הוא: אהא. פשוט… כשאת אומרת "רב מכר"…

היא: יש בעייה?

הוא: כלומר… מבחינתך רב מכר בכל מחיר?

היא: יש הרבה הוצאות בבית.

הוא: כן כן, ברור, אבל… כמה רחוק אני אמור ללכת?

היא: כמה שצריך.

הוא: חייזרים?

היא: הולך.

הוא: זומבים?

היא: ככל שיידרש.

הוא: חייזרים שמשתמשים בזומבים כדי להשתלט על כדור הארץ?

היא: מצידי שישכבו איתם, העיקר שימכור.

הוא: אבל

היא: מצידי שיוסיפו לאורגייה שלהם גם ערפדים.

הוא: רגע אחד

היא: מצידי תקרא לזה "50 גוונים של זומבים" העיקר שימכור.

(פאוזה)

הוא: אני יכול לעשות מהשיחה הזו "הוא והיא"?

היא: טוב נו.

רשומה רגילה
כללי

רסיסים על הרצף

כידוע למי שעוקב אחרי הבלוג (המספר נמוך מדי מכדי שאנקוב בו ואעשה מעצמי צחוק), הגמדון בן השש שלנו מאובחן על הרצף האוטיסטי. מדי פעם אני מוצא עצמי מוציא קיטור ופורק תסכולים שונים ומשונים בסוגיה.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה חוויות שהצטברו לאחרונה השופכות אור על הגמדון, ובאופן כללי על ההתמודדות עם הדבר הבאמת לא ברור הזה שקרוי רצף האוטיסטי". דרך אגב, אם יש דבר אחד שאפשר לקבוע בוודאות היום לגבי מה שאנו יודעים על הרצף האוטיסטי, הוא שאנחנו לא יודעים כלום על הרצף האוטיסטי. כמו שציינתי בעבר בכמה מקומות, כאשר מדובר בילדים על הרצף כל מקרה לגופו. אז הנה מדגם (בכלל לא מייצג) מאצלנו.

אקסטרים

אבא שלי מצא תחביב רגוע ומשעמם: ספורט מוטורי. הוא ידוע כחובב נלהב של טרקטורוני שטח, מסוג Side By Side. למי שלא מכיר, מדובר ברכב שטח המזכיר ג'יפ קטן וקומפקטי, עם מקום לשני אנשים היושבים זה לצד זה מקדימה (ולפעמים גם מאחורה) ובעל כושר עבירות גבוה במיוחד. מדי סופ"ש הוא וחבריו בונים לעצמם מסלול וגומעים מרחקים.

יום אחד התחוור לנו שהגמדון אוהב דברים שנוסעים על גלגלים. מכוניות, טרקטורים, אוטובוסים, מכונות זמן מהאייטיז וכו'. החיבור בינו לרכב השטח של סבו היה בלתי נמנע. אז בהתחלה הייתי עולה איתו לרכב לנסיעות קצרות, חוגר את שנינו בצורה מאובטחת ואבי היה נוהג. בזמן הנסיעה הגמדון היה שלוו ומבסוט, בעוד אני הרגשתי כאילו ויקינגי תוחב את ידו לגרוני, שולף משם את מעיי ומשתמש בהם כחבל קפיצה. כמובן שהמזג הטוב שלו היה נעלם ברגע שהנסיעה הגיעה לסיומה, כי מדוע שיהיה מרוצה בעת ששתי רגליו ניצבות על הקרקע וגופו אינו בבלנדר? מוזר.

היום הוא יושב ליד סבו באופן עצמאי לגמרי. אין לו שום בעיה לנסוע 2-3 שעות ואף יותר. אני, כאמור, עדיין מנסה להסדיר את הנשימה.

