כללי

רסיסים מעולמות 2017

כל ההתחלות קשות… אך לא הכנסים. הם דווקא סבבה.

השבוע נערך כנס עולמות, הכנס השנתי למדע בדיוני ופנטסיה, הנערך כמדי שנה בחוה"מ פסח במתחם אשכול הצמוד לסינמטק תל אביב. נושא הכנס השנה (למי שלא הבין ממשפט הפתיחה הצולע) היה "התחלות". באופן מפתיע, גם אני נכחתי שם ואפילו הספקתי להרצות (וואהו!). להלן רשמיי.

נדב

האירוע הראשון בו נכחתי היה ההרצאה המצוינת של נדב מילר אלמוג, שעסקה בקידום בלוגים ואתרי תוכן למיניהם. ההרצאה שפעה עצות מועילות לכל מי שרוצה לעסוק בבלוגים באופן רציני ואף מקצועי. הצד הרציני שבי רוצה שאכתוב כי זו היתה הרצאה מאלפת, מלאה בעצות קונקרטיות ומועילות שלוותה במצגת יפהפייה. הצד היותר דומיננטי אצלי רוצה לסכם את ההרצאה ב"תשיגו אינפוזיה תומכת אנדרואיד, שימו עליה אפליקציית וורדפרס ותתחילו לעבוד, עצלנים."

לא, אל תענו לי ב"אבל איך נדב עושה את זה בלי הפיתרון המופרך שלך?" זה כי נדב הוא גיבור העל של הבלוגוספירה. נודניקים.

עברית

לעולם לא תראו מחזה נפלא יותר מנערה האומרת "10 שקל" ואחותה המתקנת אותה ל"עשרה שקלים".

קפה

הו, קפה יקר. אהובי, יקיר לבי, מחמל נפשי… מה הייתי עושה בלעדיך? (סביר להניח שנרדם באשכול ונופל קרבן לכייסים החומדים כרטיסי חינם וכליות)

כבוד #1

כמו בכל כנס המכבד עצמו, גם כאן היה לנו אורח כבוד. אישיות מוכרת, רבת עשייה, בעלת תמיכה קונצנזוסיאלית מקיר לקיר. גבירותיי ורבותיי, אני מדבר כמובן על… סטטיק*. פרטים בהמשך.

גיבור

מיכל פזקלפ העבירה הרצאה מרתקת אודות גיבורי העל בקומיקס הישראלי, או שכמו אני קורא להם "כל האנשים שאמורים להיות מודל החיקוי של ישראמן אבל בחייאת רבאק תעשו לי טובה תראו איפה אנחנו חיים". החל מיואב גוש חלב ועד הרומן ההפכפך של אורי פינק עם קונספט גיבורי העל – הרצאה מאוד מעניינת ושופעת פרטי טריוויה מקסימים. מומלץ לבקר במוזיאון הקומיקס בחולון המציג את התערוכה עליה מבוססת ההרצאה – אני יודע שאני כבר בכיוון.

כמו כן, הצלחתי לתפוס שיחה קצרצרה עם מיכל וניסיתי לשווק לה את ישראמן, למרות שאני יודע שכל איש מקצוע המכבד עצמו יתרחק מהחוליגן הזה כמו מחוות חזירי בר נגועי אבולה.

הנהלה

הוא: תגידי, הלה… אפשר לשאול משהו?
הלה: בשמחה!
הוא: איך יש לך כרטיסי חינם לכל האירועים בכנס?
(פאוזה)
הלה: אני. בהנהלת. הכנס.
הוא: יענו את פריווילגית.

בקיצר היה מצחיק וזה, ומישהו מכיר עוד כנס מד"ב/פנטסיה שיהיה בפסח של שנה הבאה כי לא נראה לי שיכניסו אותי לעולמות ever again?

כבוד #2

אכן נרשמה המולה רבה ורוב מהומה על ביאתו של אורח הכבוד המהולל. אלפי חסידים ומתנגדים התקבצו להם כעדת ארבה על מנת לחפון מאבק הכוכבים של אורח הכבוד הבלתי צפוי, כולל סלפי. ואם כבר מדברים על סלפי…

סלפי

רוני: יש לי סלפי עם סטטיק! יש לי סלפי עם סטטיק!
הוא: אז כשאת שומעת רגאיי טוב, בא לך לרקוד?
(פאוזה)
רוני: רגאטון, כפרה.
הוא: אז… אז שישירו לאט יותר. אי אפשר להבין אותם!
רוני: שברת אותי, אחי.
הוא: לא נורא. שימי רגאיי טוב וזה יעבור.

כוורת

אהוד מיימון העביר את הרצאת "גופים ונפש" שעסקה בייצוגים של קונספט "מוח הכוורת" בספרות הז'אנר, ובכלל ביישויות המורכבות מגופים מרובים ותודעה אחת. אני חייב לציין שלא קראתי את כל היצירות, אך ההרצאה הייתה מאלפת ומסקרנת (כי אהוד). מוח כוורת זה ללא ספק הדבר הבא – בקרוב בסניף הפורמיקים הקרוב אליכם!

כבוד #3

עד מהירה הפכה אידיליית ביקור האורח לקרקס מדמם בו התפלשו המעריצים, אנטי מעריצים, פרו מעריצים, ניאו מעריצים, גיקים, גיקים מזוייפים ואובר גיקים, באורגיה ססגונית של הטחת מהלומות.

מסיבה שאינה מוסברת נעלם לו האורח. לך תבין.

הרצאה

גם אני העברתי הרצאה. ציפיתי להרצאה בקוצר רוח… עד הרגע שבו שמתי לב שבהודעות לקהל אודות שינוי מקום ההרצאה נכתב "אימת הפריקוול ונקמת הרובוט". עשיתי מה שכל מרצה הגיוני וסביר היה עושה במקומי ושיכתבתי מחדש את ההרצאה על מנת להפוך אותה להרצאה על רובוטים. הרי מי יעז לעשות את הדבר המתבקש ולבקש בעדינות מהסגל שיתקנו את שגיאת הכתיב התמימה, יען כי כל פעם שאני רואה את ההודעה הזו חלק קטן מנשמתי מת מבפנים?

בסופו של דבר אכן שוכנעתי פשוט לבקש מהסגל את התיקון הפשוט… וכמובן שלאחר מכן נאלצתי לשכתב מחדש. אני חושב שבסך הכל זה היה שיעור מאלף (אם כי אני עדיין לא יודע במה עסק השיעור. יש לי בעיה בריכוז ובקש… היי, הנה קוספליי מגניב של רובוט!).

פאנל

הנון סופית העבירו פאנל בנושא פתיחות סיפורים. זה היה בהתחלה מסקרן. זה התחיל להיות מפחיד כשאושיית קהילה חרוצה במיוחד שנכחה בקהל (היי שירה!) החלה לצטט פתיחת סיפור של רותם ברוכין. זה הפך לקרקס אימה כשאהוד מיימון החל לצטט מילה במילה את "חולית" (זה עניין של פרינציפ עבורו). למזלנו הוא הפסיק בעמ' 300. אז הצהירה רותם כי העלילה של "חולית" לא מתחילה לפני עמ' 300 (קרן לנדסמן ניסתה לעצור בעדה על מנת שתשרוד את הפאנל), ואז נאלץ אהוד לדקלם את השאר. זה לקח 3 חודשים. הכנס הסתיים בעזרת מכונת הזמן של האגודה, ש"פתאום נמצאה". אתם רואים, וועד? כשאתם רוצים – אתם יכולים!

מכסחות

הדס סלוין ויערה כהן שחטו בחדווה את מיטב זוועות הקולנוע שיצאו ב-2016. היה מצחיק בטירוף. נהניתי כשהם נכנסו ביחידת המתאבדים ובקומדיית הטעויות הרומנטית "כיור נגד סופרמן" (בעיקר כי כל הסרט הזה הוא טעות אחת גדולה). התענגתי על זעקות התסכול של הדס ויערה כאחד. אבל… אבל… "רוג אחת"? קראו לי נאיבי, אבל… קראו לי נאיבי, בקיצור.

כמו כן: שיבוש הלשון הנפלא "מסיבת התאבדות". זה היה מצחיק ומטריד כאחד. בעיקר מצחיק, כי אנו נמצאים בקהילה לא שגרתית וטוב שכך.

נבלים

היי, הרצאה על נבלים! ברור שאהיה שם!

ענבר נעמן העבירה הרצאה מסקרנת על נבלים ועל הדיאלוג הפנימי הרץ בעמקי נפשם בזמן שהם עושים את ה… נבלות שלהם. זה לא ענבר אמרה, זה אני אמרתי כי אני מאותגר. בסך הכל הרצאה מעניינת, אם כי קצרה מדי לסלוט כפול. אני מניח ששיכתוב והתאמת ההרצאה לסלוט של 45 דקות היה עושה לה רק טוב והופך אותה למהודקת יותר. חוץ מזה – אני רוצה עוד הרצאות על נבלים!

סיכום

קודם כל: בכנסים הקפה הוא חברכם הטוב ביותר. הצטיידו בו. שימרו עליו. הגנו עליו. נצרו אותו. המציאו עבורו ביטויים נרדפים שמשמעותם היא לשמור עליו, להגן עליו, לנצור אותו וכו'.

דבר שני – אל. תכנסו. עם. אהוד. מיימון. לוויכוח. על. חולית. האיש יודע הכל, כולל את הפרקים שלא נכנסו לספר או שנכנסו לספר ביקום מקביל.

והכי חשוב: סלפי עם סטטיק – אל תחזרו הביתה בלי זה. רוצים לדעת איך? שאלו את רוני.

*הוא לא באמת היה אורח הכבוד. הוא סתם בא כי הוא גיק. חמוד.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #28

הוא: יש בעיה עם הילדים.

היא: איזה בעיה?

הוא: רעש.

היא: הם ילדים.

הוא: הרבה רעש.

היא: גם ממך יש פה יותר מדי, אבל אתה לא שומע אותי מתלוננת.

הוא: אני מנסה להכין הרצאה פה!

היא: אוי אלוהים. התחלנו?

הוא: איך אני אמור למצוא דרכים לקטול את "אימת הפאנטום" בתנאים האלה?

היא: אויש, אני זוכרת שעשינו את המרתון הזה!

הוא: אני זוכר את הטראומה שאחזה בי כשאמרת שאשכרה נהנית ממנו.

היא: כןןןןןן… זה היה נפלא.

הוא: מה את זוכרת מהסרטים האלה, אגב?

היא: את השימלה של נטלי.

הוא: ומה לגבי הקונפליקט והנפילה לצד האפל של אנאקין?

היא: של מי?

הוא: על זה אני מדבר.

היא: אני לא באמת זוכרת את הסרט.

הוא: לא הפסדת הרבה.

היא: משהו על זה שכולם נפגשים כדי להחזיר את האיזון לגלקסיה, לא?

הוא: עדיין יותר קוהרנטי מהסרט.

היא: ויש את השמלה המהממת של נטלי.

הוא: אני לא אדבר בהרצאה על השמלה.

היא: פחחח אז על מה תדבר בדיוק?

הוא: הייתי אומר לך אם הילדים היו שותקים לרגע. צריך לקנות מסכינטייפ לבית.

היא: צריך לקנות לך אטמי אוזניים.

הוא: למה לי אטמים ולהם לא מסכינטייפ?

היא: הם יודעים להשתמש באטמים יותר טוב ממה שאתה משתמש במסכינטייפ.

הוא: את מבינה שיש לי גם הרצאה לפסח וגם סיפור לשנתון על הראש?

היא: אתה מתחיל להצדיק את המסכינטייפ.

הוא: זהו, את לא באה להרצאה שלי.

היא: אבל אז אני אפסיד את מה שאתה מספר על ה… אהה… כלומר…

הוא: פריקוולים.

היא: כן, וגם ה… בוט… בוטים?

הוא: ריבוטים.

היא: כן, בעיקר כל מה שהלך עם ה

הוא: פריקוולים של סטאר וורס.

היא: כן, וגם עם הכוכב של הבבונים.

הוא: קופים.

היא: ושלא תשכח אתאת… המסע של ה… פריקוולים.

הוא: אנטרפרייז.

היא: בטח, וגם את ה… אה

הוא: אין לך מושג על מה אני הולך לדבר, נכון?

היא: שיו, איזו הקלה. התחילו להיגמר לי הרפרנסים האקראיים.

הוא: אם את באמת אוהבת אותי, היית לומדת אותם בעל פה.

היא: למדתי בעל פה את ההבדל בין אטמי אוזניים למסכינטייפ ואני חושבת שזה יפה מאוד.

הוא: הממ… איך את חושבת שיראה פריקוול ל"הוא והיא"?

