סיפורים

מלכוד 22א (סיפור)

זו שנה שנייה ברציפות שסיפור שלי מתפרסם בפרויקט הסיפורים של כנס מאורות.

במסגרת הפרויקט, מוזמנים מספר כותבים לכתוב סיפור סביב נושא הכנס. על הסיפורים להיכתב בזירת התרחשות מוגדרת היטב. הדבר המרתק בפרויקט הוא לראות איך כל כותב מושך לכיוונים אחרים ומפתיעים, ונותן פרשנות ייחודית עבור היקום עליו הוא נדרש לכתוב.

נושא הכנס השנה הוא "מוסד וקיסרות": הכנס בוחן השנה מוסדות, אירגונים, אגודות, ארגונים חברתיים כאלה ואחרים ולמעשה כל דבר הקשור להתארגנות אנושית, תהא אשר תהא. פרויקט הסיפורים מתרחש הפעם ביקום המרתק של סדרת "המוסד" אשר נכתבה ע"י אייזק אסימוב לפני כ-70 שנה, והפכה מאז לנכס צאן ברזל של תור הזהב של ספרות המדע הבדיוני.

הסיפור אותו בחרתי לכתוב, קיבל השראה מטקסטים של אפריים קישון ז"ל אודות מנגנונים בירוקרטים מסורבלים עד גיחוך. על אף התרחשות הסיפור בעולם דמיוני, אני מניח שכל מי שאי פעם עמד מול משרד ממשלתי יוכל לזהות כמה מדפוסי ההתנהגות המתוארים בטקסט.

הסיפור עצמו נולד לאחר חוויה סהרורית אותה עברתי (במסגרת ה-Day Job שלי) כשנקראנו להסדיר בעיה במכס, עקב ייבוא סחורה שיועדה לשימוש חקלאי. הפקיד התעקש כי יש להוכיח לו כי מוצרים אלה בשום פנים ואופן לא מיועדים להיות מורכבים על רכבים מסוג אחר (כגון משאיות וכו'), שזה בערך כמו להוכיח שאין לך אחות. הסיבה להתעקשות, אגב, הייתה כי הסתבר כי ניתן להרכיבם על משאית ישנה אשר יוצרה ב… תחילת שנות השבעים.

לאחר פגישה מתישה ומייאשת במיוחד, עמדנו ללכת. אבי אמר לפקיד הכשרוני: "מזל שלא הבאתי חלקים כאלה למטוסים." תשובת הפקיד, כהרף עין, הייתה: "עבור מטוסים, סחורה זו פטורה מתקן."

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

בפרויקט "מאורות" 2016, ממש כאן.

רשומה רגילה
הומור

מתנה דיפלומטית

הכל התחיל כשרייקר נתן את דאטה במתנה לקלינגונים.

זה היה במהלך ביקור ממלכתי של הקנצלר הקלינגוני באנטרפרייז. עשו לו הדגמה חיה עם דאטה והוא התלהב. תכל'ס, קשה להאשים אותו. זה בכל זאת אנדרואיד מאובזר היטב, חוץ מזה שהוא יודע לטפל בחתולים ולכתוב שירה. הקלינגונים לא מבינים בשירה, אבל יש להם פטיש לחתולים. זה ידוע. בקיצר, מפה לשם הקלינגוני הסתחבק עם רייקר ואמר לו שהאנדרואיד של האנטרפרייז מגניב בטירוף.

"אין בעיה," אמר רייקר, "קח אותו. עליי."

"סליחה?" אמר הקנצלר, "אתה בטוח ש…"

"עליי!"

הקלינגוני בכל זאת רצה לוודא ורייקר התקשר לפיקארד. פיקארד אמר שאם עליו, אז עליו. בקיצר, לקחו את דאטה. מילה של גבר זו מילה. זה ידוע. חבל רק שאף אחד לא אמר משהו ללה פורג' לפני. איך ששמע על זה קפצו לו הפיוזים.

