הוא והיא #10

הוא: מאמי, את לא מאמינה.

היא: מה קרה?

הוא: זה נורא מה שהולך פה. נחצה קו אדום. אפוקליפסה, מבינה? אפוקל

היא: כן, אני יודעת איך מאייתים את זה.

הוא: בקיצר, שיתפתי עוד פוסט של זהבה גלאון

היא: כן…?

הוא: והיא עשתה לי לייק.

היא: ואו… אתה צוחק עלי.

הוא: וזו כבר פעם שנייה ברציפות שזה קורה. את מבינה מה הולך פה?

היא: בטח שאני מבינה מה הולך פה!

הוא: באמת?

היא: לא, אני כבר מזמן לא משתפת פעולה עם הפסיכוזות שלך.

הוא: אז בואי אני אסביר לך!

היא: (אנחה) כן, אני יודעת שתסביר לי.

הוא: היא מפיצה את משנתה הסדורה בפוסטים בפייסבוק…

היא: כן…?

הוא: ועוקבת אחרי כל מי שמשתף!

היא: אה.

הוא: ואז היא עושה לייק לכולם! ככה היא מסמנת לכולם שיש מישהו שרואה כל מה שהם עושים!

היא: רגע, אני לא חושבת ש

הוא: זו מדינת משטרה!

היא: אבל

הוא: יוסי גורביץ זה כלום לעומת מה שהולך פה!

היא: (מחייגת) (מדברת בלחש) הלו? הגעתי לפסיכיאטר המחוזי?

הוא: מצוין, אני רואה שאת כבר מתקשרת למי צריך!

היא: הלו, דוקטור? זה שוב אני.

הוא: נכון, רק הדוקטור יוכל לעזור לנו!

היא: כן, דוקטור, זה נראה שזה קורה שוב.

הוא: תשיגו לי את מבקר המדינה!

היא: הוא שוב צועק הוראות מעורפלות ברבים. זה נראה שגם מבקר המדינה משתתף בהזיה הזו.

הוא: לא נשכח ולא נסלח!

היא: הוא מדקלם סטיקרים, כרגיל.

הוא: תשיגו לי מיד את גיא רולניק!

היא: אוי ואבוי, הוא מערב עכשיו גם את "דה מרקר". זה הכי חמור שהיה עד עכשיו.

הוא: נו, מה הוא אומר?!

היא: (מנתקת) שכל עוד אתה לא מדקלם מ"כלכליסט", אין החמרה של ממש.

הוא: אלוהים, השאננות הזו תגמור אותנו! זה אוקטובר 73' all over again!

היא: עכשיו גם אני רגועה. בפעם הקודמת דיברת על פרל הרבור.

הוא: יודעת מה אני אעשה?

היא: (אנחה) לא, אבל אני בטוחה שעוד רגע אתה תסב

הוא: אני אפרסם את זה בבלוג!

היא: וואללה. כן, זה באמת יראה לה.

הוא: ואז, ברגע שהיא תשתף

היא: אוי ואבוי.

הוא: אני אתן לה לייק באבי אביה!

היא: כן, חששתי מזה.

הוא: אני אעשה לייקואחר כך אנלייק…. ואז לייק שוב! ה-1 האדום המחורבן הזה יופיע לה פעמיים! פעמ

היא: כן, אני יודעת איך מאייתים גם את זה.

(פאוזה)

היא: אז אחרי שהטרלנו כותבי מד"ב/פנטזיה ישראלים, אנחנו נטריל מעכשיו גם פוליטיקאים מהשמאל?

הוא: בהחלט! ונקפיד לשים סימן קריאה בכל משפט שייכתב פה!

היא: זה יביא עוד תעבורה?

הוא: כן, נראה לי.

היא: סבבה. הלכתי לחפש לכלוך על שלי יחימוביץ'.

ישרא-שנור

(צלצול טלפון)

הלו?

שלום, מאיר?

כן, מי מדבר?

– ‏שלום, ‏שמי ישראמן. אני משרת כ

סליחה?

נו, אל תפריע לי, גם ככה אני אני שונא להקריא.

רגע, אבל

אתה עדיין מפריע.

אני פשוט חושב שיש פה טע

מפריע. עדיין. עברית אתה מבין?

טוב, בוא נשמע.

שלום, ‏שמי ישראמן. אני משרת כ… אה, רגע, הקראתי את זה כבר. רואה מה קורה כשאתה מפריע?

אני מנתק.

