כללי

רסיסים מעולמות 2017

כל ההתחלות קשות… אך לא הכנסים. הם דווקא סבבה.

השבוע נערך כנס עולמות, הכנס השנתי למדע בדיוני ופנטסיה, הנערך כמדי שנה בחוה"מ פסח במתחם אשכול הצמוד לסינמטק תל אביב. נושא הכנס השנה (למי שלא הבין ממשפט הפתיחה הצולע) היה "התחלות". באופן מפתיע, גם אני נכחתי שם ואפילו הספקתי להרצות (וואהו!). להלן רשמיי.

נדב

האירוע הראשון בו נכחתי היה ההרצאה המצוינת של נדב מילר אלמוג, שעסקה בקידום בלוגים ואתרי תוכן למיניהם. ההרצאה שפעה עצות מועילות לכל מי שרוצה לעסוק בבלוגים באופן רציני ואף מקצועי. הצד הרציני שבי רוצה שאכתוב כי זו היתה הרצאה מאלפת, מלאה בעצות קונקרטיות ומועילות שלוותה במצגת יפהפייה. הצד היותר דומיננטי אצלי רוצה לסכם את ההרצאה ב"תשיגו אינפוזיה תומכת אנדרואיד, שימו עליה אפליקציית וורדפרס ותתחילו לעבוד, עצלנים."

לא, אל תענו לי ב"אבל איך נדב עושה את זה בלי הפיתרון המופרך שלך?" זה כי נדב הוא גיבור העל של הבלוגוספירה. נודניקים.

עברית

לעולם לא תראו מחזה נפלא יותר מנערה האומרת "10 שקל" ואחותה המתקנת אותה ל"עשרה שקלים".

קפה

הו, קפה יקר. אהובי, יקיר לבי, מחמל נפשי… מה הייתי עושה בלעדיך? (סביר להניח שנרדם באשכול ונופל קרבן לכייסים החומדים כרטיסי חינם וכליות)

כבוד #1

כמו בכל כנס המכבד עצמו, גם כאן היה לנו אורח כבוד. אישיות מוכרת, רבת עשייה, בעלת תמיכה קונצנזוסיאלית מקיר לקיר. גבירותיי ורבותיי, אני מדבר כמובן על… סטטיק*. פרטים בהמשך.

גיבור

מיכל פזקלפ העבירה הרצאה מרתקת אודות גיבורי העל בקומיקס הישראלי, או שכמו אני קורא להם "כל האנשים שאמורים להיות מודל החיקוי של ישראמן אבל בחייאת רבאק תעשו לי טובה תראו איפה אנחנו חיים". החל מיואב גוש חלב ועד הרומן ההפכפך של אורי פינק עם קונספט גיבורי העל – הרצאה מאוד מעניינת ושופעת פרטי טריוויה מקסימים. מומלץ לבקר במוזיאון הקומיקס בחולון המציג את התערוכה עליה מבוססת ההרצאה – אני יודע שאני כבר בכיוון.

כמו כן, הצלחתי לתפוס שיחה קצרצרה עם מיכל וניסיתי לשווק לה את ישראמן, למרות שאני יודע שכל איש מקצוע המכבד עצמו יתרחק מהחוליגן הזה כמו מחוות חזירי בר נגועי אבולה.

הנהלה

הוא: תגידי, הלה… אפשר לשאול משהו?
הלה: בשמחה!
הוא: איך יש לך כרטיסי חינם לכל האירועים בכנס?
(פאוזה)
הלה: אני. בהנהלת. הכנס.
הוא: יענו את פריווילגית.

בקיצר היה מצחיק וזה, ומישהו מכיר עוד כנס מד"ב/פנטסיה שיהיה בפסח של שנה הבאה כי לא נראה לי שיכניסו אותי לעולמות ever again?

כבוד #2

אכן נרשמה המולה רבה ורוב מהומה על ביאתו של אורח הכבוד המהולל. אלפי חסידים ומתנגדים התקבצו להם כעדת ארבה על מנת לחפון מאבק הכוכבים של אורח הכבוד הבלתי צפוי, כולל סלפי. ואם כבר מדברים על סלפי…

סלפי

רוני: יש לי סלפי עם סטטיק! יש לי סלפי עם סטטיק!
הוא: אז כשאת שומעת רגאיי טוב, בא לך לרקוד?
(פאוזה)
רוני: רגאטון, כפרה.
הוא: אז… אז שישירו לאט יותר. אי אפשר להבין אותם!
רוני: שברת אותי, אחי.
הוא: לא נורא. שימי רגאיי טוב וזה יעבור.

כוורת

אהוד מיימון העביר את הרצאת "גופים ונפש" שעסקה בייצוגים של קונספט "מוח הכוורת" בספרות הז'אנר, ובכלל ביישויות המורכבות מגופים מרובים ותודעה אחת. אני חייב לציין שלא קראתי את כל היצירות, אך ההרצאה הייתה מאלפת ומסקרנת (כי אהוד). מוח כוורת זה ללא ספק הדבר הבא – בקרוב בסניף הפורמיקים הקרוב אליכם!

כבוד #3

עד מהירה הפכה אידיליית ביקור האורח לקרקס מדמם בו התפלשו המעריצים, אנטי מעריצים, פרו מעריצים, ניאו מעריצים, גיקים, גיקים מזוייפים ואובר גיקים, באורגיה ססגונית של הטחת מהלומות.

מסיבה שאינה מוסברת נעלם לו האורח. לך תבין.

הרצאה

גם אני העברתי הרצאה. ציפיתי להרצאה בקוצר רוח… עד הרגע שבו שמתי לב שבהודעות לקהל אודות שינוי מקום ההרצאה נכתב "אימת הפריקוול ונקמת הרובוט". עשיתי מה שכל מרצה הגיוני וסביר היה עושה במקומי ושיכתבתי מחדש את ההרצאה על מנת להפוך אותה להרצאה על רובוטים. הרי מי יעז לעשות את הדבר המתבקש ולבקש בעדינות מהסגל שיתקנו את שגיאת הכתיב התמימה, יען כי כל פעם שאני רואה את ההודעה הזו חלק קטן מנשמתי מת מבפנים?

בסופו של דבר אכן שוכנעתי פשוט לבקש מהסגל את התיקון הפשוט… וכמובן שלאחר מכן נאלצתי לשכתב מחדש. אני חושב שבסך הכל זה היה שיעור מאלף (אם כי אני עדיין לא יודע במה עסק השיעור. יש לי בעיה בריכוז ובקש… היי, הנה קוספליי מגניב של רובוט!).

פאנל

הנון סופית העבירו פאנל בנושא פתיחות סיפורים. זה היה בהתחלה מסקרן. זה התחיל להיות מפחיד כשאושיית קהילה חרוצה במיוחד שנכחה בקהל (היי שירה!) החלה לצטט פתיחת סיפור של רותם ברוכין. זה הפך לקרקס אימה כשאהוד מיימון החל לצטט מילה במילה את "חולית" (זה עניין של פרינציפ עבורו). למזלנו הוא הפסיק בעמ' 300. אז הצהירה רותם כי העלילה של "חולית" לא מתחילה לפני עמ' 300 (קרן לנדסמן ניסתה לעצור בעדה על מנת שתשרוד את הפאנל), ואז נאלץ אהוד לדקלם את השאר. זה לקח 3 חודשים. הכנס הסתיים בעזרת מכונת הזמן של האגודה, ש"פתאום נמצאה". אתם רואים, וועד? כשאתם רוצים – אתם יכולים!

מכסחות

הדס סלוין ויערה כהן שחטו בחדווה את מיטב זוועות הקולנוע שיצאו ב-2016. היה מצחיק בטירוף. נהניתי כשהם נכנסו ביחידת המתאבדים ובקומדיית הטעויות הרומנטית "כיור נגד סופרמן" (בעיקר כי כל הסרט הזה הוא טעות אחת גדולה). התענגתי על זעקות התסכול של הדס ויערה כאחד. אבל… אבל… "רוג אחת"? קראו לי נאיבי, אבל… קראו לי נאיבי, בקיצור.

כמו כן: שיבוש הלשון הנפלא "מסיבת התאבדות". זה היה מצחיק ומטריד כאחד. בעיקר מצחיק, כי אנו נמצאים בקהילה לא שגרתית וטוב שכך.

נבלים

היי, הרצאה על נבלים! ברור שאהיה שם!

ענבר נעמן העבירה הרצאה מסקרנת על נבלים ועל הדיאלוג הפנימי הרץ בעמקי נפשם בזמן שהם עושים את ה… נבלות שלהם. זה לא ענבר אמרה, זה אני אמרתי כי אני מאותגר. בסך הכל הרצאה מעניינת, אם כי קצרה מדי לסלוט כפול. אני מניח ששיכתוב והתאמת ההרצאה לסלוט של 45 דקות היה עושה לה רק טוב והופך אותה למהודקת יותר. חוץ מזה – אני רוצה עוד הרצאות על נבלים!

סיכום

קודם כל: בכנסים הקפה הוא חברכם הטוב ביותר. הצטיידו בו. שימרו עליו. הגנו עליו. נצרו אותו. המציאו עבורו ביטויים נרדפים שמשמעותם היא לשמור עליו, להגן עליו, לנצור אותו וכו'.

דבר שני – אל. תכנסו. עם. אהוד. מיימון. לוויכוח. על. חולית. האיש יודע הכל, כולל את הפרקים שלא נכנסו לספר או שנכנסו לספר ביקום מקביל.

והכי חשוב: סלפי עם סטטיק – אל תחזרו הביתה בלי זה. רוצים לדעת איך? שאלו את רוני.

*הוא לא באמת היה אורח הכבוד. הוא סתם בא כי הוא גיק. חמוד.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
כללי

הרומן שלי עם באפי

פורסם במקור כסטטוס ארוך בפייסבוק, לרגל חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים". כמו כן, ספויילרים אפשריים (למי שאיחר ב-20 שנה).

אוקיי, בואו נדבר על באפי ועליי.

תירגעו, תירגעו. זה לא מה שאתם חושבים. ובכל זאת – מה הקטע עם באפי? ולמה חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים" צריך להיות כזה ביג דיל? ולמה אני חופר, כרגיל?

כשהייתי בתיכון, הפציעה בערוץ 2 סדרת רכש חדשה שיועדה לבני נוער, ושובצה בהתאם (בשעה שש או שבע בערב, אם אינני טועה).

העפתי עליה מבט. נראתה נחמדה. אני חושב שהפרק שהכי זכור לי מהעונה הראשונה היה הפרק עם הגמל שלמה (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר). אבל מה לעשות – לא נסחפתי, ולך תזכור לצפות בסדרה שמשודרת בשעה לא הכי אטרקטיבית. אז עזבתי.

ואז הגיע העונה השנייה – גם לערוץ השני. והובלטה שם דמות בשם אנג'ל, אבל מכיוון שלא צפיתי בעונה הראשונה, ומכיוון ששוב שכחתי לצפות בהרבה יותר מדי פרקים, זנחתי אותה שוב. הספקתי לראות את הסצינה הבלתי נשכחת עם מיס קלנדר ואנג'ל. נו, אתם יודעים על מה אני מדבר.

ואז עונה שלוש – אותו סיפור. כן, הפיית' ההיא הייתה מסקרנת, וגם ראש העיר. היה אפשר לראות שהסדרה הזו מתפתחת היטב… אבל פספסתי יותר מדי פרקים ולא היתה לי נקודת התייחסות יציבה מספיק להתחבר לעניין. פרט מעניין: פרק הסיום של העונה שכלל את פיצוץ בית הספר (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר) שודר בישראל בשעות הלילה המאוחרות כי… לא ממש ברור למה. איכשהו בארץ נבהלו משידור הפרק הזה, על רקע פיגוע הירי בקולומביין בארה"ב באותה שנה והפרק שודר זמן רב מאוד לאחר מועד שידורו המקורי בארה"ב. הייתי בצבא כשהוא שודר ואפילו הצלחתי לצפות בו, אבל… אני מניח שהבנתם את הקטע.

