הקדמה
הנה, ישראמן. כמו שרצית. סוף סוף הצלחנו להגיע איתך למשהו. זוכרים איך הכל התחיל?
ראשיתו של ישראמן במטלה בסדנת כתיבה לפני מס' שנים, שנושאה היה כתיבת יומן לדמות. דמותו המופרעת של גיבור העל גס הרוח והלא יציב נפשית עלתה בעיני רוחי ומצאה את דרכה לטקסט.
אפשר לזהות בנקל את ההשראה לישראמן: קצת הומור ישראלי בסגנון "גבעת חלפון", קצת קומיקס פארודי בסגנון "סופר שלומפר", וכמובן השפעה מאוחרת יותר של הסיפור המצויין "מלדרה מוטרדת" מאת גיא בוסקו, שהופיע לראשונה בתחרות "פרס עינת 2014" ולאחר מכן מצא עצמו באסופת "היה יהיה 2015" בגרסה משופרת בעריכתו של אהוד מיימון (האין זה סימלי כי זו אותה אסופה בה פרסמתי לראשונה בשנתון?).
מאז הוא המשיך להפציע בבלוג שוב, ושוב, ושוב, ושוב… ועוד.
אם להתבטא בשפה בוגרת, זה די מעניין לראות את האבולוציה שעברה על ישראמן מאז שנכתב לראשונה. דרך פחות בוגרת היא לציין את האמת הפשוטה שפשוט לא היה לי מושג מה לעשות עם הדבר הלא מזוהה הזה. התחלתי עם ישראמן כפארודיה פרועה על גיבורי על. משם המשכתי לסאטירה עכשווית פוליטית-חברתית. לאחר מכן השתמשתי בו ככלי יעיל להפליא להוצאת קיטור (ע"ע ישראמן וועדות ההשמה לילדים עם צרכים מיוחדים).
בערך בתקופה ההיא ניסיתי לחשוב האם הדמות יכולה להיות משהו רציני שיכול להחזיק סיפור של ממש. אולי אפילו נראטיב רחב יריעה כלשהו. בעיני רוחי ראיתי את דמותו המיוסרת והאפילה של ישראמן, המלווה את ישראל מאז קום המדינה ושלובה באירועי מפתח, מעין חייל על המלופף בקונספירציות פוליטיות מורכבות, מאבד את נשמתו ונופל אט אט לצד האפל, עד שהופך לנבל על. משהו בסגנון רורשאך מ"וואטצ'מן" פוגש את וולטר ווייט מ"שובר שורות", לו היו לבושים שניהם במדי זית ומקטרים על השבת שקיבלו מרס"ר המשמעת בגלל ששכחו לשים שמן בבאטמוביל. זה היה יכול להיות סיפור מעניין… עד ששוחחתי על כך עם המנחה הקשוחה עד מאוד.
"אני אגיד לך מה לא עובד ברעיון שלך," אמרה לי רוני בנועם, "גיבור על כמו שאתה מנסה לבנות כאן? זה מושג אמריקאי במהותו! קצת קשה לבנות עלילה כזו שתהיה ישראלית ומשכנעת. אתה מבין?"
כשעניתי לה "כן, הבנתי…" יכולתי לשמוע את הרוח יוצאת לי אט אט מהמפרשים.
פריצת הדרך הראשונית הייתה כשכתבתי את צואה גרעינית. למה? מכיוון שבאופן טבעי ניסיתי לכתוב את הטקסט הארסי ההוא דרך עיניה של הדמות הארסית והקיצונית ביותר שיכולתי לחשוב עליה, אותה דמות שכבר התרגלתי להשתמש בה על מנת להביע מחאה או תסכול. כמובן שהרעיון נזנח עד מהירה, מכיוון שיש בעייתיות מסויימת בלהשתמש בישראמן הסקסיסט עד אימה כמשיח הנושא על כנפיו (או יותר נכון: גלימתו) מסר פמיניסטי. אבל כבר אז נוכחתי לדעת עד כמה הדמות הזו חיה סביבי ומקיימת עימי דיאלוג מתמשך, בין אם ארצה או לא ארצה.
למעשה, ישראמן הפך לדמות ערטילאית הנוכחת בבית כל הזמן. "לעזאזל," מצאתי עצמי אומר שוב ושוב למלכת היופי כשמישהו עצבן אותי, "חבל שאין לנו כאן את ישראמן עכשיו. הוא היה פותר לנו את העניין."
"אתה צודק," השיבה לי, "היום שוב הציקו לילדה בבית הספר. בהחלט היינו יכולים להיעזר בו."
"שלא לדבר על הבירוקרטייה!" זעקתי כשעמלנו במשך שנתיים לסדר עניין רישומי הקשור לבית שלנו, "למה הוא לא מגיע וסוגר לנו את הפינה הזו!"
רשימת המשימות שהכנו לישראמן הלכה והתארכה, אך העריק הזה פשוט סירב להתייצב. חוצפה של ממש, אם אתם שואלים אותי. אני נותן לו חיים, טקסט, קיום במרחב הדיגיטלי, והאפס הזה מצפצף עלינו. מה זה מצפצף – משתין עלינו בקשת.
