כבר כמה ימים אני שקוע במחשבות על "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי".
יצאנו מהסרט חסרי נשימה ומותשים. מלכת היופי מרוצה עד הגג. הילדים הדאיגו אותי מעט יותר, בעיקר מכיוון ספקטרומיסט הבית: דאגנו שמא אורך הסרט ייתן את אותותיו, ואכן הילד החל להסתובב בחוסר מנוחה באולם הקולנוע במשך כל המערכה האחרונה. מזל שהאולם היה די ריק… לעומת זאת, כאשר הם נשאלו בדרך חזרה איך היה, התשובות נעו על הטווח שבין "כיף!" ל"מהממםםםם…" אז גם שם נרשמה הצלחה.
אני יצאתי מהסרט עם עיניים נוצצות ורמת אדרנלין גבוהה, אך עייף. זהו סרט שנוצר על מנת לתת משמעות למילה "ואווווו!!!" הסרט מושקע ומוקפד, עתיר אקשן ברמות מטורפות, כתוב היטב ומרובה מערכות. אולי אף יותר מדי. יש שם אוסף נרטיבים שכל אחד מהם יכול לפרנס סרט אקשן איכותי נפרד. הסרט תופס את הצופים בגרון החל מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, בלי טיפת הפוגה. מדי פעם במהלך הסרט (אבל רק מדי פעם, נשבע לכם) ביקשתי שהחבר'ה ב-ILM ינוחו טיפה עם ה-CGI והפיצוצים. הקונפליקט הדרמטי בין לוק סקייווקר לריי עניין אותי יותר מהמרדף מורט העצבים בין המסדר הראשון למורדים. בנוסף לכך, ריי היא דמות נפלאה והדינמיקה בינה לקיילו רן חורכת את המסך.
קשה לי למתוח ביקורת על היוצרים לגבי הדחיסות המתישה של הסרט. יש להם נעליים ענקיות להיכנס אליהם, והם לא פסחו על אף טריק ישן או חדש כדי לבצע את המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזו. הקביעה של מבקרים רבים שמדובר בסרט הסטאר וורס הטוב ביותר (אולי אף יותר מהאימפריה מכה שנית) היא בהחלט במקום ואינה מוגזמת. הסייג היחיד שיש לי, אם בכלל, הוא העומס. רק הסצינה האחרונה על ירח המלח, לדוגמא, יכולה לפרנס סרט שלם משל עצמה.
מכיוון שאני מניח שקוראי הבלוג הזה לא מופתעים ממה שכתבתי עד כה (יכול להיות שסיפרתיפעם כמה אני אוהב את הסרטים האלה), אני אנסה להתייחס לשני נושאים שלא ממש ראיתי שהועלו במקומות אחרים.
אוזימנדיאס
ריאן ג'ונסון הוא הוירטואוז שניהל את הפרויקט הזה, ועמד מאחורי מושכות התסריט והבימוי. הרזומה שלו מכיל את לופר, שהוא אחד מסרטי המסע בזמן היותר טובים שנוצרו בשנים האחרונות, וכן את בריק והנוכלים בלום, שאותם לא ראיתי. אבל יצירות אלו אינן הסיבה מדוע שמו של ריאן ג'ונסון נחרת בזכרוני, וגם לא אחרוני הג'דיי. אני מכיר את ריאן ג'ונסון בזכות אוזימנדיאס, הפרק המופתי של שובר שורות שנחשב, ככל הנראה, לפרק הדרמטי הטוב ביותר שאי פעם שודר בטלוויזיה. ספויילרים ל"שובר שורות" מכאן ואילך.
שובר שורות מספרת את סיפורו של וולטר ווייט, מורה לכימיה עני, מרוד ומושפל, אשר לאחר שפרש ממיזם מבטיח שהקים עם חבר, פיספס את הזדמנות חייו להתעשר והפך לאדם מתוסכל. בפתיחת הסדרה מאובחן ווייט עם סרטן ריאות קטלני, ועל מנת לממן את הטיפולים הוא מחליט לעשות כסף מהצד על ידי ייצור ומכירה של קריסטל מת': סם מסוכן, ממכר ויקר. וולטר ווייט, מדען מוכשר ואדם רב תושייה, הופך בהדרגה מאזרח שומר חוק לסוחר סמים אכזרי ומניפולטיבי, המייצר את הקריסטל מת' הטוב ביותר בעולם, ואינו לוקח שבויים. בדרך הוא משקר לאישתו ומנהל משחקי חתול ועכבר עם גיסו, סוכן בכיר ביחידה ללוחמה בסמים שאינו יודע שקרוב משפחתו המקסים מנהל חיים כפולים.
הפרק "אוזימנדיאס", הוא הפרק הלפני-לפני-אחרון של הסדרה. בפרק זה, החיים של וולטר מתפוצצים לו בפנים. האמת עליו יוצאת לאור. הוא הופך למבוקש. אישתו מעיפה אותו באיומי סכין מביתם, מכיוון שהיא סופסוף מבינה עד כמה הוא מסכן אותם. ומעל לכל – כתוצאה מתכנית הימלטות שהשתבשה, נאלץ וולטר לראות את גיסו, האנק, מוצא להורג על ידי כנופייה של ניאו נאצים.
זהו פרק דחוס, מרתק, מורט עצבים וקורע לב. כל הפרק הוא רצף סצינות שלא נותנות מנוח, כאשר כל סצינה כאילו מניחה את היסודות לבניית הסצינה הבאה. האנק מוצא להורג, וולטר בורח עם חבית מלאה בכספי הסמים שלו באמצע המדבר. אישתו של וולטר, סקיילר, שולפת עליו סכין. בנו אומר לו שלא רוצים לראות אותו. וולטר חוטף את בתו התינוקת. ומעל לכל, שיחת טלפון בין וולטר לאישתו, כאשר הוא יודע שהמשטרה מאזינה:
סקיילר: "איפה האנק?"
וולטר: "את לעולם לא תראי אותו שוב." (…ומזיל דמעה אחת בלתי נשכחת)
סיפור מתח מורט עצבים, בחור שעבר לצד האפל והמחיר הנורא שיקיריו משלמים. אולי זה רק אני, אבל אני לא חושב שאחרוני הג'דיי יכל למצוא במאי טוב יותר.
הג'דיי האפל
"אחרוני הג'דיי" מתהדר בכך שהוא חותר תחת מהות אבירי הג'דיי, כפי שנבנתה אצל הקהל מאז 1977.
"תשכחי מזה," מפציר לוק מריי, "תפקידם של הג'דיי הוא להיעלם." היא מסרבת לשמוע, והוא נאלץ להוכיח לה פעם אחר פעם שכל מה שהג'דיי מייצגים זה סוג של בבל"ת. שהם כישלון. שבנקודת הזמן הנוכחית, עדיף להם להיעלם כי כרגע הם לא חלק מהפיתרון, אלא חלק מהבעייה. שקיילו רן ודארת' ויידר אומנו על ידי מסדר הג'דיי ועברו לצד האפל לאחר כישלון מסדר הג'דיי לגלות את הסכנה מבעוד מועד. וכאשר היא מתווכחת איתו, הוא מגלה לה את האמת האיומה על מה שקרה בינו לבן סולו.
האופן בו בנו לנו דמות הירואית של גיבור אצילי, ואז מפוררים לנו את מה שהדמות הזו מייצגת, מזכיר לי במידה מסויימת את הנרטיב שהוצג ב"האביר האפל". אזהרת ספוילרים לאביר האפל.
שם לקחו את מושג גיבור העל רק כדי לבנות עלילה שמראה שבאטמן המוכר והאהוב מביא יותר נזק מתועלת, מכיוון שהאגרסיביות שלו בהדברת הפשע המאורגן רק דחפה את הגנסטרים לערב את הג'וקר הבלתי צפוי. אולי, תוהה נולאן, בימאי הסרט, היה עדיף לתת לאנשים כמו הארווי דנט והמפקח גורדון להתמודד עם הפשיעה באמצעים לגיטימיים במקום להפוך את השמירה על הסדר הציבורי לקרקס מדמם של מתקפות טרור?