השתחררתי מהצבא, והסדרה החמקמקה משודרת בערוץ Star Plus דאז. יום אחד אני נתקל בפרומו לפרק שהגימיק המרכזי בו הוא שהוא די אילם. ללא מילים. לימים הבנתי שמדובר ב-27 דקות ללא מילים. נו, אתם יודעים על איזה פרק אני מדבר. רצה הגורל ובמקרה תפסתי את מועד שידור הפרק והצלחתי לצפות בו.

פאק. מי.

אוקיי, זה היה לא צפוי. אני עד עכשיו זוכר את עצמי יושב מול המרקע, והמחשבה היחידה שיש לי בראש זה: "ואו… אז ככה אמורה להיות טלוויזיה."

אבל גם אז לא הצלחתי לראות את הסדרה באופן קבוע, מכיוון שלא ראיתי טעם לצפות בסדרה שפיספסתי כל כך הרבה פרקים ממנה. פאק מי פעם שנייה.

הלאה. עונה חמש. אני רואה אותה באופן די ספורדי – פרק פה, פרק שם. היי, הנה אחות של באפי ומה-לעזאזל-ראיתי-עכשיו? נו, אתם יודעים על מה אני מדבר. אבל שוב… אותו הסיפור, ידה-ידה-ידה, רציפות, ידה-ידה-ידה… שוב פעם פיספסתי.

את עונה שש לא ראיתי בכלל. עונה שבע – פירורים. אבל ברור לי שיש כאן משהו שדורש התייחסות, אבל איכשהו אני לא נכנס לעובי הקורה.

ואז, יום אחד, אני נתקל באתר מקסים מאין כמותו בשם "המסך המפוצל", המופעל בין היתר על ידי אנשים כמו אסף רזון, גיא בוסקו ועוד רבים וטובים שלבושתי הרבה פשוט איני זוכר את שמם. והחבר'ה המוכשרים האלה מקימים באתר את "שער באפי" המיתולוגי. וכשעבדכם הנאמן מרפרף שם, הוא חווה לא פחות מסטירת לחי לנוכח התוכן הרב שיש להשלים. "אלוהים אדירים, את כל זה פיספסתי?! ארורים תהיו!!!" (לא באמת ארורים תהיו, זו סתם מניפולציה זולה כדי להדגים את שברון ליבי כשגיליתי את גודל הפיספוס.)

(הערה עגמומית: האתר עדיין קיים, אך בגירסת ארכיון מנוונת בלבד. לדאבוני, שער באפי אינו זמין יותר כפורטל. הסקירות המעולות שפורסמו בו נמצאות בארכיון אך יש לחפשן ידנית 😦 )

אז אני מחליט לעשות מעשה, ומשתמש בנפלאות האימיול כדי להשלים פערים. מוריד עונה, רואה עונה. כשמתאפשר, קורא את הסכפ"שים (סכפ"ש = סיכום פרק שבועי) ב"מסך המפוצל" כדי לראות האם פיספסתי משהו. למי שלא מבין את פשר העניין – כשגיק נתקל בסדרה שתופסת אותו, זה מינימום הכנת תזה. צריך לקלוט הכל, לחרוש הכל, לבדוק הכל, כדי לודא שום פרשנות לא תתפספס ו… אה, זה לא אצל כולם ככה? מה, רק אני הדפוק? עזבו, אל תענו לי בעצם.

עונה אחר עונה, פרק אחר פרק. סיימנו עם באפי? יאללה, בוא ניתן בראש עם אנג'ל. נגמר אנג'ל? שיט, מה רואים עכשיו?

יום אחד מלכת היופי נכנסה לחיי. אני מציע שנראה ביחד באפי+אנג'ל כדי שתוכל לראות את פשר ההתלהבות שלי, אבל זה די ברור שסתם חיפשתי תירוץ נוח כדי לעשות עוד מרתון. עד היום, כשהיא רוצה לעצבן אותי היא מזכירה לי כמה אנג'ל חתיך. אני מנסה להסביר לה שהוא סחי מעצבן ושספייק הוא הדמות החשובה של הסדרה, אבל לך תנסה לשכנע אותה (אל תדאגו, בסוף אני תמיד עוקץ אותה ב"הוא והיא").

האש הוא עדיין הפרק האהוב עליי. קצת פחות על מלכת היופי – הג'נטלמנים מקריפים לה את הצורה. די בצדק, האמת.

אני לא יודע אם ספייק הוא דמות יותר מוצלחת מאנג'ל (ברור שכן) או האם המיוזיקל יותר טוב מ"הגופה" או "האש" (האש תמיד מנצח) או האם עונה שלוש היא העונה הטובה ביותר (חמש, אל תתווכחו איתי) או האם המוות של טארה היה מהלך עלילתי נכון (ארור תהיה, ג'וס).

אבל דבר אחד אני יודע בוודאות – יש כמה וכמה סדרות מעולות, הכתובות היטב ומשוחקות לעילא. יש סדרות עם דמויות נשיות חזקות, אירוניה עצמית וטקסטים שנונים. אבל לבאפי, בנוסף לכל מה שציינתי, יש דבר אחד שקשה למצוא – חיי מדף נצחיים. שכה אחיה, ראיתי כל פרק בבאפי כמה וכמה פעמים והייתי יכול לצפות בהם עוד ועוד ועוד… היא פשוט לא מתיישנת. גם לא אחרי 20 שנה. ואם אתם שואלים אותי, זה כוחה של יצירת אמנות אמיתית.

אז קדימה, שבו ותראו את זה. שוב. ושוב. ושוב. תראו לפי הסדר. או בסדר אקראי. או אולי רק את סופי העונות. תראו רק את הפרקים עם אנג'ל. או רק את הפרקים עם ספייק. תראו רק את עונה שתיים, או אולי רק את חמש. אולי רק את שש (אם אתם אוהבים ללכת על הקצה). או שתראו רק את הפרק הראשון והאחרון.

אבל שבו ותראו את זה. כי ככה צריך לספר סיפור.

רק תעשו לי טובה: אל תראו את הפרק עם הבירה.

רשומה רגילה
כללי

צער גידול נבלים (הרצאה)

לפניכם הרצאת "צער גידול נבלים" אותה העברתי בכנס אייקון האחרון. השתדלתי לשמור על כל מרכיבי ההרצאה, כולל סרטוני הוידאו אשר הוקרנו במהלכה. אזהרת ספויילרים חמורה ליצירות הבאות: מסע בין כוכבים: הדור הבא, משחקי הכס, פארסקייפ, הארי פוטר וגביע האש וג'סיקה ג'ונס.

על מה נדבר?

עד כמה יחסים עם ההורים משפיעים על נבלים? האם נבלים הופכים לנבלים בגלל הורים בעייתיים, או בגלל סיבה אחרת? דרך סקירת חוויות הילדות של כמה נבלים מפורסמים, אני אנסה להציג לכם את סיפורי המקור שלהם מזווית מעט שונהואולי אפילו לשנות את דעתכם עליהם.

ונפתח ב… שקרן

1

מתוך: "האביר האפל"

הג'וקר מרבה לשמור על עמימות (בואו נודה בעובדות: הוא משקר ללא הרף) לגבי סיפור המקור שלו. זו סוג של מסורת ב-DC.

אולם, אם נשים בצד את סוגיית אמיתות הציטוט, יש לתהות האם אכן קיים תהליך שתחילתו בהורים בעייתיים וסופו בנבל? ניתן לראות כמה מוטיבים חוזרים בתיאור נבלים ויחסיהם עם הוריהם. לא כל המוטיבים מופיעים בכל סיפור, אולם בדרך כלל ניתן למצוא את חלקם:

  1. טראומה קשה אשר נעשתה לילד הקשורה איכשהו להוריו. לעיתים זוהי אשמתם הישירה, ולעיתים עקיפה.
  2. מתיחות מתמשכת בין הילד להוריו המעכירה את היחסים עד לבלי היכר. מדובר במערכת יחסים קשה, עכורה ולעתים אף אלימה ומתעללת.
  3. פרידה כפויה בין הילד להוריו, בין אם הילד ברח, נחטף, גורש או (במקרים מסויימים) ננטש.
  4. אובססיה, בדרך כלל קשורה למציאת הוריו או "סגירת חשבון" איתם, אותה הילד מפתח לאורך חייו ובבגרותו.
  5. עימות קשה מול ההורים בעל תוצאות טראגיות.

בואו ננסה לבחון כיצד מתבטאים המוטיבים האלה בסיפורי מקור של נבלים שונים. נפתח בנבל אשר הופלה לרעה במשך רוב חייו, לטובת אחיו המוצלח והנעים יותר.

הבן הפחות מועדף

2

זהו אינו דאטה! זהו לור, אחיו של דאטה מ"מסע בין כוכבים: הדור הבא".

לור נוצר במושבה נידחת של הפדרציה על ידי הרובוטיקאי המוכשר ד"ר נוניאן סונג, והיה עד אותה נקודה יצירת המופת של ד"ר סונג, מפעל חייו. לור הוא גאון, נראה כמעט אנושי ובעל יכולת הבעת רגשות. פה גם מתחילה הבעיה: הוא החל להפגין חוסר יציבות נפשית ותסביך עליונות כלפי שאר אנשי המושבה. הם תובעים מסונג: "תעשה משהו!"

אני שואל אתכם: דמיינו שאתם חולים. מה אתם מעדיפים – שהוריכם יעשו הכל כדי לרפא או לתקן אתכם, או שפשוט יבנו ילד חדש ואתכם יאפסנו? כי זה בדיוק מה שבחר לעשות ד"ר סונג.

לור זועם על כך שבמקום לתקן אותו, בחר אביו לבנות ילד חדש – דאטה. בניגוד ללור, לדאטה אין רגשות או ידע להבינם. עליו ללמוד את מכלול הרגש האנושי לבד, מה שהופך אותו לדמות ילדותית במקצת. לכן, קל לנו להתחבר לדאטה, לחוש אמפתיה כלפיו, בניגוד לרתיעה הטבעית מלור השחצן בעל הנטיות האלימות.

תסכולו של לור מהיחס של אביו בשילוב תסביך העליונות שלו, גורמים לו לשתף פעולה עם ישות חייזרית (Crystalline Entity) אשר משמידה את המושבה לאחר שסונג מימש את תכניתו להשבית את לור. סונג נמלט בעור שיניו. דאטה נמצא כשנתיים לאחר מכן, ובמהלך 3 העשורים הבאים עובר הכשרה להפוך לקצין בצי. לאחר כשלושה עשורים, לור נמצא בטעות ע"י צוות האנטרפרייז במהלך סיור שגרתי במושבה ההרוסה, ונמלט לאחר נסיון כושל להשמדת הספינה.

הפעם השנייה בה אנו נתקלים בלור היא לאחר שסונג, על רקע גסיסתו, מזמן אליו ממקום מחבואו את דאטה. אך גם לור שומע את הקריאה בטעות ומתייצב גם הוא.

התוצאה: "איחוד משפחתי". הסרטון הבא מראה את עיקרי העימות בין לור לאביו. שימו לב איך לור מסיר את כל ההגנות הרגשיות שלו מול סונג, פונה אליו בתחינה ומטיח בו בעוצמה את כל מטענו הריגשי… ואיך סונג עונה לו את כל הדברים הכל כך לא נכונים.

ישנה ניגודיות מרתקת בין לור לדאטה: דאטה לא מסוגל להראות רגשות אך בבסיסו ההוא שוחר טוב. הוא מקבל באופן שכלתני את מותו המתקרב של אביו, לעומת לור אשר רגשותיו פורצים ממנו החוצה. לור מגיב כמו ילד המסרב להבין שאביו עומד למות.

סונג מגלה כי הוא בנה שבב רגשות חדש והוא מתכוון להעניקו ל… דאטה. זה כבר יותר מדי עבור לור ואישיותו הבלתי יציבה. האמפתיה המפתיעה אותה גילה כלפי אביו לאחר שנודע לו על מותו הקרב נעלמת, והוא מחליט לעשות מעשה.