"אל תדאג, נקנה חדש," אמר רייקר, אבל זה רק עיצבן אותו עוד יותר. גם ככה ג'ורדי היה עצבני מאז שלא נתנו לעלות לאנטרפרייז עם הגורמט (התיז את הקרן של המשגר ישר לעין של אובריאן, ואתם יודעים איך האירים נהיים עצבנים). בסוף הוא התפשר על תכשיט פחות אופנתי. הווייזור. לא יודע אם משהו סיפר לכם, אבל לג'ורדי אין לא בעיות ראייה ולא בטיח.

הקיצר, ניסו להחזיר את דאטה אבל הקלינגונים לא רצו. מה לא הציעו להם. הציעו להם מארז די וי די של "הדור הבא", אבל הקלינגונים העיפו אותם קיבינימט כשהם גילו שזה רק של העונה הראשונה. הציעו להם מארז של סרטי קולנוע… אבל כזה שכלל רק "סטארק טרק 5" ו"נמסיס". בסוף הציעו להם עיסקת חליפין עם ווסלי קראשר, אבל תראו לי אחד שמוכן לגעת בווסלי עם מקל. בקיצר – גורנישט.

אממה? ג'ורדי לא פראייר. עבר יום שלם עד שהקלינגונים שמו לב שהם לא קיבלו את השלט רחוק. ביקשו מג'ורדי את השלט. אמר להם זיבי. כל זמן שהוא לא מקבל אנדרואיד חדש – דאטה מקורקע ושילכו קיבינימט. לא נעים. בכל זאת, רייקר נתן את המילה שלו.

מה לא הציעו לו. הציעו לו מארז של סטאר וורס… אבל הוא כלל רק את הפריקוולים. הציעו לו גורמט חדש, אבל איך שאובריאן שמע את המילה "גורמט" ישר עשה להם את הקטע של אירי משוגע. בסוף הציעו לקחת את ווסלי קראשר. עד שהפדרציה הסכימה הקלינגונים התחרטו. אפילו להם יש גבול. נשאר. שמו לו איזולירבנד על הפה ליתר ביטחון.

אז זה המצב. אי שם ברחבי הגלקסיה ישנה ציפור טרף שתקועה עם אנדרואיד כבוי, וספינת פדרציה עם מהנדס עצבני שתקוע עם שלט ללא שימוש. ועל זה נאמר: מי שנותן לדביל למסור אנדרואידים, שלא יתפלא אם הוא נשאר רק עם הזין ביד.

רשומה רגילה
ישראמן

ישרא-כנס

תזכורת: אז… פגשתם כבר את ישראמן?

קראת לי, קמב"ץ?

כנס, ישראמן.

מה העניין?

– בקצרה: אתה מורחק מעולמות.

מה זה?!

לצמיתות.

השתגעת?! איזה מין כנס מדע בדיוני זה אם גיבור העל הישראלי לא מאבטח אותו?

קיבלתי עליך תלונה חריפה מהאגודה אחרי אייקון והם לא רוצים שתאבטח יותר אף אירוע, אף פעם.

שטינקרים מסריחים.

סליחה?

אה… אמרתי שכנראה חלה טעות מצערת והייתי רוצה ליישר את ההדורים.

הדורים בתחת שלי. שלחו לי תלונה מפורטת שמתארת את כל הסיבות למה הצורה שלך לא מתקרבת ליותר לאשכול.

אני בטוח שהם מגזימים, הכל ברוח טובה.

ברוח טובה? בוא נתחיל מזה שבאייקון האחרון ניגשת לדוכן של "ינשוף" וביקשת ספר.

אסור לבן אדם לקרוא?

לשירותים.

אסור לבן אדם לקרוא בשירותים?

אמרת שאתה צריך את הספר כי נגמר הנייר טואלט ואז ברחת. עם הספר.

ההזנחה בשירותים של אשכול זה פשוט ביזיון. חוץ מזה, אצל "ינשוף" יש את הספרים הישנים האלה, עם נייר שכבר לא עושים. מה אני אמור לקחת, ספר של "גרף צעיר"?