לפני כמה שנים היינו בחופשה באי יווני מקסים. אחת האטרקציות המוצעות שם הייתה שייט לאיים הקטנים הסמוכים. מדובר בשמורות טבע מבודדות לחלוטין, וניתן הגיע לשם רק בשייט מורשה. עלינו על אחת היאכטות האלה בהרכב מלא. קצת אחרי שיצאנו לדרך, ניגשתי בנימוס למדריכה וביקשתי ממנה בעדינות אין קץ שאולי בכל זאת תיתן לי את הכדורים למניעת בחילות שהציעה לנו מקודם לפני שהקיבה המזורגגת שלי נשפכת החוצה, יען כי מי שנהג ביאכטה היה סוג של סטרבק על סטרואידים.

הגמדון, מנגד, לא הזדקק לכדורים נוגדי הבחילה. אפילו לא פעם אחת. הוא עמד על ברכיו על הספסל, ליד חבורת נוסעים שביקשו את נפשם להקיא, הביט החוצה אל הים, הצביע ואמר בחיוך ובקול ברור וחזק "ים!"

אני, לעומת זאת, מיהרתי לזנוח את החלום שלי להטיס וייפר.

רשות

בזמן פרפורי הגסיסה של רשות השידור, הילד הפך לאובססיבי בכל הנוגע לערוץ 1. הוא פשוט נדלק על הסמליל המיתולוגי של הרשות – "העיגולים", כמו שהוא קרא להם.

כך זכינו לעקוב אחרי שקיעת הערוץ הראשון בשבועיים האחרונים לשידוריו, רק בגלל שהזאטוט התעקש לצפות בו מדי ערב.  ניסינו להכין אותו לעובדה שהעיגולים הולכים להיעלם לנצח, אך לשווא. הוא לא היה מוכן להשלים עם זה.

לאחרונה גיליתי כי הותקנה על הטאבלט אפליקציית ערוץ 1 הרשמית. כן, יש דבר כזה. כן, זה עובד. כן, הילד התקין בעצמו. לא, אין לי מושג איך. אני פוחד לשאול.

וכך, מדי ערב, צופה הילד במהדורת מבט האחרונה ונראה שזה מאוד משמח אותו.

ילד מתוק ויפהפה שלי, מתישהו ניאלץ לדבר איתך על חשיבותו של העיתוי בחיים.

גאדג'ט

הוא יודע להפעיל את הסטרימר. גם את הישן. גם את החדש. וגם את האייפד. אחותו קיבלה טבאלט אנדרואיד, אז גם על זה הוא השתלט. גם על הסמרטפון. איזה סמרטפון, אתם שואלים? התשובה היא כולם, תמימים שכמוכם.

הפסקנו לספור כבר את כמות היישומונים שהותקנו ללא ידיעתנו. כמו במקרה ערוץ 1, גם כאן אנו פוחדים לשאול אותו איך הוא מצא והתקין. אני מניח שאנו חוששים מפעולת תגמול. אני לא בטוח במאה אחוז, אבל אני חושב שהוא פתח חשבון טלגרם.

סטטיק

מסתבר שהגמדון (וגם אחותו) התמכרו לסטטיק ובן אל. מה לעשות. אולי זו הקופצנות, אולי המקצב ואולי הוא שמע שם משהו שחמק מאזנינו. לאחרונה גילינו שהמשפט האחרון בהחלט נכון.

הגמדון נתפס על שיר אחד מסויים של סטטיק (השיר נקרא MIXIM) והוא כל הזמן מתעקש לשמוע אותו. העיניים שלו פשוט נוצצות מאושר כשהוא שומע את השיר. אנחנו פשוט לא הצלחנו להבין למה. חשבנו בהתחלה שזה בגלל שזה שיר קופצני כזה… עד שהקשבנו למילים. אני אשים כאן את הבתים הרלוונטיים (ההדגשות שלי):

לפעמים כולם רוצים לומר לי 
מה יותר נורמלי 
איך להיות אני 
אבל אני לא מסוגל 
לא יכול להיות 
סתם אחד בקהל 
כן אני מיוחד אם ת׳לא 
זה חבל

