ישרא-כנס

תזכורת: אז… פגשתם כבר את ישראמן?

קראת לי, קמב"ץ?

כנס, ישראמן.

מה העניין?

– בקצרה: אתה מורחק מעולמות.

מה זה?!

לצמיתות.

השתגעת?! איזה מין כנס מדע בדיוני זה אם גיבור העל הישראלי לא מאבטח אותו?

קיבלתי עליך תלונה חריפה מהאגודה אחרי אייקון והם לא רוצים שתאבטח יותר אף אירוע, אף פעם.

שטינקרים מסריחים.

סליחה?

אה… אמרתי שכנראה חלה טעות מצערת והייתי רוצה ליישר את ההדורים.

הדורים בתחת שלי. שלחו לי תלונה מפורטת שמתארת את כל הסיבות למה הצורה שלך לא מתקרבת ליותר לאשכול.

אני בטוח שהם מגזימים, הכל ברוח טובה.

ברוח טובה? בוא נתחיל מזה שבאייקון האחרון ניגשת לדוכן של "ינשוף" וביקשת ספר.

אסור לבן אדם לקרוא?

לשירותים.

אסור לבן אדם לקרוא בשירותים?

אמרת שאתה צריך את הספר כי נגמר הנייר טואלט ואז ברחת. עם הספר.

ההזנחה בשירותים של אשכול זה פשוט ביזיון. חוץ מזה, אצל "ינשוף" יש את הספרים הישנים האלה, עם נייר שכבר לא עושים. מה אני אמור לקחת, ספר של "גרף צעיר"?

הם מציינים פה, ואני מצטט: "האידיוט נמצא כשהוא מנסה, ללא הצלחה, להימלט בטארדיס שלא הייתה טארדיס אלא תפאורה מעץ".

אני רוצה לדעת מי נתקל בקופסה כחולה בשטח פתוח ולא חושב שזה טארדיס.

– כל אחד שיודע להבדיל בין טארדיס לתפאורה. טוב שלא חשבת שזה שירותים כימיים.

– אינעלרבאק, איזה מין כנס זה אם במקום טארדיס אורגינל, הם מביאים מצג שווא של מכונת סרק? איפה היושרה? איפה ההגינות? איפה ה…

– איפה היה השכל שלך כשהרבצת לילד בן 12 באוהל של משחקי תפקידים?

– נו באמת, עוד הפעם הסיפור הזה? היתה אי נעימות רגעית, אבל בסוף הכל נגמר ברוח טובה.

אתה צרחת עליו – ואני מצטט: "אניאכנסבאימאימאשך'-רמאימסריח" ותקפת אותו אחרי שהתעטש על קובייה.

זה היה בכבוד שלי, קמב"ץ. הוא ניסה להזיז קובייה אחרי הטלה.

– מה להזיז, איזה להזיז? היה לו אפצ'י!

תקשיב לי, קמב"ץ, ותקשיב לי טוב: איפה שאני גדלתי, ק-20 זה קדוש, מבין? לא מזיזים ובטח לא מתעטשים! העיקר שגמרנו הכל ברוח טובה.

אתה ממשיך להשתמש בביטוי הזה.

אני לא מבין מה יש לעשות עניין.

הילד צורח את השם שלך כל פעם שעושים לו רורשאך.

– זה לא היה לעניין עכשיו, קמב"ץ. אמרתי לך אלף פעם לא להזכיר לידי את פני פנדה. קול צרוד ואימא זונה לא עושים גיבור על מאף אחד.

אתה רוצה לספר לי מה קורה בטקסי הסיום?

לא קורה כלום בטקסי הסיום.

רשום פה – ואני מצטט: "מושא התלונה מטריד מדי שנה את המועמדות לגפן".

סתם הגזמה, כולן מקבלות את זה ברוח טו

סטירת לחי מרותם ברוכין, בעיטה במפשעה מיעל פורמן, גז פלפל מהילה בניוביץ' הופמן ואתה רוצה לומר לי מה היה בדיוק עם קרן לנדסמן?

אה… לא… יודע… על מה אתה מדבר.

איימה או לא איימה עליך בנשק ביולוגי?

(פאוזה)

היא הביאה איתה מבחנת אבולה לכנס.

הם רושמים שאיך שראית את זה, אתה ברחת – ואני מצטט: "כמו גרמלין מפרוז'קטור".

אבולה, קמב"ץ. בכנס.

