רסיסים ממאורות 2017

היא: נו, אז איך היה?
הוא: חבל על הזמן!
היא: אוקיי, אבל מה היה בדיוק?
הוא: המממ… אז ככה:

מאורות!

ברוכים הבאים לכנס מאורות, המקום בו גיקים למהדרין מגיעים לירושלים בדצמבר על מנת לפגוש אנשים שעד אותו רגע היו קיימים אך ורק בקיר הפייסבוק שלהם.

בניגוד לאייקונולמות מדובר בכנס קטן ואינטימי להפליא, נטול קוספליי ו/או אווירת קרנבל, אבל עשיר בהרצאות מעולות. נושא הכנס השנה: "לראות", על שם ספרו המצוין של הארלן אליסון. היי, ויש גם פרויקט סיפורים!

הוא והיא – בקטנה

היא: מה זה היה עכשיו?
הוא: מה זה היה מה?
היא: רגע אחד דיברנו, ורגע אחרי זה היינו פתאום במקום אחר לגמרי.
הוא: זה נקרא "פלאשבק", מאמי.
היא: אבל למה ככה? זה פתאומי וכואב!
הוא: זה מה שנותן את הפלאש לפלאשבק.
היא: אבל…
הוא: חכי רגע, הנה מגיע עוד אחד וזה בטח יהיה על…

פק"ד

תום בייקין אוחיון נתן סקירה נהדרת על פיליפ ק. דיק, והדגים היטב איך הביוגרפיה הכל כך מוזרה ומטרידה של האיש הזה עזרה לעצב חזון עתידני ומבעית של המאה ה-21. דווקא התחיל לא רע, אבל… זו הרצאה על פיליפ ק. דיק, ולכן היה רגע שבו מחקו לכולנו את הזיכרון ואז השתילו לנו אחד חדש, מיד לאחר שנתנו לכולנו בראש עם קרן ורודה שגרמה לכולנו להתמכר לממריצים. עד מהרה כל מי שהיה בקהל החל לדמיין שהוא מישהו אחר, לעקוב אחריו, לגלות שזה הוא עצמו ולומר "הא, ידעתי את זה קודם!"

אתם לא רוצים לדעת כמה ספרים הספקתי לכתוב במהלך 45 הדקות האלה.

הוא והיא – בקטנה

היא: פיליפ ק. מי?
הוא: לא מי. דיק.
היא: מה? אני מכירה משהו שלו?
הוא: הסרט עם שוורצנגר.

היא: פיליפ ק. שוורצנגר?
הוא: עזבי.
היא: לפעמים נראה לי שהשיחות האלה זה חלום אחד ארוך ודפוק.
הוא: או, אז את כן קראת אותו!
היא: את שוורצנגר?
הוא: לא חשוב. היי תראי, הנה בא עוד פלאשב…

מה שרואים

ד"ר ישראל בלפר דיבר על אנשים (פחות או יותר) שרואים דרך עיניים של מישהו אחר, ולפעמים רואים הרבה יותר מכפי רצו לראות. או במילים אחרות: כשדמות מסיפור אכזרי של אליסון פוגשת את הסאנדמן, ואחרי שעוקרים לה את העיניים היא מתחרטת שלא פגשה במקום את הזקנה שהייתה תחליף-יודה ב"הכוח מתעורר".

מה שמזכיר לי: עוד לא ראיתי את "אחרוני הג'דיי", אז קחו בחשבון שמצבי שביר.

הוא והיא – בקטנה

היא: הפלאשבקים האלה תזזיתיים מדי.
הוא: אני אוהב לעשות את זה בסטייל.
היא: אבל למה לא כמו ב"אבודים"?
הוא: כלומר?
היא: אצלם לפני פלאשבק הכל היה פתאום נורא שקט, עם קלוזאפ לעיניים ו"פוף"! ואז עוברים לפלאשבק.
הוא: כלומר, את רוצה שיהיו לנו חיים שקטים, מסתוריים ולא מובנים שמנוהלים על ידי תסריטאי שלא יודע מה לעשות עם עצמו?
היא: בטח, זה ימבה כסף.
הוא: ממש לא נראה לי שנצליח לארגן משהו לפני הפלאשבק הבא.

אהוד VS סלדון

האור בכוך הזמן התעמעם, וההולוגרמה של הארי סלדון הופיעה לפתע, יש מאין. "יופי, עוד פעם הגיע החרטטן הזקן," רטן ראש העיר של טרמינוס.

"זו שנת ה-500 למוסד של טרמינוס," פתח סלדון, "ושוב התכנסתם כאן כדי לשמוע הודעה שהוקלטה על ידי מראש, הרבה לפני שכולכם נולדתם. כמו כן, ישנה סבירות של 85 אחוז שראש העיר קרא לי עכשיו חרטטן."

"חוכמולוג מסריח," אמר ראש העיר.

