הקול הפנימי

המזרקה המכוערת ניצבה על במת מוגבהת והשקיפה על שני הרחובות הראשיים שהצטלבו מתחתיה. דומה כי הרעש שבקע מהרחוב הסואן, אפוף העשן, התאמץ להסתירה מהעולם. ועדיין, עמדה המזרקה, מתריסה בפני…

יאללה, הרדמת אותי.

רגע… מי אמר את זה?

אני, אני אמרתי את זה. אולי תכתוב משהו אחר? הסיפור הזה לא הולך להשתפר.

אבל…

אמרתי שהסיפור הזה לא הולך להשתפר, כמו זה שהתחלת לפניו וזה שאתה הולך לכתוב אחריו. מהשולחן של העורך ישר למגרסה.

רגע אחד! מי אתה?

נו מי נראה לך?

זה לא יכול להיות… ה… הקול הפנימי שלי? זה אתה?! אבל… השתמשתי בסדנת כתיבה ופורנו כדי לגרש אותך!

הא הא הא! אבל עכשיו חזרתי, חזק יותר וגדול יותר מאי פעם!

אתה לא תצליח הפעם! הסיפור הזה יהיה כתוב טוב, הוא יהיה…

חרא מזוקק, טקסט מגוחך, שק איגרוף של קוראי בטא.

תפסיק לבלבל את המוח. אתה יודע שפירסמתי כבר שני סיפורים ויש גם עוד אחד בדרך, שכבר עכשיו נמצא בערי…

הוא יהיה חרא.

איזה חרא, מה חרא?! הוא התקבל לפירסום וכבר בעריכה!

באמצע העורך יתחרט.

זיבי יתחרט.

סמוך עלי.

לא יתחרט.

יתחרט, תאמין לי, ולא תכתוב אצלו יותר. גם פעם קודמת הוא התחרט, אבל הוא פירסם כי לא היה לו נעים ממך, זה הכל.

איך זה שאף פעם אין לך מילה טובה?

חביבי, אני אומר רק את האמת.

מה אמת, איזה אמת? אתה כל הזמן אומר את אותם הדברים, בלי שום ניתוח ריאלי של הסיטואציה הנתונה.

נו, ואני עדיין צודק בחלק גדול מהזמן!

בקיצר, אתה כמו שעון עומד.

מבחינה מתמטית, שעון עומד מדייק יותר פעמים ביממה משעון מפגר.

לא הבנתי.

זה בגלל שגם במתמטיקה אתה חרא.

על מה אתה מדבר?! עשיתי תואר במדעי המחשב, היתי מצטיין דיקאן!

הצחקת אותי. תואר של מכללה, גם כן תואר. חוץ מזה, גם הם התחרטו אבל לא היה להם נעים.

זה פשוט לא יאומן. בכל פעם שאני נכשל אתה צודק, ובכל פעם שאני מצליח אתה אומר שזה היה בטעות.

רואה? קול פנימי, או לא קול פנימי?

ותגיד לי, למה אתה בכלל מופיע בפונט נטוי?

אנא עארף? זה אתה שמנהל שיחות עם ישות דמיונית על הוורדפרס, תגיד לי אתה. גם אני לא מבסוט, תאמין לי.

כן, אני בטוח.

הבנתי אותך. רגע אחד אתה משחק אותה נעלב, רגע אחרי זה אתה לועג. ככה זה אצל הכותבים? יש לך מושג כמה קשה אני עובד?

איזה עבודה קשה אתה עושה כבר?

יש לך מושג עם איזה קול פנימי אני צריך להתמודד?

רגע… אתה רוצה לומר לי שלכל קול פנימי יש גם קול פנימי?

עכשיו אתה מבין מה הולך פה? איזה ריזיקות אני לוקח? תגיד לי, אולי פשוט תכתוב איזה "הוא והיא" מעפן ונסגור עניין?

אהא! אז אתה מודה שיש משהו שאני עושה כמו שצריך!

קיבינימט, עכשיו הקול הפנימי שלי ייכנס בי. אין לך לב?

תקשיב, בוא נעשה עסק. במקום "הוא והיא", אני אכתוב על השיחה הזו, אוקי? נעשה מעין דיאלוג קומי על כותב הנאבק בבעיות הדימוי העצמי שלו. מה אתה אומר?

פשיייי… צ'מע, הרעיון הזה שלך…

יעבוד, הא?

…ממש דרעק. רוב הסיכויים שזה יהיה כישלון אדיר, אולי הכי אדיר שלך.

מה זה?!

נקודת אל חזור של שפל יצירתי.

סססעמק, איזה מין קול פנ… אה רגע.

נו מה אמרתי לך? קול פנימי, או לא קול פנימי?

לך לעזאזל.

אחלה, שמח שיכולתי לעזור. יאללה, לפחות ירדנו מהקטע של לכתוב את הדיאלוג המגוחך הזה.

אה, לא ממש. הנה, כבר כתבתי הכל.

מה זה?

הנה, תראה.

לך תזדיין, טוב?

הוא והיא #13

הוא: מאמי, אני צריך להתייעץ איתך.

היא: לא עכשיו, אני בשיחת ניחומים. חברה שלי במשבר.

הוא: מצויין, אז יש לך זמן בשבילי.

היא: היא נפרדה מחבר שלה, דביל.

הוא: אז תראי, הסתיימה הסדנה.

היא: אף פעם לא הסבירו לך את החשיבות של ניחום חברה אחרי פרידה?

הוא: את חושבת שקבוצת כתיבה תתאים לי? אני ממש מתלבט בין קבוצה לכתיבה סולו.

היא: סולו. הממ… סולו… כן, זה כמו שהאן סולו ינחם את לוק על אובדן היד שלו. הנה, זה החשיבות זה של ניחום חברה!

הוא: אוי ואבוי, לא היה לי מושג! ספרי לי מיד על החברה הזאת שלך!

היא: חבר שלה נהיה קנאי והיא זרקה אותו.

הוא: באסה. אני ממש מקווה שזה לא יקרה לנו.

היא: אל תדאג, זה בחיים לא יקרה לנו.

הוא: באמת? ואו, זה ממש נעים לשמוע את זה.

היא: תראה, ברור שיש מתחים מדי פעם.

הוא: נכון.

היא: אבל למזלנו אנחנו מתחזקים נישואים פתוחים, כמו שאתה יודע.

הוא: כן, נכ… מה?!

היא: ואני כל כך שמחה שאתה תומך בזה מהרגע הראשון שהיינו ביחד.

הוא: רגע אחד!

היא: זה ממש חשוב שתהיה הבנה בין בני זוג

הוא: אבל

היא: …ובמיוחד בנישואים פתוחים.

הוא: 😐

היא: אז על מה רצית לדבר איתי?

הוא: על זה שהתרגילים הפסיכולוגיים שלך דוחפים אותי לקצה.

היא: מצוין, מה עוד?

הוא: שאני לא יודע אם להתחייב לקבוצת כתיבה או לא!

היא: אז מה? מקסימום תתחיל קבוצה ותפסיק. זה לא מונוגמיה.

הוא: לפי מה שאת אומרת, גם הנישואין שלנו לא מונוגמיה.

היא: רואה שלא צריך לפחד מקבוצות כתיבה?

הוא: המשחק הפסיכולוגי הזה לא מדליק אותי, אמרתי לך כבר!

היא: גם מנישואין פתוחים לא צריך לפחד. תראה כמה טוב זה עבד לנו עד עכשיו.

הוא: זה החינוך הקומוניסטי שדפק לך את המוח, נכון?

היא: תראה, קבוצות כתיבה זה כמו נישואים פתוחים

הוא: שטאזי. היית בשטאזי.

היא: בשני המקרים נפגשים עם עם אנשים יצירתיים לדיאלוג מפרה

הוא: היית חייבת לומר "מפרה"?

היא: …ואני ממש גאה בנו שאנחנו מתחזקים את זה, כל אחד בדרכו שלו.

(פאוזה)

הוא: רגע, מה את אומרת לי בעצם?

היא: שתצא כבר מהבית המחורבן ותלך לכתוב עם עוד אנשים! אתה עולה לי על העצבים!

הוא: אזאין נישואים פתוחים?

היא: תלוי בישיבת השטאזי הבאה.

הוא: לפחות תגידי עלי מילה טובה?