טוב, שנייה! שמי ישראמן. אני משרת כגיבור על ביחידת פראי"ר (פיקוד ורישום אנשים ישראלים רבי עוצמה), היחידה המובחרת המוזנחת והממורמרת ביותר במשרד הביטחון.

זו בדיחה?

היחידה משמשת לניהול מגוון גיבורי העל בישראל. אנו קיימים כבר XXX זמן…

סליחה, מה זה היה ה-XXX?

מסווג.

נניח. תמשיך.

היחידה הוקמה על ידי XXX כתוצאה מ-XXX וגם קצת להשמיש את XXX…

זה לא אינפורמטיבי. הסיווג הזה מגוחך.

פעם רביעית שאתה מפריע.

נו, יאללה, בוא נגמור עניין. מה אתה צריך? מה מהות השיחה הזו?

גרביים.

אתה אמרת גרביים עכשיו?

כרגע זה מה שאני צריך. גרביים.

למה שגיבור על יצטרך גרביים?

למה לא? מה, אתה יותר טוב ממני?

חס וחלילה, אבל חשבתי שתבקש משהו אקזוטי יותר. גלימה, אקדח לייזר

אתה עושה ממני צחוק? כלום לא טוב לכם, אינעלרבאק.

למה אתה מתכוון?

כשהתחלנו עם מסע השנור הזה חשבתי בגדול: כור גרעיני משלנו, חללית, מפקדה אווירית כמו של שיל"ד הסנובים האלה, חליפה של איירוןמן… אבל ירדתי מזה.

למה?

למה אתם הרמתם גבה והתחלתם לשאול "מה זה… זה יקר… ולמה המדינה לא נותנת… וכבר שילמתי מס הכנסה…" חפירה שבחיים לא קיבלתי. אז ירדתי מדרגה.

לאיזה דרישה ירדת?

דברים לא ברומו של עולם, אבל עדיין מצ'פרים: אסלה מזהב, מכונת אספרסו מדברת, סמרטפון שרוטט ועושה לך נעים בגב בזמן שהוא מפלרטט איתך במבטא גרמני… אבל הפסקתי גם עם זה.

למה, מה אמרו?

שאני מפונק ומאיפה קיבלתי את המספר הזה.

ומה עשית אחרי זה?

התחלתי לבקש דברים יותר בנאליים, כמו ביגוד.

אוקיי, באמת פרקטי יותר.

אבל אז אתם, בני זונות, התחלתם לשאול למה אני מבקש כל כך מעט. קיבינימט, היתה שיחה אחת שחשבו שאני איזה הונאת פירמידה מדברת. תגיד לי, איך אפשר להיות גיבור על משנורר ככה?

תקשיב, כל הסיפור הזה באמת קצת מוזר. בכל זאת, גיבור על ישראלי מבקש תרומות

וואללה?

וואללה.

וכשכמה חברה עם כומתה ונעליים אדומות שעובדים בשביל אירגון שמקבל מלאנתאלאפים מליארד ש"ח בשנהמתקשרים אליך פתאום לבקש לדרמן כאילו האימאימא שלך חייבת להם משהו – זה נשמע לך הגיוני?

נו, זה לא אותו דבר

אותו דבר וחצי. תאמין לי, זה רק בגלל צבע הכומתה. מה אני צריך לעשות, לשים על עצמי טייץ אדום?

אפשר לנסות את זה.

זיבי אני שם טייץ אדום. הפלאש-fetish הזה לא מתקרב אליי.

תגיד… יצא לך משהו מכל זה?

האמת? לא. זה די מתסכל. מזל שיש יום הזעם פעם בשנה.

אתה… חוגג את יום הזעם?

לא יום הזעם הזה, אהבל. יש לנו בפראי"ר יום זעם משלנו. זה מופנה נגד שיל"ד הסנובים החארות האלה.

ו… מה אתה עושה ביום הזה?

במהלך יום זה אני עושה גיחה למפקדה שלהם ומכסה אותה בנייר טואלט רדיואקטיבי מכל הכיוונים.

אלוהים. אדירים.

יודע משהו, אולי תתרום לזה? משרד הביטחון לא רוצה לרשום לי את הקילומטראז'ים בתלוש, ואני ממש חייב למצוא פיתרון השנה. כבר אי אפשר לגנוב חמקן, כמו פעם.

ביי.

חכה רגע, אל תנתק! אתה משאיר אותי ככה?

אני בכלל לא מבין למה אתה עובד ככה. תעבוד עם שכל.

די להתנשות.

אומרים "להתנשא".

נו די להתנשות כבר!