אין מה לעשות אני שונה 
איפה שכולם הולכים ישר
אני פונה
רק מה שאף אחד לא לקח 
אני קונה
איפה שכולם תמיד שותקים 
אני עונה 
כי החיים הם קצרים מידי
וחוקים בשבילי
מיותרים מידי
לא אכפת לי מה אומרים עליי
כי הכוכבים למעלה שומרים עליי
אז כל אחד פה מיקס
וזה סבבה בבה 
תהיה אתה תמיד 
וזה סבבה בבה
שקט בדרך כלל 
או לפחות כולם חושבים 
שאני ביישן 
חוץ מלפעמים כי 

הם רוצים שאשתנה
לא בא לי 
שאפסיק להיות אני
לא בא לי 
שאלך עם העדר
לא בא לי
מי החליט מה זה להיות 
נורמלי 
שים את העולם בצד
דע שאתה אף פעם לא לבד 
אין יותר טוב מלהיות עצמך
אין לאף אחד מיקס כמו שלך
אז זה נכון החיים לא שוקולד 
ולא, הם לא תמיד מתוקים
אבל עליך זה קטן
גם אם בתכלס לפעמים

איך לומר בלשון עדינה: זה נראה שהוא האדם הכי חכם בבית. לצערי הרב הוא מצפצף על מאמציי להכיר לו את איירון מיידן ו-AC\DC.

יצוין, אגב, כי בשבוע בו סיים את הגן (ממש לאחרונה) הוא ניגש למלכת היופי והצהיר באופן ברור ואשר אינו משתמע לשתי פנים: "אימא, אני סיימתי להיות נורמלי." אל תדאג, חמוד, אתה בחברה טובה. אבא שלך לא היה כזה מלכתחילה.

סטטיק – תודה.

רצון

ונסיים ברצון.

אה רגע: רצון אחד? הצחקתם אותי. הרבה רצונות. הוא רוצה הרבה. הכל. עכשיו, כשהוא סופסוף למד להביע עצמו, הוא מקפיד להדגיש את מלוא הרצונות והדיעות שלו.

אני רוצה שוקולד. הוא התמכר ליולו. שוקולד מריר, כמובן.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש רוצה טאבלט. עכשיו, כמובן.

אני רוצה בריכה. הוא שוחה ושוחה, חורך את הבריכה… אבל רק בשחיית כלב.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש-ממש אוהב טאבלט.

אני רוצה בלון. ורצוי שיהיה עם המספר 50 עליו, כי זה המספר בו הוא מאוהב כרגע.

אני רוצה טאבלט!!! אני מניח שהבנתם את הרעיון.

אני רוצה YES. אין לנו YES. תאמינו לי שאין. יש כמה תכניות מוקלטות ודי וי דים עם לוגו YES שמופיע בהתחלה או בגוף התכנית. אז הוא רוצה. הוא כל כך רוצה שהוא צריך לראות את שוב ושוב ושוב.

אני רוצה להיות בבי"ס. בשנה הבאה הוא בכיתה א'. הוא נרגש, גם בגלל השינוי עצמו וגם בגלל שהוא יודע שאחותו תהיה בקרבת מקום. אנו מתרגשים וגם פוחדים.

ילד שלי, אני אוהב אותך כל כך.

רשומה רגילה
כללי

טרולים ואמנות אחזקת העצבים

ישנם מספר אנשים שיצא לי להיתקל בהם בפייסבוק, העונים על ההגדרה "טרול דוחה". יש לי חברים משותפים איתם, אך איני חבר שלהם באופן ישיר.

רובם מחזיקים דעות ימניות קיצוניות, קנאות דתית (למרות שלפחות שניים נראים כמסורתיים ממוצעים) והתבטאויות רוויות בשנאת נשים. חלקם אנטי-מדע. כולם מתבטאים באופן שיטתי באופן בריוני ומרושע.

