הומור

אני כבר לא יכול יותר

די, אני לא יכול יותר. אני חנוק, נמאס לי.

לאן הגענו? מה הולך פה? וזה לא רק השנים האחרונות. זה משהו שכבר מתפוצץ באיטיות עוד מהניינטיז.

אתם מבינים, בניינטיז היה ריח של שינוי באוויר. נכנסו פה לאטרף, הייתה אופוריה. היה מדהים. כולם היו בעננים… עד שברגע אחד זה נגמר. באמצע הניינטיז, ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, זה נגמר.

וזה לא שאי אפשר היה לצפות את זה. זה היה ברור לאיפה זה הולך. כולם יגידו לכם "מה, מי חשב שדבר כזה יכול לקרות בכלל?!" ואני אומר: זיבי. אפשר היה לדעת וחצי. כל דבר נגמר בסוף. מי שלא ראה איך זה הולך להסתיים היה עיוור. וחרש. ואהבל.

ניסו לסחוב את זה, אבל איך אפשר אחרי מה שקרה? תסבירו לי. בשביל זה אנשים פה עד היום בטראומה. אתה מדבר איתם על מה יהיה, אבל אצלם בראש עדיין 1994. "אתה לא מאמין מה הלך פה, תראה איזה הישגים היו לנו!" ואתה תופס את הראש ומבין שאין עם מי לדבר, וכולם רק רוצים להתבכיין בפייס.

אני חושב שנקודת השבר שממנה אנחנו לא יוצאים עד היום, זה תחילת שנות האלפיים. היה שם משהו כל כך קשה וטראומטי שממנו אי אפשר להשתקם, ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

ב-2009 הייתה איזושהי תקווה לשינוי, ובסוף זה התפוצץ לכולנו בפנים. לעזאזל, אני בכלל לא מבין איך האמנו לזה. זה יותר מתמימות, זה טירוף.

ואז אתה פותח חדשות, וקולט שמי שאחראי על הענינים חי באיזה סרט שעכשיו עדיין 1967, וכולם על הזין שלו. עכשיו אני לא אומר שמה שעשו לפני 50 שנה היה אסון, חס וחלילה. עשו מהלך חסר תקדים, קבעו עובדות בשטח שמשפיעות על מה שקורה כאן עד היום, לטוב ולרע. אבל זמנים השתנו, אי אפשר כל הזמן לנסות לחזור למה שהיה אז. ואז אתה מדבר עם אנשים וקולט שלא רק שהם נדבקים כל הזמן ל-67, מצידם אפשר לחזור אפילו עוד 10 שנים קודם, ולעזאזל התוצאות. חיים בסרט.

אלוהים אדירים, קרו כאן עוד כל כך הרבה דברים נפלאים ומדהימים, ובמקום להפיק לקחים ולהתקדם, אנחנו כל הזמן דורכים במקום. מפקירים את כל מה שיקר לנו בידי חבורה של מגלומנים. במקום להמשיך קדימה, אנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו את אותו סיפור מוכר. אתם באמת רוצים לחזור לתקופה ההיא? באמת?

אני כבר שנתיים לפחות עוקב אחרי החרא הזה. הגעתי כבר לקצה יכולת ההכלה שלי, ואפילו מעבר לזה. צריך לעצור את זה בכל מחיר. אם לא יקרה עכשיו משהו טוב, אם שוב פעם זה יתפוצץ לנו בפנים, אנחנו עוברים את נקודת האל חזור ואז אלוהים יודע מה יקרה. לא יישאר כלום. הכל ייעלם, יעוף ברוח.

תקשיבו טוב-טוב למה שאני אומר לכם: אם "סטארטרק: דיסקברייהיה פלופ, הלך על הפרנצ'ייז.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #27

היא: מאמי, איך הגומייה לשיער החדשה שלי?

הוא: נפלאה!

היא: באמת? היא פשוט נראית לי קצת מוגזמ…

הוא: את לגמרי נראית כמו יומן ראנד!