שני הסרטים לוקחים מותג מוכר ומאתגרים מחדש את תפיסת הצופה לגבי המסר הגלום בו. שני הסרטים הם מותחנים אינטנסיביים חסרי מנוח. שניהם בנויים על דמויות אובסיסיביות (אני מסתכל עליך, פו). בשניהם יש עלילות משנה המהוות סרט בתוך סרט, אשר במבט שני לא נראות כל כך רלוונטיות לעלילה הראשית (הקזינו ו-DJ בג'דיי, החטיפה מהונג קונג באביר). בשניהם יש גיבורים הנאלצים להתעמת מול דמות אחרת אשר מטיחה בהם האשמות קשות ולמעשה חותרת תחת מה שהצופה תופס כהירואיזם (ריי מול לוק, ברוס מול פוקס, וגם פו מול אדמירל הולדו). ובסופו של דבר, שתי היצירות מעלות נקודה מעניינת (אולי אף מהפכנית) לפיה הניצחון לא תלוי בגיבור העושה מעשים גדולים מהחיים, אלא דווקא באנשים הרבה פחות מושלמים אשר עושים דברים פחות הירואיים כדי שאנשים אחרים יוכלו לחזור הבייתה בשלום. באחרוני הג'דיי זו אדמירל הולדו שפשוט מנסה למלט כמה שיותר אנשים (ונכשלת בגלל אקט המרידה של פו) או רוז שמצילה את פין לפני שהוא מקריב את עצמו למען משימה חסרת סיכוי. באביר האפל זה גורדון שמנסה להסתדר עם האמצעים המוגבלים שיש לו במלחמתו בפשע המאורגן, גם כאשר הארווי דנט משתגע ומנסה לרצוח לו את הילד, או האסירים על הספינה שמסרבים להשתתף בתכנית הסנאף-ריאליטי של הג'וקר.
ואחרון חביב: בשניהם מתחבא בסוף טוויסט על התכנית האמיתית של "הטובים" – תכנית המילוט של הולדן בספינות התובלה הקטנות, ומערכת הניטור והעקיבה המתוחכמת של באטמן בגות'האם.
ומה הלאה?
תגובות הקהל כלפי אחרוני הג'דיי מקוטבות באופן חסר תקדים. אני מניח שאף אחד לא אוהב שאומרים לו שהדבר הזה שקוראים לו "ג'דיי" זה חרטאבונא שנכשלה פעם אחר פעם באופן מחפיר. אני חושב שאין עוד הרבה אנשים כמו ריאן "אני זה שריסק לוולטר ווייט את החיים בלי למצמץ לרגע" ג'ונסון, שיש להם אומץ בכלל להעלות מסר שכזה מול גיקים שגדלו על הסרטים האלה. אבל סחתיין על האומץ, בן אדם. אחרוני הג'דיי אינו סתם סרט, זו אופרת חלל מרהיבה, מאתגרת ובלתי נשכחת.
אני לא יודע אם זה פרק הסטאר וורס שאנחנו צריכים, אבל זה כנראה פרק הסטאר וורס שהפרנצ'ייז הזה ראוי לו. לפחות כרגע.
למדתי בבגרות לאנגלית על "זיכרון גורלי". תודו שזה לא משפט ששומעים כל יום.
היה לי בתיכון מורה נפלא לאנגלית, בחור יליד ניו יורק (אם אינני טועה) שכאשר עלה לארץ הקודש הבין כי הדבר היחיד שהוא יודע כמו שצריך ושאינו כרוך בקשיי שפה הוא, ובכן, אנגלית. כך התקבל הבחור לעבוד כמורה לאנגלית, כנראה בזכות העובדה (ואני אומר זאת בזהירות) שאנגלית היא שפת אימו. מי היה מאמין.
סל (כך שמו בישראל) היה המורה הטוב ביותר שאי פעם היה לי בבי"ס, בעיקר בזכות העובדה שהוא לא נצמד לרשימה היבשושית של יצירות מומלצות מטעם משרד החינוך. הסתבר לי שמשרד החינוך חייב אותו ללמד אותנו מכסה מסוימת של סיפורים קצרים, מחזות וכיו"ב, אך לא באמת חייב אותו אילו יצירות ספציפיות לבחור. כך קרה שנחשפנו לעולם מגוון של יצירות: "דיינר", "תרגילים בהתבגרות" (דרמת התבגרות נפלאה משנות ה-70), המחזה המצוין "בחורים טובים" (כמובן שראינו את הסרט הבלתי נשכח) וכמובן… יצירות ז'אנר.
כחלק ממכסת הסיפורים הקצרים אותן היינו אמורים ללמוד, לימד אותנו סל את הסיפור We Can Rememebr It for You Wholesale (זהירות, PDF) מאת פיליפ ק. דיק. קריאת הטקסט ומטלות הבית לוו בהקרנה של הסרט המוצלח של שוורצנגר. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הסופר המהפנט והמיוסר. כבן טיפשעשרה מצוי נהניתי מהסרט, מן הסתם, אבל הטקסט המקורי עליו בוסס הסרט, ואשר עלילת הסרט סוטה ממנו בשלב די מוקדם כפי שיקרה במרבית העיבודים ליצירות של דיק, ריתק אותי.
הסיפור של דיק עוסק, כהרגלו של דיק, במהות הזיכרון והמציאות, והאופן המתעתע בו אנו תופסים אותם. במרכז הסיפור אדם אשר מגלה לחרדתו כי חייו הם זיוף אחד גדול המבוסס על זיוף הזיכרונות שלו. דיק תיבל את הסיפור בתיאוריית קשר פרנואידית האופיינית לימי המלחמה הקרה, ובכך הסתיר מהקורא האמריקאי הממוצע כי מדובר למעשה בטקסט פילוסופי התוהה על מהות תפיסת המציאות שלנו.
כחלק מהדיון אודות מהות הזיכרון ביצירתו של דיק, הקרין לנו סל את יצירת המופת המקוללת "בלייד ראנר" (אני עוד אחזור לזה) המבוססת על ספרו עטור השבחים "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". הטריגר העיקרי כאן היה להראות את האנדרואידים האומללים (במיוחד הדמות של שון יאנג) אשר זיכרונותיהם המושתלים מונעים מהם להבין כי הם אינם בשר ודם אלא מכונות מתוחכמות בעלות תאריך תפוגה קצר מועד. אני מודה שהסרט הרשים אותי עד מאוד מבחינה חזותית, אבל הסיום הותיר אותי בתחושת "מה לעזאזל ראיתי עכשיו" מאכזבת. הייתי זקוק לצפייה נוספת וקריאה של הספר המקורי על מנת להישאב כהלכה לעולמו המסוייט. לאחר מכן הופנטתי על ידי "האיש במצודה הרמה" ו"הצלם" שלמזלי היו זמינים בספרייה במושב בו גדלתי.
הספר "פיליפ ק. דיק מת, כמה נורא" היה היצירה הבאה אותה קראתי. כאן לא מדובר בספר מאת דיק, אלא יותר במחווה לדיק שנכתבה על ידי מייקל בישופ. הספר כתוב בדיוק כמו ספר אופייני של דיק אשר דיק עצמו מופיע שם כדמות, במעין משחק הפוך-על-הפוך של סופרים שאוהבים לכתוב מחוות לאליליהם. מעבר להיותו ספר מרתק, הבנתי כמה מעט אני יודע על יצירתו של דיק. מרבית הכותרים מאת דיק אשר הוזכרו בספרו של בישופ לא תורגמו לעברית והייתי צמא לעוד (זה לא היה מהרגלי אז לקרוא באנגלית).
כשביקרתי עם מלכת היופי בבודפשט, עיר הולדתה, היא הראתה לי חנות ספרים חביבה שמכרה ספרים באנגלית. מדף שלם הוקדש לדיק ואני קניתי את כולו. מבין הספרים שקניתי אז, הרומאן האהוב עלי ביותר הוא ללא ספק Time Out of Joint (אשר למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית). במרכז הסיפור נמצא אדם המגיע למסקנה שהמציאות הסובבת אותו היא זיוף, ומישהו מנצל אותו כחלק ממזימה מסתורית. אם זה נשמע לכם כמו משהו שמזכיר את "המטריקס" או "המופע של טרומן" זה בגלל שזה באמת מזכיר אותם. זהו הרומאן הראשון בו דיק גיבש את סגנונו המוכר אשר הפך במרוצת השנים לסוגה משל עצמה. קשה למצוא מאז סרט הוליוודי התוהה על תקפותה של המציאות אשר לא מושפע בדרך זו או אחרת מרומאן של פיליפ ק. דיק.
פיליפ ק. דיק נפטר בשנת 1982, זמן קצר לאחר שזכה לראות חלקים מהסרט "בלייד ראנר" שנעשה לפי ספרו. הסרט, כאמור, מרשים עד מאוד מבחינה חזותית וישנה הסכמה כללית שדיק היה מרוצה מהאופן בו הוצגה לוס אנג'לס בסרט. למרות זאת היה הסרט כישלון קופתי מהדהד מכמה וכמה סיבות: ראשית, היה מעט קשה לעכל את האריסון "האן-סולו-אינדיאנה-ג'ונס" פורד בתפקיד הרציני והמהורהר בסרט קודר, לאחר שהקריירה שלו נבנתה על סרטי הרפתקאות לכל המשפחה. העובדה כי מדובר בסרט עם תסריט מבולגן שבוסס על יצירה מורכבת שלא קלה לעיבוד לא עזרה. התסריט עבר אינספור שיכתובים לפני שצולם… ואז עבר שיכתובים נוספים גם בזמן הצילומים. לקראת סוף הצילומים סולק רידלי סקוט, הבמאי, בבושת פנים על ידי המפיקים לאחר שלא היו מרוצים מחזונו האמנותי והתנהלותו השחצנית, והגרסה שיצאה לאקרנים ב-1982 כלל לא תאמה את את רצונותיו, או את רצונותיהם של בערך כל מי ששיחק בסרט. האריסון פורד עצמו שנא במשך תקופה ארוכה את עצם אזכור הסרט בראיונות איתו, בין היתר בגלל המונולוגים אותם נאלץ להקליט בסיום הצילומים ואשר סבל בכל רגע מהם. העובדה כי המונולוגים האלה היו הכרחיים רק כדי להבין מה הלך בסרט הכל כך מבולגן הזה, רק סיבכה את העניין.
