כללי

רסיסים מאייקון 2016

ואו, זה היה שבוע מתיש… ולא רק בגלל העובדה שהייתי צריך להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא. אה, רגע… בואו נתחיל מהתחלה.

כנס!

חגיגת הגיקים השנתית "אייקון", הכנס השנתי למדע בדיוני, פנטזיה, משחקי תפקידים וכל מה שביניהם הגיעה לסיומה. רגע לפני שיבשו ממני הזיעה, אבק הדוכנים וזוהר הקוספליי, ולפני שיפוגו זיכרונות מהאירוע הכל כך תוסס הזה, אנסה להעביר לכם את רשמיי. תגידו, כבר אמרתי שהרציתי השנה?

הארלי

מדי שנה, הכנס צומח עוד קצת. ועוד קצת. ועוד טיפה. האשכול כבר נהיה קטן מלהכיל את כמות הדוכנים הבלתי נתפסת, שלא לדבר על כמות הקוספליי המגוונת להחריד. זכור לי שכשחיפשתי את הכניסה (הכניסות למתחם שינו מעט את מיקומן השנה) שאלתי את הארלי קווין איפה הכניסה. היא החוותה לכיוון שתי ההארלי קווינים שעמדו בסמוך לשער. מיד לאחר שעברתי אותן, שאלתי את הארלי קווין איפה אפשר לאסוף את הכרטיסים שהוזמנו מראש. היא אמרה להמשיך ישר, לעבור את הארלי קווין, ובהארלי קווין השלישית לפנות שמאלה. כשהגעתי להארלי קווין שאלתי אותה איפה הדוכן. היא לא ידעה. אז שאלתי את הארלי קווין. היא גם לא ידעה. בסוף שאלתי את הארלי קווין, שדווקא כן ידעה. עמדתי בתור. לפניי היתה הארלי קווין. מאחורי היתה הארלי קווין. בסופו של דבר קיבלתי את הכרטיסים. מהארלי קווין. ניסיתי לוודא האם הארלי קווין הזמינה כרטיס להרצאה שלי. הארלי קווין לא ידעה, והציעה שאשאל את הארלי קווין.

קיבינימט, "יחידת המתאבדים" היה הסרט היחידי שיצא השנה?

רודנברי

יעל פורמן הרצתה על ייצוג נשי בסדרת "מסע בין כוכבים" המקורית. מסתבר שהחזון הגדול של רודנברי לייצוג נשי הולם התנגש בדרישות רשת השידור השמרנית. לפרקים המסר הפמיניסטי פשוט הלך לאיבוד בין האקסיות הרבות-יותר-מדי של קירק ופרקים בעלי הגיון מדעי שאפילו הטמטום בו מטומטם (ע"ע Wink of an Eye).

לסיכומו של עניין: זו לא הפדרציה אשמה בשוביניזם – זה CBS והמיני של יומן ראנד. אח, יומן ראנד, פנטזיית גיל ההתבגרות המוקדם שלי… היה יכול להיות בינינו משהו לו מישהו היה טורח להסביר לי (ולדור שלם של ילדי אייטיז בישראל) מה זה לעזאזל יומן (Yeoman). היי תגידי, יומן… את באה להרצאה שלי?

תג

תג!

זה תג.

זהו תג שנועד להסביר לכולם שפקעת העצבים הנושאת אותו הולכת להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא ו… רגע, למה אתם בורחים?

רותם בחלל

אם לשפוט לפי ההרצאה הכיפית להחריד של רותם ברוכין "איפה חרב האור של מארק וואטני?", החלל הוא מקום בו אסור לצפות מכיוון שהוא מלא בחייזרים, מפלצות, אסונות ובעיקר סרטים גרועים על חייזרים, מפלצות ואסונות. מזל שיש את רותם שראתה את כל הדברים המזעזעים האלה כדי שאנחנו לא נצטרך לראות. יאי לרותם! (וגם: "מכירים את הסרט הזה? לא? יופי, הוא גרוע, אל תראו אותו!")

ג'וקר

יבגני טרבנוב העביר את ההרצאה המצוינת "האבולוציה של הג'וקר" ובה סקר את התפתחותו של "הנבל הכי פופולרי שצמח בתרבות הפופ", כהגדרתו. הרצאה ממש מעניינת, שהחלה בסקירה היסטורית של כתבי ויקטור הוגו והסתיימה בסרט The Killing Joke שיצא לאחרונה (עם מארק האמיל כג'וקר). הבעיות היחידות היו מספר בעיות טכניות מסוימות במקרן בעיקר בתחילת ההרצאה. יודעי דבר בקהל ציינו שהאשם בדבר היה, כנראה, באטמן. אני נוטה להסכים.