הם מציינים פה, ואני מצטט: "האידיוט נמצא כשהוא מנסה, ללא הצלחה, להימלט בטארדיס שלא הייתה טארדיס אלא תפאורה מעץ".

אני רוצה לדעת מי נתקל בקופסה כחולה בשטח פתוח ולא חושב שזה טארדיס.

– כל אחד שיודע להבדיל בין טארדיס לתפאורה. טוב שלא חשבת שזה שירותים כימיים.

– אינעלרבאק, איזה מין כנס זה אם במקום טארדיס אורגינל, הם מביאים מצג שווא של מכונת סרק? איפה היושרה? איפה ההגינות? איפה ה…

– איפה היה השכל שלך כשהרבצת לילד בן 12 באוהל של משחקי תפקידים?

– נו באמת, עוד הפעם הסיפור הזה? היתה אי נעימות רגעית, אבל בסוף הכל נגמר ברוח טובה.

אתה צרחת עליו – ואני מצטט: "אניאכנסבאימאימאשך'-רמאימסריח" ותקפת אותו אחרי שהתעטש על קובייה.

זה היה בכבוד שלי, קמב"ץ. הוא ניסה להזיז קובייה אחרי הטלה.

– מה להזיז, איזה להזיז? היה לו אפצ'י!

תקשיב לי, קמב"ץ, ותקשיב לי טוב: איפה שאני גדלתי, ק-20 זה קדוש, מבין? לא מזיזים ובטח לא מתעטשים! העיקר שגמרנו הכל ברוח טובה.

אתה ממשיך להשתמש בביטוי הזה.

אני לא מבין מה יש לעשות עניין.

הילד צורח את השם שלך כל פעם שעושים לו רורשאך.

– זה לא היה לעניין עכשיו, קמב"ץ. אמרתי לך אלף פעם לא להזכיר לידי את פני פנדה. קול צרוד ואימא זונה לא עושים גיבור על מאף אחד.

אתה רוצה לספר לי מה קורה בטקסי הסיום?

לא קורה כלום בטקסי הסיום.

רשום פה – ואני מצטט: "מושא התלונה מטריד מדי שנה את המועמדות לגפן".

סתם הגזמה, כולן מקבלות את זה ברוח טו

סטירת לחי מרותם ברוכין, בעיטה במפשעה מיעל פורמן, גז פלפל מהילה בניוביץ' הופמן ואתה רוצה לומר לי מה היה בדיוק עם קרן לנדסמן?

אה… לא… יודע… על מה אתה מדבר.

איימה או לא איימה עליך בנשק ביולוגי?

(פאוזה)

היא הביאה איתה מבחנת אבולה לכנס.

הם רושמים שאיך שראית את זה, אתה ברחת – ואני מצטט: "כמו גרמלין מפרוז'קטור".

אבולה, קמב"ץ. בכנס.

– המממ… הם רושמים שהתפתח מרדף: מהסינמטק בחזרה לאשכול… למגרש ספורט… לרח' הארבעה… תראה מה זה, היא השיגה אותך ב-BBB.

– תגיד לי, אתה מודע לזה שהיא עשתה…

– …"שימוש מינורי באבולה", זה מה שכתוב.

אני רוצה לדעת איך מישהו יכול לכתוב "אבולה" ו"מינורי" באותו משפט.

ואני רוצה לדעת ממתי גיבור על מתרגש מנגיפים. מה הלאה, שומר ערים שמפחד מאדום לבן?

תגידי לי, קמב"ץ, באיזה יקום זה נראה לכם נורמלי שרופאה וסופרת בישראל סוחבת אתה מבחנה עם נגיף רצחני לכל מקום?

יש נסיבות מקלות. אם כל שנה בסוכות היו מפילים עליך להרים כנס בירושלים עד חנוכה, גם אתה היית רוצה לתקוף עם נשק ביולוגי כל אחד שמתקרב אליך.

אבל…

– חבל על הוויכוח. תשכח מאייקון, עולמות, מאורות וכל מה שביניהם.

זה ביזיון מה שהולך פה. תגיד לי, מה קורה עם הנמרוד הזה?