באופן כללי, הוליווד מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם היצירות של דיק: או שהפכו אותן לשוברי קופות הוליוודים טיפוסיים אבל בדרך שינו (ואף רידדו) את העלילה לבלי הכר, או שניסו לשמר משהו מהמורכבות של הסיפור המקורי, אבל אז העיבוד הפך למשהו קצת קשה לעיכול. בדרך כלל בחרו המפיקים באופציה הראשונה, ע"ע "זיכרון גורלי", "נקסט", "צ'ק פתוח" ו"פצצה מהלכת" (פצצה מהלכת?! באמת?! זה התרגום הכי טוב שמצאתם?). "דו"ח מיוחד" של ספילברג הוא דוגמא ייחודית לסרט בו קיימת גם עלילה מורכבת המסופרת ומשוחקת היטב, לצד אקשן עוצר נשימה. הבעיה היחידה בסרט הוא תרגום שמו לעברית (מה כל כך מיוחד בדעת המיעוט, לעזאזל?).
עכשיו תשאלו – מה פשר החפירה הזו? או, טוב ששאלתם.
באוקטובר הקרוב עתיד לצאת "בלייד ראנר 2049" אשר מהווה לא פחות מסרט המשך לבלייד ראנר המקורי. ואם זה לא מספיק, אז רידלי סקוט מעורב גם כאן, הפעם כמפיק אחראי. לאור ההסטוריה הבעייתית של רידלי סקוט, כולל גרסאות הבמאי התמוהות שלו לבלייד ראנר, העובדה שמאז "תלמה ולואיז" הוא לא באמת מצליח להבריק כמו שמצופה ממנו, ולאור כישלונות אמנותיים תמוהים כמו "פרומתיאוס", יש לא מעט אנשים החוששים מהתוצאה וממגע ידי הפיל שלו.
ואם כל זה לא היה מספיק, מבקר הקולנוע יאיר רווה פרסם לאחרונה את חששותיו המנומקים היטב מהסרט. איך לומר, זועזעתי מהספקולציות המבוססות שרווה העלה שם. שמישהו ייקח מרידלי סקוט את הרישיון לעשיית סרטים, למען השם. אוף.
לא נורא. תמיד יהיה לי את הזיכרון מהתיכון, בו שיעור אנגלית התקיים בחדר הוידאו ואני יושב שם עם עיניים נוצצות וצופה בשוורצנגר מציל את מאדים… אלא אם כן גם הזיכרון הזה מזויף.
הכל החל כשקיבלנו החלטה ללכת ארבעתנו לראות את "רוג אחת" בתלת מימד. ושלא תחשבו שזה היה קל.
איך שיצאנו מהבית נתקענו בפלאשבק של ג'ין ארסו. עוד פעם יתומה, עוד פעם Daddy Issues. ככה התסריטאים אוהבים את הגיבורים שלהם בסטאר וורס – מדוכאים ואקזיסטנציאליסטים.
עוד לא נגמר הפלאשבק, וכבר נתקענו בפקק שנגרם כאשר המורדים ניסו לחלץ את ג'ין. אני לא אומר אל תחלצו אותה, אבל למה דווקא בצומת בית ליד? אתם יודעים כמה היא פקוקה, קיבינימט. ניסינו לבקש מהטייס תובלה הדפוק ההוא טרמפ חילוץ, אבל לך תדבר עם מי שעורק מהאימפריה.
מפה לשם הגענו לאולם בלחץ. אל תדאגו, היה זמן לקחת פופקורן, טוב ששאלתם. הבעיה הייתה שאיך שנגמרו הפרומואים אנחנו קולטים שאנחנו בכלל לא באולם הנכון! לא ג'דיי ולא נעליים. כמו שאנחנו מתגנבים החוצה אני שומע את הקול הצרוד של סו גררה: "מהההה זהההה???"
"אל תדאג, אח שלי," ניסיתי להרגיע, "כולה טעינו באולם ואנחנו זזים לאולם הנכון. אתה מבין, היה לי כתוב שורה 5 ואני בטעות חשבתי שזה אולם 5, הבנת?"
"שקריייייים!!!" גנח לי באוזן הסייבורג חולה הקצרת, "רמיייייהההההההה! הונאאאאאההההה!"
"נו חלאס, גררה. מה אתה, בגין?"
"תגיד לי," אמר סו ולקח שכטה, "ראית אולי את התמנווווון שליייייייי?"
אבל לא היה לנו זמן לענות, כי יש כולה שעתיים ובזמן הזה צריך לארגן כוח משימה, לטוס להילחם באימפריה, להכיר את הדמויות, להזדהות איתן ואז להרוג את כולן (חוץ ממי שאמור להופיע בסרט הבא).
בעוד האימפריה נושפת בעורפנו וחיילי הסער מפספסים אותנו כל הזמן, מצאנו את האולם הנכון. בכניסה חיכה לנו K-2SO. שאל אותי למה איחרנו. הסברתי לו שהתבלבלתי בין מספר השורה למספר האולם. אמר לי שאני אידיוט. אמרתי לו שזה לא יפה לדבר ככה. אמר לי שזו דעתו וזו מדינה דמוקרטית, ומי שזה לא מתאים לו יכול לגור בגולה כי כאן זו מדינה יהודית והבית היהודי לא מתנצל. עניתי לו שזה עדיין לא נותן לו זכות לקרוא לי ככה. אמר לי שאני אלך להזדיין ובטח שמאלן כמוני לא יגיד לו איך לדבר. רציתי לענות לו, אבל אז מלכת היופי אמרה לו שרובוט עם דעה בוטה משלו זה ממש מקסים והוא אמר תודה. הלכתי לקבור את עצמי בזמן שהם הוסיפו אחד את השנייה בפייסבוק.
פיטר קושינג הדיגיטלי הראה לנו איפה המקומות שלנו, ורגע אחרי זה ניסה לגנוב לנו את פרויקט כוכב המוות מתחת לאף. אמרתי לו שיחפש ת'חברים שלו והוא הלך. איך שהוא הלך אני מרגיש נגיעה בכתף ושומע נשימה שלא ניתן לטעות בה.
"ב'אנה, ויידר… איפה היית עד עכשיו?!"
"כן, אהה…" ענה לי קול הבס שובה הלב, "יכול להיות שקצת איחרתי."
"נו, למה אתה מחכה? הנה הסצינה שלך, מחכים לך כבר חצי סרט!"
"ששש…. תנמיך את הקול!" לחש לי כמו שרק סית' לורד עם מסכת נשימה יודע ללחוש, "אני לא רוצה שקושינג ישמע אותי."
"קושינג?" תמהתי, "הפגר הדיגיטלי?"
"הפסיכי הזה מקריפ אותי מאז 77," אמר הדארת', "הוא לקח את התפקיד שלו יותר מדי ברצינות. אי אפשר היה ללכת לידו בהפסקות בלי שיזרוק לך משפטים כמו 'איפה בסיס המורדים? גלה לי מיד!' או 'אל תתנו לו להימלט!'. תאמין לי, כשאתה אוכל סופות חול בתוניסיה, הדבר האחרון שאתה צריך לשמוע זה שחקן בריטי שנכנס יותר מדי לתפקיד."
אחרי שהצלחתי להרגיע את ויידר, שמעתי לפתע מישהו מהשורה לפניי שלא מפסיק למלמל. כשהיטתי אוזן, הבנתי שמה שהוא ממלמל זה "I'm one with the Force, the Force is with me, I'm one with the Force, the Force is with me…"
"אולי קצת יותר בשקט שם?!" התרעמתי.
"תסלח לי מאוד, אדוני!" ענה לי הסיני העיוור, "זו מסורת של אלפיים שנה! בנפשינו הדבר! אתה קורא לעצמך ג'דיי?!"
"אני ממש לא ג'דיי."
"אבוי!" נכמרו רחמיו, "תינוק שנשבה! רוצה להניח איתי לייטסייבר?"
"ממש לא."
"נו, 5 דקות וגמרנו. חסר לנו מידי-כלוריאנים בשביל מניין," היכה בי שנית.
"ואז תפסיק?" שאלתי בתקווה חדשה.
"פחחח נראה לך?" נקם בי הג'דיי, "מתי בפעם האחרונה ראית סרט הוליוודי עם סמכות רוחנית שלא הייתה סיני שמדבר בקלישאות?"
***
וכך, בין פיצוץ לפיצוץ, בין להק סקוואדרונים לכוכב מוות רב עוצמה, בין רובוט ממוחשב לחיילים שיוצאים למשימה אובדנית, בין יתומה אמיצה לאביה המדען, בין לורד סית' אחד בחליפה אימתנית לנסיכה מיתולוגית שמפציעה לרגע בחסדי האפקטים, ישבו אם, אב, גמד וגמדה, עם משקפי תלת מימד… ונהנו.
לפניכם הרצאת "צער גידול נבלים" אותה העברתי בכנס אייקון האחרון. השתדלתי לשמור על כל מרכיבי ההרצאה, כולל סרטוני הוידאו אשר הוקרנו במהלכה. אזהרת ספויילרים חמורה ליצירות הבאות: מסע בין כוכבים: הדור הבא, משחקי הכס, פארסקייפ, הארי פוטר וגביע האש וג'סיקה ג'ונס.
על מה נדבר?
עד כמה יחסים עם ההורים משפיעים על נבלים? האם נבלים הופכים לנבלים בגלל הורים בעייתיים, או בגלל סיבה אחרת? דרך סקירת חוויות הילדות של כמה נבלים מפורסמים, אני אנסה להציג לכם את סיפורי המקור שלהם מזווית מעט שונה… ואולי אפילו לשנות את דעתכם עליהם.
ונפתח ב… שקרן
מתוך: "האביר האפל"
הג'וקר מרבה לשמור על עמימות (בואו נודה בעובדות: הוא משקר ללא הרף) לגבי סיפור המקור שלו. זו סוג של מסורת ב-DC.
אולם, אם נשים בצד את סוגיית אמיתות הציטוט, יש לתהות האם אכן קיים תהליך שתחילתו בהורים בעייתיים וסופו בנבל? ניתן לראות כמה מוטיבים חוזרים בתיאור נבלים ויחסיהם עם הוריהם. לא כל המוטיבים מופיעים בכל סיפור, אולם בדרך כלל ניתן למצוא את חלקם:
טראומה קשה אשר נעשתה לילד הקשורה איכשהו להוריו. לעיתים זוהי אשמתם הישירה, ולעיתים עקיפה.
מתיחות מתמשכת בין הילד להוריו המעכירה את היחסים עד לבלי היכר. מדובר במערכת יחסים קשה, עכורה ולעתים אף אלימה ומתעללת.
פרידה כפויה בין הילד להוריו, בין אם הילד ברח, נחטף, גורש או (במקרים מסויימים) ננטש.
אובססיה, בדרך כלל קשורה למציאת הוריו או "סגירת חשבון" איתם, אותה הילד מפתח לאורך חייו ובבגרותו.
עימות קשה מול ההוריםבעל תוצאות טראגיות.
בואו ננסה לבחון כיצד מתבטאים המוטיבים האלה בסיפורי מקור של נבלים שונים. נפתח בנבל אשר הופלה לרעה במשך רוב חייו, לטובת אחיו המוצלח והנעים יותר.
הבן הפחות מועדף
זהו אינו דאטה! זהו לור, אחיו של דאטה מ"מסע בין כוכבים: הדור הבא".
לור נוצר במושבה נידחת של הפדרציה על ידי הרובוטיקאי המוכשר ד"ר נוניאן סונג, והיה עד אותה נקודה יצירת המופת של ד"ר סונג, מפעל חייו. לור הוא גאון, נראה כמעט אנושי ובעל יכולת הבעת רגשות. פה גם מתחילה הבעיה: הוא החל להפגין חוסר יציבות נפשית ותסביך עליונות כלפי שאר אנשי המושבה. הם תובעים מסונג: "תעשה משהו!"
אני שואל אתכם: דמיינו שאתם חולים. מה אתם מעדיפים – שהוריכם יעשו הכל כדי לרפא או לתקן אתכם, או שפשוט יבנו ילד חדש ואתכם יאפסנו? כי זה בדיוק מה שבחר לעשות ד"ר סונג.
לור זועם על כך שבמקום לתקן אותו, בחר אביו לבנות ילד חדש – דאטה. בניגוד ללור, לדאטה אין רגשות או ידע להבינם. עליו ללמוד את מכלול הרגש האנושי לבד, מה שהופך אותו לדמות ילדותית במקצת. לכן, קל לנו להתחבר לדאטה, לחוש אמפתיה כלפיו, בניגוד לרתיעה הטבעית מלור השחצן בעל הנטיות האלימות.
תסכולו של לור מהיחס של אביו בשילוב תסביך העליונות שלו, גורמים לו לשתף פעולה עם ישות חייזרית (Crystalline Entity) אשר משמידה את המושבה לאחר שסונג מימש את תכניתו להשבית את לור. סונג נמלט בעור שיניו. דאטה נמצא כשנתיים לאחר מכן, ובמהלך 3 העשורים הבאים עובר הכשרה להפוך לקצין בצי. לאחר כשלושה עשורים, לור נמצא בטעות ע"י צוות האנטרפרייז במהלך סיור שגרתי במושבה ההרוסה, ונמלט לאחר נסיון כושל להשמדת הספינה.
הפעם השנייה בה אנו נתקלים בלורהיא לאחר שסונג, על רקע גסיסתו, מזמן אליו ממקום מחבואו את דאטה. אך גם לור שומע את הקריאה בטעות ומתייצב גם הוא.
התוצאה: "איחוד משפחתי". הסרטון הבא מראה את עיקרי העימות בין לור לאביו. שימו לב איך לור מסיר את כל ההגנות הרגשיות שלו מול סונג, פונה אליו בתחינה ומטיח בו בעוצמה את כל מטענו הריגשי… ואיך סונג עונה לו את כל הדברים הכל כך לא נכונים.
ישנה ניגודיות מרתקת בין לור לדאטה: דאטהלא מסוגל להראות רגשות אך בבסיסו ההוא שוחר טוב. הוא מקבל באופן שכלתני את מותו המתקרב של אביו, לעומת לור אשררגשותיו פורצים ממנו החוצה. לור מגיב כמו ילד המסרב להבין שאביו עומד למות.
סונג מגלה כי הוא בנה שבב רגשות חדש והוא מתכוון להעניקו ל… דאטה. זה כבר יותר מדי עבור לור ואישיותו הבלתי יציבה. האמפתיה המפתיעה אותה גילה כלפי אביו לאחר שנודע לו על מותו הקרב נעלמת, והוא מחליט לעשות מעשה.
הוא מערים על דאטה ומכבה אותו. הוא מתחזה לדאטה ע"י לבישת מדיו, וכמו בסיפור התנ"כי על יעקב ועשיו ניגש לאביו הזקן, אשר חושיו כבר אינם חדים, על מנת לקבל ממנו בערמה את הברכה השמורה לאח הבכור. הברכה, במקרה שלנו, היא אותו שבב רגשות מתקדם. שימו לב בסרטון הבא (רגע לאחר שסונג מתקין את השבב בלור) באיזה עלבון בחר לור כדי להשפיל את אביו.
סונג הוא אולי מדען מוכשר… אך אב גרוע. השגיאה של סונג אינה בכך שהוא לא רואה את הסכנה הטמונה בלור, אלא בכך שהוא אינו מבין כי לור רואה בו כאבא לכל דבר ועניין – החלטתו לאפסן אותו מצביעה על כך כי מבחינתו זהו חפץ ולא יצור בעל רגשות ותודעה.
אז מה היה לנו?
טראומה (החלטת סונג לאפסן את לור ולבנות אח חדש, שהיא למעשה הפחד הגדול של כל אח בכור), מערכת יחסים מתוחה עם האב, פרידה כפויה (ע"י השמדת המושבה ובריחת סונג), אובססיה לסגור חשבון עם האב וכמובן העימות האלים בסוף.
הנבל הבא הוא למעשה נבלית אשר ילדותה גרמה לה להתכחש ולשנוא את מוצאה.
בתה של הנוסעת בזמן
סילה יאר, ביתה של טאשה יאר (גם היא מ"מסע בין כוכבים – הדור הבא"). טאשה יאר הייתה קצינת הביטחון המקורית של האנטרפרייז, אשר נהרגה במרוצת העונה הראשונה של הסידרה. סיפורה של סילה הוא על כן מעט מסובך ומערב מסע בזמן.