– המממ… הם רושמים שהתפתח מרדף: מהסינמטק בחזרה לאשכול… למגרש ספורט… לרח' הארבעה… תראה מה זה, היא השיגה אותך ב-BBB.

– תגיד לי, אתה מודע לזה שהיא עשתה…

– …"שימוש מינורי באבולה", זה מה שכתוב.

אני רוצה לדעת איך מישהו יכול לכתוב "אבולה" ו"מינורי" באותו משפט.

ואני רוצה לדעת ממתי גיבור על מתרגש מנגיפים. מה הלאה, שומר ערים שמפחד מאדום לבן?

תגידי לי, קמב"ץ, באיזה יקום זה נראה לכם נורמלי שרופאה וסופרת בישראל סוחבת אתה מבחנה עם נגיף רצחני לכל מקום?

יש נסיבות מקלות. אם כל שנה בסוכות היו מפילים עליך להרים כנס בירושלים עד חנוכה, גם אתה היית רוצה לתקוף עם נשק ביולוגי כל אחד שמתקרב אליך.

אבל…

– חבל על הוויכוח. תשכח מאייקון, עולמות, מאורות וכל מה שביניהם.

זה ביזיון מה שהולך פה. תגיד לי, מה קורה עם הנמרוד הזה?

אתה מדבר על איזנברג שכותב אותנו?

בטח הטמבל הזה יכנס חופשי, נכון?

הצחקת אותי. עם כל הבדיחות שהוא כתב פה על הקהילה, אני מניאק אם יעבירו אותו בש"ג.

(תמימים. הם לא יודעים שאף אחד לא קורא את הבלוג הזה בכלל)

המדריך לרוצח האדיב

אזרח מודאג: הלו, משטרה?

משטרה: כן.

אזרח מודאג: שלום, רציתי לדווח בהקדם האפשרי על הרצח אותו אני עומד לבצע.

משטרה: כן הבנסליחה?

אזרח מודאג: זה בסדר, סלחתי.

משטרה: רגע אחד… אדוני עומד לבצע רצח?

אזרח מודאג: בוודאי, וכמו כל אזרח אחראי אני מדווח. חוק זה חוק.

משטרה: זו בדיחה?

אזרח מודאג: חס ושלום. אני לא מתבדח לעולם על עיסוקי.

משטרה: אתה עשית את זה יותר מפעם אחת?

אזרח מודאג: בוודאי, למה לקטוע רצף הצלחות? כשהולך אז הולך, ככה אבא שלי תמיד היה אומר.

משטרה: אני מצטער, אני לא רואה את ההיגיון בכל השיחה הזו. למה שרוצח יתריע לפני שהוא רוצח?

אזרח מודאג: כי אני ממש בלחץ היום ונתקעתי בדואר. אתה יודע איך זה.

משטרה: ספר לי על זה, לפעמים התור כל כך ארוך שבא לי לתקוע כדור לפקידה.

אזרח מודאג: יפה, אז אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר!

משטרה: אתה חוזר לשם כדי לרצוח?

אזרח מודאג: לחזור לדואר? אלוהים, זה משהו שלא הייתי מאחל לגרועים שבשונאיי. מדובר בשכנה שלי.

משטרה: אתה הולך לרצוח את השכנה שלך?

אזרח מודאג: בדיוק, ואני מתריע לכם בצורה מסודרת. אני מקווה שהכל רשום אצלכם.

משטרה: מה תהיה סיבת הרצח?

אזרח מודאג: עוד לא החלטתי. בעיקרון אני נתקל בה מדי בוקר והסיבה משתנה. סבירות גבוהה שזה יכול להיות ה"בוקר טווווב!" המתנגן הזה שלה שמשחרר אצלי את המפלצת. אתה יודע, נשים.

משטרה: כן כן, אני רושם.

אזרח מודאג: בפעם הקודמת זו היתה אישתי. החיוך שלה עיצבן אותי.

משטרה: אתה רצחת את אישתך?

אזרח מודאג: אל תדאג. נעצרתי, נשפטתי, שילמתי את חובי לחברה. הכל מתועד. היום אני אדם נקי, אזרח נורמטיבי משלם מיסים.

משטרה: כמה נורמטיבי יכול להיות מישהו שרצח את אשתו?

אזרח מודאג: נורמטיבי בערך כמו זה שניכה לו שליש.

משטרה: כן, תכל'ס.

אזרח מודאג: בקיצר, אל תדאגו. הכל מתועד ומאורגן. כבר סגרתי את כל עניני הפתוחים. קניתי אפילו משקפיים חדשות, משהו אופנתי במיוחד.