היא: אל תדאג. במקרה הגרוע תקבל שיחת ניחומים.

רסיסים מעולמות 2016

כנס! עולמות! מפגשים! גיקים!

אלה היו המילים שזעקתי בחודשים האחרונים ללא הפסק, עד שמלכת היופי זרקה אותי מהבית. מטבע הדברים נותרתי בחוסר מעש ולכן לא הייתה לי ברירה אלא פשוט ללכת ל"עולמות", הידוע למעשה כאחד משני כנסי הגיקים המרכזיים בחוה"מ פסח (השני הוא, כמובן, "ביגור" העוסק במשחקי תפקידים). אז הלכתי, לאחר שהובטח לי כי הורחקו משם אורחים לא רצויים. להלן רשמיי מכמה וכמה חוויות בכנס.

חם

אז הדבר הראשון ששמתי לב אליו ביום הראשון של הכנס, היה החום הבלתי נסבל (כ-38 מעלות צלסיוס). העובדה שבחרתי, מכל החולצות שבעולם, דווקא את חולצת "משחקי הכס", שהסלוגן Winter is Coming חקוק עליה, הייתה בעוכריי וזכיתי לקריאות ביניים משועשעות מכמה וכמה מכרים שפגשתי שם. כן, רבותיי, אני מודע לאירוניה, אבל במחילה מכם: זו חולצת הכנסים שלי. אני לובש אותה בערך 2-3 פעמים בשנה. גם לי מותר ליהנות ממנה מדי פעם… מה, לא? עכשיו אתם סתם רעים.

שלולית

בכניסה לאירוע הראשון (על כך בהמשך) נתקלתי בשלולית. לשלולית היו משקפיים, והיא הייתה מאוד חביבה. לשלולית קראו הלה הראל ולמי שאינו יודע, היא אחת ממארגני הכנס. גם היא סבלה מהחום, ולכן נאלצה להגיע באותו מצב קיומי של שלולית. אני מקווה שהפיזיקאים הרבים שנכחו בכנס מצאו כיצד להחזיר אותה למצבה הרגיל כי, בואו נודה בעובדות, אנו צריכים שלוליות… כלומר מארגנים, גם לכנסים הבאים. תודה.

פאנפיק

האירוע הראשון בו נכחתי היה "יצירות מעריצים" המדובר והמבוקש עד מאוד, וזאת מפאת חברי הפאנל: רותם "רוחות ערים" ברוכין, לי "Frozen is the New Black" להב, גיא "הרועה האחרון" בוסקו, אביב "ואו כמה קומיקס!" אור והמנחה גלי "אימת הפאנלים" גולן. הפאנל עסק בפאנפיק, פאנארט, פאנדומים וכל מה שביניהם ובפרט במה שמייחד או מגדיר פאנפיק.

הקהל הונחה באופן מיידי לשמור שאלות לסיום ההרצאה, אלא אם כן מדובר בשאלות ממשממש חשובות. "במידה וישאלו, בכל זאת, שאלות לא חשובות," כך ציוותה גלי, "מי שיושב ליד שואל השאלה יקפיד לגרשו החוצה לאלתר." וכך הושלט סדר נוקשה בממלכת וסטרוז על ידי האישה היושבת על כס הברזל.

הורגשה התלהבות רבתי כאשר הועלה הנושא הניצחי: "קירק וספוק – קוים לאופיה של הדחקת זוגיות גאה ומלבלבת ואיך, קיבינימט, רודנברי לא הבין את זה לבד".

הורגשה מתיחות כשהסאונד עשה בעיות. אני רק אציין שדדפול היה אחראי עליו. כן, אני שומע אתכם צועקים: "אידיוט, זו הייתה מתנדבת לבושה כמו דדפול, והקוספליי היה עשוי בכישרון!" אבל אני מעדיף לחשוב שזה אכן היה דדפול, ובמחילה מכם – נא לא לדווח לרשויות. תודה (ובהערת אגב: דדפול סאונדמן – מה ציפיתם שיהיה, אלוהים אדירים?!).

הורגשה פאניקה כשגלי זרקה משפטים כמו: "אין דבר כזה סנטה קלאוס" ולאחר מכן הציעה להרוג את מרי סו, ההורים שלה, המשפחה שלה והכותבים שלה. הפאניקה הורגעה על ידי כל מי שישב ליד מי שנכנס לפאניקה, וכך כס הברזל השליט שוב סדר בממלכת האנרכיה.

סיכום אירוע: אל. תבקשו. שירותי. סאונד. מדדפול. כי אחרת לא יהיה סאונד, והמיקרופון יתלכלך בצ'ימיצ'נגה, וזה סתם מבאס.

שנתון

כותבים יקרים! איפה אתם? בערך בתקופה זו של עולמות (ובאופן כללי לקראת הקיץ), מגיעה אטאט לקיצה תקופת שליחת הטקסטים לשנתון האגודה "היה יהיה". מטבע הדברים, כשנתקלתי באהוד מיימון, עורך האסופה ועורף ראשים של כותבים, שאלתי אותו מתי הוא יספיק לעבור על הטקסט שלי. מסיבה שאינה ברורה הוא החוויר, לחש "איך מצאת אותי?" ונעלם. אחריו נצפו כותבים נוספים במרדף.

תעשו לי טובה, אפשר לחשוב עד כמה הוא עסוק בתקופה הזו של השנה. זה בסך הכל כנס גדול, שהוא תרם לו כמה תכנים ואולי פאנל אחד או שניים, תוך כדי שהוא צריך לתחזק את אתר האגודה ובמקביל לאסוף חומר לאיזושהי אסופה שצריכה להיסגר במהלך החודש הקרוב. נו באמת.

כיפאק היי

מישהי אספה ממני "כיף" (High Five). הייתה לה חולצת משחקי הכס, והיא טענה שהיא אוספת "כיפים" מכל מי שלובש אותה חולצה כמו שלה. נתתי לה, אבל רק בגלל שלא רציתי לגמור כמו רוב סטארק.

קול

לעולם לא תהיו מגניבים כמו אבא שהביא את ילדו הפעוט לכנס, כשהוא לבוש בחולצה עם סמל הרובוטריקים.

עו"ד

אני אוהב את ההרצאות של מרק לייזרוביץ'. מרק הוא עו"ד במקצועו אשר אוהב לתת זוית משפטית ליצירה ספקולטיבית. באייקון האחרון, הוא דיבר על כך שהאקטוארים של חברות הביטוח הם, למעשה, התגלמות מודרנית של הפסיכוהיסטוריונים מיצירתו של אייזק אסימוב. הפעם הוא הירצה על הצד האפל של המנגנון השלטוני בעולמו של הארי פוטר.

היה כאן הכל. ציון "אפס בדמוקרטיה" לפי מדד האקונומיסט, הזנחה חברתית של חבל הענקים (אותו הוא פשוט השווה ללוד), שר קסמים המכהן בתפקידו כ-20 שנה ("ביביוקרטיה"), עינויים/טילטולים באזקבאן, וגולת הכותרת של ההרצאה: השוואה בין הגנת ה-Imperium Curse לקו הגנה של פושעים נאצים במשפטי נירנברג וכן למשפט אייכמן. הוקרנו קטעים מרתקים ומצמררים מסרט התעודה "הספציאליסט", המראה את אייכמן כפקיד עלוב, באופן הסותר את הנראטיב המצייר את אייכמן כמפלצת שאין שני לה. יש לי נקודה להעלות כאן… אבל היא תחכה לסוף הפוסט. חכו בסבלנות.

20 שנה

למי שלא יודע: השנה חוגגים 20 שנה לאגודה. שווה פאנל, לא? חברי הפאנל: דידי חנוך, ענבל שגיב נקדימון, אביגיל נוסבאום. מנחה הפאנל: אהוד מיימון.

נסקרה התקופה שלפני האגודה (מה שהמשתתפים כינו ללא הרף "היסטוריה וארכיאולוגיה") וכמובן תקופת האגודה עצמה. הועלו זיכרונות מפורום אורט, IOL ועוד כמה דברים באמת עתיקים שהעלו מבוכה בקרב הצעירונים אשר בקהל. יצוין כי ענבל כתבה בעברה תזה מרתקת אודות היסטוריית המד"ב בישראל, והיא אכן הייתה כר בלתי נדלה של אינפורמציה בנושא.