"ישנה סבירות של 78 אחוז שהוא קילל אותי שוב," אמר סלדון, "ואני לא מתפלא, מפני שלהערכתי לפני כחודש מצאתם בארכיון את ההרצאה האבודה של אהוד מיימון מכנס מאורות 2017."

"מה אתה אומר!" צרח יו"ר איגוד הסוחרים, "הוא אמר שאתה שרלטן אחד גדול!"

"זה לא בדיוק מה שהוא אמר," אמר סלדון בנחת, "ישנה סבירות של 59 אחוז שהוא אמר שהתכנית שלי בכלל לא מבוססת על כוחות פוליטיים וכלכליים רבי עצמה, אלא יותר על אנשים בודדים הנמצאים במקום הנכון, בזמן הנכון."

"כן, משהו כזה," מלמל הסוחר, "רגע, איך אתה מצליח לענות לי בכלל?"

"אני לא עונה לאף אחד," אמר סלדון, "אני חזיתי את השיחה הזו על ידי ניתוח סטטיסטי הסתברותי של האישיות התיאורטית של מי שמדבר איתי."

"נו, אז זה מוכיח בדיוק את מה שהוא אמר!"

"אני במקומכם לא הייתי מקשיב לאף מילה שהאיש הזה מוציא מהפה," אמר סלדון, "בטח גם אמר לכם שהוא מרצה בכנסים מאז 2003, נכון?"

"מה, זה לא נכון?"

"ברור שזה נכון," אמר סלדון, "אבל הבן אדם פשוט שחצן. תהרגו אותי, לא מבין איך שרדתם הרצאה של אדם שליטרלי יודע הכל."

"צודק, אנחנו בקושי שורדים אותך," סינן יו"ר איגוד הסוחרים.

"הוא אמר שעם כל הכבוד לתחזיות והסטטיסטיקות שלך," רתח ראש העיר, "דרך הפעולה של התכנית שלך נקבעת באופן שלא רחוק מהסוס של דריווש."

"קיימת סבירות של 75 אחוז שהזכרתם עכשיו את הסוס של דריווש," אמר סלדון, "ואני יכול לומר לכם שלאחר חקירה מאומצת בנושא, הסוס הזה יכול להיכנס לי לתחת."

"לעזאזל, היה צריך לקרוא לספר הרביעי 'מוסד ופיית הבלעכס'," מלמל יו"ר איגוד הסוחרים.

"המממ…" מלמל סלדון, "ישנה סבירות של 38 אחוז שההקרנות בכוך הזמן מזכירות יותר ויותר את מופע הקולנוע של רוקי."

"נו שיט, שרלוק!" צרח הקהל.

לילי

לילי דאי המופלאה (מנהלת הכנס! כבוד!!!) הרצתה על מסע בזמן ולמה לא לעשות את זה. אף פעם. EVER. וזה לא משנה אם קוראים לך מרטי מקפליי או ביל וטד. אל. תעשו. את. זה. ואם כבר עשיתם אז פשוט תיקחו מכונת זמן, תחזרו אחורה ותבטלו את מה שעשי…

אתם יודעים משהו, אני לא חושב שהפנמתי את הלקח שלילי רצתה שאפנים.

הוא והיא – בקטנה

היא: אתה קורא לזה "סיכום כנס"? זה ארוך כמו פאנפיק!
הוא: אני קינג של פאנפיקים.
היא: אתה לא.
הוא: סליחה?! אני הולך לכתוב את האימאימא של הפאנפ…
היא: בפעם המאה, אתה לא הולך לכתוב קרוסאובר של ישראמן עם רוחות הערים.
הוא: מה את אומרת?
היא: בשביל לעשות כזה דבר מטורף צריך תכנון, קווים מנחים, איזשהו בסיס חזק לעבוד איתו, משהו שקיים משחר ההיסטוריה שמספרי סיפורים משתמשים בו, איזשהו מנגנון מספיק חזק אך עם זאת מספיק גמיש וידידותי, כדי שתוכל ליצור באמצעותו מגוון רחב של סיפורים בלי להיות קלישאי מדי. צריך איזושהי…
הוא: נוסחה?
היא: בדיוק!
איך ידעת?
הוא: קבלי:

הנוסחה של נטע

נטע טרופ הרצתה על הנוסחה עתיקת היומין לסיפור הגיבור. האמת שזה נושא שהכרתי אותו מעט לפני ושמחתי לראות שנטע הציגה את הנושא באופן מרענן וכיפי. ההרצאה הייתה פשוט מצוינת, עשירה בדוגמאות וקטעים מיצירות מפורסמות (כמו שאני אוהב!) וקלחה להפליא. נאלצתי לצאת מההרצאה 2-3 דקות לפני סיומה, לצערי, אבל ההנאה שלי לא נפגמה משום כך. תודה, נטע!

הוא והיא – בקטנה

היא: וואללה. עוד משהו?