הוא מערים על דאטה ומכבה אותו. הוא מתחזה לדאטה ע"י לבישת מדיו, וכמו בסיפור התנ"כי על יעקב ועשיו ניגש לאביו הזקן, אשר חושיו כבר אינם חדים, על מנת לקבל ממנו בערמה את הברכה השמורה לאח הבכור. הברכה, במקרה שלנו, היא אותו שבב רגשות מתקדם. שימו לב בסרטון הבא (רגע לאחר שסונג מתקין את השבב בלור) באיזה עלבון בחר לור כדי להשפיל את אביו.

סונג הוא אולי מדען מוכשר… אך אב גרוע. השגיאה של סונג אינה בכך שהוא לא רואה את הסכנה הטמונה בלור, אלא בכך שהוא אינו מבין כי לור רואה בו כאבא לכל דבר ועניין – החלטתו לאפסן אותו מצביעה על כך כי מבחינתו זהו חפץ ולא יצור בעל רגשות ותודעה.

אז מה היה לנו?

טראומה (החלטת סונג לאפסן את לור ולבנות אח חדש, שהיא למעשה הפחד הגדול של כל אח בכור), מערכת יחסים מתוחה עם האב, פרידה כפויה (ע"י השמדת המושבה ובריחת סונג), אובססיה לסגור חשבון עם האב וכמובן העימות האלים בסוף.

הנבל הבא הוא למעשה נבלית אשר ילדותה גרמה לה להתכחש ולשנוא את מוצאה.

בתה של הנוסעת בזמן

sela

סילה יאר, ביתה של טאשה יאר (גם היא מ"מסע בין כוכבים – הדור הבא"). טאשה יאר הייתה קצינת הביטחון המקורית של האנטרפרייז, אשר נהרגה במרוצת העונה הראשונה של הסידרה. סיפורה של סילה הוא על כן מעט מסובך ומערב מסע בזמן.

ספינת האנטרפרייז נתקלת בספינת האנטרפרייז C המגיחה אליה מפורטל המחובר לעבר. אותה ספינה הגיעה להווה במקרה לאחר שנכנסה לאותו הפורטל. אולם מכיוון שהיא נטשה קרב בעל חשיבות היסטורית נגד הרומולאנים, דבר שלא היה אמור לקרות, השתנתה המציאות הסובבת את האנטרפרייז המוצאת עצמה במציאות בה מתנהלת מלחמה עקובה מדם נגד הקלינגונים. רק גאיינן (בארמנית הספינה, אשר מדי פעם משמשת בסדרה על תקן אוראקל) מודעת למציאות "השגויה". צוות האנטרפרייז מחליט לעזור לספינה לחזור לעבר, לאחר שגאיינן מצליחה לשכנע אותם שמשהו במציאות פשוט השתבש. טאשה יאר, המבינה לאחר שיחה עם גאיינן כי במציאות "הנכונה" היא למעשה מתה מוות סתמי, מבקשה מפיקארד לשלוח אותה לעבר ביחד עם האנטרפרייז C על מנת לעזור בקרב הגורלי החשוב וכביכול למות מוות הירואי ובעל משמעות (להבדיל מלמות בפרק 17 של עונה ראשונה גרועה). פיקארד נעתר לבקשתה. ברגע שהספינה חוזרת לעבר וממלאת את תפקידה ההיסטורי, המציאות חוזרת להיות כפי שהייתה, אולם אנשי האנטרפרייז שוב אינם מודעים לשינויים האלה אשר נמחקו מזכרונם.

לאחר זמן מה, נתקל צוות האנטרפרייז בקצינה רומולאנית שעושה להם לא מעט צרות, הטוענת כי היא ביתה של טאשה יאר וכמובן דומה לה שתי טיפות מים (כנראה, ואני אומר זאת בזהירות, מכיוון ששתיהן מגולמות ע"י דניס קרוסבי). זה מזעזע אותם. הדבר נראה להם בלתי אפשרי שכן הם אינם זוכרים את המסע בזמן ואת השלכותיו. פיקארד הנסער דורש להיפגש עמה ושואל אותה האם טאשה אכן הייתה על האנטרפרייז C, מכיוון שהוא מצליח לזהות את הקשר המסתורי בין אותו קרב ידוע מול הרומולאנים לבין הקצינה הרומולאנית המסתורית. זו התשובה שהוא מקבל. נקודה למחשבה: שימו לב לשפת הגוף שלו.

הסצנה הזו מראה את סילה כאכולת זעם רב על אמה. היא רוצה לבטל חלק שלם באישיות שלה מתוך אותו הכעס. אולם לסצינה הזו יש משמעות נוספת: גאיינן אומרת לפיקארד במהלך הפרק כי הוא למעשה אחראי על הולדתה של סילה, מכיוון שהוא זה ששלח את אמה לעבר. לכן פיקארד הוא, לצורך העניין, אביה של סילה, והסצינה שראינו היא למעשה העימות של סילה עם הצד האנושי המייצג את אימה. העימות הזה הוא דרכה של סילה לומר לאימה את כל מה שלא יכלה להגיד אז, וכן לבטא את זעמה כלפי תחליף אב המייצג את הצד האנושי שבה, אותו היא כל כך מתעבת.

סילה נידונה, איפוא, לחיות בזעם מתמיד אותו לא תוכל ליישב לעולם – הצד האנושי שבה הוא עובדה מוגמרת והיא לעולם לא תוכל להעמיד פנים שאינו קיים. לנצח הוא יהיה חלק ממנה והדיסוננס הזה יעכיר את רוחה באופן תמידי.

אז מה היה לנו?

אין ספק כי הלשנה על אמה וגרימת הוצאתה להורג היה אירוע טראומטי עבור סילה. אירוע זה כלל גם את הפרידה הכפויה מאימה. בנוסף, רצונה להישאר מול רצונה של אימה להימלט, מצביע על חוסר הסכמה בין האם וביתה ולכן יש להניח כי הייתה ביניהן מתיחות מסוימת. סילה אכולת שנאה אובססיבית כלפי הצד האנושי שבה וכמובן, העימות בינה לבין דמות הורית המייצגת את אמה.

הנבל הבא זכה לאבא פורמלי שהיה מאוכזב ממנו תמידית ולעולם לא זכה להכיר את אביו הביולוגי האמיתי.

אכזבת האב

jeoffry

ג'ופרי באראתיאון, מסדרת הפנטזיה האפית "שיר של אש וקרח" (מאת ג.ר.ר. מרטין) וכן מקבילתה הטלוויזיונית, "משחקי הכס".

מבחינה פורמלית, ג'ופרי הוא בנם של סרסיי לאניסטר ורוברט באראתיאון, האיש היושב על כס הברזל. אפשר לראות כמעט מיד שהיחסים בין המלך ואישתו עלו על שירטון מזמן, וכי המלך לא ממש מרוצה מבנו הבכור העתיד לרשת אותו בעתיד. לעומת זאת, נראה כי ג'ופרי מצידו דווקא מנסה בדרכיו המעוותות לזכות באמונו והערכתו של אביו. בין היתר, מסופר כי בילדותו הוא הרג חתולה בהריון על מנת שיוכל להציץ בגוריה והראה לאביו את תוצאות מעשיו. רוברט זועם, מכה את הילד בעוצמה ושובר כמה משיניו. רק אימו, סרסיי, מגינה עליו מעונש כבד יותר. מבין שני הוריו – רק סרסיי באמת אוהבת אותו.

יש משהו צורם במשולש הזה של ג'ופריסרסיירוברט. מאוחר יותר מתגלה הסיבה לכך – ג'ופרי אינו הבן של רוברט. הוא, אחיו ואחותו הם למעשה בניהם של סרסיי ואחיה – ג'יים לאניסטר.

גילוי עריות מוגדר כחטא ללא כפרה ביצירות שונות – מ"אדיפוס" (יוון העתיקה) ועד "צ'יינהטאון" (שנות ה-70 של המאה ה-20). לכאורה (וזה "לכאורה" גדול מאוד), מרטין מסמן את ג'ופרי כתוצר של זיווג טמא שכזה, ובכך מכשיר את מעמדו כנבל (אחד השנואים ביותר ב"שיר של אש וקרח").

קל ליפול בפח הזה. זוהי פרשנות שאינה נכונה, ולו רק בגלל העובדה שאחיו ואחותו של ג'ופרי גם הם תוצר של גילוי העריות הזה, אבל להם אין את הנטיות האלימות של אחיהם הבכור. לאור זאת, יש לתהות האם הסיבה לרוע של ג'ופרי טמונה אך ורק בגנים שלו? אולי האלימות של ג'ופרי היא נרכשת ולא רק מולדת?

בואו ננסה לבחון את מודלי החיקוי של ג'ופרי. מצד אחד: אמו של ג'ופרי – עליה אין מה להכביר במילים. אם יורשה לי להתבטא בבוטות – היא כלבה חסרת מעצורים. אולם, דווקא היא פחות מעניינת בהקשר הזה. מה לגבי אביו של ג'ופרי?

ישנן שתי תכונות מרכזיות ובולטות אצל רוברט: בראש ובראשונה, רוברט הוא אדם אלים. רוברט הנהיג הפיכה אלימה כנגד בית טארגריין, אשר במסגרתה לא היסס להורות על הרג אזרחים (ותינוקות!) ובלבד שבית טארגריין יוכחד. אדם אימפולסיבי הנתון להתפרצויות זעם. חובב ציד (תחביב אלים בפני עצמו). אלכוהוליסט – הרגל מעודד אלימות. לקוח VIP של בתי הזונות בקינגס לנדינג – יחס מבזה ומחפיץ לנשים, שהוא למעשה נגזרת של התנהגות אלימה. לצד כל אלה, הוא ניחן בכריזמה לא מבוטלת וסוחף אחריו פמליה מכובדת של בני אצולה המוכנים למות למענו. נד סטארק, לדוגמא, עוזב את ביתו כדי להיות ימין המלך של רוברט, למרות שהוא יודע כי הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו, ועושה זאת אך ורק בגלל שרוברט מבקש ממנו.

ג'ופרי מנסה לאמץ את נורמות ההתנהגות של רוברט ואף מקצין את דרכו האלימה, במטרה להיות דומה למי שהוא מאמין שהוא אביו. הוא חושב שכך יזכה להערכתו ולהערכת הסובבים אותו. בתור התחלה, מאמץ ג'ופרי גינוני בני אצולה מוגזמים אשר בשמם הוא תוקף ילד פשוט עם, כביכול כדי "להציל" את אריה מתקיפת בן איכרים (וזוכה לתבוסה משפילה מנחת זרועה).

אבל ג'ופרי ממצב עצמו כנבל באופן סופי לאחר שאימו מוציאה לפועל את נסיון ההפיכה שלה. סרסיי רוצה לסלק את אדארד סטארק לגלות בצפון, אך לא מעוניינת להרגו כדי לא לפתוח במלחמת אזרחים. כל מה שג'ופרי צריך זה לשים את חותמת הגומי שלו על המהלך ולהגלות את אדארד. והנה מה שקורה:

ג'ופרי מסרב להיכנע למה שהוא מכנה "מורך הלבב של נשים" ואינו מתעניין כלל במשחק הפוליטי אותו מנהלת אימו בכישרון רב. בדומה לאביו, הוא אוהב את החיים פשוטים ואלימים. רצונו להיראות כאדם קשוח מאביו עומד בניגוד לשכל הישר והוא נכנע לגחמה הכוחנית.

לבד מהסאדיזם שהוא מגלה כלפי הכפופים לו, הוא מתעלל ללא הרף בסאנסה, מחפיץ אותה ומדבר בגלוי על כוונתו לאנסה. עוד הקצנה של התנהגות אביו, רודף השמלות.