אחד אינו מסוגל לכתוב משפט בלי שגיאות כתיב או מילים גסות. את הדביל הזה מיהרתי לחסום אחרי שהגיב לפוסט פוליטי שפירסמתי, כשהטיעון בפתיחת תגובתו התייחס לרמתם השכלית שלי ושל חבריי. הוא לא מכיר לא אותי ולא אותם, ולצואה הטקסטואלית שלו אין מקום אצלי. מאוחר יותר גיליתי כי אין באמת סיבה לחסום, מכיוון שפייסבוק בעצמה חסמה את הפרופיל שלו לא פחות משלוש פעמים, וזאת לאחר תלונות חוזרות ונשנות על התבטאויות דוחות כאלה ואחרות. הוא חזר מאז. החסימה שלו אצלי עדיין בתוקף.

את השני אני מאבחן בזהירות כדוש. הוא לא זוכה אצלי לאיזושהי הנחה, במיוחד אחרי שטען ביחס לזכות הפטור מתור המוקנית לילדים על הרצף, כי "לפעמים אנשים שמתמודדים עם דברים קשים בטוחים שכל העולם צריך להתכופף בפניהם. ואם הוא לא מתכופףהם יכופפו אותו." אחרי שהתקררתי (לקח לי יום) הבנתי כי הוא מבסס את התבטאותו הדוחה על חווייה ספציפית שעבר בתור. כן, חווייה אחת. פעם. בעבר. על זה הוא ביסס את השקפת עולמו השוללת את ההקלה על ילדים על הרצף. על אף שיכולתי באיזשהו מקום להבין את הרציונל שלו (הדוש המנומס אף כתב לי באופן פרטי ונתן לי את נימוקיו המתנשאים), הוא עדיין בחר להביע את עצמו בניסוח מעורר אנטגוניזם באופן קיצוני. הוא קיבל תגובה בהתאם, כי החווייה האישית שלו (אותה כיניתי בזעמי "מכה קלה בכנף") לא מפחיתה מדושיותו. אני מקווה לא לראות אותו יותר באף פיד.

שלישי מחזיק, כנראה, בתואר ראשון במדעי תרבות האונס. מדברים איתו על החפצה והוא מדבר על רדיקליות פמיניסטית שיצאה משליטה. מסבירים לו מה פסול בהסרת קונדום בלי להודיע לפרטנרית, והוא מדבר על גנבת זרע. מה הנימוק לסימטריה בין שתי הסוגיות, שואלים אותו. הוא דורש תשובה על השאלה, כי אחרת הדיון לא מכבד. הוא רוצה כבוד, הדביל. מסבירים לו שוב מדוע ואיך ולמה, והטרול ממשיך בהטרלה. וכך זה נמשך, עד עולה הבחילה על גדותיה.

רביעית הגיבה לפוסט חריף שכתבתי על בריונות הרשת של מתנגדי החיסונים. "תנגב את הסנטר," כתבה, "נזל לך קצת רוק." כה אמרה מלאכית המוסר.

יש להם נרטיב מרתק. הם דורשים כבוד, יחס, דיון מכבד. הם הרי אנשים ברמה גבוהה, משכילים, אינטליגנטים, לא כמו ההזויים מהסמול או הפמינאציות. מותר להם הכל. להחליט מה לומר, למי לומר ובאיזה נסיבות. ואם הדיון לא מתאים – הבה נשנה אותו. נעשה אנלוגיה בין שני נושאים קשורים למחצה, או לא קשורים בכלל. אם תענה על אחד, אענה על השני. וכל טיעון נגדי נענה בהטחות. הכל הולך – מקללות רחוב ועד גידופים מליציים, ובלבד שיפגע וישפיל. רק להם מותר. אם תעז להגיב בחריפות – אתה הצד האלים ובהינף מקלדת הם יתקרבנו וקוננו על מר גורלם. רגע לאחר מכן תזכיר לך שוב לשונם הדוחה מי הם באמת.

