הוא והיא

הוא והיא #15

הוא: היי, מה את רואה בטלווי… נו באמת! "היפה והחיה" המחודש? שוב?!

היא: אל תפריע לי עכשיו.

הוא: אבל זה מחורבן!

היא: אל. תפריע. באמצע. הגילטי פלז'ר.

הוא: איך אפשר להשוות בין זה למקורי עם לינדה המילטון?

היא: איזה חלק ב"אל תפריע" לא הבנת?

הוא: אין פה דיאלוג אחד שהוא לא קלישאה, אלוהים.

היא: זה לילדים בני טיפשעשרה, למה אתה מצפה?

הוא: מה את אומרת? אז כשאני הייתי בן טיפשעשרה הייתי יותר חכם מהילדים בני טיפשעשרה של היום.

היא: יותר חכם.

הוא: בוודאי.

היא: חכם.

הוא: בהחלט.

היא: יש לך דרך מעניינת להגדיר דברים.

הוא: למה את רומזת?

היא: "חכמת הילדות" שלך היא הסיבה לכך שכשהכרתי אותך היית

הוא: הייתי מה?

היא: בוא נגיד שהקילומטרז' שלך לא היה משהו.

הוא: סליחה?

היא: בקושי הספקת לעשות אפילו טיפול עשרת אלפים.

הוא: רגע אחד!

היא: דלק מלאת אולי פעמיים.

הוא: אבל

היא: אפילו לריפודים היה עדיין ניילון. אולי היה בניילון איזה חור.

הוא: חור?

היא: חור קטן.

הוא: את משווה אותי עכשיו לרכב שמור?

היא: כחדש.

הוא: אהא! אז את מודה שאני הבחור הכי חכם שיצאת איתו!

היא: אני מודה שאני מודאגת מהיכולת שלך להפוך אמת מטרידה לקומפלימנטים.

הוא: ב"יפה והחיה" הישן היו איכויות שלא היו היום. היתה פראיות, מסתורין, איזורים מסוכנים שעוד לא נחקרו

היא: כל זה?

הוא: יש לך הגדרה יותר טובה לערוץ 2 הנסיוני?

היא: אתה תמשיך לעמוד ביני ללאנה לאנג?

הוא: תאמיני לי שכל פאנפיק דפוק שאני אכתוב יהיה יותר טוב מהסדרה המחודשת

היא: רגע אחד

הוא: …וזה בדיוק מה שאני אעשה!

היא: אוי אלוהים.

הוא: קבלי פאנפיק…!

היא: לא רוצה.

הוא: קתרין צ'נדלר ווינסנט מתרוצצים בביוב, מחפשים את אבא של וינסנט

היא: האבא שלו?

הוא: כן, המקריפ הזה.

היא: אה, ידעתי.

הוא: ויש גם מישהו רע בביוב.

היא: בוודאי.

הוא: והם רצים ומחפשים, ווינסנט רוצה להגן על קתרין, וזה נורא מותח מה שהולך שם, אבל גם נורא רומנטי!

היא: בא לי למות.

הוא: ופתאום מופיעה שם בועת זמן, קומפלט עם ברקים והכל

היא: בועת מה?!

הוא: מתוך הבועה יוצא קייל ריס, ערום כביום היוולדו, ואומר לקתרין

היא: חסר לך שהוא אומר לה

הוא: Come with me if you want to live.

היא: תפסיק את זה אם אתה רוצה לחיות.

הוא: תוך כדי שקתרין נשבית בקסמיו, פורץ לביוב ארנולד שוורצנגר נוהג במיכלית חנקן נוזלי, כשאחריו רודף רוברט פטריק בהליקופטר.

היא: סיימת?

הוא: לא, אני עדיין מנסה להבין איך אני מכניס לשם את צ'אק ברטאוסקי.

היא: איזה מין פאנפיק זה?! אתה סתם ערבבת כמה פאנדומים שהקשר היחיד ביניהם הוא שלינדה המילטון שיחקה בכולם!

הוא: ברור. לינדה המילטון הופכת כל דבר ליותר מגניב.

