הוא והיא

הוא והיא #31

הוא: מאמי, אני צריך לשתף אותך במשהו.

היא: לא, אתה לא.

הוא: זה שיתוף חשוב.

היא: לא מעוניינת.

הוא: באמת?

היא: באופן שוטף.

הוא: אבל זה נוגע לגפן.

היא: אתה עדיין משתף.

הוא: יש לי בעיה עם ההצבעה לגפן.

היא: כבר שיתפתי שאינני מעוניינת להשתתף בשיתופך.

הוא: אני לא יודע למי להצביע. כולם היו טובים השנה…

היא: אין לך שותפים אחרים לשיתופים?

הוא: ואני לא מצליח להתמקד בבחירה.

היא: זה בגלל שאתה עסוק בשיתופים.

הוא: אני יודע! אני אנסה לצמצם את הרשימה לפי קריטריונים שרירותיים לחלוטין!

היא: והיית צריך שיתוף בשביל זה?

הוא: לדוגמא – השנה אני אצביע בקטגוריית הסיפור הקצר ל… סופרת!

(פאוזה)

היא: אני לא רואה איך זה מצמצם לך את הרשימה.

הוא: פאק. אז למישהי מהנון סופית.

היא: עדיין. והשיתוף הזה מעייף אותי.

הוא: אז למי אני אמור להצביע, קיבינימט?!

היא: אני בטוחה שיש עוד דרכים להגיע להחלטה.

הוא: איזה דרכים, מה דרכים? איך זה אפשרי בכלל?

היא: על מה אתה מדבר?

הוא: האם אני אמור להצביע להיא שפעילה בכנסים או להיא שמשתתפת בפאנלים? להיא שפירסמה בבלי פאניקה או להיא שפירסמה באתר של האגודה? להיא שפירסמה באספמיה או להיא שפירסמה בשנתון? להיא שהייתה מועמדת גם בשנה שעברה או להיא שחברת אגודה? למי, אלוהים, למי?!

היא: זה לא שיתוף, זו שטיפה.

הוא: להיא שאהוד מיימון ערך אותה או להיא שרמי שלהבת ערך אותה? להיא שכותבת מדע בדיוני או להיא שכותבת פנטסיה? להיא שיש לה המון עוקבים או להיא שחברה שלי בפייסבוק?

היא: אבל…

הוא: להיא שעושה לי בטא? להיא שחכמה ממני? להיא שיש לה לפטופ? להיא שיש לה ר' בשם? להיא שיש לה בלוג? להיא עם המשקפיים? להיא שנמוכה ממני? מה הולך פה, בתכנית הריאליטי הפסיכוטית הזו?!

היא: אולי פשוט תקרא שוב את הסיפורים?

הוא: תעשי לי טובה, קריאה זה לחלשים.

היא: אני רוצה לבדוק מחדש את השותפות הזאת.

הוא: רוצה שאני אגיד לך בדיוק מה הולך להיות פה?

היא: אני כבר יודעת שאתה הולך לי להגיד מה הול…

הוא: אז אני אגיד לך בדיוק מה הולך להיות פה! אני גמרתי עם זה! לא משתף יותר פעולה עם ה"כותב נולד" הדקדנטי השנתי הזה. זה תעלול ציני בכושר קבלת ההחלטות של ציבור שלם! משחק סאדיסטי של האגודה! פוליטיקה קטנונית של חברי וועד! הפיכת קהילה שלמה למריונטות ניאורוטיות! קץ הילדות! תחילת האפוקליפסה! סדום וסאנידייל! אנרכיה של ניטפיקרים, הבנת אותי?!

(פאוזה)

היא: מאמי…

הוא: **סניף** כן?

היא: יכול להיות ש…

הוא: **סניף-סניף** יכול להיות שמה?

היא: שאתה אולי טיפה'לה מאוכזב מזה שלא העפלת לשלב ב'?

הוא: באמת מאמי, את יודעת שאני לא אוהב לשתף.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #30

היא: אז איך היה הפיילוט?

הוא: היה אחלה!

היא: באמת?

הוא: כן, היה ממש קשה ובעייתי. ההרצאה לא הייתה טובה.

היא: רגע, אבל הרגע אמרת ש

הוא: היה מצוין, ממש זרם וכולם נהנו.