הילה בניוביץ' הופמן הגדירה היטב את הז'אנר בפוסט השרגא המבריק שלה, שם ניתחה את הסימפטומים לדמות הטרול המצוי. דומה כי מאז המצב רק הורע. הם פשוט מרשים לעצמם יותר ויותר בחסות הליברליות. וכאשר אתה מטיח בהם טיעונים ליברלים, הם מקללים אותך בקללה "ליברלי" וממשיכים בשלהם. בשם הליברליות.

אני תוהה האם "שרגא" יכול להיות ראשי תיבות של שנאת רשת גדושת אלימות. אני נתקל בזה יותר ויותר, וזה מתחיל להימאס עליי.

אין פואנטה היום. מי שמשתעמם מחוסר פואנטה, מוזמן לפצוח בשיחה עם אחד מהחבר'ה החביבים המוזכרים למעלה. מובטחות שעות רבות של הנאה. באחריות.

 

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #31

הוא: מאמי, אני צריך לשתף אותך במשהו.

היא: לא, אתה לא.

הוא: זה שיתוף חשוב.

היא: לא מעוניינת.

הוא: באמת?

היא: באופן שוטף.

הוא: אבל זה נוגע לגפן.

היא: אתה עדיין משתף.

הוא: יש לי בעיה עם ההצבעה לגפן.

היא: כבר שיתפתי שאינני מעוניינת להשתתף בשיתופך.

הוא: אני לא יודע למי להצביע. כולם היו טובים השנה…

היא: אין לך שותפים אחרים לשיתופים?

הוא: ואני לא מצליח להתמקד בבחירה.

היא: זה בגלל שאתה עסוק בשיתופים.

הוא: אני יודע! אני אנסה לצמצם את הרשימה לפי קריטריונים שרירותיים לחלוטין!

היא: והיית צריך שיתוף בשביל זה?

הוא: לדוגמא – השנה אני אצביע בקטגוריית הסיפור הקצר ל… סופרת!

(פאוזה)

היא: אני לא רואה איך זה מצמצם לך את הרשימה.

הוא: פאק. אז למישהי מהנון סופית.

היא: עדיין. והשיתוף הזה מעייף אותי.

הוא: אז למי אני אמור להצביע, קיבינימט?!

היא: אני בטוחה שיש עוד דרכים להגיע להחלטה.

הוא: איזה דרכים, מה דרכים? איך זה אפשרי בכלל?

היא: על מה אתה מדבר?

הוא: האם אני אמור להצביע להיא שפעילה בכנסים או להיא שמשתתפת בפאנלים? להיא שפירסמה בבלי פאניקה או להיא שפירסמה באתר של האגודה? להיא שפירסמה באספמיה או להיא שפירסמה בשנתון? להיא שהייתה מועמדת גם בשנה שעברה או להיא שחברת אגודה? למי, אלוהים, למי?!

היא: זה לא שיתוף, זו שטיפה.

הוא: להיא שאהוד מיימון ערך אותה או להיא שרמי שלהבת ערך אותה? להיא שכותבת מדע בדיוני או להיא שכותבת פנטסיה? להיא שיש לה המון עוקבים או להיא שחברה שלי בפייסבוק?

היא: אבל…

הוא: להיא שעושה לי בטא? להיא שחכמה ממני? להיא שיש לה לפטופ? להיא שיש לה ר' בשם? להיא שיש לה בלוג? להיא עם המשקפיים? להיא שנמוכה ממני? מה הולך פה, בתכנית הריאליטי הפסיכוטית הזו?!

היא: אולי פשוט תקרא שוב את הסיפורים?

הוא: תעשי לי טובה, קריאה זה לחלשים.

היא: אני רוצה לבדוק מחדש את השותפות הזאת.

הוא: רוצה שאני אגיד לך בדיוק מה הולך להיות פה?