נרטיב

מה אתם אומרים, זה יכול לעבוד?
ההרצאה היתה מענינת, אם כי לפרקים נראה שפיילוט קשוח היה הופך אותה ליותר זורמת וחלקה.
בין היתר נסקרו אבודים, ממנטו, 500 ימים עם סאמר, ספרות זולה ועוד טרנטינואים למיניהם, ועוד.
היי, יכול להיות מעניין לכתוב את הפיסקה הזו באופן לא כרונולוגי. אתם יודעים, מעין משחק מטאיסטי כזה, לכתוב באותו הסגנון של תוכן היצירות שנסקרו בהרצאה.
מתן בכר סקר יצירות שונות המאופיינות בכך שהנרטיב שלהן אינו מסופר בסדר כרונולוגי.

שיט, לא עבד.

עתיד

"הרצאות מן העתיד": אירוע מעניין במהלכו הועברו לקהל שלוש ארבע הרצאות הלקוחות מאייקון עתידי. ההרצאות הועברו על ידי יעל פורמן, יואב לנדסמן, ד"ר קרן לנדסמן (מסתבר שאין שום קשר ביניהם) ואהוד מיימון. כל הרצאה עסקה בעתיד אפשרי הזוי כזה או אחר לקהל המרותק. כל מרצה הקפיד/ה להזכיר לעמיתו/ה ש"צריך ללחוץ שם!" כי כנראה הקליקרים ממש מסובכים בשנת 2056.

בסך הכל, ההרצאות היו עקביות והגיוניות: קרן הטיפה נגד חיסונים (כי זומבים), יעל הטיפה בעד המדע של סטאר טרק (כי קול מהיר יותר מאור – מדע!), יואב נתן סיבות אמינות לחלוטין מדוע לא נתקלנו בחייזרים (אני לא רוצה לדבר על זה) ואהוד עשה את הדבר ההגיוני ביותר שיכול לעשות עורך האתר של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה והסביר למה אין לנו בכלל מה לחפש בחלל (כי יש שם ג'אר ג'אר בינקס).

אני רוצה להוסיף עוד סיבה לטיעון של אהוד: כי בסוף המסע מחכה לך תכנייה ובה כתוב שחור על גבי לבן שבאשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 אתה צריך להעביר הרצאה ואיך קיבינימט אתה אמור לעשות את זה כשאתה פשוט לא זוכר מה אתה אמור לומר בהתחלה של שיקופית מס' 4 כשבחיים לא נגעת בקליקר ותעזבו אותי עכשיו למה אתם מעלים את זה כל רגע.

מקור

"המקור של הפקות המקור" (אילן מעיין אשכולי, הילה אלוני, יריב יערי וגיא בוסקו שהצליח להימלט מהדוכן שלו בעור שיניו) הוא למעשה פאנל על צפרות ואורניתולוגיה. הבנתם? מקור? ציפורים? הא? מקור? של ציפור? לא הבנתם? אתם רעים.

בקיצר, זה היה פאנל על הפקות מקור. כלומר, לא אורניתולוגיה, אלא ארכיאולוגיה ופרהיסטוריה. הוקרנו קטעים ישנים ונדירים של צילומי וידאו שאני-לא-מאמין-ששרדו-את-הזמן-שחלף מכל מיני הפקות מקור מכל הזמנים והתקופות. הוקרנו גם כמה יחסית חדשים ("איפה הדמויות מסטאר טרק?!").

עבור אחד כמוני שלא היה מעורה בכלל בהפקות מקור ולא צפה בהן, זה היה פאנל מרתק. אז תגידו… איפה הדמויות מסטאר טרק, והאם הן קנו כרטיס להרצאה שלי?

מעבדה

ד"ר נעה לכמן (דוקטור יקרה, אחת ולתמיד: האם זה ב-ח' או כ'?) העבירה הרצאה מקסימה לגמרי על תאונות בטיחות במעבדות אשר יצרו את גיבורי העל שלנו.

נסקרו ציטוטים מפורסמים שנאמרו במעבדות ידועות, כמו: "קיבינימט קתרוס, היה צריך לשים את זה דווקא על החלון?!", "אני לא מבין מי הדביל שהשאיר את הכלוב של העכביש הרדיואקטיבי פתוח!", "תגידו לבארי אלן שהחשמלאי בא לסדר את ההארקה לארון הכימיקל… עזבו, לא משנה כבר" וכמובן הציטוט הידוע: "חכה שנייה, ד"ר באנר, אני לא יודע איך להפסיק את הספירה לאח… עזוב, לא רלוונטי כבר."

היה כיף לגמרי, במיוחד הקטעים בהם ניהלה ד"ר לכמן רולטה רוסית עם הקהל לגבי תרכובות שונות שערבבה בכיתה, ואז נתנה אותם לטעימה לאלה מהקהל ששאלו שאלות מעצבנות במיוחד. אני מבקש מצוות התוכן של הכנס להתעלם ממה שכתבתי כאן, זה היה חלק מהבדיחה. נשבע לכם. תגידו… אתם באים או לא באים להרצאה שלי?

