הוא והיא

הוא והיא #37

היא: מה יש לראות בקולנוע?

הוא: או, אני שמח ששאלת.

היא: אוי ואבוי.

הוא: יש ת'ור החדש.

היא: משהו יותר מתאים לילדים.

הוא: אבל ת'ור

היא: משהו שלא ארוך יותר משעתיים.

הוא: יש "המסור" החדש.

(פאוזה)

הוא: את לא מרוצה בגלל שזה מסור ולא פטיש?

היא: אני בהחלט מזהה כאן פטיש.

הוא: "איש השלג".

היא: זה מוגבל מעל 16.

הוא: כמו "המסור", ולא הייתה לך אתו שום בעיה.

(פאוזה)

הוא: את קהל קשה. "בלייד ראנר" החדש.

היא: היה בלייד ראנר ישן?

הוא: האריסון פורד מחסל אנדרואידים.

היא: אה, ידעתי שזה היה לי מוכר.

הוא: מצויי…

היא: ולא.

הוא: אני נשבע לך שבדקתי את הרשימה הזו מאה פעם, והיחיד שמתאים פה לילדים זה המסור.

היא: ומה עם אלה?

הוא: נו באמת, את מושכת לכיוון של דיפ, ביגפוט ושות'?

היא: ומה רע בהם?

הוא: אין בהם מסורים. בכלל.

היא: תוציא את המסור מהראש שלך!

הוא: זה הגילטי פלז'ר שלי, את לא מבינה? זה היה פעם סלע קיומי!

היא: ומתי הפסקת עם זה עם סלע הקיום הזה?

הוא: בערך בתקופה שהתחתנ… אה הבנתי אותך.

היא: נו באמת, לא יכול להיות שאי אפשר להחליט לאיפה לוקחים את הילדים.

הוא: אמרתי לך, יש או ת'ור או המסור.

היא: אוף. יאללה, שים טריילר של הנורדי. נראה אם יש שם חתיכים.

(2:29 דקות לאחר מכן)

היא: יו!

הוא: נכון?

היא: יו!!!!!

הוא: כן, זה מה שכולן אומרות.

היא: מי זה החתי…

הוא: זה ת'ור.

היא: ומי זה ה…

הוא: זה אח שלו.

היא: ואיך קוראים ל…

הוא: קוראים ליפה ההיא קייט בלנשט.

היא: ואתה קלטת את ה…

הוא: כן, גם ההאלק שם.

היא: לא ההאלק.

הוא: אז מה?

היא: חדי הקרן!

הוא: סליחה?

היא: יש שם חדי קרן! מתעופפים! ברקע!

הוא: אני לא חושב ש…

היא: עם נצנצים!

הוא: אבל…

היא: ואפקטים!!!

הוא: יודעת משהו, נראה לי שמצאתי סרט שנוכל להתפשר עליו.

היא: באמת? איזה?

הוא: המת'ור.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הומור

חנות התחפושות של השטן

"תגיד לי," אמר המוכר הנלהב, "רוצה גלימה של ספיידרמן?"

הסתכלתי עליו כאילו ראיתי את קפטן ג'ק הרקנס מתפקד לבית היהודי. חנות התחפושות הזו מצאה חן בעיני פחות ופחות.

"אה.. גלימה של…"

"ספיידרמן, אחי, ספיידרמן. קומפלט עם קורים והכל. אדום, כמו בקומיקס."

לקחתי הרבה אוויר וניסיתי להסביר שלספיידרמן לא הייתה…

"אח שלי, תאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר. גלימה זה גלימה, אורגינל. אבל אם אתה לא רוצה, עזוב, הפסד שלך. מה עם מסיכה של אנטרפרייז?"

זה היה כבר יותר מדי. "אנטרפרייז?? איזה מסכה יש באנטרפרייז?"

"בא'נה, אתה לא בעניינים, הא?"

"אני דווקא בהחלט בעניינים, ואני יכול להבטיח לך שבאנטרפרייז אין שום מסיכה."

"חחחח, חוכמולוג הגיע אלי היום, אני רואה. תגיד לי, אם אין שום מסיכה בפנטרפרייז…"

"אנטרפרייז."

"אז מה זה, הא?"

"זה קסדה של סיילון."

"אין מצב, זה אנטרפרייז."

"זה סיילון."

"קומפלט עם עיניים זוהרות, אחי. אורגינל."

"סיילון."