אביגיל נוסבאום (ובאמת לא ידעתי זאת לפני הפאנל) היתה לא פחות מהעורכת של Strange Horizons ואף היתה מועמדת להוגו על עבודתה בתחום. אגב, לאחרונה היא כתבה באתר האגודה מאמר מרתק הסוקר את ג'סיקה ג'ונס – מומלץ!

דידי חנוך היה דידי חנוך, וטוב שכך (נו באמת, מי שצריך שאכתוב עליו הסברים כנראה לא קורא את הבלוג הנכון).

נובה

אגב דידי – קיבלתי את התמורה שלי מ"פרויקט נובה"! ווהו!

dlUzRQpY

שיח סופרים

רוני גלבפיש ויואב אבני ניהלו שיחה נעימה אודות כתיבה. השיחה היתה נעימה עד מאוד, עד שנשאלה שאלה הנוגעת לדמויות שאינן משתפות פעולה עם המחבר. עד מהרה התחוללה תגרה בין רוני ויואב לבין דמויות יצירי דמיונם, וההרצאה הסתיימה באירוע רב נפגעים.

מוסר השכל: סופרים הם עם מוזר. וחמוש.

מארוול

שירה סלימי העבירה הרצאה אודות הקומיקס (ולא הסרט!) Civil War של מארוול, או כמו שהיא הציגה זאת: "הליך הגירושין הקשה ביותר בהיסטוריה".

אז ככה: קודם כל הרצאה פשוט מרתקת. למי ששקוע בקריאת הקומיקס ולא מסתפק בצפייה בסרטים, זו הייתה לא פחות מחגיגה. אבל, תשמחו לדעת שגם עצלן קולנוע כמוני נהנה לא פחות. הקומיקס נסקר עם מינימום ספויילרים, ונבחנו סוגיות של פרט מול כלל, חוק מול צדק, ו…

וכאן אני מגיע לדבר השני שרציתי להגיד, אך בדומה להרצאה של מרק אני מעדיף לשמור את זה לסוף.

דמיאן

מה עוד אוכל לומר על דמיאן "כבר ברחם ידעתי להרצות" הופמן?

השנה הוא הירצה על העונה הראשונה (והמחורבנת) של "מסע בין כוכבים: הדור הבא". לא אכביר במילים – זו הייתה פשוט הרצאה מצוינת, בה נבחנו הרקע והסיבות למחורבנותה של העונה. נרשמה הבעת סבל תמידית מצידו של פטריק סטיוארט המסכן.

מקום בו לא היינו מעולם

אם דמיאן סקר את מה שהיה, שמוליק לוטטי ואיריס מזור סקרו את מה שיהיה: סדרת הסטאר טרק החדשה שאמורה לעלות לאויר ב-2017, וכן שלל התיאוריות שרצות ברשת אודות הסידרה. למעשה, גם כאן (בדומה לדמיאן) נסקרה ההסטוריה של סטאר טרק לדורותיה, אם כי כמובן יותר באריכות, ודמותה המשוערת (והלא ידועה, למעשה) של הסדרה החדשה נמדדה באופן יחסי מול דברים שכבר היכרנו בסדרות הישנות. שמוליק ואיריס פשוט ניסו להקיש להיכן אנו הולכים, ומה החזון הגדול הבא של היקום המרתק (והכל כך ותיק) הזה.

חלק מההרצאה נסב על ליהוקים אפשריים. אם אתם שואלים אותי: שימו את טיריון לאניסטר כקצין האבטחה ואת דאנירייז טארגריין כקפטן, וסגרתם עניין.

חובבי סטאר טרק נהנו, מטבע הדברים.

גם פה היה לי משהו לומר… אך בדומה למרק ושירה, ארצה לשמור את זה לסוף.

כדורגל והיצירה הספקולטיבית

כשחזרתי הביתה, התבשרתי על ידי מלכת היופי, כי הגמדה הנסיכתית שלנו שיחקה כדורגל עם כמה בנים שפגשה בפארק ודי קרעה להם את הצורה. השיחה נסובה, עד מהירה, על למה יש הורים אשר מונעים מהבנות שלהן לשחק בכדורגל או כל ספורט "גברי" אחר.

וזה הזכיר לי משהו.

די מהר נזכרתי כי נכחתי בשיחה זהה (לגמרי!) עם איריס מזור ועוד כמה אנשים חביבים, בסיום ההרצאה על הסדרה החדשה של סטאר טרק. גם שם סופר על תופעה מדהימה ובה הורים מושכים את ילדותיהן (לפעמים אף בכוח) ממשחקי כדורגל של ילדים אחרים, מפחד שמא הן יצטרפו למשחק. הגענו לנושא הזה דרך שיחה אודות האופן בו ילדות מנותבות מינקות לעיסוקים הנתפסים כ"נשיים" וחס וחלילה לא "גבריים". ולנושא הזה הגענו דרך השיחה הכל כך רלוונטית הבאה: מדוע חשוב שהקפטן הבא של "אנטרפרייז" יהיה אישה ולא גבר, וזאת במיוחד בעידן ההסגברה, גיימרגייט ו-Sad Puppies. הבדיחה על ק'אליסי מקודם לא הייתה מקרית.

וגם זה הזכיר לי משהו. שירה סלימי הזכירה, כבדרך אגב, את האופן בו צריך (או לא צריך) להתייחס לגיבור על העושה שימוש לא אחראי בכוחותיו, או נשקו, במקום ציבורי ועקב כך נפגעים אזרחים לא מעורבים. האם גם בעדו ייערכו הפגנות שיאורגנו על ידי "הצל"? ומהי אחריות המנגנון השלטוני ביחס לאחזקה של נשק קטלני כל כך בלב אוכלוסייה אזרחית?

וגם זה הזכיר לי משהו. זה הזכיר לי את מרק מדבר על שלטון של אותו אדם כבר כ-20 שנה, על עיתון (בואו נקרא לו: "הישראלי היומי") שלמעשה משמש כשופר השלטון, על דמוקרטיה שלמעשה לא נראית כמו דמוקרטיה, על בית כלא שמשמש כסות לעינויים מוסדרים ולא חוקיים בחסות השלטון ועל משמעות ציות לפקודות לא חוקיות ומעמדן המשפטי.

גבירותיי ורבותיי: המציאות העזה להזדחל לאטה לכנס האסקפיסטי שלי (כן, אני מודע לכך שזה לא הכנס שלי. תזרמו איתי) וזה דבר לא פחות מנפלא.

הכנס הזה (וגם אייקון, מאורות ומה שביניהם) אינו רק על קוספליי. כלומר, ברור לי שיש אוכלוסייה לא מבוטלת של אנשים שמפיקה הנאה מהפאן הטהור בקוספליי וכן שהקוספליי, כמוטיב ויזואלי, מהווה כיום את חזות הכנס, אבל אני רוצה להאמין שיש משהו מעבר לכך, במיוחד אצל החבר'ה הצעירים שגודשים את מתחם "אשכול".

עומד לו מרק לייזרוביץ', ויוצק רפרנסים למציאות הישראלית המדכאת לתוך אחד הפאנדומים הפופולריים ביותר בהיסטוריה. מולו יושב קהל המורכב באופן כמעט אבסולוטי מנערים ונערות מתחת לגיל 18, ובמקום להשתעמם, או פשוט לקום וללכת, הם נשארים. ומקשיבים. ומעכלים. ויוצאים אחרי ההרצאה עם מחשבות ותובנות. הם יגיעו לדעה כלשהי על מה שאנו קוראים לו "המצב", באופן יותר מושכל מכפי ש"פגוש את העיתונות" הפופוליסטית אי פעם תאפשר להם.

אני הולך לכנסים כבר כעשור. לפני כן לא הלכתי – פשוט לא היה לי עם מי. למעשה, רק בשנה האחרונה התחלתי ממש להכיר שם חברים חדשים, וגם זה בעיקר דרך הכתיבה (טיפ לחיים: כשכותבים – פוגשים אנשים מגניבים. בדוק!). מהבחינה הזו, רק בשנה האחרונה אני יותר מעורה בקהילה הזו ומבחין בדברים שלא הבחנתי מקודם. אני באמת לא יודע עד כמה המציאות זלגה לכנסים הקודמים ובאיזו מידה.