היא: אני לא מבינה.

הוא: מה יש להבין? היתה הרצאה טובה וממש בעייתית, והפיילוטאים התלהבו מאוד וממש הפריע להם הכל.

היא: אתה מפתח אלרגיה להיגיון?

הוא: תראי, הכותרות לשקפים היו ממש מצחיקות

היא: אוקיי, אז הכותרות היו טובות.

הוא: …וכמובן שלא צריך אותן והן רק מפריעות לזרימה של ההרצאה, וחוץ מזה הן מעולות.

היא: אתה מקשיב לעצמך היום מהצד הלא נכון?

הוא: מה מסובך להבין?! זו הרצאה מעולה וצריך לשנות בה המון ולהעביר אותה איך שהיא!

היא: שמו לך משהו באוכל, נכון?

הוא: אוי, והעיצוב… העיצוב של השקפים היה פשוט

היא: כן…?

הוא: ממש בעייתי ונראה נהדר וצריך לשנות את כל הפונטים ולא לשנות כלום.

היא: זה הפוסט שאתה רוצה שאנשים יקראו בשישי על הבוקר?

הוא: והתמונות… חייבים להגדיל את כולן.

היא: אוקיי, אז ההרצאה תהיה יותר גרפית ומעניי

הוא: ולהקטין אותן. מיד. הפונט קטן מדי.

היא: טוב שלא אמרת שהפונט

הוא: הרבה יותר מדי גדול וחייבים להגדיל אותו ולהקטין אותו כדי שהתמונות יהיו קטנות כי הן ממש גדולות מדי וחייבים להגדיל אותן עוד יותר כדי שהפונט יוכל לקטון ולגדול.

היא: בו זמנית.

הוא: די להתבדח.

היא: עוד משהו?

הוא: ותפסיקי להיות רצינית כל הזמן!

היא: אבל

הוא: וזה עוד משהו שאמרו לי – שהבדיחות ממש סבבה

היא: אחלה!

הוא: …והן ממש מיותרות וחייבים להפסיק איתן ולספר עוד מהן.

היא: אבל

הוא: תפסיקי לקטוע אותי, ולמה את לא מדברת?

היא: אז מה שאתה אומר, זה שישבת שם שעה וחצי ושמעת פידבקים מנוגדים משישה משבעה אנשים?

הוא: וחתולה.

היא: איזו חתולה?

הוא: הייתה שם חתולה שהסתובבה בדירה והביעה התעניינות.

היא: מי הביא אותה?

הוא: שרודינגר.

רשומה רגילה
הומור

העורב-לוגין

מעשה בכמה כותבות/ים שהתכנסו בצימר למשך שבוע, למטרת כתיבה מרוכזת נטולת הפרעות (Writing Retreat). עד מהרה גילו כי קיים בצימר אורלוגין המקפיד להרעיש מדי שעה עגולה (24 שעות ביממה!), מטס חיל האוויר המשייט מעל ראשם וכן נפח העובד ממש מול חלונם. סבלנותה של אחת הכותבות (אשר לא אציין פרטים לגביה למעט טבעוניותה ואיבתה הרבה לעגבניות) נמתחה עד הקצה כבר ביומיים הראשונים. אני מעריך שקיימות 2 השלכות אפשריות מבחינתה לשבוע הזה: כתיבת רומן, או פציחה במסע רצח סדרתי של שענים.
אלו קורותיה, המבוססות באופן חופשי על תרגום ז'בוטינסקי ל"העורב" האלמותי של אדגר אלן פו.

בבוקר יום קר-אפרור, עת טבעונית כותבת סיפור,
בספירת מילים עוסקת (עניין חשוב – וזה ברור!),
צליל סתום נשמע בצימר, מרגיז יותר מקול של דימר,
"זה אורח" – כה לחשה – "זה אורח, זר או גר –
זה אורח, לא יותר".

זכורני: שבוע רייטאין, חמישה כותבים רילקסינג…
(אני יודע, חרוז גרוע,
היה בי צורך לאלתר,
אני מבטיח – לא יותר)

"וילונות הומים ברחש צקו לחש, הגו-נחש –
ארגמן יריע משי נף אימתה בהסתר"…
תהרגו אותי אם הבנתי על מה אדגר מדבר.
עזבו עכשיו: הרעש חוזר. מה אדגר אומר?
"גר אחד תועה בדרך, זר בנשף מאחר –
זהו, זה ולא יותר".