למה אתה פשוט לא מוציא חשבוניות פיקטיביות? כולם עושים את זה.

חשבונית? למי אני אוציא חשבונית עכשיו?

אנא עארף… לראש הממשלה. הנה, וואללה, לראש הממשלה. גם ככה אתה עובד אצלו.

מה לכתוב שם?

תהיה יצירתי. תכתוב שקראו לך כי הכלבה ברחה והיית צריך למצוא אותה. בדרך היא נשכה לך את האשכים והיית צריך גם טיפול רפואי.

הצחקת אותי. זה נראה לך אמין הסיפור הזה?

יודע משהו? אז תכתוב שכל זה קרה ביום כיפור. זה יעבור. תאמין לי, יעבור.

ומאז, קוראים יקרים, מתהדר לו ישראמן בגרביים מחממים וצבעוניים עד מאוד. אבל בלי אדום – יש גבול.

 

על סדר היום: דברים תמוהים שצה"ל עושה.

 

עוד רסיסים מאיטליה

(בהמשך לפוסט הקודם אודות חופשתינו בארץ המגף)

הוא, גמדה ומדוזה

גמדה: אבא, אני לא נכנסת למים! אני מפחדת שיגיעו מדוזות!

הוא: אל תדאגי, מתוקה, זה לא יקרה. הן יודעות כמה יקר פה.

הוא, היא ושופט

הוא: מאמי, אני צריך שנייה ללכת.

היא: אתה לא הולך לאף מקום. אין מצב שאני משתלטת על הגמדים לבדי.

הוא: אז מה אני אעשה?

היא: במים.

הוא: ומה אני אגיד לשופט?

היא: צודק, אולי זה באמת לא רעיון כל כך טוב.

הוא: עזבי, מאוחר מדי. העיקר שקיבלתי ממך אישור.

היא: אבל האישור שלי לא יספיק לשופט!

הוא: מה פתאום? בטוח שזה יספיק.

היא: נראה לך?

הוא: ברור! תאמיני לי, אם שופטים היו צריכים להתוודות על כל הפעמים שהם קיבלו אישור מהאישה, הם היו צריכים להחליף מקומות עם הנאשם.

הוא, היא ומטוס

היא: מאמי, תראה את המטוס באופק, מעל הים!

הוא: כן, הוא מפזר איזה עשן מוזר.

היא: נכון. מה נראה לך?

הוא: הוא בטח מחפש את קארי גרנט.

הוא, היא וציפורים

(מלכת היופי והגמדים מתלהבים מציפורים ליד מתקני השעשועים לילדים על החוף)

היא: תראו את הציפורים, חמודים!

הוא: עזבי, נשמה, הן בטח מתכוננות למתקפה.

(כן, היו לי יותר מדי פלאשבקים להיצ'קוק בטיול הזה)

הוא וביטוח

(ארוחת צהריים בונציה. פתאום שיחת טלפון ממס' 072-228-2022)

הוא: שלום?

טלפון: זה המתוסכל?

הוא: מי זה?

טלפון: מדברת XXX מ"עוגנים ישיר". אנחנו…

הוא: אני באיטליה, ואתם חוצפנים. עוד פעם אחת את מתקשרת אלי, אני שוחט אותך, חונק את בעלך ושורף לך את הילדים.

(מנתק)

מצטער, ברסיס הזה אין שום קומדיה. רק אפיסת כוחות מול הדבר הזה שנקרא "הספאם הטלפוני הנבזי והבלתי פוסק של חברות ביטוח".

הוא, היא וז'אקט

היא: בוא נקנה כאן ז'אקט!

הוא: נראה לך? אין להם לא ז'אקט מטריקס ולא ז'אקט ספייק.

(בסוף קנינו. לשנינו.)

היא: אני לא מאמינה שקנינו אותם! נהיה הכי יפים בעיר!

הוא: וגם הכי עניים.

הבלדה על פורטוגרוארו

בבוקר חם, בבוקר לח
יצאו הארבעה בסח
לראות, לנשום וגם לטעום
את העיירה החלומית במזרח
עליה חלמו, עליה שרו
ושם העיירה: פורטוגרוארו
הם יצאו נלהבים, מצוידים ללא דופי
המתוסכל, גמד, גמדה ומלכת יופי.

הם הגיעו לעיירה בטקסי הנאמן
("אני אאסוף אתכם מאותו המקום – ובזמן!")
יצאו מהרכב, שאפו אויר הרים צלול
וביחד, בהתלהבות – פצחו במסלול.