מאורות ואני

למאורות הגעתי פעם ראשונה לפני שנתיים, ולא היכרתי (כמעט) אף אחד. אני מודה ומתוודה שלהכיר אנשים חדשים זו משימה מעט קשה ותובענית עבורי. זה לא נעים להרגיש כסוג של אאוטסיידר בכנסים ועוד פחות מכך במאורות, שהוא מלכתחילה כנס אינטימי ובאווירה יחסית שקטה.

השנה זה היה סיפור אחר לחלוטין. אני לא חושב שהיה רגע אחד שבו הייתי בגפי למעט אותו רגע בו הלכתי לקנות קפה… ואז הלנדסמנים ואהוד התקשרו אליי ושאלו אם אני רוצה להצטרף אליהם לאכול.

פגשתי אנשים אותם היכרתי היטב (היי הלה!). פגשתי גם א.נשים איתם.ן הייתה לי היכרות חברבוקית בלבד, והיה כיף לגלות שהן מקסימות גם במציאות (דינה ואפרת, בקיצר). קיבלתי מדידי חנוך את ספל ה"עקורה" שהזמנתי בעיצובה המהמם של אור רוזנשטיין. הקפה אכן יותר טעים ככה.

אדם אחד שלא היכרתי כלל אמר לי שהוא קורא את הבלוג. מישהי אחרת אמרה לי שהיא ממחיזה לבעלה את קטעי "הוא והיא". גולת הכותרת, מבחינתי, הייתה כשנודע לי שנצר דאי שהרצה על הקשר בין אדם ומכונה, ציטט את "האורקל של רעות" בהרצאה שלו, ואשקר אם אגיד שלא נמסתי כששמעתי על זה.

הסגל היה מקסים. לילי, את גדולה מהחיים, תודה!

אני אוהב את מאורות. מאוד. להתראות בשנה הבאה.

באנו חושך לגרש

חנוכה הגיע ואיתו כנס "מאורות" – הזמן הזה בשנה בו אנשים מתל אביב מגלים שירושלים אכן קיימת.

מדובר, למי שלא יודע, בכנס מקסים בן יום אחד המוקדש כולו להרצאות ופאנלים בנושאי מדע בדיוני ומדע. נושא הכנס השנה הוא "לראות", על שם קובץ הסיפורים המצויין של הארלן אליסון.

כבכל שנה, מלווה הכנס גם בפרויקט סיפורים מרתק הקשור לנושא הכנס. אני ממליץ בחום להעיף שם מבט – יש שם סיפורים נפלאים. לשמחתי, גם השנה נפלה בידי הזכות לכתוב לפרויקט.

אני בהחלט מתכוון להגיע לכנס. תוכלו לפגוש בי באירועים הבאים:

פיליפ ק. דיק – האיש שחזה את ההווה
מה שרואים משם
הבט קדימה בחשש מסוים
פשוט אמרו לא (למסע בזמן) (הרצאה המחליפה את הרצאת הטארדיס שבוטלה ברגע האחרון)
לראות מבעד לעלילה

נתראה בכנס – יום חמישי הקרוב, תאריך 14.12, במעבדות בלמונטה, גבעת רם, ירושלים. פרטי הגעה מדויקים ניתן למצוא באתר הכנס.

חג מאורות שמח!

הוא והיא #25

הוא: מאמי, מה נסגר עם החופשה בקינימו?

היא: אנחנו לא הולכים לקינימו.

הוא: סבבה, מתי אורזים?

היא: אנחנו. לא. הולכים. לקינימו.

הוא: הפספורטים בתוקף?

היא: מה מסובך להבין ב"לא הולכים"?

הוא: אח, כל כך בא לי לנסוע לשם!

היא: מה יש לך לחפש שם?

(פאוזה)

הוא: אוקיי, עלית עליי.

היא: נו באמת, אתה לא הולך…

הוא: אני עוזב הכל והולך לעבור קורס כהני מוסד.

היא: כהן מוסד.

הוא: הגלימות הלבנות שלהן מגניבות לגמרי.

היא: אלוהים אדירים.

הוא: אני מבקש: רוח גלקטית. זו מסורת ארוכת שנים בעדה שלנו.

היא: איזה עדה, מה עדה עכשיו?

הוא: או שבעצם…

היא: …או שבעצם תפסיק לדבר שטויות ותוציא מדיח?

הוא: קורס פרימות!

היא: אתה גבר.

הוא: אף אחד לא מושלם.

היא: מגלחים להן את השיער.

הוא: אני אראה אתלטי.

היא: מנקים דם על בסיס קבוע.

הוא: אז העבודה שלהן זה בעצם מרתון בלתי נגמר של דקסטר? מגניב!

היא: הכל מתקלקל שם במקום המתפורר הזה.

הוא: נייבא מכונות סיניות חד פעמיות.

היא: ומי יתקן אותן?

הוא: נייבא סינים חד פעמיים.

היא: הפלנטה הזו מוצפת הומלסים, דביל.

הוא: זהו, שיש לי פיתרון!

היא: אני לא כל כך בטוחה שבא לי לשמ…

הוא: נספק להם תעסוקה חסרת משמעות על ידי שליחתם להפגנות נגד איומים שלא באמת קיימים.

היא: ומי שיסרב?

הוא: יוגלה למקום בו הוא ייאלץ לדבר עם עצמו במראה.

היא: והרשויות ישתפו פעולה?

הוא: כל עוד מישהו חותם על הניירת – הכל עובר.

היא: 😐

הוא: 🙂

היא: אז אני מבינה שאין השנה פוסט סיכום כנס.

הוא: הם ייאלצו להסתפק ב"הוא והיא" על פרויקט הסיפורים.

היא: אהא. ומה איתי, אישי היקר?

הוא: סידרתי לך חופשה חלומית בקינימו, מה לא ברור?

היא: קיבינימט, איפה הרוח הגלקטית כשצריכים אותה?!

מלכוד 22א (סיפור)

זו שנה שנייה ברציפות שסיפור שלי מתפרסם בפרויקט הסיפורים של כנס מאורות.

במסגרת הפרויקט, מוזמנים מספר כותבים לכתוב סיפור סביב נושא הכנס. על הסיפורים להיכתב בזירת התרחשות מוגדרת היטב. הדבר המרתק בפרויקט הוא לראות איך כל כותב מושך לכיוונים אחרים ומפתיעים, ונותן פרשנות ייחודית עבור היקום עליו הוא נדרש לכתוב.

נושא הכנס השנה הוא "מוסד וקיסרות": הכנס בוחן השנה מוסדות, אירגונים, אגודות, ארגונים חברתיים כאלה ואחרים ולמעשה כל דבר הקשור להתארגנות אנושית, תהא אשר תהא. פרויקט הסיפורים מתרחש הפעם ביקום המרתק של סדרת "המוסד" אשר נכתבה ע"י אייזק אסימוב לפני כ-70 שנה, והפכה מאז לנכס צאן ברזל של תור הזהב של ספרות המדע הבדיוני.

הסיפור אותו בחרתי לכתוב, קיבל השראה מטקסטים של אפריים קישון ז"ל אודות מנגנונים בירוקרטים מסורבלים עד גיחוך. על אף התרחשות הסיפור בעולם דמיוני, אני מניח שכל מי שאי פעם עמד מול משרד ממשלתי יוכל לזהות כמה מדפוסי ההתנהגות המתוארים בטקסט.

הסיפור עצמו נולד לאחר חוויה סהרורית אותה עברתי (במסגרת ה-Day Job שלי) כשנקראנו להסדיר בעיה במכס, עקב ייבוא סחורה שיועדה לשימוש חקלאי. הפקיד התעקש כי יש להוכיח לו כי מוצרים אלה בשום פנים ואופן לא מיועדים להיות מורכבים על רכבים מסוג אחר (כגון משאיות וכו'), שזה בערך כמו להוכיח שאין לך אחות. הסיבה להתעקשות, אגב, הייתה כי הסתבר כי ניתן להרכיבם על משאית ישנה אשר יוצרה ב… תחילת שנות השבעים.

לאחר פגישה מתישה ומייאשת במיוחד, עמדנו ללכת. אבי אמר לפקיד הכשרוני: "מזל שלא הבאתי חלקים כאלה למטוסים." תשובת הפקיד, כהרף עין, הייתה: "עבור מטוסים, סחורה זו פטורה מתקן."

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

בפרויקט "מאורות" 2016, ממש כאן.

רסיסים ממאורות 2015

עוד חנוכה, עוד "מאורות".

סתם, על מי אני מנסה לעבוד? זו פעם ראשונה שלי במאורות. איכשהו הצלחתי לפספס אותו שנה אחרי שנה. לא עוד. השנה אפילו הייתי חרוץ והצלחתי לתרום סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס! כבוד!

דרך אגב, בפוסט זה כללתי התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד מהסיפורים שהוגשו לפרויקט. נושא הכנס (והפרויקט) השנה: "קץ הילדות" (על שם ספרו הקלאסי של ארתור סי קלארק).

ירושלים

הכנס נערך מדי שנה בירושלים. ירושלים, על פי מה שידוע למדע כיום, אינה באמת קיימת. זהו מקום ערטילאי לחלוטין, המצוי אי שם על מישור מטאפיזי הממוקם בין השטח בו חי (או מת) החתול של שרדינגר, ומרחב המחייה של ברווזים עיתונאים, הידוע כ"חדשות ערוץ 2". בקיצר, גורנישט אחד גדול.

