הומור, ישראמן

ישראמן והסנסבאסה

ישראמן פרץ, כהרגלו, לתוך הדירה מהחלון. הוא התנשף בכבדות, פניו אדומות והווריד הרגיל ברקתו רטט בעצבנות.

הוא הביט סביב. על הספה ישבה הסופרת הארורה עם הלפטופ. היא הרימה את עיניה וסידרה את משקפיה. היא הביטה באורח הלא קרוא, גילגלה עיניה ונאנחה. "אפשר לעזור, אדוני?"

"שלום לך, דוקטור," אמר הישראמן בעיניים קרועות לרווחה (הערת המחבר – ישראמן הוא אלוף הארץ בפרצוף קיר), "את לא זוכרת אותי?"

"וואללה לא," ענתה הסופרת (והרופאה) המכובדת.

"נפגשנו פעם," אמר הישראמן, "בכנס."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"רדפת אחרי עם מבחנת אבולה."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"אני רוצה לדעת רק דבר אחד, קיבינימט!" צווח גיבור העל עתיר הגורמטים, "זה שלך?!" והניף ספר בכריכה רכה בצבע אפור, עליו צוירה עיר עתידנית בכדור זכוכית ומעליה מזרק אימתני.

"הו, אתה אחד מקוראיי הנאמנים!" זרחו פניה של הסופרת, "למה לא אמרת קודם?"

ישראמן רצה לקלף לעצמו את עור הפנים לאור הבעתה הזחוחה של הסופרת ההרבה-יותר-מדי-מרוצה מעצמה. "אז את מודה שזה שלך?!"

"ברור."

"כל מה שכתוב פה?!"

"בוודאי!" זרחה הסופרת.

"הסיפור על האימא והבת שמנסות לברוח מ…"

"שלי."

"ההיא שתקועה בבידוד בחללית בגלל המגיפה ה…"

"כן, זה באמת היה סיפור משעשע."

"החייזרים האימתניים שבונים מבנים מסתוריים בכדור הארץ, וכשמנסים להביס אותם אז…"

"אויש, כן, זה היה ממש כיף לכתוב."

"המגיפה הנוראית של ה…"

"לגמרי."

"האנתרופולוג בכוכב הארור ההוא שפתאום מגלה ש…"

"כן, בדיוק."

השתררה שתיקה מתוחה. לבסוף שאלה הסופרת "נו? ומה אתה אומר על הספר?"

"שבא לי למות!" פרץ ישראמן בבכי (לא בקול של ילדה קטנה, אלא בקול של אדם בוגר שבוכה בקול של ילדה קטנה), "אני לא יכול יותר! מי כותב כאלה סיפורים מדכאים תחת? ולמה? אין לך לב?!"

"אהא," אמרה הסופרת והתיישבה ליד הערס בעל כוחות העל, "אני חושבת שאני מבינה מה הבעיה."

"**סניף**" פלט ישראמן.

"הנה, חמוד, קח טישו."

"תודה, דוקטור," ייבב ישראמן, "זה באמת נחמד מצידך."

"אבל תראה," אמרה הסופרת בחיוך, "האמן לי שאנחנו ממש לא כאלה בקהילה."

"וואללה יופי."

"אני רצינית!" קראה הסופרת, "מה נראה לך, שכולנו סאדיסטים שאוהבים לכתוב סיפורי סנסבאסה דיכאוניים?"

"אתם צריכים טיפול," אמר ישראמן, "כולכם."

"מה פתאום!" אמרה הסופרת בדאגה משולבת בחיוך זדוני, "זה בכלל לא אנחנו… זה החינוך שקיבלנו!"

"חינוך?" אמר ישראמן, "את הולכת לשבת כאן עכשיו ולהאשים את ג.ר.ר. מרטין?"

"פחחחחח, נראה לך?" צחקקה הסופרת, "ממש לא. הוא בכלל לא הכתובת."

"אז… מי אשם?" מלמל ישראמן, והוסיף במלוא זעמו הישראמני "את מי אני צריך לחפש כדי לתלוש לו את המעיים?"

הצמידה הסופרת את פיה לאזנו של ישראמן ולחשה במתק שפתיים "את רמי שלהבת."

נכתב ליום הולדתה של קרן לנדסמן – רופאה וסופרת המגלה חיבה מטרידה לסייבורגים, מגיפות וכתיבת סיפורים מדכאים אודות סייבורגים ומגיפות. וחוץ מזה, מחר יש כנס מאורות, אז… בואו למאורות! (ואל תהיו מבאסים כמוני שנאלצים להחמיץ את הכנס בגלל עבודה)

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #21

היא: אלוהים, אני לא יכולה יותר.