מהעיירה הציורית הם נפעמו,
ממי הנהר טעמו,
טיילו, הסתובבו והצטלמו.
העיירה הייתה שקטה, וזה נראה להם קצת מוזר
אך דבר את רוחם הנלהבת לא שבר
לבסוף, כשהבטן מקרקרת
מיהרו הארבעה לארוחה איטלקית מפוארת.

אך אבוי,
מה קרה? שוד ושבר!
בשתיים בצהריים
העיירה הארורה
סגורה מכל עבר!

מקום מוזר ושטני
המתוסכל לא הכיר, לא ידע
כי החנויות והמסעדות ייפתחו אולי בפאקינג ארבע!
"אבוי!", זעק המתוסכל
"חמס!", בכתה מלכת היופי
אלוהים, מדוע זה בראת מקום מלא סבל ללא מזור?
הארבעה לא ראו מקום כה נורא
מאז נורמנדי, המתלה ובופור.

גורלם נחרץ,
עתידם אבוד,
חלום הארוחה הלך לאיבוד
לטקסי נכנסו,
בנסיעה בכו
עד שגרונותיהם ניחרו
וזו הייתה בלדת הדמים על פורטוגרוארו.
קיבינימט.

מוסר השכל

בעיירות הקטנות והציוריות באיטליה, הכל סגור. החנויות נפתחות רק בערב. מסעדות מגישות צהריים, אך נסגרות בשתיים ונפתחות בערב מחדש. רצוי לבדוק לפני.

קיבינימט.

רסיסים מאיטליה

הערה מנהלתית

אם תלחצו על התפריט למעלה (אייקון שלושת הפסים מצד ימין) תראו שבצד שמאל התווספה אפשרות להירשם לעדכונים לבלוג במייל. סליחה שרק עכשיו נזכרתי…

אז הגענו

אז הגענו לעיר נופש איטלקית שנקראת ביביונה, המרוחקת כשעה מונציה. אף לא ישראלי אחד, שזה כבר טוב.

מה יש לעשות פה? בריכה, ים ולהתלונן על החום. יש הרבה חנויות לתיירים, בתי קפה לתיירים, מסעדות לתיירים וגלידריות. גם הן לתיירים. גלידה מצוינת, באמת. וקרה. אם מקרבים את הגלידה לאוזן, אפשר לשמוע אותה מתלוננת על החום. "בחייאת, אח שלי,  תאכל אותי מהר, תגמור את זה כבר. לא בא לי לסבול."

המלון

המלון נחמד, נקי ומסודר. יש בו ארוחת בוקר טעימה מאוד. אבל מה? החדר קטן. מה זה קטן? חדר אחד אשר בו מיטת הורים ולצידה מיטת קומתיים לילדים. וואלה, אני לא זוכר שככה זה נראה ב-TripAdvisor. יש חדר מקלחת, כיור וכו'. ויתרו על ארון בחדר הרחצה לטובת בידה. בידה? אנחנו ישראלים. אנחנו מכסים את התחת או מזיזים אותו, אנחנו בועטים בתחת, מוציאים או מכניסים את הראש שלנו לתחת, וכמובן ששום דבר לא מעניין לנו את התחת, אבל אנחנו בטח שלא שוטפים אותו בבידה! מה אנחנו, גרמנים? (על כך בהמשך).

אגב, הגמדה רוצה למסור לכם שהחדר "בכלל לא מלכותי". אנא הבינו: אנחנו כרגע בפאזת "לשבור את הקרח", שהוא הסרט האהוב ביותר על הגמדה בכל הזמנים והמימדים. ולכן, כל דבר חייב להיות מלכותי. אני לא יודע מה ההגדרה למלכותי, אבל הייתי מנשק את הרגליים לארכיטקט שהיה בונה לנו חדר מקרח בחום הזה. חם פה. תודה לאל שיש מזגן בחדר. אבל רק בחדר – ברוב החנויות כאן אין מזגן או שפשוט לא מפעילים אותו. אירופאים דפוקים.

אגב מיטת קומתיים: הפסקתי לספור כמה פעמים הגמדים דפקו את הראש במיטה. עם השריטות שיש במשפחה הזו, יש מצב שהמכות האלה אולי סידרו משהו.

הוא והיא – בקטנה

היא: מאמי, אני דווקא מצליחה להסתדר עם גודל החדר הזה. הקומפקטיות דווקא עובדת לי.

הוא: כן, אני יודע. אמרת את זה אתמול.

היא: מתי?