המקום הופך לגשמי פעם בשנה לקראת קיום כנס "מאורות". אחרת, אין באמת סיבה לאף אחד להגיע לשם. אף אחד גם לא יודע איך. וגם מי שכן יודע איך להגיע – לא באמת יודע. יעידו על כך כל אותם מבולבלים שגם כאשר ניצבו מול שלט "מאורות" הצבעוני, עדיין לא הבינו כי באמת הגיעו למקום הנכון. השמועה אומרת שחלקם עדיין מסתובבים ברחבי הקמפוס, לכודים לנצח במצב חסר תקווה זה, עד לכנס הבא או זה שאחריו.

הגעה

– "סליחה, איך מגיעים לכנס מאורות?"

– "אין שום בעיה, תמשיך הלאה עוד 250 מטר, ליד הפורטל הבין מימדי תפנה שמאלה, תעבור את תהומות היאוש, דלג מעל החומה הגדולה, וזה נמצא ליד הלבירינת."

לך תסמוך על הוראות הכוונה מגיקים. אבל באמת, מי שבא לשם פעם ראשונה חייב לשים לב לשילוט, אחרת הוא פשוט יסתבך. אפילו בסוף הכנס, נאלצתי לבקש הכוונה על מנת להגיע בחזרה לחניון קוסל. תודה רבה לענבר גרינשטיין שנאותה לשמש כ-GPS אנושי לעת מצוא.

לרגע חששתי, כשרק הגעתי לקמפוס, כי אסיים את חיי לכוד בחיפוש בלתי פוסק אחר מקום הכנס, עד שראיתי מרחוק גיקים תולים שלטים ואביזרי תפאורה שונים. בקיצר, אביאל טוכטרמן.

– "היי, אביאל, המקום הזה לא באמת קיים באופן מלא במציאות, נכון?"

הבחור החוויר, הסתובב ונמלט, לא לפני שסינן "הם מאזינים לכל מילה שאנו אומרים."

המקום הזה מפחיד אותי.

הפרויקט של רוני

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של רוני גלבפיש: "הסכנות בבניית בריכת שחייה ללא רשיון".

ידוע גם כ: "שיעורי שחיה ללא מדריך!"

תג

20151211_234001

עד מהרה נתקלתי באדם הבקיא בדבר אחד או שניים בכנס. לא אציין כל פרט מזהה לגבי אדם זה, למעט העובדה כי יש לה חיבה בלתי מוסברת למגיפות, סייבורגים וכתיבת סיפורים מדכאים (בדר"כ על מגיפות וסייבורגים). היא מסרה לי בשורה משמחת: מגיע לי תג! ייפי! שיחקתי אותה! יש לי תג! ואפילו שמי כתוב עליו!

הפרויקט של עדו

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורו של עדו סוקולובסקי: "כשאבא שונא את השיקמיסט".

מרטי ואנדר

שני אוירבך העבירה הרצאה על קווים מקבילים ומוטיבים משותפים בין סיפורי ההתבגרות של מרטי מקפליי ("בחזרה לעתיד") ואנדר וויגין ("המשחק של אנדר"). תודה רבה לשני, הרצאה באמת מצוינת.

אם כי, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה כי הסיבה היחידה שמרטי ואנדר הצליחו בסופו של דבר להתגבר על האתגרים הקשים שניצבו בפניהם, היא שהם מעולם לא היו צריכים להגיע למעבדות בלמונטה בקמפוס גבעת רם בעיר הלא קיימת, על מנת להתייצב בכנס "מאורות".

אני רק אומר.

תג

תגידו, כבר אמרתי שקיבלתי תג? או, אז יופי שאני מזכיר. יש לציין כי התג הוא בגוון ירקרק עם אותיות שחורות המודפסות עליו. יש לו מסגרת לבנה ולוגו של מאורות וקוביית לגו צהובה מצד שמאל למטה.

תגידו, כבר אמרתי שקיבלתי… אה, אמרתי כבר? בטוחים?

הפרויקט של שחר

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של שחר אור: "מוזיקה קלאסית ואכילת ראש של תמנונים".

דאלק-סיטר

כשמאיה גרשוביץ לא מפיקה את "הרועה האחרון" או "צלילה חופשית", היא מעבירה הרצאה ב"מאורות" (לראשונה, כך הבנתי). נושא ההרצאה שלה היה ה"רובו נאני": רובוטים המיועדים לשמש כאומנת/בייביסיטר לילדים. הנושא נסקר בהרצאה מכמה זוויות, בעיקר מהזווית הספרותית (דרך יצירות של סופרים כמו אסימוב ודיק) והזווית המדעית עכשווית, דרכה היא בחנה דוגמאות לרובוטים קיימים שיוצרו בשנים האחרונות.

כאשר חזרתי הביתה וסיפרתי למלכת היופי על ההרצאה המרתקת והפיתוחים האחרונים בתחום, נעניתי בצרחות אקסטזה שכללו "איפה קונים  את זה?!", "אני רוצה את זה עכשיו!" ו"אם אתה לא קונה את זה, אני מוכרת אותך ביחד עם הילדים, הבנת?!"