הוא: מה קרה?

היא: הכלב.

הוא: שלנו?

היא: גם. אבל בעיקר של השכנים.

הוא: מה איתו?

היא: הוא לא מפסיק לנבוח.

הוא: ומה הבעיה עם שלנו?

היא: הוא מסריח.

הוא: אני לא שומע שום רעש מהשכנים, ושלנו לא כזה מסריח.

היא: זה בגלל שהאף שלך סתום.

הוא: רגע, אבל…

היא: גם האוזניים שלך סתומות.

הוא: עוד משהו?

היא: באופן כללי אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלך.

הוא: טוב שלא אמרת שגם המוח שלי סתום.

היא: על זה הסכמנו מזמן, לא צריך להעלות את זה שוב.

הוא: המ…

היא: אוי ואבוי.

הוא: הממממ…

היא: אתה הולך להכניס את זה ל"הוא והיא", נכון?

הוא: תהיי רגע בשקט, זה מפריע לי להתרכז.

היא: יש משהו בשיחות האלה שלא מגיע לאינטרנט?

הוא: מאמי, את מפריעה לי לפרסם את זה באינטרנט.

היא: לפחות אתה לא חופר לי על ה…

הוא: היי, ראית את הסרטון שהכנתי על סילה יאר להרצאה שלי?

היא: פאק.

הוא: אני בסך הכל משתף אותך במה שעובר עלי ביחס להרצאה.

היא: משתתפת בשיתופך.

הוא: ה"הוא והיא" הזה מתקדם לא רע.

היא: ממש לא. זה לגמרי לא מצחיק.

הוא: זה מצחיק. את לא מבינה כי את לא מצחיקה.

היא: אותי זה לא מצחיק כי אני לא אספרגר כמוך.

הוא: זה שטויות במיץ מה שאמרת כי כבר אין הגדרה כזו "אספרגר", יש רק רצף אוטיסטי. וחוץ מזה כולם יודעים שאני לא על הרצף, אני רק מפלרטט איתו.

היא: מאמי, אתה אפילו לא יודע מה זה לפלרטט.

הוא: נו? וזה לא הוכחה שאני מפלרטט עם הרצף?

היא: אני נשבעת בכל היקר לי, אני אתפור לך את הפה כמו שתפרו להיא באורפאן בלאק.

הוא: אה, זה… לא ראיתי. אבל הייתי רואה את אקס פיילס. היו שם כמה שתפרו לעצמם את הפה והעיניים כדי שהנוזל השחור לא יחדור וישתלט עליהם כשתתחיל הפלישה, ומשום מה זה נשמע לי עכשיו הרבה פחות קוהרנטי מאיך שזה נשמע לי בגיל 17.

היא: מעניין למה.

הוא: פיית הבלעכס.

היא: יותר כמו פיית ה"אוטוטו מגיע אייקון ואני נלחץ מההרצאה".

הוא: אל תדברי שטויות.

היא: אתה חופר לכולם על ההרצאה כבר חודש.

הוא: אני לא חופר לאף אחד.

היא: אתה חופר לקבוצת כתיבה.

הוא: מה עוד אני אמור לעשות שם? לכתוב?

היא: אתה חופר לכל הפיד שלך בפייסבוק.

הוא: למי אני עוד אמור לספר על 85% תפוסה באשכול 2?

היא: אתה חופר לי.

הוא: אויש, נזכרתי במשהו. ידעת שכשסיריוס מספר פעם ראשונה על הבן של בארטי קראוץ', אז…

הוא: קיבינימט, איפה הכלב הזה של השכנים כשצריך אותו?!

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #20

אזהרת ספויילרים כבדים, אכזריים וקשים מנשוא (!!!) לסיפור "גרטרוד בישלה דייסה" מאת יעל פורמן.

הוא: מאמי, תשמעי רגע משהו:

גרטרוד בישלה דיסה. נתנה לאבא. נתנה לאמא. נתנה לקובי. נתנה לשפרה. נתנה אפילו לצלילה הכלבה…

היא: איבדת אותי בקובי. הכל בסדר?

…ורק ליוכבד הקטנה לא נשאר. כעסה יוכבד הקטנה. שמה יוכבד בסיר מנה של סולת. ערפה יוכבד את ראשה של גרטרוד ושפכה מדמה לתוך הסיר. הכינה לעצמה יוכבד דיסה חמה ומתוקה וישרור שלום בביתה.

(פאוזה)

היא: למה לא חמין?

הוא: סליחה?

היא: איזה מין עוזרת זו שמכינה רק דייסה? היא לא יודעת להכין חמין?

הוא: כמה גרטדרודים את מכירה שמכינות חמין?

