הוא והיא #40

הוא: הנה תראי, כבר תכננתי הכל.

היא: פפפףףףףף. נו יאללה, תריץ.

הוא: אני הופך לסופר במשרה מלאה.

היא: כן.

הוא: כותב ספר…

היא: אני בטוחה.

הוא: …שנהיה רב מכר.

היא: בוודאי.

הוא: מוכר אותו להוליווד.

היא: ספילברג, מאמי, ספילברג.

הוא: הסרט נהיה הצלחה מטורפת.

היא: ספילברג תותח.

הוא: מזמינים אותי לקומיקון.

היא: קומי-איך?

הוא: אני תופס שם את סטפן קינג…

היא: עדין לא הבנתי איפה הקומי פה.

הוא: או אולי אפילו את ג'ורג' מרטין…

היא: אבל איזה קומי?

הוא: …ומכסח את האימאימא שלו בפוקר. כל הכסף שלו אצלינו, ואז בום! אנחנו עשירים.

(פאוזה)

היא: אהא.

הוא: זו תכנית יציבה כמו הגיברלטר.

היא: אני לא בטוחה שאנחנו סגורים על המילה "יציב".

הוא: לא השארתי שום דבר ליד המקרה.

היא: "יציב", מאמי. פתח מילון.

הוא: מה תרצי לקנות עם הכסף? ווילה? יאכטה?

היא: בעל שיודע להכניס כלים למדיח כמו שצריך. ראית איך אתה מסדר שם כלים? לא שיחקת בטטריס אף פעם?

הוא: שיחקתי, אבל כל פעם שהשלמתי שורה היא נעלמה, וזה לא קורה במדיח המזורגג הזה!

היא: (אנחה) אני כל כך צריכה שינוי. הקונספט של "אהבה ממבט ראשון" קוסם לי יותר ויותר.

הוא: מה את אומרת. אני רוצה לראות אותם משחקים טטריס עם המדיח.

היא: מאז שאני רואה את זה, אני מגלה על עצמי דברים.

הוא: נו שיט.

היא: אני רצינית! למשל, שמתי לב שפעם גם אני דיברתי על ילדים כל הזמן כמו ההיא מהתכנית. אני נורא מזדהה איתה.

הוא: ספרי לי על זה. מאמי, דיברת איתי על ארבעה ילדים לפני שהתחתנו אפילו.

היא: מותק, לא נעים לומר אבל בכלל רציתי חמישה.

(פאוזה)

הוא: חמ… חמי… סליחה?

היא: חששתי להרתיע אותך.

הוא: אה… ובכן…

היא: יודע משהו, מאמי? אני מרגישה עכשיו בשלה לעוד כמה ילדים בבית.

הוא: אני לא כל כך בטוח ש…

היא: זה הדבר הכי נכון עכשיו. בוא, בוא נעשה עוד כמה זאטוטים! זה יהיה כיף!

הוא: רגע אחד!

היא: נלך לשילב! נבחר דולה! תלווה אותי ביחד לשקיפות עורפית!

הוא: אבל… אני לא יכול, כי… כי… אני צריך לכתוב רומאן! אל תפריעי לי! יש לי רומאן לכתוב! שומעת?! רומאאאאאן!!!!!!

(רץ לחדר עבודה)

(נועל את הדלת)

(רעש הקלדה)

היא: אלוהים, הדברים שאני צריכה לעשות כדי שיזיז את התחת.

טובת הציבור

הפורום לטובת הציבור התכנס ביום שלישי בין ערביים. חדר הישיבות סער, שצף וקצף. האנשים המסורים סביב השולחן, נאמו בהתלהבות ובכישרון רטורי שאין שני לו. ואכן היה על מה להתווכח.

"עמיתיי!" הרעים בקולו זקן החברים, "הסכיתו ושימעו כי בנפשינו הדבר!" זקן החברים היה מעט מתוח. הישיבה נקבעה, לאחר פולמוס נוקב, למועד בו כמות הכמטריילס באוויר היתה נמוכה ביותר. המלומדים בדקו זאת על ידי חיפוש בגוגל ובדיקה אקראית של כל תוצאה שלישית בשני העמודים הראשונים. הם התעלמו מהארבע הראשונות.

מיד הסכיתו ושמעו שאר המלומדים. זקן החברים נשם עמוקות ואמר "אני רוצה שנקשיב היטב לשלומציון לפני שנוציא את דבריו מהקשרם."

הקולגות לא היו רגילים בתרגולת כה מסובכת, אך בכל זאת הם כיבדו את זקן החברים. הוא הרי הדבי"ל הראשי (דבילי"ם = דעה בדיונית ישראלית ללא ידע מחקרי).

"חברים," אמר שלומציון וכחכך בגרונו, "מזה שנים מספר אגודת הכמטריל"ס (כמטריל"ס = כימיקלים ומחקר טיפשי רופף וילדותי ללא סימוכין) מנהלת פרויקט רציני ומבוסס למלחמה בעננים… והיום אני גאה לספר שהצלחנו."

ליבם של המלומדים החסיר פעימה. אחד הנוכחים אמר בקול רועד "מצאתם…. פיתרון?"

"בוודאי!" דפק שלומציון על השולחן באגרופו, "לעולם אל תזלזל במי שמפעיל קבוצת פייסבוק שלימדה 50,000 אנשים בוגרים ושפויים להיכנס לפאניקה בכל פעם שהם רואים מפה סינופטית."

הנוכחים מחאו כפיים בנימוס לנוכח ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלהם.

"בקיצור ולעניין," המשיך שלומציון, "המצאנו משהו פשוט, זול וחסכוני, אשר ניתן להפיצו בקלות לכל בית לצורך התמודדות עם האיום המסוכן."

"אני מאוד מקווה שלא זול מדי," העיר יו"ר פלג ההומיאופתים, "אנחנו הרי עדיין צריכים להביא פרנסה הביתה."

"אה…" אמר שלומציון, "נמכור אותו עם… מים בטעמים?"

"אבל שלא יהיה אלומיניום בפקק!" העירה ראש צוות הלוחמה באלומיניום.

"או כספית!" קרא מפקד הפלג הלוחם בכספית.

"או פסיפלורה!" צעקה האנטי-פסיפלוריסטית. מיד שררה שתיקה מביכה.

לאחר דקה מתוחה המשיך שלומציון: "מדובר בפתרון מניעתי, זול ובטוח לגמרי לשימוש. פשוט לקחת מבעוד מועד, ומאותו רגע העננים הארורים לא יוכלו להזיק לך או לבני משפחתך. אני אומר לכם את זה בביטחון מוחלט!"

"תגיד לי," שאל זקן החברים בכבדות, "זה קצת נשמע לי כמו… ובכן… חיסון, לא?"

קהל הנוכחים התנשף בפתאומיות.

"מה פתאום חיסון?!" נדהם ונעלב שלומציון מעצם העלאת המונח, "זהו בסך הכל אמצעי ריפוי מונע, העוזר לגוף להתגונן ממזיקים על ידי חיזוק מערכות ההגנה שלו בכך שהוא מסייע להם לזהות מבעוד מועד איום אפשרי ולהגיב עליו בהתאם."

"רגע אחד," מלמל זקן החברים, "משהו פה עדיין לא מצלצל לי כל כך טוב. איך מגיע הפתרון הזה?"

"אה, זה טריוויאלי לגמרי," אמר שלומציון, " מדובר בבוכנה קטנטונת המורכבת לתוך צילינדר שקוף. תרופת הפלא מוכנסת לתוכו, ועל ידי דחיפת הבוכנה היא מוזרמת למטופל דרך צינורית מתכתית צרה וחדה."

"שומע, שלומציון," מלמל יו"ר פלג ההומיאופתים, "זה תכל'ס נשמע לי כמו מזרק."