הוא: אחרי שאמרת שאת רוצה להרוג אותי, ולפני שאמרת שאת רוצה להרוג את הילדים.

שובר שורות

אחד מאורחי המלון נראה בדיוק כמו וולטר ווייט, קומפלט עם קרחת וזקן צרפתי. אני יכול להישבע שיש לו סיגריה שהוא לעולם לא משתמש בה ושתמיד איתו בכיס החולצה.

אני פוחד.

הוא, היא וגמדה

גמדה: אבא, איך התחתנתם?

הוא: אה, זה פשוט מאוד, מתוקה. אימא איבדה את הסיסמא לאינטרנט והעדיפה להתחתן עם אבא מאשר לחכות שהתמיכה הטכנית יחזרו אליה.

היא: סליחה?!

הוא: צודקת. האמת היא שאימא אף פעם לא יצאה עם מישהו שדובר יותר משפה אחת, ואבא מעולם לא התקשר לבלונדינית שלא הוציאה נגדו צו הרחקה בבוקר שאחרי.

קשיי שפה

אורחי המלון הם גרמנים. נקודה. לנושא הבא.

אה, רוצים עוד מידע? מדובר במלון (ובאופן כללי, כל העיר הלא גדולה הזו) שבסך הכל, רוב המבקרים הם גרמנים. במלון שלנו זה נראה שכולם הם גרמנים (וגם כמה הונגרים). מטבע הדברים, הצוות יודע איטלקית, גרמנית ו… אנגלית די רצוצה. או שום אנגלית. בכלל. השילוט (כמעט כולו) באיטלקית וגרמנית. האנגלית תמיד בקטן יותר ולפעמים אין בכלל. למזלי, מלכת היופי נזכרה מחדש בגרמנית שלה, כך שנראה שאנחנו מסודרים. ישנה פקידת קבלה אחת בכל המלון שיודעת אנגלית שוטפת. הבעיה שהיא פשוט לא כל כך יודעת להכווין או להמליץ על אטרקציות (על כך בהמשך).

פיג'מה

בין הבגדים שארזתי בחופשה, נמצאת גם חולצה עם כיתוב בעברית. עשיתי חושבים, והסתבר לי שעדיף, כנראה, לא להסתובב איתה ברחוב ליתר ביטחון. אז בזאת הוחלט מהי חולצת השינה שלי. אימרו לי מזל טוב – עד שנחזור לארץ אני נרדם אך ורק בחולצת "עולמות".

הוא והיא בקטנה

(בנסיעה על אופניים חשמליות ששכרנו לטיול על החוף)

הוא: מאמי, תראי, לכולם יש פה קעקועים.

היא: כן, כולם פה קולים. לא כמונו.

הוא: מה פתאום? ברור שאת קולית!

היא: לא נכון. אתה יותר קול ממני. אתה מסתובב עם חולצות של להקות רוק. לי אפילו את זה אין.

הוא: (בלב)
pl2wj

שיעור בגלידה

הגמדון החליט שהוא חייב ללמוד לאכול גלידה מגביע. אני לא יודע כמה גלידה אכן נכנסת לפיו בתהליך, אבל זה בהחלט הוציא אותנו מהכלים. הוא מחזיק את הגביע בידו, הגלידה מטפטפת ומפטפטפת והגמד מפטפט ומפטפט. לא כל כך מבינים על מה, רק לאחרונה הוא אומר מדי פעם משפטים או מילים קוהרנטיות. לגלידה זה לא עוזר. היא עדיין נוזלת.

הוא והיא בקטנה

היא: הגלידה הזו ממש לא הייתה במקום!

הוא: (לא מסוגל לענות כי הפה מפוצץ בגלידה)

לונה פארק

יש פה לונה פארק. שאלנו את הפקידה החביבה איפה הוא. היא ענתה לנו "15-20 דקות הליכה, לא רציני".

הקיצר, אחרי יותר מ-40 דקות הליכה (את לא רואה שיש לנו 2 גמדונים בלתי נסבלים?! איך, קיבינימאט, נגיע לשם כל כך מהר?) הגענו למקום. מוזר, החניון נראה קצת ריק. והגלגל ענק לא עובד. והוא שומם. אז שואלים שם את הבחור שעובד בבית הקפה הסמוך, ומסתבר שהלונה פארק נפתח כל יום החל מ-19:00. עד שנחזור למלון כדי לסגור חשבון עם הפקידה, תאוות הדם שלנו תחוסל על ידי החום. לכן בדרך למלון כבר עוצרים לאכול צהריים במסעדה חביבה. אגב, באופן כללי, לא קרה לנו שהתאכזבנו מהאוכל. אמרנו איטליה, לא?