היאוואללה יופי.

הוא: זה לא אני אומר. זה מדע.

היא: המדע אומר לי שאם אתה לא עף קיבינימט ונותן לי לכבות את המוח ל-45 דקות, תהיה תוצאה מאוד לא מדעית לצורה שלך.

הוא: אני חש בעוינות מסוימ

היא: עוף מפה!

(בורח החוצה, טורק אחריו את הדלת)

הוא (לעצמו): אני עוד אראה לה שהכל + לינדה = מגניב.

היא: ושאני לא אשמע אותך מתנשא עלי עם מתמטיקה גיקית מאחורי הגב!

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

הוא והיא #12

היא: תגיד, איפה אתה רוצה שניקח צימר – ירושלים או רמת הגולן?

הוא: בשבילי רמת הגולן. אני אוהב את כל הישובים הקטנים האלה שם.

היא: יופי, כמו תימרות עשן!

הוא: תימרות עשן זה מקום דמיוני, מאמי.

היא: אה. באסה.

הוא: אבל יש ב"אגם הצללים" הרבה אזכורים למקומות אמתיים ברמת הגולן.

היא: מצוין, אז תבקש המלצות מרוני.

הוא: עזבי אותך. בטח היא תמליץ לי על איזה צימר שנמצא בקרבה מינימאלית לאיזה בית קברות שקבורה שם רחל המשוררת.

היא: סבבה, אני דווקא אוהבת בתי קברות.

הוא: סליחה?

היא: אני מתה על בתי קברות!

הוא: רגע אחד… אנחנו עושים עכשיו "הוא והיא"?

היא: הכי חשוב שתהיה שלווה, זה מה שאני תמיד אומרת.

הוא: זה מדהים, ה"הוא והיא" הזה ממש כותב את עצמו!

היא: אז אתה בא איתי לבית קברות ברמת הגולן?

הוא: תבטיחי לי דבר אחד – איך שהערפד הראשון יוצא מהקרקע, את בורחת ונותנת לי לטפל בו. יש לי נסיון.

היא: ניסיון.

הוא: ניסיון רב.

היא: לך.

הוא: בוודאי.

היא: הניסיון שלך מסתכם בשבע עונות של באפי, חמש עונות של אנג'ל ועונה וחצי של "דם אמיתי".

הוא: אם צפייה בטלוויזיה לא עוזרת להתכונן נגד תקיפות של ערפדים מוצצי דם, אז מה כן, אלוהים אדירים?!

היא: נראה לי שאני מבינה את הסיבה לפרץ ההתעניינות הנוכחי בערפדים. אנחנו עדיין קוראים את "דם כחול"?

הוא: אח, "דם כחול"… סיפורה של חן רסקו המסתבכת עם סוכנות ליווי של ערפדים אחרי שנזרקה על ידי ליאור, מי ייתן וסיילונים יעשו קפיצת בנג'י עם המעיים שלו.

היא: מי ייתן ומי יעשה מה? למי?!

הוא: דיברתי על האקס של חן ליאור, מי יתן ויקשרו לו את האשכים לבאטפוד באמצע מרדף בגות'האם.

היא: אתה חייב להפסיק עם זה.

הוא: זה לא אני, זו ורד טוכטרמן. זה Running Gag בספר, לומר "איחולים" כאלה בכל פעם שמזכירים את האקס של חן – ליאור, מי ייתן וימות מאכילת מוח על ידי הסגברה של Rabid Puppies.

היא: אני, במקומו, כבר הייתי הולכת על הבאטפוד. ואם תמשיך ככה, הפוסט הזה יהיה בסכנת הפיכה לפאנפיק.

הוא: אני לא דואג. כבר עשיתי פאנפיק פעם. אני אשף בפאנפיק!

היא: אשף.

הוא: בפאנפיק.

היא: אתה.

הוא: לגמרי.

היא: מה אתה אומר.

הוא: רגע אחד! יש לי רעיון!

היא: אוי ואבוי.

הוא: קבלי רעיון לפאנפיק!

היא: אוי. ואבוי.

