היא: שום אבל. היא פסיכופטית מהרגע שהתחילה הסדרה. פשוט לא רציתם לראות או להבין את זה.
הוא: אב… אבל היא הייתה אמורה…
היא: להיות דיקטטורית פסיכופטית.
הוא: לא נכון! היא היתה אמורה להרוס את הסדר הפגום הקיים!
היא: זה מה שכל הדיקטטורים הפסיכופטים אומרים.
הוא: תפסיקי לקרוא לה ככה!
היא: להפסיק לקרוא לפסיכופטית "פסיכופטית"?
הוא: את עשית את זה שוב! והיא לא.
היא: היא כן.
הוא: תפסיקי לומר את זה! רק בגלל שהיא שרפה את הזקנה ההיא בעונה 1, ואת סוחרי העבדים בעונה 4, ואז את הצבא של הלאניסטרים ואחר כך את אבא ואח של סאמוול ואז את ואריז ואני לא זוכר עכשיו לאיזו נקודה חתרתי.
היא: חתרת לנקודה שהיא פסיכופטית.
הוא: סליחה, אבל היו לה החלטות קשות לקבל.
היא: גם את זה אומרים כל הדיקטטורים הפסיכופטים.
הוא: לפעמים צריך לעשות דברים קשים.
היא: גם את זה אומרים כל הדיקטטורים הפסיכופטים.
הוא: צריך להשליט מרות נגד מי שמנסה למרוד בך!
היא: תפסיק להגיד דברים שאומרים כל הדיקטטורים הפסיכופטים, טירון.
הוא: אבל…
היא: עכשיו תסביר לי מה היה הקטע בינה לג'ון.
הוא: היה ביניהם רומאן, אבל אז הסתבר שהם בעצם קרובי משפחה.
היא: אז מה שאתה אומר לי בעצם שהוא נפרד מפסיכופטית בלונדינית שיש לה דרקון?
הוא: היא. דודה. שלו.
היא: דיקטטורית. פסיכופטית. דרקון. נפרד ממנה.
הוא: אבל… אבל…
היא: הוא באמת לא יודע כלום, ג'ון סנואו.
הוא: אוף! אבל… אוף, דאני, מה את עושה?!
היא: את החלום שלי, זה מה שהיא עושה!
הוא: את המה שלך?!
היא: לא ידעתי אף פעם להגדיר את זה, אבל עכשיו אני מבינה בדיוק מה רציתי בחיים. רק דרקון היה חסר לי.
הוא:
היא: יש לך מושג מכמה אנשים הייתי שמחה להיפטר? ועוד בכזה סטייל!
הוא:
היא: איזה דרקון משוכלל! איך לא נגמרת לו האש?
הוא: השיחה הזו מטרידה מדי, כמו הפרק שעכשיו ראינו. אני קם מוקדם מחר, מתי להעיר אותך?
היא: אל תעיר אותי לפני שש וחצי כי אני עשויה לפגוע בך.
הוא: את… מתכננת לחפש עכשיו דרקון לשימוש עצמי, נכון?
היא: בוא נגיד ככה – ברגע שיהיה לי דרקון אימתני שאוהב לשרוף אנשים, אתה תהיה הראשון שיידע.
ברוכים הבאים לכנס עולמות – חגיגה ססגונית ליצירות דמיוניות ומופרעות, המתקיימת בזמן בו נהוג לאכול מצות בגלל יצירה דמיונית ומופרעת עוד יותר. הכנס נערך (כמדי שנה) בחוה"מ פסח, ועסק הפעם בנושא "פרידות".
השנה העברתי הרצאה שעסקה בנושא מאוד קרוב אליי… אולי קצת יותר מדי. שנתחיל?
אתגר
הכנס השנה היה מאתגר במיוחד, עקב הגעתנו בהרכב מלא ביום השני, אותו היום בו הייתי אמור להרצות. התכנית הייתה לראות עד כמה הילדים יהנו מפרויקט "יום לימודים בהוגוורטס" המקסים, אשר אורגן על ידי תמי קיס פפו במסגרת רצועת התוכן לילדים ההו-כל-כך-נחוצה-בכנס.