היא: אני כבר יודעת שאתה הולך לי להגיד מה הול…

הוא: אז אני אגיד לך בדיוק מה הולך להיות פה! אני גמרתי עם זה! לא משתף יותר פעולה עם ה"כותב נולד" הדקדנטי השנתי הזה. זה תעלול ציני בכושר קבלת ההחלטות של ציבור שלם! משחק סאדיסטי של האגודה! פוליטיקה קטנונית של חברי וועד! הפיכת קהילה שלמה למריונטות ניאורוטיות! קץ הילדות! תחילת האפוקליפסה! סדום וסאנידייל! אנרכיה של ניטפיקרים, הבנת אותי?!

(פאוזה)

היא: מאמי…

הוא: **סניף** כן?

היא: יכול להיות ש…

הוא: **סניף-סניף** יכול להיות שמה?

היא: שאתה אולי טיפה'לה מאוכזב מזה שלא העפלת לשלב ב'?

הוא: באמת מאמי, את יודעת שאני לא אוהב לשתף.

רשומה רגילה
כללי

אימת הפריקוול ונקמת הריבוט (הרצאה)

שוד ושבר: הרצאת "אימת הפריקוול ונקמת הריבוט" אותה העברתי בכנס עולמות האחרון עלתה ליוטיוב!

כולכם מוזמנים לצפות בי עושה בושות על ימין ועל שמאל (מדי פעם אני אפילו מרצה קצת. נשבע לכם). זה נראה שהיה מעט בלאגן בתיעוד – חסרות 3-4 הדקות הראשונות, וכל החלק האחרון של ההרצאה שוכפל בסוף הסרט… אבל לא נורא. הפאדיחה עדיין מתועדת היטב.

דרך אגב, זה המקום להזכיר (למי שלא יודע) שהאגודה מפעילה את ערוץ Phantom VOD המכיל אירועים מצולמים רבים מכנסי עבר. מומלץ בחום!

רשומה רגילה
כללי

רסיסים מעולמות 2017

כל ההתחלות קשות… אך לא הכנסים. הם דווקא סבבה.

השבוע נערך כנס עולמות, הכנס השנתי למדע בדיוני ופנטסיה, הנערך כמדי שנה בחוה"מ פסח במתחם אשכול הצמוד לסינמטק תל אביב. נושא הכנס השנה (למי שלא הבין ממשפט הפתיחה הצולע) היה "התחלות". באופן מפתיע, גם אני נכחתי שם ואפילו הספקתי להרצות (וואהו!). להלן רשמיי.

נדב

האירוע הראשון בו נכחתי היה ההרצאה המצוינת של נדב מילר אלמוג, שעסקה בקידום בלוגים ואתרי תוכן למיניהם. ההרצאה שפעה עצות מועילות לכל מי שרוצה לעסוק בבלוגים באופן רציני ואף מקצועי. הצד הרציני שבי רוצה שאכתוב כי זו היתה הרצאה מאלפת, מלאה בעצות קונקרטיות ומועילות שלוותה במצגת יפהפייה. הצד היותר דומיננטי אצלי רוצה לסכם את ההרצאה ב"תשיגו אינפוזיה תומכת אנדרואיד, שימו עליה אפליקציית וורדפרס ותתחילו לעבוד, עצלנים."

לא, אל תענו לי ב"אבל איך נדב עושה את זה בלי הפיתרון המופרך שלך?" זה כי נדב הוא גיבור העל של הבלוגוספירה. נודניקים.

עברית

לעולם לא תראו מחזה נפלא יותר מנערה האומרת "10 שקל" ואחותה המתקנת אותה ל"עשרה שקלים".

קפה

הו, קפה יקר. אהובי, יקיר לבי, מחמל נפשי… מה הייתי עושה בלעדיך? (סביר להניח שנרדם באשכול ונופל קרבן לכייסים החומדים כרטיסי חינם וכליות)

כבוד #1

כמו בכל כנס המכבד עצמו, גם כאן היה לנו אורח כבוד. אישיות מוכרת, רבת עשייה, בעלת תמיכה קונצנזוסיאלית מקיר לקיר. גבירותיי ורבותיי, אני מדבר כמובן על… סטטיק*. פרטים בהמשך.