ג'ופרי לכוד במלוא מובן המילה – בין נטיות אלימות של אביו הפורמלי, היות אימו ה-Evil Bitch Monster of Death של חצר המלוכה, מוצאו האסור וכן מיקומו בצומת של תככים ורציחות פוליטיות. נסיבות אלה מייצרות נבל ללא יכולת לגאולה.

אז מה היה לנו?

מערכת יחסים מתוחה בין ג'ופרי לאביו, פרידה כפויה (מותו של רוברט בנסיבות חשודות) וכן אובססיה של ג'ופרי להיראות שליט חזק וסמכותי בדומה לאביו.

הנבל הבא לא זכה להכיר את הוריו כלל, והוא תוצר של ניסוי גנטי מזעזע.

בן הכלאיים

scorpyסקורפיוס, מסדרת הטלויזיה "פארסקייפ".

קצת הכרות בסיסית עם "פארסקייפ": האסטרונאוט ג'ון קרייטון מגיע בטעות לחלק נידח בגלקסיה, מסתבך עם כוח הצבא המקומי ומנסה נואשות לחזור הביתה. עקב השתלשלות מקרים מעניינת (שלא אכנס אליה) מושתל במוחו ידע ליצירה ושליטה בחורי תולעת (שהם הסיכוי היחיד שלו לשוב לכדור הארץ). הוא מנסה לחקור ולהבין מה אצור במוחו כדי לחזור הביתה. סקורפיוס מנסה לתפוס את קרייטון ולחלוב את בכוח את הידע ממוחו, על מנת להשתמש בידע הזה כדי ליצור נשק להשמדה המונית, כיאה לנבל קלאסי.

כדאי להבין גם את המציאות הפוליטית ב"פארסקייפ": במרכז הסדרה נמצא עימות מתמשך ומסלים בין שני גזעים: ה-Sebatians (גזע של דמויי אדם), אשר להם חסרונות מוסריים משל עצמם, בעיקר חשדנות וגזענות כלפי השונה מהם. סקורפיוס הוא מפקד צבאי בכיר בשירות הסביישנס. הגזע השני הוא ה-Scarans האכזריים והחזקים. הסקארנס מתוארים כרוע המוחלט – הם רבים במספרם, חזקים פיזית, מחזיקים צבא אדיר וסכנת הפלישה שלהם לשטחם של הסביישנס קיימת באופן תמידי. המלחמה בין שני הגזעים היא בלתי נמנעת – ובין שני הגזעים האלה נמצא סקורפיוס. אבל מי הוא?

אימו של סקורפיוס ובן זוגה הסביישנים הם ניצולים מהתרסקות של ספינה סביישנית, כתוצאה מתקיפה סקאראנית. הם נופלים בשבי הסקארנים. הבעל מוצא להורג באופן מיידי – והאישה האומללה עוברת אונס אכזרי בידי חייל סקארני, וזאת במסגרת ניסוי גנטי שמטרתו לבחון יכולת היתכנות של בן כלאיים בן שני הגזעים. אפשר לראות כמעט מיד את האכזריות של הסקארנס – אפשר היה לעשות את זה במסגרת הפריית מבחנה, אך הם עדיין בחרו לעשות זאת בדרך המוגדרת כלא פחות מאשר "פשע מלחמה". האונס, ההריון, אליו גוף סביישני לא מותאם מפאת השונות הביולוגית האדירה בין שני הגזעים, וכמובן הלידה הקשה עושים את שלהם, ואימו של סקורפיוס מתה בלידה. את הסקארנס זה לא מטריד במיוחד מאחר שהם קיבלו את מה שרצו – בן כלאיים אשר שרד את הלידה (אחד מתוך כ-100 ניסויים שנכשלו).

הסקארנס ממנים "אומנת" שתגדל את יצור הכלאיים האומלל. בואו נראה מי האומנת אשר גידלה את סקורפיוס ב-12 השנים הראשונות לחייו:

לא, זו לא מרי פופינס. זוהי טאוזה, אשר שיטותיה לגדל ילד נעות על הספקטרום שבין ספרטה והאינקוויזיציה הספרדית, עם נגיעות של גסטפו. הילד עומד בפני מסכת עינויים, השפלות ואף שקרים על מוצאו. כל מטרת הגידול הזה היא לדכא את צידו הסביישני של סקורפיוס, ולחזק את צידו הסקארני. טאוזה מאמינה שהגנטיקה החזקה של צידו הסקארני של סקורפיוס, יכולים לעזור לגופו השברירי להתמודד עם הכאב והייסורים הבלתי נסבלים שנגרמו לו כתוצאה מהניסוי.

tauza

הילד מצליח לשרוד את 12 השנים הראשונות בשבי ומתחשל. לאחר שהוא מבין כי טאוזה משקרת לו על מוצאו, הוא נתקף רצון עז להבין מי הם הוריו האמיתיים וכיצב בא לעולם. כנגד כל הסיכויים, הוא מצליח לברוח. הוא יוצר קשר עם הסביישנס ומציע להם את הידע שצבר אודות הסקארנס בתמורה למידע על מוצאו האמיתי. הם רואים את הפונטנציאל בעיסקה ומשתכנעים למרות החשדנות האינהרנטית שלהם כלפי חייזרים ובני כלאיים.

סקורפיוס גדל בצל הסביישנס ומספר שנים אחר כך, כאדם בוגר, הוא מתחקה אחר עקבות אימו. כאשר הוא מוצא את ספינתה ההרוסה (ומבין, פחות או יותר, מה קרה שם), הוא נתפס שוב על ידי מארב של הסקארנס. הם הבינו מה כוונתו וחיכו לו בספינה ההרוסה של אימו.

כשהוא שוב האסיר שלה, טאוזה מספרת לו את כל האמת על מוצאו ומוסיפה כי הסקארנס הגיעו למסקנה כי אין להם שימוש בסביישנס – ולכן יש להרוג את כולם. אולם טאוזה שוב ממעיטה בערכו של סקורפיוס ואינה מבינה כי הבחור אשר לכדה אינו אותו ילד שברח ממנה לפני שנים. אצל סקורפיוס התהליך הושלם – הוא כעת שונא את הסקארנס עד מוות. הוא מצליח להרוג את טאוזה באופן אכזרי ולברוח. הוא לא מסתפק בכך, וחוזר עם תגבורת סביישנית על מנת לטבוח בספינה הסקארנית ששבתה אותו.

scorpy2

הפעם יש לסקורפיוס תחושת שליחות – להשמיד את הסקארנס בכל מחיר, בכל אמצעי שיידרש. בדיוק בנקודה זו נוצר הסקורפיוס שאנו מכירים – רצחני, חסר מעצורים, מניפולטיבי, שורד וחדור מטרה. רצונו העז "בליטרת הבשר" שלו, הוא הסיבה למאמציו הבלתי פוסקים לפתח את הנשק האכזרי מבוסס חורי-תולעת ולהכריע את המלחמה מול הסקארנס, וכן לקיבעון שלו ללכוד את קרייטון.

סקורפיוס הוא דמות של נבל מצמרר, אשר עליו הולבש לפתע מימד מוסרי שקל מאוד להזדהות עימו, וזהו סוד קיסמו.

אז מה היה לנו?

את הילדות בצילה של טאוזה אפשר לראות כטראומה ומערכת יחסים עכורה. סקורפיוס נתקף באובססיה למציאת הוריו, אשר בעטיה הוא בורח מטאוזה. וכמובן – העימות האלים בסוף.

הנבל הבא לקוח מהעולם המופלא של הארי פוטר, והוא בא מהמשפחה הכי טובה.

בן הטובים

ברטי קראוץ' הצעיר ("ג'וניור") – בחור מוכשר, אינטליגנטי, נצר לשושלת אריסטוקרטית של קוסמים טהורי דם, בנו של בכיר מוערך במשרד הקסמים המופקד על מערכת אכיפת החוק ומועמד כמעט ודאי למשרת שר הקסמים, בחור שקיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן לקבל בעולם הקוסמות, רב כישורים, בעל פוטנציאל לגדולות… רוצח. סאדיסט. סוציופת. ומשרתו הנאמן ביותר של וולדמורט. מה קרה פה, לעזאזל?

barty

למעשה, סיריוס מתאר לנו את מה שקרה על קצה המזלג.

אנו נתקלים בג'וניור במשפטים הגדולים שנערכים לאוכלי המוות לאחר תבוסת וולדמורט הראשונה. ג'וניור, בנו של ברטי קראוץ', פקיד מוערך ביותר, מתגלה לתדהמת קהילת הקוסמים כאוכל מוות אכזר במיוחד ונאמן לוולדמורט באופן כמעט פנאטי. תגובת האב מדהימה: הוא מסרב לפסול את עצמו מכס השפיטה, ושולח את בנו להירקב באזקבאן. האב גוזר את דינו של הבן באופן הפומבי ביותר האפשרי, על מנת להוכיח את קשיחותו והרצינות בה הוא לוקח את תפקידו. הוא מקווה כי יוכל להראות לעולם הקוסמות כי הוא האדם הראוי לעמוד בראש משרד הקסמים. אולם, מעשיו של האב ואכזריותו כלפי בנו פועלים כבומרנג, מכיוון שהקולגות שלו מסרבים לקבל את העובדה שאב יתאכזר כך לבנו. הוא מאבד את כוחו הפוליטי ומעמדו… וגם את בנו, לאחר שמדווח כי נפטר בכלא ממחלה.

14 שנה חולפות ואנו מגיעים לאירועים המתוארים ב"הארי פוטר וגביע האש": בשיא העלילה מתגלה כי ג'וניור הסתתר בהוגוורטס כל אותה שנה, כחלק ממזימתו של וולדמורט. הוא מנסה להרוג את הארי אך דמבלדור, סנייפ ומקגונגל מצילים אותו ברגע האחרון.

דמבלדור מחליט להשקות את ג'וניור בשיקוי אמת ולחקור אותו. בנקודה זו מתחילה אחת הסצינות המרשימות ביותר ביקום של הארי פוטר.

מונולוג הנבל

barty2ג'וניור מספר להארי (ולקורא) בשפה ישירה עד כאב את הסיפור מנקודת מבטו בלי שקרים או סילופים. האמת, כל האמת ורק האמת. דרך אגב, זהו אירוע שלמעשה לא חוזר על עצמו בסדרה: מעולם לא תוארה לנו נקודת מבטו של נבל באופן כל כך בלתי אמצעי וישיר. בדרך כלל נעשה שימוש בפלאשבק (אשר פעמים רבות מפורש על ידי דמבלדור) או שמדובר בנבל שפשוט לא ניתן להאמין לדבריו (כמו לסטרנג' הפסיכוטית או לושיוס האופורטוניסט). הכי קרוב לכך קיבלנו ביומן של וולדמורט – אך הורקרוקס אינו יצור גשמי ושלם, אלא רק חלק קטן מנשמתו של וולדמורט.

ג'וניור מתאר באופן קר ומצמרר את הצד שלו בסיפור: כיצד אביו הוורקוהוליק לא היה נוכח בחייו, כיצד תמיד העדיף את עבודתו על פני בילוי עם משפחתו. את המחסור המתמיד בדמות אב. את הצטרפותו לאוכלי המוות. כיצד החליף דמות אב אחת באחרת. ומעל לכל, כיצד הפעם היחידה בה אביו באמת התייחס אליו, הייתה במשפט הראווה בה הוא שלח אותו לאזקבאן, למרות תחנוניו ותחנוני האם.

הוא מתאר כיצד הצליח להימלט מאזקבאן: זו אימו אשר מצליחה לבסוף לשכנע את קראוץ' למלט את ג'וניור מהכלא. כמו סרסיי גם היא אוהבת את בנה, בניגוד לבן זוגה. היא מתחלפת עם ג'וניור, מתחזה לו ומתה שם במקומו. ג'וניור עובר לגור בחשאי עם אביו, ונאלץ לראותו יוםיום מבעד לכישוף ה-Imperius המוטל עליו. בין 4 קירות יושבים השניים בתוך סיר הלחץ הזה, והלחץ, התיעוב והשנאה רק גוברים וגוברים, עד שוולדמורט שומע על משרתו הנאמן ביותר אשר כלוא בבית אביו, והוא מגיע במפתיע לשחררו.