לעומת זאת, אני כן מאמין גדול בכוחה של היצירה הספקולטיבית לייצר דיון אינטליגנטי ולעודד את קהל הצרכנים שלה לחשוב, לעיתים באופן שיצירות המיינסטרים פשוט אינן מסוגלות לכך. תמרור האזהרה הגדול ביותר שייצרה הספרות במאה העשרים הוא "1984" של אורוול, אשר במשך שנים סירבו להכליל אותו תחת מטריית המדע בדיוני, פשוט מפני שהוא נחשב כ"ספרות טובה מדי" מכדי להיחשב ככזה. אבל הוא כזה, בין אם ירצו או לא. "שיר של אש וקרח" (ומקבילתה הטלוויזיונית "משחקי הכס") מעוררת ללא הרף שאלות על מהות השלטון, משחקים פוליטיים והמחיר המשלם על כך האזרח הפשוט, לצד דיון מעמיק על מלחמות, בין אם זו מלחמה במהלכים לבנים או בבני אדם. רוברט היינלין עורר דיון פוליטי ללא הפסקה במשך כל שנות פעילותו, גם כשספריו נשאו רוח פשיסטית, גזענית או סתם סקסיסטית. פיליפ דיק כתב ללא הרף על משמעות הקיום האנושי מול מציאות מתעתעת, בזמן שהארלן אליסון… טוב נו, הוא סתם אהב לעצבן אנשים. אבל באיזה כישרון, אלוהים.

הנקודה שלי היא כזו: אנחנו לא באים לכאן רק בגלל הקוספליי. אנחנו באים לכנסים האלה כדי להיות באותו חלל עם אותה קבוצת אנשים האוהבים לשנות דבר אחד במציאות המוכרת ולראות מה יקרה הלאה. אנשים האוהבים לחשוב בדרכים יצירתיות, מוזרות, מטרידות, אבל תמיד לא שגרתיות ומקוריות. ואף אחת מהן אינה משהו שלמדנו בשיעורי ספרות בבי"ס.

ואם מישהו יבוא אליי וישאל אותי "למה אתה הולך לכנסים האלה? למה אתה קורא את הספרים האלה? למה אתה כותב את הסיפורים האלה? זה הכל סתם דברים דמיוניים, לא אמיתיים, מטופשים, לא קשורים למציאות…", שכה אחיה, אני פשוט אתן לו סטירה.

ישראמן והמים הכבדים

עוד טקסט מסדנה. תזכורת: כבר הכרתם את ישראמן?

ניסיתי לעוף ישר לתוך המשרד של הקמב"ץ, אבל נתקעתי במשקוף. לעזאזל, עוד לא השתלטתי על הנחיתות. שלא לדבר על זה שהקמב"ץ ייכנס בי על שעוד פעם שרטתי לו את הכניסה למשרד שלו. "גם ככה המשרד נראה מגעיל," הוא נזף בי בפעם האחרונה, "אני לא צריך שתכער לי אותו יותר."

נכנסתי פנימה.

"היי דלית, מה המצ…" דלית דיפדפה בפייסבוק, כרגיל, לא הסתכלה עלי אפילו וישר סימנה לי עם היד להיכנס אליו. קיבינימט, לפחות תעיפי עלי מבט. אני גיבור העל הלאומי שלך, תכבדי אותי! מה אני, ראש הממשלה?

פתחתי את הדלת ונכנסתי למשרד הקמב"ץ. הוא ישב מאחורי השולחן שהיה מסריח מקפה שהתייבש. מאחוריו, על הקיר, היה עדיין הכתם השרוף מהיום שהתעצבנתי עליו כשנתן לי מת"ש על הגלימה. יריתי אז בעצבים עם ראיית הלייזר שלי על הקיר. לפניו, על השולחן, ניצב מחשב עם מסך בגודל של שני אבטיחים, בגלל שאף אחד לא חושב שצריך לתת ציוד נורמלי ליחידה שלנו.

אנחנו, באופן רשמי, יחידת הפראירים של ישראל. זו אפילו הגדרת התפקיד שלנו: "פיקוד ורישום אנשים ישראלים רבי עוצמה". מנכ"ל משרד הביטחון חשב על ההברקה הזאת. היה מסוכסך עם הקמב"ץ. כשהקמב"ץ קיבל את התפקיד עם הקמת היחידה, זו היתה הדרך של המנכ"ל להתנקם בו. מאז אנחנו מכונים "הפראי"רים". אני אמנם הפרא"יר הראשי, אבל הקמב"ץ נמצא מעלי – הוא זה שצריך לנהל את הקרקס הזה.

"שב, ישראמן."

התיישבתי. הוא לא הרים את הראש שלו מהשולחן.

"אתה יודע למה קראתי לך היום, ישראמן?"

מה לעשות? להעמיד פנים שאני לא יודע? אין מצב שאני יוצא מזה. המצח שלו מקומט מהרגיל, ואני מריח תה קמומיל מהספל שלו. הוא בחיים לא שותה תה. רק שחור, אלא אם כן קרה משהו.

"בגלל מנכ"ל משרד הביטחון."

"באמת? היה משהו עם המנכ"ל?" הוא הרים אלי את הראש סוף סוף. הגבות שלו היו מורמות.

"נו, מה העניין עכש…"

"שששש… בוא נעשה את זה בשיטה שלי, אוקי, ישראמן?"

נשמתי עמוק וקיוויתי שלא יהיה עוד כתם על הקיר.

"הוא התווכח איתי אתמול."

"באמת? על מה היה הויכוח, ישראמן?"

"הוא אומר שלא מילאתי טופס 27-ז לפני הגיחה לסוריה."

"מה אתה אומר? ומילאת טופס, ישראמן?"

"נו קיבינימט, מה אני פקיד במשרד הפנ…"

"שששש… בוא נמשיך לעשות את זה בשיטה שלי, אוקי, ישראמן?"

התחלתי לספור עד מאה. הוא הסתכל עלי סופר עד מאה. הוא חיכה שאסיים לספור עד מאה. סיימתי לספור עד מאה. הקב"ן שהצמידו לי כדי שילמד אותי לשלוט בכעסים הוא שרלטן מסריח.

"לא מילאתי, טוב?"

"אההההה!" כל פעם שהוא את ה'אההההה' שלו, הוא מלחין את זה רק כדי שמי שיושב מולו ירגיש עוד יותר מטומטם. "זה מאודמאוד מעניין מה שאמרת עכשיו. אבל אני עדיין מעט מתקשה להבין את מה שקרה אחר כך, ישראמן."

"אמרתי לו שאני לא עובד אצלו."

"ומה הוא אמר לך, ישראמן?"

"שכדאי לי לדבר איתו יפה, לפני שהוא יתקע לי את המלמ"ב עמוק בתחת."

"ומה ענית לו, ישראמן?"

"שהיה לי אתמול אירוע דומה עם אחותו ואני שמח ששנינו באותו ראש."

"ומה הוא ענה לך, ישראמן?"

"רצה שאתנצל."

"והתנצלת, ישראמן?"

"נראה לך? השתנתי עליו בקשת."

הוא נשם נשימה עמוקה, שירבב את השפתיים ועצם את עיניו. "חסר לי משהו, ישראמן."

"מה חסר? מה עוד אתה רוצה ממ…"

"חסרות לי שתי מילים כדי להשלים את האנקדוטה הציורית הזאת, ישראמן."

עברו עוד שלושים שניות של שתיקה מתוחה לפני שעניתי לו. "על אמת."

"בקול רם יותר, ישראמן."

"על אמת," הגברתי את הקול, "השתנתי עליו על אמת."

"איזה סיפור מקסים, ישראמן!" והוא החל למחוא כפיים, כמו שהוא עושה בכל פעם שהוא עצבני על מישהו שעשה משהו ממש מטומטם. "באמת, כל הכבוד! זה מסביר למה כל העולם מתקשר אלי מהבוקר, עד שהייתי צריך לנתק את הטלפון האדום מהקיר."

אלוהים, רק שלא יתחיל לספר לי על…

"סבא שלי היה איש חכם, ישראמן. היה לו פתגם: בחיים אל תשתין למעלה, למה בסוף זה יורד למטה ומתחיל להסריח."