המוכר המדומה זרק את האנטרפרייז המדומה הצידה. "יאללה, נמאס מהסנובים האלה. בשביל מה באת, תגיד לי?"

"אני מחפש תחפושת של דדפול."

"וואללה? הנה, יש, הגיע היום אורגינל!"

"זה ספיידרמן."

"נכון, קומפלט עם גלימה!"

בשלב זה הרגשתי את מפלס החרדה והתסכול גואה בי. זו הייתה סאגת המשובטים all over again.

"יודע מה, אח שלי," המשיך המוכר, "אני רואה שבאת לאתגר אותי. אין בעיה, נמצא לך משהו. מה אתה צריך?"

"רגיעון."

"וואללה, זה תחפושת שאני לא מכיר. אבל אולי באפי ציידת הדרדסים, קומפלט עם רובה לייזר?"

התחלתי להתנשף בכבדות.

"אולי תחפושת קבוצתית של ליגת הצדק?"

נרגעתי לרגע. "אוקיי, זה מתחיל להישמע…"

"מגיע קומפלט עם ענק ירוק, פוקימון ודרדסבא."

"אלוהים."

"יודע משהו? יש לך עיניים יפות, אז אני אשים לך בפנים גם גלימה של ספיידרמן, איך אני?"

"אין! לספיידרמן! גלימה!!!" לא הרגשתי טראומה כזו מאז הפעם ההיא בחטיבה שיצאתי עם אסנת רבינוביץ' ל"באטמן ורובין" בדייט ראשון. לא היה דייט שני.

"אח שלי, תרגיע. זה לא הכוכב מוות של קפטן הו פה. זה עסק מקצועי."

"תגיד לי דבר אחד," זה היה קצת קשה לנהל שיחה עם לסתות סגורות בעצבים, אבל ניסיתי. "מה גורם לך לחשוב שאתה מבין משהו בתחפושות לגיקים?"

"אח שלי, אין מה להבין. צריך ללכת עם האמת שלך עד הסוף. אם אני מביא לך עכשיו קוספליי של הוביט אורגינל, קומפלט עם הלייטסייבר, מי אתה שתגיד לי שזה לא נכון? למה מה, דיברת עם המחבר? מי זה האסימוב הזה שיגיד לי איך להלביש את הדרדסים שלו?"

"הוביטים."

"וואללה, צודק."

"אלוהים, מה זה המקום הזה? זה מדבק, אני מתחיל להישמע כמוך!"

"תאמין לי, חבל עליך. יש עליך פוטנציאל. רוצה לעבוד פה?"

לקח לי שעה, אבל בסוף הצלחתי להירגע ולהפסיק לצרוח "שיקוץ!", "תועבה!" ו"פאשיזם!". צדקתי, המקום הזה אכן מדבק. נשארתי שם. הוא נתן לי אחלה תנאים שלא יכולתי לסרב להם. הרפרנסים התבלבלו לי לאיטם, עד שנפלתי לצד האפל של סייברטרון. שיט, רואים?

בלילות אני עדיין זוכר את עצמי מתקן אנשים "זה לא ד"ר ספוק, זה מיסטר ספוק!" ו"דדפול ודת'סטרוק זה לא אותו דבר!", אבל לאטלאט זה נמוג. תמסרו לאימא שלי שאני אוהב אותה.

אז תגידו… רוצים תחפושת של גנדלף, אורגינל מהסרט של הארי פוטר? זה מגיע קומפלט עם בט'לת. אורגינל.

רשומה רגילה
הוא והיא

ג'סיקה ג'ונס – יומן צפייה

(ספוילרים!)

פרק ראשון

הוא: שיט! שיט!
היא: רואה למה אסור להיכנס למעלית?

פרק שני

הוא: שיט! שיט!
היא: רואה למה לא לתרום כליה? או שתיים?
הוא: שיט!!!
היא: תגיד, אתה חושב שככה הוא היה שולט בטארדיס?

פרק שלישי

הוא: לא-לא-לא-שיט, מה את עושה?! אל תפתחי לו את הדלת, אל…!
היא: עזוב, לא משנה כבר.

פרק רביעי

היא: ואו, איזו הפתעה. מי היה מאמין שלשכן המטורלל והנרקומן יש מה להסתיר. זה ממש…
הוא: לא-לא-שיט-טריש-לא-לפתוח-את-הדלת-זה-מלכ… אה, לא משנה, הסתדרת כבר.