היא: אני בטוחה שבהתייחס לכל הגרטרודים במהלך ההיסטוריה שערפו להן את הראש, יש וודאות סטטיסטית שכמה מהן ידעו להכין חמין.

הוא: מי אמר את זה?

היא: מדע.

הוא: אוקיי, לא מתווכח. הקיצר…

היא: מה, יש עוד?!

תפרה יוכבד את ראשה של גרטרוד. הפיחה בה יוכבד רוח חיים…

היא: או, למה לא יכלו לבקש מיוכבד להכין את החמין?

הוא: יוכבד יודעת רק לתפור גוויות, היא לא יודעת לבשל.

היא: מי אמר?

הוא: מדע.

היא: זה אותו מדע שאומר שאפשר להקים גוויות ערופות ראש לחיים?

הוא: המדע מסייג את זה לגרטרודים בלבד.

היא: אני מקווה שהם היו מרוצים במשפחה המופרעת הזו שלך שלא אוכלת חמין.

הוא: אנחנו נעשה שיחה ארוכה אחרי הפוסט הזה.

עלצו קובי ושפרה. עלצו אבא ואמא. עלצה אפילו צלילה הכלבה. קמה גרטרוד ובישלה דיסה. נתנה ליוכבד מנה ראשונה. אכלה יוכבד מהדיסה בתיאבון והיללה את גרטרוד ברוב רצון.

(פאוזה)

היא: תגיד, היא עושה חלונות, הגרטרוד?

הוא: אוקיי, אני אגיד את זה רק פעם אחת – אין לי את הטלפון שלה.

היא: ומה עם…

הוא: גם של יוכבד אין לי.

היא: אבל…

הוא: זה דמויות מסיפור.

היא: אבל…

הוא: סיפור!

היא: יש עוד?

אפתה גרטרוד עוגיות עבור יוכבד. נסכה בהן גרטרוד רעל למען תיפטר יוכבד מן העולם. ראתה צלילה הכלבה, וסיפרה ליוכבד על הרעל. אכלה יוכבד מן העוגיות וצחקה, כי אין רעל היכול לפגוע בה. לקחה יוכבד את גרטרוד וערפה שוב את ראשה. יצקה יוכבד מדמה לקערה ונתנה לצלילה הכלבה.

היא: יש לך מתכון לעוגיות?

בכתה שפרה על גרטרוד. בכה גם קובי על גרטרוד. בכו גם אבא ואמא. הצטערה יוכבד על בני המשפחה. תפרה שוב את ראשה של גרטרוד והפיחה בה רוח חיים. הורתה יוכבד לצלילה לשמור את צעדיה של גרטרוד. קיללה יוכבד את צאצאיה של גרטרוד עד קץ כל הדורות. נאלמה גרטרוד דום ולא הוציאה עוד הגה מפיה.

היא: ואו. זה מדהים!

הוא: נכון? גם אני חושב שזה סיפור נפ…

היא: יש עוזרת בבית והיא עובדת בשקט! אתה יודע כמה זמן חלמתי על זה? אולי בכל זאת…

הוא: אין לי את הטלפון שלה!

שיחקו קובי ושפרה עם יוכבד. בישלה גרטרוד לכולם דיסה, וצלילה הכלבה השגיחה על מעשיה. חזר אבא מן העבודה, והביא לכל ילד מתנה. הביא לקובי צבעים לציור. הביא לשפרה חוטים לרקמה. הביא ליוכבד מספריים לגזור. גזרה יוכבד בד ותפרה בובה בחוט ומחט. רקמה עליה שפרה עיניים ופה. צייר עליה קובי מלבושים. ליקקה צלילה הכלבה את הבובה. התעוררה הבובה לחיים ואכלה מהדיסה שהכינה גרטרוד. עלזו הילדים.

היא: היא עושה פאנלים?

הוא: אין לי מושג אם גרטרוד עושה פאנלים.

היא: לא גרטרוד. הבובה.

הוא: אולי די כבר?

היא: יודע משהו? אני רוצה לראות אותך פעם אחת נשאר עם העוזרת בבית.

הוא: אנחנו נעשה שיחה מאוד ארוכה אחרי הפוסט הזה.

לקחה יוכבד את המחט ודקרה את אצבעה. הקיזה יוכבד מדמה, ונתנה לגרטרוד לשתות. סרבה גרטרוד. חשפה צלילה הכלבה את שיניה. נהמה הבובה. קראה יוכבד לאביה, שד האפלה. נבהלה גרטרוד, מיהרה ושתתה את הדם. מיד נסוג שד האפלה, והבובה שכבה והכלבה נרגעה. אמרה יוכבד לגרטרוד, מעתה ועד עולם את וצאצאיך שייכים לי. דם מדמך לי הוא, רכושי, נכון לפקודתי.