חשבתי טובטוב על מה שעמדתי להגיד לו. "אני מבין, קמב"ץ. אתה בעצם אומר לי שאני צריך לשלוט יותר טוב בכעסים שלי כדי שלא אסתבך עם משרד הביטחון, נכון?"

"אני מתכוון שנמאס לי להסריח מהפיפי שלך, דביל. עכשיו עוף מפה, ולשם שינוי אל תשרוט לי את המשקוף."

זה היה הסימן שלי לקום, ללכת לדלת ולהתרחק משם לפני שהוא יקרקע אותי לתקופה בלתי מוגבלת. רגע לפני שיצאתי החוצה סובבתי את הראש אחורה. הקמב"ץ ישב מכופף ולידו ערימת מסמכים שהייתה הרבה יותר קטנה כשרק התקבלתי ליחידה. הוא התעכב על מסמך אחד מולו. לפתע הוא שמט את העט מידו וחפן את ראשו בשתי ידיו. שמתי לב כמה עיניו היו עייפות. לעזאזל, הוא לא היה כזה זקן פעם.

"מה קרה, ראובן?" הצלחתי לבסוף לשאול.

הוא הרים את ראשו אלי. כשהתמקדתי במסמך, ראיתי לפתע את הלוגו המוכר. יכולתי אפילו לזהות את החתימה. עוד פעם הוא יושב לקמב"ץ על הראש?

"אני לא יודע כבר, ישראמן. תאמין לי, אני כבר לא יודע מה לעשות איתו."

"זה האמריקאי, נכון? מה הוא רוצה היום, האפס הזה?"

הקמב"ץ חייך את החיוך העצוב שלו. "בוא נגיד שגם לו היו כמה דברים להגיד על הגיחה לסוריה. גם טופס 46-G באנגלית לא מילאת, נכון?"

"על זה?! על זה העלוקה יושב עליך?! עזוב אותך, קמב"ץ, שילך לאלף עזאזלים, ממתי זה מטריד אותך?"

"הוא שלח לי היום תמונה," מלמל הקמב"ץ, "הנה, תראה." הוא סובב אלי בקושי את מסך המחשב. האפס עמד ליד רחפת על קולית חדשה ונוצצת. אנחנו מתחננים לציוד הזה כבר שנה וחצי, וההוא רק עושה פיפס ומקבל את זה מיד. "אתה מבין?" המשיך הקמב"ץ, "הוא קודם יורד עלי ברמה המקצועית ואחר כך, כדי לסובב את הסכין עוד יותר, עוקץ אותי עם זה."

עמדתי שם, רועד מעצבים. הקמב"ץ סובב את המסך המצהיב בחזרה אליו והמשיך לקשקש את החתימה שלו על עוד מסמכים. עמדתי כבר להסתובב… ואז עצרתי.

"קמב"ץ…"

"מה, ישראמן?"

"יודע מה העכבר מצא לי בפיפי?" זה לא היה באמת עכבר. ככה קראנו לרמ"ד מדע של פראי"ר. הוא לא היה יוצא מהמעבדה ותמיד היה מסריח מכימיקלים, אז החלטנו ש"עכבר" זה הכינוי הכי מתאים. הוא בחור מבריק, אבל אני נשבע לכם שאני לא זוכר מה השם שלו.

"מים כבדים, שמעתי." אמר הקמב"ץ.

"זה היה אתמול. היום בבוקר הוא התקשר אלי. מסתבר שהשתן שלי מכיל גם חומצה פלואורואנטימונית."

"זה מדהים, ישראמן."

"נכון? החרא הזה אוכל כמעט הכל."

"לא, זה מדהים שאתה יודע להגיד מילים ארוכות כאלה."

"בקיצר, חשבתי על משהו," המשכתי, "אני תופס טיסה קצרה לשמי וושינגטון, מאתר את הרחפת, ומסמן עליה שטח טריטוריאלי."

הופה… ככה אני אוהב את העיניים של הקמב"ץ. הוא פתאום נראה צעיר יותר בעשר שנים, אם לא יותר.

"אתה תעשה כזה דבר בשבילי?" חייך הקמב"ץ.

"ראובן, אני טס לשם תוך שבע דקות וארבעים ושמונה שניות על השעון, מוצא את הכלי המזורגג הזה, ומצייר עליו מגן דוד עם הפיפי שלי."

"אתה תראה לחרא הזה מאיפה משתין המגן דוד, הבנת?"

"אני אראה לו, תאמין לי! ואחרי זה אני אחתום עליו בשמך, איך אני?"

"אתה תסמן אותו טובטוב, מבין? אני רוצה שהחומצה עם השם שלי יגיעו עד השאסי. תקרקע את החצי עיוור הזה."

"סמוך עלי, מילה של פראיר."

"אני אוהב אותך, ישראמן."

"אני אוהב אותך, ראובן."

"תפסיק להגיד 'אני אוהב אותך' ותפסיק לקרוא לי ראובן."

"אין בעיה, קמב"ץ."

"יאללה, לעבודה. יש לך היום גם עבודה בביירות, אל תפדח אותי."

"אני אספיק אפילו לקנות לך את השוקולד שאתה אוהב מהשדרה החמישית."

"טוס בזהירות, ישראמן."

רגע לפני שיצאתי מהדלת, פניתי אליו ושאלתי "אתה לא באמת קראת לי בגלל מנכ"ל משרד הביטחון, נכון?"

הקמב"ץ גיחך ואמר "מצידי אתה יכול לחרבן עליו אורניום."

צחקתי ועפתי משם. איזה תותח הקמב"ץ הזה. בשבילו אני מוכן לחפור מנהרה לליבת כדור הארץ. טוב, נפתח וייז, צריך להגיע לוושינגטון ואני לא רוצה להתברבר בדרך. שיט, לא זוכר את הכתובת… תגידו, מישהו זוכר איפה החנייה של ניק פיורי?

הוא והיא #7

הוא: מאמי, כתבתי משהו חדש, רוצה לקרוא?

היא: לא.

הוא: ננסה שוב: כתבתי משהו קצר, רוצה לקרוא?

היא: אה אוקיי!

הוא: "האיש האחרון בעולם יצר שיבוט כדי שיארח לו לחברה…"

היא: כן…

הוא: "…ואז נרצח על ידו כי הוא היה פסיכוטי."

היא: סליחה?

הוא: מה את אומרת?

היא: מה זה היה עכשיו?

הוא: הסיפורונים האלה נורא באופנה עכשיו.

היא: זה היה די מחורבן הסיפורון שלך.

הוא: מה פתאום? זה

היא: מחורבן.

הוא: אבל

היא: מחורבן.

הוא: נו חכי שנייה

היא: מה מתחיל במ' ומסתיים בבית המקדש?

הוא: אוף, בואי ננסה עוד אחד.

היא: אוי ואבוי.

הוא: "האיש הירוק מיהר לדווח לרשויות ההגירה על השב"ח הכחול והוא טופל כראוי."

היא: טוב, זה פשוט מטופש.

הוא: לא נכון, הראיתי את זה לעוד אנשים והם לא מסכימים איתך!

היא: הראית לאהוד?

הוא: כן, והוא אהב!

היא: אין מצב שהוא אמר את זה.

הוא: צודקת, הוא בעיקר דיבר על איך השגתי את מס' הטלפון שלו והאם צו ההרחקה עדיין בתוקף.

היא: ומה עם קרן?

הוא: הראיתי לה והיא עפה על זה!

היא: לא נכון.

הוא: צודקת, בכלל לא שאלתי אותה, אבל אני בטוח שהיא תאהב.

היא: נראה לך?

הוא: אין לי ספק בכך. הפסיכוהיסטוריה לא משקרת.

היא: אתה… סליחה?

הוא: עשיתי ניתוח פסיכוהיסטורי על התרחיש הזה, ואני חוזה שהיא הייתה עפה על הטקסט.

היא: תפסיק לדבר שטויות.

הוא: מאמי, את לא בעניינים כמוני, אז תיאלצי לסמוך עלי כשאני אומר

היא: פסיכוהיסטוריה הוא מדע תיאורטי בלבד המבוסס על ההשערה המופרכת שניתן לתרגם את מכלול הרגשות והגירויים האנושים למשוואות מתמטיות, תוך הפשטה גסה וריקון מתוכן של כל התובנות הסוציולוגיות המורכבות שהמחקר המודרני הגיע אליהן אי פעם.