ואז ראיתי את הפיתרון… סופסוף. ומצאתי אותו כאן. לעזאזל, אפילו הייתי פיזית באותו מקום, אותה חורשה שבה נכתב "תום" לראשונה, כאשר הבנתי לפתע איך ישראמן צריך להיות כתוב. יותר מזה, הבנתי אותו.
"ומה אם…" מלמלתי לעצמי, "ומה אם הוא באמת היה כאן? ורק אני רואה אותו? ויש לו ממשות בעלת חוקים משלה? ועבר מסתורי? ואיזשהו קשר מיסטי למקום הפסיכי הזה בלב המזרח התיכון?" ולאחר מחשבה נוספת "ונניח שהוא באמת היה כאן… אולי הוא אפילו היה איתי כשכתבתי את תום לראשונה? הרי כל הורה לילד מיוחד מרגיש לפעמים שלא היתה מזיקה נוכחות של גיבור על שיעזור ברגעים הקשים… לא?"
עד מהירה קיבל ישראמן ביטוי שונה לוריאציות שבהן דמיינתי אותו בהן עד לאותו רגע. כן גיבור על, אך עם רקע שיכול להחזיק סיפור של ממש. כן דמות מופרעת וקיצונית, אך עם תירוץ מספיק קוהרנטי ואמין סיפורית על מנת להצדיק דמות שכזאת. מצד אחד ארכיטייפ של רפרנסים גיקיים למהדרין, המערב אזכורים לבאפי, הנסיכה הקסומה ומונטי פייתון, אך מצד שני עם רקע תרבותי ישראלי הלקוח מקישון והגשש החיוור.
אך יותר מכך: אם יורשה לי לקפץ מעט מעל כתפי ענקיות, הרי שישראמן הוא במידה רבה תוצאה של ההערכה העצומה שאני חש כלפי סדרת שומרי הערים של רותם ברוכין המופלאה. אם רוח המקום קיימת עבור כל ישוב ומקבלת את אופיו, למה לא לנסות משהו דומה עם מדינה שלמה? ישות מיסטית כלשהי, השואבת את כוחה מאופייה (לטוב ולרע) של מדינה איתה היא מזוהה, מקיימת דיאלוג שברירי עם אדם אחד ויחיד המסוגל לתקשר איתה, ומנסה בדרכה האגרסיבית ובלתי ניתנת לשליטה לעזור? דמות המערבת גיבור על "קלאסי" (פחות או יותר) ומצד שני – ערס מצוי אשר אותו אנו מכירים גם אם מעולם לא פגשנו אחד כזה. הגברתן החביב אך השובניסט, אשר מחכה להזדמנות לעזור, או בלשונו "לסגור את הפינה, אחי," ואז לשתות איתנו קפה בוץ "אבל שיהיה שחור-שחור, לא כמו זה של האשכנזים, אח'שלי."
ומעל לכל: מה ההשפעה של דיאלוג עם יצור כל כך מסתורי על אדם אחד רגיל, המנסה בסך הכל להתמודד עם טיפול יומיומי ומפרך בבנו האוטיסט, בתקווה שחייו לא יהרסו על ידי מפגשים חוזרים ונשנים עם יצור המעמיד את עצם שפיותו בסכנה?
ישראמן דרש ממני כתיבה זהירה יותר מאי פעם מכיוון שהיה זה רעיון שביקש לפרוץ החוצה במשך תקופה מאוד ארוכה, אך גם מפני שהכנסתי לתוכו אלמנטים רבים מחיי האישיים. או כמו שאחת הבטאיסטיות אמרה לי (ולא אציין שום פרט מזהה לגביה למעט העובדה שהיא טבעונית, בדורופובית, ושמה יעל פורמן): "יש לך דמיון פורה מאוד, מכיוון שאין בסיפור הזה שום דבר שמזכיר את החיים של אף אחד שאני מכירה!"
תהליך ההבשלה הארוך של ישראמן הצדיק את עצמו, והשנה הוא מועמד לפרס גפן בקטגוריית הסיפור הקצר. יאי! תמיד רציתי להפסיד לאחת מהפיינליסטיות האחרות!
רגע, ומה הלאה אתם שואלים? ובכן, זו היתה התנסות מרתקת מכפי שארצה למצות אותה בסיפור קצר. למעשה, "עלייתו של ישראמן" הוא מבחינתי Discovery Writing עבור כתיבת רומאן פנטסיה של ממש, אשר יושלם ממש אוטוטו! כלומר, עוד שנה-שנתיים. אולי יותר. בערך. בעתיד הנראה לעין. יודעים משהו? כש ג.ר.ר. מרטין יוציא את רוחות החורף, גם אני אוציא את שלי. או יום אחרי.
אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?
"עלייתו של ישראמן" פורסם לראשונה באסופת היה יהיה 2018, בעריכתו המעולה של אהוד מיימון.
בנוסף (ולשמחתי הרבה) פורסם הסיפור כחלק ממועמדי הגפן באתר האגודה. קריאה נעימה!
הכותב המתוסכל 