היא: טוב, זה מאוד הגיוני.

הוא: אני לא חושב שהמילה הזו אומרת מה שאת חושבת שהיא אומרת.

היא: תראה, זה לגמרי ברור שאם דוקרים את האצבע, ואבא שלך הוא שד אפלה, ויש לך עוזרת חוצפנית בבית…

הוא: אלוהים אדירים.

היא: הדבר הכי פרקטי לעשות זה לתת לה לשתות מהדם.

הוא: אבל… למה?!

היא: כי זה כבר שם וחבל לתת לזה להתבזבז! אני באמת מתפלאת עליך. וחוץ מזה, כל העניין של הבעלות אחרי שהיא שתתה את הדם, זה הרי הכי מתבקש.

הוא: אלוהים, יש לי יוכבד בבית.

עמדה גרטרוד ובישלה דיסה. אכלה יוכבד. אכלה צלילה. אכלה הבובה. אכלו קובי ושפרה. רק לאבא ולאמא לא נשאר. הלכו אבא ואמא לישון ולא קמו עוד. בכו קובי ושפרה וביקשו מיוכבד להפיח בהם חיים. נתנה יוכבד לאבא את חייה של צלילה. נתנה לאמא את חייה של הבובה. קמו אבא ואמא ממשכבם. בישלה גרטרוד דיסה ונתנה לאבא ואמא. לקחה יוכבד את הבובה ושמרה אותה על לוח לִבה, למען תקבל הבובה את נשמתה בבוא הימים.

היא: בסך הכל אני מזדהה עם יוכבד.

הוא: סליחה?!

היא: כל מה שהיא עושה לגרטרוד זה לגמרי בתחום הסביר.

הוא: היא כרתה לה את הראש ושיעבדה אותה עם כישוף שטני.

היא: מכה קלה בכנף. לגמרי הפיך.

הוא: מאיפה שמעת שעריפת ראש זה הפיך?!

היא: מדע.

הוא: אנחנו נעשה שיחה מאוד ארוכה עם מדעת אחרי הפוסט הזה.

החל אבא לנבוח כמו צלילה. החלה אמא לנהום כמו הבובה. שמרה יוכבד את אבא ואמא בתוך הבית, וקובי ושפרה יצאו לעבודה. גרטרוד בישלה את הדיסה. את צלילה קברו בגינה. ברבות הימים נפטר אבא צלילה ונפטרה אמא בובה. קובי ושפרה יצאו אל העולם. יוכבד הקטנה נשארה לבדה. בא אליה נסיך השדים. גרטרוד באה בימים הגישה לו דיסה. אכל נסיך השדים מהדיסה וגרטרוד נפטרה מהעולם. אמרה יוכבד, אשה זו דם מדמי היתה וכל צאצאיה לי. אמר נסיך השדים, כעת שנותרת לבדך, תהיי זוגתי.

היא: אז המשפחה הזו בעצם משחקת כיסאות מוזיקליים עם נשמות, כשברקע יש איזה אשמדאי משועמם שלא יודע להשתמש בטינדר?

הוא: חכי, עכשיו יש את הקטע שבו מסתבר שאת ואני איכשהו קשורים לעניין הזה.

היא: איך קשורים?

הוא: משהו על זה שמי שקורא את הסיפור הם צאצאים של גרטרוד ויוכבד, והשיעבוד המיסטי הזה חל על הצאצא של גרטרוד.

היא: איפה זה כתוב?

פקחה יוכבד את עיניה וראתה את בנה יושב מולה. אחז בנה בשתי ידיה וצחק צחוק גדול. קמה יוכבד ופסעה אל המראה. והנה נשקפה מולה גרטרוד צעירה. חשקה נפשה של יוכבד בדיסה. אמרה לבנה, הבה נמצא את נכדתה השניה של גרטרוד למען תהיה לי לשפחה.

היא: אה.

הוא: רגע, אז מי מאיתנו גרטרוד ומי יוכבד?

היא: תכין קפה.

הוא: קיבלתי את גרטרוד. חרא.

היא: לא חרא. מדע.

נכתב לכבוד יום ההולדת של יעל פורמן, האדם המקסים ביותר הכותב את הסיפורים המצמררים ביותר. לא מאמינים לי? לכו לבקר במוזיאון.

רשומה רגילה
כללי

מפקד אוכלוסין למתוסכל המתלמד

הבלוג הזה החל את דרכו לפני כשנה וחודש, ומניינו עומד על 53 פוסטים (לא כולל זה). ממוצע של בערך פוסט לשבוע. לא רע. היו לי פה פוסטים משעשעים (רוב הזמן) ומדי פעם גם מעט רציניים. אבל…

זה בעייתי להחזיק בלוג היום. ואני מאשים את הפייסבוק.