הוא: ישראמן

היא: בבקשה לא.

הוא: פוגש את

היא: אני מתחננת.

הוא: רוחות הערים!

היא: הקהילה עדיין לא מוכנה לזה.

הוא: זה יהיה שוס!

היא: הקהילה תירה בך.

הוא: אני אומר לך, הפוסט הזה כותב את עצמו!

היא: איזה "כותב את עצמו"?! כל הקטע מאז הערפד הוא פיקטיבי לגמרי, בכלל לא אמרנו את הדברים האלה!

הוא: אני הולך לכתוב את הפאנפיק שיהיה האימאימאימא של כל הפאנפיקים!

היא: אתה לא יכול. יש בעיה עם הפוסט.

הוא: איזה בעיה?

היא: שהוא נגמר.

הוא: נגמר?

היא: הנה, כתוב פה.

הוא: עכשיו?!

היא: לא עכשיו. עוד רגע, אחרי הפאוזה.

(פאוזה)

הוא: ועכשיו…?

היא: עכשיו כן.

הוא: קיבינימט.

רשומה רגילה
כללי

רסיסים מעולמות 2016

כנס! עולמות! מפגשים! גיקים!

אלה היו המילים שזעקתי בחודשים האחרונים ללא הפסק, עד שמלכת היופי זרקה אותי מהבית. מטבע הדברים נותרתי בחוסר מעש ולכן לא הייתה לי ברירה אלא פשוט ללכת ל"עולמות", הידוע למעשה כאחד משני כנסי הגיקים המרכזיים בחוה"מ פסח (השני הוא, כמובן, "ביגור" העוסק במשחקי תפקידים). אז הלכתי, לאחר שהובטח לי כי הורחקו משם אורחים לא רצויים. להלן רשמיי מכמה וכמה חוויות בכנס.

חם

אז הדבר הראשון ששמתי לב אליו ביום הראשון של הכנס, היה החום הבלתי נסבל (כ-38 מעלות צלסיוס). העובדה שבחרתי, מכל החולצות שבעולם, דווקא את חולצת "משחקי הכס", שהסלוגן Winter is Coming חקוק עליה, הייתה בעוכריי וזכיתי לקריאות ביניים משועשעות מכמה וכמה מכרים שפגשתי שם. כן, רבותיי, אני מודע לאירוניה, אבל במחילה מכם: זו חולצת הכנסים שלי. אני לובש אותה בערך 2-3 פעמים בשנה. גם לי מותר ליהנות ממנה מדי פעם… מה, לא? עכשיו אתם סתם רעים.

שלולית

בכניסה לאירוע הראשון (על כך בהמשך) נתקלתי בשלולית. לשלולית היו משקפיים, והיא הייתה מאוד חביבה. לשלולית קראו הלה הראל ולמי שאינו יודע, היא אחת ממארגני הכנס. גם היא סבלה מהחום, ולכן נאלצה להגיע באותו מצב קיומי של שלולית. אני מקווה שהפיזיקאים הרבים שנכחו בכנס מצאו כיצד להחזיר אותה למצבה הרגיל כי, בואו נודה בעובדות, אנו צריכים שלוליות… כלומר מארגנים, גם לכנסים הבאים. תודה.

פאנפיק

האירוע הראשון בו נכחתי היה "יצירות מעריצים" המדובר והמבוקש עד מאוד, וזאת מפאת חברי הפאנל: רותם "רוחות ערים" ברוכין, לי "Frozen is the New Black" להב, גיא "הרועה האחרון" בוסקו, אביב "ואו כמה קומיקס!" אור והמנחה גלי "אימת הפאנלים" גולן. הפאנל עסק בפאנפיק, פאנארט, פאנדומים וכל מה שביניהם ובפרט במה שמייחד או מגדיר פאנפיק.

הקהל הונחה באופן מיידי לשמור שאלות לסיום ההרצאה, אלא אם כן מדובר בשאלות ממשממש חשובות. "במידה וישאלו, בכל זאת, שאלות לא חשובות," כך ציוותה גלי, "מי שיושב ליד שואל השאלה יקפיד לגרשו החוצה לאלתר." וכך הושלט סדר נוקשה בממלכת וסטרוז על ידי האישה היושבת על כס הברזל.