הבנתי. הבעיה שלי עם הרובוטים האלה, היא שהיחיד שלא נראה כמו דאלק, הזכיר לי את מכונת העינויים שדארת' ויידר השתמש בה על ליה בסטאר וורס המקורי. כשנשאלה מאיה בנושא, תשובתה הייתה: "הם יפנים." אה, אז למה לא אמרת קודם?

הפרויקט שלי

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את הסיפור שלי: "כיצד לסיים יום לימודים באורורה בלי מכות, רוחות, מנעל אוויר או אזהרות טריגר.  נ.ב. אזהרת טריגר".

ידוע גם כ:
"כיצד לעבור יום לימודים באורורה בלי לאיים, לתקוף, להרביץ, לכלוא, לחנוק, להטריד, לדקור או לפלוט מישהו לחלל"
"פעילויות חוץ-לימודיות ומציאת חברים חדשים באורורה!"
"אורורה. פשוט אל תלמדו כאן"
אה, ויש גם פוסט.

מחמאות

לפחות 4 אנשים אמרו לי במהלך הכנס שהם מאוד אהבו את "בן כלאיים". את חלקם היכרתי, את חלקם לא. תודה לכם.

אותם אנשים אמרו לי גם שהסיפור מדכא בטירוף.

אחלה, תמיד רציתי לשמח אנשים.

תג

התג הוא הצדק, התג הוא עוצמה, התג הוא מיזוג נורא ורב הוד של האלוהות מחד והאנושיות מאידך. כל מה שאני מתגלם בתג, וכל מה שיש בתג מתגלם בי, ממלא אותי בכל מה שאהיה וכל מה שהייתי. ולאחר שהכנס יסתיים ויהפוך לעוד אירוע בר חלוף, התג יישאר כאנדרטה ניצחית עטופה בניילון המעידה על נצחיות החיים ותעצומות הנפש, עדות ברת קיימא למה שאני קורא לו: "נצחון הרוח האנושית".

מה, לא רציתם לשמוע עוד פעם על התג? לא נכון. אתם רציתם. אני יודע שרציתם. שמעתי עד כאן.

זה לא יפה מה שאתם עושים עכשיו.

הפרויקט של הילה

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של הילה בניוביץ'-הופמן: "לברוח בפאניקה מהפעוטון – שאל אותי כיצד! כמו כן, המטפלות מעצבנות והילד מסתכל עלי מוזר".

מכונת כביסה

יואב לנדסמן, רעות סורק-אברמוביץ' ועדי ניניו-גרינברג הציגו הרצאה מרתקת ועמוסת פרטים על חקר החלל המודרני, תוך כדי התמקדות במציאת חיים והפיתוחים האחרונים בתחום זה. דובר בעיקר על גשושים הנוחתים על כוכבי לכת ואסטרואידים, כיצד ניתן להשתמש בהם כדי למצוא חיים במקומות שעד עכשיו פשוט לא היו נגישים למחקר, ובאופן כללי, שיטות מחקר מודרניות למציאת חיים.

יכול להיות שדובר על עוד נושאים. הבעיה, עבורי, החלה ברגע שהמרצים המכובדים תיארו פרויקט בו הונחת גשוש בצורת מכונת כביסה על אסטרואיד בפרויקט חסר תקדים מסוגו. הגשוש, אגב, לא נחת בצורה מוצלחת ונכון לרגע זה אינו ממלא את ייעודו.

אז מה הבעיה? הבעיה היא, כמו תמיד, אני. מכיוון שיש לי קשב של דג זהב, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו מאז הוא "מכונת כביסה בחלל". מה שהסביר את הדיאלוג הבא כשחזרתי הביתה:

הוא: "את לא מאמינה, הם הנחיתו מכונת כביסה על אסטרואיד!"
(פאוזה)
היא: "אתה עוד פעם כותב פוסט סיכום כנס, נכון?"
הוא: "יו, איך ידעת?"
היא: "קיבינימט איתך, במקום לעזור לי עם הכביסה אתה כותב על מכונות כביסה?!"
הוא: "את רצינית? לעזור לך עם… המכונה שלנו?"
היא: "לגמרי."
הוא: "וואללה…. לא יודע. שלנו יודעת לנחות על אסטרואיד?"
היא: "לא נראה לי."
הוא: "אז איך את רוצה שאני אעבוד על מכשיר כזה? מה אני אמור לעשות איתו? כביסה??"

נשים. לך תבין.

הפרויקט של קרן

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של קרן לנדסמן: "אני, החבר'ה והילד שאפילו הליצנים פוחדים ממנו".