ללונה פארק, בסופו של דבר, הגענו ביום אחר. הילדים נהנו. היה קשה קצת לגרור את הגמדון משם, כי הוא רצה לעלות דווקא על מתקנים שגם למבוגרים לא הייתי מאשר. נאלצנו לעזור לו. הוא לא אהב את הרעיון. לא רוצה לדבר על זה יותר. לנושא הבא.

הוא והיא בקטנה

(בנסיעה על אופניים חשמליות ששכרנו לטיול על החוף)

הוא: מאמי תראי, האיש הזה צחק עלי עכשיו.

היא: לא נכון. יכול להיות שהוא סתם חייך לילדים.

הוא: וואללה. יכול להיות.

היא: גם יכול להיות שהוא צחק עליך.

הוא: למה?! הוא אפילו לא מכיר אותי!

היא: נראה לך שמישהו צריך להכיר אותך כדי לצחוק עליך?

אסייתים

לא יודע כמה מכם היו בניו יורק, אבל אלה שהיו שם בטוח שמו לב לחנויות המתנות המיועדות בעיקר לתיירים. מוכרים שם תיקים, בגדים, קצת גאדג'טים ועוד שטויות למיניהן. הן מתופעלות באופן אקסלוסיבי על ידי ישראלים. כלומר, יורדים. כלומר, אתה יכול להיתקל בבעל החנות שהוא למעשה ישראלי לשעבר שחי שם יותר מ-30 שנה, ועדיין כשתשאל אותו מאיפה הוא, הוא ידע להגיד לך "מנתניה". הוא כבר לא מנתניה, דביל, הוא מניו יורק.

למה נזכרתי בזה? כי פה אותו דבר אבל עם אסייתים. אני מניח שסינים. לא טרחתי לברר איזה ליכסון עיניים זה בדיוק, אבל בואו נסכם שהם לא באו מליטא.

זה נראה שכולם קונים את הפיצ'פקעס שלהם מאותו מקום וקובעים לפי הגרלה מה יהיה המחיר. במקום אחד, התיק המכוער שיתפרק בעוד יומיים בדיוק יעלה 5 אירו, ובחנות המרוחקת כ-100 מטר משם הוא יעלה 7 אירו. אל תדאגו, היומיים שייקח לתיק להתפרק הם עדיין יומיים. תורת היחסות לא עובדת פה. לא עלה בהגרלה.

אני מרשה לעצמי להעלות תיאוריה: אם בניו יורק אלה חבר'ה ישראלים, אולי גם כאן הם ישראלים, אבל כאלה שטרחו לעבור ניתוח מיוחד לליכסון עיניים כדי להימנע מסטיגמות אנטישמיות? התיאוריה הנגדית גורסת שכל אלה שבניו יורק הם בעצם אסייאתיים שעברו ניתוח הפוך לביטול ליכסון וכמובן למדו עברית. אבל זה קצת מוגזם. יותר סביר שישראלי ילמד סינית. או מנדרינית. או קוריאנית. נו, לא יודע, לא בדקתי את הליכסון שלהם, רדו ממני.

הוא והיא בקטנה

היא: אתה לא יכול לללבוש את החולצה הזו עם המכנס הזה!

הוא: למה?

היא: כי שניהם עם פסים!

הוא: צודקת. אם אלבש את זה, היקום יקרוס לתוך עצמו. זה בדיוק כמו כשחברה של מרטי מק'פליי פגשה את עצמה ב"בחזרה לעתיד 2".

ונציה (או – "הבריחה הגדולה")

אח, ונציה. דומה כי העולם מעולם לא התאגד כל כך סביב תשוקה למונומנט טובע.

תחבורה ציבורית עם הספקטרומיסט שלנו היא  בעייתית. אפשר להגיע לונציה מביביונה במונית, אבל זה עסק יקר. סתם שתדעו, אם תסעו מנמל התעופה של ונציה (מרקו פולו) לביביונה בלילה (כמונו) תיאלצו להיפרד מ-250 אירו (!). ביום התעריף יורד לכ-150 אירו לכל כיוון. שייט עולה חצי מכך. לפיכך החלטנו לעלות על שייט היוצא מביביונה ב-8:00 ולוקח לו שעתיים להגיע לעיר הטובעת. הפלגה חזרה לביביונה מהעיר שהחליטה להשקיע את עצמה לדעת, יוצאת ב-16:00.