הרצאה

העברתי הרצאה. אמרו לי שהיה סבבה.

אני בכלל לא מבין למה חפרתם לי על זה כל הפוסט. נודניקים.

עוד הרצאות

עוד אירועים שהייתי בהם כללו את "משחקים באבא ואמא" של איריס מזור וגלעד רוזנבאום העמוסה אך מעניינת (במיוחד עבור קוראי ה-Young Adults), "איך ניצחנו בקרב שלא היינו בו מעולם?" שהיה פאנל בהנחיית איריס מזור (שוב איריס!) ובהשתתפות ארנון רייכמן ודוריאן קיין – פאנל עמוס תובנות על תכנים פוליטיים וצבאיים בסדרות סטאר טרק לדורותיהן, וכמובן: "ישחקו הז'אנרים לפנינו" של לילי דאי אשר עסקה בהגדרות הכל כך מתעתעות של ז'אנרים. זה נראה שהתבלבלו לנו הז'אנרים ויש לנו מזל גדול שלילי באה לעשות סדר.

גפן

כרגיל, לא היכרתי את רוב היצירות המועמדות. כמובן שהמנחה הקשוחה עד מאוד זכתה בגפן מוצדק על "אגם הצללים" (יאי לרוני!).

קשה היה להתעלם מהצביטה בלב הקהל, הכותבים והסגל כשהוכרז שמו של אביאל טוכטרמן ז"ל, כזוכה בפרס הסיפור הקצר על "רקוויאם למתי" המצויין והנוגה. קשה היה להישאר אדיש לנוכח נאומה המרגש של אחותו, ורד טוכטרמן, אשר קיבלה את הפרס בשמו. אני באמת לא יודע איך אני אמור לסיים פסקה כזו, אז אני פשוט אסיים אותה ואמשיך הלאה.

תוגה

יש לי נטייה לסיים את סיכומי הכנסים בתובנה מעט מהורהרת.

השנה, יותר מתמיד, היה עיסוק מסוים באופן בו הקהילה מתבגרת. דור המייסדים של הכנסים האלה כבר לא ילד. חלקם אפילו עם ילדים משלהם. הפיד שלי התמלא בשאלות בסגנון "למה אין סידור נורמלי למי שבא עם ילד?" ו"למה צריך לשלם כרטיס על ילד שלא באמת מעוניין בהרצאה אלא רוצה רק לשים את הראש על אבא/אימא?".

עוד תהיות שעלו לי בפיד נגעו לעצם ההשתתפות של אנשים מגיל מסוים בכנס. האם הכנס רלוונטי למי שעבר את גילאי ה-30? זו תהייה שממש חוזרת על עצמה ביתר שאת מדי כנס, במיוחד על רקע הקהל הצעיר והתוסס הממלא את האשכול ומביא איתו עוד ועוד דם חדש לקהילה. לצד הקהל הזה, ישנם אנשים אשר הכנס היה חלק בלתי נפרד מחייהם במהלך שני העשורים האחרונים ולפתע מרגישים לא רלוונטיים. אצל חלקם הכנס עצמו הופך לפתע ללא רלוונטי – הם כבר לא מרגישים כאותו האדם שהלך לכנס בצעירותו, כששורת הדוכנים הייתה מספיק קטנה כדי שהבניין עצמו יוכל להכילה. האדם ההוא כבר התבגר ופינה את מקומו למישהו אחר.

כשאני בכנס, כל ערב בערך בשעה 19:30 אני שם פעמיי לרכבת השלום. אני לא יכול להישאר עד עשר בלילה. יש לי משמרת שנייה בבית. אבל עדיין חשוב לי לבוא. אני פותח את הפייסבוק ולצד לייקים ופוסטים מלאי התלהבות על "איזה כיף היה היה בהרצאה של XXX היום!" אני רואה תוגה. תוגה של אנשים שעבורם הכנס הופך להיות אט אט זיכרון עמום, או של כאלה שלא באו בכלל בגלל אילוצי החיים ומודאגים מהעובדה שזה כבר לא מפריע להם כמו פעם.

אני מביט אחורה בדאגה, כי נדמה לי ששמעתי פיראט עם וו ברזל במקום יד, הרודף אחרי כשהוא עצמו נמלט מתנין בעל שעון מתקתק בבטנו. האם הוא ישיג אותי אי פעם? אני כל כך רוצה להאמין שלא. אני כבר לא ילד אבל, לעזאזל, אני רק התחלתי ליהנות מהכנסים האלה (כתיבה, הרצאות, חברים). עוד כמה זמן יימשך המרדף הזה, שבו מצאתי עצמי לפתע?

לפיטר פן הפתרונים.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה