העונש של הארי

"ערב טוב, מר פוטר."

הארי קפץ והביט סביבו. בהתחלה לא שם לב אליה. היא לבשה גלימה שהשתלבה בדיוק עם דוגמת המפה בשולחן מאחוריה.

"ערב טוב," אמר באיפוק.

"ובכן, שב," היא אמרה והצביע לכיון שולחן קטן מכוסה מלמלה שלידו ניצב כיסא עץ פשוט. דף קלף ריק הונח על השולחן, כנראה לכבודו.

"אה…" אמר הארי בלי לזוז ממקומו, "רציתי… לפני שנתחיל, כלומר, לבקש שתוותרי לי על העונש. יש לי מבחנים לקבוצת הקווידיץ'."

"הו לא," אמרה וחייכה חיוך רחב, "אני דווקא חושבת שטוב שתפסיד משהו שרצית מאוד לעשות. זה יחזק את מוסר ההשכל שאני רוצה להעביר לך. וכעת, אתה תכתוב בשבילי כמה שורות, מר פוטר. לא, לא בעט שלך," היא הוסיפה כשהארי התכופף כדי לפתוח את התיק שלו. "אתה תשתמש בעט די מיוחד משלי. הנה לך."

היא הושיטה לו עט נוצה ארוך ודק, בעל קצה מחודד במיוחד. "ועכשיו… תכתוב."

"אבל…"

"אתה יודע מה לכתוב," אמרה בקשיחות, "קדימה. לכתוב."

"כמה פעמים?" שאל הארי בהעמדת פנים לא רעה של נימוס.

"אה, כמה שנדרש, עד שהמסר יחדור," אמרה לו בקולה המתקתק, "קדימה, להתחיל."

הארי הרים את העט השחור המחודד ונזכר מה חסר שם.

"את לא נתת לי דיו," הוא אמר.

"אה, אתה לא תזדקק לדיו," אמרה ובקולה היה רמז דק של צחוק.

הארי הניח את חוד עט הנוצה על הדף, והחל לכתוב.

הוא פלט קריאת כאב. המילים הופיעו על הקלף כאילו נכתבו בדיו אדומה ומנצנצת. בו בזמן הופיעו המילים על גב יד ימינו של הארי, חרותות בבשר כאילו שורטטו שם באיזמל מנתחים – אך בעודו מתבונן בחתך המנצנץ, העור התרפא, והמקום שבו הופיעה הכתובת נותר מעט אדום יותר אך חלק יותר.

הארי פנה והביט אליה. היא צפתה ופיה היה מתוח בחיוך.

"כן?"

"כלום," אמר הארי בשקט.

הוא חזר להביט בקלף, הצמיד אליו שוב את העט, והרגיש בפעם השנייה כאב מפלח את גב ידו. שוב נחרתו המילים בעורו, ושוב נרפא הפצע תוך כמה שניות.

וכך זה נמשך. פעם אחר פעם הוא רשם, עד שהבין שאין זה דיו אלא דמו שלו.

"בוא הנה," היא אמרה לבסוף לאחר פרק זמן שנדמה כשעות.

"יד."

הוא הושיט את ידו. היא לקחה אותה בידה. הארי השתדל לא להתחלחל כשנגעה בו.

"נו, נו. לא נראה שהשארתי עליך רושם עמוק," אמרה בחיוך, "ניאלץ לנסות שוב מחר בערב, נכון? אתה רשאי ללכת."

הארי יצא ממשרדה בדממה. כשהגיע לחדרו הוא בחן היטב את גב ידו. הוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לקרוא את שרידי המילים החרותות: "טראנסיות אינן נשים."

החולה המאה

כשאני תקוע בבידוד
מהלך בין החדרים,
אני יושב על המיטה שלי
וסופר חולים.

כל חולה הוא מקרה לגופו
עם פנים ושם בהטעמה פונולוגית,
וסיפור מפותל ורב מעללים
כפי שמעלה החקירה האפידמיולוגית.

חולה מס' אחד וחולה מס' שניים
זה שחזר מאיטליה וזו שביקרה בירושלים
זו שביקרה ברננים ואלה שעברו בזארה
רגע, ומה נסגר עם ההוא בכפר קרע?

אך כשמגיע החולה המאה,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב מצד לצד,
ואני מבין שהחולה הזה הוא משהו מיוחד
אני לוחש לו: "נו? תזוז!
תן פעם לספור את כולם!"
אבל הוא לא זז.
והחולה המאה מרגיש הכי נוח בפוזיציה
כי הוא בדרך כלל החולה
שבגללו מקימים קואליציה.

ראיון עם ה-RNA

ש: סליחה, אדוני נגיף הקורונה?

ת: אני מבקש: Covid-19. אנחנו בכל זאת עדה עם מורשת.

ש: אתה חייב להודות שמדובר בשם קליט.

ת: ובכל זאת. יש לזה קונוטציות.

ש: סליחה. מהן דרישותיכם, בעצם?

ת: המודל העסקי שלנו מתבסס בעיקר על התפשטות מהירה, שימוש בהפצת לואו קוסט, ותנאים מאוד נוחים לזכיינים.

ש: ואתם רואים תוצאות?

ת: זה מורכב.

ש: תסביר.