המדריכה, אגב, הסבירה לנו מדוע זה לא כזה תענוג לגור בונציה. עלויות תחזוקה גבוהות, חוסר בתחבורה ציבורית (בעצם הכל נעשה רגלית) והמעמסה של עונת תיירות בלתי פוסקת הופכים את הונציאנים לאנשים עצבנים. מסכנים. מישהו בקהל רוצה לדבר איתם על קסאמים ושוד הגז?

בין לבין, ישנו סיור מודרך, ארוחת צהריים ושייט מקסים בתוך התעלות של ונציה. הארוחה והשייט הם בתוספת כסף. עד כאן הכל נשמע טוב.

אז איפה היו הבעיות? בתור התחלה, החום והלחות בונציה בעונה זו של השנה מתחרות בהצלחה בזו של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית שלנו. כשאתה עם שני ילדים קטנים – זה מכה. די מהר איבדנו את הקבוצה ונאלצנו להסתדר לבד. זו עיר מדהימה ביופיה, אבל קשה להתמצא שם. Google Maps לא עובד כל כך טוב בגלל צפיפות הסמטאות המפריעה לקליטת הנווטן. התמקמנו בסוף במסעדה והתרעננו. ההתרעננות כללה גם גלידה. אלא מה?

לאחר השייט המאורגן בתעלות העיר, המשכנו להסתובב וכחצי שעה לפני מועד עזיבת הספינה התחלנו בדרך חזרה. יש לציין כי זו הייתה הספינה היחידה שיוצאת לביביונה. לפספס אותה אומר שיש למצוא מונית. עסק יקר, אמרתי כבר? התחלנו ללכת לאורך הטיילת היוצאת מפיאצת סאן מרקו המפורסמת, כשהבנו למעשה שאנו לא יודעים איפה תמתין הספינה ואיך קוראים לה. הדקות נוקפות, דפיקות הלב מואצות, השמש קופחת ומלכת היופי והגמדונים סובלים בחום. ספינה – יוק. הספינה יוצאת ב-16:00. אני מביט בשעון הסמרטפון בעצבנות: 15:40, 15:45, 15:50.

אני עוזב את מלכת היופי ודופק ריצה בחיפוש נואש אחרי הספינה המשיחית שלנו. אולי אצליח למצוא אותם, לשכנע אותם שיחכו (שילמנו פאקינג על הכרטיסים, שיחכו קצת!) ולחזור לקחת אותם. הטיילת לא נגמרת, ואני לא מוצא את המטרייה האדומה של המדריכה, איתה היא מסמנת לתיירים מרחוק היכן היא נמצאת. עוד רגע הספינה עפה משם ואנחנו תקועים.

ברגע אחד טהור של תושייה אני מוציא את חשבונית המשרד בו הזמנו את הטיול, מאתר את מספר הטלפון, מתקשר אליהם, מסביר להם בכמה מילים קורה, ומקבל מהפקידה המבולבלת את מס' הסלולרי של המדריכה. תוך כדי, מקבל שיחה ממתינה ממלכת היופי – הספקטרומיסט חטף התקפת זעם בשיא החום והיא כמעט איבדה עליו שליטה. הגמדה איתה והם סובלים. איכשהו, וונדר וומן לקחה אותם לכיוון שלי והיא מחפשת אותי. רצתי אליה בפאניקה בחזרה והרמתי את הגמד ההיסטרי. מן הסתם נבהל כשרצתי בלעדיהם. מתקשר למדריכה. מסתבר שהיינו בכיוון הנכון אבל לא רחוק מספיק. צריך לחצות 7 גשרים מפיאצת סאן מרקו, והם האנייה הפאקינג אחרונה במעגן.

"כמה גשרים חצית?" שואלת אותי המדריכה שבא לי לחנוק. "עוד לא שבעה, אבל אני לא זוכר כמה." אני אומר לה ליד איזה מלון אני נמצא. תודה לאל, רק עוד גשר אחד. אבל בחום הזה, הגשר הזה מרגיש כמו מסלול מכשולים בטירונות. באותה מידה הייתה יכולה לומר לי שיש עוד 10 גשרים. והילד עלי.

אנו חוצים את הגשר ורואים את האנייה. איכשהו גומעים את שארית המרחק ועולים עליה. אני מושיב אותם, עף לקיוסק של האנייה, קונה לכולם בקבוקי מים קרים וגומר אחד לבד. הגמדה שותה. מלכת היופי שותה. הגמד שותה גם. נרגע, תודה לאל. האנייה יוצאת להפלגה. הרוח נושבת עלינו, ואנחנו נרגעים אט אט.