ספינת האנטרפרייז נתקלת בספינת האנטרפרייז C המגיחה אליה מפורטל המחובר לעבר. אותה ספינה הגיעה להווה במקרה לאחר שנכנסה לאותו הפורטל. אולםמכיוון שהיא נטשה קרב בעל חשיבות היסטורית נגד הרומולאנים, דבר שלא היה אמור לקרות, השתנתה המציאות הסובבת את האנטרפרייז המוצאת עצמה במציאות בה מתנהלת מלחמה עקובה מדם נגד הקלינגונים. רק גאיינן (בארמנית הספינה, אשר מדי פעם משמשת בסדרה על תקן אוראקל) מודעת למציאות "השגויה". צוות האנטרפרייז מחליט לעזור לספינה לחזור לעבר, לאחר שגאיינן מצליחה לשכנע אותם שמשהו במציאות פשוט השתבש. טאשה יאר, המבינה לאחר שיחה עם גאיינן כי במציאות "הנכונה" היא למעשה מתה מוות סתמי, מבקשה מפיקארד לשלוח אותה לעבר ביחד עם האנטרפרייז C על מנת לעזור בקרב הגורלי החשוב וכביכול למות מוות הירואי ובעל משמעות (להבדיל מלמות בפרק 17 של עונה ראשונה גרועה).פיקארד נעתר לבקשתה. ברגע שהספינה חוזרת לעבר וממלאת את תפקידה ההיסטורי, המציאות חוזרת להיות כפי שהייתה, אולם אנשי האנטרפרייז שוב אינם מודעים לשינויים האלהאשר נמחקו מזכרונם.
לאחר זמן מה, נתקל צוות האנטרפרייז בקצינה רומולאנית שעושה להם לא מעט צרות, הטוענת כי היא ביתה של טאשה יאר וכמובן דומה לה שתי טיפות מים (כנראה, ואני אומר זאת בזהירות, מכיוון ששתיהן מגולמות ע"י דניס קרוסבי). זה מזעזע אותם. הדבר נראה להם בלתי אפשרי שכן הם אינם זוכרים את המסע בזמן ואת השלכותיו. פיקארד הנסער דורש להיפגש עמה ושואל אותה האם טאשה אכן הייתה על האנטרפרייז C, מכיוון שהוא מצליח לזהות את הקשר המסתורי בין אותו קרב ידוע מול הרומולאנים לבין הקצינה הרומולאנית המסתורית. זו התשובה שהוא מקבל. נקודה למחשבה: שימו לב לשפת הגוף שלו.
הסצנה הזו מראה את סילה כאכולת זעם רב על אמה. היא רוצה לבטל חלק שלם באישיות שלה מתוך אותו הכעס. אולם לסצינה הזו יש משמעות נוספת: גאיינן אומרת לפיקארד במהלך הפרק כי הוא למעשה אחראי על הולדתה של סילה, מכיוון שהוא זה ששלח את אמה לעבר. לכן פיקארד הוא, לצורך העניין, אביה של סילה, והסצינה שראינו היא למעשה העימות של סילה עם הצד האנושי המייצג את אימה. העימות הזה הוא דרכה של סילה לומר לאימה את כל מה שלא יכלה להגיד אז, וכן לבטא את זעמה כלפי תחליף אב המייצג את הצד האנושי שבה, אותו היא כל כך מתעבת.
סילה נידונה, איפוא, לחיות בזעם מתמיד אותו לא תוכל ליישב לעולם – הצד האנושי שבה הוא עובדה מוגמרת והיא לעולם לא תוכל להעמיד פנים שאינו קיים. לנצח הוא יהיה חלק ממנה והדיסוננס הזה יעכיר את רוחה באופן תמידי.
אז מה היה לנו?
אין ספק כי הלשנה על אמה וגרימת הוצאתה להורג היה אירוע טראומטי עבור סילה. אירוע זה כלל גם את הפרידה הכפויה מאימה. בנוסף, רצונה להישאר מול רצונה של אימה להימלט, מצביע על חוסר הסכמה בין האם וביתה ולכן יש להניח כי הייתה ביניהן מתיחות מסוימת. סילה אכולת שנאה אובססיבית כלפי הצד האנושי שבה וכמובן, העימות בינה לבין דמות הורית המייצגת את אמה.
הנבל הבא זכה לאבא פורמלי שהיה מאוכזב ממנו תמידית ולעולם לא זכה להכיר את אביו הביולוגי האמיתי.
אכזבת האב
ג'ופרי באראתיאון, מסדרת הפנטזיה האפית "שיר של אש וקרח" (מאת ג.ר.ר. מרטין) וכן מקבילתה הטלוויזיונית, "משחקי הכס".
מבחינה פורמלית, ג'ופרי הוא בנם של סרסיי לאניסטר ורוברט באראתיאון, האיש היושב על כס הברזל. אפשר לראות כמעט מיד שהיחסים בין המלך ואישתו עלו על שירטון מזמן, וכי המלך לא ממש מרוצה מבנו הבכורהעתיד לרשת אותו בעתיד. לעומת זאת, נראה כי ג'ופרי מצידודווקא מנסה בדרכיו המעוותות לזכות באמונו והערכתו של אביו. בין היתר, מסופר כי בילדותו הוא הרג חתולה בהריון על מנת שיוכל להציץ בגוריה והראה לאביו את תוצאות מעשיו. רוברטזועם, מכה את הילד בעוצמה ושובר כמה משיניו. רק אימו, סרסיי, מגינה עליו מעונש כבד יותר. מבין שני הוריו – רק סרסיי באמת אוהבת אותו.
יש משהו צורם במשולש הזה של ג'ופרי–סרסיי–רוברט. מאוחר יותר מתגלה הסיבה לכך – ג'ופרי אינו הבן של רוברט. הוא, אחיו ואחותו הם למעשה בניהם של סרסיי ואחיה – ג'יים לאניסטר.
גילוי עריות מוגדר כחטא ללא כפרה ביצירות שונות – מ"אדיפוס" (יוון העתיקה) ועד "צ'יינהטאון" (שנות ה-70 של המאה ה-20). לכאורה (וזה "לכאורה" גדול מאוד), מרטין מסמן את ג'ופרי כתוצר של זיווג טמא שכזה, ובכך מכשיר את מעמדו כנבל (אחד השנואים ביותר ב"שיר של אש וקרח").
קל ליפול בפח הזה. זוהי פרשנות שאינה נכונה, ולו רק בגלל העובדה שאחיו ואחותו של ג'ופרי גם הם תוצר של גילוי העריות הזה, אבל להם אין את הנטיות האלימות של אחיהם הבכור. לאור זאת, יש לתהות האם הסיבה לרוע של ג'ופרי טמונה אך ורק בגנים שלו? אולי האלימות של ג'ופרי היא נרכשת ולא רק מולדת?
בואו ננסה לבחון את מודלי החיקוי של ג'ופרי. מצד אחד: אמו של ג'ופרי – עליה אין מה להכביר במילים. אם יורשה לי להתבטא בבוטות – היא כלבה חסרת מעצורים. אולם, דווקא היא פחות מעניינת בהקשר הזה. מה לגבי אביו של ג'ופרי?
ישנן שתי תכונות מרכזיות ובולטות אצל רוברט: בראש ובראשונה, רוברט הוא אדם אלים. רוברט הנהיג הפיכה אלימה כנגד בית טארגריין, אשר במסגרתה לא היסס להורות על הרג אזרחים (ותינוקות!)ובלבד שבית טארגריין יוכחד. אדם אימפולסיבי הנתון להתפרצויות זעם. חובב ציד (תחביב אלים בפני עצמו). אלכוהוליסט – הרגל מעודד אלימות.לקוח VIP של בתי הזונות בקינגס לנדינג – יחס מבזה ומחפיץ לנשים, שהוא למעשה נגזרת של התנהגות אלימה. לצד כל אלה, הוא ניחן בכריזמה לא מבוטלת וסוחף אחריו פמליה מכובדת של בני אצולה המוכנים למות למענו. נד סטארק, לדוגמא, עוזב את ביתו כדי להיות ימין המלך של רוברט, למרות שהוא יודע כי הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו, ועושה זאת אך ורק בגלל שרוברט מבקש ממנו.
ג'ופרי מנסה לאמץ את נורמות ההתנהגות של רוברט ואף מקצין את דרכו האלימה, במטרה להיות דומה למי שהוא מאמין שהוא אביו. הוא חושב שכך יזכה להערכתו ולהערכת הסובבים אותו. בתור התחלה, מאמץ ג'ופרי גינוני בני אצולה מוגזמים אשר בשמם הוא תוקף ילד פשוט עם, כביכול כדי "להציל" את אריה מתקיפת בן איכרים (וזוכה לתבוסה משפילה מנחת זרועה).
אבל ג'ופרי ממצב עצמו כנבל באופן סופי לאחר שאימו מוציאה לפועל את נסיון ההפיכה שלה. סרסיי רוצה לסלק את אדארד סטארק לגלות בצפון, אך לא מעוניינת להרגו כדי לא לפתוח במלחמת אזרחים. כל מה שג'ופרי צריך זה לשים את חותמת הגומי שלו על המהלך ולהגלות את אדארד. והנה מה שקורה:
ג'ופרי מסרב להיכנע למה שהוא מכנה "מורך הלבב של נשים" ואינו מתעניין כלל במשחק הפוליטי אותו מנהלת אימו בכישרון רב. בדומה לאביו, הוא אוהב את החיים פשוטים ואלימים. רצונו להיראות כאדם קשוח מאביו עומד בניגוד לשכל הישר והוא נכנע לגחמה הכוחנית.