"מזרק, שמזרק, למי איכפת? העיקר שזה עובד. אני אומר לך, חסינות מוחלטת!"

"מה-מה-מה אמרת עכשיו?!" התפלץ האנטי אלומיניומיסט, "מה הייתה המילה הזו שאמרת?"

"איזה מילה?"

"מילה משורש ח.ס.ן., בניין פעיל."

"וואללה?" מלמל שלומציון במבוכה, "זה מה שאמרתי? כנראה נפלט."

רחשי דאגה נשמעו מציבור הנוכחים.

"נו באמת!" נסער שלומציון, "סתם פליטת פה! תתחשבו בי, אני מותש. אתמול הדבקתי את אותו קישור למאמר בנשיונל אינקוויירר מאה פעם בשרשור אחד."

"אנו מכירים היטב את העבודה הקשה והאחראית שאתה עושה," אמר זקן החברים, "אבל מטבע הדברים אנו מודאגים. האם זה עובד?"

"בוודאי שזה עובד!"

"אבל… איך בדקתם?" מלמל ראש פלג הלוחמה בכספית.

"אנחנו ביצענו בדיקות מקיפות," הכריז דובר עמותת האסטרולוגים.

"ואנחנו גיבינו אותם," הצהירה יו"ר עמותת המטפלים באנרגיה.

"זה נשמע שלקחתם את זה ברצינות," אמר זקן החברים, "ועדיין חסר לי משהו."

"סליחה, אבל מאיפה אנחנו אמורים לדעת שיש איזשהו הבדל בין לקחת את תכשיר הפלא לבין לא לקחת אותו?" שאלה לפתע הפסיפלוריסטית. שוב שררה שתיקה מביכה.

"ובכן…" מלמל שלומציון, "לא ברורה לי השאלה."

"איך אפשר לדעת האם הדבר הזה עובד באמת, או שקיבלתם תוצאה מקרית? אולי משהו הפריע לבדיקה?"

"אלוהים אדירים!" זעק האסטרולוג הראשי, "הירח אכן היה באופק דלי באותו יום! איך פספסנו את זה?!"

"חייבים לבדוק את זה שוב," מלמל מזכיר עמותת המתקשרים, "מקסיפיתוס מאלפא-סיגמא-13 אמר לי עכשיו באוזן."

"ובכן…" מלמל שלומציון, "אני מניח שאפשר… לבדוק על… שתי חבורות שונות של אנשים, כשחבורה אחת… ובכן, תקבל את תכשיר הפלא… והשנייה… לא."

"המממ…" מלמל זקן החברים, "זה באמת רעיון מעניין. אתה מנסה לרמוז שנוכל לדעת האם התכשיר אכן פועל או שתוצאת הבדיקה שלכם הייתה מקרית, על ידי בחינה של שתי תוצאות בשני מצבים שונים ובלתי תלויים, כאשר רק במצב אחד אתה מבצע שינוי משמעותי ויזום במערכת הנחקרת, ואילו בסיטואציה השנייה אתה משאיר את המצב על כנו ואז מנסה לבדוק האם בין שני המצבים ישנה חפיפה או שוני ברור, אותו ניתן להגדיר באמצעות מדד ביטחון הניתן לכימות מספרי?"

"אה…" אמר שלומציון בהיסוס, "כן זה דווקא נשמע לי בערך מה שאמרתי."

"אחלה, אני זורם."

"רגע אחד!" אמר יו"ר פלג ההומיאופתים, "אני מקווה שלא תגלה לאף אחד מהאנשים בבדיקה מה הם מקבלים!"

שלומציון הביט בו במבט של כלב עזוב.

"יש משהו בזה," אמר האלומיניומיניסט, "כדי שהתוצאות יהיו אמינות הייתי אפילו מציע שלא נותן התכשיר ולא המקבל ידעו מה הם מקבלים. ככה באמת כולם יקבלו ויפעלו באופן אחיד ללא הסחות."

"אתה מתכוון," שאל שלומציון, "שגם המקבל וגם הנותן יהיו עיוורים לגמרי למה שהם בודקים?"

"כן."

"יענו, גם הנותן וגם המקבל עיוורים."

"פעמיים עיוורים."

"נכון."

"עיוורון, אבל בכפול."

"בדיוק."

"זה נשמע סבבה לגמרי," אמר יו"ר פלג ההומיאופתים, "אפשר לתת לחלק את תכשיר הפלא האמתי ולשאר תיתן משהו מהתרופות שלי."

"מהתרופות שלך?!" נדהם שלומציון, "זה נשמע לי מעט מסוכן…"

"אל תדאג, הן לא עושות כלום."

"ובכל זאת…"

"אתה יכול להיות רגוע," אמר ההומיאופת, "מעולם לא היה אצלי פציינט שקיבל ממני תרופה ומצבו השתנה."

"אבל…" נשמעה קריאה מהעבר השני של השולחן, "איך נדע שעשיתם את זה כהלכה בכלל?"

"ובכן…" הזיע שלומציון, "מה אנחנו עושים בדרך כלל כדי להוכיח או לבדוק דברים?"

"אמת פנימית מפוקפקת!" נזרקה התשובה מקצהו האחד של השולחן.

"אינטואיציה חסרת ביסוס!" נשמעה עוד תשובה מהקצה השני.

"תוצאה אקראית בגוגל!" זעקה הפסיפלוריסטית.

"וודאי, וודאי," אמר זקן החברים, "אבל יש לי הרושם שמפאת חומרת הבעיה ניאלץ להתאמץ יותר."

שלומציון חשב למשך מספר דקות לפני שאמר "אולי… אחרי שנסיים… אני אכתוב איזה מסמך, ו… ובכן, אני אתן אותו לכם כדי שכל אחד יבחן אותו לעומק ויבצע עליו סקירה בלתי תלויה ונפרדת לגמרי, במהלכה הוא יחפש נקודות חולשה במה שעשיתי וינסה להפריך את מסקנותיי, ובסופה כל אחד ייתן לי את דעתו העצמאית לחלוטין על מה שעשיתי עם הצעות לשיפור."

"מצויין!" הרעים זקן החברים, "ותודה לנציגת הארץ השטוחה. זו ההצעה ההגיונית ביותר ששמעתי היום."

"על לא דבר," ענתה הנציגה, "הגיון הוא השם השני שלנו."

"רבותיי…" מלמל שלומציון, "תראו, הקשבתי לכל מה שאמרתם עד עכשיו… בכל זאת אני כאן כבר 15 שנה…"

"ואתה עושה עבודה מצוינת!" אמר זקן החברים.

"תודה, אבל…" המשיך שלומציון, "כל מה שהצעתם עכשיו… זה, ובכן, נשמע כמו…"

"כמו מה?"

"כמו… אהה… מחקר אקדמי סטנדרטי."

סערה פרצה בן רגע בחדר, כאילו מישהו ניסה למכור לנוכחים את הביוגרפיה של אדוארד ג'נר.

"תועבה!" העירה ראש צוות הלוחמה באלומיניום.

"שיקוץ!" קרא מפקד הפלג הלוחם בכספית.

"פסיפלורה!" צעקה האנטי-פסיפלוריסטית. לא שררה שתיקה מביכה כי אף אחד לא שמע.

משבר האמון איים להחריב את הקהילה המסורה. תומכים ומכחישים עלבו זה בזה, עד כי במהומה שנוצרה לא ניתן היה להבין מי שרלטן ומי סתם פסיכי. הישיבה הסתיימה בסערה וללא הכרעה. שירז הפסיפלוריסטית הבינה כי שנותיה היפות בוזבזו לריק וחזרה לגור עם ההורים. השמועה אומרת כי הקימה עמותה ללוחמה בשוקולד הלבן.

