הומור

מעשה בקדיש

מעשה במורדוך ציגלוביץ', אזרח שומר חוק, אשר התייצב לאזכרה בבית עלמין מטופח ומלבלב.

והימים ימי קיץ לחים וקופחים, והשעה היא שעת אחר צהריים שמשית. מורדוך עמד ליד המצבה והשתתף בחגיגת האבל כאחרון האזרחים הממושמעים.

אולם לצערו הגדול של מורדוך, חלה הקפדה יתרה במנהגי המקום. "קיבינימט," הוא זעק בליבו, "לא זאת בלבד שהמנוחה היקרה אחזה בשם ארוך ובלתי ניתן להגייה, הרי שהמשפחה היקרה מתעקשת לאיית את כולו עם אותיות מפסוקי התהילים, ללא קיצורים!"

ובעוד גואה במורדוך התַּבְהֲלָה, נוכח הוא לדעת שהמשפחה האבלה (שלא ידעו עוד צער, אמן) יימח שמם וזכרם מתעקשים, ברוב עזות מצח, לאיית גם את שמות הוריה של המנוחה (שלא רק שאת שמה המלא לא זכר, אלא אף תהה מי לעזאזל נתן לה הורים). והלוא זהו מצב בלתי נסבל! מורדוך רקע ברגלו רקיעה עדינה על הקרקע, ומבלי משים שבר את השפיץ של מקום מנוחתו הניצחית של יעקב בוסקילה ז"ל, מי ייתן ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים בעלי השם המקוצר, או אלה שבני משפחתם נוטים לערוך טקס משופר, ורצוי בשעות הבוקר המוקדמות, עת השמש אינה קופחת ואין גם צורך לחלק את היום המזורגג לשניים, כי למי יש זין לצאת לבית העלמין באמצע היום?

בעוד הוא סובל ומתאונן, חש מיודעינו הקרבן טפיחה קלה ונימוסית בכתפו. סבב מורדוך והאיש הנכבד שנגלה לידו ביקש, אם הדבר אינו קשה, שיבוא למצבה של בת דודתו הצנועה (זכר צדיקה לברכה) על מנת להשלים מניין. מיד לאחר שסיים לקלל בליבו את הכלבתא שהתפגרה זה מכבר, נענה מורדוך לבקשה היהודית שהרי איש שומר מסורת הוא ופראייר מארץ הפראיירים, ומיהר לנטוש את מסיבת האשכבה של האירוע אליו הוזמן.

ובתוך 5 דקות, הסתיימה האפטר פארטי המאולתרת של בת הדודה העלומה. להפתעתו, נוכח מורדוך לראות כי היה זה אירוע זריז מאין כמותו. תהה לו מורדוך על האיוורור המבורך לו זכה. מזווית עינו ראה כי האירוע רב הנפגעים של משפחתו הרחוקה-אךלארחוקהמספיק עדיין לא הסתיים. בלבו אמר אומר כי לא יחזור לאזכרה המתמשכת להכעיס, וכי יעשה הכל על מנת להעביר את זמנו בסקס, סמים ותהילים בכל אחד ואחד מהמניינים החסרים בפרדס המצבות.

מייד פצח היהודי הנכבד ושומר המסורת במסע נרחב בשדה הנפטרים הנשכחים, והציע את שירותיו כמשלים מניין מקצועי מן המניין.

לנגד עיניו המשתאות של מורדוך נגלה עולם שלם נסתר מהעין, ובו משפחות חסרות, אזכרות רצופות מאחרים כרוניים, מנוחים גלמודים ונכדים היודעים בליבם הדואב כי הם אלו אשר יצטרכו להסיע את סבתם הסנילית בחזרה לביתה, וכי למרות הכל לא ניתן יהיה להשאירה על המצבה כפי שקיוו (למרות שהתנאים הפיזיים והביולוגים הבשילו לכך עוד בימי פלישת אלנבי).

מורדוך מיהר לברך את אותם אומללים אשר ניקרו בדרכו. לצד הקדישים וה"אָמֵנים", נתקל מורדוך בשיחות חולין בשפע. באזכרה אחת קנה רכב, אותו מיהר למכור ברווח נאה בזו שאחריה. את עלמת החן אשר סטרה לו בשלושים של מר בן חמו זצ"ל, מיהר לשדך לעלם החמודות שהיה אחיינו של פוחצ'בסקי זצ"ל אשר רק עתה נקבר – זו הייתה סעודת המצווה העולצת ביותר שראה. גב' בטיטו קיבלה ממורדוך שלל טיפים לבחירת מצבה ראויה, אותם שמע מהבת של איפרגן ז"ל שקיבלה את השיש במחיר מבצע. היה זה אכן יום מלא הרפתקאות, ריגושים ומעשי חסד.