לבד מהסאדיזם שהוא מגלה כלפי הכפופים לו, הוא מתעלל ללא הרף בסאנסה, מחפיץ אותה ומדבר בגלוי על כוונתו לאנסה. עוד הקצנה של התנהגות אביו, רודף השמלות.
ג'ופרי לכוד במלוא מובן המילה – בין נטיות אלימות של אביו הפורמלי, היות אימו ה-Evil Bitch Monster of Death של חצר המלוכה, מוצאו האסור וכן מיקומו בצומת של תככים ורציחות פוליטיות. נסיבות אלה מייצרות נבל ללא יכולת לגאולה.
אז מה היה לנו?
מערכת יחסים מתוחה בין ג'ופרי לאביו, פרידה כפויה (מותו של רוברט בנסיבות חשודות) וכן אובססיה של ג'ופרי להיראות שליט חזק וסמכותי בדומה לאביו.
הנבל הבאלא זכה להכיר את הוריו כלל, והוא תוצר של ניסוי גנטי מזעזע.
בן הכלאיים
סקורפיוס, מסדרת הטלויזיה "פארסקייפ".
קצת הכרות בסיסית עם "פארסקייפ": האסטרונאוט ג'ון קרייטון מגיע בטעות לחלק נידח בגלקסיה, מסתבך עם כוח הצבא המקומי ומנסה נואשות לחזור הביתה. עקב השתלשלות מקרים מעניינת (שלא אכנס אליה) מושתל במוחו ידע ליצירה ושליטה בחורי תולעת (שהם הסיכוי היחיד שלו לשוב לכדור הארץ). הוא מנסה לחקור ולהבין מה אצור במוחו כדי לחזור הביתה. סקורפיוסמנסה לתפוס את קרייטון ולחלוב את בכוח את הידע ממוחו, על מנת להשתמש בידע הזה כדי ליצור נשק להשמדה המונית, כיאה לנבל קלאסי.
כדאי להבין גם את המציאות הפוליטית ב"פארסקייפ": במרכז הסדרה נמצא עימות מתמשך ומסלים בין שני גזעים: ה-Sebatians (גזע של דמויי אדם), אשר להם חסרונות מוסריים משל עצמם, בעיקר חשדנות וגזענות כלפי השונה מהם. סקורפיוס הוא מפקד צבאי בכיר בשירות הסביישנס. הגזע השני הואה-Scarans האכזריים והחזקים. הסקארנס מתוארים כרוע המוחלט – הם רבים במספרם, חזקים פיזית, מחזיקים צבא אדיר וסכנת הפלישה שלהם לשטחם של הסביישנס קיימת באופן תמידי. המלחמה בין שני הגזעים היא בלתי נמנעת – ובין שני הגזעים האלה נמצא סקורפיוס. אבל מי הוא?
אימו של סקורפיוס ובן זוגה הסביישנים הם ניצולים מהתרסקות של ספינה סביישנית, כתוצאה מתקיפה סקאראנית. הם נופלים בשבי הסקארנים. הבעל מוצא להורג באופן מיידי – והאישה האומללה עוברת אונס אכזרי בידי חייל סקארני, וזאת במסגרת ניסוי גנטי שמטרתו לבחון יכולת היתכנות של בן כלאיים בן שני הגזעים. אפשר לראות כמעט מיד את האכזריות של הסקארנס – אפשר היה לעשות את זה במסגרת הפריית מבחנה, אך הם עדיין בחרו לעשות זאת בדרך המוגדרת כלא פחות מאשר "פשע מלחמה". האונס, ההריון, אליו גוף סביישני לא מותאם מפאת השונות הביולוגית האדירה בין שני הגזעים, וכמובן הלידה הקשה עושים את שלהם, ואימו של סקורפיוס מתה בלידה. את הסקארנס זה לא מטריד במיוחדמאחר שהם קיבלו את מה שרצו – בן כלאיים אשר שרד את הלידה (אחד מתוך כ-100 ניסויים שנכשלו).
הסקארנס ממנים "אומנת" שתגדל את יצור הכלאיים האומלל. בואו נראה מי האומנת אשר גידלה את סקורפיוס ב-12 השנים הראשונות לחייו:
לא, זו לא מרי פופינס. זוהי טאוזה, אשר שיטותיה לגדל ילד נעות על הספקטרום שבין ספרטה והאינקוויזיציה הספרדית, עם נגיעות של גסטפו. הילד עומד בפני מסכת עינויים, השפלות ואף שקרים על מוצאו. כל מטרת הגידול הזה היא לדכא את צידו הסביישני של סקורפיוס, ולחזק את צידו הסקארני. טאוזה מאמינה שהגנטיקה החזקה של צידו הסקארני של סקורפיוס, יכולים לעזור לגופו השברירי להתמודד עם הכאב והייסורים הבלתי נסבלים שנגרמו לו כתוצאה מהניסוי.
הילד מצליח לשרוד את 12 השנים הראשונות בשבי ומתחשל. לאחר שהוא מבין כי טאוזה משקרת לו על מוצאו, הוא נתקף רצון עז להבין מי הם הוריו האמיתיים וכיצב בא לעולם. כנגד כל הסיכויים, הוא מצליח לברוח. הוא יוצר קשר עם הסביישנס ומציע להם את הידע שצבר אודות הסקארנס בתמורה למידע על מוצאו האמיתי. הם רואים את הפונטנציאל בעיסקה ומשתכנעים למרות החשדנות האינהרנטית שלהם כלפי חייזרים ובני כלאיים.
סקורפיוס גדל בצל הסביישנס ומספר שנים אחר כך, כאדם בוגר, הוא מתחקה אחר עקבות אימו. כאשר הוא מוצא את ספינתה ההרוסה (ומבין, פחות או יותר, מה קרה שם), הוא נתפס שוב על ידי מארב של הסקארנס. הם הבינו מה כוונתו וחיכו לו בספינה ההרוסה של אימו.
כשהוא שוב האסיר שלה, טאוזה מספרת לו את כל האמת על מוצאו ומוסיפה כי הסקארנס הגיעו למסקנה כי אין להם שימוש בסביישנס – ולכן יש להרוג את כולם. אולם טאוזה שוב ממעיטה בערכו של סקורפיוס ואינה מבינה כי הבחור אשר לכדה אינו אותו ילד שברח ממנה לפני שנים. אצל סקורפיוס התהליך הושלם – הוא כעת שונא את הסקארנס עד מוות. הוא מצליח להרוג את טאוזה באופן אכזרי ולברוח. הוא לא מסתפק בכך, וחוזר עם תגבורת סביישנית על מנת לטבוח בספינה הסקארנית ששבתה אותו.
הפעם יש לסקורפיוס תחושת שליחות – להשמיד את הסקארנס בכל מחיר, בכל אמצעי שיידרש. בדיוק בנקודה זו נוצר הסקורפיוס שאנו מכירים – רצחני, חסר מעצורים, מניפולטיבי, שורד וחדור מטרה. רצונו העז "בליטרת הבשר" שלו, הוא הסיבה למאמציו הבלתי פוסקים לפתח את הנשק האכזרי מבוסס חורי-תולעת ולהכריע את המלחמה מול הסקארנס, וכן לקיבעון שלו ללכוד את קרייטון.
סקורפיוס הוא דמות של נבל מצמרר, אשר עליו הולבש לפתע מימד מוסרי שקל מאוד להזדהות עימו, וזהו סוד קיסמו.
אז מה היה לנו?
את הילדות בצילה של טאוזה אפשר לראות כטראומה ומערכת יחסים עכורה. סקורפיוס נתקף באובססיה למציאת הוריו, אשר בעטיה הוא בורח מטאוזה. וכמובן – העימות האלים בסוף.
הנבל הבא לקוח מהעולם המופלא של הארי פוטר, והוא בא מהמשפחה הכי טובה.
בן הטובים
ברטי קראוץ' הצעיר ("ג'וניור") – בחור מוכשר, אינטליגנטי, נצר לשושלת אריסטוקרטית של קוסמים טהורי דם, בנו של בכיר מוערך במשרד הקסמים המופקד על מערכת אכיפת החוק ומועמד כמעט ודאי למשרת שר הקסמים, בחור שקיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן לקבל בעולם הקוסמות, רב כישורים, בעל פוטנציאל לגדולות… רוצח. סאדיסט. סוציופת. ומשרתו הנאמן ביותר של וולדמורט. מה קרה פה, לעזאזל?
למעשה, סיריוס מתאר לנו את מה שקרה על קצה המזלג.
