הוא והיא #56

הוא: היי, מה את עושה?

היא: מלמדת את הילדה טארוט.

הוא: אה.

היא: היא ביקשה.

הוא: ברור.

היא: לגמרי בעצמה.

הוא: ומה הממצאים עד כה?

היא: הקורונה תימשך עד…

הוא: נו באמת, את מי זה מעניין?

היא: אתה רציני?

הוא: למה את לא בודקת…

היא: אני לא בודקת אם אתה זוכה בגפן השנה.

הוא: אני בכלל לא מבין מה התועלת בפיתוח פרדיגמות מדעיות אם לא משתמשים בזה לטובת הכלל, וכשאני אומר "טובת הכלל" אני מתכוון כמובן לתועלתי האישית.

היא: ואם נבדוק ונראה שאתה לא זוכה?

הוא: אז אני אהמר נגדי ואעשה בוחטות.

היא: הימורים?

הוא: מאמי, את לא הימרת במגרש של הגדולים אם לא הימרת על הגפן.

היא: הימורים. על גפן.

הוא: היינו חייבים להיות פרקטיים. אין לנו תקציב לשלוח שני מועמדי גפן מכל מחוז לקפיטול בעונת האסיף לתחרות עד המוות, את יודעת. אם היה לנו תקציב לשטח כל כך גדול, היינו פשוט עושים שם כנס וזהו.

היא: ואיך בדיוק מתנהלים ההימורים האלה, אם מותר לי לשאול?

הוא: זה די פשוט, האמת. נציגה מוועדת ביקורת מכריזה על התוצאות, ואורח הכבוד כורת יד למי שאין לו כסף לשלם על ההפסד.

היא: ואם אין…

הוא: בשנים בהן אין אורח כבוד, מתבצעת עריפת ראש טקסית ע"י מישהי מהוועד. ככה שומרים על ריענון מתמיד של הקהל באשכול. זה גם תורם להרתעה.

היא: את מי יש להרתיע?

הוא: את כל מי ששואל את השאלה הזאת.

היא: אהא. אתה יודע, כל זה בהנחה שיהיה בכלל כנס.

הוא: ומה אומרים הקלפים?

היא: זהו, שזה לא כזה חד משמעי.

הוא: מה הכוונה?

היא: יהיה כנס במתכונת קצת שונה. יהיה להרבה אנשים קשה לקבל את המתכונת הזו, אבל בדיעבד יראו את היתרונות.

הוא: זה מה שאומרים הקלפים?

היא: זה מה שאומרים הקלפים.

הוא: אבל למי יכרתו את היד?

היא: אין די נתונים על מנת לתת תשובה בעלת משמעות.

הוא: אני תוהה מה המובהקות הסטטיסטית של שיטת המחקר שלך.

היא: זה טארוט.

הוא: רק בגלל שזה טארוט לא אומר שאין מאחורי זה מכלול של אקסיומות מבוססות ומסקנות עקביות הניתנות לבחינה בשיטה אמפירית.

היא: אמפירית בתחת שלי.

הוא: אם אנחנו לא יכולים לבטוח בטארוט, מה הלאה? נמצא סתירות באסטרולוגיה? נכפור בהומיאופתיה? ננטוש את הגרפולוגיה?

היא: יודע משהו? הנה, עכשיו אני בודקת לגבי הגפן. רגע… או, הנה. חבל.

הוא: מה חבל?

היא: זה לא נגמר טוב עבורך.

הוא: סליחה?

היא: אני חוזה שבכנס הבא יעשו לך מה שאתה עושה לי.

הוא: לפחות לא יערפו לי את הראש.

היא: לא. רק יאכלו אותו.

הוא והיא #52

הוא: המתח הזה הורג אותי.

היא: תקרא קצת בשנתון, זה ירגיע אותך.

הוא: מה יש לי מהשנתון המזורגג? את יודעת שלא זו הבעיה.

היא: אני חושבת שיהיה בסדר.

הוא: זה קל להגיד.

היא: אני כמעט בטוחה שתזכה בגפן.

הוא: ואני לא בטוח! אני לא חי בגן עדן של שוטים, לעזאזל!

היא: אני לא מעלה בדעתי שלא תזכה, מדובר בקהילה מבית טוב.

הוא: מה יש לי מהקהילה, מי הם בשבילי?