דמיאן

קשה לי לומר משהו משעשע על דמיאן הופמן, ומסיבה אחת בלבד: ההרצאות שלו מועברות בצורה כל כך מעולה, מעמיקה ורהוטה, שפשוט לא נעים לי לכתוב עליהן בסגנון השטותי הרגיל שלי.

הבחור העביר הרצאה מצוינת ב"אייקון" האחרון שכללה סקירה מרתקת על יצירתו של טד צ'יאנג, ועכשיו הוא העביר סקירה מרתקת על "קץ הילדות" של ארתור סי קלארק, תוך שהוא מנתח פילוסופיות גנוסטיות ותיאוריות מיסטיות שונות השזורות בספר.

אומר רק זאת: אם אי פעם קראתם יצירת מופת עמוסה ברעיונות למכביר ואתם זקוקים למישהו שיעשה לכם קצת סדר בראש, נסו לבקש מדמיאן שיעביר לכם הרצאה על הספר. אתם לא תצטערו, האמינו לי.

הפרויקט של אהוד

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורו של אהוד מימון: "I'm too old for this shit".

ידוע גם כ:
"תנאי פרישה מחורבנים משירות הסקר"
"הקצין, השגרירה והמשימה המעורפלת"

ננס

האירוע האחרון שנכחתי בו היה ההרצאה על התבגרות ב"ננס אדום" שהועברה על ידי עינת סיטרון.

את הסיטקום הפולחני הזה לא ראיתי לפחות 7-8 שנים, וזו היתה הזדמנות להיזכר האם הוא באמת כל כך טוב. הוא באמת כל כך טוב. תודה לעינת.

ובהערת שוליים, אני לגמרי לא זכרתי שליסטר היה כזה מלוכלך. אבל באמת מלוכלך.

סיום

כנסים חד יומיים נוטים להסתיים תוך יום, מסיבה שמעולם לא הובררה לי.

מיותר לציין כי הכנס הזה היה הנאה שלמה עבורי. מעבר להרצאות המצוינות (נהניתי בכל אחת ואחת מאלו שנכחתי בהן), יש בו מעין אווירה אינטימית השונה בתכלית מהפנינג הקוספליי של "אייקון". ואתם יודעים משהו? זה היה משב רוח מרענן.

אני בהחלט אהיה כאן גם בכנס הבא. כלומר, במידה וירושלים אכן תתגשם מחדש בנקודה זו על רצף הזמן החלל בשנה הבאה. אני שוב אומר ומתעקש: המקום הזה לא באמת קיים! תשכחו מפתח תקווה לרגע, ירושלים היא השערוריה האמיתית!

לך תבין גיקים.

עריכת שמות סיפורים ותמיכה נפשית: קרן לנדסמן

בן כלאיים (סיפור)

מי מכם היה פעם קורבן לבריונות?
אני הייתי.

ישנם דברים שאתה מהרהר בהם מדי פעם. הם קרו בעבר. השלמת איתם. יכולת אולי להגיב יותר טוב, אולי להתמודד אחרת. אבל זה כבר לא בשליטתך, ומאז אתה מנסה לחיות את חייך בהווה במקום לשקוע בעבר. אבל העבר עדיין שם. ומה שהרגשת אז לא נעלם, אלא ממשיך להתבשל לאיטו בנפשך והופך בהדרגה לרגש מטריד המחכה להתפרץ ברגע הנכון.

יום אחד נוחת אצלי מייל ממארגני כנס "מאורות 2015" (קרן לנדסמן ואהוד מיימון החכמים מכל אדם). המייל נשלח למעשה לקבוצה של כותבים בז'אנר ותוכנו היה בקשה לכתוב סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס. נושא הפרויקט: "קץ הילדות". הזירה בה הסיפורים אמורים להתרחש הייתה מעין בית ספר בחלל. כל מחבר התבקש לתרום סיפור כמיטב דמיונו וחזונו.

החזון שלי היה זעם.

נחזור כ-25 שנה אחורה: בי"ס יסודי. תקופה אומללה עבורי. הייתי קורבן לבריונות מתמשכת. נקודת השיא (אולי, בעצם, השפל) שלה הייתה כליאתי בכיתה לפרק זמן של כחצי שעה. אולי יותר. קשה לי לזכור. הדחקתי, מן הסתם. הייתי מאוד רוצה לומר שזה משהו שכיום לא מטריד אותי במיוחד. הבעיה היא ש-25 שנה אחר כך מבקשים ממני לכתוב סיפור שמתרחש בבי"ס, והדבר הראשון שקופץ לי לראש זה לכתוב סיפור על בריונים הכולאים נער חסר ישע ודחוי חברתית. כן, ברור שהתגברתי.

חזרתי הביתה מהעבודה. בישרתי למלכת היופי שאני הולך לכתוב סיפור למאורות.