ת: תראה, זה נכון שאנו מחזיקים בקצב הצמיחה הגדול ביותר בעולם המערבי, אבל אני חייב לומר שאני מוטרד מקצב ההתפשטות בארה"ב.

ש: על מה אתה מדבר? יש לכם נתונים מאוד יפים שם.

ת: זה נכון, אבל אין בכלל מודעות למותג. אין קשר רגשי למה שהמוצר שלנו מסמל, אין באמת הזדהות, אין מספיק שיח תקשורתי. ואני לא מדבר איתך רק ברמה המסחרית, אלא גם פוליטית.

ש: כלומר?

ת: הם כאילו מתעלמים מאיתנו. זה קצת מעליב. היעד שלנו היה ארוחת צהריים עם טראמפ ועם כל הכבוד, יש לנו לוק יותר טוב משל צוקרברג.

ש: זה נראה שהיתה לכם תקופה טובה בסין.

ת: נכון, אבל כרגע זה נעצר.

ש: אתם חושבים שתנסו לשקם שם את המותג מחדש?

ת: אנחנו שוקלים, אבל הרגולציה שם ממש קשוחה.

ש: מה דעתך על חוסר הוודאות שעוררתם?

ת: נו באמת. אל תגיד לי שגם אתה נפלת קורבן לדיסאינפורמציה.

ש: סליחה?

ת: הלכת פעם למסעדה?

ש: בעוונותיי.

ת: ניגש אליך מלצר?

ש: בסופו של דבר כן.

ת: שטף ידיים?

ש: אה… זו שאלה מעט מורכ…

ת: בקיצר אין לך מושג.

ש: אף לא קלוש.

ת: והטבח? שטף?

ש: לא יודע.

ת: חיטט באף לפני שהמשיך לטגן את הסטייק פרגית ברוטב טריאקי שפג תוקפו?

ש: ייתכן.

ת: והיום? נראה לך שמישהו מעז לא לשטוף? הלא היום אתה יודע מעל כל צל של ספק, שכל תינוק שתפגוש ברחוב עבר טבילה באלכוג'ל ונשטף בגרניק ועכשיו הוא חף ונקי מכל טפיל. אז אני שואל אותך, היכן חוסר הוודאות הזה שכולם מדברים עליו?

ש: כלומר, אתה יוצא חוצץ.

ת: אני יוצא חוצץ נגד זה ונגד כל מי שחושב שיכול לשים נגדנו חוצץ.

ש: איך באמת אתם מרגישים בקשר לזה?

ת: זה מאוד קשה. זו חבלה בפעילות העסקית שלנו, שלא לדבר על הפגיעה המוראלית.

ש: איך אתם נערכים?

ת: תראה, במובן מסויים מעז יצא מתוק כי אנו נאלצים לפנות לשווקים שלא היו מוכרים לנו עד כה. אם פעם הספיק לנו שוק התעופה או הקרוזים, היום תפסנו פלח שוק בחנויות צעצועים, אוטובוסים של צליינים, ואפילו מחלקות פנימיות. ביקרת פעם במחלקה פנימית?

ש: לשמחתי לא.

ת: אשריך. זה מקום איום ונורא. מלא מחלות שם.

ש: דיברת מקודם על המוצר שלכם.

ת: הייתה לנו פריצה מאוד מסיבית איתו.

ש: מה לדעתך הסיבה לפופולאריות שלו?

ת: הוא זול, זמין, מסופק ללא דמי משלוח, ומאז שהתחלנו לשווק אותו עם חופשה של 14 ימים מהעבודה זה בכלל נהיה ויראלי.

ש: אתם לא חוששים ממשגי העבר?

ת: למה כוונתך?

ש: בכל זאת, השוק הזה נשלט בעבר על ידי שחקנים מרכזיים שהתאיידו.

ת: תראה, אין ספק שלסארס היה מוצר מנצח, אבל השיווק האגרסיבי שלו המאיס אותו על קהל הלקוחות. זה מה שקורה כשעובדים בלי מודל עסקי מסודר.

ש: וה-HIV?

ת: עם ההצלחה של HIV קשה להתווכח, ובכל זאת מדובר בשחקן שהיה דומיננטי מאוד במשך לפחות שני עשורים. אבל ביננו, אי אפשר להסתמך על אותו מוצר ואותה שיטה במשך כל כך הרבה זמן בלי להניח שיהיה פיתרון מתחרה. עלאק חשבו שהם נוטלה, ובסוף גמרו כמו זירוקס.

ש: איפה אתה רואה אתכם עוד 10 שנים?

ת: תראה, זה קשה לדעת. יש לנו כמה כיוונים אפשריים שאנחנו בוחנים. השוק הדיגיטלי זה העתיד מבחינתנו. מדובר במדיום הפצה שיגדיל את שולי הרווח, אבל הדרך עדיין ארוכה.

ש: ובינתיים?

ת: בינתיים אנחנו מנסים קמפיין חדש עם תוצאות מיידיות שהפתיעו אפילו אותנו.

ש: איזה פרוייקט?

ת: שמעת על אלקטור?

המועמד המועדף

היורשה לי להעלות הצעה בנוגע למצב?

כן, ידוע לי כי "המצב" אינה הגדרה חד-חד ערכית. למעשה, ישנו כרגע יותר ממצב אחד ובעודי כותב שורות אלו מדווח דני קושמרו על שני מצבים נוספים שהגיעו במבצע של אחד פלוס אחד. ברם-אולם-אפעס-כי-אבל, מתכוון אני להציע-גם-להציע.

כמדומני שהמצב מחייב כי נגיף הקורונה ירוץ לרשות הממשלה. תסכימו איתי שאין הגיוני מזה.

מדובר במועמד חדור מטרה עם מצע ברור היטב, אותו הוא מתכוון לבצע ללא הבחנה בין דת, גזע, מגדר או אפיון תעסוקתי.

סיפוח? הצחקתם אותו. מבחינתו כולנו מסופחים ולא מסופחים כאחד. הלא תסכימו איתי שעד לפני יומיים, לא היה אדם אחד סביר ומתפקד מהישוב אשר הכיר את המילים "אור יהודה", כל שכן ביקר שם. והיום? אור יהודה היא חלק אינטגרלי ממדינת היהודים, סלע קיומנו, משוש נפשנו ומטרת הווייתנו. לא ינום ולא יישן שומר ישראל עד אשר כל אור יהודה תסופח עד רגב האדמה האחרון ליישות המוניציפאלית החדשה, הלא היא "קורונה סטייט".

ומה לגבי קשר עם הבוחר? נו באמת. דומני כי מבין כל המועמדים זהו המועמד עם הנוכחות הדיגיטלית השלטת בשיח הציבורי. ברצותו מופיע על המסך, וברגע שלאחריו גורם ליואב אבן להרטיב (עדיין לא החלטתי מה הוא מרטיב). המועמד המועדף מחזיק בצי היועצים התקשורתיים היעיל ביותר על פני הפלנטה, וכל זאת בלי לקחת אגורה שחוקה אחת ממשלם המיסים. הכל בהתנדבות ובחדווה.

שכה אחיה, מדובר ביישות ביולוגית המצליחה לעשות מה שאף שר בריאות לא עשה לפניה: להותיר חותם, לשנע, להבטיח ולקיים. חיש קל הקמנו אוהל קורונה מאובזר להפליא במרכז הארץ, בזמן שבמשך שנים לא הצלחנו להוסיף מיטה אחת שחוקה לבית חולים בנוי על בלוקים! עזבו אותנו מסל תרופות, או בדיקות MRI בפריפריה – ביד חזקה וזרוע נטויה נקים עוד ועוד אוהלים על כל פיסת אדמה בתולית: אוהל קורונה קטן, אוהל קורונה גדול, אוהל קורונה בטעם אגוזים, ואולי, שכה אחיה, אולי גם בטעם נוטלה, ושילכו האלרגנים קיבינימט.

מדובר, קוראות יקרות, בדיפלומט מוכשר מאין כמוהו. המועמד משקיע את מלוא מרצו בטיפוח קשרי חוץ באפיקים שכמוהם לא נראו. ראו את ענף הספורט הטרי אשר פשה בפלנטה:

– "אנחנו מובילים בכמות המתים!"
– "סליחה, אך אנחנו מובילים בכמות החולים שנמצאו."
– "אל נא תבזבז את זמני, טירון. ממוצע האבחנות השגויות אצלנו מרקיע שחקים!"
– "ואני משוכנע שמניינינו יפרח ויפעפע מעלה-מעלה, אם רק נתאמץ עוד קצת."
– "אל תדבר איתי לפני שכמות המתיירים אצלכם בארץ השמש העולה תהיה לפחות 10% מכמות המתאבדים אצלנו."

האם יש מישהו אשר מפקפק בסיכויי המועמד לשקם את מעמדנו הבינלאומי? אינני זוכר מתי הפעם האחרונה ששמעתי את הביטוי "זכות שיבה". רק בשביל זכות נעלה זו הייתי מוכן להצביע לו פעמיים.

אבל יודעים משהו? עזבו את הנחישות, הכישורים, הביצועיזם והדיפלומטיה.

יושרה, קוראות יקרות. הגינות. אמת. וכמובן, העובדה שאין למדינאי העילוי טוויטר, סמרטפון, או קרובי משפחה מדרגה ראשונה.

מועמד זה אינו זקוק למאגר בוחרים דיגיטלי אותו אפשר להדליף בעזרת כישורי תכנות של חאפר. הקשר שלו איתנו הוא בלתי אמצעי, וללא תיווך. אין צורך לצייץ על מיעוט כזה או אחר המתניידים בתחבורה ציבורית לקלפיות – הוא כבר איתם באוטובוס. ובמונית. לעזאזל, ביכולתו להיצמד לכל סקייטבורד לא מחוטא. מי אתם שתגידו למועמד הנעלה שהרב קו שלו לא בתוקף? הוא מעל כל שיקול בירוקרטי וכל אילוץ לוגיסטי.

נראה לכם שעל אחד כזה אפשר לפרסם על מעללים מפוקפקים אותם הוא מבצע בדלתיים סגורות ועם סמרטפון פתוח? או לאיים עליו בתביעת דיבה? הרי אין לו אפילו צורך לאיים בתביעה נגדית. את החשבון הוא יסגור אתכם לבד.

אני קורא לועדת הבחירות המרכזית: אנא, תקנו את המחדל. הפיצו את הבשורה. שלבו את המועמד המועדף ברשימות לכנסת וביחד נימנע מבחירות נוספות. אחרת, חוששני שהמועמד, במאמציו לעבור את אחוז החסימה, יפעיל את כובד משקלו על מנת לצמצם את מאגר הבוחרים.

מלכוד 22א (סיפור)

זו שנה שנייה ברציפות שסיפור שלי מתפרסם בפרויקט הסיפורים של כנס מאורות.

במסגרת הפרויקט, מוזמנים מספר כותבים לכתוב סיפור סביב נושא הכנס. על הסיפורים להיכתב בזירת התרחשות מוגדרת היטב. הדבר המרתק בפרויקט הוא לראות איך כל כותב מושך לכיוונים אחרים ומפתיעים, ונותן פרשנות ייחודית עבור היקום עליו הוא נדרש לכתוב.

נושא הכנס השנה הוא "מוסד וקיסרות": הכנס בוחן השנה מוסדות, אירגונים, אגודות, ארגונים חברתיים כאלה ואחרים ולמעשה כל דבר הקשור להתארגנות אנושית, תהא אשר תהא. פרויקט הסיפורים מתרחש הפעם ביקום המרתק של סדרת "המוסד" אשר נכתבה ע"י אייזק אסימוב לפני כ-70 שנה, והפכה מאז לנכס צאן ברזל של תור הזהב של ספרות המדע הבדיוני.

הסיפור אותו בחרתי לכתוב, קיבל השראה מטקסטים של אפריים קישון ז"ל אודות מנגנונים בירוקרטים מסורבלים עד גיחוך. על אף התרחשות הסיפור בעולם דמיוני, אני מניח שכל מי שאי פעם עמד מול משרד ממשלתי יוכל לזהות כמה מדפוסי ההתנהגות המתוארים בטקסט.

הסיפור עצמו נולד לאחר חוויה סהרורית אותה עברתי (במסגרת ה-Day Job שלי) כשנקראנו להסדיר בעיה במכס, עקב ייבוא סחורה שיועדה לשימוש חקלאי. הפקיד התעקש כי יש להוכיח לו כי מוצרים אלה בשום פנים ואופן לא מיועדים להיות מורכבים על רכבים מסוג אחר (כגון משאיות וכו'), שזה בערך כמו להוכיח שאין לך אחות. הסיבה להתעקשות, אגב, הייתה כי הסתבר כי ניתן להרכיבם על משאית ישנה אשר יוצרה ב… תחילת שנות השבעים.

לאחר פגישה מתישה ומייאשת במיוחד, עמדנו ללכת. אבי אמר לפקיד הכשרוני: "מזל שלא הבאתי חלקים כאלה למטוסים." תשובת הפקיד, כהרף עין, הייתה: "עבור מטוסים, סחורה זו פטורה מתקן."

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

בפרויקט "מאורות" 2016, ממש כאן.

מתנה דיפלומטית

הכל התחיל כשרייקר נתן את דאטה במתנה לקלינגונים.

זה היה במהלך ביקור ממלכתי של הקנצלר הקלינגוני באנטרפרייז. עשו לו הדגמה חיה עם דאטה והוא התלהב. תכל'ס, קשה להאשים אותו. זה בכל זאת אנדרואיד מאובזר היטב, חוץ מזה שהוא יודע לטפל בחתולים ולכתוב שירה. הקלינגונים לא מבינים בשירה, אבל יש להם פטיש לחתולים. זה ידוע. בקיצר, מפה לשם הקלינגוני הסתחבק עם רייקר ואמר לו שהאנדרואיד של האנטרפרייז מגניב בטירוף.

"אין בעיה," אמר רייקר, "קח אותו. עליי."

"סליחה?" אמר הקנצלר, "אתה בטוח ש…"

"עליי!"

הקלינגוני בכל זאת רצה לוודא ורייקר התקשר לפיקארד. פיקארד אמר שאם עליו, אז עליו. בקיצר, לקחו את דאטה. מילה של גבר זו מילה. זה ידוע. חבל רק שאף אחד לא אמר משהו ללה פורג' לפני. איך ששמע על זה קפצו לו הפיוזים.

"אל תדאג, נקנה חדש," אמר רייקר, אבל זה רק עיצבן אותו עוד יותר. גם ככה ג'ורדי היה עצבני מאז שלא נתנו לעלות לאנטרפרייז עם הגורמט (התיז את הקרן של המשגר ישר לעין של אובריאן, ואתם יודעים איך האירים נהיים עצבנים). בסוף הוא התפשר על תכשיט פחות אופנתי. הווייזור. לא יודע אם משהו סיפר לכם, אבל לג'ורדי אין לא בעיות ראייה ולא בטיח.

הקיצר, ניסו להחזיר את דאטה אבל הקלינגונים לא רצו. מה לא הציעו להם. הציעו להם מארז די וי די של "הדור הבא", אבל הקלינגונים העיפו אותם קיבינימט כשהם גילו שזה רק של העונה הראשונה. הציעו להם מארז של סרטי קולנוע… אבל כזה שכלל רק "סטארק טרק 5" ו"נמסיס". בסוף הציעו להם עיסקת חליפין עם ווסלי קראשר, אבל תראו לי אחד שמוכן לגעת בווסלי עם מקל. בקיצר – גורנישט.

אממה? ג'ורדי לא פראייר. עבר יום שלם עד שהקלינגונים שמו לב שהם לא קיבלו את השלט רחוק. ביקשו מג'ורדי את השלט. אמר להם זיבי. כל זמן שהוא לא מקבל אנדרואיד חדש – דאטה מקורקע ושילכו קיבינימט. לא נעים. בכל זאת, רייקר נתן את המילה שלו.

מה לא הציעו לו. הציעו לו מארז של סטאר וורס… אבל הוא כלל רק את הפריקוולים. הציעו לו גורמט חדש, אבל איך שאובריאן שמע את המילה "גורמט" ישר עשה להם את הקטע של אירי משוגע. בסוף הציעו לקחת את ווסלי קראשר. עד שהפדרציה הסכימה הקלינגונים התחרטו. אפילו להם יש גבול. נשאר. שמו לו איזולירבנד על הפה ליתר ביטחון.

אז זה המצב. אי שם ברחבי הגלקסיה ישנה ציפור טרף שתקועה עם אנדרואיד כבוי, וספינת פדרציה עם מהנדס עצבני שתקוע עם שלט ללא שימוש. ועל זה נאמר: מי שנותן לדביל למסור אנדרואידים, שלא יתפלא אם הוא נשאר רק עם הזין ביד.

ישרא-כנס

תזכורת: אז… פגשתם כבר את ישראמן?

– קראת לי, קמב"ץ?

– כנס, ישראמן.

– מה העניין?

– בקצרה: אתה מורחק מעולמות.

– מה זה?!

– לצמיתות.

– השתגעת?! איזה מין כנס מדע בדיוני זה אם גיבור העל הישראלי לא מאבטח אותו?

– קיבלתי עליך תלונה חריפה מהאגודה אחרי אייקון והם לא רוצים שתאבטח יותר אף אירוע, אף פעם.

– שטינקרים מסריחים.

– סליחה?

– אה… אמרתי שכנראה חלה טעות מצערת והייתי רוצה ליישר את ההדורים.

– הדורים בתחת שלי. שלחו לי תלונה מפורטת שמתארת את כל הסיבות למה הצורה שלך לא מתקרבת ליותר לאשכול.

– אני בטוח שהם מגזימים, הכל ברוח טובה.

– ברוח טובה? בוא נתחיל מזה שבאייקון האחרון ניגשת לדוכן של "ינשוף" וביקשת ספר.

– אסור לבן אדם לקרוא?

– לשירותים.

– אסור לבן אדם לקרוא בשירותים?

– אמרת שאתה צריך את הספר כי נגמר הנייר טואלט ואז ברחת. עם הספר.

– ההזנחה בשירותים של אשכול זה פשוט ביזיון. חוץ מזה, אצל "ינשוף" יש את הספרים הישנים האלה, עם נייר שכבר לא עושים. מה אני אמור לקחת, ספר של "גרף צעיר"?

– הם מציינים פה, ואני מצטט: "האידיוט נמצא כשהוא מנסה, ללא הצלחה, להימלט בטארדיס שלא הייתה טארדיס אלא תפאורה מעץ".

– אני רוצה לדעת מי נתקל בקופסה כחולה בשטח פתוח ולא חושב שזה טארדיס.

– כל אחד שיודע להבדיל בין טארדיס לתפאורה. טוב שלא חשבת שזה שירותים כימיים.

– אינעלרבאק, איזה מין כנס זה אם במקום טארדיס אורגינל, הם מביאים מצג שווא של מכונת סרק? איפה היושרה? איפה ההגינות? איפה ה…

– איפה היה השכל שלך כשהרבצת לילד בן 12 באוהל של משחקי תפקידים?

– נו באמת, עוד הפעם הסיפור הזה? היתה אי נעימות רגעית, אבל בסוף הכל נגמר ברוח טובה.

– אתה צרחת עליו – ואני מצטט: "אני–אכנס–באימאימא–שך'-רמאי–מסריח" ותקפת אותו אחרי שהתעטש על קובייה.

– זה היה בכבוד שלי, קמב"ץ. הוא ניסה להזיז קובייה אחרי הטלה.

– מה להזיז, איזה להזיז? היה לו אפצ'י!

– תקשיב לי, קמב"ץ, ותקשיב לי טוב: איפה שאני גדלתי, ק-20 זה קדוש, מבין? לא מזיזים ובטח לא מתעטשים! העיקר שגמרנו הכל ברוח טובה.

– אתה ממשיך להשתמש בביטוי הזה.

– אני לא מבין מה יש לעשות עניין.

– הילד צורח את השם שלך כל פעם שעושים לו רורשאך.

– זה לא היה לעניין עכשיו, קמב"ץ. אמרתי לך אלף פעם לא להזכיר לידי את פני פנדה. קול צרוד ואימא זונה לא עושים גיבור על מאף אחד.

– אתה רוצה לספר לי מה קורה בטקסי הסיום?

– לא קורה כלום בטקסי הסיום.

– רשום פה – ואני מצטט: "מושא התלונה מטריד מדי שנה את המועמדות לגפן".

– סתם הגזמה, כולן מקבלות את זה ברוח טו…

– סטירת לחי מרותם ברוכין, בעיטה במפשעה מיעל פורמן, גז פלפל מהילה בניוביץ' הופמן ואתה רוצה לומר לי מה היה בדיוק עם קרן לנדסמן?

– אה… לא… יודע… על מה אתה מדבר.

– איימה או לא איימה עליך בנשק ביולוגי?