אנו נתקלים בג'וניור במשפטים הגדולים שנערכים לאוכלי המוות לאחר תבוסת וולדמורט הראשונה. ג'וניור, בנו של ברטי קראוץ', פקיד מוערך ביותר, מתגלה לתדהמת קהילת הקוסמים כאוכל מוות אכזר במיוחד ונאמן לוולדמורט באופן כמעט פנאטי. תגובת האב מדהימה: הוא מסרב לפסול את עצמו מכס השפיטה, ושולח את בנו להירקב באזקבאן. האב גוזר את דינו של הבן באופן הפומבי ביותר האפשרי, על מנת להוכיח את קשיחותו והרצינות בה הוא לוקח את תפקידו. הוא מקווה כי יוכל להראות לעולם הקוסמות כי הוא האדם הראוי לעמוד בראש משרד הקסמים. אולם, מעשיו של האב ואכזריותו כלפי בנו פועלים כבומרנג, מכיוון שהקולגות שלו מסרבים לקבל את העובדה שאב יתאכזר כך לבנו. הוא מאבד את כוחו הפוליטי ומעמדו… וגם את בנו, לאחר שמדווח כי נפטר בכלא ממחלה.
14 שנה חולפות ואנו מגיעים לאירועים המתוארים ב"הארי פוטר וגביע האש": בשיא העלילה מתגלה כי ג'וניור הסתתר בהוגוורטס כל אותה שנה, כחלק ממזימתו של וולדמורט. הוא מנסה להרוג את הארי אך דמבלדור, סנייפ ומקגונגל מצילים אותו ברגע האחרון.
דמבלדור מחליט להשקות את ג'וניור בשיקוי אמת ולחקור אותו. בנקודה זו מתחילה אחת הסצינות המרשימות ביותר ביקום של הארי פוטר.
מונולוג הנבל
ג'וניור מספר להארי (ולקורא) בשפה ישירה עד כאב את הסיפור מנקודת מבטו בלי שקרים או סילופים. האמת, כל האמת ורק האמת. דרך אגב, זהו אירוע שלמעשה לא חוזר על עצמו בסדרה: מעולם לא תוארה לנו נקודת מבטו של נבל באופן כל כך בלתי אמצעי וישיר. בדרך כלל נעשה שימוש בפלאשבק (אשר פעמים רבות מפורש על ידי דמבלדור) או שמדובר בנבל שפשוט לא ניתן להאמין לדבריו (כמו לסטרנג' הפסיכוטית או לושיוס האופורטוניסט). הכי קרוב לכך קיבלנו ביומן של וולדמורט – אך הורקרוקס אינו יצור גשמי ושלם, אלא רק חלק קטן מנשמתו של וולדמורט.
ג'וניור מתאר באופן קר ומצמרר את הצד שלו בסיפור: כיצד אביו הוורקוהוליק לא היה נוכח בחייו, כיצד תמיד העדיף את עבודתו על פני בילוי עם משפחתו. את המחסור המתמיד בדמות אב. את הצטרפותו לאוכלי המוות. כיצד החליף דמות אב אחת באחרת. ומעל לכל, כיצד הפעם היחידה בה אביו באמת התייחס אליו, הייתה במשפט הראווה בה הוא שלח אותו לאזקבאן, למרות תחנוניו ותחנוני האם.
הוא מתאר כיצד הצליח להימלט מאזקבאן: זו אימו אשר מצליחה לבסוף לשכנע את קראוץ' למלט את ג'וניור מהכלא. כמו סרסייגם היא אוהבת את בנה, בניגוד לבן זוגה. היא מתחלפת עם ג'וניור, מתחזה לו ומתה שם במקומו. ג'וניור עובר לגור בחשאי עם אביו, ונאלץ לראותו יום–יום מבעד לכישוף ה-Imperius המוטל עליו. בין 4 קירות יושבים השניים בתוך סיר הלחץ הזה, והלחץ, התיעוב והשנאה רק גוברים וגוברים, עד שוולדמורט שומע על משרתו הנאמן ביותר אשר כלוא בבית אביו, והוא מגיע במפתיע לשחררו.
ג'וניור מספר כיצד הצליח להשתחרר משליטת אביו ולמלא את תפקידו במזימת וולדמורט. בעוד ג'וניור משתחרר מכישוף ה-Imperius, מושם אביו באותו הכישוף על מנת שלא יפריע למזימה.הוא מספר כיצד אביו הצליח, בסופו של דבר, להשתחרר מכישוף השליטה המוחית ודלק אחרי בנו להוגוורטס… ועל העימות הבלתי נמנע ביניהם. הוא אומר בפשטות מצמררת: "הרגתי את אבי", אבל הוא לא סתם הרג את אביו: הוא הסווה אותו כעצם של חיה כלשהי וקבר אותו ביערות הסמוכים להוגוורטס. זוהי דרך מאוד מעשית להיפטר מגופה, אך יש כאן מימד נוסף: לקבור גופה ביער, היכן שחיות הבר יכולות למצאה ולכרסמה, הוא אקט של התרסה, שינאה ובוז ואף חילול כבוד המת.
"בן הטובים שהתדרדר לפשע", הוא ארכיטיפ אותו ניתן למצוא ביצירות רבות ואף בחדשות. רולינג משתמשת בו כדי להניף תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: הורים, אנא השקיעו בילדיכם במקום לפנקם בעושר חומרי. כי אם תמשיכו להסב מהם את מבטכם… אתם עלולים למצוא את עצמכם בבית עם ברטי קראוץ' ג'וניור.
אז מה היה לנו?
מה לא? מערכת יחסים עכורה מאין כמותה, טראומת המשפט והשליחה לכלא, פרידה כפויה מאימא, אובססיה לסגור חשבון עם האב ולבסוף העימות האלים והבלתי נמנע.
הנבל הבא הוא מהמרשימים ביותר שהופיעו בשנים האחרונות בטלוויזיה. הוא חווה הורות,אך לא לאורך זמן. היו לו הורים אך הם נטשו אותו ברגע שראו איזו מפלצת הם יצרו. בואו נכיר את… קווין תומפסון.
זה שאינו יודע לחמול
מדובר, כמובן, בקילגרייב מהסדרה "ג'סיקה ג'ונס". קצת אודות הסדרה: ג'סיקה ג'ונס היא גיבורת על אשר סובלת מהלם פוסט טראומטי בעקבות שבי והתעללות ממושכת (במהלכה גם נאנסה) על ידי קילגרייב. היא מצליחה להימלט בעור שיניה ומנהלת מאבק נורא מול קילגרייב במטרה לעצרו בכל מחיר.
קווין תומפסון (שמו המקורי של קילגרייב) הוא ילד אשר חולה במחלה ניוונית קשה. הוריו, מדענים מוכשרים, החלו לחפש דרכים לרפא אותו בכל מחיר. הם העבירו אותו תחת סדרת ניסויים קשה, אשר בסופה זכה קווין בכוח בלתי צפוי: שליטה מוחית באנשים באמצעות פקודות קוליות פשוטות. לא ניתן לסרב לפקודה הניתנת על ידו, וניתן להבין כי זהו כוח רב עוצמה והרסני.
קווין מתעמר בהוריו ומתנקם בהם על ידי שימוש בכוחו החדש – במעשיהם הם אולי הצילו את חייו, אך מבחינתו הם גזלו ממנו את ילדותו. לדבריו, הוא לא זכה מהם לחיבה או יחס ריגשי כלשהו אלא היה עבורם לא יותר מניסוי מאתגר.
לאחר סדרת התעללויות מזעזעת בהוריו, בשיאה הוא מורה לאימו להצמיד ללחיה מגהץ רותח, אביו ואימו המזועזעים של קילגרייב נמלטים ונוטשים אותו (והוא רק בן 10). קילגרייב משתמש בכוחו על מנת לנצל אנשים מסביבו ולקבל מחסה, בגדים, אוכל וכסף. במקביל, הוא מעסיק את עצמו, במהלך שני העשורים הבאים של חייו בניסיון אובססיבי למחוק כל זכר לעצמו.
קילגרייב נתקל מחדש ההוריו בדרך לא צפויה: ג'סיקה ג'ונס. ג'סיקה מעוניינת לשבור את קילגרייב בחקירה ולחלץ ממנו הודאה בפשעיו, על מנת לשחרר מהכלא ומהרשויות את כל אותם אומללים אשר נעצרו לאחר שביצעו פשעים תחת השפעתו ההיפנוטית. אולם לקילגרייב יש רצון ברזל והחקירה שלה נקלעת למבוי סתום.
פריצת הדרך שלה מגיעה לאחר שהיא מזהה את החולשה הרגשית של קילגרייב כלפי הוריו. זהו הכפתור היחיד שיש לה כדי ללחוץ עליו בנסיון לשבור אותו בחקירה, ולכן היא מוצאת אותם ומפגישה אותם איתו. בחדר חקירות מאולתר הבנוי בתוך סביבה אטומה אשר מונעת מהשפעתו ההרסנית של קילגרייב לדלוף החוצה, לצד אמצעי ביטחון אשר ג'סיקה מקווה שיפעלו כהלכה, ומול עדים (אחד מהם בלש משטרה) מנסה ג'סיקה להקליט את הודאתו של קילגרייב. בזירת התרחשות זו מתרחש העימות הגדול (בה"א הידיעה!) בין הנבל להוריו. שימו לב לתיעוב הבלתי פוסק שג'סיקה חשה כלפי קילגרייב (היא לא נופלת בפח המניפולציות שלו, אפילו לא לרגע), לעובדה שכל כך קשה לראות מתי קילגרייב מתכוון למה שהוא אומר ומתי זו סתם מניפולציה שטנית (אם בגלל שקילגרייב הוא דמות בלתי נתפסת או בגלל שדייוויד טננט הוא שחקן מצויין), ולבסוף, כיצד ברגע בו אנו בטוחים שאולי בכל זאת יהיה איזשהו חיבור ריגשי בין קילגרייב להוריו… הרגע הזה מתפוגג והסיטואציה הולכת לכיוון אלים ונורא.