אתה מדבר על איזנברג שכותב אותנו?

בטח הטמבל הזה יכנס חופשי, נכון?

הצחקת אותי. עם כל הבדיחות שהוא כתב פה על הקהילה, אני מניאק אם יעבירו אותו בש"ג.

(תמימים. הם לא יודעים שאף אחד לא קורא את הבלוג הזה בכלל)

רשומה רגילה
הומור

הקומיסר של נרניה

את הקריקטורה המקסימה בכותרת צייר אורי פינק עבור "מעריב".

אזהרת ספוילרים ל"אגם הצללים".

"צאו מהמחבוא שלכן!" שאג הקומיסר המתוסכל. הוא שנא מחבואים, תופסת ובאופן כללי כל משחק ילדים מקובל.

שתי התאומות הגינג'יות המפוחדות יצאו ממחבואם שהיה מאחורי דולמן מדבר.

"קודם כל," פתח הקומיסר הנרגן, "מה זה הדבר הזה דולמן מדבר?"

"הוא לא מדבר," ניסתה יערה להסביר, "הוא שר."

"השירה שלו פשוט לא מוצלחת במיוחד." מיהרה תמר להגן על כבודם של כל הדולמנים באשר הם.

"נו, אז למה הוא פותח את הפה שלו בכלל?" רטן הקומיסר, "עדיף שיסתום את הפה. תאמינו לי, הכי עדיף תמיד לסתום את הפה. כמה שפחות רעיונות, כמה שפחות רעש."

הילדות הביטו במבוכה אחת על השנייה. "אה…" גמגמה יערה, "ומי אתה, אדון נכבד?"

"בנט. נפתלי בנט," ניפח הקומיסר את חזהו בגאווה, "ובאתי לעשות פה סדר. קודם כל, אני מעלעל בספר הזה שלכן," הוא הוציא מתיקו ספר בעל כריכה כחולה עם ציור של נמר, זאב ושתי ילדות, "ותהרגו אותי, אני לא מוצא איפה הבית כנסת פה."

"אה… כלומר… אני לא זוכרת שממש רשום משהו כזה בספר…"

"איזה מין ספר זה על קהילה יהודית בארץ הקודש בלי תיאור מדויק של בית הכנסת?!" שאג הקומיסר, "מעשה נבלה!"

"אבל… אנחנו יותר קהילה של טבע," ניסתה יערה להרגיע את שליח אל הנקמות, "אנו חיים בהרמוניה עם בעלי החיים, הצמחייה…"

"חוץ מהנמרים," תיקנה תמר (שהבינה בנמרים דבר אחד או שניים), "הם שייכים לבני רשף."

"מה זה?!" צרח הקומיסר בגרון ניחר, "מי אלה? קוזאקים? פורעים? מחבלים?" והוסיף ברעד "…שמאלנים?"

"לא לא, חלילה וחס!" אמרה יערה בדאגה כנה ללחץ הדם של המשוגע, "הם פלג של בני הכשף אשר נמלטו למדבר יהודה לפני שנים, ולכן ישנה מתיחות מסוימת איתם. אנחנו מנסים להבין איך להתמודד עם הסיכסוך הזה, ו…"

"רפורמים מתועבים!" נזעק הקומיסר שומר המסורת, "לא יהיו כאלה בספר שלי! על גופתי!!!"

"אה, סליחה אדוני!" קראה תמר, "אבל זהו אינו הספר שלך, זהו ספר של כולם!" ומבלי משים, נפרשו כנפיה העדינות, עם קנוקנותיהן המנצנצות בשמש (הערת המחבר: בחיאת רוני, קנוקנות? זו מילה מסובכת מדי! איך אפשר לכתוב פיליטון ככה?).

למראה הכנפיים, נפל האיש הקדוש מאין כמוהו על ברכיו תוך שהוא צועק "דיבוק!", "תועבה!" ועוד מילים שהשתיקה יפה להן. תמר ויערה ניסו להסביר לו על שורשי הכפר, אולם ברגע שיצאו מפיהן המילים "שאול" ו"בעלת האוב" נתקף הקומיסר המסכן בסינדרום "הר הבית בידינו" וקצף עלה מפיו.