מיהר מורדוך בחזרה לאירוע משובב הלב אלו הוזמן מלכתחילה, בדיוק ל"אָמֵן" האחרון עתיר האקסטזה. ובעודו עומד, מוקיר תודה לאל על מזלו הטוב ועל יום מלא הרפתקאות, שוב חש טפיחה קלה ונימוסית בכתפו. "בשמחה!" אמר בצהלה מורדוך לעלם הנחבא אל הכלים ומיהר למקום הפגר.

"רק אותיות נשמ"ה, תודה לך איש רב חסד!" אמר העלם רב הנימוס. עוד לא סיים לומר מורדוך שאין בעיה ו"משתתף בצ…" וכבר פצחה מקהלת האבל בסמפוניה עשירה ועתירת הרמוניות אשר אייתה את שמה המלא של הדודה, אביה, אמה, דודיה וחיית המחמד שלה, כולל ניקוד רש"י. גם מורדוך מיהר לאיית בליבו: את ה"כ" וה"ו", וכן את ה"ס" וה"א", את ה"מ" החמקמקה וכמובן את ה"ק" השובבה ועתירת החן.

השמועה אומרת, ידידיי, כי מורדוך סיגלוביץ' עדיין עומד במרכז רחבת הגוויות, כאחרון נציבי המלח, מייחל לסיום הקדיש. המסכן מייחל לקדישו שלועצמו, ובליבו בקשה אחת קטנה: אנא מכם, במחילה, אימרו עליו גם "קיבינימט".

תודה.

רשומה רגילה
הומור

מחלקת הגוויה

יוסף ניסה לזהות את הגופה של אביו, אבל לא הצליח (בעיקר כי זו לא הייתה הגופה של אביו).

חוץ מזה הכל כבר היה מתוקתק: בית העלמין, המשפחה בחוץ, הקור המקפיא, גיסו, משה, שעמד בפינה חדר הטהרה (בשביל הסולידריות) ועובד החברה קדישא המסור שעמד אתו ליד הגופה ונזף באשתו בסלולרי על זה שהיא מתקשרת אליו באמצע העבודה. "תתקשרי בקדיש פעם הבאה, כשאני יכול לענות ואף אחד לא ישים לב."

יוסף כחכח בגרונו. משה השיב בכחכוח משלו (בשביל הסולידריות) ואיש החברה קדישא (שאיני יודע מה שמו, אז פשוט אקרא לו "קדיש" במלעיל) כחכח אף הוא, אך לא בשביל הסולידריות אלא כדי לפלוט מוכטה.

"סליחה, אבל…" החל יוסף לדבר ונקטע עד מהרה על ידי המוכטה של קדיש. "אהמ.. כלומר… יש לי בעיה."

"אני יודע, אדוני, לכולם יש בעיות. בשם החברה קדישא אנו משתתפים בצערך."

"גם אנחנו, יוסף." אמר משה (בשביל הסולידריות).

"אני יודע ותודה," ענה יוסף בהיסוס, "אבל… זה לא אבא שלי."

הסולידריות של משה לקחה מנוחה לכמה רגעים, כדי שמשה יוכל לצעוק "מה זה?!", בזמן שהסלולרי של קדיש חזר לצלצל אבל הוא העדיף להתעלם ממנו ולחנוק את יוסף עם העיניים.

"אדוני, אתה עושה ממני צחוק?"

"שום צחוק. זה לא אבא שלי."

"אתה בטוח?"

"אני חושב שאני בהחלט יודע לזהות את אבא שלי."

"רגע אחד," התערב משה, "יוסף… אתה בטוח?" (סולידריות).

"לגמרי."

"אתה יודע," אמר קדיש, "הם משתנים אחרי שהם מתים. יש טהרה וכו'."

"אני די בטוח."

קדיש הזעיק באופן מיידי את הבוס שלו, שמפאת חוסר בקיאותי בפרטים אקרא לו "קדיש 2". קדיש 2 היה מאוד נסער לשמע החדשות המדאיגות.

"אתה עושה ממני צחוק?"

"חס וחלילה."

"אתה בטוח?"

"לגמרי."