הוא: מה?? רגע אחד…

היא: בנוסף לכך (בהנחה שה"מדע" הדמיוני הזה איננו אוסף של דיסציפלינות חסרות משמעות), על מנת להגיע לתוצאות קוהרנטיות וקבילות בעלות מובהקות סטטיסטית גבוהה, אתה תיאלץ לקיים את הניתוח הפסיכוהיסטורי שלך במסגרת זמן של לפחות שלושה דורות, לנהל אותו ביחס לאוכלוסיה של מליארדי פרטים ולהניח שהמין האנושי הוא המין התבוני היחיד בגלקסיה, תוך הקפדה על כך שאף אחד ממושאי המחקר לא יהיה מודע לקיומו של הניתוח אותו אתה מתכוון לבצע ועם כל הכבוד, אני חושבת שקרן בהחלט מודעת לקיומו של המחקר הפסיכוהיסטורי לפרטי פרטיו.

הוא: 😐

היא: כן, כזה.

הוא: אההה… כלומר… אבל… רגע אחד! ממתי את יודעת מה זה בכלל פסיכוהיסטוריה?

היא: הילד זרק כדור לספרייה ו"המוסד השמיימי" נפל לרצפה. הרמתי, עלעלתי בו קלות והחזרתי למקום.

הוא: כל זה מעלעול?

היא: מרופרף.

(פאוזה)

הוא: בואי למיטה.

היא: סליחה?

הוא: עכשיו.

היא: אבל

הוא: את חושבת שנוכל לדקלם את חוקי הרובוטיקה תוך כדי?

היא: טוב נורק בלי חוק האפס. הוא יותר מדי פסיכוהיסטורי לטעמי.

הוא: מצוין, בדיוק לפי התחזית שלי.

היא: שקרן.

הוא: צודקת, אני אפילו לא הצלחתי לחזות איך יסתיים הפוסט הזה.

ישראמן

עוד טקסט מסדנה. במקרה שלפנינו, המשימה היתה לכתוב יומן של דמות. החוקים היו ברורים: לכתוב כל יום, 5 דקות על השעון ולא להפסיק. אני מודה שמעט ייפיתי וליטשתי לפני שהעליתי לכאן.
ההשראה ל"טקסט בהפרעה" הזה הוא סיפורו המצוין של גיא בוסקו "מלדרה מוטרדת", המופיע במהדורת 2015 של "היה יהיה". מדובר בסיפור מבריק אודות גיבורת על, עטוף באמירה סאטירית הנטועה עמוק במציאות הישראלית בתוספת טוויסט מטורף בסוף.
התמונה למעלה לקוחה מהאתר של האמן הזה – בחור בשם Andreas Englund. יש לו ליין שלם של תמונות המציגות גיבור-על בצורה מקורית: "גיבור העל הלא מושלם" (The Not-So-Perfect Super Hero). מומלץ מאוד! הנה מדגם מייצג.

ובכן, גבירותיי ורבותיי, אני גאה להציג בפניכם את…

ישראמן – יומנו של גיבור על ישראלי

יום 1

אם יש דבר שאני שונא, זה לקום על הבוקר בשביל הקפצה. אני לא אומר "תנו לה לזקנה ההיא להידרס על הכביש" או "שהפוליטיקאי ההוא ייחנק מהחומוס שהוא אכל עכשיו במסעדה כדי שזה יצטלם טוב בערוץ 2". טוב, אולי בכל אני אומר את המשפט האחרון.

אבל אינעלרבאק, לא מספיק שהפלתם עלי את הסיכסוך עם הפלסטינים, איראנים, דעאש, טייקונים ושות', עכשיו אני צריך גם להוריד לראש הממשלה את החתול מהעץ? קיבינימט, שהכלבה שלו תעשה את זה. מה רוצים ממני?

אין הערכה היום לכלום. איך שהשתחררתי ישר קפצו עלי שאני אלך למיונים. מי רוצה את הג'וב הזה, אלוהים אדירים? אין חיים, משכורת ברצפה, עושים טובה שבכלל מבטחים אותך, ובנוסף צריך להתמודד עם פרשנות של רוני דניאל. עלאק פרשן. בקושי יודע איך מאייתים לקס לותור.

יום 2

לישראלים אין הערכה לכלום, אפילו לא לסופר גיבור שלהם.

בארה"ב זה אחרת. מה זה אחרת – עולם אחר, נקי, בלי כל החרא פה. אני רוצה לראות את המניאק ששאל פעם אחת את ספיידרמן למי הוא הצביע בבחירות. ראיתם אחד כזה? לא? כי אין! בחיים לא היה. מרחיקים את הגיבורים מפוליטיקה, כמו שצריך.

אבל כאן? כל אחד נהיה פרשן. אפילו רוני דניאל. אתה לא יכול להציל חייל משדה מוקשים בלי שהוא ישאל אותך אחרי זה למה לא פיזרת את ההפגנה של השמאלנים בכיכר. תגיד לי, מה אני, השמרטף של המדינה?! אתה מציל כוסית מבניין בוער, והיא ישר שואלת אם תוכל לקרוא איתה פרקי תהילים לפני שאתה בא אליה לקבלת שבת. מה קבלת שבת? גברת, אני בשישי בערב הולך לרמת החייל, איפה שמגישים את המנה של השרימפס עם החזיר המתוק בצד. אני סופר גיבור, לא סופרמן שומר מסורת, החנון הזה. וואללה, לצאת לפעולה עם ליגת הצדק זה חתיכת כאב ראש.

יום 3

היום פגשתי את קובי, ה-arch nemesis שלי. כשהסנוב הזה אמר לי בפעם ראשונה שאנחנו כאלה, הייתי צריך לחפש במילון על מה הוא מדבר. בקיצר – “האויב המושבע" שלי. נודניק. רוצים לדעת איך מקבלים אויב מושבע? קודם כל, תהיו חברים הכי טובים בצבא. אחר כך תשכבו עם אחותו. אח"כ תשכבו עם בת דודה שלו ובסוף עם החברה של הבת דודה שלו.

בקיצר, איך שהוא גילה, ישר בא אלי עם פוזות. החליט ללכת מכות. איתי. מפה לשם הוא נכה בפלג גוף תחתון. לא נעים. אבל תכלס הוא דביל – מי הולך מכות עם גיבור על?

למזלי הוא כמו אחותו – זורם. ישר קימבן לעצמו כיסא גלגלים וחתול, כמו לכל נבל סטנדרטי. הגיע למסקנה שאנחנו אויבים מושבעים אז צריך להתנהג בהתאם. כל פעם שהוא רואה אותי הוא אומר לי: “אנחנו עוד ניפגש!" עם המגאפון, ואחרי זה צוחק את הצחוק העקום הזה שלו. אנחנו בטוח ניפגש, אהבל, אתה גר בית מולי. פעמיים בשבוע, אם לא יותר, הוא מתקשר אלי שאני אעזור לו באמבטיה אחרי שהוא החליק מהכיסא גלגלים ואחותו הסתומה לא שומעת את הצרחות. אז אני ישר בא אליו, עושה עם אחותו מספר ובסוף עוזר לו. חבר או לא חבר?

תכלס, אם הוא חושב שככה אחותו תסדר לו בחורות, יש לי בשורות לא טובות עבורו. וחוץ מזה, אם אתם שואלים את ישראמן – נראה לי שבכלל יש לו איזה עניין לא סגור עם הבת דודה שלו. מילה של ישראמן – היא זורמת.

יום 4

היה לי היום דיון בבית משפט. וונדר וומן שוב תובעת אותי על הטרדה מינית.

תאמינו לי, סתם מגזימה. כולה עשינו גיחה מעל הבסיס החדש של דאעש בכורדיסטן. הבחורה מציעה לאגף אותם מהש.ג. האחורי. עניתי לה שאני הכי אוהב להיכנס מאחור ושאני שמח שאנחנו באותו ראש. מפה לשם הטרדה מינית. השגריר באו"ם רצה להרוג אותי. התחלתי להתווכח איתו, אבל הבנתי שאין טעם. הוא חכם מדי בשבילי. היה שר החלל.