הורגשה התלהבות רבתי כאשר הועלה הנושא הניצחי: "קירק וספוק – קוים לאופיה של הדחקת זוגיות גאה ומלבלבת ואיך, קיבינימט, רודנברי לא הבין את זה לבד".

הורגשה מתיחות כשהסאונד עשה בעיות. אני רק אציין שדדפול היה אחראי עליו. כן, אני שומע אתכם צועקים: "אידיוט, זו הייתה מתנדבת לבושה כמו דדפול, והקוספליי היה עשוי בכישרון!" אבל אני מעדיף לחשוב שזה אכן היה דדפול, ובמחילה מכם – נא לא לדווח לרשויות. תודה (ובהערת אגב: דדפול סאונדמן – מה ציפיתם שיהיה, אלוהים אדירים?!).

הורגשה פאניקה כשגלי זרקה משפטים כמו: "אין דבר כזה סנטה קלאוס" ולאחר מכן הציעה להרוג את מרי סו, ההורים שלה, המשפחה שלה והכותבים שלה. הפאניקה הורגעה על ידי כל מי שישב ליד מי שנכנס לפאניקה, וכך כס הברזל השליט שוב סדר בממלכת האנרכיה.

סיכום אירוע: אל. תבקשו. שירותי. סאונד. מדדפול. כי אחרת לא יהיה סאונד, והמיקרופון יתלכלך בצ'ימיצ'נגה, וזה סתם מבאס.

שנתון

כותבים יקרים! איפה אתם? בערך בתקופה זו של עולמות (ובאופן כללי לקראת הקיץ), מגיעה אטאט לקיצה תקופת שליחת הטקסטים לשנתון האגודה "היה יהיה". מטבע הדברים, כשנתקלתי באהוד מיימון, עורך האסופה ועורף ראשים של כותבים, שאלתי אותו מתי הוא יספיק לעבור על הטקסט שלי. מסיבה שאינה ברורה הוא החוויר, לחש "איך מצאת אותי?" ונעלם. אחריו נצפו כותבים נוספים במרדף.

תעשו לי טובה, אפשר לחשוב עד כמה הוא עסוק בתקופה הזו של השנה. זה בסך הכל כנס גדול, שהוא תרם לו כמה תכנים ואולי פאנל אחד או שניים, תוך כדי שהוא צריך לתחזק את אתר האגודה ובמקביל לאסוף חומר לאיזושהי אסופה שצריכה להיסגר במהלך החודש הקרוב. נו באמת.

כיפאק היי

מישהי אספה ממני "כיף" (High Five). הייתה לה חולצת משחקי הכס, והיא טענה שהיא אוספת "כיפים" מכל מי שלובש אותה חולצה כמו שלה. נתתי לה, אבל רק בגלל שלא רציתי לגמור כמו רוב סטארק.

קול

לעולם לא תהיו מגניבים כמו אבא שהביא את ילדו הפעוט לכנס, כשהוא לבוש בחולצה עם סמל הרובוטריקים.

עו"ד

אני אוהב את ההרצאות של מרק לייזרוביץ'. מרק הוא עו"ד במקצועו אשר אוהב לתת זוית משפטית ליצירה ספקולטיבית. באייקון האחרון, הוא דיבר על כך שהאקטוארים של חברות הביטוח הם, למעשה, התגלמות מודרנית של הפסיכוהיסטוריונים מיצירתו של אייזק אסימוב. הפעם הוא הירצה על הצד האפל של המנגנון השלטוני בעולמו של הארי פוטר.