(פאוזה)

– היא הביאה איתה מבחנת אבולה לכנס.

– הם רושמים שאיך שראית את זה, אתה ברחת – ואני מצטט: "כמו גרמלין מפרוז'קטור".

– אבולה, קמב"ץ. בכנס.

– המממ… הם רושמים שהתפתח מרדף: מהסינמטק בחזרה לאשכול… למגרש ספורט… לרח' הארבעה… תראה מה זה, היא השיגה אותך ב-BBB.

– תגיד לי, אתה מודע לזה שהיא עשתה…

– …"שימוש מינורי באבולה", זה מה שכתוב.

– אני רוצה לדעת איך מישהו יכול לכתוב "אבולה" ו"מינורי" באותו משפט.

– ואני רוצה לדעת ממתי גיבור על מתרגש מנגיפים. מה הלאה, שומר ערים שמפחד מאדום לבן?

– תגידי לי, קמב"ץ, באיזה יקום זה נראה לכם נורמלי שרופאה וסופרת בישראל סוחבת אתה מבחנה עם נגיף רצחני לכל מקום?

– יש נסיבות מקלות. אם כל שנה בסוכות היו מפילים עליך להרים כנס בירושלים עד חנוכה, גם אתה היית רוצה לתקוף עם נשק ביולוגי כל אחד שמתקרב אליך.

– אבל…

– חבל על הוויכוח. תשכח מאייקון, עולמות, מאורות וכל מה שביניהם.

– זה ביזיון מה שהולך פה. תגיד לי, מה קורה עם הנמרוד הזה?

– אתה מדבר על איזנברג שכותב אותנו?

– בטח הטמבל הזה יכנס חופשי, נכון?

– הצחקת אותי. עם כל הבדיחות שהוא כתב פה על הקהילה, אני מניאק אם יעבירו אותו בש"ג.

(תמימים. הם לא יודעים שאף אחד לא קורא את הבלוג הזה בכלל)

הקומיסר של נרניה

את הקריקטורה המקסימה בכותרת צייר אורי פינק עבור "מעריב".

אזהרת ספוילרים ל"אגם הצללים".

"צאו מהמחבוא שלכן!" שאג הקומיסר המתוסכל. הוא שנא מחבואים, תופסת ובאופן כללי כל משחק ילדים מקובל.

שתי התאומות הגינג'יות המפוחדות יצאו ממחבואם שהיה מאחורי דולמן מדבר.

"קודם כל," פתח הקומיסר הנרגן, "מה זה הדבר הזה דולמן מדבר?"

"הוא לא מדבר," ניסתה יערה להסביר, "הוא שר."

"השירה שלו פשוט לא מוצלחת במיוחד." מיהרה תמר להגן על כבודם של כל הדולמנים באשר הם.

"נו, אז למה הוא פותח את הפה שלו בכלל?" רטן הקומיסר, "עדיף שיסתום את הפה. תאמינו לי, הכי עדיף תמיד לסתום את הפה. כמה שפחות רעיונות, כמה שפחות רעש."

הילדות הביטו במבוכה אחת על השנייה. "אה…" גמגמה יערה, "ומי אתה, אדון נכבד?"

"בנט. נפתלי בנט," ניפח הקומיסר את חזהו בגאווה, "ובאתי לעשות פה סדר. קודם כל, אני מעלעל בספר הזה שלכן," הוא הוציא מתיקו ספר בעל כריכה כחולה עם ציור של נמר, זאב ושתי ילדות, "ותהרגו אותי, אני לא מוצא איפה הבית כנסת פה."

"אה… כלומר… אני לא זוכרת שממש רשום משהו כזה בספר…"

"איזה מין ספר זה על קהילה יהודית בארץ הקודש בלי תיאור מדויק של בית הכנסת?!" שאג הקומיסר, "מעשה נבלה!"

"אבל… אנחנו יותר קהילה של טבע," ניסתה יערה להרגיע את שליח אל הנקמות, "אנו חיים בהרמוניה עם בעלי החיים, הצמחייה…"

"חוץ מהנמרים," תיקנה תמר (שהבינה בנמרים דבר אחד או שניים), "הם שייכים לבני רשף."

"מה זה?!" צרח הקומיסר בגרון ניחר, "מי אלה? קוזאקים? פורעים? מחבלים?" והוסיף ברעד "…שמאלנים?"

"לא לא, חלילה וחס!" אמרה יערה בדאגה כנה ללחץ הדם של המשוגע, "הם פלג של בני הכשף אשר נמלטו למדבר יהודה לפני שנים, ולכן ישנה מתיחות מסוימת איתם. אנחנו מנסים להבין איך להתמודד עם הסיכסוך הזה, ו…"

"רפורמים מתועבים!" נזעק הקומיסר שומר המסורת, "לא יהיו כאלה בספר שלי! על גופתי!!!"

"אה, סליחה אדוני!" קראה תמר, "אבל זהו אינו הספר שלך, זהו ספר של כולם!" ומבלי משים, נפרשו כנפיה העדינות, עם קנוקנותיהן המנצנצות בשמש (הערת המחבר: בחיאת רוני, קנוקנות? זו מילה מסובכת מדי! איך אפשר לכתוב פיליטון ככה?).