היא: אתה מתכוון פריקוול עלינו?

הוא: כן.

היא: ממש ממש עלינו?

הוא: כן.

היא: טוב, אז הוא ייאלץ לכסות את ההיסטוריה הרומנטית של שנינו, כולל שנות העשרים הסוערות, ולהתבסס על הצדדים השונים והמגוונים שיש לכל אחד מאיתנו באישיות שלו. שלי זה יהיה סיפור עתיר הרפתקאות ותהפוכות, אפוס מרהיב עמוס התרחשויות וטוויסטים, סיפור מרגש וסוחף על המאבק הקיומי המתמיד של האנושות באיתני הטבע, והשתאות מנפלאות היקום.

הוא: אה. והסיפור שלי?

היא: ג'אר ג'אר בינקס.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #27

היא: מאמי, איך הגומייה לשיער החדשה שלי?

הוא: נפלאה!

היא: באמת? היא פשוט נראית לי קצת מוגזמ…

הוא: את לגמרי נראית כמו יומן ראנד!

היא: אז הגומייה שלא סגורה על עצמה גורמת לי להיראות כמו מישהי שאין לי מושג מי היא, אבל העיקר שאתה מרוצה?

הוא: אח, יומן ראנד, פנטזיית גיל הנעורים המוקדם שלי…

היא: לפחות אני בחברה טובה.

הוא: מאמי, אולי בכל זאת תלבשי….

היא: אין מצב שאני לובשת אדום.

הוא: ותגידי, אולי את…

היא: אני גם לא יודעת מה זה יומן.

הוא: אה. עוד משהו?

היא: כן, רציתי לדבר איתך על המכונית האוטונומית.

הוא: וואללה. מה קורה עם זה?

היא: זה מגניב ואני מעוניינת.

הוא: אבל…

היא: תיקון – אני רוצה.

הוא: אבל…

היא: תיקון – אני חייבת.

הוא: אבל… למה?!

היא: זה הכרחי! סופסוף אני יכולה לקרוא ולעשות עבודות בזמן שאני נוסעת לאוניברסיטה!

הוא: אני קצת חושש מתקלות אפשריות בכלי הזה.

היא: סליחה, לאנטרפרייז שלך היה או לא היה מוד אוטומטי?

הוא: אני אענה לך, ברגע שאתאושש מהרפרנס שאני בכלל מופתע שידעת לשלוף אותו.

היא: הם היו חייבים מוד אוטומטי, זה לגמרי הגיוני.

הוא: עדיין מופתע כאן.

היא: אני שואלת את עצמי עם בסדרה המקורית המוד האוטומטי היה יעיל כמו בסדרות המאוחרות יותר, והאם היה כזה בדפייאנט ואיך הוא ידע להתמודד עם בורגים.

הוא: מי את ומה עשית עם אישתי!?!?

היא: אז אתה מבין עכשיו? בגלל שבטוח היה מוד אוטומטי בספינה דמיונית בסדרה שהיא לגמרי יצירה בדיונית שניפחת לי את השכל עליה כמו יותר מ-10 שנים, אין ספק שהמכונית האוטונומית היא מוצר הכרחי בבית הזה! אוקהאם, אדוני, אוקהאם!

הוא: אוקיי, אז קודם כל זה לא האנטרפרייז שלי. היא שייכת לכל המדינות החברות בצי הכוכבים.

היא: כסת"ח עלוב.

הוא: ודבר שני – לאנטרפרייז היו נהגים.

היא: אבל הם לא היו צריכים לעשות תנועות כאלה! (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

הוא: אה… איזה תנועות?

היא: כאלה! (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

הוא: את מתכוונת לכאלה? (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

היא: כן! בדיוק ככה! (עושה תנועות מוגזמות של הגה)

(פאוזה)

הוא: אני מבין מה הולך פה.

היא: מה?

הוא: זה חלק מהמזימה שלך להרוג אותי.

היא: וזה האוקהאם הכי טוב שלך?

הוא: את תשכנעי אותי שנקנה מכונית אוטונומית, ואז ברגע שאצטרך לנסוע עליה את תחבלי בה מרחוק. זה פשע מושלם.

היא: אתה ממש גרוע באוקהאם.

הוא: וזה די משעשע, בהתחשב בעובדה שאין לך מושג מה RDP. או TeamViewer. או AnyDesk. או…

היא: זה נחמד שאתה חושב שהמוות שלך משעשע.