פרק חמישי

היא: יו, אני לא מאמינה שהיא הצליחה לתפוס את קיל…
הוא: שיט!
היא: כן, באסה. אז אתה מכין לנו קפה?
הוא: אל תדברי איתי על קפה!

פרק שישי

היא: אם לא קפה, אולי פוקר?
הוא: אל תדברי איתי על פוקר!

פרק שביעי

הוא: מה… אבל… אלוהים… אדירים…
היא: טוב, אני מניחה שאם מסתכלים על זה מהפרספקטיבה של קילגרייב, יש באמת משהו מצחיק בתחנות משטרה.

פרק שמיני

הוא: אז… אולי הם באמת יעבדו ביחד…?
היא: אם חושבים על זה קצת, אז הם באמת יכולים לעבוד טוב ביחד, ו… אה, לא משנה כבר.

פרק תשיעי

הוא: תראי, יש לקילגרייב אימא! אני מקווה שלא יקרה לה משהו נור…
היא: תראה, לקילגרייב פעם הייתה אימא.
הוא: שיט!
היא: נו באמת, You don't see Kevin crying in the sin bin.

פרק עשירי

היא: אחד, שניים, שלושה…
הוא: את באמת סופרת עכשיו 1000 חתכים?
היא: לא את החתכים. את הפגרים.

פרק אחד עשר

היא: זה נראה שסימפסון מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.
הוא: רגע. שיט.
היא: זה לא נראה לך קצת מוזר?
הוא: שיט!
היא: הוא מתנהג קצת מפחיד, לא?
הוא: שיט!!!
היא: רגע, יכול להיות שהוא מנסה…
הוא: שיייייטטטטט!!!!

פרק שנים עשר

הוא: למה הוא התכוון ב"לנצח"?
היא: נכון שאנחנו לוקחים את הילדים למסיבות יומולדת, ונאלצים להישאר שם איתם כדי להשגיח, והרעש בלתי נסבל אבל אתה ממש חייב להישאר שם ולשמוע בפול ווליום שירים של יובל המבולבל ומיקי?
הוא: כן…
היא: אז ההוראה של קילגרייב לא מתחילה לגרד את זה אפילו.

פרק שלושה עשר

הוא: 😐
היא: 🙂
הוא: מה. זה. היה. עכשיו.
היא: קצת מזכיר לי את אורפן בלאק, אתה יודע?
הוא: לא. מצליח. להיפטר. מנקודה. בסוף. כל. מילה.
היא: לא רצית לעשות משהו עכשיו?
הוא: צריך. לכתוב. פוסט. סיכום. ג'סיקה.
היא: וואללה. אז אתה מזיז את עצמך או לא?
הוא: תני. לי. להתאושש.
היא: הכל בסדר?
הוא: קיל. גרייב.
היא: אה. אז אולי פשוט תכתוב "הוא והיא" וזהו?

רשומה רגילה
הומור, ישראמן

ישראמן והמים הכבדים

עוד טקסט מסדנה. תזכורת: כבר הכרתם את ישראמן?

ניסיתי לעוף ישר לתוך המשרד של הקמב"ץ, אבל נתקעתי במשקוף. לעזאזל, עוד לא השתלטתי על הנחיתות. שלא לדבר על זה שהקמב"ץ ייכנס בי על שעוד פעם שרטתי לו את הכניסה למשרד שלו. "גם ככה המשרד נראה מגעיל," הוא נזף בי בפעם האחרונה, "אני לא צריך שתכער לי אותו יותר."

נכנסתי פנימה.

"היי דלית, מה המצ…" דלית דיפדפה בפייסבוק, כרגיל, לא הסתכלה עלי אפילו וישר סימנה לי עם היד להיכנס אליו. קיבינימט, לפחות תעיפי עלי מבט. אני גיבור העל הלאומי שלך, תכבדי אותי! מה אני, ראש הממשלה?

פתחתי את הדלת ונכנסתי למשרד הקמב"ץ. הוא ישב מאחורי השולחן שהיה מסריח מקפה שהתייבש. מאחוריו, על הקיר, היה עדיין הכתם השרוף מהיום שהתעצבנתי עליו כשנתן לי מת"ש על הגלימה. יריתי אז בעצבים עם ראיית הלייזר שלי על הקיר. לפניו, על השולחן, ניצב מחשב עם מסך בגודל של שני אבטיחים, בגלל שאף אחד לא חושב שצריך לתת ציוד נורמלי ליחידה שלנו.