בואו נשים דברים על השולחן: ישנה כמות משמעותית של גיקים אשר מגיעים לכנס עם הילדים, בין אם זה על מנת להכיר להם את עולם התוכן של יצירות המד"ב והפנטזיה, ובין אם זה על מנת למסור אותם בדוכן היד שנייה.
אתם יכולים להתלונן על המשפט האחרון כמה שאתם רוצים, בחיים לא תמצאו מישהו שיחשוב שכתבתי את זה ברצינות. מי שלא מאמין לי יכול לנשק את תחתוני הבאטמן שלבשתי להרצאה, כי אין מצב בעולם שאני עולה להרצות בלעדיהם.
הוא והיא בהוגוורטס
הוא: המורה לשיקויים מדברת על מיץ כרוב. רוצה שנכין ביחד? היא: רק אם אתה שותה.
אדווה
אדווה לוטן הרצתה על מדענים פסיכיים והתיאוריות העוד יותר פסיכיות שלהם. חלק מהתיאוריות נכשלו בצורה מפוארת, וחלקן הוכחו באופן מתיש. דווקא הייתה אחלה הרצאה, עד הרגע בו הבנתי שהרופאים של אדווה רוצים לנתח אותנו למוות. וכשאני אומר "אותנו" אני מתכוון "אותי". במיוחד את איזור הפה. כלומר את השיניים. מסתבר שהמדענים הפסיכיים האלה ממש (אבל ממש) מסמפטים את השיניים שלי ובא להם לעקור אותן. אחת אחת. ואז עוד אחת. ועוד אחת. באופן די יסודי.
בקיצר, מעט דאגתי בהרצאה. וקצת פחדתי. והייתי בהיסטריה. ואז התעלפתי. נראה שאדווה הייתה מרוצה, וזה מה שחשוב.
(פסססט… תגידו, אדווה הלכה כבר? אני יכול לצאת מהמחבוא?)
יופי
דפנה שחר הרצתה על מיתוס היופי והאופן בו הוא מגיח שוב ושוב ביצירות ז'אנר. זו הייתה הפעם הראשונה בה נכחתי בהרצאה של דפנה, ואני בהחלט מתכוון להופיע בהרצאות עתידיות שלה. דפנה בחנה באופן נוקב יצירות עכשוויות, וערערה אותן לנגד עינינו דרך פריזמה פמיניסטית הכרחית.
בקיצר: למה לעזאזל יש צורך להלביש את וונדרוומן בבגד הגוף הזה, הוליווד?!
הוא והיא בהוגוורטס
היא: מה. לעזאזל. אתה. עושה. הוא: מכין שיקוי הרדמה. היא: אבל… הוא: משהו קטלני, לפנים. היא: אבל… הוא: נו תעזרי לי, אין זמן! היא: אבל למה?! הוא: יש פה ילדה שהולכת לספיילר לבת שלנו את סנייפ.
תקצירומטור
ברוכים הבאים ל"הרצאות מהתקצירומטור": האירוע בו כל ההרצאות מצוצות מהאצבע, ולדרישה לקחת לקרן לנדסמן את המיקרופון אין שום משמעות.
הקונספט פשוט עד כדי הברקה: דניאלה קרני הראל כתבה אפליקציה המייצרת תקצירי הרצאות שאוי ואבוי למי שיעז להגיש אותם לצוות התוכן (באמת, תרחמו עליהם). הילה בניוביץ' הופמן בתפקיד "זו שמקריאה את מה שהמחשב אומר" זורקת תקצירים מופרעים על חברי הפאנל האומללים אשר נדרשים לייצר הרצאה בן רגע, עד שדניאלה עוצרת אותם מלהביך עצמם סופית (היא לא עוצרת אף אחד, כי זה כיף לראות אותם מתפתלים).