נחזור קצת אחורה: לפני כעשור פלוסמינוס, הייתה סצנת הבלוגוספירה הישראלית בשיאה. זירה תוססת של בלוגים, חלקם טובים וראויים וחלקם סתם בלוגי אווירה של נערות בנות טיפשעשרה. וכולם ניהלו דיאלוג פורה ובלתי פוסק שהתנהל בזירה של פוסטים, טראקבקים וזליגה לפורומים, אשר נתנו היזון חוזר משל עצמם ליצירת עוד תוכן בבלוגים וחוזר חלילה.

אופן ההתנהלות הזה השאיר חותם ועדות ברורה: כשקראת פוסט שעורר בך צורך עז להגיב, אתה פשוט הגבת. בבלוג. ואם היה לך בלוג משלך, דאגת לכתוב את דעתך בנושא ולקשר באמצעות טראקבק. היה נוח לחפש בבלוגים ובפורומים, וכשמשהו הפריע לך אז פשוט הגבת עליו, והיה באופן יחסי די נוח לחפש מחדש תגובות ישנות או מאמרים ישנים. וכשמצאת פוסט ישן שכזה, יכולת לראות כמה עניין הוא עורר לפי התגובות והטראבקים שקישרו אליו.

אפשר היה לעבור פוסטים בבלוג של פלוני אלמוני בסדר כרונולוגי ולבצע חיפושים באמצעות קטגוריות ותגיות. המושג "טכנוראטי" (מנוע חיפוש עתיק לבלוגים) היה בשימוש לפחות כמו "גוגל".

והיום? היום 95 אחוז מההתנהלות מתקיימת בפייסבוק.

מלכתחילה, אנשים יעדיפו לכתוב את הגיגיהם כפוסט בפייס ולא בבלוג. ואפילו אם יכתבו בבלוגם פוסט מעורר הדים, הרעש הזה יישמע בפייסבוק. הדיונים עצמם יתנהלו… בפייסבוק, ניחשתם נכון.

בפייסבוק קשה יותר לחפש (על סף הבלתי אפשרי, למען האמת) פוסטים ישנים. אין קטגוריות. אין תגיות. החיפוש די מוגבל. חסימות בפייסבוק הן הדבר הכי קל בעולם, ויום אחד תמצא עצמך מול לינק שבור כי בעל החשבון החליט לסגור עצמו לכל מי שלא ברשימת חבריו. אפילו עניין פשוט כמו להגיע לפוסט של מישהו במקרה ולראות מה הפוסט הבא שפירסם (עניין טריוויאלי בעולם הוורדפרס האהוב) לא קיים בפייס. רק ההווה קיים והלייקים. ואחריהם המבול. והכי גרוע: אתה פשוט לא תוכל לראות מה כתבו עליך, אלא אם אתה חבר של כל המשתפים (עניין לא מעשי כשלעצמו).

עכשיו אני שומע אתכם צועקים: "מה מהות החפירה הזו?!"

אני אענה: אני מניח שאם הייתי מפרסם את הבלוג הזה באותה תקופה, היה לי קצת יותר מושג לגבי האנשים שקוראים אותו. אם, לדוגמא, אני מפרסם פוסט מוצלח במיוחד הזוכה לשיתופים נאים בפייס, אין לי שום דרך לראות את קריאות הבוז והמשטמה של אותם אנשים שחשבו שהוא דבילי לחלוטין. והלוא מה שווה אותה תקשורת המונים בלי תגובות הנאצה, אותן אין לי שום דרך לקרוא כי איני חבר של המשתף? כמובן שאין לי שום רצון להיות חברו של אותו אוויל משריש ומנאץ, אבל העיקרון, קוראים יקרים, העיקרון.

בימינו, לצערי, אי אפשר להיות ביץ' פתטי של צומי בוורדפרס כמו פעם, ואני מכה על חטא בשמו של דור שלם.

אז מהי מטרת הפוסט? אני מודה ומתוודה: אני באמת לא יודע כמה אנשים קוראים את הבלוג. אין לי מושג כמה עוקבים אחריו (עוקבי ה-RSS לא נספרים בעוקבי הוורדפרס). אין לי מושג מי משתף ומה הדו שיח שנוצר לאחר כל שיתוף. אין לי מושג מה מעניין אתכם, אבל הייתי רוצה לדעת. עוד "הוא והיא"? עוד "ישראמן"? פוסטים על זוגיות? חפירות היתוליות על סדרות? אולי בכלל משהו אחר לגמרי ולזנוח את הקודמים?