גיבור

מיכל פזקלפ העבירה הרצאה מרתקת אודות גיבורי העל בקומיקס הישראלי, או שכמו אני קורא להם "כל האנשים שאמורים להיות מודל החיקוי של ישראמן אבל בחייאת רבאק תעשו לי טובה תראו איפה אנחנו חיים". החל מיואב גוש חלב ועד הרומן ההפכפך של אורי פינק עם קונספט גיבורי העל – הרצאה מאוד מעניינת ושופעת פרטי טריוויה מקסימים. מומלץ לבקר במוזיאון הקומיקס בחולון המציג את התערוכה עליה מבוססת ההרצאה – אני יודע שאני כבר בכיוון.

כמו כן, הצלחתי לתפוס שיחה קצרצרה עם מיכל וניסיתי לשווק לה את ישראמן, למרות שאני יודע שכל איש מקצוע המכבד עצמו יתרחק מהחוליגן הזה כמו מחוות חזירי בר נגועי אבולה.

הנהלה

הוא: תגידי, הלה… אפשר לשאול משהו?
הלה: בשמחה!
הוא: איך יש לך כרטיסי חינם לכל האירועים בכנס?
(פאוזה)
הלה: אני. בהנהלת. הכנס.
הוא: יענו את פריווילגית.

בקיצר היה מצחיק וזה, ומישהו מכיר עוד כנס מד"ב/פנטסיה שיהיה בפסח של שנה הבאה כי לא נראה לי שיכניסו אותי לעולמות ever again?

כבוד #2

אכן נרשמה המולה רבה ורוב מהומה על ביאתו של אורח הכבוד המהולל. אלפי חסידים ומתנגדים התקבצו להם כעדת ארבה על מנת לחפון מאבק הכוכבים של אורח הכבוד הבלתי צפוי, כולל סלפי. ואם כבר מדברים על סלפי…

סלפי

רוני: יש לי סלפי עם סטטיק! יש לי סלפי עם סטטיק!
הוא: אז כשאת שומעת רגאיי טוב, בא לך לרקוד?
(פאוזה)
רוני: רגאטון, כפרה.
הוא: אז… אז שישירו לאט יותר. אי אפשר להבין אותם!
רוני: שברת אותי, אחי.
הוא: לא נורא. שימי רגאיי טוב וזה יעבור.

כוורת

אהוד מיימון העביר את הרצאת "גופים ונפש" שעסקה בייצוגים של קונספט "מוח הכוורת" בספרות הז'אנר, ובכלל ביישויות המורכבות מגופים מרובים ותודעה אחת. אני חייב לציין שלא קראתי את כל היצירות, אך ההרצאה הייתה מאלפת ומסקרנת (כי אהוד). מוח כוורת זה ללא ספק הדבר הבא – בקרוב בסניף הפורמיקים הקרוב אליכם!

כבוד #3

עד מהירה הפכה אידיליית ביקור האורח לקרקס מדמם בו התפלשו המעריצים, אנטי מעריצים, פרו מעריצים, ניאו מעריצים, גיקים, גיקים מזוייפים ואובר גיקים, באורגיה ססגונית של הטחת מהלומות.

מסיבה שאינה מוסברת נעלם לו האורח. לך תבין.

הרצאה

גם אני העברתי הרצאה. ציפיתי להרצאה בקוצר רוח… עד הרגע שבו שמתי לב שבהודעות לקהל אודות שינוי מקום ההרצאה נכתב "אימת הפריקוול ונקמת הרובוט". עשיתי מה שכל מרצה הגיוני וסביר היה עושה במקומי ושיכתבתי מחדש את ההרצאה על מנת להפוך אותה להרצאה על רובוטים. הרי מי יעז לעשות את הדבר המתבקש ולבקש בעדינות מהסגל שיתקנו את שגיאת הכתיב התמימה, יען כי כל פעם שאני רואה את ההודעה הזו חלק קטן מנשמתי מת מבפנים?