האירוע היה משעשע ומלא הפתעות כרימון: כך גילינו כי פרידה הוא שם של דג, רייסטלין הוא נודניק שאוהב להביא פאי לקורבנות אומללים אותם הוא מטריד בביתם, יעל פורמן היא תת אלוף במיל' וקרן היא אפסנאית (אשר כנראה תשרוד את פרק 9 המדמם המסורתי). הקהל יצא מדעתו כשיואב לנדסמן קיבל אלף נקודות לאחר שהצליח לעמוד באתגר הבלתי אפשרי של לקחת לקרן את המיקרופון מהיד, אחרי שאפילו אהוד מימון ובועז קרני הראל נכנעו. שאפו.
לסיכום: אני מציע כי בשנה הבאה תכלול אפליקציית הכנס אך ורק תקצירים שיוצרו על ידי התקצירומטור, ויפה שעה אחת קודם.
השקה
קרן לנדסמן ונועה מנהיים השיקו את ספרה החדש של קרן, "לב המעגל". מסתבר שתהליך העריכה היה כדלהלן: קרן מציעה דברים ונועה מסרבת. כלומר ד"ר מוות VS ד"ר נו. התהליך נמשך כשנה, מה שמראה כי עצבי הברזל של נועה אכן מצדיקים את הכתרתה כ"המושלמת".
נ.ב.: לי יש ספר של קרן עם ההקדשה הכי אוסומית בעולם, אז דמיינו אותי עכשיו מוציא לשון לכולכם.
חבורה
מאיה גרשוביץ בר דיברה על אנסמבלים ופמליות ביצירות שונות, ועל הצורך בפיצולן על מנת לקדם את העלילה באופן חכם. במהלך ההרצאה אשר קלחה באופן יוצא מן הכלל, הביאה מאיה דוגמאות מהסדרות "סינדר" ו-"Magic 2.0" ובהחלט שכנעה אותי לקרוא לפחות את השנייה. יאי למאיה!
הוא והיא בהוגוורטס
היא: ואו, תראה איך היא מתלהבת. היא תהיה בסוף כימאית! הוא: מצויין, היא תכין קריסטל מת'… זה ימבה כסף!
מיוחד
זה היה כנס מיוחד עבורי השנה.
קודם כל – הגענו בהרכב מלא, מה שכבר היווה אתגר. זו היתה הפעם הראשונה שהפגשנו את הגמד והגמדה עם אווירת הכנס. הגמדה התמכרה לאחרונה לספרי הארי פוטר, וסדנאות ההוגוורטס ריתקו אותה בצורה יוצאת דופן. עם הגמד היה מאתגר מעט יותר, ואני רוצה להודות לסגל שהיה סובלני במיוחד כלפי הילד שהיה צריך מדי פעם לרוץ במסדרון או סתם להתאוורר. כמו שאמרה מלכת היופי: "לא היה שום מצב להביא אותו לכאן בשנה שעברה, אבל תראה איזה שיפור עכשיו. עברנו עכשיו סדנה, ויש עדיין כיתה עם ארבעה קירות עומדים."
באמצע נאלצתי להשאיר את הפמליה בחדר סדנאות הילדים, ומיהרתי לעבר האתגר השני שעמד מולי בכנס: הרצאה על דמויות עם צרכים מיוחדים ביצירות הז'אנר(עדכון: אפשר לצפות בצילום ההרצאה כאן!). אני אגיד זאת כאן ועכשיו: זו ללא ספק ההרצאה התובענית ביותר שהכנתי עד כה. אני מעריך שעבדתי עליה כשנה, במהלכה פשוט דקלמתי לעצמי בדיחות ונושאים שונים שיתאימו להרצאה. היא שוכתבה במוחי בערך מאה אלף פעם, עברה פיילוט קשוח על ידי קבוצת אנשים הרבה יותר חכמים ממני (כולל פיילוט נפרד בארבע עיניים על ידי מלכת היופי) ושוכתבה שוב, כל זאת לצד תקופה לא פשוטה בעבודה ומטלות עמוסות בבית. יעידו כל מי שפגש אותי לקראת הכנס ובמהלכו – הייתי פקעת עצבים.