חלה הסלמה כאשר פלג המתקשרים ביקש ממקסימוס אימפוטנטוס מגלקסיית "ויאגרה X" להתנקש בשלומציון. שלומציון התגונן היטב באמצעות בקבוק אויר אותו קנה בשקל (שקל אחד!). זקן החברים חש ברע וביקש מדובר ההומיאופתים תרופה להרגעה. הוא מכר לו אותה בשמחה, והרגיע את חששותיו לגבי תופעות לוואי, שהרי ידוע כי התרופות שלו לא עושות כלום.

כולי תקווה, קוראים יקרים, כי המשבר הנורא ייפתר בהקדם. אמרו בתחזית שמחר יהיה מעונן חלקית.

הוא והיא #39

היא: בוקר טוב, מאמי.

הוא: בוקר טוב לך ולמאזינים, ולצופי כאן 11!

היא: אה… הכל בסדר?

הוא: אנחנו כאן בארוחת הבוקר המשודרת אלייך מאולפני "כאן תרבות", וגם מאולפני כאן 11, ואם פספסת אותנו את יכולה לתפוס אותנו בערוץ הפודקאסטים בכאן OD.

היא: לקחת ריטאלין מקולקל הבוקר?

הוא: יש לנו היום ארוחה מרתקת, אנחנו נגיש קפה, וגם קורנפלקס, וגם לחם עם חמאה, וגם פנקייק…

היא: אתה מדבר בקול ממש, אבל ממש מעצבן.

הוא: מייד יצטרפו אלינו לשיחה מרתקת ד"ר קרן לנדסמן וד"ר נעם לויתן, וידברו איתנו על מושבות חיידקים בוופל בלגי ואיך זה הורג אותנו לאט אבל בטוח.

היא: שמת לב שהכל אצלך מתחיל בלנדסמנים ונגמר במוות?

הוא: ואם כבר מדברים על מוות, האם אנו צפויים למות כולנו מאסטרואיד מהחלל? מהנדס החלל יואב לנדסמן יצטרף אלינו עוד מעט וינטפק.

היא: מאמי, אני באמת העדפתי אותך יותר כשהיית שומע את ברמן וקיסוס בדרך לעבודה.

הוא: וגם: למה המנוע של וויאג'ר 1 לא פעל במשך 37 שנים, והאם מדובר במעשה נוכלות?

היא: אני לא ממש בטוחה שמדובר בנוכ…

הוא: אם כן, מדובר במעשה נוכלות. מהר, שימו לי את האנדר המוסיקלי של מעשה נוכלות.

היא: מה זה המוזיקה המעצבנת הזו? אתה… משמיע מהלפטופ את שיר הנושא של חגיגה בסנוקר?

הוא: ואם כבר מדברים על מה אנחנו שומעים – פרופ' משה זורמן ידבר איתנו על הקטע האבוד והמרתק שהלחין באך לצ'רלי וחצי.

היא: אתה המצאת את זה הרגע.

הוא: אם כן, זה נראה ששוב מדובר במעשה נוכלות…

היא: ואתה חייב לעשות משהו עם הקול הזה.

הוא: ומיד נעבור לאייטם המרתק הבא שלנו!

היא: ברצינות, אתה נשמע כאילו אתה יותר מדי מרוצה ממשהו.

הוא: ד"ר תמר עילם גינדין תדבר איתנו על שביעות הרצון בתרבות האיראנית, ואיך הנושא המרתק הזה מתקשר לקטע שהלחין באך ממקודם.

היא: באך לא הלחין שום דבר!

הוא: אני חש מעט עוינות מכיוונך…

היא: אתה חושב?

הוא: ולכן אבקש את האנדר המוסיקלי של העוינות, בבקשה.

היא: אלוהים, די כבר עם האנדרים וצא מהסרט!

הוא: סרטים על משחקי תודעה – מיד נדבר על הנושא המרתק הזה עם מי שנחת אתמול מהוליווד, הלא הוא יונתן ג'ת, לשעבר גת, לשעבר ג'ת, לשעבר גת, לשעב… מוזר, הוא התעייף והלך.

היא: נו שיט, שרלוק.

הוא: אם כן, שוב מדובר במעשה נוכלות!

היא: יש לך אבחנה דקה מאוד, מגיע לך פרס.

הוא: אם כן, פרסי האיג נובל לשנת 1995, אבל לפני הכל – שימו לי את האנדר המעצבן ההוא!

היא: אלוהים, לזה אתה מקשיב כל בוקר?

הוא: מה הבעיה?

היא: מה רע ב-88FM?

הוא: מאז התאגיד זה ממש לא מה שהיה פעם.

היא: אם כן, מדובר במעשה נוכלות.

הוא: מעשי נוכלות במהלך ההיסטוריה – מיד אחרי המבזק נקיים שיחה מרתקת בנושא!

היא: ולמה הכל אצלך זה נושא מרתק?

הוא: אם כן, מדובר ב…

היא: ולמה זה "שלושה שיודעים"? מתי היו אצלך באולפן בדיוק שלושה אנשים?

הוא: אני נאלץ להפסיק את השיחה המרתקת הזו ולפטר את המאפרת, כי אנו נפרדים מצופי כאן 11.

היא: יופי.

הוא: כשאף אחד לא רואה, אני מוריד את הז'קט.

היא: שקרן.

הוא: מחר תהיה באולפן גיל מרקוביץ'.

היא: מסכנה.

הוא: אם היא תחליט שלא בא לה להמשיך לחלטר בין שבע לתשע, הלך לי על חמישי חופשי.

היא: זהו? סיימנו?

הוא: נתראה בערב בשידור החוזר!

היא: אתה… שומע את זה גם בערב?

הוא: היום בערב בשידור החוזר הכל יהיה אותו דבר, חוץ מהז'קט.

היא: החפירה לקראת סיום?

הוא: אויש, תודה שהזכרת לי – מיד נקיים שיחה מיותרת עם התכנית שאחר…

היא: די!!!!!!!!!

מוקדש באהבה, הערצה והערכה אינסופית לדודו ארז וצוות "שלושה שיודעים", המעניקים לי חצי שעה יומית של שפיות בדרך למשרד בבוקר. תודה לכם.

הפוסט המאה

פיתחו את השמפניה, תירו בקונפטי, ושימו אלבום של איירון מיידן או AC\DC בווליום הכי גבוה שאפשר: הבלוג הזה מתפרסם מאז יולי 2015… והפוסט שלפניכם הוא הפוסט המאה.

מאה פוסטים, גבירותיי רבותיי, ואפילו לפיקארד יש משהו לומר בנושא:

נקמה גיקית.

אי לכך ובהתאם לזאת, ומכיוון שלא התארגנתי על "הוא והיא" הולם לשבת הסוערת הצפויה לנו (ומאחר ואני מאוד אוהב למחזר את עצמי) קבלו את מצעד הפוסטים הנקראים היותר בבלוג:

מקום #10

במקום העשירי מתייצב בגאווה (עם 239 כניסות) יקיר הבלוג, הלא הוא ישראמן, שקיבל שטיפה מהממונים עליו בגין התנהגות לא נאותה בכנס. עצם העובדה כי האגודה, הכותבות, ובאופן כללי כל מי שמעורב בכנסים ובקהילה לא נכנס באימאימא שלי אחרי הטקסט הזה, מעידה על כך שאני פשוט לא מעניין אף אחד. נו באמת, כולכם קראתם את זה ולא דיגדגה לכם בלוטת הרגישות?!

מקום #9

סיכום כנס עולמות 2016 ניצב במקום התשיעי עם 303 כניסות. זהו הפופולארי מבין סיכומי הכנסים שפורסמו בבלוג וזה אכן היה כנס כיפי במיוחד בזכות עצמו.