אנחנו, באופן רשמי, יחידת הפראירים של ישראל. זו אפילו הגדרת התפקיד שלנו: "פיקוד ורישום אנשים ישראלים רבי עוצמה". מנכ"ל משרד הביטחון חשב על ההברקה הזאת. היה מסוכסך עם הקמב"ץ. כשהקמב"ץ קיבל את התפקיד עם הקמת היחידה, זו היתה הדרך של המנכ"ל להתנקם בו. מאז אנחנו מכונים "הפראי"רים". אני אמנם הפרא"יר הראשי, אבל הקמב"ץ נמצא מעלי – הוא זה שצריך לנהל את הקרקס הזה.

"שב, ישראמן."

התיישבתי. הוא לא הרים את הראש שלו מהשולחן.

"אתה יודע למה קראתי לך היום, ישראמן?"

מה לעשות? להעמיד פנים שאני לא יודע? אין מצב שאני יוצא מזה. המצח שלו מקומט מהרגיל, ואני מריח תה קמומיל מהספל שלו. הוא בחיים לא שותה תה. רק שחור, אלא אם כן קרה משהו.

"בגלל מנכ"ל משרד הביטחון."

"באמת? היה משהו עם המנכ"ל?" הוא הרים אלי את הראש סוף סוף. הגבות שלו היו מורמות.

"נו, מה העניין עכש…"

"שששש… בוא נעשה את זה בשיטה שלי, אוקי, ישראמן?"

נשמתי עמוק וקיוויתי שלא יהיה עוד כתם על הקיר.

"הוא התווכח איתי אתמול."

"באמת? על מה היה הויכוח, ישראמן?"

"הוא אומר שלא מילאתי טופס 27-ז לפני הגיחה לסוריה."

"מה אתה אומר? ומילאת טופס, ישראמן?"

"נו קיבינימט, מה אני פקיד במשרד הפנ…"

"שששש… בוא נמשיך לעשות את זה בשיטה שלי, אוקי, ישראמן?"

התחלתי לספור עד מאה. הוא הסתכל עלי סופר עד מאה. הוא חיכה שאסיים לספור עד מאה. סיימתי לספור עד מאה. הקב"ן שהצמידו לי כדי שילמד אותי לשלוט בכעסים הוא שרלטן מסריח.

"לא מילאתי, טוב?"

"אההההה!" כל פעם שהוא את ה'אההההה' שלו, הוא מלחין את זה רק כדי שמי שיושב מולו ירגיש עוד יותר מטומטם. "זה מאודמאוד מעניין מה שאמרת עכשיו. אבל אני עדיין מעט מתקשה להבין את מה שקרה אחר כך, ישראמן."

"אמרתי לו שאני לא עובד אצלו."

"ומה הוא אמר לך, ישראמן?"

"שכדאי לי לדבר איתו יפה, לפני שהוא יתקע לי את המלמ"ב עמוק בתחת."

"ומה ענית לו, ישראמן?"

"שהיה לי אתמול אירוע דומה עם אחותו ואני שמח ששנינו באותו ראש."

"ומה הוא ענה לך, ישראמן?"

"רצה שאתנצל."

"והתנצלת, ישראמן?"

"נראה לך? השתנתי עליו בקשת."

הוא נשם נשימה עמוקה, שירבב את השפתיים ועצם את עיניו. "חסר לי משהו, ישראמן."

"מה חסר? מה עוד אתה רוצה ממ…"

"חסרות לי שתי מילים כדי להשלים את האנקדוטה הציורית הזאת, ישראמן."

עברו עוד שלושים שניות של שתיקה מתוחה לפני שעניתי לו. "על אמת."

"בקול רם יותר, ישראמן."

"על אמת," הגברתי את הקול, "השתנתי עליו על אמת."

"איזה סיפור מקסים, ישראמן!" והוא החל למחוא כפיים, כמו שהוא עושה בכל פעם שהוא עצבני על מישהו שעשה משהו ממש מטומטם. "באמת, כל הכבוד! זה מסביר למה כל העולם מתקשר אלי מהבוקר, עד שהייתי צריך לנתק את הטלפון האדום מהקיר."

אלוהים, רק שלא יתחיל לספר לי על…

"סבא שלי היה איש חכם, ישראמן. היה לו פתגם: בחיים אל תשתין למעלה, למה בסוף זה יורד למטה ומתחיל להסריח."