ג'וניור מספר כיצד הצליח להשתחרר משליטת אביו ולמלא את תפקידו במזימת וולדמורט. בעוד ג'וניור משתחרר מכישוף ה-Imperius, מושם אביו באותו הכישוף על מנת שלא יפריע למזימה. הוא מספר כיצד אביו הצליח, בסופו של דבר, להשתחרר מכישוף השליטה המוחית ודלק אחרי בנו להוגוורטס… ועל העימות הבלתי נמנע ביניהם. הוא אומר בפשטות מצמררת: "הרגתי את אבי", אבל הוא לא סתם הרג את אביו: הוא הסווה אותו כעצם של חיה כלשהי וקבר אותו ביערות הסמוכים להוגוורטס. זוהי דרך מאוד מעשית להיפטר מגופה, אך יש כאן מימד נוסף: לקבור גופה ביער, היכן שחיות הבר יכולות למצאה ולכרסמה, הוא אקט של התרסה, שינאה ובוז ואף חילול כבוד המת.

"בן הטובים שהתדרדר לפשע", הוא ארכיטיפ אותו ניתן למצוא ביצירות רבות ואף בחדשות. רולינג משתמשת בו כדי להניף תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: הורים, אנא השקיעו בילדיכם במקום לפנקם בעושר חומרי. כי אם תמשיכו להסב מהם את מבטכם… אתם עלולים למצוא את עצמכם בבית עם ברטי קראוץ' ג'וניור.

אז מה היה לנו?

מה לא? מערכת יחסים עכורה מאין כמותה, טראומת המשפט והשליחה לכלא, פרידה כפויה מאימא, אובססיה לסגור חשבון עם האב ולבסוף העימות האלים והבלתי נמנע.

הנבל הבא הוא מהמרשימים ביותר שהופיעו בשנים האחרונות בטלוויזיה. הוא חווה הורות, אך לא לאורך זמן. היו לו הורים אך הם נטשו אותו ברגע שראו איזו מפלצת הם יצרו. בואו נכיר את… קווין תומפסון.

זה שאינו יודע לחמול

מדובר, כמובן, בקילגרייב מהסדרה "ג'סיקה ג'ונס". קצת אודות הסדרה: ג'סיקה ג'ונס היא גיבורת על אשר סובלת מהלם פוסט טראומטי בעקבות שבי והתעללות ממושכת (במהלכה גם נאנסה) על ידי קילגרייב. היא מצליחה להימלט בעור שיניה ומנהלת מאבק נורא מול קילגרייב במטרה לעצרו בכל מחיר.

קווין תומפסון (שמו המקורי של קילגרייב) הוא ילד אשר חולה במחלה ניוונית קשה. הוריו, מדענים מוכשרים, החלו לחפש דרכים לרפא אותו בכל מחיר. הם העבירו אותו תחת סדרת ניסויים קשה, אשר בסופה זכה קווין בכוח בלתי צפוי: שליטה מוחית באנשים באמצעות פקודות קוליות פשוטות. לא ניתן לסרב לפקודה הניתנת על ידו, וניתן להבין כי זהו כוח רב עוצמה והרסני.

kilgrave1

קווין מתעמר בהוריו ומתנקם בהם על ידי שימוש בכוחו החדש במעשיהם הם אולי הצילו את חייו, אך מבחינתו הם גזלו ממנו את ילדותו. לדבריו, הוא לא זכה מהם לחיבה או יחס ריגשי כלשהו אלא היה עבורם לא יותר מניסוי מאתגר.

לאחר סדרת התעללויות מזעזעת בהוריו, בשיאה הוא מורה לאימו להצמיד ללחיה מגהץ רותח, אביו ואימו המזועזעים של קילגרייב נמלטים ונוטשים אותו (והוא רק בן 10). קילגרייב משתמש בכוחו על מנת לנצל אנשים מסביבו ולקבל מחסה, בגדים, אוכל וכסף. במקביל, הוא מעסיק את עצמו, במהלך שני העשורים הבאים של חייו בניסיון אובססיבי למחוק כל זכר לעצמו.

קילגרייב נתקל מחדש ההוריו בדרך לא צפויה: ג'סיקה ג'ונס. ג'סיקה מעוניינת לשבור את קילגרייב בחקירה ולחלץ ממנו הודאה בפשעיו, על מנת לשחרר מהכלא ומהרשויות את כל אותם אומללים אשר נעצרו לאחר שביצעו פשעים תחת השפעתו ההיפנוטית. אולם לקילגרייב יש רצון ברזל והחקירה שלה נקלעת למבוי סתום.

פריצת הדרך שלה מגיעה לאחר שהיא מזהה את החולשה הרגשית של קילגרייב כלפי הוריו. זהו הכפתור היחיד שיש לה כדי ללחוץ עליו בנסיון לשבור אותו בחקירה, ולכן היא מוצאת אותם ומפגישה אותם איתו. בחדר חקירות מאולתר הבנוי בתוך סביבה אטומה אשר מונעת מהשפעתו ההרסנית של קילגרייב לדלוף החוצה, לצד אמצעי ביטחון אשר ג'סיקה מקווה שיפעלו כהלכה, ומול עדים (אחד מהם בלש משטרה) מנסה ג'סיקה להקליט את הודאתו של קילגרייב. בזירת התרחשות זו מתרחש העימות הגדול (בה"א הידיעה!) בין הנבל להוריו. שימו לב לתיעוב הבלתי פוסק שג'סיקה חשה כלפי קילגרייב (היא לא נופלת בפח המניפולציות שלו, אפילו לא לרגע), לעובדה שכל כך קשה לראות מתי קילגרייב מתכוון למה שהוא אומר ומתי זו סתם מניפולציה שטנית (אם בגלל שקילגרייב הוא דמות בלתי נתפסת או בגלל שדייוויד טננט הוא שחקן מצויין), ולבסוף, כיצד ברגע בו אנו בטוחים שאולי בכל זאת יהיה איזשהו חיבור ריגשי בין קילגרייב להוריו… הרגע הזה מתפוגג והסיטואציה הולכת לכיוון אלים ונורא.

קילגרייב בבגרותו הופך לאדם ללא אמפתיה וללא רגישות כלשהי לחיי אדם. אנשים הם בעיניו כלי משחק טהור, אמצעי לסיפוק יצרים ותו לא. זהו אדם אשר אינו מסוגל ליצור קשר ריגשי עם אף אדם אחר. הוא משלה עצמו כי הקשר בינו לבין ג'סיקה הוא אהבה, אך למעשה זהו ניצול נורא ואונס מתמשך.

kilgrave2

קילגרייב הוא נבל אפקטיבי, אך לאו דווקא בגלל ילדותו הטראגית או מאבק האימתנים שלו מול ג'סיקה. קילגרייב מצליח ללחוץ על הכפתורים שלנו לא מפני שאנו פוחדים לשלומנו, אלא מפני שאנו פוחדים כי הוא יגרום לנו לפגוע ביקירינו. ואם קילגרייב עושה זאת להוריו, אשר ניסו לעזור לו בדרכם שלהם ואף הצילו את חייו, הרי שהוא יהיה מסוגל להתאכזר לכל אדם הנקרה בדרכו ואכן כך קורה.

ואולי הדבר הקשה ביותר לעיכול עבורנו, הוא שהאיש מטיל האימה הזה לובש את הפנים אשר התרגלנו כל כך לאהוב כשהן היו פניו של הדוקטור העשירי.

Doctor Who: The Doctors Revisited: Episode 10

"היי, מי הזיז לי את הטארדיס?"

אז מה היה לנו?

אתם רציניים? טראומת הטיפולים הפולשניים, מערכת יחסים עכורה שהתבטאה בהטלת טרור על ההורים האומללים, נטישת ההורים את הילד (פרידה כפויה), האובססיה של קילגרייב להעלים כל פיסת מידע על עצמו ועברו, וכמובן… העימות האכזרי מול ההורים.

ונסיים עם… שקרן

c35b05c69bbb58ca9a59cf8be28be7d28a328d6f364528aebdc2ac44b167f44b

התחלנו עם שקרן, ולכן גם נסיים איתו: מי שראה את הסרט "האביר האפל", בוודאי זוכר שהג'וקר אוהב לשמור על עמימות בנוגע לסיפור המקור שלו. במהלך הסרט הוא מספר לפחות 2 גרסאות שונות של אותו סיפור מקור. העמימות הזו היא חלק מסוד קיסמו של הג'וקר. אבל בסופו של דבר, השקרים האלה לא עושים עלינו רושם. בין אם מה שהוא מספר זה אמת או שקר, אנחנו עדיין רוצים שבאטמן ילכוד אותו וימנע את פיגועי הטרור שהג'וקר מבצע.

אבל רגע… אם סיפור המקור של הג'וקר לא משנה את תפיסתינו לפיה הוא נבל מסוכן שיש לעצרו, מדוע שזה ישנה לנו לגבי השאר?

הסיפור של כולנו

המוטיב המשותף האחרון של חבורת הנבלים הזו – כולם מספרים לעצמם (ולנו) סיפור. ואצל כולם, כמו אצל הג'וקר, הסיפור הזה מורכב מאוסף של מניפולציות ושקרים… כמו הפוסט הזה. קוראים יקרים, אני מברבר כאן כבר 4000 מילה, ומספר לכם נרטיב המורכב כולו ממניפולציות ושקרים. אלו מניפולציות מכיוון שאני מספר לכם סיפור קורע לב על אנשים מנוולים, תוך כדי שאני מעלים, מטשטש או מתעלם מהפרטים שלא מסתדרים לי. אלו שקרים, מכיוון שאני מנסה לשכנע אתכם, ברוב חוצפתי, שהסיפורים האלה אמורים לשנות משהו בקשר לדעתנו על הנבלים. אבל הג'וקר מוכיח לנו שזה לא אמור להיות ככה. אם אנו לא מוכנים לקבל את טבעו של הג'וקר ללא כל קשר למקורו, הרי שאנו אמורים לנקוט באותה דעה גם לגבי השאר.

לור ספג מאביו יחס משפיל, אך עדיין זו אינה סיבה להפוך לרוצח המונים. כבן אצולה, קיבל ג'ופרי את החינוך הטוב ביותר שאפשר היה להעניק לו בעולם בו הוא חי, ועדיין הוא בחר במודל חיקוי אלים, למרות שהיו לו כל הכלים להבין מה מוסרי וחוקי ומה לא. סילה יאר, הילדה שהלשינה על אימה וגרמה בכך להוצאתה להורג, מזכירה לי את המיתוס הסובייטי אודות הילד שהלשין על אביו, אשר באותו הלילה נאסף על ידי הק.ג.ב. למחנה עבודה ממנו מעולם לא שב. מסופר כי כששמע סטלין את הסיפור אודות הילד, הוא התבטא בחריפות: "ראיתם את החלאה הקטן? הלשין על אבא שלו!". סקורפיוס מצליח לשבות את ליבנו, מכיוון שהסיפור שלו אכן נוגע ללב. קל להזדהות עם הצורך של סקורפיוס להתנקם בסקארנים, אולם יש לי בעייה קשה עם שובל הגוויות של החפים מפשע שהוא מותיר אחריו. ברטי קראוץ' ג'וניור: אני לא זוכר שמערכת יחסים עכורה עם אב הינה סיבה מוצדקת להפיכה לרוצח, ולגבי קילגרייב… נו באמת, הלא מדובר כאן באמן המניפולציות למרחקים ארוכים. הוריו של קילגרייב לא ניסו להפוך אותו לשפן הניסויים שלהם, כפי שהוא אוהב לספר לעצמו. הם ניסו להציל את חייו ואף הצליחו בכך! קשה להאשים אותם על כך שנטשו אותו, ובפרט לאחר תקרית המגהץ המזעזעת.