היא: הם לא ירשו שלא תזכה בגפן, אתה תראה.

הוא: ירשו ועוד איך! מצידם הם יכולים לתרום את סכום הזכייה לוועד למען החייל, אנשים עושים דברים כאלה.

היא: אלוהים, נמאס לי להרגיע אותך, אגואיסט! אתה לא חושב שיש לי בעיות משלי? מניין לנו לדעת שכל הקהל באולם הזה יודע שאתה סופר ואני אשת סופר?

הוא: בוודאי שאני סופר! אני הרי סופר בקבוצה של סופרות.

היא: כן! אבל מניין להם לדעת? אולי הם חושבים אותך לצייצן או פייסבוקר ותו לא, רחמנא לצלן?

הוא: לא, לא, לא! אני לא צייצן ולא פייסבוקר, אני סופר.

היא: אבל מניין להם, אני שואלת, מניין להם?

הוא: אני מנסה להיות ריאלי, אני מנסה לנתח את הדברים כמו סופר. אם הם לא תורמים את הכסף, לעזאזל, אם הם לא תורמים את הכסף לוועד למען החייל, אם הם מספיק נהנתנים כדי לשכוח את החיילים ביום שמחתם, אז מה? בוודאי שהם לא ייתנו לי לזכות, המנוולים!

היא: לכלוך אתה מוצא בכל מקום. אני מסתכלת בעיניים של צוות התוכן, ורואה שהם לא מזהים אותי בכלל, וחושבים שאני לא אשת סופר, ואני לא יודעת מה לעשות. הם חושבים אותי לאשת בלוגר, או זוגתו של איזה פייק גיק בוי ואני, סליחה, אבל אני חשבתי שהשמלה צועקת 'אשת סופר' ולא אשת בלוגר, למען השם. אבל מסתבר שהשמלה המזורגגת שותקת, אללי, שותקת כמו קוספליי זול של איזו דמות נשכחת מכוח G.

הוא: הם יכולים להחליט שהם סתם נותנים את הפרס בהגרלה, הם הרי מסוגלים להכל האנטי סוציאלים האלה, ובינתיים אנחנו תקועים עמוק-עמוק עם המועמדות הארורה.

היא: אשת בלוגר – היית מאמין?!

הוא: אני לא באתי לכאן בשביל מועמדות! כל פעם המתח הזה בחגים, ואינעלרבאק למה? מה עשינו? למה אנשים הולכים לכנס המחורבן הזה והורסים לנו את החיים? הרי אם לא עלית לשלב ב', אז אתה יודע כבר שהמוות הגיע ואין מקום לאשליות, אז אתה קונה לעצמך משהו בבוזה כדי להמתיק את טעם הכישלון. אבל, שכה אחייה, אם עלית לשלב ב', אתה הרוס, שבור, מעוך! כל הכנס אתה נע בין תקווה למפח נפש, בין מטריקס למטריקס רילודד, בין חתן גפן למועמד עלוב! היכן אני עומד, לעזאזל? מי אני?!

היא: אתה סופר, ואני אשת סופר! ואף אחד לא יחשוב אותי לאשת בלוגר – אתה שומע? נגיד שהסדרנית זיהתה אותנו ויודעת שאני אשת סופר, ואז אומרת לראש הצוות שלה שאני אשת סופר אף על פי שאין לי מושג איך היא תמצא עכשיו ראש לזה, אבל נגיד שהיא אומרת לה, האם זה אומר שראש הצוות אכן תעביר את זה הלאה, לשאר הסגל? למתנדבים? לכרטיסנית בכניסה? מה האינטרס שלה להפיץ שאני אשת סופר ולא אשת צייצן? מה אכפת לה בכלל, לפרחה, שאני סובלת? העיקר שהיא מאושרת, הבהמה, העיקר שהיא מפלרטטת על הבמה עם אורח הכבוד חסר הכישרון, המאוס, המלא בעצמו. מה אכפת לה שאשת סופר שכולם בטוחים שהיא סתם אישתו של איזה בלוגר דמיקולו עם בקושי תריסר עוקבים, גוססת מול עיניה.