הוא: אז את מבינה עכשיו? את מנסה לשכנע אותי שצריך להפסיק לעשות ככה (עושה תנועות מוגזמות של הגה), ואז בזמן שאני אעשה ככה (עושה תנועות מוגזמות של לחיצה על כפתורים) את תעשי ככה (עושה תנועות מוגזמות של לחיצה על סמרטפון) ואז אני אעשה ככה! (עושה תנועות מוגזמות של פאניקה ומוות).

היא: עוד משהו?

הוא: כן, הפוסט הזה היה עובד הרבה יותר טוב כקטע פנטומימה.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #25

הוא: מאמי, מה נסגר עם החופשה בקינימו?

היא: אנחנו לא הולכים לקינימו.

הוא: סבבה, מתי אורזים?

היא: אנחנו. לא. הולכים. לקינימו.

הוא: הפספורטים בתוקף?

היא: מה מסובך להבין ב"לא הולכים"?

הוא: אח, כל כך בא לי לנסוע לשם!

היא: מה יש לך לחפש שם?

(פאוזה)

הוא: אוקיי, עלית עליי.

היא: נו באמת, אתה לא הולך…

הוא: אני עוזב הכל והולך לעבור קורס כהני מוסד.

היא: כהן מוסד.

הוא: הגלימות הלבנות שלהן מגניבות לגמרי.

היא: אלוהים אדירים.

הוא: אני מבקש: רוח גלקטית. זו מסורת ארוכת שנים בעדה שלנו.

היא: איזה עדה, מה עדה עכשיו?

הוא: או שבעצם…

היא: …או שבעצם תפסיק לדבר שטויות ותוציא מדיח?

הוא: קורס פרימות!

היא: אתה גבר.

הוא: אף אחד לא מושלם.

היא: מגלחים להן את השיער.

הוא: אני אראה אתלטי.

היא: מנקים דם על בסיס קבוע.

הוא: אז העבודה שלהן זה בעצם מרתון בלתי נגמר של דקסטר? מגניב!

היא: הכל מתקלקל שם במקום המתפורר הזה.

הוא: נייבא מכונות סיניות חד פעמיות.

היא: ומי יתקן אותן?

הוא: נייבא סינים חד פעמיים.

היא: הפלנטה הזו מוצפת הומלסים, דביל.

הוא: זהו, שיש לי פיתרון!

היא: אני לא כל כך בטוחה שבא לי לשמ…

הוא: נספק להם תעסוקה חסרת משמעות על ידי שליחתם להפגנות נגד איומים שלא באמת קיימים.

היא: ומי שיסרב?

הוא: יוגלה למקום בו הוא ייאלץ לדבר עם עצמו במראה.

היא: והרשויות ישתפו פעולה?

הוא: כל עוד מישהו חותם על הניירת – הכל עובר.

היא: 😐

הוא: 🙂

היא: אז אני מבינה שאין השנה פוסט סיכום כנס.

הוא: הם ייאלצו להסתפק ב"הוא והיא" על פרויקט הסיפורים.

היא: אהא. ומה איתי, אישי היקר?

הוא: סידרתי לך חופשה חלומית בקינימו, מה לא ברור?

היא: קיבינימט, איפה הרוח הגלקטית כשצריכים אותה?!

רשומה רגילה
הומור, ישראמן

ישראמן והסנסבאסה

ישראמן פרץ, כהרגלו, לתוך הדירה מהחלון. הוא התנשף בכבדות, פניו אדומות והווריד הרגיל ברקתו רטט בעצבנות.

הוא הביט סביב. על הספה ישבה הסופרת הארורה עם הלפטופ. היא הרימה את עיניה וסידרה את משקפיה. היא הביטה באורח הלא קרוא, גילגלה עיניה ונאנחה. "אפשר לעזור, אדוני?"

"שלום לך, דוקטור," אמר הישראמן בעיניים קרועות לרווחה (הערת המחבר – ישראמן הוא אלוף הארץ בפרצוף קיר), "את לא זוכרת אותי?"

"וואללה לא," ענתה הסופרת (והרופאה) המכובדת.