הרשו לי לשתף אתכם בחזיון מטריד שיש לי: כל אחד ואחד מהאנשים האלה מדקלם לעצמו את מה שהוא רואה כסיפור חייו. הוא משנן את סיפורו הבדוי מתוך פתק הנמצא מתחת לכרית שלו במיטה, ודואג לעשות זאת באופן מושלם. וביום שידור הפרק בטלוויזיה (או, לחילופין, פירסום הטקסט הספרותי), על במה ולאור זרקורים, ניצב מולנו הנבל המדובר, ובקול נרגש, עיניים דומעות ורטוריקה שאין לעמוד בה, הוא נואם ומדקלם באזננו את הנרטיב המניפולטיבי אותו הוא שינן בכישרון רב. "אתם רואים," הוא שואג לבסוף בגרון ניחר, "זה בכלל לא אני! זה הכל בגלל אבא ואימא!" והסיפור נשמע כל כך משכנע באזננו, ואנחנו נסחפים וכמעט משתכנעים, ושוכחים בדרך אמת אחת פשוטה ואכזרית. והאמת הזו, שהיא למעשה השורה התחתונה של הפוסט הזה, מזכירה לנו שבסופו של יום, למרות טראומות הילדות, סיפור החיים הקשה וההורים הלא מתפקדים, נבל הוא עדיין… נבל.

תודתי הניצחית נתונה לשבע פיילוטאיות מופלאות אשר העלו את ההרצאה הזו על המסלול הנכון: רותם ברוכין, מאיה גרשוביץ, איריס מזור, נבט טחנאי, הלה הראל, ריקה טייכהולץ והילה פלג.

תודה מיוחדת לענבל שגיב נקדימון ואהוד מיימון שסייעו בתרגום הסצינות מ"מסע בין כוכבים".

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #20

אזהרת ספויילרים כבדים, אכזריים וקשים מנשוא (!!!) לסיפור "גרטרוד בישלה דייסה" מאת יעל פורמן.

הוא: מאמי, תשמעי רגע משהו:

גרטרוד בישלה דיסה. נתנה לאבא. נתנה לאמא. נתנה לקובי. נתנה לשפרה. נתנה אפילו לצלילה הכלבה…

היא: איבדת אותי בקובי. הכל בסדר?

…ורק ליוכבד הקטנה לא נשאר. כעסה יוכבד הקטנה. שמה יוכבד בסיר מנה של סולת. ערפה יוכבד את ראשה של גרטרוד ושפכה מדמה לתוך הסיר. הכינה לעצמה יוכבד דיסה חמה ומתוקה וישרור שלום בביתה.

(פאוזה)

היא: למה לא חמין?

הוא: סליחה?

היא: איזה מין עוזרת זו שמכינה רק דייסה? היא לא יודעת להכין חמין?

הוא: כמה גרטדרודים את מכירה שמכינות חמין?

היא: אני בטוחה שבהתייחס לכל הגרטרודים במהלך ההיסטוריה שערפו להן את הראש, יש וודאות סטטיסטית שכמה מהן ידעו להכין חמין.

הוא: מי אמר את זה?

היא: מדע.

הוא: אוקיי, לא מתווכח. הקיצר…

היא: מה, יש עוד?!

תפרה יוכבד את ראשה של גרטרוד. הפיחה בה יוכבד רוח חיים…

היא: או, למה לא יכלו לבקש מיוכבד להכין את החמין?

הוא: יוכבד יודעת רק לתפור גוויות, היא לא יודעת לבשל.

היא: מי אמר?

הוא: מדע.

היא: זה אותו מדע שאומר שאפשר להקים גוויות ערופות ראש לחיים?

הוא: המדע מסייג את זה לגרטרודים בלבד.

היא: אני מקווה שהם היו מרוצים במשפחה המופרעת הזו שלך שלא אוכלת חמין.

הוא: אנחנו נעשה שיחה ארוכה אחרי הפוסט הזה.

עלצו קובי ושפרה. עלצו אבא ואמא. עלצה אפילו צלילה הכלבה. קמה גרטרוד ובישלה דיסה. נתנה ליוכבד מנה ראשונה. אכלה יוכבד מהדיסה בתיאבון והיללה את גרטרוד ברוב רצון.

(פאוזה)

היא: תגיד, היא עושה חלונות, הגרטרוד?

הוא: אוקיי, אני אגיד את זה רק פעם אחת – אין לי את הטלפון שלה.

היא: ומה עם…

הוא: גם של יוכבד אין לי.

היא: אבל…

הוא: זה דמויות מסיפור.

היא: אבל…

הוא: סיפור!

היא: יש עוד?

אפתה גרטרוד עוגיות עבור יוכבד. נסכה בהן גרטרוד רעל למען תיפטר יוכבד מן העולם. ראתה צלילה הכלבה, וסיפרה ליוכבד על הרעל. אכלה יוכבד מן העוגיות וצחקה, כי אין רעל היכול לפגוע בה. לקחה יוכבד את גרטרוד וערפה שוב את ראשה. יצקה יוכבד מדמה לקערה ונתנה לצלילה הכלבה.

היא: יש לך מתכון לעוגיות?

בכתה שפרה על גרטרוד. בכה גם קובי על גרטרוד. בכו גם אבא ואמא. הצטערה יוכבד על בני המשפחה. תפרה שוב את ראשה של גרטרוד והפיחה בה רוח חיים. הורתה יוכבד לצלילה לשמור את צעדיה של גרטרוד. קיללה יוכבד את צאצאיה של גרטרוד עד קץ כל הדורות. נאלמה גרטרוד דום ולא הוציאה עוד הגה מפיה.

היא: ואו. זה מדהים!

הוא: נכון? גם אני חושב שזה סיפור נפ…

היא: יש עוזרת בבית והיא עובדת בשקט! אתה יודע כמה זמן חלמתי על זה? אולי בכל זאת…

הוא: אין לי את הטלפון שלה!

שיחקו קובי ושפרה עם יוכבד. בישלה גרטרוד לכולם דיסה, וצלילה הכלבה השגיחה על מעשיה. חזר אבא מן העבודה, והביא לכל ילד מתנה. הביא לקובי צבעים לציור. הביא לשפרה חוטים לרקמה. הביא ליוכבד מספריים לגזור. גזרה יוכבד בד ותפרה בובה בחוט ומחט. רקמה עליה שפרה עיניים ופה. צייר עליה קובי מלבושים. ליקקה צלילה הכלבה את הבובה. התעוררה הבובה לחיים ואכלה מהדיסה שהכינה גרטרוד. עלזו הילדים.

היא: היא עושה פאנלים?

הוא: אין לי מושג אם גרטרוד עושה פאנלים.

היא: לא גרטרוד. הבובה.

הוא: אולי די כבר?

היא: יודע משהו? אני רוצה לראות אותך פעם אחת נשאר עם העוזרת בבית.

הוא: אנחנו נעשה שיחה מאוד ארוכה אחרי הפוסט הזה.

לקחה יוכבד את המחט ודקרה את אצבעה. הקיזה יוכבד מדמה, ונתנה לגרטרוד לשתות. סרבה גרטרוד. חשפה צלילה הכלבה את שיניה. נהמה הבובה. קראה יוכבד לאביה, שד האפלה. נבהלה גרטרוד, מיהרה ושתתה את הדם. מיד נסוג שד האפלה, והבובה שכבה והכלבה נרגעה. אמרה יוכבד לגרטרוד, מעתה ועד עולם את וצאצאיך שייכים לי. דם מדמך לי הוא, רכושי, נכון לפקודתי.

היא: טוב, זה מאוד הגיוני.

הוא: אני לא חושב שהמילה הזו אומרת מה שאת חושבת שהיא אומרת.

היא: תראה, זה לגמרי ברור שאם דוקרים את האצבע, ואבא שלך הוא שד אפלה, ויש לך עוזרת חוצפנית בבית…

הוא: אלוהים אדירים.

היא: הדבר הכי פרקטי לעשות זה לתת לה לשתות מהדם.

הוא: אבל… למה?!

היא: כי זה כבר שם וחבל לתת לזה להתבזבז! אני באמת מתפלאת עליך. וחוץ מזה, כל העניין של הבעלות אחרי שהיא שתתה את הדם, זה הרי הכי מתבקש.

הוא: אלוהים, יש לי יוכבד בבית.

עמדה גרטרוד ובישלה דיסה. אכלה יוכבד. אכלה צלילה. אכלה הבובה. אכלו קובי ושפרה. רק לאבא ולאמא לא נשאר. הלכו אבא ואמא לישון ולא קמו עוד. בכו קובי ושפרה וביקשו מיוכבד להפיח בהם חיים. נתנה יוכבד לאבא את חייה של צלילה. נתנה לאמא את חייה של הבובה. קמו אבא ואמא ממשכבם. בישלה גרטרוד דיסה ונתנה לאבא ואמא. לקחה יוכבד את הבובה ושמרה אותה על לוח לִבה, למען תקבל הבובה את נשמתה בבוא הימים.

היא: בסך הכל אני מזדהה עם יוכבד.

הוא: סליחה?!

היא: כל מה שהיא עושה לגרטרוד זה לגמרי בתחום הסביר.

הוא: היא כרתה לה את הראש ושיעבדה אותה עם כישוף שטני.

היא: מכה קלה בכנף. לגמרי הפיך.

הוא: מאיפה שמעת שעריפת ראש זה הפיך?!

היא: מדע.

הוא: אנחנו נעשה שיחה מאוד ארוכה עם מדעת אחרי הפוסט הזה.

החל אבא לנבוח כמו צלילה. החלה אמא לנהום כמו הבובה. שמרה יוכבד את אבא ואמא בתוך הבית, וקובי ושפרה יצאו לעבודה. גרטרוד בישלה את הדיסה. את צלילה קברו בגינה. ברבות הימים נפטר אבא צלילה ונפטרה אמא בובה. קובי ושפרה יצאו אל העולם. יוכבד הקטנה נשארה לבדה. בא אליה נסיך השדים. גרטרוד באה בימים הגישה לו דיסה. אכל נסיך השדים מהדיסה וגרטרוד נפטרה מהעולם. אמרה יוכבד, אשה זו דם מדמי היתה וכל צאצאיה לי. אמר נסיך השדים, כעת שנותרת לבדך, תהיי זוגתי.

היא: אז המשפחה הזו בעצם משחקת כיסאות מוזיקליים עם נשמות, כשברקע יש איזה אשמדאי משועמם שלא יודע להשתמש בטינדר?

הוא: חכי, עכשיו יש את הקטע שבו מסתבר שאת ואני איכשהו קשורים לעניין הזה.

היא: איך קשורים?

הוא: משהו על זה שמי שקורא את הסיפור הם צאצאים של גרטרוד ויוכבד, והשיעבוד המיסטי הזה חל על הצאצא של גרטרוד.

היא: איפה זה כתוב?

פקחה יוכבד את עיניה וראתה את בנה יושב מולה. אחז בנה בשתי ידיה וצחק צחוק גדול. קמה יוכבד ופסעה אל המראה. והנה נשקפה מולה גרטרוד צעירה. חשקה נפשה של יוכבד בדיסה. אמרה לבנה, הבה נמצא את נכדתה השניה של גרטרוד למען תהיה לי לשפחה.

היא: אה.

הוא: רגע, אז מי מאיתנו גרטרוד ומי יוכבד?

היא: תכין קפה.

הוא: קיבלתי את גרטרוד. חרא.

היא: לא חרא. מדע.

נכתב לכבוד יום ההולדת של יעל פורמן, האדם המקסים ביותר הכותב את הסיפורים המצמררים ביותר. לא מאמינים לי? לכו לבקר במוזיאון.

רשומה רגילה
כללי

צער גידול הרצאות

כבכל שנה בחול המועד סוכות, ממשמש, מגיח ומפציע חג עובדי כת השטן הידוע כ"פסטיבל אייקון". האירוע מיוחס לכת השטן בעיקר בגלל כל אותם אנשים שקפצו עכשיו בצעקות "זה לא פסטיבל, זה כנס!!!". סנובים – לכו הביתה.