לשמחתי ההרצאה זרמה, הקהל היה קשוב ונתן פידבקים חיוביים אחריה (ע"ע קבוצת האנשים שקפצו עלי בשאלות אחרי הרצאה ופשוט לא נתנו לי ללכת). אני מתנצל בפני כל אלה שפשוט ברחתי להם באמצע משפט, מכיוון שהייתי צריך לחזור בחזרה למלכת היופי והילדים המורעבים בחדר הסדנאות. תודה מעומק הלב לעמית בר מהסגל, שפילסה לי דרך בתוך ההמון רק כדי שאוכל לחזור מאשכול 3 לחדר סדנאות הילדים בזריזות.
בדיעבד הבנתי גם שמועד ההרצאה היה בזמן חודש אפריל שהוא חודש המודעות הבינלאומי לאוטיזם. יומיים לפני מועד ההרצאה צויין יום המודעות לאוטיזם בצפון אמריקה (ה-2/4), וזה נראה שלא יכולתי למצוא עיתוי טוב יותר.
היו עוד לפחות שתי הרצאות בנושאים קרובים לשלי: גלי אחיטוב הרצתה על מוגבלויות נפשיות בסדרת הארי פוטר, והילה בניוביץ' הופמן הרצתה על פיצול אישיות כפי שהוא מתבטא בסדרה "ליג'ן" (וכמובן שלצערי פספסתי את שתיהן). אני חושב שיש משהו בריא ובוגר בכנס המאפשר אירועים העוסקים בנושאים כל כך טעונים ורגישים, וזו עוד סיבה עבורי להמשיך להתייצב בכנסים האלה.
להגיד שאני אוהב את הכנסים האלה בקושי מגרד את פני השטח. להתראות בכנס הבא.
ואו, זה היה שבוע מתיש… ולא רק בגלל העובדה שהייתי צריך להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא. אה, רגע… בואו נתחיל מהתחלה.
כנס!
חגיגת הגיקים השנתית "אייקון", הכנס השנתי למדע בדיוני, פנטזיה, משחקי תפקידים וכל מה שביניהם הגיעה לסיומה. רגע לפני שיבשו ממני הזיעה, אבק הדוכנים וזוהר הקוספליי, ולפני שיפוגו זיכרונות מהאירוע הכל כך תוסס הזה, אנסה להעביר לכם את רשמיי. תגידו, כבר אמרתי שהרציתי השנה?
הארלי
מדי שנה, הכנס צומח עוד קצת. ועוד קצת. ועוד טיפה. האשכול כבר נהיה קטן מלהכיל את כמות הדוכנים הבלתי נתפסת, שלא לדבר על כמות הקוספליי המגוונת להחריד. זכור לי שכשחיפשתי את הכניסה (הכניסות למתחם שינו מעט את מיקומן השנה) שאלתי את הארלי קווין איפה הכניסה. היא החוותה לכיוון שתי ההארלי קווינים שעמדו בסמוך לשער. מיד לאחר שעברתי אותן, שאלתי את הארלי קווין איפה אפשר לאסוף את הכרטיסים שהוזמנו מראש. היא אמרה להמשיך ישר, לעבור את הארלי קווין, ובהארלי קווין השלישית לפנות שמאלה. כשהגעתי להארלי קווין שאלתי אותה איפה הדוכן. היא לא ידעה. אז שאלתי את הארלי קווין. היא גם לא ידעה. בסוף שאלתי את הארלי קווין, שדווקא כן ידעה. עמדתי בתור. לפניי היתה הארלי קווין. מאחורי היתה הארלי קווין. בסופו של דבר קיבלתי את הכרטיסים. מהארלי קווין. ניסיתי לוודא האם הארלי קווין הזמינה כרטיס להרצאה שלי. הארלי קווין לא ידעה, והציעה שאשאל את הארלי קווין.
קיבינימט, "יחידת המתאבדים" היה הסרט היחידי שיצא השנה?