נח הרעש הטורדן לרגע,
וקראה: "תודה לאל!"
אך מקץ 60 דקות "יד קלה דופקת או רצפת חדרי שורקת"
ופתחה את הדלת לשמע הרעש המפגין,
ולזוועתה נגלה… האורלוגין.
אורלוגין ישיש ומפלצתי,
מתקן חורק, רועש, חופר…
אורלוגין – ולא יותר.

"ובתהם רבה סקרתי, והחרשתי, והרהרתי –
הרהורים שפה בן-חלד מעולם עוד לא הרהר."
הרהורים כמו: שעון מנוול, מחורבן, סדום ועמורה…
קיבינימט אדגר, הו דה פאק איז לנורה?
את השם אתה לוחש, אני הבנתי, זה ברור,
אבל למה "הד בערפל התנער"? מה אומרים הרופאים, והאם זה חמור?
ובינתיים השעון המזורגג חופר,
ושפיות הסופרת… חושש אני שתתערער,
ומה יישאר? כלום ולא יותר.

וחזרה היא דום לשבת, ולבבה אכל להבת –
ופתאום שנה הרעש, אך כעת כמו הר געש.
מטס F16 בשמיים, ונפח מרעיש כפליים,
סוד הכשף מתברר: קנוניה היא, לא יותר.

הרימה את מסגרת החלון – וגדל תפארת
בא נפח ישיש כנצח – בא גבה וקודר,
עם הפטיש ללא רחם,
הכיצד סופרת תינחם?
מטרד קשה ורצחני, למה הנפח חותר?
את הרייטאין להחריב. להרוס – ולא יותר.

בעינים בו דבקה ומתוך עצביה שחקה,
"מה רצונך, שר התופת, שם, באפל גיא עכור?"
"בעגבניה חשקה נפשי!" צווח הוא,
"בעגבניה – אל עד-אין-דור".

כה אמר – ברור שמעה, ותמוה לו תמהה
אם כי לא הבינה – לא יכלה עוד לפתרה.
נזדעזעה היא, הסופרת,
מהמילה האסורה.
"קיבינימט!" הזדעקה, והכריזה מלחמה.
"כי מחר, כך בי נשבעתי, עוף יעוף המנוול!
נוס ינוס הוא, ומייד, נוס ינוס אל אור ודרור!"
אך הוא קרא רק: "אל עד-אין-דור".

הס! מה זה, קול שאון? קול כזב, קול בגידה?
רחשן אזני מרגשת… הלא זה אוטו גלידה!
משת"פ ארור, מטס בסחרור, נפח על רקע לא ברור,
וברקע האורלוגין, לא יעזור כבר אופטלגין,
יכסה ליל צלמוות שחור משחור,
ויקרא: "אל עד-אין-דור".

"צא ולך, שטן!" רעמה בחרון אפה, וקמה –
על הנפח בקול מטיל אימה,
"שוב לסער, שוב לתופת – שם יאה לך מדור!"
אל תשאלו מה הלך שם,
אך הוא ברח… אל עד-אין-דור.

האורלוגין המקולל,
הושתק מהר חיש קל,
בעזרת קולגה ואילתור מזהיר
(וקצת עזרה מרוח עיר),
אל המטס פרצה היא פתע, והביאה בו מגור,
"אל תפריע, צא, עזבני ערירי בדמי ודרור!"
גם הוא ברח, אל עד-אין-דור.

והרייטאין? נשאר נטוע – לא ינוע, לא יזוע,
השמועה, כך מספרת, כי לא יסור מראש אתונה,
ולנצח לא ימור,
ומה למדנו, איך החכמנו? מה כתוב בחשבונית?
לעולם, בחיים, אף פעם לא להתעסק עם טבעונית,
גם טקסט זה מגיע לקיצו, ואיני מביט אחור,
אומר שלום לכם כעת… אל עד-אין-דור.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #14

הוא: אני לא מאמין!

היא: מה קרה?

הוא: אני פשוט לא מאמין!

היא: אלוהים אדירים, מה קרה?