היה כאן הכל. ציון "אפס בדמוקרטיה" לפי מדד האקונומיסט, הזנחה חברתית של חבל הענקים (אותו הוא פשוט השווה ללוד), שר קסמים המכהן בתפקידו כ-20 שנה ("ביביוקרטיה"), עינויים/טילטולים באזקבאן, וגולת הכותרת של ההרצאה: השוואה בין הגנת ה-Imperium Curse לקו הגנה של פושעים נאצים במשפטי נירנברג וכן למשפט אייכמן. הוקרנו קטעים מרתקים ומצמררים מסרט התעודה "הספציאליסט", המראה את אייכמן כפקיד עלוב, באופן הסותר את הנראטיב המצייר את אייכמן כמפלצת שאין שני לה. יש לי נקודה להעלות כאן… אבל היא תחכה לסוף הפוסט. חכו בסבלנות.

20 שנה

למי שלא יודע: השנה חוגגים 20 שנה לאגודה. שווה פאנל, לא? חברי הפאנל: דידי חנוך, ענבל שגיב נקדימון, אביגיל נוסבאום. מנחה הפאנל: אהוד מיימון.

נסקרה התקופה שלפני האגודה (מה שהמשתתפים כינו ללא הרף "היסטוריה וארכיאולוגיה") וכמובן תקופת האגודה עצמה. הועלו זיכרונות מפורום אורט, IOL ועוד כמה דברים באמת עתיקים שהעלו מבוכה בקרב הצעירונים אשר בקהל. יצוין כי ענבל כתבה בעברה תזה מרתקת אודות היסטוריית המד"ב בישראל, והיא אכן הייתה כר בלתי נדלה של אינפורמציה בנושא.

אביגיל נוסבאום (ובאמת לא ידעתי זאת לפני הפאנל) היתה לא פחות מהעורכת של Strange Horizons ואף היתה מועמדת להוגו על עבודתה בתחום. אגב, לאחרונה היא כתבה באתר האגודה מאמר מרתק הסוקר את ג'סיקה ג'ונס – מומלץ!

דידי חנוך היה דידי חנוך, וטוב שכך (נו באמת, מי שצריך שאכתוב עליו הסברים כנראה לא קורא את הבלוג הנכון).

נובה

אגב דידי – קיבלתי את התמורה שלי מ"פרויקט נובה"! ווהו!

dlUzRQpY

שיח סופרים

רוני גלבפיש ויואב אבני ניהלו שיחה נעימה אודות כתיבה. השיחה היתה נעימה עד מאוד, עד שנשאלה שאלה הנוגעת לדמויות שאינן משתפות פעולה עם המחבר. עד מהרה התחוללה תגרה בין רוני ויואב לבין דמויות יצירי דמיונם, וההרצאה הסתיימה באירוע רב נפגעים.

מוסר השכל: סופרים הם עם מוזר. וחמוש.

מארוול

שירה סלימי העבירה הרצאה אודות הקומיקס (ולא הסרט!) Civil War של מארוול, או כמו שהיא הציגה זאת: "הליך הגירושין הקשה ביותר בהיסטוריה".

אז ככה: קודם כל הרצאה פשוט מרתקת. למי ששקוע בקריאת הקומיקס ולא מסתפק בצפייה בסרטים, זו הייתה לא פחות מחגיגה. אבל, תשמחו לדעת שגם עצלן קולנוע כמוני נהנה לא פחות. הקומיקס נסקר עם מינימום ספויילרים, ונבחנו סוגיות של פרט מול כלל, חוק מול צדק, ו…

וכאן אני מגיע לדבר השני שרציתי להגיד, אך בדומה להרצאה של מרק אני מעדיף לשמור את זה לסוף.

דמיאן

מה עוד אוכל לומר על דמיאן "כבר ברחם ידעתי להרצות" הופמן?

השנה הוא הירצה על העונה הראשונה (והמחורבנת) של "מסע בין כוכבים: הדור הבא". לא אכביר במילים – זו הייתה פשוט הרצאה מצוינת, בה נבחנו הרקע והסיבות למחורבנותה של העונה. נרשמה הבעת סבל תמידית מצידו של פטריק סטיוארט המסכן.