זה יותר גרוע מהפעם ההיא שעשינו סיור מעל ניו יורק והיא התחילה לקשקש כמה היא אוהבת את האנדרטה שעשו ל-9.11. עניתי לה שאני שמח לשמוע שהיא אוהבת דברים ארוכים וזה נראה שאנחנו באותו ראש. נתנה לי סטירה ועפה משם. לפחות זכיתי להסתכל עליה מאחורה.

אני לא מבין מה רוצים ממני. כולם מחכים לי בסיבוב. מה אני אעשה? אני בן אדם, יש לי צרכים! אסור לתת היום מחמאות לבחורה? היא בטייץ, קיבינימט, מה אתם רוצים? לבאטמן לא עושים קטעים כאלה, זה מה שמרתיח אותי. הוא הכי אשלייה. ביום – אמן מיוסר. בלילה – מביא לקאטוומן.

הצביעות הורגת אותי.

הקסם הראשון שלי

במסגרת פינתנו החדשה "שיט שכותבים בסדנת כתיבה", אני מתכבד להעלות קטע נוסף. נושא הקטע שהתבקשנו לכתוב: "הקסם הראשון שלי היה…".
תהנו!

הקסם הראשון שלי היה כשגרמתי למעיים של שימי להיתקע לו בגרון עד שהוא הקיא אותם החוצה. זה היה דווקא די מגניב. זה קרה מייד לאחר שהוא שוב ניסה להזמין אותי אליו הביתה כשאישתו לא נמצאת, ורגע לפני שהוא ניסה שוב להתחכך בי אחרי שאמרתי "לא".

הכל בזכות סבתא. תמיד היא היתה אומרת לי שיש משהו בבנות של המשפחה שלנו, אבל אף פעם לא הקשבתי. ביננו, היא תמיד היתה פסיכית. זה בדיוק מה שסבא צרח כשלקחו אותו למוסד, ואם הוא צרח את זה כל כך חזק עד שהיה צריך לסמם אותו 12 שעות ביום, כנראה שהוא ידע על מה הוא מדבר.

מבחינתי, אפשר היה לסמם גם את סבתא, אבל אף פעם לא היה לי נעים להגיד לה את זה בפנים. עכשיו זה בכלל לא נעים, כששימי נשפך פה על הריצפה והפרמדיק לא יודע מה לעשות איתו. זה נראה שכשאתה מקיא את המעיים החוצה, אין באמת פרוטוקול כלשהו שמסביר לפרמדיק מה לעשות במקרה כזה.

הקסם השני שלי היה כשיצאתי עם הפרמדיק והוא ניסה לשים עלי יד. אני לא יודעת איפה הוא עכשיו. רגע אחד הוא אומר: "אני יודע שבא לך" ורגע אחריו הוא פשוט נעלם. פוף.

ואו, אני ממש טובה בזה! היום למשל… סליחה? להחזיר אותו? את מי? את הפרמדיק? איזה פרמדיק? אה, אותו… תראה מה זה, כבר שכחתי ממנו. אבל ביננו, מותק, הייתי מעדיפה שלא תדבר איתי עליו. זה גורם לי לאי שקט, ואתה לא רוצה להיות לידי כשזה קורה. מניסיון.

שיט שכותבים בסדנת כתיבה

בימים אלה, כפי שכבר הבנתם, אני מקיז דם בסדנת כתיבה יחד עם עוד 6 כותבים. כולנו ביחד אומללים, אך אופטימיים.

הסתבר לי לאחרונה, כי הבלוג הוא במה לא רעה לפרסם מדי פעם את הטקסטים שיוצא לי לכתוב שם. מעין מסגרת לא מחייבת לטקסט לא מחייב.

הגדרתי לעצמי כלל פשוט: לפרסם את הטקסט כפי שנכתב, בלי שיפוצים (אלא אם כן אמרתי אחרת). ייתכנו שגיאות ניסוח או כתיב.

תמיד תזכרו: הטקסטים הנכתבים בסדנת כתיבה הם… ובכן… לא נעים לומר… לא משהו. הסיבה היא פשוטה: יש לך כ-20 דקות לכתוב טקסט כלשהו. נותנים לך רעיון או תמה כלשהי ועכשיו מצופה שתרוץ איתו. האילתור הכפוי מאלץ אותך להפעיל את התאים האפורים ביתר שאת. ומדי פעם – יש אפילו ניצוצות. אל תדאגו, לא אצלי. הגזמתם.

אה כן, ואחר כך צריך להקריא לכולם את הדבר הזה! ולקבל משובים! איזה יופי!

אז הנה – פירור ראשון לפניכם.

הטקסט

החלטה אחת לא נכונה.
האמת שאני עושה לעצמי הנחות כשאני אומר את זה. היו לי למעשה שרשרת של הנחות לא נכונות:
קודם כל, העמדתי פנים שאני יודע לנסוע בסופת שלגים, כשהאמת היא שברגע שיורד קצת גשם אני מעקם את האף ומסתגר בין ארבעה קירות.
יודעים מה, עוד לפני זה עשיתי שטות, כשבכלל יצאתי למקום המסריח הזה. מה לי ולשלג, אלוהים אדירים? אני צריך להיות על החוף, עם הרגליים על כיסא ים וכוס עם שמשייה ביד. במקום זה, אני משקר לעצמי שאני סוג של אלפיניסט.
הלאה. השטות הבאה היא שנכנסתי לג'יפ המחורבן ולא בדקתי דלק. בחוץ כמו סיביר, שלג בגובה 2 מטר שנערם בחוץ, אבל האדיוט נכנס לג'יפ ונוסע, כאילו אין מחר.
יודעים מה? הטמטום החל ברגע שהסכמתי לצאת לחופשה הזאת. "אבל זכית בהגרלה, למה אתה לא יכול לצאת ולתת לנו קצת נחת?!" התבכיינה לי אימא שלי. לך תגיד לה שהדבר האחרון שאתה צריך זה לפרנס לה את הפולניות עם נקיפות מצפון וחליפה תרמית. אבל אין עם מי לדבר, ולפני שאתה שם לב אתה בשדה תעופה עם תיק עמוס בכובע צמר, גרביים חמות, מצפן, אולר שוויצרי וסנדביצ'ים עם שניצל. וואללה יופי, אימא, השניצל הזה מה זה עוזר לי עכשיו כשאני עומד פה באמצע קיבינימט ליד ג'יפ ריק מדלק, והשלג נערם עלי כאילו אין מחר.
בקיצר, מצאתי בתא כפפות עיפרון שבור ונייר טואלט. אני כותב עליהם כדי שלפחות יבינו איך הגעתי הנה. בהתחלה התלבטתי, כי זה בכל זאת נייר טואלט, אבל לבסוף הבנתי ששקעתי עמוק בחרא, מה שמפחית מאוד את הסיכוי שאוכל לנגב חרא בעתיד. אז לא צריך נייר טואלט.
מה שצריך זה אומץ. אומץ לבוא אחר כך לבית של ההורים ולצרוח: "נו, לקחתי את הפרס של ההגרלה. מרוצה?! נהנית לראות את הילד שלך כמעט קופא למוות בחופשת סקי מזורגגת?!"
דבר אחד אני יכול לומר לכם: זה ממש קשה לשבת ולכתוב בשלג. קודם כל – השלג נמס על הנייר והכתב נמרח. דבר שני, אתה הולך למות. אבל בעיקר מעצבן שהכתב נמרח. לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מסוגל לכתוב ככה. עם ההיפותרמיה אני דווקא מסוגל להסתדר. בכל זאת, גדלתי אצל אימא שלי.
אני עכשיו מסתכל על כל מה שכתבתי, וממש מתרגש. כתבתי כל כך יפה את כל מה שעובר עלי. אם אחרי כל זה קורה לי נס ומישהו עובר פה ומציל אותי, זו תהיה מה-זה פאדיחה. עד שכתבתי משהו כל כך פיוטי, עכשיו מישהו יבוא ויהפוך אותו לחסר משמעות? זין אני נותן עכשיו למישהו להציל אותי. שיציל מישהו אחר – אני לא פראייר.

על כתיבה ומזוכיזם

אז החלטת להרוס לעצמך את החיים. כלומר, ללכת לסדנת כתיבה. אנחנו גאים בך. קבל לחיצת יד כנה, חיבוק ועו"ד טוב המתמחה בצוואות ופתיחת כספות לאחר התאבדויות מסתוריות.