היא: אז הגומייה שלא סגורה על עצמה גורמת לי להיראות כמו מישהי שאין לי מושג מי היא, אבל העיקר שאתה מרוצה?

הוא: אח, יומן ראנד, פנטזיית גיל הנעורים המוקדם שלי…

היא: לפחות אני בחברה טובה.

הוא: מאמי, אולי בכל זאת תלבשי….

היא: אין מצב שאני לובשת אדום.

הוא: ותגידי, אולי את…

היא: אני גם לא יודעת מה זה יומן.

הוא: אה. עוד משהו?

היא: כן, רציתי לדבר איתך על המכונית האוטונומית.

הוא: וואללה. מה קורה עם זה?

היא: זה מגניב ואני מעוניינת.

הוא: אבל…

היא: תיקון – אני רוצה.

הוא: אבל…

היא: תיקון – אני חייבת.

הוא: אבל… למה?!

היא: זה הכרחי! סופסוף אני יכולה לקרוא ולעשות עבודות בזמן שאני נוסעת לאוניברסיטה!

הוא: אני קצת חושש מתקלות אפשריות בכלי הזה.

היא: סליחה, לאנטרפרייז שלך היה או לא היה מוד אוטומטי?

הוא: אני אענה לך, ברגע שאתאושש מהרפרנס שאני בכלל מופתע שידעת לשלוף אותו.

היא: הם היו חייבים מוד אוטומטי, זה לגמרי הגיוני.

הוא: עדיין מופתע כאן.

היא: אני שואלת את עצמי עם בסדרה המקורית המוד האוטומטי היה יעיל כמו בסדרות המאוחרות יותר, והאם היה כזה בדפייאנט ואיך הוא ידע להתמודד עם בורגים.

הוא: מי את ומה עשית עם אישתי!?!?

היא: אז אתה מבין עכשיו? בגלל שבטוח היה מוד אוטומטי בספינה דמיונית בסדרה שהיא לגמרי יצירה בדיונית שניפחת לי את השכל עליה כמו יותר מ-10 שנים, אין ספק שהמכונית האוטונומית היא מוצר הכרחי בבית הזה! אוקהאם, אדוני, אוקהאם!

הוא: אוקיי, אז קודם כל זה לא האנטרפרייז שלי. היא שייכת לכל המדינות החברות בצי הכוכבים.

היא: כסת"ח עלוב.

הוא: ודבר שני – לאנטרפרייז היו נהגים.

היא: אבל הם לא היו צריכים לעשות תנועות כאלה! (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

הוא: אה… איזה תנועות?

היא: כאלה! (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

הוא: את מתכוונת לכאלה? (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

היא: כן! בדיוק ככה! (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

(פאוזה)

הוא: אני מבין מה הולך פה.

היא: מה?

הוא: זה חלק מהמזימה שלך להרוג אותי.

היא: וזה האוקהאם הכי טוב שלך?

הוא: את תשכנעי אותי שנקנה מכונית אוטונומית, ואז ברגע שאצטרך לנסוע עליה את תחבלי בה מרחוק. זה פשע מושלם.

היא: אתה ממש גרוע באוקהאם.

הוא: וזה די משעשע, בהתחשב בעובדה שאין לך מושג מה RDP. או TeamViewer. או AnyDesk. או…

היא: זה נחמד שאתה חושב שהמוות שלך משעשע.

הוא: אז את מבינה עכשיו? את מנסה לשכנע אותי שצריך להפסיק לעשות ככה (עושה תנועות מוגזמות של הגה), ואז בזמן שאני אעשה ככה (עושה תנועות מוגזמות של לחיצה על כפתורים) את תעשי ככה (עושה תנועות מוגזמות של לחיצה על סמרטפון) ואז אני אעשה ככה! (עושה תנועות מוגזמות של פאניקה ומוות).

היא: עוד משהו?

הוא: כן, הפוסט הזה היה עובד הרבה יותר טוב כקטע פנטומימה.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #24

הוא: מאמי, רציתי לספר לך ש…

היא: יש! יש!!! סוף סוף!!!!!!