משטרה: למה?

אזרח מודאג: זה נותן לי מראה יותר אביב 2016 מחד, ופסיכופתי מאידך.

משטרה: אה, ברור.

אזרח מודאג: למה מה אני, ישי שליסל? תאמין לי, הייתי רוצח את מי שמכר לו את המשקפיים.

משטרה: כן, זה נשמע שאתה כבר מתורגל בזה.

אזרח מודאג: רושם ראשוני זה הכל בחיים, זה מה שאבא תמיד היה אומר.

משטרה: אבא שלך איש חכם.

אזרח מודאג: כן, אדם משכמו ומעלה. עבד קשה, הקים משפחה למופת. כל מה שאני יודע – זה ממנו.

משטרה: הוא באמת עשה עבודה טובה.

אזרח מודאג: אז מה סגרנו?

משטרה: כרגיל – אתה אורב לשכנה המסכנה שלך, שוחט אותה בגלל סיבה הזויה ככל שתמצא, אנחנו נתפוס אותך באיחור למרות שכל הסימנים היו מראש

אזרח מודאג: שליסל, הא? כל הכבוד לכם, רואים שאתם מתורגלים.

משטרה: כן, תודה. אח"כ אנחנו נעצור אותך ואתה תוכל לומר לעיתונאים מה שבא לך.

אזרח מודאג: כן, זה באמת יפה מצידכם. אני מתלבט בין "כלהנשיםזונותצריךלהרוגאתכולן" לבין "אויאוימהעשיתיאנימהזהמצטערלאידעתי". אני יכול גם ללכלך על הומואים, אבל זה לא יהיה רלוונטי. חשבתי ללכלך קצת על אבא, אתה יודע. עיתונאים אוכלים הכל.

משטרה: ללכלך ככה על אבא? אחרי שהקים משפחה למופת?

אזרח מודאג: צודק. חוץ מזה, אם היה לי פאק בחינוך זה בטוח הגיע מאימא. זונה כמו כולן, צריך להר… אה תראה, זה כבר בא לי טבעי. יאללה, סגרנו על הגרסה הזאת.

משטרה: שיהיה בהצלחה!

אזרח מודאג: על לא דבר.

משטרה: אה, ועוד משהו – כל מה שסגרנו עכשיו אתה צריך לשלוח חתום בפקס.

אזרח מודאג: צודק, חוק זה חוק. מה זה פהסדום?

(נכתב בהשראת "הספורט הלאומי" מאת אפריים קישון, הגדול מכולם)

הוא והיא #10

הוא: מאמי, את לא מאמינה.

היא: מה קרה?

הוא: זה נורא מה שהולך פה. נחצה קו אדום. אפוקליפסה, מבינה? אפוקל

היא: כן, אני יודעת איך מאייתים את זה.

הוא: בקיצר, שיתפתי עוד פוסט של זהבה גלאון

היא: כן…?

הוא: והיא עשתה לי לייק.

היא: ואו… אתה צוחק עלי.

הוא: וזו כבר פעם שנייה ברציפות שזה קורה. את מבינה מה הולך פה?

היא: בטח שאני מבינה מה הולך פה!

הוא: באמת?

היא: לא, אני כבר מזמן לא משתפת פעולה עם הפסיכוזות שלך.

הוא: אז בואי אני אסביר לך!

היא: (אנחה) כן, אני יודעת שתסביר לי.

הוא: היא מפיצה את משנתה הסדורה בפוסטים בפייסבוק…

היא: כן…?

הוא: ועוקבת אחרי כל מי שמשתף!

היא: אה.

הוא: ואז היא עושה לייק לכולם! ככה היא מסמנת לכולם שיש מישהו שרואה כל מה שהם עושים!

היא: רגע, אני לא חושבת ש

הוא: זו מדינת משטרה!

היא: אבל

הוא: יוסי גורביץ זה כלום לעומת מה שהולך פה!

היא: (מחייגת) (מדברת בלחש) הלו? הגעתי לפסיכיאטר המחוזי?

הוא: מצוין, אני רואה שאת כבר מתקשרת למי צריך!

היא: הלו, דוקטור? זה שוב אני.

הוא: נכון, רק הדוקטור יוכל לעזור לנו!

היא: כן, דוקטור, זה נראה שזה קורה שוב.

הוא: תשיגו לי את מבקר המדינה!