לאחר שנרגע (עד שכמה שקומיסרים יכולים להירגע) פצח הקומיסר בנאום חוצב להבות. בנאום זה הכריז מלחמה על מורדור (אורקים הזכירו לו קוזאקים), נרניה (נוצרים), אורה הכפולה (כי יערה ותמר עיצבנו אותו), פיטר פן (לא עלה לתורה וונדי היא גויה), מיץ פטל (כי ארנב זה לא כשר), הסרט "מעוף הדרקונים" (לכו תגגלו למה לא מקרינים את זה יותר בחינוכית), פו הדב (חזרזיר), ארץ פרידיין (חזרזירה מגידת עתידות), דוקטור דוליטל (בטוח יש שם חזיר איפשהו), רומח הדרקון (לא אמרו תפילת הדרך) ועוד רבים ומדיחים ועוכרי ישראל.

וכאשר סיים הקומיסר את מלחמת הקודש, קם מיכאל אנדה מקברו ואמר בעצב: "הלא-כלום אמור היה להיות רק אלגוריה…"

רשומה רגילה
ישראמן

ישראמן וההשגחה העליונה

היה לי היום עוד תאקל עם משגיח הכשרות של היחידה. הוא באמת מתחיל לעלות לי על העצבים.

אני אפילו רועד עכשיו כשאני כותב את זה ביומן. ושלא תחשבו שזה קל לי העניין הזה, לנהל יומן. אבל הקב"ן הנודניק הזה, שהצמידו לי כדי שאנסה לשלוט בכעסים, מתעקש. בסוף הסכמתי, אחרי שתפסתי אותו בחגורה והעפתי אותו כמו רוגטקה לקיבינימט.

הקיצר, איפה הייתי? אה, נכון – רבתי עם המשגיח כשרות. החליט שאני צריך להניח תפילין בבקרים. אמר שאני סמל לאומי ושאני צריך לשמש דוגמא. רצה לשדר את זה בערוץ 20 כל בוקר. אמרתי לו שלפחות ישדר את זה בערוץ 1, איפה שאף אחד לא רואה, אבל הוא התעקש ואמר שהוא נותן את ההוראות כאן ושאני צריך להיזהר לפני שהוא ישלול לי את רשיון הטיס. הוא התחיל להגיד אחרי זה עוד משהו, אבל לא כל כך הבנתי אותו כי זה היה בזמן שתפסתי אותו עם התפילין והעפתי אותו כמו רוגטקה לקיבינימט.

מזכיר לי כשמבקר המדינה החליט לחקור אותי ליד שדה המוקשים ההוא ברמת הגולן. האמת שאני לא זוכר הרבה ממה שהיה שם (בגלל כל העשן והפיצוצים), אבל מה שבאמת חשוב זה שמאז הוא כותב עלי בדוחו"ת שלו שאני עשר. ממש עשר. וזה לא אני אמרתי, זה הוא כתב בדו"חשחור על גבי עשן.

תהרגו אותי אם אני מבין למה גיבור על צריך משגיח כשרות בכלל. אמרו לי "ישראמן, בחיאת רבאק, אם יש לצבא רב ראשי אז גם גיבור על צריך משגיח," שזה בערך הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי. שיעיפו את הרב במקום לדחוף לי משגיח.

מה הוא כבר יעזור לי המשגיח הזה? נניח שיש לי איזה מבצע להשתתף בו. איך המשגיח הזה יעזור לי – יזכיר לי לומר תפילת הדרך? נשבע לכם שכל פעם בקריירה שלי שאמרתי תפילת הדרך לפני מבצע, הכל התחרבן לי. כמו שקרה לי בדרך לחיסול בביירות – איך שאמרתי את ה"אמן", הייתי צריך לעצור בדרך להתפנות ולך תחפש עכשיו נייר טואלט במרג' עיון. ואני מנסה להסביר אחרי זה לשר הביטחון: "אח שלי, זה לא בגללי נסראללה ברח, זה בגלל השירותים הציבוריים במרג' עיון, אתה יודע, איפה שהחומוסייה…" ומפה לשם הייתי צריך להסביר לו איך החומוס קשור לעניין והתחרבן לי הכסת"ח.