הוא: תראי את זה!

היא: את מה?!

הוא: את זה!

(פאוזה)

היא: אתה רציני? לא ידעת את זה?

הוא: מה, את ידעת?

היא: ברור, כולם יודעים.

הוא: ממתי?!

היא: מתמיד.

הוא: והסתירו ממני?!

היא: ברור. זה לא כזה קשה. יש הרבה דברים שאתה לא יודע.

היא: למה בדיוק… את מתכוונת?

היא: אתה אף פעם לא יודע מתי משודרת "החללית".

הוא: ואת כן?

היא: ברור, אבל אני מסתירה.

הוא: זה גיהינום מה שהולך פה.

היא: איפה הילדה לומדת אתה יודע?

הוא: לומדת? היא לא בגן?

היא: הילדה בת 7.

הוא: וואללה? פשי, איך הזמן טס.

היא: זה משפט שגברים אומרים כשהם לא זוכרים כלום.

הוא: שיט, גם את זה לא ידעתי.

היא: ג'ון סנואו זה עורך ויקיפדיה לידך.

הוא: אולי די כבר?

היא: גם על הנישואים הפתוחים שלנו לא ידעת.

הוא: סליחה?!

היא: ותראה מה כותבים עליך בפייס. בא'נה, אתה ממש NOOB.

הוא: אלוהים אדירים, שופכים את דמי!

היא: זה הלינצ'רנט הכי מוצדק בעולם.

הוא: מישהי פה כותבת שאפילו החתולה שלה ידעה את זה!

היא: נו באמת, זו חציית קו אדום.

הוא: תודה.

היא: איך היא יכולה להעליב את החתולה שלה עם בסיס השוואתי נחות כל כך?

הוא: זה מה שאת חושבת עלי?

היא: רואה כמה דברים אתה לא יודע?

הוא: יש עוד דברים שאת רוצה לספר לי?

היא: בלילות ירח מלא אני מזדאבת.

הוא: 😐

היא: תרגע, סתם צחקתי.

הוא: תודה לאל…

היא: חוץ מהנישואים פתוחים, שם דווקא הייתי רצינית.

הוא: טוב, אני שם לזה סוף! מהיום אני רושם הכל!

היא: הכל?

הוא: הכל! אני הולך לרשום, לשנן ולזכור ה-כ-ל!!!

היא: וואללה.

הוא: כן, ובתור התחלה… רגע! ראית את זה?

היא: את מה?

הוא: את לא מאמינה מה כתבו על בריאן מיי!

היא: And here we… GO.

רשומה רגילה
הומור

הקול הפנימי

המזרקה המכוערת ניצבה על במת מוגבהת והשקיפה על שני הרחובות הראשיים שהצטלבו מתחתיה. דומה כי הרעש שבקע מהרחוב הסואן, אפוף העשן, התאמץ להסתירה מהעולם. ועדיין, עמדה המזרקה, מתריסה בפני…

יאללה, הרדמת אותי.

רגע… מי אמר את זה?

אני, אני אמרתי את זה. אולי תכתוב משהו אחר? הסיפור הזה לא הולך להשתפר.

אבל…

אמרתי שהסיפור הזה לא הולך להשתפר, כמו זה שהתחלת לפניו וזה שאתה הולך לכתוב אחריו. מהשולחן של העורך ישר למגרסה.

רגע אחד! מי אתה?

נו מי נראה לך?

זה לא יכול להיות… ה… הקול הפנימי שלי? זה אתה?! אבל… השתמשתי בסדנת כתיבה ופורנו כדי לגרש אותך!

הא הא הא! אבל עכשיו חזרתי, חזק יותר וגדול יותר מאי פעם!

אתה לא תצליח הפעם! הסיפור הזה יהיה כתוב טוב, הוא יהיה…

חרא מזוקק, טקסט מגוחך, שק איגרוף של קוראי בטא.

תפסיק לבלבל את המוח. אתה יודע שפירסמתי כבר שני סיפורים ויש גם עוד אחד בדרך, שכבר עכשיו נמצא בערי…

הוא יהיה חרא.

איזה חרא, מה חרא?! הוא התקבל לפירסום וכבר בעריכה!

באמצע העורך יתחרט.

זיבי יתחרט.