היא: הוא שוב צועק הוראות מעורפלות ברבים. זה נראה שגם מבקר המדינה משתתף בהזיה הזו.

הוא: לא נשכח ולא נסלח!

היא: הוא מדקלם סטיקרים, כרגיל.

הוא: תשיגו לי מיד את גיא רולניק!

היא: אוי ואבוי, הוא מערב עכשיו גם את "דה מרקר". זה הכי חמור שהיה עד עכשיו.

הוא: נו, מה הוא אומר?!

היא: (מנתקת) שכל עוד אתה לא מדקלם מ"כלכליסט", אין החמרה של ממש.

הוא: אלוהים, השאננות הזו תגמור אותנו! זה אוקטובר 73' all over again!

היא: עכשיו גם אני רגועה. בפעם הקודמת דיברת על פרל הרבור.

הוא: יודעת מה אני אעשה?

היא: (אנחה) לא, אבל אני בטוחה שעוד רגע אתה תסב

הוא: אני אפרסם את זה בבלוג!

היא: וואללה. כן, זה באמת יראה לה.

הוא: ואז, ברגע שהיא תשתף

היא: אוי ואבוי.

הוא: אני אתן לה לייק באבי אביה!

היא: כן, חששתי מזה.

הוא: אני אעשה לייקואחר כך אנלייק…. ואז לייק שוב! ה-1 האדום המחורבן הזה יופיע לה פעמיים! פעמ

היא: כן, אני יודעת איך מאייתים גם את זה.

(פאוזה)

היא: אז אחרי שהטרלנו כותבי מד"ב/פנטזיה ישראלים, אנחנו נטריל מעכשיו גם פוליטיקאים מהשמאל?

הוא: בהחלט! ונקפיד לשים סימן קריאה בכל משפט שייכתב פה!

היא: זה יביא עוד תעבורה?

הוא: כן, נראה לי.

היא: סבבה. הלכתי לחפש לכלוך על שלי יחימוביץ'.

מחלקת הגוויה

יוסף ניסה לזהות את הגופה של אביו, אבל לא הצליח (בעיקר כי זו לא הייתה הגופה של אביו).

חוץ מזה הכל כבר היה מתוקתק: בית העלמין, המשפחה בחוץ, הקור המקפיא, גיסו, משה, שעמד בפינה חדר הטהרה (בשביל הסולידריות) ועובד החברה קדישא המסור שעמד אתו ליד הגופה ונזף באשתו בסלולרי על זה שהיא מתקשרת אליו באמצע העבודה. "תתקשרי בקדיש פעם הבאה, כשאני יכול לענות ואף אחד לא ישים לב."

יוסף כחכח בגרונו. משה השיב בכחכוח משלו (בשביל הסולידריות) ואיש החברה קדישא (שאיני יודע מה שמו, אז פשוט אקרא לו "קדיש" במלעיל) כחכח אף הוא, אך לא בשביל הסולידריות אלא כדי לפלוט מוכטה.

"סליחה, אבל…" החל יוסף לדבר ונקטע עד מהרה על ידי המוכטה של קדיש. "אהמ.. כלומר… יש לי בעיה."

"אני יודע, אדוני, לכולם יש בעיות. בשם החברה קדישא אנו משתתפים בצערך."

"גם אנחנו, יוסף." אמר משה (בשביל הסולידריות).

"אני יודע ותודה," ענה יוסף בהיסוס, "אבל… זה לא אבא שלי."

הסולידריות של משה לקחה מנוחה לכמה רגעים, כדי שמשה יוכל לצעוק "מה זה?!", בזמן שהסלולרי של קדיש חזר לצלצל אבל הוא העדיף להתעלם ממנו ולחנוק את יוסף עם העיניים.

"אדוני, אתה עושה ממני צחוק?"

"שום צחוק. זה לא אבא שלי."

"אתה בטוח?"

"אני חושב שאני בהחלט יודע לזהות את אבא שלי."

"רגע אחד," התערב משה, "יוסף… אתה בטוח?" (סולידריות).

"לגמרי."

"אתה יודע," אמר קדיש, "הם משתנים אחרי שהם מתים. יש טהרה וכו'."

"אני די בטוח."

קדיש הזעיק באופן מיידי את הבוס שלו, שמפאת חוסר בקיאותי בפרטים אקרא לו "קדיש 2". קדיש 2 היה מאוד נסער לשמע החדשות המדאיגות.

"אתה עושה ממני צחוק?"

"חס וחלילה."