היא: "אחלה, על מה הסיפור?"
הוא: "זה צריך להתרחש בבי"ס בחלל. מה דעתך שאני אכתוב סיפור על…"
(הוא והיא ביחד): "…התעללות בבי"ס!"
היא: "אולי תכתוב על מה שקרה לך בבי"ס יסודי?"
הוא: "אה… כן, אפשר. לא חשבתי על זה. בכלל."

זה היה יכול להסתיים בזה, אבל סימכו על מלכת היופי שתספק לי אתגרים.

אתם מבינים, את הבקשה לסיפור קיבלתי ב-7/9. ב-30/7 , בסך הכל כחודש לפני, התרחש הרצח במצעד הגאווה.

הוא: "את… רוצה שאעשה מה?"
היא: "שתתייחס בסיפור לרצח של שירה בנקי."
הוא: "סליחה?"
היא: "אתה הולך לכתוב סיפור על שינאת האחר. הרצח במצעד הגאווה חייב להיכנס לסיפור הזה, אתה לא מבין?"
הוא: "אבל…"
היא: "זה נושא חשוב. זה קרה ממש עכשיו. זה אקטואלי. כולם מדברים על זה. מה הטעם לכתוב על עולמות דמיוניים אם לא משתמשים בהם כדי לבקר מציאות עכשווית?"
הוא: "אבל…"
היא: "ותגיד, איפה הכנס הזה יהיה בכלל?"
הוא: "ירושלים."
היא: "נו? גם הרצח היה בירושלים. אם תכתוב על הרצח והסיפור יתפרסם בכנס בירושלים, תהיה בזה סימליות מסויימת. אתה לא חושב?"

נגמרו לי התירוצים.

התחלתי לכתוב וזה היה לא קל. עם החוויה האישית שלי כבר השלמתי (בערך). אבל, קיבינימט, איך כותבים סיפור מדע בדיוני על פשעי שינאה והומופוביה בישראל של 2015? ואיך אני אמור לכתוב אותו טוב?

אז ניסיתי. האתגר העיקרי היה לחבר בין שני הסיפורים בצורה משכנעת ומנומקת. המשוב שחזר על עצמו מקוראי הבטא, היה שהסיפור על הנערה פשוט לא משתלב ונראה מודבק. מי שראה את הסיפור בגירסתו הראשונית, יוכל לזהות את השינויים הרבים שקו העלילה הזה עבר, עד שהסיפור הפך למהודק. אני חושב שזה עשה לסיפור רק טוב.

הסיפור, בבסיסו, מונע ע"י תחושה עמוקה של זעם. לא רק כלפי המתעללים, אלא גם כלפי אוזלת היד של המערכת. בין אם זו הנהלת בית ספר שלא מעיפה את הבריונים לקיבינימט, או משטרה שנותנת להומופוב רצחני להתקרב למצעד גאווה עם סכין. אני מקווה שזה חילחל לסיפור. אלוהים יודע שזה מה שאני הרגשתי בזמן הכתיבה.

ישנם כמה דברים שלמדתי בתהליך הכתיבה: קודם כל, כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי כיצד אסיים את הסיפור, וזה עלה לי בחודש של עיכוב. בהתחלה קראתי לזה "מחסום כתיבה", אבל כיום אני מבין שזה לא היה מחסום כתיבה, אלא פשוט חלק מתהליך הכתיבה הטבעי שלי: אני חייב לדעת איך יסתיים הסיפור כשאני ניגש לכתוב. כשהבנתי את שורש הבעיה והחלטתי על אופן סיום העלילה, הבעיה נפתרה. לפחות שני כותבים שאני מעריץ מתנהלים ככה, אז אני מניח שאני בחברה טובה.

דבר שני: קוראי בטא, קוראי בטא, קוראי בטא. הסיפור הוגש במסגרת סדנת מדע בדיוני ופנטזיה של רוני גלבפיש ועמד בפני שחיטה מסיבית של כל המשתתפים. זה עשה לו רק טוב, וממש הקפיץ אותו בכמה רמות. בנוסף, הראיתי אותו לכמה אנשים מחוץ לסדנה. ענבר ועדו – אתם קוראי בטא (ואנשים!) יקרים. תודה.

אני חייב להודות בפעם המי יודע כמה למנטורית הקבועה שלי, רוני גלבפיש, אשר העמידה לרשותי סדנת כתיבה שלמה כפלטפורמה לביקורת על הסיפור ונתנה לי, כרגיל, עצות מאלפות. תודתי הניצחית לאהוד מיימון אשר (כמו ב"משותקת") ערך אותו ללא רחם והראה לי איפה אני נופל (בתקווה שלא אפול שוב). מוסר השכל: אם לא תיעזר באנשים חכמים ממך, אתה פשוט לא תגיע לשום מקום.

את הסיפור הזה היה לי קשה לכתוב, בעיקר בגלל שכתבתי אותו בהשראת אירועים אמיתיים. אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לכתוב סיפור כזה שוב.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

באתר של כנס "מאורות 2015" – ממש כאן.