הוא: ונניח, נניח שאני מאמץ את נקודת ההשקפה שאכן אזכה, שאהיה חתן פרס גפן, מניין לי לדעת שהפרס יוענק לי על ידי אורח הכבוד בכבודו ובעצמו, או שמא על ידי חדל אישים אלמוני? וגם אם יוענק על ידי האורח הנפוח, הכיצד נהיה בטוחים שמסגרת התעודה תהיה עדיין בגודל הנכון שהיתה תמיד ושבמיוחד עבורה פיניתי מקום על הקיר בסלון? אני הרי תולה תעודות אך ורק על הקיר בסלון מול דלת הכניסה, היכן שכולם יראו! ואפילו אם אלך צעד אחד קדימה, זוגתי, צעד נוסף לעבר הטימטום הטהור שהוא אופטימיות, מניין לי שלא החליפו שוב את סמליל הפרס? אולי הסמליל החדש יהיה תפלצת גרפית מעוררת בחילה, אשר תסיח את דעת האורחים מהעובדה שאני חתן גפן ולא מועמד?! ואולי אין בכלל תעודה, אלא זר פרחים נבול ונשיקה על הלחי? הביטי במכשולים הנערמים לרגלינו; שכה אחיה, לא פתרנו בעייה אחת בלי שתצוף אחרת, ומה התכלית? אילו חיים אלה, ריבונו של עולם? לאן הם מובילים?

היא: לבית החולים. איני יכולה יותר. או שחושבים אותי לאשת סופר – כולם, כל הסגל והמתנדבים, כולל צוות הקופות ומפעילי ההוביטון, או שאנחנו מסתלקים.

הוא: אנחנו מסתלקים. החיים שלנו הרי לא תלויים בכנס האשכבה הזה. קדימה, נלך הביתה ונעניק פרס לעצמנו.

היא: אצלנו בבית לא יחשוב איש שאני לא אשת סופר, מפני שעל הדלת ישנו שלט שבו כתוב – "כאן גרים בכיף סופר ואשת סופר".

הוא: נלך! רגע, ואם בכל זאת אזכה? והאורח הנפוח ילחץ את ידי? וייתן לי תעודה בגודל הנכון?

היא: ואם… אם כל הסגל והמתנדבים אכן יודעים שאני אשת סופר?

הוא: הו, התלבטות כה קשה. הפכנו לשברי כלי, זוגתי היקרה.

היא: מלחמות הגפן הותירו אותנו רמוסים.

הוא: עוד תראי איזו לווייה נעבור.

היא: אבל השאלה היא האם כולם ידעו שזו המתייפחת ליד הארון היא אלמנת סופר.

הוא: לא, יקירתי. השאלה היא זו – יום לאחר הכנס, איזה האשתג ייתנו ללווייה: מועמדגייט או אשתגייט?

בהשראת המערכון הנפלא מאת חנוך לוין.

עלייתו של ישראמן (סיפור)

הקדמה

הנה, ישראמן. כמו שרצית. סוף סוף הצלחנו להגיע איתך למשהו. זוכרים איך הכל התחיל?

ראשיתו של ישראמן במטלה בסדנת כתיבה לפני מס' שנים, שנושאה היה כתיבת יומן לדמות. דמותו המופרעת של גיבור העל גס הרוח והלא יציב נפשית עלתה בעיני רוחי ומצאה את דרכה לטקסט.

אפשר לזהות בנקל את ההשראה לישראמן: קצת הומור ישראלי בסגנון "גבעת חלפון", קצת קומיקס פארודי בסגנון "סופר שלומפר", וכמובן השפעה מאוחרת יותר של הסיפור המצויין "מלדרה מוטרדת" מאת גיא בוסקו, שהופיע לראשונה בתחרות "פרס עינת 2014" ולאחר מכן מצא עצמו באסופת "היה יהיה 2015" בגרסה משופרת בעריכתו של אהוד מיימון (האין זה סימלי כי זו אותה אסופה בה פרסמתי לראשונה בשנתון?).

מאז הוא המשיך להפציע בבלוג שוב, ושוב, ושוב, ושוב… ועוד.

אם להתבטא בשפה בוגרת, זה די מעניין לראות את האבולוציה שעברה על ישראמן מאז שנכתב לראשונה. דרך פחות בוגרת היא לציין את האמת הפשוטה שפשוט לא היה לי מושג מה לעשות עם הדבר הלא מזוהה הזה. התחלתי עם ישראמן כפארודיה פרועה על גיבורי על. משם המשכתי לסאטירה עכשווית פוליטית-חברתית. לאחר מכן השתמשתי בו ככלי יעיל להפליא להוצאת קיטור (ע"ע ישראמן וועדות ההשמה לילדים עם צרכים מיוחדים).