רודנברי
יעל פורמן הרצתה על ייצוג נשי בסדרת "מסע בין כוכבים" המקורית. מסתבר שהחזון הגדול של רודנברי לייצוג נשי הולם התנגש בדרישות רשת השידור השמרנית. לפרקים המסר הפמיניסטי פשוט הלך לאיבוד בין האקסיות הרבות-יותר-מדי של קירק ופרקים בעלי הגיון מדעי שאפילו הטמטום בו מטומטם (ע"ע Wink of an Eye).
לסיכומו של עניין: זו לא הפדרציה אשמה בשוביניזם – זה CBS והמיני של יומן ראנד. אח, יומן ראנד, פנטזיית גיל ההתבגרות המוקדם שלי… היה יכול להיות בינינו משהו לו מישהו היה טורח להסביר לי (ולדור שלם של ילדי אייטיז בישראל) מה זה לעזאזל יומן (Yeoman). היי תגידי, יומן… את באה להרצאה שלי?
תג
זה תג.
זהו תג שנועד להסביר לכולם שפקעת העצבים הנושאת אותו הולכת להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא ו… רגע, למה אתם בורחים?
רותם בחלל
אם לשפוט לפי ההרצאה הכיפית להחריד של רותם ברוכין "איפה חרב האור של מארק וואטני?", החלל הוא מקום בו אסור לצפות מכיוון שהוא מלא בחייזרים, מפלצות, אסונות ובעיקר סרטים גרועים על חייזרים, מפלצות ואסונות. מזל שיש את רותם שראתה את כל הדברים המזעזעים האלה כדי שאנחנו לא נצטרך לראות. יאי לרותם! (וגם: "מכירים את הסרט הזה? לא? יופי, הוא גרוע, אל תראו אותו!")
ג'וקר
יבגני טרבנוב העביר את ההרצאה המצוינת "האבולוציה של הג'וקר" ובה סקר את התפתחותו של "הנבל הכי פופולרי שצמח בתרבות הפופ", כהגדרתו. הרצאה ממש מעניינת, שהחלה בסקירה היסטורית של כתבי ויקטור הוגו והסתיימה בסרט The Killing Joke שיצא לאחרונה (עם מארק האמיל כג'וקר). הבעיות היחידות היו מספר בעיות טכניות מסוימות במקרן בעיקר בתחילת ההרצאה. יודעי דבר בקהל ציינו שהאשם בדבר היה, כנראה, באטמן. אני נוטה להסכים.
נרטיב
מה אתם אומרים, זה יכול לעבוד?
ההרצאה היתה מענינת, אם כי לפרקים נראה שפיילוט קשוח היה הופך אותה ליותר זורמת וחלקה.
בין היתר נסקרו אבודים, ממנטו, 500 ימים עם סאמר, ספרות זולה ועוד טרנטינואים למיניהם, ועוד.
היי, יכול להיות מעניין לכתוב את הפיסקה הזו באופן לא כרונולוגי. אתם יודעים, מעין משחק מטאיסטי כזה, לכתוב באותו הסגנון של תוכן היצירות שנסקרו בהרצאה.
מתן בכר סקר יצירות שונות המאופיינות בכך שהנרטיב שלהן אינו מסופר בסדר כרונולוגי.
שיט, לא עבד.
עתיד
"הרצאות מן העתיד": אירוע מעניין במהלכו הועברו לקהל שלוש ארבע הרצאות הלקוחות מאייקון עתידי. ההרצאות הועברו על ידי יעל פורמן, יואב לנדסמן, ד"ר קרן לנדסמן (מסתבר שאין שום קשר ביניהם) ואהוד מיימון. כל הרצאה עסקה בעתיד אפשרי הזוי כזה או אחר לקהל המרותק. כל מרצה הקפיד/ה להזכיר לעמיתו/ה ש"צריך ללחוץ שם!" כי כנראה הקליקרים ממש מסובכים בשנת 2056.