דיברתי על כל זה עם הקב"ן. התחיל לדבר איתי על שליטה בכעסים, ולספור ולחשוב רגע על איך אני מרגיש. אז באמת חשבתי רגע על איך אני מרגיש, והגעתי למסקנה שהמחשבה על הרגשות שלי היא שאני לא סובל לא את הקב"ן ולא את המשגיח. בקיצר, עכשיו יש פלוגה של צנחנים שמנסים להוריד את הקב"ן והמשגיח מאיזה צוק, שתהרגו אותי אני כבר לא זוכר איך שמתי אותם שם.

טוב, אני צריך לסיים. יש לי שיחה צפופה עם שר הביטחון. אני אעשה מאמץ לחשוב על כל מה שאני מרגיש. אני חושב שאני לא מרגיש טוב בקשר לעניין הזה.

רשומה רגילה
הומור

אספן הסלפי

בשב"ס הם קוראים לי "האספן".

אני אוסף אותם, אחד אחד. תאמינו לי, אחלה מדינה יש לנו שנותנת יד חופשית לתחביבו של כל אדם. ככה צריך. תמיד אמרתי שזו מדינה מתוקנת.

למה רק פה, מכל המדינות בעולם, יש הזדמנות לסוהר ותיק לאסוף סלפים של סלבריטיס.

כולם עברו אצלי. מסודרים אצלי באלבום, כמו חיילים, עם הפרצוף החמוץ הזה, שמקבלים אחרי שמבינים שהפרצוף הקודם של זכות השתיקה כבר לא רלוונטי.

דרעי תופס אצלי מקום של כבוד. איך שנכנס ישר אמר לי שזה ענין עדתי. אמרתי לו, רגע אחרי שתפסתי איתו סלפי, שהוא צריך להחליף תקליט ושלא כדאי לו לדבר ככה אחרי השיחרור. "בחיאת מכלוף," אמרתי לו, "איזה מעסיק אתה מכיר שמסכים לשמוע לכלוך על המעביד הקודם? תחשוב הלאה, מה תעשה כשתצא מכאן? הרי בחיים לא תוכל לחזור לאיפה שהיית, בחיים!"

וואללה, איך שהוא צחק עלי. עד היום, פעם בשבוע, הוא מרים אלי טלפון, אומר "אתה מאמין שהם עדיין אוכלים את הקטע העדתי?" ומנתק לי בפנים.

אחר כך הגיע בניזרי. אבל לא הייתה לו טיפה אחת של קלאסה. אני שואל אתכם, איזה מין עבריין צווארון לבן אתה אם אין לך קצת קלאסה, קצת דרך ארץ? איזה מין חינוך זה? דפק לי את הסלפי. תאמינו לי, התמונה הכי מכוערת באלבום. וואללה, הוציא לי את כל החשק להיות סוהר.

להירשנזון דווקא היתה קלאסה. איך אני יודע? למה כל פעם ששאלתי אותו "על מה אתה פה, אברי? אבל בחיאת תעשה את זה בקיצור" הוא התחיל להסביר ולהוציא נייר, ולרשום כל מיני דברים, ואז להוציא עוד נייר, ולבקש ממני עוד נייר ועט וכסף קטן למכונה של הקפה, וסיפר על כל הניירות שרשם וכתב והמציא ודמיין כשהיה שר אוצר ובהסתדרות הלאומית ובעמותה ואז רשם לי עוד דברים על מה שהוא רצה לרשום ולא הצליח כי נגמר לו העט אחרי שהוא ביקש ממני עוד עט. בקיצר, כל פעם שסיים איתי היה חסר לי 50 שקל. תאמינו לי, שר אוצר עם קלאסה. חבל רק שהסלפי היה פחות מוצלח, אבל לך תשכנע אסיר להוריד את הזקן בכלא.