מקום #8

במקום השמיני עם 307 כניסות נמצא הוא והיא #12 העוסק ב"דם כחול" מאת ורד טוכטרמן. זה הזמן המתאים להזכיר כי באייקון האחרון הושק ספר ההמשך שלו, "אבן ירח", ואני בהחלט אמור להגיע אליו. מתישהו. כנראה. בעתיד הנראה לעין. אני מקווה שזה יהיה לפחות לפני הפוסט ה-200.

מקום #7

במקום השביעי עם 387 כניסות, נמצא טקסט פוליטי חריף בעצמתו שעד שמגיעים לסופו מבינים שבזבזתם 2 דקות מהחיים שלכם על הוצאת קיטור על דיסקברי. כל מי שנפל בפח שילך לשבת בפינה.

מקום #6

בנדיקט, יקיר הקהילה, ניצב בגאווה בלתי מוסתרת במקום השישי עם 412 כניסות.

מקום #5

אי שם בימי תחילת הבלוג היה זה הטקסט הנצפה ביותר, בעיקר בגלל האזכורים הרבים לדמויות מוכרות בקהילה. קבלו אותו: הוא והיא #2 (הידוע יותר כ"נון סופית") קיבל 464 כניסות. הוא נכתב בעת ששהינו בחופשה בארץ המגף, וכמעט נגנז עקב ביישנות של כותב חסר ניסיון הפוחד מהצל של עצמו.

מקום #4

דוקטור הו הנחית את הטארדיס שלו היישר למקום הרביעי עם 489 כניסות (רק מעט יותר מנון סופית).

מכאן ואילך התכוננו לקפיצה משמעותית במספר הכניסות.

מקום #3

1,189 כניסות קיבל ישראמן במאבקו למען הורים לילדים על הרצף. הטקסט נכתב לאחר שיצאנו מוועדת שילוב לגמדון שלנו. הם דיברו איתנו בצורה מנומסת מאוד בוועדה, אך משהו בכל זאת הפריע לי.

הוא: הם… לא באמת התעניינו במה שהיה לנו לומר, נכון?
היא: לחלוטין לא.
הוא: יכול להיות שאני לא בקיא בוועדות האלה, אבל… צפצפו עלינו הרגע?
היא: לגמרי.

אני מעריך שלפחות 90% מהכניסות היו מהורים מתוסכלים שמצאו כאן פורקן.

לפחות כניסה אחת הייתה מאימא שכתבה אי שם בפייסבוק: "תסלחו לי, אבל זה טקסט דוחה." תראה מה זה, ישראמן. שיחקנו אותה.

מקום #2

מילון הספקטרום הגדול, אותו כל הורה לילד על הרצף חייב להכיר, נמצא כאן בראש מורם עם פאקינג 1,711 כניסות. הוא נכתב לאחר שנמאס לי מהצנזורה העצמית המגוחכת שהצוות בגן הטיפולי סיגל לעצמו בכל פעם שדיווח לנו על מעלליו של הילד. אני מכיר היטב את הילד שלי, גברת. זו לא בושה להציע לנו למכור אותו באיביי. פעם כמעט הצלחנו.

מקום #1

אוי ואבוי. מאיפה מתחילים.

בכנס אייקון 2016 הופעלה לראשונה יוזמת "מדבקות מרחב בטוח". במסגרת הקמפיין (שהחל כיוזמה עצמאית של רותם ברוכין) חולקו מדבקות עם סלוגנים קליטים שמטרתם הייתה להעלות את המודעות למרחב אישי בטוח ומוגן מהטרדות מיניות (והטרדות בכלל). היוזמה קיבלה השראה מהקמפיין הזה, שזכה לפופולריות והערכה רבה.

קמפיין המדבקות עורר מודעות לנושא הטרדות בכנסים, באופן כזה שלא ניתן היה להתעלם ממנו. הוא עורר גם פולמוס חריף בקהילה (ע"ע #סטיקרגייט), ותגובות שונות ומשונות שקראו לאסור על חלוקת הסטיקרים. טענו כי מדובר בסוג של "דיקטטורת פוליטיקלי קורקט", חריצת משפט שדה, האשמה גורפת של גברים בשקרכלשהו, טיפול בבעיה שלא קיימת, וכמובן: "אם תתייחסו להטרדות מיניות באופן גלוי, עלולים לחשוב שבאמת יש בעיה כזו!"

הטיעונים האלה היו, איך לומר, מעט תמוהים בעיניי. לא לדבר על הטרדות מיניות? לא לשים את זה על השולחן? באמת? היה, אגב, מרתק לראות מגיבים צעקניים טוענים בתוקף כי הם מעולם לא חזו בשום הטרדה כלשהי בכנס ולכן "אין דבר כזה כמו הטרדות מיניות בכנסים." וואללה. איך אתם עם חמצן, בקטריות וכבידה?

צואה גרעינית פורסם ימים ספורים לאחר הכנס וזכה לכמות בלתי נתפסת של 2,383 כניסות, ולא מעט שיתופים. רוב התגובות היו מפרגנות, כולל אנשים שכלל לא האמינו שמישהו בכלל התנגד למדבקות. מקצת המגיבים נרתעו מהסגנון הבוטה של הטקסט. קשה לי להאשים אותם.

ומה הלאה?

תמו 100 פוסטים ראשונים, בתקווה ל-100 הבאים. אני מעט מאוכזב שאף אחד מהסיפורים לא העפילו לעשירייה אבל זה מה יש, לצערי.

יש כאן ארבעה פוסטים של "הוא והיא", שניים של ישראמן, שניים העוסקים באוטיזם, פוסט סיכום כנס אחד ופוסט סטארטרק אחד. אה כן, והפופולרי ביותר משתמש ללא הרף במילה "קקי". אם זה לא מדגם מייצג של הבלוג, אני לא יודע מה כן.

תודה לכל מי שפוקד את הבלוג הזה באופן קבוע, תהיו אשר שתהיו. כל כניסה שלכם מחממת לי את הלב.

ישראמן והסנסבאסה

ישראמן פרץ, כהרגלו, לתוך הדירה מהחלון. הוא התנשף בכבדות, פניו אדומות והווריד הרגיל ברקתו רטט בעצבנות.

הוא הביט סביב. על הספה ישבה הסופרת הארורה עם הלפטופ. היא הרימה את עיניה וסידרה את משקפיה. היא הביטה באורח הלא קרוא, גילגלה עיניה ונאנחה. "אפשר לעזור, אדוני?"

"שלום לך, דוקטור," אמר הישראמן בעיניים קרועות לרווחה (הערת המחבר – ישראמן הוא אלוף הארץ בפרצוף קיר), "את לא זוכרת אותי?"

"וואללה לא," ענתה הסופרת (והרופאה) המכובדת.

"נפגשנו פעם," אמר הישראמן, "בכנס."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"רדפת אחרי עם מבחנת אבולה."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"אני רוצה לדעת רק דבר אחד, קיבינימט!" צווח גיבור העל עתיר הגורמטים, "זה שלך?!" והניף ספר בכריכה רכה בצבע אפור, עליו צוירה עיר עתידנית בכדור זכוכית ומעליה מזרק אימתני.

"הו, אתה אחד מקוראיי הנאמנים!" זרחו פניה של הסופרת, "למה לא אמרת קודם?"

ישראמן רצה לקלף לעצמו את עור הפנים לאור הבעתה הזחוחה של הסופרת ההרבה-יותר-מדי-מרוצה מעצמה. "אז את מודה שזה שלך?!"

"ברור."

"כל מה שכתוב פה?!"

"בוודאי!" זרחה הסופרת.

"הסיפור על האימא והבת שמנסות לברוח מ…"

"שלי."

"ההיא שתקועה בבידוד בחללית בגלל המגיפה ה…"

"כן, זה באמת היה סיפור משעשע."

"החייזרים האימתניים שבונים מבנים מסתוריים בכדור הארץ, וכשמנסים להביס אותם אז…"

"אויש, כן, זה היה ממש כיף לכתוב."