חשבתי טובטוב על מה שעמדתי להגיד לו. "אני מבין, קמב"ץ. אתה בעצם אומר לי שאני צריך לשלוט יותר טוב בכעסים שלי כדי שלא אסתבך עם משרד הביטחון, נכון?"

"אני מתכוון שנמאס לי להסריח מהפיפי שלך, דביל. עכשיו עוף מפה, ולשם שינוי אל תשרוט לי את המשקוף."

זה היה הסימן שלי לקום, ללכת לדלת ולהתרחק משם לפני שהוא יקרקע אותי לתקופה בלתי מוגבלת. רגע לפני שיצאתי החוצה סובבתי את הראש אחורה. הקמב"ץ ישב מכופף ולידו ערימת מסמכים שהייתה הרבה יותר קטנה כשרק התקבלתי ליחידה. הוא התעכב על מסמך אחד מולו. לפתע הוא שמט את העט מידו וחפן את ראשו בשתי ידיו. שמתי לב כמה עיניו היו עייפות. לעזאזל, הוא לא היה כזה זקן פעם.

"מה קרה, ראובן?" הצלחתי לבסוף לשאול.

הוא הרים את ראשו אלי. כשהתמקדתי במסמך, ראיתי לפתע את הלוגו המוכר. יכולתי אפילו לזהות את החתימה. עוד פעם הוא יושב לקמב"ץ על הראש?

"אני לא יודע כבר, ישראמן. תאמין לי, אני כבר לא יודע מה לעשות איתו."

"זה האמריקאי, נכון? מה הוא רוצה היום, האפס הזה?"

הקמב"ץ חייך את החיוך העצוב שלו. "בוא נגיד שגם לו היו כמה דברים להגיד על הגיחה לסוריה. גם טופס 46-G באנגלית לא מילאת, נכון?"

"על זה?! על זה העלוקה יושב עליך?! עזוב אותך, קמב"ץ, שילך לאלף עזאזלים, ממתי זה מטריד אותך?"

"הוא שלח לי היום תמונה," מלמל הקמב"ץ, "הנה, תראה." הוא סובב אלי בקושי את מסך המחשב. האפס עמד ליד רחפת על קולית חדשה ונוצצת. אנחנו מתחננים לציוד הזה כבר שנה וחצי, וההוא רק עושה פיפס ומקבל את זה מיד. "אתה מבין?" המשיך הקמב"ץ, "הוא קודם יורד עלי ברמה המקצועית ואחר כך, כדי לסובב את הסכין עוד יותר, עוקץ אותי עם זה."

עמדתי שם, רועד מעצבים. הקמב"ץ סובב את המסך המצהיב בחזרה אליו והמשיך לקשקש את החתימה שלו על עוד מסמכים. עמדתי כבר להסתובב… ואז עצרתי.

"קמב"ץ…"

"מה, ישראמן?"

"יודע מה העכבר מצא לי בפיפי?" זה לא היה באמת עכבר. ככה קראנו לרמ"ד מדע של פראי"ר. הוא לא היה יוצא מהמעבדה ותמיד היה מסריח מכימיקלים, אז החלטנו ש"עכבר" זה הכינוי הכי מתאים. הוא בחור מבריק, אבל אני נשבע לכם שאני לא זוכר מה השם שלו.

"מים כבדים, שמעתי." אמר הקמב"ץ.

"זה היה אתמול. היום בבוקר הוא התקשר אלי. מסתבר שהשתן שלי מכיל גם חומצה פלואורואנטימונית."

"זה מדהים, ישראמן."

"נכון? החרא הזה אוכל כמעט הכל."

"לא, זה מדהים שאתה יודע להגיד מילים ארוכות כאלה."

"בקיצר, חשבתי על משהו," המשכתי, "אני תופס טיסה קצרה לשמי וושינגטון, מאתר את הרחפת, ומסמן עליה שטח טריטוריאלי."

הופה… ככה אני אוהב את העיניים של הקמב"ץ. הוא פתאום נראה צעיר יותר בעשר שנים, אם לא יותר.

"אתה תעשה כזה דבר בשבילי?" חייך הקמב"ץ.

"ראובן, אני טס לשם תוך שבע דקות וארבעים ושמונה שניות על השעון, מוצא את הכלי המזורגג הזה, ומצייר עליו מגן דוד עם הפיפי שלי."

"אתה תראה לחרא הזה מאיפה משתין המגן דוד, הבנת?"