בסופו של דבר אכן שוכנעתי פשוט לבקש מהסגל את התיקון הפשוט… וכמובן שלאחר מכן נאלצתי לשכתב מחדש. אני חושב שבסך הכל זה היה שיעור מאלף (אם כי אני עדיין לא יודע במה עסק השיעור. יש לי בעיה בריכוז ובקש… היי, הנה קוספליי מגניב של רובוט!).

פאנל

הנון סופית העבירו פאנל בנושא פתיחות סיפורים. זה היה בהתחלה מסקרן. זה התחיל להיות מפחיד כשאושיית קהילה חרוצה במיוחד שנכחה בקהל (היי שירה!) החלה לצטט פתיחת סיפור של רותם ברוכין. זה הפך לקרקס אימה כשאהוד מיימון החל לצטט מילה במילה את "חולית" (זה עניין של פרינציפ עבורו). למזלנו הוא הפסיק בעמ' 300. אז הצהירה רותם כי העלילה של "חולית" לא מתחילה לפני עמ' 300 (קרן לנדסמן ניסתה לעצור בעדה על מנת שתשרוד את הפאנל), ואז נאלץ אהוד לדקלם את השאר. זה לקח 3 חודשים. הכנס הסתיים בעזרת מכונת הזמן של האגודה, ש"פתאום נמצאה". אתם רואים, וועד? כשאתם רוצים – אתם יכולים!

מכסחות

הדס סלוין ויערה כהן שחטו בחדווה את מיטב זוועות הקולנוע שיצאו ב-2016. היה מצחיק בטירוף. נהניתי כשהם נכנסו ביחידת המתאבדים ובקומדיית הטעויות הרומנטית "כיור נגד סופרמן" (בעיקר כי כל הסרט הזה הוא טעות אחת גדולה). התענגתי על זעקות התסכול של הדס ויערה כאחד. אבל… אבל… "רוג אחת"? קראו לי נאיבי, אבל… קראו לי נאיבי, בקיצור.

כמו כן: שיבוש הלשון הנפלא "מסיבת התאבדות". זה היה מצחיק ומטריד כאחד. בעיקר מצחיק, כי אנו נמצאים בקהילה לא שגרתית וטוב שכך.

נבלים

היי, הרצאה על נבלים! ברור שאהיה שם!

ענבר נעמן העבירה הרצאה מסקרנת על נבלים ועל הדיאלוג הפנימי הרץ בעמקי נפשם בזמן שהם עושים את ה… נבלות שלהם. זה לא ענבר אמרה, זה אני אמרתי כי אני מאותגר. בסך הכל הרצאה מעניינת, אם כי קצרה מדי לסלוט כפול. אני מניח ששיכתוב והתאמת ההרצאה לסלוט של 45 דקות היה עושה לה רק טוב והופך אותה למהודקת יותר. חוץ מזה – אני רוצה עוד הרצאות על נבלים!

סיכום

קודם כל: בכנסים הקפה הוא חברכם הטוב ביותר. הצטיידו בו. שימרו עליו. הגנו עליו. נצרו אותו. המציאו עבורו ביטויים נרדפים שמשמעותם היא לשמור עליו, להגן עליו, לנצור אותו וכו'.

דבר שני – אל. תכנסו. עם. אהוד. מיימון. לוויכוח. על. חולית. האיש יודע הכל, כולל את הפרקים שלא נכנסו לספר או שנכנסו לספר ביקום מקביל.

והכי חשוב: סלפי עם סטטיק – אל תחזרו הביתה בלי זה. רוצים לדעת איך? שאלו את רוני.

*הוא לא באמת היה אורח הכבוד. הוא סתם בא כי הוא גיק. חמוד.

רשומה רגילה