"המגיפה הנוראית של ה…"

"לגמרי."

"האנתרופולוג בכוכב הארור ההוא שפתאום מגלה ש…"

"כן, בדיוק."

השתררה שתיקה מתוחה. לבסוף שאלה הסופרת "נו? ומה אתה אומר על הספר?"

"שבא לי למות!" פרץ ישראמן בבכי (לא בקול של ילדה קטנה, אלא בקול של אדם בוגר שבוכה בקול של ילדה קטנה), "אני לא יכול יותר! מי כותב כאלה סיפורים מדכאים תחת? ולמה? אין לך לב?!"

"אהא," אמרה הסופרת והתיישבה ליד הערס בעל כוחות העל, "אני חושבת שאני מבינה מה הבעיה."

"**סניף**" פלט ישראמן.

"הנה, חמוד, קח טישו."

"תודה, דוקטור," ייבב ישראמן, "זה באמת נחמד מצידך."

"אבל תראה," אמרה הסופרת בחיוך, "האמן לי שאנחנו ממש לא כאלה בקהילה."

"וואללה יופי."

"אני רצינית!" קראה הסופרת, "מה נראה לך, שכולנו סאדיסטים שאוהבים לכתוב סיפורי סנסבאסה דיכאוניים?"

"אתם צריכים טיפול," אמר ישראמן, "כולכם."

"מה פתאום!" אמרה הסופרת בדאגה משולבת בחיוך זדוני, "זה בכלל לא אנחנו… זה החינוך שקיבלנו!"

"חינוך?" אמר ישראמן, "את הולכת לשבת כאן עכשיו ולהאשים את ג.ר.ר. מרטין?"

"פחחחחח, נראה לך?" צחקקה הסופרת, "ממש לא. הוא בכלל לא הכתובת."

"אז… מי אשם?" מלמל ישראמן, והוסיף במלוא זעמו הישראמני "את מי אני צריך לחפש כדי לתלוש לו את המעיים?"

הצמידה הסופרת את פיה לאזנו של ישראמן ולחשה במתק שפתיים "את רמי שלהבת."

נכתב ליום הולדתה של קרן לנדסמן – רופאה וסופרת המגלה חיבה מטרידה לסייבורגים, מגיפות וכתיבת סיפורים מדכאים אודות סייבורגים ומגיפות. וחוץ מזה, מחר יש כנס מאורות, אז… בואו למאורות! (ואל תהיו מבאסים כמוני שנאלצים להחמיץ את הכנס בגלל עבודה)

הוא והיא #21

היא: אלוהים, אני לא יכולה יותר.

הוא: מה קרה?

היא: הכלב.

הוא: שלנו?

היא: גם. אבל בעיקר של השכנים.

הוא: מה איתו?

היא: הוא לא מפסיק לנבוח.

הוא: ומה הבעיה עם שלנו?

היא: הוא מסריח.

הוא: אני לא שומע שום רעש מהשכנים, ושלנו לא כזה מסריח.

היא: זה בגלל שהאף שלך סתום.

הוא: רגע, אבל…

היא: גם האוזניים שלך סתומות.

הוא: עוד משהו?

היא: באופן כללי אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלך.

הוא: טוב שלא אמרת שגם המוח שלי סתום.

היא: על זה הסכמנו מזמן, לא צריך להעלות את זה שוב.

הוא: המ…

היא: אוי ואבוי.

הוא: הממממ…

היא: אתה הולך להכניס את זה ל"הוא והיא", נכון?

הוא: תהיי רגע בשקט, זה מפריע לי להתרכז.

היא: יש משהו בשיחות האלה שלא מגיע לאינטרנט?

הוא: מאמי, את מפריעה לי לפרסם את זה באינטרנט.

היא: לפחות אתה לא חופר לי על ה…

הוא: היי, ראית את הסרטון שהכנתי על סילה יאר להרצאה שלי?

היא: פאק.

הוא: אני בסך הכל משתף אותך במה שעובר עלי ביחס להרצאה.

היא: משתתפת בשיתופך.

הוא: ה"הוא והיא" הזה מתקדם לא רע.

היא: ממש לא. זה לגמרי לא מצחיק.

הוא: זה מצחיק. את לא מבינה כי את לא מצחיקה.

היא: אותי זה לא מצחיק כי אני לא אספרגר כמוך.

הוא: זה שטויות במיץ מה שאמרת כי כבר אין הגדרה כזו "אספרגר", יש רק רצף אוטיסטי. וחוץ מזה כולם יודעים שאני לא על הרצף, אני רק מפלרטט איתו.

היא: מאמי, אתה אפילו לא יודע מה זה לפלרטט.

הוא: נו? וזה לא הוכחה שאני מפלרטט עם הרצף?

היא: אני נשבעת בכל היקר לי, אני אתפור לך את הפה כמו שתפרו להיא באורפאן בלאק.

הוא: אה, זה… לא ראיתי. אבל הייתי רואה את אקס פיילס. היו שם כמה שתפרו לעצמם את הפה והעיניים כדי שהנוזל השחור לא יחדור וישתלט עליהם כשתתחיל הפלישה, ומשום מה זה נשמע לי עכשיו הרבה פחות קוהרנטי מאיך שזה נשמע לי בגיל 17.

היא: מעניין למה.

הוא: פיית הבלעכס.

היא: יותר כמו פיית ה"אוטוטו מגיע אייקון ואני נלחץ מההרצאה".

הוא: אל תדברי שטויות.

היא: אתה חופר לכולם על ההרצאה כבר חודש.

הוא: אני לא חופר לאף אחד.

היא: אתה חופר לקבוצת כתיבה.

הוא: מה עוד אני אמור לעשות שם? לכתוב?

היא: אתה חופר לכל הפיד שלך בפייסבוק.

הוא: למי אני עוד אמור לספר על 85% תפוסה באשכול 2?

היא: אתה חופר לי.

הוא: אויש, נזכרתי במשהו. ידעת שכשסיריוס מספר פעם ראשונה על הבן של בארטי קראוץ', אז…

הוא: קיבינימט, איפה הכלב הזה של השכנים כשצריך אותו?!

הוא והיא #20

אזהרת ספויילרים כבדים, אכזריים וקשים מנשוא (!!!) לסיפור "גרטרוד בישלה דייסה" מאת יעל פורמן.

הוא: מאמי, תשמעי רגע משהו:

גרטרוד בישלה דיסה. נתנה לאבא. נתנה לאמא. נתנה לקובי. נתנה לשפרה. נתנה אפילו לצלילה הכלבה…

היא: איבדת אותי בקובי. הכל בסדר?

…ורק ליוכבד הקטנה לא נשאר. כעסה יוכבד הקטנה. שמה יוכבד בסיר מנה של סולת. ערפה יוכבד את ראשה של גרטרוד ושפכה מדמה לתוך הסיר. הכינה לעצמה יוכבד דיסה חמה ומתוקה וישרור שלום בביתה.

(פאוזה)

היא: למה לא חמין?

הוא: סליחה?

היא: איזה מין עוזרת זו שמכינה רק דייסה? היא לא יודעת להכין חמין?

הוא: כמה גרטדרודים את מכירה שמכינות חמין?

היא: אני בטוחה שבהתייחס לכל הגרטרודים במהלך ההיסטוריה שערפו להן את הראש, יש וודאות סטטיסטית שכמה מהן ידעו להכין חמין.

הוא: מי אמר את זה?

היא: מדע.

הוא: אוקיי, לא מתווכח. הקיצר…

היא: מה, יש עוד?!

תפרה יוכבד את ראשה של גרטרוד. הפיחה בה יוכבד רוח חיים…

היא: או, למה לא יכלו לבקש מיוכבד להכין את החמין?