וכבכל שנה, עבדכם הנאמן מתייצב באייקון. משנה שעברה אני מנסה לסגל לעצמי מנהג קבוע הכולל כתיבת סיכום כנס וסיפור לשנתון.

השנה הגדלתי לעשות ואני מתכבד להכריז בפניכם על… הרצאה ראשונה שאני מעביר באייקון ושמה בישראל: "צער גידול נבלים".

ההרצאה תתמקד בנושא חביב עליי – נבלים. ניסיתי לחשוב מאיזה כיוון לגשת לנושא ואיך לבחון אותו. התוצאה: בחינת מערכות יחסים של נבלים עם הוריהם, ניתוח מוטיבים חוזרים ביצירות שונות ומגוונות בז'אנר וניסיון לבחון מחדש סיפורי מקור מוכרים של נבלים מנקודת מבט מעט שונה.

**עדכון: העליתי את ההרצאה לבלוג – ממש כאן!**

יש להרצאה אירוע פייסבוק (הרגישו חופשי להצטרף) ואפשר להזמין כרטיסים כאן.

חוץ מזה, אני מתכוון בהחלט להיות בכנס ובעיקר באירועים הבאים:

הנשים של רודנברי
רמזורים
איפה חרב האור של מארק וואטני
?
האבולוציה של הג'וקר

משחקים באבא ואמא – היפוכי תפקידים בז'אנר

הרצאות מן העתיד
עבור לעמ 42 – נרטיבים עם טוויסט
המקור של הפקות המקור
מספיק עם הוראות בטיחות – אני רוצה כוחות על
!
איך ניצחנו בקרב שלא היינו בו מעולם
?
ישחקו הז
'אנרים לפנינו
אירוע הסיום

אתם מוזמנים להיתקל בי (אם באופן מקרי ואם בזדון תחילה) ולברכני לשלום או למדון. הכל הולך, העיקר שהלייקים והקליקים ימשיכו לזרום. תוכלי לזהות אותי בכנס בנקל: אני אהיה הבחור הגבוה והגמלוני עם חולצת רוק או חולצה גיקית שחורה, שסביר להניח שתהיה AC/DC או Winter is Coming. יש מצב גם לרולינג סטונס או חולצת שרלוק. אני זורם.

נתראה במתחם אשכול – חג אייקון שמח לכולם!

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #18

היא: מאמי, לא קבענו לפנות זמן ולראות עכשיו את "אקס מן: העתיד שהיה"?

הוא: רגע אחד! אני עסוק בפרויקט חשוב מאוד!

היא: אתה בא או לא?

הוא: אני חייב לסיים משהו בעל חשיבות קריטית!

היא: טוב, אז אני עושה לילדה תדריך בעצמי.

הוא: את עושה לילדה מה?!

היא: תדריך על האקס מן. היא הרי לא מכירה את הקודמים.

הוא: תעשי לי טובה ואל תתדרכי אותה בשום דבר גיקי, את תהרסי לי הכל.

היא: סליחה?

הוא: אחרי ה"תדריך" הזה שלך היא עלולה לחשוב שהאקס מן זה קפטן פיקארד והחתיך מ"פרומתיאוס" שהולכים לעשות משהו נגד החמודה מ"משחקי הרעב" וטיריון לאניסטר, וברקע יש עוד כל מיני חתיכים מכל מיני סדרות.

היא: שכחת את יו ג'קמן.

הוא: מה איתו?

היא: הוא חתיך.

הוא: על זה דיברתי.

היא: במה אתה מתעסק עכשיו, תגיד לי?

הוא: עניין בעל חשיבות לאומית!

היא: כמו…?

הוא: אני בוחר שם חדש לאגודה.

היא: עד שהם חוגגים יומולדת 20, למה אתה צריך להרוס להם?

הוא: למה להרוס? כולם אומרים ש"אגודה ישראלית למדע בדיוני ופנטסיה" זה שם ארוך ומסורבל. הגיע הזמן לראשי תיבות קליטים וסקסיים!

היא: אוי ואבוי.

הוא: הנה, מה את חושבת על

היא: בבקשה לא

הוא: …אגודה ישראלית ליצירה דמיונית ספקולטיבית.

היא: בא לי למות.

הוא: דמיון, אייקון, עולמות ושות'

היא: לא מספיק אסקפיסטי.

הוא: פעילויות ספקולטיביות ישראליות כמד"ב ופנטסיה ומשחקי תפקידים.

היא: זה לא הם, זה אתה.

הוא: עולמות, ריגושים, פנטסיה, דמיון ישראלי משהומשהו.

היא: נשמע אנמי.

הוא: אגודה וולנטרית לכנסים וליצירת מד"ב ופנטסיה ומשחקי תפקידים.

היא: ליאת שחר קשתן תכניס אותך לאזקבאן על זה.

הוא: זורמים ומדברים על מד"ב בכל יום – מגניב!

היא: אני רוצה לעזור לליאת שחר קשתן להכניס אותך לאזקבאן על זה.

הוא: לא טוב, לא טוב… אין לך רעיונות?

היא: אקס מן.

הוא: את מתכוונת לאגודה לקידום ספקולציות, מד"ב ונון סופית?

היא: אני מתכוונת לאובדנך קרוב, סופך מגיע, נודניק.

רשומה רגילה
כללי

רסיסים מעולמות 2016

כנס! עולמות! מפגשים! גיקים!

אלה היו המילים שזעקתי בחודשים האחרונים ללא הפסק, עד שמלכת היופי זרקה אותי מהבית. מטבע הדברים נותרתי בחוסר מעש ולכן לא הייתה לי ברירה אלא פשוט ללכת ל"עולמות", הידוע למעשה כאחד משני כנסי הגיקים המרכזיים בחוה"מ פסח (השני הוא, כמובן, "ביגור" העוסק במשחקי תפקידים). אז הלכתי, לאחר שהובטח לי כי הורחקו משם אורחים לא רצויים. להלן רשמיי מכמה וכמה חוויות בכנס.

חם

אז הדבר הראשון ששמתי לב אליו ביום הראשון של הכנס, היה החום הבלתי נסבל (כ-38 מעלות צלסיוס). העובדה שבחרתי, מכל החולצות שבעולם, דווקא את חולצת "משחקי הכס", שהסלוגן Winter is Coming חקוק עליה, הייתה בעוכריי וזכיתי לקריאות ביניים משועשעות מכמה וכמה מכרים שפגשתי שם. כן, רבותיי, אני מודע לאירוניה, אבל במחילה מכם: זו חולצת הכנסים שלי. אני לובש אותה בערך 2-3 פעמים בשנה. גם לי מותר ליהנות ממנה מדי פעם… מה, לא? עכשיו אתם סתם רעים.

שלולית

בכניסה לאירוע הראשון (על כך בהמשך) נתקלתי בשלולית. לשלולית היו משקפיים, והיא הייתה מאוד חביבה. לשלולית קראו הלה הראל ולמי שאינו יודע, היא אחת ממארגני הכנס. גם היא סבלה מהחום, ולכן נאלצה להגיע באותו מצב קיומי של שלולית. אני מקווה שהפיזיקאים הרבים שנכחו בכנס מצאו כיצד להחזיר אותה למצבה הרגיל כי, בואו נודה בעובדות, אנו צריכים שלוליות… כלומר מארגנים, גם לכנסים הבאים. תודה.

פאנפיק

האירוע הראשון בו נכחתי היה "יצירות מעריצים" המדובר והמבוקש עד מאוד, וזאת מפאת חברי הפאנל: רותם "רוחות ערים" ברוכין, לי "Frozen is the New Black" להב, גיא "הרועה האחרון" בוסקו, אביב "ואו כמה קומיקס!" אור והמנחה גלי "אימת הפאנלים" גולן. הפאנל עסק בפאנפיק, פאנארט, פאנדומים וכל מה שביניהם ובפרט במה שמייחד או מגדיר פאנפיק.

הקהל הונחה באופן מיידי לשמור שאלות לסיום ההרצאה, אלא אם כן מדובר בשאלות ממשממש חשובות. "במידה וישאלו, בכל זאת, שאלות לא חשובות," כך ציוותה גלי, "מי שיושב ליד שואל השאלה יקפיד לגרשו החוצה לאלתר." וכך הושלט סדר נוקשה בממלכת וסטרוז על ידי האישה היושבת על כס הברזל.

הורגשה התלהבות רבתי כאשר הועלה הנושא הניצחי: "קירק וספוק – קוים לאופיה של הדחקת זוגיות גאה ומלבלבת ואיך, קיבינימט, רודנברי לא הבין את זה לבד".

הורגשה מתיחות כשהסאונד עשה בעיות. אני רק אציין שדדפול היה אחראי עליו. כן, אני שומע אתכם צועקים: "אידיוט, זו הייתה מתנדבת לבושה כמו דדפול, והקוספליי היה עשוי בכישרון!" אבל אני מעדיף לחשוב שזה אכן היה דדפול, ובמחילה מכם – נא לא לדווח לרשויות. תודה (ובהערת אגב: דדפול סאונדמן – מה ציפיתם שיהיה, אלוהים אדירים?!).

הורגשה פאניקה כשגלי זרקה משפטים כמו: "אין דבר כזה סנטה קלאוס" ולאחר מכן הציעה להרוג את מרי סו, ההורים שלה, המשפחה שלה והכותבים שלה. הפאניקה הורגעה על ידי כל מי שישב ליד מי שנכנס לפאניקה, וכך כס הברזל השליט שוב סדר בממלכת האנרכיה.

סיכום אירוע: אל. תבקשו. שירותי. סאונד. מדדפול. כי אחרת לא יהיה סאונד, והמיקרופון יתלכלך בצ'ימיצ'נגה, וזה סתם מבאס.

שנתון

כותבים יקרים! איפה אתם? בערך בתקופה זו של עולמות (ובאופן כללי לקראת הקיץ), מגיעה אטאט לקיצה תקופת שליחת הטקסטים לשנתון האגודה "היה יהיה". מטבע הדברים, כשנתקלתי באהוד מיימון, עורך האסופה ועורף ראשים של כותבים, שאלתי אותו מתי הוא יספיק לעבור על הטקסט שלי. מסיבה שאינה ברורה הוא החוויר, לחש "איך מצאת אותי?" ונעלם. אחריו נצפו כותבים נוספים במרדף.

תעשו לי טובה, אפשר לחשוב עד כמה הוא עסוק בתקופה הזו של השנה. זה בסך הכל כנס גדול, שהוא תרם לו כמה תכנים ואולי פאנל אחד או שניים, תוך כדי שהוא צריך לתחזק את אתר האגודה ובמקביל לאסוף חומר לאיזושהי אסופה שצריכה להיסגר במהלך החודש הקרוב. נו באמת.

כיפאק היי

מישהי אספה ממני "כיף" (High Five). הייתה לה חולצת משחקי הכס, והיא טענה שהיא אוספת "כיפים" מכל מי שלובש אותה חולצה כמו שלה. נתתי לה, אבל רק בגלל שלא רציתי לגמור כמו רוב סטארק.

קול

לעולם לא תהיו מגניבים כמו אבא שהביא את ילדו הפעוט לכנס, כשהוא לבוש בחולצה עם סמל הרובוטריקים.

עו"ד

אני אוהב את ההרצאות של מרק לייזרוביץ'. מרק הוא עו"ד במקצועו אשר אוהב לתת זוית משפטית ליצירה ספקולטיבית. באייקון האחרון, הוא דיבר על כך שהאקטוארים של חברות הביטוח הם, למעשה, התגלמות מודרנית של הפסיכוהיסטוריונים מיצירתו של אייזק אסימוב. הפעם הוא הירצה על הצד האפל של המנגנון השלטוני בעולמו של הארי פוטר.