בואו נצא מנקודת הנחה שבאמת אין עם מי לדבר. החלטת וזהו. השד יודע למה, אבל זה המצב. החלטת להיכנס למשימת הקזת הדם העצמית הנקראת "כתיבה יוצרת".

המוטו שלי הוא כזה: אם כבר הגעת ברוב טמטומך לחתונה האדומה, לפחות תשתה משהו. קבל מספר מושגי יסוד לגבי סדנאות כתיבה, כתיבה בכלל ושאר מרעין ובישין.

סדנה

אנא הבן: כתיבה היא סאדו/מאזו ליורמים, וכאן הוא מרתף העינויים. התכונן לעמוד בפני משימות מטרידות, לא אנושיות וסיזיפיות.

לדוגמא: התחל לכתוב קטע המתרחש בחדר… "ופתאום דפיקה בדלת!" זועקת המנחה (ע"ע). אתה נזעק, אתה נבהל, אתה מכניס מישהו לחדר הדמיוני שהרגע כתבת עליו, ומתחרט ברגע הבא כשאותו מישהו מתחיל להתווכח איתך.

יש להניח שברגע שתסיים את הקטע, תידרש גם להקריאו (ע"ע). אתה תחשוש מהמעמד ויש לך סיבה טובה לכך. המנחה תנסה לשכנע אותך להקריא בכל זאת. היא תנסה להרגיע. היא משקרת, אל תאמין לה!

אני באמת לא מבין את הקונספט: להקריא בסדנת כתיבה? נו באמת, תיכף גם תגידו שהולכים לקבל על זה משובים. מטורפים.

מנחה

היא קשוחה. עד מאוד. היא מטילת אימה. בעברה הייתה לולנית, מתכנתת, קוטפת דובדבנים, טכנאית הקלטות, סוחרת כרישים ומאלפת שטיחים.

יש לה ניסיון כתיבה בן 500 שנות אדם, אותו השיגה באמצעות מכונת זמן, מתק שפתיים ואיומים. מכירה את כל העורכים, את כל הסופרים ואת כל הספרים שאי פעם נכתבו. הספר התיאורטי ההוא הקיים אך ורק בדמיונו של הסופר שעדיין לא התפרסם? היא כבר קראה ונתנה עליו חוות דעת מנומקת.

אתה דווקא תסתדר איתה, תעריך אותה, תשתה בצמא את דבריה. ואז תעשה סדנת כתיבה אצלה באייקון, וכשלא תהיה במיטבך (ותכתוב טקסט עם עקיצה קטנה לכיוונה) היא תעניש אותך בעבודה פרך, ייסורים וכתיבת טקסט מתוקן לסדנה הבאה עלינו לטובה.

כי רק ככה תלמד לא לכתוב עליה טקסטים הומוריסטיים. אה… רגע.

עורך

ביום: אדם מקסים, אינטליגנטי, משרה שלווה על סביבתו.

בלילה: אתה תפנטז על המגע של אצבעותיך סביב גרונו.

בין לבין ייתכנו מצידו אמירות כגון: "יש לך בעיות בסיפור", "חסרים לך תיאורים!", והחביב עליי: "אני באמת לא מבין מה ניסית לעשות פה".

קוראי בטא

מדובר בעדר אוכלי אדם וטקסט, אשר בתמורה לחוות דעתם (שללא ספק תשפר את איכות הטקסט שלך), אתה תשלם להם בפיסה מנשמתך.

לפני שליחת הטקסט אליהם: הם נמנים על חבריך הנעימים והמקסימים ביותר.

לאחר קבלת המשוב מהם: אתה תבצע בדיקה האם כפתור "חסום" בפייסבוק עובד לא רק על המרחב הפיזי הנוכחי, אלא גם על רצף הזמן חלל לאחור, במטרה למחוק כל זכר להיכרותך איתם.

אתה לא תחסום אותם, כי רגע לפני שתעשה זאת אתה תעיף מבט על הטקסט, תקרא שוב את הערותיהם האדומות ותבין שהם צודקים והטקסט מחורבן. לאחר שעה של Head Desk אתה תירגע, תשתה קצת (נניח שזה) מים ותבין כי גם הלילה אתה לא תקבור אף אחד בחצר האחורית. גם לא את ההוא שאמר לך במלוא כנותו: "תשמע, אתה צריך עריכה רצינית". (אני יודע את זה, קיבינימט! אם הטקסט לא היה צריך עריכה, הייתי מזמן שולח אותו לפירסום! בשביל מה אני מתייעץ איתך, העיניים היפות?!)

רעיון

אח… הרעיון החמקמק לסיפור. הוא באמת מנוול. כשבן לאדן רצה לחמוק משירותי הביטחון האמריקאים, הדבר הראשון שאמר היה: "הראו לי מה עושים רעיונות לסיפורים! הא הא הא!". טוב, יכול להיות שהגזמתי קצת עם הצחוק המרושע.

אתה תנהל אחריו מרדפים אינסופיים. בבוקר הוא יציג עצמו בפניך. עד הערב, הוא ייעלם לך עשרים פעם, ויופיע מחדש בצורה הרבה פחות מרשימה מאיך שזכרת אותו בבוקר. אתה תקלל את עצמך שלא רשמת אותו בפעם הראשונה. ובנוסף, הוא עלול להגיד לך: "יודע משהו… עזוב, זה לא יילך". לפעמים זה יקרה באמצע כתיבת הסיפור.

אתה תצעק באימה, תיכנס להיסטריה ותיאכל על ידי הפאניקה, אבל הנזק כבר נעשה.

שורה תחתונה: Google Keep, נודניקים, מה מסובך להבין?

הקראה

זה לא נעים. זה מביך. זה משפיל. זה מבזה את הגבריות, במיוחד אם זה קורה מול בת הזוג. זה… אה רגע, על מה דיברנו? ובכן… הקראת טקסט בסדנה. פשוט תעשו את זה ותסגרו עניין. בכיינים.

הגהה

הגאה אי דוור חשוב מעוד מעוד. עים לו אוסים הגאה, התכסת נירעה חרע. מהמש חרע. עתם לו רוטצים לאיסטבח אים אאורך. מהמש לוא.

שורה התחתונה: קיבינימט. על זה דווקא היה לי חשוב לעשות הגהה.

דדליין

האויב הקשה מכולם. רצחני וחסר פשרות. המשימה: לעמוד בו.

דוגמאות לעמידה מוצלחת בדדליין: לוק יורה ומפוצץ בהצלחה את כוכב המוות, רגע לפני שהמורדים מפסידים. טום קרוז בורח מהחדר המאובטח בלאנגלי רגע לפני שתופסים אותו. קווין קוסטנר מביס את המאפיונרים של אל קאפונה רגע לפני שהתינוק ההוא נופל מהמדרגות.

דוגמא לכישלון בעמידה בדדליין: אריה מאחרת בדקה ומספיקה לראות את פריי מראה למשפחה שלה מאיפה משתין הלאניסטר.

מרצים אורחים

יש להניח שהמנחה הקשוחה עד מאוד תגוון מדי פעם באירוח כותבים ידועים מהביצה המקומית, דבר אשר אתה מצפה לו בקוצר רוח.

במקרה שלי מדובר בסדנת כתיבת מד"ב/פנטזיה, ולכן הכותבים/ות יהיו בהתאם. בקשתי היא כזו: אם אי פעם החבר'ה האלה מקימים/ות להקת רוק, אני מציע את השמות "Final Ns" או "Geffen Gang", ויפה שעה אחת קודם. אני מתנדב להיות נער המים.

בת זוג

מלכת היופי, הראשונה בשמה, הבלתי ניתנת להשמדה, מלכת האנדלים, אם הדרקונים, קוראת הבטא והעורכת האכזרית מכולם, ההיא שיש תמיד לציית, לפחוד ולסגוד לה.

היא סובלת אותך, תעריך!

בלוג

אמצעי שיחרור הקיטור היחיד שלך – השתמש בו וכמה שיותר. כתוב בו מה שבא לך, אין לך ממה לחשוש.

זה לא שמישהו קורא אותו בכלל.

 

(נכתב בתרועות גיל לכבוד פתיחת סדנת מד"ב ופנטזיה של רוני גלבפיש הבלתי נלאית)