"נפגשנו פעם," אמר הישראמן, "בכנס."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"רדפת אחרי עם מבחנת אבולה."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"אני רוצה לדעת רק דבר אחד, קיבינימט!" צווח גיבור העל עתיר הגורמטים, "זה שלך?!" והניף ספר בכריכה רכה בצבע אפור, עליו צוירה עיר עתידנית בכדור זכוכית ומעליה מזרק אימתני.

"הו, אתה אחד מקוראיי הנאמנים!" זרחו פניה של הסופרת, "למה לא אמרת קודם?"

ישראמן רצה לקלף לעצמו את עור הפנים לאור הבעתה הזחוחה של הסופרת ההרבה-יותר-מדי-מרוצה מעצמה. "אז את מודה שזה שלך?!"

"ברור."

"כל מה שכתוב פה?!"

"בוודאי!" זרחה הסופרת.

"הסיפור על האימא והבת שמנסות לברוח מ…"

"שלי."

"ההיא שתקועה בבידוד בחללית בגלל המגיפה ה…"

"כן, זה באמת היה סיפור משעשע."

"החייזרים האימתניים שבונים מבנים מסתוריים בכדור הארץ, וכשמנסים להביס אותם אז…"

"אויש, כן, זה היה ממש כיף לכתוב."

"המגיפה הנוראית של ה…"

"לגמרי."

"האנתרופולוג בכוכב הארור ההוא שפתאום מגלה ש…"

"כן, בדיוק."

השתררה שתיקה מתוחה. לבסוף שאלה הסופרת "נו? ומה אתה אומר על הספר?"

"שבא לי למות!" פרץ ישראמן בבכי (לא בקול של ילדה קטנה, אלא בקול של אדם בוגר שבוכה בקול של ילדה קטנה), "אני לא יכול יותר! מי כותב כאלה סיפורים מדכאים תחת? ולמה? אין לך לב?!"

"אהא," אמרה הסופרת והתיישבה ליד הערס בעל כוחות העל, "אני חושבת שאני מבינה מה הבעיה."

"**סניף**" פלט ישראמן.

"הנה, חמוד, קח טישו."

"תודה, דוקטור," ייבב ישראמן, "זה באמת נחמד מצידך."

"אבל תראה," אמרה הסופרת בחיוך, "האמן לי שאנחנו ממש לא כאלה בקהילה."

"וואללה יופי."

"אני רצינית!" קראה הסופרת, "מה נראה לך, שכולנו סאדיסטים שאוהבים לכתוב סיפורי סנסבאסה דיכאוניים?"

"אתם צריכים טיפול," אמר ישראמן, "כולכם."

"מה פתאום!" אמרה הסופרת בדאגה משולבת בחיוך זדוני, "זה בכלל לא אנחנו… זה החינוך שקיבלנו!"

"חינוך?" אמר ישראמן, "את הולכת לשבת כאן עכשיו ולהאשים את ג.ר.ר. מרטין?"

"פחחחחח, נראה לך?" צחקקה הסופרת, "ממש לא. הוא בכלל לא הכתובת."

"אז… מי אשם?" מלמל ישראמן, והוסיף במלוא זעמו הישראמני "את מי אני צריך לחפש כדי לתלוש לו את המעיים?"

הצמידה הסופרת את פיה לאזנו של ישראמן ולחשה במתק שפתיים "את רמי שלהבת."

נכתב ליום הולדתה של קרן לנדסמן – רופאה וסופרת המגלה חיבה מטרידה לסייבורגים, מגיפות וכתיבת סיפורים מדכאים אודות סייבורגים ומגיפות. וחוץ מזה, מחר יש כנס מאורות, אז… בואו למאורות! (ואל תהיו מבאסים כמוני שנאלצים להחמיץ את הכנס בגלל עבודה)

רשומה רגילה
סיפורים

מלכוד 22א (סיפור)

זו שנה שנייה ברציפות שסיפור שלי מתפרסם בפרויקט הסיפורים של כנס מאורות.

במסגרת הפרויקט, מוזמנים מספר כותבים לכתוב סיפור סביב נושא הכנס. על הסיפורים להיכתב בזירת התרחשות מוגדרת היטב. הדבר המרתק בפרויקט הוא לראות איך כל כותב מושך לכיוונים אחרים ומפתיעים, ונותן פרשנות ייחודית עבור היקום עליו הוא נדרש לכתוב.