אני לא אומר שאענה לכל גחמה, אבל לא יזיק לדעת לאיזה כיוון נושבת הרוח אצל האוכלוסייה הכל כך מעטה אך נאמנה שפוקדת את הבלוג באופן קבוע (ויש, התפלאתי לראות). פוסט ממוצע לא זוכה ליותר מדי צפיות, אבל מספר הצפיות הוא די קבוע. מדי פעם פוסט מסויים זוכה לשיתופים רבים ורואים זאת בתעבורה, אבל כל הדו שיח המתנהל עליו (אם בכלל) הוא בלתי נראה עבורי.

אז אנא מכם – חרגו ממנהגכם וכתבו למטה מה דעתכם הכללית על הזירה ההיתולית שבניתי פה במהלך השנה האחרונה. מה אהבתם, מה לא. מעדיפים במייל או הודעה פרטית בפייס? גם זה בסדר! הם מופיעים למעלה, בתפריט הנגלל. אסתפק אפילו בקריאות נאצה, במידה ויהיו כתובות בדיקדוק תקני. אני שומר לעצמי את הזכות לשלוח אליכם את ישראמן. ראו הוזהרתם.

רשומה רגילה
הומור

מעשה בקדיש

מעשה במורדוך ציגלוביץ', אזרח שומר חוק, אשר התייצב לאזכרה בבית עלמין מטופח ומלבלב.

והימים ימי קיץ לחים וקופחים, והשעה היא שעת אחר צהריים שמשית. מורדוך עמד ליד המצבה והשתתף בחגיגת האבל כאחרון האזרחים הממושמעים.

אולם לצערו הגדול של מורדוך, חלה הקפדה יתרה במנהגי המקום. "קיבינימט," הוא זעק בליבו, "לא זאת בלבד שהמנוחה היקרה אחזה בשם ארוך ובלתי ניתן להגייה, הרי שהמשפחה היקרה מתעקשת לאיית את כולו עם אותיות מפסוקי התהילים, ללא קיצורים!"

ובעוד גואה במורדוך התַּבְהֲלָה, נוכח הוא לדעת שהמשפחה האבלה (שלא ידעו עוד צער, אמן) יימח שמם וזכרם מתעקשים, ברוב עזות מצח, לאיית גם את שמות הוריה של המנוחה (שלא רק שאת שמה המלא לא זכר, אלא אף תהה מי לעזאזל נתן לה הורים). והלוא זהו מצב בלתי נסבל! מורדוך רקע ברגלו רקיעה עדינה על הקרקע, ומבלי משים שבר את השפיץ של מקום מנוחתו הניצחית של יעקב בוסקילה ז"ל, מי ייתן ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים בעלי השם המקוצר, או אלה שבני משפחתם נוטים לערוך טקס משופר, ורצוי בשעות הבוקר המוקדמות, עת השמש אינה קופחת ואין גם צורך לחלק את היום המזורגג לשניים, כי למי יש זין לצאת לבית העלמין באמצע היום?

בעוד הוא סובל ומתאונן, חש מיודעינו הקרבן טפיחה קלה ונימוסית בכתפו. סבב מורדוך והאיש הנכבד שנגלה לידו ביקש, אם הדבר אינו קשה, שיבוא למצבה של בת דודתו הצנועה (זכר צדיקה לברכה) על מנת להשלים מניין. מיד לאחר שסיים לקלל בליבו את הכלבתא שהתפגרה זה מכבר, נענה מורדוך לבקשה היהודית שהרי איש שומר מסורת הוא ופראייר מארץ הפראיירים, ומיהר לנטוש את מסיבת האשכבה של האירוע אליו הוזמן.

ובתוך 5 דקות, הסתיימה האפטר פארטי המאולתרת של בת הדודה העלומה. להפתעתו, נוכח מורדוך לראות כי היה זה אירוע זריז מאין כמותו. תהה לו מורדוך על האיוורור המבורך לו זכה. מזווית עינו ראה כי האירוע רב הנפגעים של משפחתו הרחוקה-אךלארחוקהמספיק עדיין לא הסתיים. בלבו אמר אומר כי לא יחזור לאזכרה המתמשכת להכעיס, וכי יעשה הכל על מנת להעביר את זמנו בסקס, סמים ותהילים בכל אחד ואחד מהמניינים החסרים בפרדס המצבות.

מייד פצח היהודי הנכבד ושומר המסורת במסע נרחב בשדה הנפטרים הנשכחים, והציע את שירותיו כמשלים מניין מקצועי מן המניין.