משה קצב כבר היה בליגה משלו. בינינו, צווארון לבן זה נחמד, אבל אונס? זה כבר עניין של גברים שבגברים. תמיד אמרתי לו "וואללה, קצב, הרבה זמן לא קיבלתי מישהו שגרם לכל כך הרבה אנשים להקיא. בשביל צריך כישרון, סחתיין גבר!" ישר צרח עלי שאני מערוץ 2 ו"זיבי אם אני שם את המדים הכתומים, הבנת?! אני נשיא! נשיא!!! נש…" ואז את הסלפי הייתי צריך לעשות ביד אחת כשביד השנייה אני מצמיד לו את השוקר. דווקא יצאה תמונה מצחיקה, משהו להראות לנכדים.

את פלאטו שרון הייתי צריך לצלם בלי שירגיש, למה אני לא דובר צרפתית והמשפט היחיד שידע בעברית זה: "מה עשית בשביל מדינה?! הא?!?!!" והוא הקפיד לומר אותו כל פעם שפניתי אליו. מזל שעוד נשאר לי חשמל בשוקר אחרי קצב.

עומרי שרון התחנן שאצלם אותו אבל לא הייתי בקטע. בסוף נכנעתי. רגע אחרי שהצטלמנו אמרתי לו שזה רק בגלל שטוביה צפיר היה מחקה את אבא שלו ב"סיבה למסיבה". הודה לי עם דמעות. כולה רצה להיות אחד מהחבר'ה. תאמינו לי, יש בעיות שאפילו סלפי לא יפתור.

השבוע אני מקבל את אולמרט. איזו חגיגה, איזו התרגשות! קניתי טלפון חדש בשביל זה. הכל מוכן, הכל מצוחצח. זה ראש ממשלה, לא איזה גנב או אנס. הכנתי אלבום חדש ואני הולך למלא אותו בתמונות שלו, לתפארת מדינת ישראל. זה קליבר רציני, יש פה הכל: הלבנת הון, מעטפות, עדים מתים, עדות שקר, הקלטות, איים, מליונרים… כמו שאמרתי בהתחלה, אחלה מדינה יש לנו שנותנת יד חופשית לתחביבו של כל אדם.

רק דבר אחד מעיק לי על הנשמה, ואני רוצה לפנות לרשויות החוק: פוליטיקאים זה נחמד, אבל אודה לכם מאוד אם תארגנו לי גם רמטכ"ל. אוסף זה אוסף.

רשומה רגילה
הומור, כללי

המדריך לרוצח האדיב

אזרח מודאג: הלו, משטרה?

משטרה: כן.

אזרח מודאג: שלום, רציתי לדווח בהקדם האפשרי על הרצח אותו אני עומד לבצע.

משטרה: כן הבנסליחה?

אזרח מודאג: זה בסדר, סלחתי.

משטרה: רגע אחד… אדוני עומד לבצע רצח?

אזרח מודאג: בוודאי, וכמו כל אזרח אחראי אני מדווח. חוק זה חוק.

משטרה: זו בדיחה?

אזרח מודאג: חס ושלום. אני לא מתבדח לעולם על עיסוקי.

משטרה: אתה עשית את זה יותר מפעם אחת?

אזרח מודאג: בוודאי, למה לקטוע רצף הצלחות? כשהולך אז הולך, ככה אבא שלי תמיד היה אומר.

משטרה: אני מצטער, אני לא רואה את ההיגיון בכל השיחה הזו. למה שרוצח יתריע לפני שהוא רוצח?

אזרח מודאג: כי אני ממש בלחץ היום ונתקעתי בדואר. אתה יודע איך זה.

משטרה: ספר לי על זה, לפעמים התור כל כך ארוך שבא לי לתקוע כדור לפקידה.

אזרח מודאג: יפה, אז אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר!

משטרה: אתה חוזר לשם כדי לרצוח?