הוא: יוכבד יודעת רק לתפור גוויות, היא לא יודעת לבשל.

היא: מי אמר?

הוא: מדע.

היא: זה אותו מדע שאומר שאפשר להקים גוויות ערופות ראש לחיים?

הוא: המדע מסייג את זה לגרטרודים בלבד.

היא: אני מקווה שהם היו מרוצים במשפחה המופרעת הזו שלך שלא אוכלת חמין.

הוא: אנחנו נעשה שיחה ארוכה אחרי הפוסט הזה.

עלצו קובי ושפרה. עלצו אבא ואמא. עלצה אפילו צלילה הכלבה. קמה גרטרוד ובישלה דיסה. נתנה ליוכבד מנה ראשונה. אכלה יוכבד מהדיסה בתיאבון והיללה את גרטרוד ברוב רצון.

(פאוזה)

היא: תגיד, היא עושה חלונות, הגרטרוד?

הוא: אוקיי, אני אגיד את זה רק פעם אחת – אין לי את הטלפון שלה.

היא: ומה עם…

הוא: גם של יוכבד אין לי.

היא: אבל…

הוא: זה דמויות מסיפור.

היא: אבל…

הוא: סיפור!

היא: יש עוד?

אפתה גרטרוד עוגיות עבור יוכבד. נסכה בהן גרטרוד רעל למען תיפטר יוכבד מן העולם. ראתה צלילה הכלבה, וסיפרה ליוכבד על הרעל. אכלה יוכבד מן העוגיות וצחקה, כי אין רעל היכול לפגוע בה. לקחה יוכבד את גרטרוד וערפה שוב את ראשה. יצקה יוכבד מדמה לקערה ונתנה לצלילה הכלבה.

היא: יש לך מתכון לעוגיות?

בכתה שפרה על גרטרוד. בכה גם קובי על גרטרוד. בכו גם אבא ואמא. הצטערה יוכבד על בני המשפחה. תפרה שוב את ראשה של גרטרוד והפיחה בה רוח חיים. הורתה יוכבד לצלילה לשמור את צעדיה של גרטרוד. קיללה יוכבד את צאצאיה של גרטרוד עד קץ כל הדורות. נאלמה גרטרוד דום ולא הוציאה עוד הגה מפיה.

היא: ואו. זה מדהים!

הוא: נכון? גם אני חושב שזה סיפור נפ…

היא: יש עוזרת בבית והיא עובדת בשקט! אתה יודע כמה זמן חלמתי על זה? אולי בכל זאת…

הוא: אין לי את הטלפון שלה!

שיחקו קובי ושפרה עם יוכבד. בישלה גרטרוד לכולם דיסה, וצלילה הכלבה השגיחה על מעשיה. חזר אבא מן העבודה, והביא לכל ילד מתנה. הביא לקובי צבעים לציור. הביא לשפרה חוטים לרקמה. הביא ליוכבד מספריים לגזור. גזרה יוכבד בד ותפרה בובה בחוט ומחט. רקמה עליה שפרה עיניים ופה. צייר עליה קובי מלבושים. ליקקה צלילה הכלבה את הבובה. התעוררה הבובה לחיים ואכלה מהדיסה שהכינה גרטרוד. עלזו הילדים.

היא: היא עושה פאנלים?

הוא: אין לי מושג אם גרטרוד עושה פאנלים.

היא: לא גרטרוד. הבובה.

הוא: אולי די כבר?

היא: יודע משהו? אני רוצה לראות אותך פעם אחת נשאר עם העוזרת בבית.

הוא: אנחנו נעשה שיחה מאוד ארוכה אחרי הפוסט הזה.

לקחה יוכבד את המחט ודקרה את אצבעה. הקיזה יוכבד מדמה, ונתנה לגרטרוד לשתות. סרבה גרטרוד. חשפה צלילה הכלבה את שיניה. נהמה הבובה. קראה יוכבד לאביה, שד האפלה. נבהלה גרטרוד, מיהרה ושתתה את הדם. מיד נסוג שד האפלה, והבובה שכבה והכלבה נרגעה. אמרה יוכבד לגרטרוד, מעתה ועד עולם את וצאצאיך שייכים לי. דם מדמך לי הוא, רכושי, נכון לפקודתי.

היא: טוב, זה מאוד הגיוני.

הוא: אני לא חושב שהמילה הזו אומרת מה שאת חושבת שהיא אומרת.

היא: תראה, זה לגמרי ברור שאם דוקרים את האצבע, ואבא שלך הוא שד אפלה, ויש לך עוזרת חוצפנית בבית…

הוא: אלוהים אדירים.

היא: הדבר הכי פרקטי לעשות זה לתת לה לשתות מהדם.

הוא: אבל… למה?!

היא: כי זה כבר שם וחבל לתת לזה להתבזבז! אני באמת מתפלאת עליך. וחוץ מזה, כל העניין של הבעלות אחרי שהיא שתתה את הדם, זה הרי הכי מתבקש.

הוא: אלוהים, יש לי יוכבד בבית.

עמדה גרטרוד ובישלה דיסה. אכלה יוכבד. אכלה צלילה. אכלה הבובה. אכלו קובי ושפרה. רק לאבא ולאמא לא נשאר. הלכו אבא ואמא לישון ולא קמו עוד. בכו קובי ושפרה וביקשו מיוכבד להפיח בהם חיים. נתנה יוכבד לאבא את חייה של צלילה. נתנה לאמא את חייה של הבובה. קמו אבא ואמא ממשכבם. בישלה גרטרוד דיסה ונתנה לאבא ואמא. לקחה יוכבד את הבובה ושמרה אותה על לוח לִבה, למען תקבל הבובה את נשמתה בבוא הימים.

היא: בסך הכל אני מזדהה עם יוכבד.

הוא: סליחה?!

היא: כל מה שהיא עושה לגרטרוד זה לגמרי בתחום הסביר.

הוא: היא כרתה לה את הראש ושיעבדה אותה עם כישוף שטני.

היא: מכה קלה בכנף. לגמרי הפיך.

הוא: מאיפה שמעת שעריפת ראש זה הפיך?!

היא: מדע.

הוא: אנחנו נעשה שיחה מאוד ארוכה עם מדעת אחרי הפוסט הזה.

החל אבא לנבוח כמו צלילה. החלה אמא לנהום כמו הבובה. שמרה יוכבד את אבא ואמא בתוך הבית, וקובי ושפרה יצאו לעבודה. גרטרוד בישלה את הדיסה. את צלילה קברו בגינה. ברבות הימים נפטר אבא צלילה ונפטרה אמא בובה. קובי ושפרה יצאו אל העולם. יוכבד הקטנה נשארה לבדה. בא אליה נסיך השדים. גרטרוד באה בימים הגישה לו דיסה. אכל נסיך השדים מהדיסה וגרטרוד נפטרה מהעולם. אמרה יוכבד, אשה זו דם מדמי היתה וכל צאצאיה לי. אמר נסיך השדים, כעת שנותרת לבדך, תהיי זוגתי.

היא: אז המשפחה הזו בעצם משחקת כיסאות מוזיקליים עם נשמות, כשברקע יש איזה אשמדאי משועמם שלא יודע להשתמש בטינדר?

הוא: חכי, עכשיו יש את הקטע שבו מסתבר שאת ואני איכשהו קשורים לעניין הזה.

היא: איך קשורים?

הוא: משהו על זה שמי שקורא את הסיפור הם צאצאים של גרטרוד ויוכבד, והשיעבוד המיסטי הזה חל על הצאצא של גרטרוד.

היא: איפה זה כתוב?

פקחה יוכבד את עיניה וראתה את בנה יושב מולה. אחז בנה בשתי ידיה וצחק צחוק גדול. קמה יוכבד ופסעה אל המראה. והנה נשקפה מולה גרטרוד צעירה. חשקה נפשה של יוכבד בדיסה. אמרה לבנה, הבה נמצא את נכדתה השניה של גרטרוד למען תהיה לי לשפחה.