מקום בו לא היינו מעולם

אם דמיאן סקר את מה שהיה, שמוליק לוטטי ואיריס מזור סקרו את מה שיהיה: סדרת הסטאר טרק החדשה שאמורה לעלות לאויר ב-2017, וכן שלל התיאוריות שרצות ברשת אודות הסידרה. למעשה, גם כאן (בדומה לדמיאן) נסקרה ההסטוריה של סטאר טרק לדורותיה, אם כי כמובן יותר באריכות, ודמותה המשוערת (והלא ידועה, למעשה) של הסדרה החדשה נמדדה באופן יחסי מול דברים שכבר היכרנו בסדרות הישנות. שמוליק ואיריס פשוט ניסו להקיש להיכן אנו הולכים, ומה החזון הגדול הבא של היקום המרתק (והכל כך ותיק) הזה.

חלק מההרצאה נסב על ליהוקים אפשריים. אם אתם שואלים אותי: שימו את טיריון לאניסטר כקצין האבטחה ואת דאנירייז טארגריין כקפטן, וסגרתם עניין.

חובבי סטאר טרק נהנו, מטבע הדברים.

גם פה היה לי משהו לומר… אך בדומה למרק ושירה, ארצה לשמור את זה לסוף.

כדורגל והיצירה הספקולטיבית

כשחזרתי הביתה, התבשרתי על ידי מלכת היופי, כי הגמדה הנסיכתית שלנו שיחקה כדורגל עם כמה בנים שפגשה בפארק ודי קרעה להם את הצורה. השיחה נסובה, עד מהירה, על למה יש הורים אשר מונעים מהבנות שלהן לשחק בכדורגל או כל ספורט "גברי" אחר.

וזה הזכיר לי משהו.

די מהר נזכרתי כי נכחתי בשיחה זהה (לגמרי!) עם איריס מזור ועוד כמה אנשים חביבים, בסיום ההרצאה על הסדרה החדשה של סטאר טרק. גם שם סופר על תופעה מדהימה ובה הורים מושכים את ילדותיהן (לפעמים אף בכוח) ממשחקי כדורגל של ילדים אחרים, מפחד שמא הן יצטרפו למשחק. הגענו לנושא הזה דרך שיחה אודות האופן בו ילדות מנותבות מינקות לעיסוקים הנתפסים כ"נשיים" וחס וחלילה לא "גבריים". ולנושא הזה הגענו דרך השיחה הכל כך רלוונטית הבאה: מדוע חשוב שהקפטן הבא של "אנטרפרייז" יהיה אישה ולא גבר, וזאת במיוחד בעידן ההסגברה, גיימרגייט ו-Sad Puppies. הבדיחה על ק'אליסי מקודם לא הייתה מקרית.

וגם זה הזכיר לי משהו. שירה סלימי הזכירה, כבדרך אגב, את האופן בו צריך (או לא צריך) להתייחס לגיבור על העושה שימוש לא אחראי בכוחותיו, או נשקו, במקום ציבורי ועקב כך נפגעים אזרחים לא מעורבים. האם גם בעדו ייערכו הפגנות שיאורגנו על ידי "הצל"? ומהי אחריות המנגנון השלטוני ביחס לאחזקה של נשק קטלני כל כך בלב אוכלוסייה אזרחית?

וגם זה הזכיר לי משהו. זה הזכיר לי את מרק מדבר על שלטון של אותו אדם כבר כ-20 שנה, על עיתון (בואו נקרא לו: "הישראלי היומי") שלמעשה משמש כשופר השלטון, על דמוקרטיה שלמעשה לא נראית כמו דמוקרטיה, על בית כלא שמשמש כסות לעינויים מוסדרים ולא חוקיים בחסות השלטון ועל משמעות ציות לפקודות לא חוקיות ומעמדן המשפטי.

גבירותיי ורבותיי: המציאות העזה להזדחל לאטה לכנס האסקפיסטי שלי (כן, אני מודע לכך שזה לא הכנס שלי. תזרמו איתי) וזה דבר לא פחות מנפלא.