בערך בתקופה ההיא ניסיתי לחשוב האם הדמות יכולה להיות משהו רציני שיכול להחזיק סיפור של ממש. אולי אפילו נראטיב רחב יריעה כלשהו. בעיני רוחי ראיתי את דמותו המיוסרת והאפילה של ישראמן, המלווה את ישראל מאז קום המדינה ושלובה באירועי מפתח, מעין חייל על המלופף בקונספירציות פוליטיות מורכבות, מאבד את נשמתו ונופל אט אט לצד האפל, עד שהופך לנבל על. משהו בסגנון רורשאך מ"וואטצ'מן" פוגש את וולטר ווייט מ"שובר שורות", לו היו לבושים שניהם במדי זית ומקטרים על השבת שקיבלו מרס"ר המשמעת בגלל ששכחו לשים שמן בבאטמוביל. זה היה יכול להיות סיפור מעניין… עד ששוחחתי על כך עם המנחה הקשוחה עד מאוד.

"אני אגיד לך מה לא עובד ברעיון שלך," אמרה לי רוני בנועם, "גיבור על כמו שאתה מנסה לבנות כאן? זה מושג אמריקאי במהותו! קצת קשה לבנות עלילה כזו שתהיה ישראלית ומשכנעת. אתה מבין?"

כשעניתי לה "כן, הבנתי…" יכולתי לשמוע את הרוח יוצאת לי אט אט מהמפרשים.

פריצת הדרך הראשונית הייתה כשכתבתי את צואה גרעינית. למה? מכיוון שבאופן טבעי ניסיתי לכתוב את הטקסט הארסי ההוא דרך עיניה של הדמות הארסית והקיצונית ביותר שיכולתי לחשוב עליה, אותה דמות שכבר התרגלתי להשתמש בה על מנת להביע מחאה או תסכול. כמובן שהרעיון נזנח עד מהירה, מכיוון שיש בעייתיות מסויימת בלהשתמש בישראמן הסקסיסט עד אימה כמשיח הנושא על כנפיו (או יותר נכון: גלימתו) מסר פמיניסטי. אבל כבר אז נוכחתי לדעת עד כמה הדמות הזו חיה סביבי ומקיימת עימי דיאלוג מתמשך, בין אם ארצה או לא ארצה.

למעשה, ישראמן הפך לדמות ערטילאית הנוכחת בבית כל הזמן. "לעזאזל," מצאתי עצמי אומר שוב ושוב למלכת היופי כשמישהו עצבן אותי, "חבל שאין לנו כאן את ישראמן עכשיו. הוא היה פותר לנו את העניין."

"אתה צודק," השיבה לי, "היום שוב הציקו לילדה בבית הספר. בהחלט היינו יכולים להיעזר בו."

"שלא לדבר על הבירוקרטייה!" זעקתי כשעמלנו במשך שנתיים לסדר עניין רישומי הקשור לבית שלנו, "למה הוא לא מגיע וסוגר לנו את הפינה הזו!"

רשימת המשימות שהכנו לישראמן הלכה והתארכה, אך העריק הזה פשוט סירב להתייצב. חוצפה של ממש, אם אתם שואלים אותי. אני נותן לו חיים, טקסט, קיום במרחב הדיגיטלי, והאפס הזה מצפצף עלינו. מה זה מצפצף – משתין עלינו בקשת.

ואז ראיתי את הפיתרון… סופסוף. ומצאתי אותו כאן. לעזאזל, אפילו הייתי פיזית באותו מקום, אותה חורשה שבה נכתב "תום" לראשונה, כאשר הבנתי לפתע איך ישראמן צריך להיות כתוב. יותר מזה, הבנתי אותו.

"ומה אם…" מלמלתי לעצמי, "ומה אם הוא באמת היה כאן? ורק אני רואה אותו? ויש לו ממשות בעלת חוקים משלה? ועבר מסתורי? ואיזשהו קשר מיסטי למקום הפסיכי הזה בלב המזרח התיכון?" ולאחר מחשבה נוספת "ונניח שהוא באמת היה כאן… אולי הוא אפילו היה איתי כשכתבתי את תום לראשונה? הרי כל הורה לילד מיוחד מרגיש לפעמים שלא היתה מזיקה נוכחות של גיבור על שיעזור ברגעים הקשים… לא?"

עד מהירה קיבל ישראמן ביטוי שונה לוריאציות שבהן דמיינתי אותו בהן עד לאותו רגע. כן גיבור על, אך עם רקע שיכול להחזיק סיפור של ממש. כן דמות מופרעת וקיצונית, אך עם תירוץ מספיק קוהרנטי ואמין סיפורית על מנת להצדיק דמות שכזאת. מצד אחד ארכיטייפ של רפרנסים גיקיים למהדרין, המערב אזכורים לבאפי, הנסיכה הקסומה ומונטי פייתון, אך מצד שני עם רקע תרבותי ישראלי הלקוח מקישון והגשש החיוור.

אך יותר מכך: אם יורשה לי לקפץ מעט מעל כתפי ענקיות, הרי שישראמן הוא במידה רבה תוצאה של ההערכה העצומה שאני חש כלפי סדרת שומרי הערים של רותם ברוכין המופלאה. אם רוח המקום קיימת עבור כל ישוב ומקבלת את אופיו, למה לא לנסות משהו דומה עם מדינה שלמה? ישות מיסטית כלשהי, השואבת את כוחה מאופייה (לטוב ולרע) של מדינה איתה היא מזוהה, מקיימת דיאלוג שברירי עם אדם אחד ויחיד המסוגל לתקשר איתה, ומנסה בדרכה האגרסיבית ובלתי ניתנת לשליטה לעזור? דמות המערבת גיבור על "קלאסי" (פחות או יותר) ומצד שני – ערס מצוי אשר אותו אנו מכירים גם אם מעולם לא פגשנו אחד כזה. הגברתן החביב אך השובניסט, אשר מחכה להזדמנות לעזור, או בלשונו "לסגור את הפינה, אחי," ואז לשתות איתנו קפה בוץ "אבל שיהיה שחור-שחור, לא כמו זה של האשכנזים, אח'שלי."

ומעל לכל: מה ההשפעה של דיאלוג עם יצור כל כך מסתורי על אדם אחד רגיל, המנסה בסך הכל להתמודד עם טיפול יומיומי ומפרך בבנו האוטיסט, בתקווה שחייו לא יהרסו על ידי מפגשים חוזרים ונשנים עם יצור המעמיד את עצם שפיותו בסכנה?

ישראמן דרש ממני כתיבה זהירה יותר מאי פעם מכיוון שהיה זה רעיון שביקש לפרוץ החוצה במשך תקופה מאוד ארוכה, אך גם מפני שהכנסתי לתוכו אלמנטים רבים מחיי האישיים. או כמו שאחת הבטאיסטיות אמרה לי (ולא אציין שום פרט מזהה לגביה למעט העובדה שהיא טבעונית, בדורופובית, ושמה יעל פורמן): "יש לך דמיון פורה מאוד, מכיוון שאין בסיפור הזה שום דבר שמזכיר את החיים של אף אחד שאני מכירה!"

תהליך ההבשלה הארוך של ישראמן הצדיק את עצמו, והשנה הוא מועמד לפרס גפן בקטגוריית הסיפור הקצר. יאי! תמיד רציתי להפסיד לאחת מהפיינליסטיות האחרות!

רגע, ומה הלאה אתם שואלים? ובכן, זו היתה התנסות מרתקת מכפי שארצה למצות אותה בסיפור קצר. למעשה, "עלייתו של ישראמן" הוא מבחינתי Discovery Writing עבור כתיבת רומאן פנטסיה של ממש, אשר יושלם ממש אוטוטו! כלומר, עוד שנה-שנתיים. אולי יותר. בערך. בעתיד הנראה לעין. יודעים משהו? כש ג.ר.ר. מרטין יוציא את רוחות החורף, גם אני אוציא את שלי. או יום אחרי.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

"עלייתו של ישראמן" פורסם לראשונה באסופת היה יהיה 2018, בעריכתו המעולה של אהוד מיימון.

בנוסף (ולשמחתי הרבה) פורסם הסיפור כחלק ממועמדי הגפן באתר האגודה. קריאה נעימה!