היא: אה.

הוא: רגע, אז מי מאיתנו גרטרוד ומי יוכבד?

היא: תכין קפה.

הוא: קיבלתי את גרטרוד. חרא.

היא: לא חרא. מדע.

נכתב לכבוד יום ההולדת של יעל פורמן, האדם המקסים ביותר הכותב את הסיפורים המצמררים ביותר. לא מאמינים לי? לכו לבקר במוזיאון.

מפקד אוכלוסין למתוסכל המתלמד

הבלוג הזה החל את דרכו לפני כשנה וחודש, ומניינו עומד על 53 פוסטים (לא כולל זה). ממוצע של בערך פוסט לשבוע. לא רע. היו לי פה פוסטים משעשעים (רוב הזמן) ומדי פעם גם מעט רציניים. אבל…

זה בעייתי להחזיק בלוג היום. ואני מאשים את הפייסבוק.

נחזור קצת אחורה: לפני כעשור פלוסמינוס, הייתה סצנת הבלוגוספירה הישראלית בשיאה. זירה תוססת של בלוגים, חלקם טובים וראויים וחלקם סתם בלוגי אווירה של נערות בנות טיפשעשרה. וכולם ניהלו דיאלוג פורה ובלתי פוסק שהתנהל בזירה של פוסטים, טראקבקים וזליגה לפורומים, אשר נתנו היזון חוזר משל עצמם ליצירת עוד תוכן בבלוגים וחוזר חלילה.

אופן ההתנהלות הזה השאיר חותם ועדות ברורה: כשקראת פוסט שעורר בך צורך עז להגיב, אתה פשוט הגבת. בבלוג. ואם היה לך בלוג משלך, דאגת לכתוב את דעתך בנושא ולקשר באמצעות טראקבק. היה נוח לחפש בבלוגים ובפורומים, וכשמשהו הפריע לך אז פשוט הגבת עליו, והיה באופן יחסי די נוח לחפש מחדש תגובות ישנות או מאמרים ישנים. וכשמצאת פוסט ישן שכזה, יכולת לראות כמה עניין הוא עורר לפי התגובות והטראבקים שקישרו אליו.

אפשר היה לעבור פוסטים בבלוג של פלוני אלמוני בסדר כרונולוגי ולבצע חיפושים באמצעות קטגוריות ותגיות. המושג "טכנוראטי" (מנוע חיפוש עתיק לבלוגים) היה בשימוש לפחות כמו "גוגל".

והיום? היום 95 אחוז מההתנהלות מתקיימת בפייסבוק.

מלכתחילה, אנשים יעדיפו לכתוב את הגיגיהם כפוסט בפייס ולא בבלוג. ואפילו אם יכתבו בבלוגם פוסט מעורר הדים, הרעש הזה יישמע בפייסבוק. הדיונים עצמם יתנהלו… בפייסבוק, ניחשתם נכון.

בפייסבוק קשה יותר לחפש (על סף הבלתי אפשרי, למען האמת) פוסטים ישנים. אין קטגוריות. אין תגיות. החיפוש די מוגבל. חסימות בפייסבוק הן הדבר הכי קל בעולם, ויום אחד תמצא עצמך מול לינק שבור כי בעל החשבון החליט לסגור עצמו לכל מי שלא ברשימת חבריו. אפילו עניין פשוט כמו להגיע לפוסט של מישהו במקרה ולראות מה הפוסט הבא שפירסם (עניין טריוויאלי בעולם הוורדפרס האהוב) לא קיים בפייס. רק ההווה קיים והלייקים. ואחריהם המבול. והכי גרוע: אתה פשוט לא תוכל לראות מה כתבו עליך, אלא אם אתה חבר של כל המשתפים (עניין לא מעשי כשלעצמו).

עכשיו אני שומע אתכם צועקים: "מה מהות החפירה הזו?!"

אני אענה: אני מניח שאם הייתי מפרסם את הבלוג הזה באותה תקופה, היה לי קצת יותר מושג לגבי האנשים שקוראים אותו. אם, לדוגמא, אני מפרסם פוסט מוצלח במיוחד הזוכה לשיתופים נאים בפייס, אין לי שום דרך לראות את קריאות הבוז והמשטמה של אותם אנשים שחשבו שהוא דבילי לחלוטין. והלוא מה שווה אותה תקשורת המונים בלי תגובות הנאצה, אותן אין לי שום דרך לקרוא כי איני חבר של המשתף? כמובן שאין לי שום רצון להיות חברו של אותו אוויל משריש ומנאץ, אבל העיקרון, קוראים יקרים, העיקרון.

בימינו, לצערי, אי אפשר להיות ביץ' פתטי של צומי בוורדפרס כמו פעם, ואני מכה על חטא בשמו של דור שלם.

אז מהי מטרת הפוסט? אני מודה ומתוודה: אני באמת לא יודע כמה אנשים קוראים את הבלוג. אין לי מושג כמה עוקבים אחריו (עוקבי ה-RSS לא נספרים בעוקבי הוורדפרס). אין לי מושג מי משתף ומה הדו שיח שנוצר לאחר כל שיתוף. אין לי מושג מה מעניין אתכם, אבל הייתי רוצה לדעת. עוד "הוא והיא"? עוד "ישראמן"? פוסטים על זוגיות? חפירות היתוליות על סדרות? אולי בכלל משהו אחר לגמרי ולזנוח את הקודמים?

אני לא אומר שאענה לכל גחמה, אבל לא יזיק לדעת לאיזה כיוון נושבת הרוח אצל האוכלוסייה הכל כך מעטה אך נאמנה שפוקדת את הבלוג באופן קבוע (ויש, התפלאתי לראות). פוסט ממוצע לא זוכה ליותר מדי צפיות, אבל מספר הצפיות הוא די קבוע. מדי פעם פוסט מסויים זוכה לשיתופים רבים ורואים זאת בתעבורה, אבל כל הדו שיח המתנהל עליו (אם בכלל) הוא בלתי נראה עבורי.

אז אנא מכם – חרגו ממנהגכם וכתבו למטה מה דעתכם הכללית על הזירה ההיתולית שבניתי פה במהלך השנה האחרונה. מה אהבתם, מה לא. מעדיפים במייל או הודעה פרטית בפייס? גם זה בסדר! הם מופיעים למעלה, בתפריט הנגלל. אסתפק אפילו בקריאות נאצה, במידה ויהיו כתובות בדיקדוק תקני. אני שומר לעצמי את הזכות לשלוח אליכם את ישראמן. ראו הוזהרתם.

מעשה בקדיש

מעשה במורדוך ציגלוביץ', אזרח שומר חוק, אשר התייצב לאזכרה בבית עלמין מטופח ומלבלב.

והימים ימי קיץ לחים וקופחים, והשעה היא שעת אחר צהריים שמשית. מורדוך עמד ליד המצבה והשתתף בחגיגת האבל כאחרון האזרחים הממושמעים.

אולם לצערו הגדול של מורדוך, חלה הקפדה יתרה במנהגי המקום. "קיבינימט," הוא זעק בליבו, "לא זאת בלבד שהמנוחה היקרה אחזה בשם ארוך ובלתי ניתן להגייה, הרי שהמשפחה היקרה מתעקשת לאיית את כולו עם אותיות מפסוקי התהילים, ללא קיצורים!"