ונציה היא עיר מאתגרת.

הוא והיא – בקטנה

(בהפלגה חזרה מונציה לביביונה. לבד על המים בין כל המדוזות.)

הוא: מאמי, איפה את חושבת שדקסטר נפטר מהגופות?

היא: (מצביעה ללא היסוס לכיוון מוגדר) בערך קילומטר מערבה.

יום הולדת

חגגתי יום הולדת לפני מס' ימים (ה-5 לאוגוסט). תודה רבה לכל המאחלים. ולמי שלא איחל, יש כאן מישהו שרוצה למסור לכם הודעה:
pl30d

הוא והיא בקטנה

הוא: מאמי, איזה ביטויים את מכירה עם המילה 'תחת'?

היא: מה אתה כותב שם?

הוא: כרגע על המלון.

היא: השתגעת? מאיפה אתה יודע אם המלון מנטר את הביקורות שרושמים עליו? אולי תחכה עד שנחזור? שלא נסתכסך איתם!

הוא: הם בקושי יודעים אנגלית, נראה לך שהם יודעים עברית?

היא: איפה אתה כותב את זה בכלל?

הוא: בבלוג.

היא: בבלוג? אה, אז תכתוב מה שבא לך. מי יקרא את זה?

אז כתבתי.

עדכון: בצירוף מקרים מקסים, גם יובל דרור ביקר באיטליה ונראה שגם לו יש אי-אילו טענות לגבי ארץ המגף. טוב נו, לא רק טענות. אבל אם להתייחס רק לביקורת – I feel his pain.

אז מה הולך פה?

ראשיתו של הבלוג הזה, כמו הרבה דברים טובים בחיים, נעוצה בסדנת כתיבה מקסימה שהשתתפתי בה. שם באמת התחלתי לסגל הרגלי כתיבה שונים ומשונים ואפילו לסיים כמה סיפורים (משונים אף הם – אל תשאלו).

לאחרונה, לאחר כתיבת סיפור אשר נדחה וקיבל תגובות טובות פחות מהמצופה, נזכרתי בעצה חשובה מאוד שמנחת הסדנה נתנה לנו בסיומה. אני מדבר כמובן על העצה לחקות את הסופר האהוב עלינו מילה במילה, לכתוב ספר שיפנה למכנה המשותף הנמוך ביותר, לשים על הכריכה תמונה של בחורה מצודדת עם בגד המכסה טפח ומגלה טפחיים, לשים באמזון ולגרוף בוכטות.

זו, כמובן, לא העצה שקיבלנו, אבל אני משוכנע שעכשיו קיבלתי את מלוא תשומת הלב שלכם.

אני מדבר על כתיבת בלוג. כתיבת הבלוג, לפי עצת המנחה, אשר תחזקה בעצמה בלוג במשך 12 (!) שנה, מפתחת את כישורי הכתיבה יותר מכל דבר. היא מאלצת אותנו לשבת ולכתוב, על כל דבר, מתרגלת אותנו ללא הרף ומעל לכל – מאלצת אותנו לחפש רעיונות לכתיבה ללא הרף ועל בסיס יומיומי ואחר כך להזריקם בצורת טקסט.
הבלוג נותן לנו מסגרת, אותה מסגרת של מחויבות הכל כך חסרה למי שכותב. באין מחויבות – אנו פשוט מזניחים את הכתיבה.

וואללה יופי, אני מרגיש את השאלות שלכם מגיעות:

"אבל מאיפה תגרד 500-600 מילים כל כמה ימים?"
אנא עארף? יהיה. נמצא. נחפש ברחוב פראייר עם 500 מילים מיותרות ונשדוד אותו באיומי אקדח. אל תדאגו לי, בקטע הזה אני (מקווה ש)אסתדר.
"ועל מה תכתוב?"
טוב רבותיי, אתם מתחילים לנג'ס. נמצא על מה. הפראייר מהפיסקה הקודמת ייתן פיתרון תחת לחץ.

בינתיים, אני מנסה לסגל לעצמי שיגרת כתיבה חדשה. ליקוט מתמיד של רעיונות, רסיסים וסקיצות שכתבתי המחכים לקבל כאן את המסגרת הראויה להם. בין היתר, אני מתכוון ללטש כמה סיפורים הנכתבו בסדנה ולפרסמם כאן. מעין כרטיס ביקור ביני – לבינכם.

אני מקווה שיהיה מעניין.