נושא הכנס השנה הוא "מוסד וקיסרות": הכנס בוחן השנה מוסדות, אירגונים, אגודות, ארגונים חברתיים כאלה ואחרים ולמעשה כל דבר הקשור להתארגנות אנושית, תהא אשר תהא. פרויקט הסיפורים מתרחש הפעם ביקום המרתק של סדרת "המוסד" אשר נכתבה ע"י אייזק אסימוב לפני כ-70 שנה, והפכה מאז לנכס צאן ברזל של תור הזהב של ספרות המדע הבדיוני.

הסיפור אותו בחרתי לכתוב, קיבל השראה מטקסטים של אפריים קישון ז"ל אודות מנגנונים בירוקרטים מסורבלים עד גיחוך. על אף התרחשות הסיפור בעולם דמיוני, אני מניח שכל מי שאי פעם עמד מול משרד ממשלתי יוכל לזהות כמה מדפוסי ההתנהגות המתוארים בטקסט.

הסיפור עצמו נולד לאחר חוויה סהרורית אותה עברתי (במסגרת ה-Day Job שלי) כשנקראנו להסדיר בעיה במכס, עקב ייבוא סחורה שיועדה לשימוש חקלאי. הפקיד התעקש כי יש להוכיח לו כי מוצרים אלה בשום פנים ואופן לא מיועדים להיות מורכבים על רכבים מסוג אחר (כגון משאיות וכו'), שזה בערך כמו להוכיח שאין לך אחות. הסיבה להתעקשות, אגב, הייתה כי הסתבר כי ניתן להרכיבם על משאית ישנה אשר יוצרה ב… תחילת שנות השבעים.

לאחר פגישה מתישה ומייאשת במיוחד, עמדנו ללכת. אבי אמר לפקיד הכשרוני: "מזל שלא הבאתי חלקים כאלה למטוסים." תשובת הפקיד, כהרף עין, הייתה: "עבור מטוסים, סחורה זו פטורה מתקן."

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

בפרויקט "מאורות" 2016, ממש כאן.

רשומה רגילה
הומור

תקווה חדשה ושמה "רוג אחת"

כרגיל: אזהרת ספויילרים חמורה למי שעוד לא צפה ב"מלחמת הכוכבים: רוג אחת"!

הכל החל כשקיבלנו החלטה ללכת ארבעתנו לראות את "רוג אחת" בתלת מימד. ושלא תחשבו שזה היה קל.

איך שיצאנו מהבית נתקענו בפלאשבק של ג'ין ארסו. עוד פעם יתומה, עוד פעם Daddy Issues. ככה התסריטאים אוהבים את הגיבורים שלהם בסטאר וורס – מדוכאים ואקזיסטנציאליסטים.

עוד לא נגמר הפלאשבק, וכבר נתקענו בפקק שנגרם כאשר המורדים ניסו לחלץ את ג'ין. אני לא אומר אל תחלצו אותה, אבל למה דווקא בצומת בית ליד? אתם יודעים כמה היא פקוקה, קיבינימט. ניסינו לבקש מהטייס תובלה הדפוק ההוא טרמפ חילוץ, אבל לך תדבר עם מי שעורק מהאימפריה.

מפה לשם הגענו לאולם בלחץ. אל תדאגו, היה זמן לקחת פופקורן, טוב ששאלתם. הבעיה הייתה שאיך שנגמרו הפרומואים אנחנו קולטים שאנחנו בכלל לא באולם הנכון! לא ג'דיי ולא נעליים. כמו שאנחנו מתגנבים החוצה אני שומע את הקול הצרוד של סו גררה: "מהההה זהההה???"

"אל תדאג, אח שלי," ניסיתי להרגיע, "כולה טעינו באולם ואנחנו זזים לאולם הנכון. אתה מבין, היה לי כתוב שורה 5 ואני בטעות חשבתי שזה אולם 5, הבנת?"

"שקריייייים!!!" גנח לי באוזן הסייבורג חולה הקצרת, "רמיייייהההההההה! הונאאאאאההההה!"

"נו חלאס, גררה. מה אתה, בגין?"

"תגיד לי," אמר סו ולקח שכטה, "ראית אולי את התמנווווון שליייייייי?"

אבל לא היה לנו זמן לענות, כי יש כולה שעתיים ובזמן הזה צריך לארגן כוח משימה, לטוס להילחם באימפריה, להכיר את הדמויות, להזדהות איתן ואז להרוג את כולן (חוץ ממי שאמור להופיע בסרט הבא).