ובעוד גואה במורדוך התַּבְהֲלָה, נוכח הוא לדעת שהמשפחה האבלה (שלא ידעו עוד צער, אמן) יימח שמם וזכרם מתעקשים, ברוב עזות מצח, לאיית גם את שמות הוריה של המנוחה (שלא רק שאת שמה המלא לא זכר, אלא אף תהה מי לעזאזל נתן לה הורים). והלוא זהו מצב בלתי נסבל! מורדוך רקע ברגלו רקיעה עדינה על הקרקע, ומבלי משים שבר את השפיץ של מקום מנוחתו הניצחית של יעקב בוסקילה ז"ל, מי ייתן ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים בעלי השם המקוצר, או אלה שבני משפחתם נוטים לערוך טקס משופר, ורצוי בשעות הבוקר המוקדמות, עת השמש אינה קופחת ואין גם צורך לחלק את היום המזורגג לשניים, כי למי יש זין לצאת לבית העלמין באמצע היום?

בעוד הוא סובל ומתאונן, חש מיודעינו הקרבן טפיחה קלה ונימוסית בכתפו. סבב מורדוך והאיש הנכבד שנגלה לידו ביקש, אם הדבר אינו קשה, שיבוא למצבה של בת דודתו הצנועה (זכר צדיקה לברכה) על מנת להשלים מניין. מיד לאחר שסיים לקלל בליבו את הכלבתא שהתפגרה זה מכבר, נענה מורדוך לבקשה היהודית שהרי איש שומר מסורת הוא ופראייר מארץ הפראיירים, ומיהר לנטוש את מסיבת האשכבה של האירוע אליו הוזמן.

ובתוך 5 דקות, הסתיימה האפטר פארטי המאולתרת של בת הדודה העלומה. להפתעתו, נוכח מורדוך לראות כי היה זה אירוע זריז מאין כמותו. תהה לו מורדוך על האיוורור המבורך לו זכה. מזווית עינו ראה כי האירוע רב הנפגעים של משפחתו הרחוקה-אךלארחוקהמספיק עדיין לא הסתיים. בלבו אמר אומר כי לא יחזור לאזכרה המתמשכת להכעיס, וכי יעשה הכל על מנת להעביר את זמנו בסקס, סמים ותהילים בכל אחד ואחד מהמניינים החסרים בפרדס המצבות.

מייד פצח היהודי הנכבד ושומר המסורת במסע נרחב בשדה הנפטרים הנשכחים, והציע את שירותיו כמשלים מניין מקצועי מן המניין.

לנגד עיניו המשתאות של מורדוך נגלה עולם שלם נסתר מהעין, ובו משפחות חסרות, אזכרות רצופות מאחרים כרוניים, מנוחים גלמודים ונכדים היודעים בליבם הדואב כי הם אלו אשר יצטרכו להסיע את סבתם הסנילית בחזרה לביתה, וכי למרות הכל לא ניתן יהיה להשאירה על המצבה כפי שקיוו (למרות שהתנאים הפיזיים והביולוגים הבשילו לכך עוד בימי פלישת אלנבי).

מורדוך מיהר לברך את אותם אומללים אשר ניקרו בדרכו. לצד הקדישים וה"אָמֵנים", נתקל מורדוך בשיחות חולין בשפע. באזכרה אחת קנה רכב, אותו מיהר למכור ברווח נאה בזו שאחריה. את עלמת החן אשר סטרה לו בשלושים של מר בן חמו זצ"ל, מיהר לשדך לעלם החמודות שהיה אחיינו של פוחצ'בסקי זצ"ל אשר רק עתה נקבר – זו הייתה סעודת המצווה העולצת ביותר שראה. גב' בטיטו קיבלה ממורדוך שלל טיפים לבחירת מצבה ראויה, אותם שמע מהבת של איפרגן ז"ל שקיבלה את השיש במחיר מבצע. היה זה אכן יום מלא הרפתקאות, ריגושים ומעשי חסד.

מיהר מורדוך בחזרה לאירוע משובב הלב אלו הוזמן מלכתחילה, בדיוק ל"אָמֵן" האחרון עתיר האקסטזה. ובעודו עומד, מוקיר תודה לאל על מזלו הטוב ועל יום מלא הרפתקאות, שוב חש טפיחה קלה ונימוסית בכתפו. "בשמחה!" אמר בצהלה מורדוך לעלם הנחבא אל הכלים ומיהר למקום הפגר.

"רק אותיות נשמ"ה, תודה לך איש רב חסד!" אמר העלם רב הנימוס. עוד לא סיים לומר מורדוך שאין בעיה ו"משתתף בצ…" וכבר פצחה מקהלת האבל בסמפוניה עשירה ועתירת הרמוניות אשר אייתה את שמה המלא של הדודה, אביה, אמה, דודיה וחיית המחמד שלה, כולל ניקוד רש"י. גם מורדוך מיהר לאיית בליבו: את ה"כ" וה"ו", וכן את ה"ס" וה"א", את ה"מ" החמקמקה וכמובן את ה"ק" השובבה ועתירת החן.

השמועה אומרת, ידידיי, כי מורדוך סיגלוביץ' עדיין עומד במרכז רחבת הגוויות, כאחרון נציבי המלח, מייחל לסיום הקדיש. המסכן מייחל לקדישו שלועצמו, ובליבו בקשה אחת קטנה: אנא מכם, במחילה, אימרו עליו גם "קיבינימט".

תודה.

הוא והיא #14

הוא: אני לא מאמין!

היא: מה קרה?

הוא: אני פשוט לא מאמין!

היא: אלוהים אדירים, מה קרה?

הוא: תראי את זה!

היא: את מה?!

הוא: את זה!

brian_science
באדיבות "מדע גדול בקטנה"

(פאוזה)

היא: אתה רציני? לא ידעת את זה?

הוא: מה, את ידעת?

היא: ברור, כולם יודעים.

הוא: ממתי?!

היא: מתמיד.

הוא: והסתירו ממני?!

היא: ברור. זה לא כזה קשה. יש הרבה דברים שאתה לא יודע.

היא: למה בדיוק… את מתכוונת?

היא: אתה אף פעם לא יודע מתי משודרת "החללית".

הוא: ואת כן?

היא: ברור, אבל אני מסתירה.

הוא: זה גיהינום מה שהולך פה.

היא: איפה הילדה לומדת אתה יודע?

הוא: לומדת? היא לא בגן?

היא: הילדה בת 7.

הוא: וואללה? פשי, איך הזמן טס.

היא: זה משפט שגברים אומרים כשהם לא זוכרים כלום.

הוא: שיט, גם את זה לא ידעתי.

היא: ג'ון סנואו זה עורך ויקיפדיה לידך.

הוא: אולי די כבר?

היא: גם על הנישואים הפתוחים שלנו לא ידעת.

הוא: סליחה?!

היא: ותראה מה כותבים עליך בפייס. בא'נה, אתה ממש NOOB.

הוא: אלוהים אדירים, שופכים את דמי!

היא: זה הלינצ'רנט הכי מוצדק בעולם.

הוא: מישהי פה כותבת שאפילו החתולה שלה ידעה את זה!

היא: נו באמת, זו חציית קו אדום.

הוא: תודה.

היא: איך היא יכולה להעליב את החתולה שלה עם בסיס השוואתי נחות כל כך?

הוא: זה מה שאת חושבת עלי?

היא: רואה כמה דברים אתה לא יודע?

הוא: יש עוד דברים שאת רוצה לספר לי?

היא: בלילות ירח מלא אני מזדאבת.

הוא: 😐

היא: תרגע, סתם צחקתי.

הוא: תודה לאל…

היא: חוץ מהנישואים פתוחים, שם דווקא הייתי רצינית.

הוא: טוב, אני שם לזה סוף! מהיום אני רושם הכל!

היא: הכל?

הוא: הכל! אני הולך לרשום, לשנן ולזכור ה-כ-ל!!!

היא: וואללה.

הוא: כן, ובתור התחלה… רגע! ראית את זה?

היא: את מה?

הוא: את לא מאמינה מה כתבו על בריאן מיי!

היא: And here we… GO.