קילגרייב בבגרותו הופך לאדם ללא אמפתיה וללא רגישות כלשהי לחיי אדם. אנשים הם בעיניו כלי משחק טהור, אמצעי לסיפוק יצרים ותו לא. זהו אדם אשר אינו מסוגל ליצור קשר ריגשי עם אף אדם אחר. הוא משלה עצמו כי הקשר בינו לבין ג'סיקה הוא אהבה, אך למעשה זהו ניצול נורא ואונס מתמשך.
קילגרייב הוא נבל אפקטיבי, אך לאו דווקא בגלל ילדותו הטראגית או מאבק האימתנים שלו מול ג'סיקה. קילגרייב מצליח ללחוץ על הכפתורים שלנו לא מפני שאנו פוחדים לשלומנו, אלא מפני שאנו פוחדים כי הוא יגרום לנו לפגוע ביקירינו. ואם קילגרייב עושה זאת להוריו, אשר ניסו לעזור לו בדרכם שלהם ואף הצילו את חייו, הרי שהוא יהיה מסוגל להתאכזר לכל אדם הנקרה בדרכוואכן כך קורה.
ואולי הדבר הקשה ביותר לעיכול עבורנו,הוא שהאיש מטיל האימה הזה לובש את הפנים אשר התרגלנו כל כך לאהובכשהן היו פניו של הדוקטור העשירי.
"היי, מי הזיז לי את הטארדיס?"
אז מה היה לנו?
אתם רציניים? טראומת הטיפולים הפולשניים, מערכת יחסים עכורה שהתבטאה בהטלת טרור על ההורים האומללים, נטישת ההורים את הילד (פרידה כפויה), האובססיה של קילגרייב להעלים כל פיסת מידע על עצמו ועברו, וכמובן… העימות האכזרי מול ההורים.
ונסיים עם… שקרן
התחלנו עם שקרן, ולכן גם נסיים איתו: מי שראה את הסרט "האביר האפל", בוודאי זוכר שהג'וקר אוהב לשמור על עמימות בנוגע לסיפור המקור שלו. במהלך הסרט הוא מספר לפחות 2 גרסאות שונות של אותו סיפור מקור. העמימות הזו היא חלק מסוד קיסמו של הג'וקר. אבל בסופו של דבר, השקרים האלה לא עושים עלינו רושם. בין אם מה שהוא מספר זה אמת או שקר, אנחנו עדיין רוצים שבאטמן ילכוד אותו וימנע את פיגועי הטרור שהג'וקר מבצע.
אבל רגע… אם סיפור המקור של הג'וקר לא משנה את תפיסתינו לפיה הוא נבל מסוכן שיש לעצרו, מדוע שזה ישנה לנו לגבי השאר?
הסיפור של כולנו
המוטיב המשותף האחרון של חבורת הנבלים הזו – כולם מספרים לעצמם (ולנו) סיפור. ואצל כולם, כמו אצל הג'וקר, הסיפור הזה מורכב מאוסף של מניפולציות ושקרים… כמו הפוסט הזה. קוראים יקרים, אני מברבר כאן כבר 4000 מילה, ומספר לכם נרטיב המורכב כולו ממניפולציות ושקרים. אלו מניפולציות מכיוון שאני מספר לכם סיפור קורע לב על אנשים מנוולים, תוך כדי שאני מעלים, מטשטש או מתעלם מהפרטים שלא מסתדרים לי. אלו שקרים, מכיוון שאני מנסה לשכנע אתכם, ברוב חוצפתי, שהסיפורים האלה אמורים לשנות משהו בקשר לדעתנו על הנבלים. אבל הג'וקר מוכיח לנו שזה לא אמור להיות ככה. אם אנו לא מוכנים לקבל את טבעו של הג'וקר ללא כל קשר למקורו, הרי שאנו אמורים לנקוט באותה דעה גם לגבי השאר.
לור ספג מאביו יחס משפיל, אך עדיין זו אינה סיבה להפוך לרוצח המונים. כבן אצולה, קיבל ג'ופרי את החינוך הטוב ביותר שאפשר היה להעניק לו בעולם בו הוא חי, ועדיין הוא בחר במודל חיקוי אלים, למרות שהיו לו כל הכלים להבין מה מוסרי וחוקי ומה לא. סילה יאר, הילדה שהלשינה על אימה וגרמה בכך להוצאתה להורג, מזכירה לי את המיתוס הסובייטי אודות הילד שהלשין על אביו, אשר באותו הלילה נאסף על ידי הק.ג.ב. למחנה עבודה ממנו מעולם לא שב. מסופר כי כששמע סטלין את הסיפור אודות הילד, הוא התבטא בחריפות: "ראיתם את החלאה הקטן? הלשין על אבא שלו!". סקורפיוס מצליח לשבות את ליבנו, מכיוון שהסיפור שלו אכן נוגע ללב. קל להזדהות עם הצורך של סקורפיוס להתנקם בסקארנים, אולם יש לי בעייה קשה עם שובל הגוויות של החפים מפשע שהוא מותיר אחריו. ברטי קראוץ' ג'וניור: אני לא זוכר שמערכת יחסים עכורה עם אב הינה סיבה מוצדקת להפיכה לרוצח, ולגבי קילגרייב… נו באמת, הלא מדובר כאן באמן המניפולציות למרחקים ארוכים. הוריו של קילגרייב לא ניסו להפוך אותו לשפן הניסויים שלהם, כפי שהוא אוהב לספר לעצמו. הם ניסו להציל את חייו ואף הצליחו בכך! קשה להאשים אותם על כך שנטשו אותו, ובפרט לאחר תקרית המגהץ המזעזעת.
הרשו לי לשתף אתכם בחזיון מטריד שיש לי: כל אחד ואחד מהאנשים האלהמדקלם לעצמו את מה שהוא רואה כסיפור חייו. הוא משנן את סיפורו הבדוי מתוך פתק הנמצא מתחת לכרית שלו במיטה, ודואג לעשות זאת באופן מושלם. וביום שידור הפרק בטלוויזיה (או, לחילופין, פירסום הטקסט הספרותי), על במה ולאור זרקורים, ניצב מולנו הנבל המדובר, ובקול נרגש, עיניים דומעות ורטוריקה שאין לעמוד בה, הוא נואם ומדקלם באזננו את הנרטיב המניפולטיבי אותו הוא שינן בכישרון רב. "אתם רואים," הוא שואג לבסוף בגרון ניחר, "זה בכלל לא אני! זה הכל בגלל אבא ואימא!" והסיפור נשמע כל כך משכנע באזננו, ואנחנו נסחפים וכמעט משתכנעים, ושוכחים בדרך אמת אחת פשוטה ואכזרית. והאמת הזו, שהיא למעשה השורה התחתונה של הפוסט הזה, מזכירה לנו שבסופו של יום, למרות טראומות הילדות, סיפור החיים הקשה וההורים הלא מתפקדים, נבל הוא עדיין… נבל.
תודתי הניצחית נתונה לשבע פיילוטאיות מופלאות אשר העלו את ההרצאה הזו על המסלול הנכון: רותם ברוכין, מאיה גרשוביץ, איריס מזור, נבט טחנאי, הלה הראל, ריקה טייכהולץ והילה פלג.
היא: …כי באמת שום דבר לא מפריע לו לירות בך בתחילת ההופעה, או ברגע שאתה מתיישב בכיסא, או בכלל כשאתה קם בבוקר, או כשאתה הולך ברחוב. כן, אתה צודק, צריך לחכות סרט שלם בדיוק לרגע בו מכים במצילתיים.
הוא: זה ערוך היטב!
היא: זה לא הגיוני.
הוא: יש לך רעיון יותר טוב?
היא: אוקראינים.
הוא: אה, ברור… רגע, מה זה היה?
היא: אוקראינים. שילמתי בזמנו לכמה אוקראינים לארוב לך ולסגור עניין. הם קיבלו את כל הכסף וממתינים להוראות.
הוא: אוקראינים? מה מתוחכם בזה? אין בזה שום דבר אקזוטי! נראה לך ש…
היא: אוקראינים.
הוא: את בטוחה שאת אוהבת אותי?
היא: אני יותר אוהבת את הנחישות של האוקראינים.
הוא: אני לא מאמין. שלושה עשורים של בקיאות בסצינות רצח של היצ'קוק, ומה שהולך לגמור אותי זה אוקראינים.
הכותב המתוסכל 