"אתה בטוח?"

"לגמרי."

"אתה יודע, הם משתנים קצת אחרי שהם מתים, זה…"

"זקן."

"מה זקן?"

"לאבא שלי לא היה זקן. לזה יש."

קדיש וקדיש 2 יצאו מיד מהחדר להתייעצות קצרה, על מנת לבחון את שלל האופציות לטיפול במקרה המסובך. משה המשיך להפגין סולידריות עם הרבה "שיט" ו"אני לא מאמין". לבסוף חזרו הקדישים עם המסקנה המדהימה כי יש לחזור עם הפגר החשוד בחזרה לבית החולים, על מנת לברר האם הוא הפגר הנכון, או שמא יש לגרש את המסתנן בחזרה לארץ מוצאו.

משה ישב ליד נהג האמבולנס וקדיש בנסיעה לבית החולים. משה לא הפסיק להגיד "זה לא קורה" וקדיש לא הפסיק לומר "בחיים לא קרה דבר זה, אתה מבין?!". יוסף העדיף לשבת מאחורה, ליד המנוח השגוי. שררה ביניהם שתיקה מביכה.

הם הגיעו לבסוף לבית החולים, למחסן הגוויות, שם קיבל את פניהם העובד האחראי.

"מה זה?!"

קדיש ניסה להסביר לו את המצב המסובך והצביע על יוסף.

"אתה עובד עלי?"

"לא."

"אתה בטוח?"

"כן."

"אתה יודע, הם משתנ…"

"לאבא שלי אין זקן, לזה יש."

"אז מה? שיער צומח גם אחרי המוות, זה ידוע."

"אתמול אבא שלי היה חלק לגמרי ואחרי גילוח. לזה יש זקן. איך זה צומח אחרי יום?"

"אדוני, זה לא אני אמרתי. זה מדע. אני לא מתווכח עם מדע."

לבסוף גם מחסנאי הפגרים נאלץ לקרוא לממונה עליו מטעם הנהלת בית החולים. דוקטורפרופסור הגיע די מהר, ודרש במפגיע לדעת על מה כל המהומה. אז המחסנאי הסביר לו.

"אתה עושה ממני צחוק?"

"לא."

"אתה…"

"בטוח לגמרי."

"כי הם משת…"

"זקן."

למשמע מילה זו, חווה הדוקטורפרופסור אביונה כפולה ומשולשת, שהרי הדוקטורט עליו שקד בצעירותו באותה אוניברסיטה עתירת יוקרה ואנטישמיות, עסק בקצב גדילת שיער על פגרים מתים ומתים למחצה. אץרץ לו הדוקטורפרופסור, ובחדווה גדולה מיהר לשרטט על הלוח, הקיר, השולחן, מסך המחשב והגווייה את עיקרי מחקרו, אשר גולת הכותרת שלו הייתה נוסחה מדהימה ביופייה לחישוב אורך הזיפים ביחס לימים שחלפו מאז נפח הפגר את נשמתו. ובדיוק ברגע בו עמד לצייר על מצחו של יוסף את האינטגרל שהיווה את שורת ה"מ.ש.ל." של פסגת הקריירה שלו, פלש לחדר הגופות מתמחה צעיר והצהיר חגיגית כי הגופה אשר נשלחה ללוויית אביו של יוסף הייתה אכן שגויה, מפאת חוצפתם של שני הפגרים אשר העזו לעשות שימוש במספרי זהות השונים אחד מהשני בשתי ספרות בלבד.

לאחר הטלת הפצצה ומספר זעקות חמס (גם משה תרם את חלקו, למען הסולידריות), הסתגרו דוקטורפרופסור והמחסנאי להתייעצות רבת משקל, בסופה הוחלט כי הגווייה אכן תוחלף, למרות שקיים עדיין סיכוי שיוסף לא זיהה אותה נכון ובאופן כללי הוא נראה להם אדם מעט פזור דעת.

הגווייה (הנכונה, ככל הנראה) פצחה במסע חגיגי בחזרה לבית העלמין. אחוות הגופה נשאה את המטען הרגיש בחזרה לרכב החברה קדישא בתרועות גיל והתלהבות. מקץ שעה וחצי הונח הפגר בקבר בעומק תקנילקול תשואות המוזמנים אשר הועילו בטובם לחכות על אף הקור. כולם השתתפו בשמחה ובהילולה כל אותו הלילה.

חוץ מיוסף, שהיה עצוב כי אבא שלו מת.