"אני אראה לו, תאמין לי! ואחרי זה אני אחתום עליו בשמך, איך אני?"

"אתה תסמן אותו טובטוב, מבין? אני רוצה שהחומצה עם השם שלי יגיעו עד השאסי. תקרקע את החצי עיוור הזה."

"סמוך עלי, מילה של פראיר."

"אני אוהב אותך, ישראמן."

"אני אוהב אותך, ראובן."

"תפסיק להגיד 'אני אוהב אותך' ותפסיק לקרוא לי ראובן."

"אין בעיה, קמב"ץ."

"יאללה, לעבודה. יש לך היום גם עבודה בביירות, אל תפדח אותי."

"אני אספיק אפילו לקנות לך את השוקולד שאתה אוהב מהשדרה החמישית."

"טוס בזהירות, ישראמן."

רגע לפני שיצאתי מהדלת, פניתי אליו ושאלתי "אתה לא באמת קראת לי בגלל מנכ"ל משרד הביטחון, נכון?"

הקמב"ץ גיחך ואמר "מצידי אתה יכול לחרבן עליו אורניום."

צחקתי ועפתי משם. איזה תותח הקמב"ץ הזה. בשבילו אני מוכן לחפור מנהרה לליבת כדור הארץ. טוב, נפתח וייז, צריך להגיע לוושינגטון ואני לא רוצה להתברבר בדרך. שיט, לא זוכר את הכתובת… תגידו, מישהו זוכר איפה החנייה של ניק פיורי?

רשומה רגילה
הומור, ישראמן

ישראמן

עוד טקסט מסדנה. במקרה שלפנינו, המשימה היתה לכתוב יומן של דמות. החוקים היו ברורים: לכתוב כל יום, 5 דקות על השעון ולא להפסיק. אני מודה שמעט ייפיתי וליטשתי לפני שהעליתי לכאן.
ההשראה ל"טקסט בהפרעה" הזה הוא סיפורו המצוין של גיא בוסקו "מלדרה מוטרדת", המופיע במהדורת 2015 של "היה יהיה". מדובר בסיפור מבריק אודות גיבורת על, עטוף באמירה סאטירית הנטועה עמוק במציאות הישראלית בתוספת טוויסט מטורף בסוף.
התמונה למעלה לקוחה מהאתר של האמן הזה – בחור בשם Andreas Englund. יש לו ליין שלם של תמונות המציגות גיבור-על בצורה מקורית: "גיבור העל הלא מושלם" (The Not-So-Perfect Super Hero). מומלץ מאוד! הנה מדגם מייצג.

ובכן, גבירותיי ורבותיי, אני גאה להציג בפניכם את…

ישראמן – יומנו של גיבור על ישראלי

יום 1

אם יש דבר שאני שונא, זה לקום על הבוקר בשביל הקפצה. אני לא אומר "תנו לה לזקנה ההיא להידרס על הכביש" או "שהפוליטיקאי ההוא ייחנק מהחומוס שהוא אכל עכשיו במסעדה כדי שזה יצטלם טוב בערוץ 2". טוב, אולי בכל אני אומר את המשפט האחרון.

אבל אינעלרבאק, לא מספיק שהפלתם עלי את הסיכסוך עם הפלסטינים, איראנים, דעאש, טייקונים ושות', עכשיו אני צריך גם להוריד לראש הממשלה את החתול מהעץ? קיבינימט, שהכלבה שלו תעשה את זה. מה רוצים ממני?

אין הערכה היום לכלום. איך שהשתחררתי ישר קפצו עלי שאני אלך למיונים. מי רוצה את הג'וב הזה, אלוהים אדירים? אין חיים, משכורת ברצפה, עושים טובה שבכלל מבטחים אותך, ובנוסף צריך להתמודד עם פרשנות של רוני דניאל. עלאק פרשן. בקושי יודע איך מאייתים לקס לותור.

יום 2

לישראלים אין הערכה לכלום, אפילו לא לסופר גיבור שלהם.

בארה"ב זה אחרת. מה זה אחרת – עולם אחר, נקי, בלי כל החרא פה. אני רוצה לראות את המניאק ששאל פעם אחת את ספיידרמן למי הוא הצביע בבחירות. ראיתם אחד כזה? לא? כי אין! בחיים לא היה. מרחיקים את הגיבורים מפוליטיקה, כמו שצריך.