הכנס הזה (וגם אייקון, מאורות ומה שביניהם) אינו רק על קוספליי. כלומר, ברור לי שיש אוכלוסייה לא מבוטלת של אנשים שמפיקה הנאה מהפאן הטהור בקוספליי וכן שהקוספליי, כמוטיב ויזואלי, מהווה כיום את חזות הכנס, אבל אני רוצה להאמין שיש משהו מעבר לכך, במיוחד אצל החבר'ה הצעירים שגודשים את מתחם "אשכול".

עומד לו מרק לייזרוביץ', ויוצק רפרנסים למציאות הישראלית המדכאת לתוך אחד הפאנדומים הפופולריים ביותר בהיסטוריה. מולו יושב קהל המורכב באופן כמעט אבסולוטי מנערים ונערות מתחת לגיל 18, ובמקום להשתעמם, או פשוט לקום וללכת, הם נשארים. ומקשיבים. ומעכלים. ויוצאים אחרי ההרצאה עם מחשבות ותובנות. הם יגיעו לדעה כלשהי על מה שאנו קוראים לו "המצב", באופן יותר מושכל מכפי ש"פגוש את העיתונות" הפופוליסטית אי פעם תאפשר להם.

אני הולך לכנסים כבר כעשור. לפני כן לא הלכתי – פשוט לא היה לי עם מי. למעשה, רק בשנה האחרונה התחלתי ממש להכיר שם חברים חדשים, וגם זה בעיקר דרך הכתיבה (טיפ לחיים: כשכותבים – פוגשים אנשים מגניבים. בדוק!). מהבחינה הזו, רק בשנה האחרונה אני יותר מעורה בקהילה הזו ומבחין בדברים שלא הבחנתי מקודם. אני באמת לא יודע עד כמה המציאות זלגה לכנסים הקודמים ובאיזו מידה.

לעומת זאת, אני כן מאמין גדול בכוחה של היצירה הספקולטיבית לייצר דיון אינטליגנטי ולעודד את קהל הצרכנים שלה לחשוב, לעיתים באופן שיצירות המיינסטרים פשוט אינן מסוגלות לכך. תמרור האזהרה הגדול ביותר שייצרה הספרות במאה העשרים הוא "1984" של אורוול, אשר במשך שנים סירבו להכליל אותו תחת מטריית המדע בדיוני, פשוט מפני שהוא נחשב כ"ספרות טובה מדי" מכדי להיחשב ככזה. אבל הוא כזה, בין אם ירצו או לא. "שיר של אש וקרח" (ומקבילתה הטלוויזיונית "משחקי הכס") מעוררת ללא הרף שאלות על מהות השלטון, משחקים פוליטיים והמחיר המשלם על כך האזרח הפשוט, לצד דיון מעמיק על מלחמות, בין אם זו מלחמה במהלכים לבנים או בבני אדם. רוברט היינלין עורר דיון פוליטי ללא הפסקה במשך כל שנות פעילותו, גם כשספריו נשאו רוח פשיסטית, גזענית או סתם סקסיסטית. פיליפ דיק כתב ללא הרף על משמעות הקיום האנושי מול מציאות מתעתעת, בזמן שהארלן אליסון… טוב נו, הוא סתם אהב לעצבן אנשים. אבל באיזה כישרון, אלוהים.

הנקודה שלי היא כזו: אנחנו לא באים לכאן רק בגלל הקוספליי. אנחנו באים לכנסים האלה כדי להיות באותו חלל עם אותה קבוצת אנשים האוהבים לשנות דבר אחד במציאות המוכרת ולראות מה יקרה הלאה. אנשים האוהבים לחשוב בדרכים יצירתיות, מוזרות, מטרידות, אבל תמיד לא שגרתיות ומקוריות. ואף אחת מהן אינה משהו שלמדנו בשיעורי ספרות בבי"ס.

ואם מישהו יבוא אליי וישאל אותי "למה אתה הולך לכנסים האלה? למה אתה קורא את הספרים האלה? למה אתה כותב את הסיפורים האלה? זה הכל סתם דברים דמיוניים, לא אמיתיים, מטופשים, לא קשורים למציאות…", שכה אחיה, אני פשוט אתן לו סטירה.

רשומה רגילה