הוא: סוף סוף מה?

היא: סיימתי את ההצעה לתזה!

הוא: באמת? כל כך מהר?

היא: זה פשוט לא רצה להיגמר.

הוא: מה את אומרת.

היא: זה מרט לי את העצבים והפך אותי לעצבנית וחסרת מנוחה כבר 10 חודשים!

הוא: את חושבת?

היא: זה הרס אותי!

הוא: לא שמנו לב.

היא: זה קילקל לי אפילו את השעות שלא היית כאן, וזה השעות הכי יפות שיש לי כל היום!

הוא: אשתדל להיעדר יותר בעתיד.

היא: התזה הזו רדפה אותי!

הוא: היה לי חשד.

היא: כמו ישות אדירה בעלת כוח רצון משלה ההורסת כל מה שנקרה בדרכה!

הוא: באמת הרגשנו משהו באוויר.

היא: היא היתה כוכב המוות… ואני אלדראן.

הוא: אוקיי, הפתעת אותי עכשיו.

היא: נחיל מטאורים השוטף את הסמולוויל שלי.

הוא: אהא… אני פוחד.

היא: קוביית בורג ענקית המשייטת על פני שאיפת חיי האקדמית ומאיימת להטמיע עד כדי חידלון את האינדיווידואליות ושמחת החיים שלי.

הוא: רגע, מאיפה הבקיאות הפתאומ…

היא: זינומורף המטביע אותי בחומצה לפני שמחבק הפנים הארור מטיל בי את הביצה שלו.

הוא: מאמי? את שומעת אותי?

היא: נחיל סיילונים השוטף את 12 המושבות שלי.

הוא: שיט, 10 שנים של טחינת מוח חוזרות אלי כמו בומרנג.

היא: כל הדאלקים והסייברמנים בעולם מקיפים אותי… ואני אסירה אומללה הכלואה בפנדוריקה של מחקר סטטיסטי.

(פאוזה)

הוא: אהה… זהו?

היא: כן, נראה לי שהשטויות שלך יצאו לי מהמערכת.

הוא: בטוחה?

היא: כן. אני רק מקווה שלא אצטרך יותר לשמוע לא על התזה הארורה, ולא על האנטרפרייז/ד"ר הו/גלקטיקה/הנוסע השמיני/סטאר וורס שלך.

הוא: וואללה…

היא: אז על מה רצית לדבר איתי?

הוא: אחרי שאני כותב "הוא והיא" על התזה שלך, אני הולך לכתוב הרצאה ל"עולמות" על אנטרפרייז, ד"ר הו, גלקטיקה, הנוסע השמיני וסטאר וו…

היא: לך לעזאזל, טוב?!

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #17

הוא: אוקיי, בואי ננסה שוב.

היא: לא רוצה.

הוא: זה חשוב.

היא: אני לא רציתי גם בפעם הראשונה.

הוא: אז ככה, זה הכל בגלל שלשרלוק היו חיים ממש עמוסים.

היא: אבל

הוא: שרלוק היה בלש ממש מגניב שסבל מבעיית שנעה על הרצף שבין אספרגר לסוציופתיות ובאופן כללי הוא היה קריפי אבל באופן חמוד שסבל מבעיית קרום בתולין קשיח, וחיי את חייו עד למלחמת העולם השנייה אשר שם באופן די מסתורי הוא היה עדיין בחיים, וכמובן היה גם גאון מתמטי, שכישוריו הביאו אותו להיות מפענח הצפנים הראשי של אנגליה. עד כאן?

היא: אני מתה בפנים.

הוא: מפה לשם, אחרי המלחמה הוא זכה בכוחות קסם ואיכשהו עשה דוקטורט בשקרכלשהו שכנראה היה קשור למשהו במחשבים, כי בשנות האלפיים הוא היה עדיין בחיים והקים איזשהו אתר של הדלפות, ובגלל שכולם רצו להרוג אותו בגלל זה הוא נאלץ להסתתר, להקים מיזם של הנדסה גנטית ואז לנהל מלחמה קטנה שבסופה הוא היה צריך להימלט לחלל בפריזר, אבל ביקום מקביל. עד כאן?