אזרח מודאג: לחזור לדואר? אלוהים, זה משהו שלא הייתי מאחל לגרועים שבשונאיי. מדובר בשכנה שלי.

משטרה: אתה הולך לרצוח את השכנה שלך?

אזרח מודאג: בדיוק, ואני מתריע לכם בצורה מסודרת. אני מקווה שהכל רשום אצלכם.

משטרה: מה תהיה סיבת הרצח?

אזרח מודאג: עוד לא החלטתי. בעיקרון אני נתקל בה מדי בוקר והסיבה משתנה. סבירות גבוהה שזה יכול להיות ה"בוקר טווווב!" המתנגן הזה שלה שמשחרר אצלי את המפלצת. אתה יודע, נשים.

משטרה: כן כן, אני רושם.

אזרח מודאג: בפעם הקודמת זו היתה אישתי. החיוך שלה עיצבן אותי.

משטרה: אתה רצחת את אישתך?

אזרח מודאג: אל תדאג. נעצרתי, נשפטתי, שילמתי את חובי לחברה. הכל מתועד. היום אני אדם נקי, אזרח נורמטיבי משלם מיסים.

משטרה: כמה נורמטיבי יכול להיות מישהו שרצח את אשתו?

אזרח מודאג: נורמטיבי בערך כמו זה שניכה לו שליש.

משטרה: כן, תכל'ס.

אזרח מודאג: בקיצר, אל תדאגו. הכל מתועד ומאורגן. כבר סגרתי את כל עניני הפתוחים. קניתי אפילו משקפיים חדשות, משהו אופנתי במיוחד.

משטרה: למה?

אזרח מודאג: זה נותן לי מראה יותר אביב 2016 מחד, ופסיכופתי מאידך.

משטרה: אה, ברור.

אזרח מודאג: למה מה אני, ישי שליסל? תאמין לי, הייתי רוצח את מי שמכר לו את המשקפיים.

משטרה: כן, זה נשמע שאתה כבר מתורגל בזה.

אזרח מודאג: רושם ראשוני זה הכל בחיים, זה מה שאבא תמיד היה אומר.

משטרה: אבא שלך איש חכם.

אזרח מודאג: כן, אדם משכמו ומעלה. עבד קשה, הקים משפחה למופת. כל מה שאני יודע – זה ממנו.

משטרה: הוא באמת עשה עבודה טובה.

אזרח מודאג: אז מה סגרנו?

משטרה: כרגיל – אתה אורב לשכנה המסכנה שלך, שוחט אותה בגלל סיבה הזויה ככל שתמצא, אנחנו נתפוס אותך באיחור למרות שכל הסימנים היו מראש

אזרח מודאג: שליסל, הא? כל הכבוד לכם, רואים שאתם מתורגלים.

משטרה: כן, תודה. אח"כ אנחנו נעצור אותך ואתה תוכל לומר לעיתונאים מה שבא לך.

אזרח מודאג: כן, זה באמת יפה מצידכם. אני מתלבט בין "כלהנשיםזונותצריךלהרוגאתכולן" לבין "אויאוימהעשיתיאנימהזהמצטערלאידעתי". אני יכול גם ללכלך על הומואים, אבל זה לא יהיה רלוונטי. חשבתי ללכלך קצת על אבא, אתה יודע. עיתונאים אוכלים הכל.

משטרה: ללכלך ככה על אבא? אחרי שהקים משפחה למופת?

אזרח מודאג: צודק. חוץ מזה, אם היה לי פאק בחינוך זה בטוח הגיע מאימא. זונה כמו כולן, צריך להר… אה תראה, זה כבר בא לי טבעי. יאללה, סגרנו על הגרסה הזאת.

משטרה: שיהיה בהצלחה!

אזרח מודאג: על לא דבר.

משטרה: אה, ועוד משהו – כל מה שסגרנו עכשיו אתה צריך לשלוח חתום בפקס.

אזרח מודאג: צודק, חוק זה חוק. מה זה פהסדום?

(נכתב בהשראת "הספורט הלאומי" מאת אפריים קישון, הגדול מכולם)

רשומה רגילה