אבל כאן? כל אחד נהיה פרשן. אפילו רוני דניאל. אתה לא יכול להציל חייל משדה מוקשים בלי שהוא ישאל אותך אחרי זה למה לא פיזרת את ההפגנה של השמאלנים בכיכר. תגיד לי, מה אני, השמרטף של המדינה?! אתה מציל כוסית מבניין בוער, והיא ישר שואלת אם תוכל לקרוא איתה פרקי תהילים לפני שאתה בא אליה לקבלת שבת. מה קבלת שבת? גברת, אני בשישי בערב הולך לרמת החייל, איפה שמגישים את המנה של השרימפס עם החזיר המתוק בצד. אני סופר גיבור, לא סופרמן שומר מסורת, החנון הזה. וואללה, לצאת לפעולה עם ליגת הצדק זה חתיכת כאב ראש.

יום 3

היום פגשתי את קובי, ה-arch nemesis שלי. כשהסנוב הזה אמר לי בפעם ראשונה שאנחנו כאלה, הייתי צריך לחפש במילון על מה הוא מדבר. בקיצר – “האויב המושבע" שלי. נודניק. רוצים לדעת איך מקבלים אויב מושבע? קודם כל, תהיו חברים הכי טובים בצבא. אחר כך תשכבו עם אחותו. אח"כ תשכבו עם בת דודה שלו ובסוף עם החברה של הבת דודה שלו.

בקיצר, איך שהוא גילה, ישר בא אלי עם פוזות. החליט ללכת מכות. איתי. מפה לשם הוא נכה בפלג גוף תחתון. לא נעים. אבל תכלס הוא דביל – מי הולך מכות עם גיבור על?

למזלי הוא כמו אחותו – זורם. ישר קימבן לעצמו כיסא גלגלים וחתול, כמו לכל נבל סטנדרטי. הגיע למסקנה שאנחנו אויבים מושבעים אז צריך להתנהג בהתאם. כל פעם שהוא רואה אותי הוא אומר לי: “אנחנו עוד ניפגש!" עם המגאפון, ואחרי זה צוחק את הצחוק העקום הזה שלו. אנחנו בטוח ניפגש, אהבל, אתה גר בית מולי. פעמיים בשבוע, אם לא יותר, הוא מתקשר אלי שאני אעזור לו באמבטיה אחרי שהוא החליק מהכיסא גלגלים ואחותו הסתומה לא שומעת את הצרחות. אז אני ישר בא אליו, עושה עם אחותו מספר ובסוף עוזר לו. חבר או לא חבר?

תכלס, אם הוא חושב שככה אחותו תסדר לו בחורות, יש לי בשורות לא טובות עבורו. וחוץ מזה, אם אתם שואלים את ישראמן – נראה לי שבכלל יש לו איזה עניין לא סגור עם הבת דודה שלו. מילה של ישראמן – היא זורמת.

יום 4

היה לי היום דיון בבית משפט. וונדר וומן שוב תובעת אותי על הטרדה מינית.

תאמינו לי, סתם מגזימה. כולה עשינו גיחה מעל הבסיס החדש של דאעש בכורדיסטן. הבחורה מציעה לאגף אותם מהש.ג. האחורי. עניתי לה שאני הכי אוהב להיכנס מאחור ושאני שמח שאנחנו באותו ראש. מפה לשם הטרדה מינית. השגריר באו"ם רצה להרוג אותי. התחלתי להתווכח איתו, אבל הבנתי שאין טעם. הוא חכם מדי בשבילי. היה שר החלל.

זה יותר גרוע מהפעם ההיא שעשינו סיור מעל ניו יורק והיא התחילה לקשקש כמה היא אוהבת את האנדרטה שעשו ל-9.11. עניתי לה שאני שמח לשמוע שהיא אוהבת דברים ארוכים וזה נראה שאנחנו באותו ראש. נתנה לי סטירה ועפה משם. לפחות זכיתי להסתכל עליה מאחורה.

אני לא מבין מה רוצים ממני. כולם מחכים לי בסיבוב. מה אני אעשה? אני בן אדם, יש לי צרכים! אסור לתת היום מחמאות לבחורה? היא בטייץ, קיבינימט, מה אתם רוצים? לבאטמן לא עושים קטעים כאלה, זה מה שמרתיח אותי. הוא הכי אשלייה. ביום – אמן מיוסר. בלילה – מביא לקאטוומן.

הצביעות הורגת אותי.

רשומה רגילה