בעוד האימפריה נושפת בעורפנו וחיילי הסער מפספסים אותנו כל הזמן, מצאנו את האולם הנכון. בכניסה חיכה לנו K-2SO. שאל אותי למה איחרנו. הסברתי לו שהתבלבלתי בין מספר השורה למספר האולם. אמר לי שאני אידיוט. אמרתי לו שזה לא יפה לדבר ככה. אמר לי שזו דעתו וזו מדינה דמוקרטית, ומי שזה לא מתאים לו יכול לגור בגולה כי כאן זו מדינה יהודית והבית היהודי לא מתנצל. עניתי לו שזה עדיין לא נותן לו זכות לקרוא לי ככה. אמר לי שאני אלך להזדיין ובטח שמאלן כמוני לא יגיד לו איך לדבר. רציתי לענות לו, אבל אז מלכת היופי אמרה לו שרובוט עם דעה בוטה משלו זה ממש מקסים והוא אמר תודה. הלכתי לקבור את עצמי בזמן שהם הוסיפו אחד את השנייה בפייסבוק.

פיטר קושינג הדיגיטלי הראה לנו איפה המקומות שלנו, ורגע אחרי זה ניסה לגנוב לנו את פרויקט כוכב המוות מתחת לאף. אמרתי לו שיחפש ת'חברים שלו והוא הלך. איך שהוא הלך אני מרגיש נגיעה בכתף ושומע נשימה שלא ניתן לטעות בה.

"ב'אנה, ויידר… איפה היית עד עכשיו?!"

"כן, אהה…" ענה לי קול הבס שובה הלב, "יכול להיות שקצת איחרתי."

"נו, למה אתה מחכה? הנה הסצינה שלך, מחכים לך כבר חצי סרט!"

"ששש…. תנמיך את הקול!" לחש לי כמו שרק סית' לורד עם מסכת נשימה יודע ללחוש, "אני לא רוצה שקושינג ישמע אותי."

"קושינג?" תמהתי, "הפגר הדיגיטלי?"

"הפסיכי הזה מקריפ אותי מאז 77," אמר הדארת', "הוא לקח את התפקיד שלו יותר מדי ברצינות. אי אפשר היה ללכת לידו בהפסקות בלי שיזרוק לך משפטים כמו 'איפה בסיס המורדים? גלה לי מיד!' או 'אל תתנו לו להימלט!'. תאמין לי, כשאתה אוכל סופות חול בתוניסיה, הדבר האחרון שאתה צריך לשמוע זה שחקן בריטי שנכנס יותר מדי לתפקיד."

אחרי שהצלחתי להרגיע את ויידר, שמעתי לפתע מישהו מהשורה לפניי שלא מפסיק למלמל.  כשהיטתי אוזן, הבנתי שמה שהוא ממלמל זה "I'm one with the Force, the Force is with me, I'm one with the Force, the Force is with me…"

"אולי קצת יותר בשקט שם?!" התרעמתי.

"תסלח לי מאוד, אדוני!" ענה לי הסיני העיוור, "זו מסורת של אלפיים שנה! בנפשינו הדבר! אתה קורא לעצמך ג'דיי?!"

"אני ממש לא ג'דיי."

"אבוי!" נכמרו רחמיו, "תינוק שנשבה! רוצה להניח איתי לייטסייבר?"

"ממש לא."

"נו, 5 דקות וגמרנו. חסר לנו מידי-כלוריאנים בשביל מניין," היכה בי שנית.

"ואז תפסיק?" שאלתי בתקווה חדשה.

"פחחח נראה לך?" נקם בי הג'דיי, "מתי בפעם האחרונה ראית סרט הוליוודי עם סמכות רוחנית שלא הייתה סיני שמדבר בקלישאות?"

***

וכך, בין פיצוץ לפיצוץ, בין להק סקוואדרונים לכוכב מוות רב עוצמה, בין רובוט ממוחשב לחיילים שיוצאים למשימה אובדנית, בין יתומה אמיצה לאביה המדען, בין לורד סית' אחד בחליפה אימתנית לנסיכה מיתולוגית שמפציעה לרגע בחסדי האפקטים, ישבו אם, אב, גמד וגמדה, עם משקפי תלת מימד… ונהנו.

רשומה רגילה