בסך הכל, ההרצאות היו עקביות והגיוניות: קרן הטיפה נגד חיסונים (כי זומבים), יעל הטיפה בעד המדע של סטאר טרק (כי קול מהיר יותר מאור – מדע!), יואב נתן סיבות אמינות לחלוטין מדוע לא נתקלנו בחייזרים (אני לא רוצה לדבר על זה) ואהוד עשה את הדבר ההגיוני ביותר שיכול לעשות עורך האתר של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה והסביר למה אין לנו בכלל מה לחפש בחלל (כי יש שם ג'אר ג'אר בינקס).
אני רוצה להוסיף עוד סיבה לטיעון של אהוד: כי בסוף המסע מחכה לך תכנייה ובה כתוב שחור על גבי לבן שבאשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 אתה צריך להעביר הרצאה ואיך קיבינימט אתה אמור לעשות את זה כשאתה פשוט לא זוכר מה אתה אמור לומר בהתחלה של שיקופית מס' 4 כשבחיים לא נגעת בקליקר ותעזבו אותי עכשיו למה אתם מעלים את זה כל רגע.
מקור
"המקור של הפקות המקור" (אילן מעיין אשכולי, הילה אלוני, יריב יערי וגיא בוסקו שהצליח להימלט מהדוכן שלו בעור שיניו) הוא למעשה פאנל על צפרות ואורניתולוגיה. הבנתם? מקור? ציפורים? הא? מקור? של ציפור? לא הבנתם? אתם רעים.
בקיצר, זה היה פאנל על הפקות מקור. כלומר, לא אורניתולוגיה, אלא ארכיאולוגיה ופרהיסטוריה. הוקרנו קטעים ישנים ונדירים של צילומי וידאו שאני-לא-מאמין-ששרדו-את-הזמן-שחלף מכל מיני הפקות מקור מכל הזמנים והתקופות. הוקרנו גם כמה יחסית חדשים ("איפה הדמויות מסטאר טרק?!").
עבור אחד כמוני שלא היה מעורה בכלל בהפקות מקור ולא צפה בהן, זה היה פאנל מרתק. אז תגידו… איפה הדמויות מסטאר טרק, והאם הן קנו כרטיס להרצאה שלי?
מעבדה
ד"ר נעה לכמן (דוקטור יקרה, אחת ולתמיד: האם זה ב-ח' או כ'?) העבירה הרצאה מקסימה לגמרי על תאונות בטיחות במעבדות אשר יצרו את גיבורי העל שלנו.
נסקרו ציטוטים מפורסמים שנאמרו במעבדות ידועות, כמו: "קיבינימט קתרוס, היה צריך לשים את זה דווקא על החלון?!", "אני לא מבין מי הדביל שהשאיר את הכלוב של העכביש הרדיואקטיבי פתוח!", "תגידו לבארי אלן שהחשמלאי בא לסדר את ההארקה לארון הכימיקל… עזבו, לא משנה כבר" וכמובן הציטוט הידוע: "חכה שנייה, ד"ר באנר, אני לא יודע איך להפסיק את הספירה לאח… עזוב, לא רלוונטי כבר."
היה כיף לגמרי, במיוחד הקטעים בהם ניהלה ד"ר לכמן רולטה רוסית עם הקהל לגבי תרכובות שונות שערבבה בכיתה, ואז נתנה אותם לטעימה לאלה מהקהל ששאלו שאלות מעצבנות במיוחד. אני מבקש מצוות התוכן של הכנס להתעלם ממה שכתבתי כאן, זה היה חלק מהבדיחה. נשבע לכם. תגידו… אתם באים או לא באים להרצאה שלי?
אני בכלל לא מבין למה חפרתם לי על זה כל הפוסט. נודניקים.
עוד הרצאות
עוד אירועים שהייתי בהם כללו את "משחקים באבא ואמא" של איריס מזור וגלעד רוזנבאום העמוסה אך מעניינת (במיוחד עבור קוראי ה-Young Adults), "איך ניצחנו בקרב שלא היינו בו מעולם?" שהיה פאנל בהנחיית איריס מזור (שוב איריס!) ובהשתתפות ארנון רייכמן ודוריאן קיין – פאנל עמוס תובנות על תכנים פוליטיים וצבאיים בסדרות סטאר טרק לדורותיהן, וכמובן: "ישחקו הז'אנרים לפנינו" של לילי דאי אשר עסקה בהגדרות הכל כך מתעתעות של ז'אנרים. זה נראה שהתבלבלו לנו הז'אנרים ויש לנו מזל גדול שלילי באה לעשות סדר.