היא: יש תולעים על החלק שמת לי בפנים.

הוא: מצוין, אבל כנראה שהייתה בעיה עם החללית כי היא החזירה אותו לניו זילנד, שם כנראה הוא היה חייב כסף לאיזה דרקון כי הוא היה צריך לדובב אותו בשביל איזה סרט דוקומנטרי משעמם תחת. מפה לשם, הוא חזר לארה"ב, הקים אחוזה של עבדים, וחזר בחזרה לאנגליה כי כולם יודעים שהוא בכל זאת הבלש הכי מגניב בעולם.

היא: ו… זהו…?

הוא: נו? אחלה תיאוריה, נכון?

היא: וזה ההסבר שלך למה יש בקושי 3 פרקים בעונה של שרלוק?

הוא: קצר וקולע.

היא: וההשערה שזה פשוט שחקן אחד מוכשר שמופיע בהרבה סרטים בשנים האחרונות והוא ממש-ממש עסוק… לא מקובלת עליך?

הוא: אוקהם זה לחלשים.

היא: אוקיי, אני אגיד את זה רק פעם אחת: פעם הבאה שמגיעים לפה אורחים אתה לא מוציא מילה.

הוא: זו סתימת פיות.

היא: מילה, אתה שומע?!

הוא: אם כבר אנחנו פותחים את העניין, אני צריך לדבר איתך על משהו שמפריע לי.

היא: בוודאי שמשהו מפריע לך, פסיכופת קטן שלי.

הוא: אני מבקש: סוציופת בתפקוד גבוה. אני רוצה לדבר על כל עניין מערכת היחסים הפייסבוקאית שלנו.

היא: חיכית 10 שנים ו-2 ילדים כדי לעשות לי שיחת "יחסינו לאן", ואז כשאתה מגיע לזה סופסוף זה יהיה על פייסבוק?!

הוא: תקשיבי, יש לי 201 חברבוקים היום.

היא: חובבן.

הוא: את יודעת שמספרים לא עגולים עושים לי אי שקט.

היא: זה חלק קטן מהקרקס שאני קוראת לו זוגיות שלי איתך".

הוא: והגיוני לגמרי להניח שיהיה לי הרבה יותר קל לאנפרנד חברבוק אחד מלצרף 99 אחרים.

היא: רגע אחד

הוא: ואם להודות על האמת, מאמי

היא: מה הולך פה?

הוא: את גם ככה לא באה איתי לכנסים, אז אני באמת לא רואה סיבה שנהיה חברבוקים.

(פאוזה)

היא: יודע משהו? סבבה.

הוא: סליחה?!

היא: גם ככה הפוסטים שלך מציפים ומסתירים לי את הפרסומות.

הוא: רגע אחד! את מסכימה וזהו?

היא: בוודאי.

הוא: בלי ויכוחים?

היא: בלי.

הוא: בלי עקיצות?

היא: בלי.

הוא: בלי אימרות בסגנון "לא נורא כי יש לנו נישואים פתוחים" או "תזכיר לי למה התחתנו?" הנאמרות לצד בדיחות מטא נישתיות השזורות ברפרנסים לתרבות גיקית, שמלכתחילה פונות לקהל סופרסופרסופר מצומצם שמביא 20 כניסות לפוסט ממוצע בבלוג ביום טוב, וביניהן יש את המילה "פאוזה" בסוגריים?

היא: בלי.

הוא: אוף, קיבינימט!

היא: מה קרה?

הוא: דפקת לי את ה"הוא והיא". איך אני אסיים אותו עם אנטי קליימקס כזה?

היא: מאמי, אם כבר דיברנו על נישואים פתוחים

הוא: כן?

היא: אתה יכול לסדר לי משהו עם בנדיקט?

הוא: או, ככה מסיימים פוסט!

יש טריילר לעונה 4 של "שרלוק". אני רק אומר.

רשומה רגילה