לנגד עיניו המשתאות של מורדוך נגלה עולם שלם נסתר מהעין, ובו משפחות חסרות, אזכרות רצופות מאחרים כרוניים, מנוחים גלמודים ונכדים היודעים בליבם הדואב כי הם אלו אשר יצטרכו להסיע את סבתם הסנילית בחזרה לביתה, וכי למרות הכל לא ניתן יהיה להשאירה על המצבה כפי שקיוו (למרות שהתנאים הפיזיים והביולוגים הבשילו לכך עוד בימי פלישת אלנבי).

מורדוך מיהר לברך את אותם אומללים אשר ניקרו בדרכו. לצד הקדישים וה"אָמֵנים", נתקל מורדוך בשיחות חולין בשפע. באזכרה אחת קנה רכב, אותו מיהר למכור ברווח נאה בזו שאחריה. את עלמת החן אשר סטרה לו בשלושים של מר בן חמו זצ"ל, מיהר לשדך לעלם החמודות שהיה אחיינו של פוחצ'בסקי זצ"ל אשר רק עתה נקבר – זו הייתה סעודת המצווה העולצת ביותר שראה. גב' בטיטו קיבלה ממורדוך שלל טיפים לבחירת מצבה ראויה, אותם שמע מהבת של איפרגן ז"ל שקיבלה את השיש במחיר מבצע. היה זה אכן יום מלא הרפתקאות, ריגושים ומעשי חסד.

מיהר מורדוך בחזרה לאירוע משובב הלב אלו הוזמן מלכתחילה, בדיוק ל"אָמֵן" האחרון עתיר האקסטזה. ובעודו עומד, מוקיר תודה לאל על מזלו הטוב ועל יום מלא הרפתקאות, שוב חש טפיחה קלה ונימוסית בכתפו. "בשמחה!" אמר בצהלה מורדוך לעלם הנחבא אל הכלים ומיהר למקום הפגר.

"רק אותיות נשמ"ה, תודה לך איש רב חסד!" אמר העלם רב הנימוס. עוד לא סיים לומר מורדוך שאין בעיה ו"משתתף בצ…" וכבר פצחה מקהלת האבל בסמפוניה עשירה ועתירת הרמוניות אשר אייתה את שמה המלא של הדודה, אביה, אמה, דודיה וחיית המחמד שלה, כולל ניקוד רש"י. גם מורדוך מיהר לאיית בליבו: את ה"כ" וה"ו", וכן את ה"ס" וה"א", את ה"מ" החמקמקה וכמובן את ה"ק" השובבה ועתירת החן.

השמועה אומרת, ידידיי, כי מורדוך סיגלוביץ' עדיין עומד במרכז רחבת הגוויות, כאחרון נציבי המלח, מייחל לסיום הקדיש. המסכן מייחל לקדישו שלועצמו, ובליבו בקשה אחת קטנה: אנא מכם, במחילה, אימרו עליו גם "קיבינימט".

תודה.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #14

הוא: אני לא מאמין!

היא: מה קרה?

הוא: אני פשוט לא מאמין!

היא: אלוהים אדירים, מה קרה?

הוא: תראי את זה!

היא: את מה?!

הוא: את זה!

(פאוזה)

היא: אתה רציני? לא ידעת את זה?

הוא: מה, את ידעת?

היא: ברור, כולם יודעים.

הוא: ממתי?!

היא: מתמיד.

הוא: והסתירו ממני?!

היא: ברור. זה לא כזה קשה. יש הרבה דברים שאתה לא יודע.

היא: למה בדיוק… את מתכוונת?

היא: אתה אף פעם לא יודע מתי משודרת "החללית".

הוא: ואת כן?

היא: ברור, אבל אני מסתירה.

הוא: זה גיהינום מה שהולך פה.

היא: איפה הילדה לומדת אתה יודע?

הוא: לומדת? היא לא בגן?

היא: הילדה בת 7.

הוא: וואללה? פשי, איך הזמן טס.

היא: זה משפט שגברים אומרים כשהם לא זוכרים כלום.

הוא: שיט, גם את זה לא ידעתי.

היא: ג'ון סנואו זה עורך ויקיפדיה לידך.

הוא: אולי די כבר?

היא: גם על הנישואים הפתוחים שלנו לא ידעת.

הוא: סליחה?!

היא: ותראה מה כותבים עליך בפייס. בא'נה, אתה ממש NOOB.

הוא: אלוהים אדירים, שופכים את דמי!

היא: זה הלינצ'רנט הכי מוצדק בעולם.

הוא: מישהי פה כותבת שאפילו החתולה שלה ידעה את זה!

היא: נו באמת, זו חציית קו אדום.

הוא: תודה.

היא: איך היא יכולה להעליב את החתולה שלה עם בסיס השוואתי נחות כל כך?