גפן
כרגיל, לא היכרתי את רוב היצירות המועמדות. כמובן שהמנחה הקשוחה עד מאוד זכתה בגפן מוצדק על "אגם הצללים" (יאי לרוני!).
קשה היה להתעלם מהצביטה בלב הקהל, הכותבים והסגל כשהוכרז שמו של אביאל טוכטרמן ז"ל, כזוכה בפרס הסיפור הקצר על "רקוויאם למתי" המצויין והנוגה. קשה היה להישאר אדיש לנוכח נאומה המרגש של אחותו, ורד טוכטרמן, אשר קיבלה את הפרס בשמו. אני באמת לא יודע איך אני אמור לסיים פסקה כזו, אז אני פשוט אסיים אותה ואמשיך הלאה.
תוגה
יש לי נטייה לסיים את סיכומי הכנסים בתובנה מעט מהורהרת.
השנה, יותר מתמיד, היה עיסוק מסוים באופן בו הקהילה מתבגרת. דור המייסדים של הכנסים האלה כבר לא ילד. חלקם אפילו עם ילדים משלהם. הפיד שלי התמלא בשאלות בסגנון "למה אין סידור נורמלי למי שבא עם ילד?" ו"למה צריך לשלם כרטיס על ילד שלא באמת מעוניין בהרצאה אלא רוצה רק לשים את הראש על אבא/אימא?".
עוד תהיות שעלו לי בפיד נגעו לעצם ההשתתפות של אנשים מגיל מסוים בכנס. האם הכנס רלוונטי למי שעבר את גילאי ה-30? זו תהייה שממש חוזרת על עצמה ביתר שאת מדי כנס, במיוחד על רקע הקהל הצעיר והתוסס הממלא את האשכול ומביא איתו עוד ועוד דם חדש לקהילה. לצד הקהל הזה, ישנם אנשים אשר הכנס היה חלק בלתי נפרד מחייהם במהלך שני העשורים האחרונים ולפתע מרגישים לא רלוונטיים. אצל חלקם הכנס עצמו הופך לפתע ללא רלוונטי – הם כבר לא מרגישים כאותו האדם שהלך לכנס בצעירותו, כששורת הדוכנים הייתה מספיק קטנה כדי שהבניין עצמו יוכל להכילה. האדם ההוא כבר התבגר ופינה את מקומו למישהו אחר.
כשאני בכנס, כל ערב בערך בשעה 19:30 אני שם פעמיי לרכבת השלום. אני לא יכול להישאר עד עשר בלילה. יש לי משמרת שנייה בבית. אבל עדיין חשוב לי לבוא. אני פותח את הפייסבוק ולצד לייקים ופוסטים מלאי התלהבות על "איזה כיף היה היה בהרצאה של XXX היום!" אני רואה תוגה. תוגה של אנשים שעבורם הכנס הופך להיות אט אט זיכרון עמום, או של כאלה שלא באו בכלל בגלל אילוצי החיים ומודאגים מהעובדה שזה כבר לא מפריע להם כמו פעם.
אני מביט אחורה בדאגה, כי נדמה לי ששמעתי פיראט עם וו ברזל במקום יד, הרודף אחרי כשהוא עצמו נמלט מתנין בעל שעון מתקתק בבטנו. האם הוא ישיג אותי אי פעם? אני כל כך רוצה להאמין שלא. אני כבר לא ילד אבל, לעזאזל, אני רק התחלתי ליהנות מהכנסים האלה (כתיבה, הרצאות, חברים). עוד כמה זמן יימשך המרדף הזה, שבו מצאתי עצמי לפתע?
הכותב המתוסכל 