סמוך עלי.

לא יתחרט.

יתחרט, תאמין לי, ולא תכתוב אצלו יותר. גם פעם קודמת הוא התחרט, אבל הוא פירסם כי לא היה לו נעים ממך, זה הכל.

איך זה שאף פעם אין לך מילה טובה?

חביבי, אני אומר רק את האמת.

מה אמת, איזה אמת? אתה כל הזמן אומר את אותם הדברים, בלי שום ניתוח ריאלי של הסיטואציה הנתונה.

נו, ואני עדיין צודק בחלק גדול מהזמן!

בקיצר, אתה כמו שעון עומד.

מבחינה מתמטית, שעון עומד מדייק יותר פעמים ביממה משעון מפגר.

לא הבנתי.

זה בגלל שגם במתמטיקה אתה חרא.

על מה אתה מדבר?! עשיתי תואר במדעי המחשב, היתי מצטיין דיקאן!

הצחקת אותי. תואר של מכללה, גם כן תואר. חוץ מזה, גם הם התחרטו אבל לא היה להם נעים.

זה פשוט לא יאומן. בכל פעם שאני נכשל אתה צודק, ובכל פעם שאני מצליח אתה אומר שזה היה בטעות.

רואה? קול פנימי, או לא קול פנימי?

ותגיד לי, למה אתה בכלל מופיע בפונט נטוי?

אנא עארף? זה אתה שמנהל שיחות עם ישות דמיונית על הוורדפרס, תגיד לי אתה. גם אני לא מבסוט, תאמין לי.

כן, אני בטוח.

הבנתי אותך. רגע אחד אתה משחק אותה נעלב, רגע אחרי זה אתה לועג. ככה זה אצל הכותבים? יש לך מושג כמה קשה אני עובד?

איזה עבודה קשה אתה עושה כבר?

יש לך מושג עם איזה קול פנימי אני צריך להתמודד?

רגע… אתה רוצה לומר לי שלכל קול פנימי יש גם קול פנימי?

עכשיו אתה מבין מה הולך פה? איזה ריזיקות אני לוקח? תגיד לי, אולי פשוט תכתוב איזה "הוא והיא" מעפן ונסגור עניין?

אהא! אז אתה מודה שיש משהו שאני עושה כמו שצריך!

קיבינימט, עכשיו הקול הפנימי שלי ייכנס בי. אין לך לב?

תקשיב, בוא נעשה עסק. במקום "הוא והיא", אני אכתוב על השיחה הזו, אוקי? נעשה מעין דיאלוג קומי על כותב הנאבק בבעיות הדימוי העצמי שלו. מה אתה אומר?

פשיייי… צ'מע, הרעיון הזה שלך…

יעבוד, הא?

…ממש דרעק. רוב הסיכויים שזה יהיה כישלון אדיר, אולי הכי אדיר שלך.

מה זה?!

נקודת אל חזור של שפל יצירתי.

סססעמק, איזה מין קול פנ… אה רגע.

נו מה אמרתי לך? קול פנימי, או לא קול פנימי?

לך לעזאזל.

אחלה, שמח שיכולתי לעזור. יאללה, לפחות ירדנו מהקטע של לכתוב את הדיאלוג המגוחך הזה.

אה, לא ממש. הנה, כבר כתבתי הכל.

מה זה?

הנה, תראה.

לך תזדיין, טוב?

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #13

הוא: מאמי, אני צריך להתייעץ איתך.

היא: לא עכשיו, אני בשיחת ניחומים. חברה שלי במשבר.

הוא: מצויין, אז יש לך זמן בשבילי.

היא: היא נפרדה מחבר שלה, דביל.

הוא: אז תראי, הסתיימה הסדנה.

היא: אף פעם לא הסבירו לך את החשיבות של ניחום חברה אחרי פרידה?

הוא: את חושבת שקבוצת כתיבה תתאים לי? אני ממש מתלבט בין קבוצה לכתיבה סולו.

היא: סולו. הממ… סולו… כן, זה כמו שהאן סולו ינחם את לוק על אובדן היד שלו. הנה, זה החשיבות זה של ניחום חברה!

הוא: אוי ואבוי, לא היה לי מושג! ספרי לי מיד על החברה הזאת שלך!