"אתה יודע, הם משתנים קצת אחרי שהם מתים, זה…"

"זקן."

"מה זקן?"

"לאבא שלי לא היה זקן. לזה יש."

קדיש וקדיש 2 יצאו מיד מהחדר להתייעצות קצרה, על מנת לבחון את שלל האופציות לטיפול במקרה המסובך. משה המשיך להפגין סולידריות עם הרבה "שיט" ו"אני לא מאמין". לבסוף חזרו הקדישים עם המסקנה המדהימה כי יש לחזור עם הפגר החשוד בחזרה לבית החולים, על מנת לברר האם הוא הפגר הנכון, או שמא יש לגרש את המסתנן בחזרה לארץ מוצאו.

משה ישב ליד נהג האמבולנס וקדיש בנסיעה לבית החולים. משה לא הפסיק להגיד "זה לא קורה" וקדיש לא הפסיק לומר "בחיים לא קרה דבר זה, אתה מבין?!". יוסף העדיף לשבת מאחורה, ליד המנוח השגוי. שררה ביניהם שתיקה מביכה.

הם הגיעו לבסוף לבית החולים, למחסן הגוויות, שם קיבל את פניהם העובד האחראי.

"מה זה?!"

קדיש ניסה להסביר לו את המצב המסובך והצביע על יוסף.

"אתה עובד עלי?"

"לא."

"אתה בטוח?"

"כן."

"אתה יודע, הם משתנ…"

"לאבא שלי אין זקן, לזה יש."

"אז מה? שיער צומח גם אחרי המוות, זה ידוע."

"אתמול אבא שלי היה חלק לגמרי ואחרי גילוח. לזה יש זקן. איך זה צומח אחרי יום?"

"אדוני, זה לא אני אמרתי. זה מדע. אני לא מתווכח עם מדע."

לבסוף גם מחסנאי הפגרים נאלץ לקרוא לממונה עליו מטעם הנהלת בית החולים. דוקטורפרופסור הגיע די מהר, ודרש במפגיע לדעת על מה כל המהומה. אז המחסנאי הסביר לו.

"אתה עושה ממני צחוק?"

"לא."

"אתה…"

"בטוח לגמרי."

"כי הם משת…"

"זקן."

למשמע מילה זו, חווה הדוקטורפרופסור אביונה כפולה ומשולשת, שהרי הדוקטורט עליו שקד בצעירותו באותה אוניברסיטה עתירת יוקרה ואנטישמיות, עסק בקצב גדילת שיער על פגרים מתים ומתים למחצה. אץרץ לו הדוקטורפרופסור, ובחדווה גדולה מיהר לשרטט על הלוח, הקיר, השולחן, מסך המחשב והגווייה את עיקרי מחקרו, אשר גולת הכותרת שלו הייתה נוסחה מדהימה ביופייה לחישוב אורך הזיפים ביחס לימים שחלפו מאז נפח הפגר את נשמתו. ובדיוק ברגע בו עמד לצייר על מצחו של יוסף את האינטגרל שהיווה את שורת ה"מ.ש.ל." של פסגת הקריירה שלו, פלש לחדר הגופות מתמחה צעיר והצהיר חגיגית כי הגופה אשר נשלחה ללוויית אביו של יוסף הייתה אכן שגויה, מפאת חוצפתם של שני הפגרים אשר העזו לעשות שימוש במספרי זהות השונים אחד מהשני בשתי ספרות בלבד.

לאחר הטלת הפצצה ומספר זעקות חמס (גם משה תרם את חלקו, למען הסולידריות), הסתגרו דוקטורפרופסור והמחסנאי להתייעצות רבת משקל, בסופה הוחלט כי הגווייה אכן תוחלף, למרות שקיים עדיין סיכוי שיוסף לא זיהה אותה נכון ובאופן כללי הוא נראה להם אדם מעט פזור דעת.

הגווייה (הנכונה, ככל הנראה) פצחה במסע חגיגי בחזרה לבית העלמין. אחוות הגופה נשאה את המטען הרגיש בחזרה לרכב החברה קדישא בתרועות גיל והתלהבות. מקץ שעה וחצי הונח הפגר בקבר בעומק תקנילקול תשואות המוזמנים אשר הועילו בטובם לחכות על אף הקור. כולם השתתפו בשמחה ובהילולה כל אותו הלילה.

חוץ מיוסף, שהיה עצוב כי אבא שלו מת.

רשומה רגילה