הוא: זה מה שאת חושבת עלי?

היא: רואה כמה דברים אתה לא יודע?

הוא: יש עוד דברים שאת רוצה לספר לי?

היא: בלילות ירח מלא אני מזדאבת.

הוא: 😐

היא: תרגע, סתם צחקתי.

הוא: תודה לאל…

היא: חוץ מהנישואים פתוחים, שם דווקא הייתי רצינית.

הוא: טוב, אני שם לזה סוף! מהיום אני רושם הכל!

היא: הכל?

הוא: הכל! אני הולך לרשום, לשנן ולזכור ה-כ-ל!!!

היא: וואללה.

הוא: כן, ובתור התחלה… רגע! ראית את זה?

היא: את מה?

הוא: את לא מאמינה מה כתבו על בריאן מיי!

היא: And here we… GO.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #10

הוא: מאמי, את לא מאמינה.

היא: מה קרה?

הוא: זה נורא מה שהולך פה. נחצה קו אדום. אפוקליפסה, מבינה? אפוקל

היא: כן, אני יודעת איך מאייתים את זה.

הוא: בקיצר, שיתפתי עוד פוסט של זהבה גלאון

היא: כן…?

הוא: והיא עשתה לי לייק.

היא: ואו… אתה צוחק עלי.

הוא: וזו כבר פעם שנייה ברציפות שזה קורה. את מבינה מה הולך פה?

היא: בטח שאני מבינה מה הולך פה!

הוא: באמת?

היא: לא, אני כבר מזמן לא משתפת פעולה עם הפסיכוזות שלך.

הוא: אז בואי אני אסביר לך!

היא: (אנחה) כן, אני יודעת שתסביר לי.

הוא: היא מפיצה את משנתה הסדורה בפוסטים בפייסבוק…

היא: כן…?

הוא: ועוקבת אחרי כל מי שמשתף!

היא: אה.

הוא: ואז היא עושה לייק לכולם! ככה היא מסמנת לכולם שיש מישהו שרואה כל מה שהם עושים!

היא: רגע, אני לא חושבת ש

הוא: זו מדינת משטרה!

היא: אבל

הוא: יוסי גורביץ זה כלום לעומת מה שהולך פה!

היא: (מחייגת) (מדברת בלחש) הלו? הגעתי לפסיכיאטר המחוזי?

הוא: מצוין, אני רואה שאת כבר מתקשרת למי צריך!

היא: הלו, דוקטור? זה שוב אני.

הוא: נכון, רק הדוקטור יוכל לעזור לנו!

היא: כן, דוקטור, זה נראה שזה קורה שוב.

הוא: תשיגו לי את מבקר המדינה!

היא: הוא שוב צועק הוראות מעורפלות ברבים. זה נראה שגם מבקר המדינה משתתף בהזיה הזו.

הוא: לא נשכח ולא נסלח!

היא: הוא מדקלם סטיקרים, כרגיל.

הוא: תשיגו לי מיד את גיא רולניק!

היא: אוי ואבוי, הוא מערב עכשיו גם את "דה מרקר". זה הכי חמור שהיה עד עכשיו.

הוא: נו, מה הוא אומר?!

היא: (מנתקת) שכל עוד אתה לא מדקלם מ"כלכליסט", אין החמרה של ממש.

הוא: אלוהים, השאננות הזו תגמור אותנו! זה אוקטובר 73' all over again!

היא: עכשיו גם אני רגועה. בפעם הקודמת דיברת על פרל הרבור.

הוא: יודעת מה אני אעשה?

היא: (אנחה) לא, אבל אני בטוחה שעוד רגע אתה תסב

הוא: אני אפרסם את זה בבלוג!

היא: וואללה. כן, זה באמת יראה לה.

הוא: ואז, ברגע שהיא תשתף

היא: אוי ואבוי.

הוא: אני אתן לה לייק באבי אביה!

היא: כן, חששתי מזה.

הוא: אני אעשה לייקואחר כך אנלייק…. ואז לייק שוב! ה-1 האדום המחורבן הזה יופיע לה פעמיים! פעמ

היא: כן, אני יודעת איך מאייתים גם את זה.

(פאוזה)

היא: אז אחרי שהטרלנו כותבי מד"ב/פנטזיה ישראלים, אנחנו נטריל מעכשיו גם פוליטיקאים מהשמאל?

הוא: בהחלט! ונקפיד לשים סימן קריאה בכל משפט שייכתב פה!

היא: זה יביא עוד תעבורה?

הוא: כן, נראה לי.

היא: סבבה. הלכתי לחפש לכלוך על שלי יחימוביץ'.

רשומה רגילה