היא: חבר שלה נהיה קנאי והיא זרקה אותו.

הוא: באסה. אני ממש מקווה שזה לא יקרה לנו.

היא: אל תדאג, זה בחיים לא יקרה לנו.

הוא: באמת? ואו, זה ממש נעים לשמוע את זה.

היא: תראה, ברור שיש מתחים מדי פעם.

הוא: נכון.

היא: אבל למזלנו אנחנו מתחזקים נישואים פתוחים, כמו שאתה יודע.

הוא: כן, נכ… מה?!

היא: ואני כל כך שמחה שאתה תומך בזה מהרגע הראשון שהיינו ביחד.

הוא: רגע אחד!

היא: זה ממש חשוב שתהיה הבנה בין בני זוג

הוא: אבל

היא: …ובמיוחד בנישואים פתוחים.

הוא: 😐

היא: אז על מה רצית לדבר איתי?

הוא: על זה שהתרגילים הפסיכולוגיים שלך דוחפים אותי לקצה.

היא: מצוין, מה עוד?

הוא: שאני לא יודע אם להתחייב לקבוצת כתיבה או לא!

היא: אז מה? מקסימום תתחיל קבוצה ותפסיק. זה לא מונוגמיה.

הוא: לפי מה שאת אומרת, גם הנישואין שלנו לא מונוגמיה.

היא: רואה שלא צריך לפחד מקבוצות כתיבה?

הוא: המשחק הפסיכולוגי הזה לא מדליק אותי, אמרתי לך כבר!

היא: גם מנישואין פתוחים לא צריך לפחד. תראה כמה טוב זה עבד לנו עד עכשיו.

הוא: זה החינוך הקומוניסטי שדפק לך את המוח, נכון?

היא: תראה, קבוצות כתיבה זה כמו נישואים פתוחים

הוא: שטאזי. היית בשטאזי.

היא: בשני המקרים נפגשים עם עם אנשים יצירתיים לדיאלוג מפרה

הוא: היית חייבת לומר "מפרה"?

היא: …ואני ממש גאה בנו שאנחנו מתחזקים את זה, כל אחד בדרכו שלו.

(פאוזה)

הוא: רגע, מה את אומרת לי בעצם?

היא: שתצא כבר מהבית המחורבן ותלך לכתוב עם עוד אנשים! אתה עולה לי על העצבים!

הוא: אזאין נישואים פתוחים?

היא: תלוי בישיבת השטאזי הבאה.

הוא: לפחות תגידי עלי מילה טובה?

היא: אל תדאג. במקרה הגרוע תקבל שיחת ניחומים.

רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

הוא והיא #6

(פורסם במקור בפייסבוק בשינויים קלים)

היא: מאמי, אתה צריך להיות יותר מסודר. יש הרבה אנשים שנכנסים לבית כשאנחנו לא כאן, ויכול להיות בלאגן אם דברים לא במקום.

הוא: מי נכנס?

היא: העוזרת, הבייביסיטר, המאמנת כלבים

הוא: יש לי רעיון!

היא: אוי ואבוי.

הוא: נמפה את הבית לפי אזורים מורשים ולא מורשים עבור כל אחד מהפולשים!

היא: הם לא פול

הוא: במידה ופולש כלשהו

היא: אלוהים, הם לא פול

הוא: …ינסה להיכנס לאזור אליו הוא לא מורשה, הוא יזוהה באמצעות מערכת זיהוי ביומטרי שתפעיל מלכודת ממנה לא יצא חי. כך נשיג שליטה מוחלטת במבצר שלנו!

(פאוזה)

היא: יודע משהו? אם תמצא את הכסף לכל זה לצד הטיפולים לילדים, אני מסכימה.

הוא: מצויין, אז נתת לי את הסכמתך העקרונית להפוך את הבית למלכודת מוות.

היא: אה… רגע, זה לא בדיוק מה ש

הוא: מבחינה תאורטית שנינו פסיכופתיים. מבחינה מעשית – אין לנו מספיק כסף לפרנס את הנטייה הזו.

(פאוזה)

היא: אני מחליפה מנעולים מחר על הבוקר.

הוא: ועכשיו אני יודע מה לכלול ברשימת האיזורים שלך.

רשומה רגילה