למראה הכנפיים, נפל האיש הקדוש מאין כמוהו על ברכיו תוך שהוא צועק "דיבוק!", "תועבה!" ועוד מילים שהשתיקה יפה להן. תמר ויערה ניסו להסביר לו על שורשי הכפר, אולם ברגע שיצאו מפיהן המילים "שאול" ו"בעלת האוב" נתקף הקומיסר המסכן בסינדרום "הר הבית בידינו" וקצף עלה מפיו.

לאחר שנרגע (עד שכמה שקומיסרים יכולים להירגע) פצח הקומיסר בנאום חוצב להבות. בנאום זה הכריז מלחמה על מורדור (אורקים הזכירו לו קוזאקים), נרניה (נוצרים), אורה הכפולה (כי יערה ותמר עיצבנו אותו), פיטר פן (לא עלה לתורה וונדי היא גויה), מיץ פטל (כי ארנב זה לא כשר), הסרט "מעוף הדרקונים" (לכו תגגלו למה לא מקרינים את זה יותר בחינוכית), פו הדב (חזרזיר), ארץ פרידיין (חזרזירה מגידת עתידות), דוקטור דוליטל (בטוח יש שם חזיר איפשהו), רומח הדרקון (לא אמרו תפילת הדרך) ועוד רבים ומדיחים ועוכרי ישראל.

וכאשר סיים הקומיסר את מלחמת הקודש, קם מיכאל אנדה מקברו ואמר בעצב: "הלא-כלום אמור היה להיות רק אלגוריה…"

ישראמן וההשגחה העליונה

היה לי היום עוד תאקל עם משגיח הכשרות של היחידה. הוא באמת מתחיל לעלות לי על העצבים.

אני אפילו רועד עכשיו כשאני כותב את זה ביומן. ושלא תחשבו שזה קל לי העניין הזה, לנהל יומן. אבל הקב"ן הנודניק הזה, שהצמידו לי כדי שאנסה לשלוט בכעסים, מתעקש. בסוף הסכמתי, אחרי שתפסתי אותו בחגורה והעפתי אותו כמו רוגטקה לקיבינימט.

הקיצר, איפה הייתי? אה, נכון – רבתי עם המשגיח כשרות. החליט שאני צריך להניח תפילין בבקרים. אמר שאני סמל לאומי ושאני צריך לשמש דוגמא. רצה לשדר את זה בערוץ 20 כל בוקר. אמרתי לו שלפחות ישדר את זה בערוץ 1, איפה שאף אחד לא רואה, אבל הוא התעקש ואמר שהוא נותן את ההוראות כאן ושאני צריך להיזהר לפני שהוא ישלול לי את רשיון הטיס. הוא התחיל להגיד אחרי זה עוד משהו, אבל לא כל כך הבנתי אותו כי זה היה בזמן שתפסתי אותו עם התפילין והעפתי אותו כמו רוגטקה לקיבינימט.

מזכיר לי כשמבקר המדינה החליט לחקור אותי ליד שדה המוקשים ההוא ברמת הגולן. האמת שאני לא זוכר הרבה ממה שהיה שם (בגלל כל העשן והפיצוצים), אבל מה שבאמת חשוב זה שמאז הוא כותב עלי בדוחו"ת שלו שאני עשר. ממש עשר. וזה לא אני אמרתי, זה הוא כתב בדו"ח. שחור על גבי עשן.

תהרגו אותי אם אני מבין למה גיבור על צריך משגיח כשרות בכלל. אמרו לי "ישראמן, בחיאת רבאק, אם יש לצבא רב ראשי אז גם גיבור על צריך משגיח," שזה בערך הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי. שיעיפו את הרב במקום לדחוף לי משגיח.

מה הוא כבר יעזור לי המשגיח הזה? נניח שיש לי איזה מבצע להשתתף בו. איך המשגיח הזה יעזור לי – יזכיר לי לומר תפילת הדרך? נשבע לכם שכל פעם בקריירה שלי שאמרתי תפילת הדרך לפני מבצע, הכל התחרבן לי. כמו שקרה לי בדרך לחיסול בביירות – איך שאמרתי את ה"אמן", הייתי צריך לעצור בדרך להתפנות ולך תחפש עכשיו נייר טואלט במרג' עיון. ואני מנסה להסביר אחרי זה לשר הביטחון: "אח שלי, זה לא בגללי נסראללה ברח, זה בגלל השירותים הציבוריים במרג' עיון, אתה יודע, איפה שהחומוסייה…" ומפה לשם הייתי צריך להסביר לו איך החומוס קשור לעניין והתחרבן לי הכסת"ח.

דיברתי על כל זה עם הקב"ן. התחיל לדבר איתי על שליטה בכעסים, ולספור ולחשוב רגע על איך אני מרגיש. אז באמת חשבתי רגע על איך אני מרגיש, והגעתי למסקנה שהמחשבה על הרגשות שלי היא שאני לא סובל לא את הקב"ן ולא את המשגיח. בקיצר, עכשיו יש פלוגה של צנחנים שמנסים להוריד את הקב"ן והמשגיח מאיזה צוק, שתהרגו אותי אני כבר לא זוכר איך שמתי אותם שם.

טוב, אני צריך לסיים. יש לי שיחה צפופה עם שר הביטחון. אני אעשה מאמץ לחשוב על כל מה שאני מרגיש. אני חושב שאני לא מרגיש טוב בקשר לעניין הזה.

