הוא והיא

הוא והיא #44

הוא: מאמי, אני חושב שאני צריך לכתוב סיפור ילדים…

היא: וואללה.

הוא: …על ערפד.

היא: סליחה?

הוא: בממ"ד.

היא: ערפד בממ"ד?

הוא: יש ילד קטן וחמוד, והחבר הכי טוב שלו זה הערפד בממ"ד.

היא: על זה כל הסיפור? על הערפד?

הוא: בממ"ד.

היא: זה לא מספיק. צריך שיהיו לו עוד חברים.

הוא: נראה לך? יודעת מה אני הייתי נותן בילדות בשביל חבר ערפד, ועוד בממ"ד?

היא: זה לא מספיק, צריך עוד יצורים בסיפור.

הוא: איזה עוד יצורים מפחידים יש?

היא: ליצן.

הוא: סליחה?

היא: הליצן במחסן.

הוא: לא יעבוד, עדיף סוהרסן במחסן.

היא: אז מה נעשה עם הליצן?

הוא: הוא יכול להיות עם איש הזאב.

היא: ואיפה בדיוק אתה תשים את איש הזאב?

הוא: מה זאת אומרת? במרזב!

היא: איש זאב במרזב?

הוא: איש זאב במרזב!

היא: אבל…

הוא: אני אוהב את הבריינסטורמינג הזה.

היא: אבל אין לך עלילה!

הוא: ההורים שלו לקחו אותו לחופשה…

היא: בבית מלון?

הוא: עם זומבי בלובי!

היא: אבל… איפה תשים את החייזר?

הוא: במנזר.

היא: חייזר במנזר?

הוא: זה מלון בטבריה.

היא: איך אתה מתכוון לקדם את העלילה רבת הרבדים הזו?

הוא: וואללה, נתקעתי. אין לי מושג איך להכניס את הדרקון בירקון.

היא: לא בירקון. באיצטדיון.

הוא: דרקון באיצטדיון?

היא: דרקון באיצטדיון!

הוא: …בטבריה?

היא: אז בחדרון.

הוא: איזה חדרון?

היא: הדרקון בחדרון. הוא שוכר במלון.

הוא: ומה נעשה עם הגריפון?

היא: בארון.

הוא: לא טוב. רציתי לשים את בן הלילית בארונית.

היא: עזוב, שים אותו בחללית. או בחשמלית. אולי בשלולית?

הוא: אולי בכל זאת תרגום לוטם?

היא: אלף במרתף, וסגרת עניין.

הוא: והגורגונה?

היא: באנטנה.

הוא: המממ… לא דיברנו על ההורים של הילד.

היא: אבא שלו טכנאי מחשבים.

הוא: אוקיי.

היא: כל הזמן נכנס לו בסיליסק לדיסק.

(פאוזה)

הוא: אני רעב.

היא: יש ייטי בספגטי.

הוא: רגע! שכחנו את הטרול!

היא: אל תדאג, הוא נשאר באשכול.

הוא: אבל…

היא: עזוב, זה לא לפרוטוקול.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

הוא והיא #12

היא: תגיד, איפה אתה רוצה שניקח צימר – ירושלים או רמת הגולן?

הוא: בשבילי רמת הגולן. אני אוהב את כל הישובים הקטנים האלה שם.

היא: יופי, כמו תימרות עשן!

הוא: תימרות עשן זה מקום דמיוני, מאמי.

היא: אה. באסה.

הוא: אבל יש ב"אגם הצללים" הרבה אזכורים למקומות אמתיים ברמת הגולן.

היא: מצוין, אז תבקש המלצות מרוני.

הוא: עזבי אותך. בטח היא תמליץ לי על איזה צימר שנמצא בקרבה מינימאלית לאיזה בית קברות שקבורה שם רחל המשוררת.

היא: סבבה, אני דווקא אוהבת בתי קברות.

הוא: סליחה?

היא: אני מתה על בתי קברות!

הוא: רגע אחד… אנחנו עושים עכשיו "הוא והיא"?

היא: הכי חשוב שתהיה שלווה, זה מה שאני תמיד אומרת.

הוא: זה מדהים, ה"הוא והיא" הזה ממש כותב את עצמו!

היא: אז אתה בא איתי לבית קברות ברמת הגולן?

הוא: תבטיחי לי דבר אחד – איך שהערפד הראשון יוצא מהקרקע, את בורחת ונותנת לי לטפל בו. יש לי נסיון.

היא: ניסיון.

הוא: ניסיון רב.

היא: לך.

הוא: בוודאי.

היא: הניסיון שלך מסתכם בשבע עונות של באפי, חמש עונות של אנג'ל ועונה וחצי של "דם אמיתי".

הוא: אם צפייה בטלוויזיה לא עוזרת להתכונן נגד תקיפות של ערפדים מוצצי דם, אז מה כן, אלוהים אדירים?!

היא: נראה לי שאני מבינה את הסיבה לפרץ ההתעניינות הנוכחי בערפדים. אנחנו עדיין קוראים את "דם כחול"?

הוא: אח, "דם כחול"… סיפורה של חן רסקו המסתבכת עם סוכנות ליווי של ערפדים אחרי שנזרקה על ידי ליאור, מי ייתן וסיילונים יעשו קפיצת בנג'י עם המעיים שלו.

היא: מי ייתן ומי יעשה מה? למי?!

הוא: דיברתי על האקס של חן ליאור, מי יתן ויקשרו לו את האשכים לבאטפוד באמצע מרדף בגות'האם.

היא: אתה חייב להפסיק עם זה.

הוא: זה לא אני, זו ורד טוכטרמן. זה Running Gag בספר, לומר "איחולים" כאלה בכל פעם שמזכירים את האקס של חן – ליאור, מי ייתן וימות מאכילת מוח על ידי הסגברה של Rabid Puppies.

היא: אני, במקומו, כבר הייתי הולכת על הבאטפוד. ואם תמשיך ככה, הפוסט הזה יהיה בסכנת הפיכה לפאנפיק.

הוא: אני לא דואג. כבר עשיתי פאנפיק פעם. אני אשף בפאנפיק!

היא: אשף.

הוא: בפאנפיק.

היא: אתה.

הוא: לגמרי.

היא: מה אתה אומר.

הוא: רגע אחד! יש לי רעיון!

היא: אוי ואבוי.

הוא: קבלי רעיון לפאנפיק!

היא: אוי. ואבוי.

הוא: ישראמן

היא: בבקשה לא.

הוא: פוגש את

היא: אני מתחננת.

הוא: רוחות הערים!

היא: הקהילה עדיין לא מוכנה לזה.

הוא: זה יהיה שוס!

היא: הקהילה תירה בך.

הוא: אני אומר לך, הפוסט הזה כותב את עצמו!

היא: איזה "כותב את עצמו"?! כל הקטע מאז הערפד הוא פיקטיבי לגמרי, בכלל לא אמרנו את הדברים האלה!

הוא: אני הולך לכתוב את הפאנפיק שיהיה האימאימאימא של כל הפאנפיקים!

היא: אתה לא יכול. יש בעיה עם הפוסט.

הוא: איזה בעיה?

היא: שהוא נגמר.

הוא: נגמר?

היא: הנה, כתוב פה.

הוא: עכשיו?!

היא: לא עכשיו. עוד רגע, אחרי הפאוזה.

(פאוזה)

הוא: ועכשיו…?

היא: עכשיו כן.

הוא: קיבינימט.

רשומה רגילה