היה כאן הכל. ציון "אפס בדמוקרטיה" לפי מדד האקונומיסט, הזנחה חברתית של חבל הענקים (אותו הוא פשוט השווה ללוד), שר קסמים המכהן בתפקידו כ-20 שנה ("ביביוקרטיה"), עינויים/טילטולים באזקבאן, וגולת הכותרת של ההרצאה: השוואה בין הגנת ה-Imperium Curse לקו הגנה של פושעים נאצים במשפטי נירנברג וכן למשפט אייכמן. הוקרנו קטעים מרתקים ומצמררים מסרט התעודה "הספציאליסט", המראה את אייכמן כפקיד עלוב, באופן הסותר את הנראטיב המצייר את אייכמן כמפלצת שאין שני לה. יש לי נקודה להעלות כאן… אבל היא תחכה לסוף הפוסט. חכו בסבלנות.

20 שנה

למי שלא יודע: השנה חוגגים 20 שנה לאגודה. שווה פאנל, לא? חברי הפאנל: דידי חנוך, ענבל שגיב נקדימון, אביגיל נוסבאום. מנחה הפאנל: אהוד מיימון.

נסקרה התקופה שלפני האגודה (מה שהמשתתפים כינו ללא הרף "היסטוריה וארכיאולוגיה") וכמובן תקופת האגודה עצמה. הועלו זיכרונות מפורום אורט, IOL ועוד כמה דברים באמת עתיקים שהעלו מבוכה בקרב הצעירונים אשר בקהל. יצוין כי ענבל כתבה בעברה תזה מרתקת אודות היסטוריית המד"ב בישראל, והיא אכן הייתה כר בלתי נדלה של אינפורמציה בנושא.

אביגיל נוסבאום (ובאמת לא ידעתי זאת לפני הפאנל) היתה לא פחות מהעורכת של Strange Horizons ואף היתה מועמדת להוגו על עבודתה בתחום. אגב, לאחרונה היא כתבה באתר האגודה מאמר מרתק הסוקר את ג'סיקה ג'ונס – מומלץ!

דידי חנוך היה דידי חנוך, וטוב שכך (נו באמת, מי שצריך שאכתוב עליו הסברים כנראה לא קורא את הבלוג הנכון).

נובה

אגב דידי – קיבלתי את התמורה שלי מ"פרויקט נובה"! ווהו!

dlUzRQpY

שיח סופרים

רוני גלבפיש ויואב אבני ניהלו שיחה נעימה אודות כתיבה. השיחה היתה נעימה עד מאוד, עד שנשאלה שאלה הנוגעת לדמויות שאינן משתפות פעולה עם המחבר. עד מהרה התחוללה תגרה בין רוני ויואב לבין דמויות יצירי דמיונם, וההרצאה הסתיימה באירוע רב נפגעים.

מוסר השכל: סופרים הם עם מוזר. וחמוש.

מארוול

שירה סלימי העבירה הרצאה אודות הקומיקס (ולא הסרט!) Civil War של מארוול, או כמו שהיא הציגה זאת: "הליך הגירושין הקשה ביותר בהיסטוריה".

אז ככה: קודם כל הרצאה פשוט מרתקת. למי ששקוע בקריאת הקומיקס ולא מסתפק בצפייה בסרטים, זו הייתה לא פחות מחגיגה. אבל, תשמחו לדעת שגם עצלן קולנוע כמוני נהנה לא פחות. הקומיקס נסקר עם מינימום ספויילרים, ונבחנו סוגיות של פרט מול כלל, חוק מול צדק, ו…

וכאן אני מגיע לדבר השני שרציתי להגיד, אך בדומה להרצאה של מרק אני מעדיף לשמור את זה לסוף.

דמיאן

מה עוד אוכל לומר על דמיאן "כבר ברחם ידעתי להרצות" הופמן?

השנה הוא הירצה על העונה הראשונה (והמחורבנת) של "מסע בין כוכבים: הדור הבא". לא אכביר במילים – זו הייתה פשוט הרצאה מצוינת, בה נבחנו הרקע והסיבות למחורבנותה של העונה. נרשמה הבעת סבל תמידית מצידו של פטריק סטיוארט המסכן.

מקום בו לא היינו מעולם

אם דמיאן סקר את מה שהיה, שמוליק לוטטי ואיריס מזור סקרו את מה שיהיה: סדרת הסטאר טרק החדשה שאמורה לעלות לאויר ב-2017, וכן שלל התיאוריות שרצות ברשת אודות הסידרה. למעשה, גם כאן (בדומה לדמיאן) נסקרה ההסטוריה של סטאר טרק לדורותיה, אם כי כמובן יותר באריכות, ודמותה המשוערת (והלא ידועה, למעשה) של הסדרה החדשה נמדדה באופן יחסי מול דברים שכבר היכרנו בסדרות הישנות. שמוליק ואיריס פשוט ניסו להקיש להיכן אנו הולכים, ומה החזון הגדול הבא של היקום המרתק (והכל כך ותיק) הזה.

חלק מההרצאה נסב על ליהוקים אפשריים. אם אתם שואלים אותי: שימו את טיריון לאניסטר כקצין האבטחה ואת דאנירייז טארגריין כקפטן, וסגרתם עניין.

חובבי סטאר טרק נהנו, מטבע הדברים.

גם פה היה לי משהו לומר… אך בדומה למרק ושירה, ארצה לשמור את זה לסוף.

כדורגל והיצירה הספקולטיבית

כשחזרתי הביתה, התבשרתי על ידי מלכת היופי, כי הגמדה הנסיכתית שלנו שיחקה כדורגל עם כמה בנים שפגשה בפארק ודי קרעה להם את הצורה. השיחה נסובה, עד מהירה, על למה יש הורים אשר מונעים מהבנות שלהן לשחק בכדורגל או כל ספורט "גברי" אחר.

וזה הזכיר לי משהו.

די מהר נזכרתי כי נכחתי בשיחה זהה (לגמרי!) עם איריס מזור ועוד כמה אנשים חביבים, בסיום ההרצאה על הסדרה החדשה של סטאר טרק. גם שם סופר על תופעה מדהימה ובה הורים מושכים את ילדותיהן (לפעמים אף בכוח) ממשחקי כדורגל של ילדים אחרים, מפחד שמא הן יצטרפו למשחק. הגענו לנושא הזה דרך שיחה אודות האופן בו ילדות מנותבות מינקות לעיסוקים הנתפסים כ"נשיים" וחס וחלילה לא "גבריים". ולנושא הזה הגענו דרך השיחה הכל כך רלוונטית הבאה: מדוע חשוב שהקפטן הבא של "אנטרפרייז" יהיה אישה ולא גבר, וזאת במיוחד בעידן ההסגברה, גיימרגייט ו-Sad Puppies. הבדיחה על ק'אליסי מקודם לא הייתה מקרית.

וגם זה הזכיר לי משהו. שירה סלימי הזכירה, כבדרך אגב, את האופן בו צריך (או לא צריך) להתייחס לגיבור על העושה שימוש לא אחראי בכוחותיו, או נשקו, במקום ציבורי ועקב כך נפגעים אזרחים לא מעורבים. האם גם בעדו ייערכו הפגנות שיאורגנו על ידי "הצל"? ומהי אחריות המנגנון השלטוני ביחס לאחזקה של נשק קטלני כל כך בלב אוכלוסייה אזרחית?

וגם זה הזכיר לי משהו. זה הזכיר לי את מרק מדבר על שלטון של אותו אדם כבר כ-20 שנה, על עיתון (בואו נקרא לו: "הישראלי היומי") שלמעשה משמש כשופר השלטון, על דמוקרטיה שלמעשה לא נראית כמו דמוקרטיה, על בית כלא שמשמש כסות לעינויים מוסדרים ולא חוקיים בחסות השלטון ועל משמעות ציות לפקודות לא חוקיות ומעמדן המשפטי.

גבירותיי ורבותיי: המציאות העזה להזדחל לאטה לכנס האסקפיסטי שלי (כן, אני מודע לכך שזה לא הכנס שלי. תזרמו איתי) וזה דבר לא פחות מנפלא.

הכנס הזה (וגם אייקון, מאורות ומה שביניהם) אינו רק על קוספליי. כלומר, ברור לי שיש אוכלוסייה לא מבוטלת של אנשים שמפיקה הנאה מהפאן הטהור בקוספליי וכן שהקוספליי, כמוטיב ויזואלי, מהווה כיום את חזות הכנס, אבל אני רוצה להאמין שיש משהו מעבר לכך, במיוחד אצל החבר'ה הצעירים שגודשים את מתחם "אשכול".

עומד לו מרק לייזרוביץ', ויוצק רפרנסים למציאות הישראלית המדכאת לתוך אחד הפאנדומים הפופולריים ביותר בהיסטוריה. מולו יושב קהל המורכב באופן כמעט אבסולוטי מנערים ונערות מתחת לגיל 18, ובמקום להשתעמם, או פשוט לקום וללכת, הם נשארים. ומקשיבים. ומעכלים. ויוצאים אחרי ההרצאה עם מחשבות ותובנות. הם יגיעו לדעה כלשהי על מה שאנו קוראים לו "המצב", באופן יותר מושכל מכפי ש"פגוש את העיתונות" הפופוליסטית אי פעם תאפשר להם.

אני הולך לכנסים כבר כעשור. לפני כן לא הלכתי – פשוט לא היה לי עם מי. למעשה, רק בשנה האחרונה התחלתי ממש להכיר שם חברים חדשים, וגם זה בעיקר דרך הכתיבה (טיפ לחיים: כשכותבים – פוגשים אנשים מגניבים. בדוק!). מהבחינה הזו, רק בשנה האחרונה אני יותר מעורה בקהילה הזו ומבחין בדברים שלא הבחנתי מקודם. אני באמת לא יודע עד כמה המציאות זלגה לכנסים הקודמים ובאיזו מידה.

לעומת זאת, אני כן מאמין גדול בכוחה של היצירה הספקולטיבית לייצר דיון אינטליגנטי ולעודד את קהל הצרכנים שלה לחשוב, לעיתים באופן שיצירות המיינסטרים פשוט אינן מסוגלות לכך. תמרור האזהרה הגדול ביותר שייצרה הספרות במאה העשרים הוא "1984" של אורוול, אשר במשך שנים סירבו להכליל אותו תחת מטריית המדע בדיוני, פשוט מפני שהוא נחשב כ"ספרות טובה מדי" מכדי להיחשב ככזה. אבל הוא כזה, בין אם ירצו או לא. "שיר של אש וקרח" (ומקבילתה הטלוויזיונית "משחקי הכס") מעוררת ללא הרף שאלות על מהות השלטון, משחקים פוליטיים והמחיר המשלם על כך האזרח הפשוט, לצד דיון מעמיק על מלחמות, בין אם זו מלחמה במהלכים לבנים או בבני אדם. רוברט היינלין עורר דיון פוליטי ללא הפסקה במשך כל שנות פעילותו, גם כשספריו נשאו רוח פשיסטית, גזענית או סתם סקסיסטית. פיליפ דיק כתב ללא הרף על משמעות הקיום האנושי מול מציאות מתעתעת, בזמן שהארלן אליסון… טוב נו, הוא סתם אהב לעצבן אנשים. אבל באיזה כישרון, אלוהים.

הנקודה שלי היא כזו: אנחנו לא באים לכאן רק בגלל הקוספליי. אנחנו באים לכנסים האלה כדי להיות באותו חלל עם אותה קבוצת אנשים האוהבים לשנות דבר אחד במציאות המוכרת ולראות מה יקרה הלאה. אנשים האוהבים לחשוב בדרכים יצירתיות, מוזרות, מטרידות, אבל תמיד לא שגרתיות ומקוריות. ואף אחת מהן אינה משהו שלמדנו בשיעורי ספרות בבי"ס.

ואם מישהו יבוא אליי וישאל אותי "למה אתה הולך לכנסים האלה? למה אתה קורא את הספרים האלה? למה אתה כותב את הסיפורים האלה? זה הכל סתם דברים דמיוניים, לא אמיתיים, מטופשים, לא קשורים למציאות…", שכה אחיה, אני פשוט אתן לו סטירה.

רשומה רגילה