אספן הסלפי

בשב"ס הם קוראים לי "האספן".

אני אוסף אותם, אחד אחד. תאמינו לי, אחלה מדינה יש לנו שנותנת יד חופשית לתחביבו של כל אדם. ככה צריך. תמיד אמרתי שזו מדינה מתוקנת.

למה רק פה, מכל המדינות בעולם, יש הזדמנות לסוהר ותיק לאסוף סלפים של סלבריטיס.

כולם עברו אצלי. מסודרים אצלי באלבום, כמו חיילים, עם הפרצוף החמוץ הזה, שמקבלים אחרי שמבינים שהפרצוף הקודם של זכות השתיקה כבר לא רלוונטי.

דרעי תופס אצלי מקום של כבוד. איך שנכנס ישר אמר לי שזה ענין עדתי. אמרתי לו, רגע אחרי שתפסתי איתו סלפי, שהוא צריך להחליף תקליט ושלא כדאי לו לדבר ככה אחרי השיחרור. "בחיאת מכלוף," אמרתי לו, "איזה מעסיק אתה מכיר שמסכים לשמוע לכלוך על המעביד הקודם? תחשוב הלאה, מה תעשה כשתצא מכאן? הרי בחיים לא תוכל לחזור לאיפה שהיית, בחיים!"

וואללה, איך שהוא צחק עלי. עד היום, פעם בשבוע, הוא מרים אלי טלפון, אומר "אתה מאמין שהם עדיין אוכלים את הקטע העדתי?" ומנתק לי בפנים.

אחר כך הגיע בניזרי. אבל לא הייתה לו טיפה אחת של קלאסה. אני שואל אתכם, איזה מין עבריין צווארון לבן אתה אם אין לך קצת קלאסה, קצת דרך ארץ? איזה מין חינוך זה? דפק לי את הסלפי. תאמינו לי, התמונה הכי מכוערת באלבום. וואללה, הוציא לי את כל החשק להיות סוהר.

להירשנזון דווקא היתה קלאסה. איך אני יודע? למה כל פעם ששאלתי אותו "על מה אתה פה, אברי? אבל בחיאת תעשה את זה בקיצור" הוא התחיל להסביר ולהוציא נייר, ולרשום כל מיני דברים, ואז להוציא עוד נייר, ולבקש ממני עוד נייר ועט וכסף קטן למכונה של הקפה, וסיפר על כל הניירות שרשם וכתב והמציא ודמיין כשהיה שר אוצר ובהסתדרות הלאומית ובעמותה ואז רשם לי עוד דברים על מה שהוא רצה לרשום ולא הצליח כי נגמר לו העט אחרי שהוא ביקש ממני עוד עט. בקיצר, כל פעם שסיים איתי היה חסר לי 50 שקל. תאמינו לי, שר אוצר עם קלאסה. חבל רק שהסלפי היה פחות מוצלח, אבל לך תשכנע אסיר להוריד את הזקן בכלא.

משה קצב כבר היה בליגה משלו. בינינו, צווארון לבן זה נחמד, אבל אונס? זה כבר עניין של גברים שבגברים. תמיד אמרתי לו "וואללה, קצב, הרבה זמן לא קיבלתי מישהו שגרם לכל כך הרבה אנשים להקיא. בשביל צריך כישרון, סחתיין גבר!" ישר צרח עלי שאני מערוץ 2 ו"זיבי אם אני שם את המדים הכתומים, הבנת?! אני נשיא! נשיא!!! נש…" ואז את הסלפי הייתי צריך לעשות ביד אחת כשביד השנייה אני מצמיד לו את השוקר. דווקא יצאה תמונה מצחיקה, משהו להראות לנכדים.

את פלאטו שרון הייתי צריך לצלם בלי שירגיש, למה אני לא דובר צרפתית והמשפט היחיד שידע בעברית זה: "מה עשית בשביל מדינה?! הא?!?!!" והוא הקפיד לומר אותו כל פעם שפניתי אליו. מזל שעוד נשאר לי חשמל בשוקר אחרי קצב.

עומרי שרון התחנן שאצלם אותו אבל לא הייתי בקטע. בסוף נכנעתי. רגע אחרי שהצטלמנו אמרתי לו שזה רק בגלל שטוביה צפיר היה מחקה את אבא שלו ב"סיבה למסיבה". הודה לי עם דמעות. כולה רצה להיות אחד מהחבר'ה. תאמינו לי, יש בעיות שאפילו סלפי לא יפתור.

השבוע אני מקבל את אולמרט. איזו חגיגה, איזו התרגשות! קניתי טלפון חדש בשביל זה. הכל מוכן, הכל מצוחצח. זה ראש ממשלה, לא איזה גנב או אנס. הכנתי אלבום חדש ואני הולך למלא אותו בתמונות שלו, לתפארת מדינת ישראל. זה קליבר רציני, יש פה הכל: הלבנת הון, מעטפות, עדים מתים, עדות שקר, הקלטות, איים, מליונרים… כמו שאמרתי בהתחלה, אחלה מדינה יש לנו שנותנת יד חופשית לתחביבו של כל אדם.

רק דבר אחד מעיק לי על הנשמה, ואני רוצה לפנות לרשויות החוק: פוליטיקאים זה נחמד, אבל אודה לכם מאוד אם תארגנו לי גם רמטכ"ל. אוסף זה אוסף.