כללי

הרומן שלי עם באפי

פורסם במקור כסטטוס ארוך בפייסבוק, לרגל חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים". כמו כן, ספויילרים אפשריים (למי שאיחר ב-20 שנה).

אוקיי, בואו נדבר על באפי ועליי.

תירגעו, תירגעו. זה לא מה שאתם חושבים. ובכל זאת – מה הקטע עם באפי? ולמה חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים" צריך להיות כזה ביג דיל? ולמה אני חופר, כרגיל?

כשהייתי בתיכון, הפציעה בערוץ 2 סדרת רכש חדשה שיועדה לבני נוער, ושובצה בהתאם (בשעה שש או שבע בערב, אם אינני טועה).

העפתי עליה מבט. נראתה נחמדה. אני חושב שהפרק שהכי זכור לי מהעונה הראשונה היה הפרק עם הגמל שלמה (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר). אבל מה לעשות – לא נסחפתי, ולך תזכור לצפות בסדרה שמשודרת בשעה לא הכי אטרקטיבית. אז עזבתי.

ואז הגיע העונה השנייה – גם לערוץ השני. והובלטה שם דמות בשם אנג'ל, אבל מכיוון שלא צפיתי בעונה הראשונה, ומכיוון ששוב שכחתי לצפות בהרבה יותר מדי פרקים, זנחתי אותה שוב. הספקתי לראות את הסצינה הבלתי נשכחת עם מיס קלנדר ואנג'ל. נו, אתם יודעים על מה אני מדבר.

ואז עונה שלוש – אותו סיפור. כן, הפיית' ההיא הייתה מסקרנת, וגם ראש העיר. היה אפשר לראות שהסדרה הזו מתפתחת היטב… אבל פספסתי יותר מדי פרקים ולא היתה לי נקודת התייחסות יציבה מספיק להתחבר לעניין. פרט מעניין: פרק הסיום של העונה שכלל את פיצוץ בית הספר (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר) שודר בישראל בשעות הלילה המאוחרות כי… לא ממש ברור למה. איכשהו בארץ נבהלו משידור הפרק הזה, על רקע פיגוע הירי בקולומביין בארה"ב באותה שנה והפרק שודר זמן רב מאוד לאחר מועד שידורו המקורי בארה"ב. הייתי בצבא כשהוא שודר ואפילו הצלחתי לצפות בו, אבל… אני מניח שהבנתם את הקטע.

השתחררתי מהצבא, והסדרה החמקמקה משודרת בערוץ Star Plus דאז. יום אחד אני נתקל בפרומו לפרק שהגימיק המרכזי בו הוא שהוא די אילם. ללא מילים. לימים הבנתי שמדובר ב-27 דקות ללא מילים. נו, אתם יודעים על איזה פרק אני מדבר. רצה הגורל ובמקרה תפסתי את מועד שידור הפרק והצלחתי לצפות בו.

פאק. מי.

אוקיי, זה היה לא צפוי. אני עד עכשיו זוכר את עצמי יושב מול המרקע, והמחשבה היחידה שיש לי בראש זה: "ואו… אז ככה אמורה להיות טלוויזיה."

אבל גם אז לא הצלחתי לראות את הסדרה באופן קבוע, מכיוון שלא ראיתי טעם לצפות בסדרה שפיספסתי כל כך הרבה פרקים ממנה. פאק מי פעם שנייה.

הלאה. עונה חמש. אני רואה אותה באופן די ספורדי – פרק פה, פרק שם. היי, הנה אחות של באפי ומה-לעזאזל-ראיתי-עכשיו? נו, אתם יודעים על מה אני מדבר. אבל שוב… אותו הסיפור, ידה-ידה-ידה, רציפות, ידה-ידה-ידה… שוב פעם פיספסתי.

את עונה שש לא ראיתי בכלל. עונה שבע – פירורים. אבל ברור לי שיש כאן משהו שדורש התייחסות, אבל איכשהו אני לא נכנס לעובי הקורה.

ואז, יום אחד, אני נתקל באתר מקסים מאין כמותו בשם "המסך המפוצל", המופעל בין היתר על ידי אנשים כמו אסף רזון, גיא בוסקו ועוד רבים וטובים שלבושתי הרבה פשוט איני זוכר את שמם. והחבר'ה המוכשרים האלה מקימים באתר את "שער באפי" המיתולוגי. וכשעבדכם הנאמן מרפרף שם, הוא חווה לא פחות מסטירת לחי לנוכח התוכן הרב שיש להשלים. "אלוהים אדירים, את כל זה פיספסתי?! ארורים תהיו!!!" (לא באמת ארורים תהיו, זו סתם מניפולציה זולה כדי להדגים את שברון ליבי כשגיליתי את גודל הפיספוס.)

(הערה עגמומית: האתר עדיין קיים, אך בגירסת ארכיון מנוונת בלבד. לדאבוני, שער באפי אינו זמין יותר כפורטל. הסקירות המעולות שפורסמו בו נמצאות בארכיון אך יש לחפשן ידנית 😦 )

אז אני מחליט לעשות מעשה, ומשתמש בנפלאות האימיול כדי להשלים פערים. מוריד עונה, רואה עונה. כשמתאפשר, קורא את הסכפ"שים (סכפ"ש = סיכום פרק שבועי) ב"מסך המפוצל" כדי לראות האם פיספסתי משהו. למי שלא מבין את פשר העניין – כשגיק נתקל בסדרה שתופסת אותו, זה מינימום הכנת תזה. צריך לקלוט הכל, לחרוש הכל, לבדוק הכל, כדי לודא שום פרשנות לא תתפספס ו… אה, זה לא אצל כולם ככה? מה, רק אני הדפוק? עזבו, אל תענו לי בעצם.

עונה אחר עונה, פרק אחר פרק. סיימנו עם באפי? יאללה, בוא ניתן בראש עם אנג'ל. נגמר אנג'ל? שיט, מה רואים עכשיו?

יום אחד מלכת היופי נכנסה לחיי. אני מציע שנראה ביחד באפי+אנג'ל כדי שתוכל לראות את פשר ההתלהבות שלי, אבל זה די ברור שסתם חיפשתי תירוץ נוח כדי לעשות עוד מרתון. עד היום, כשהיא רוצה לעצבן אותי היא מזכירה לי כמה אנג'ל חתיך. אני מנסה להסביר לה שהוא סחי מעצבן ושספייק הוא הדמות החשובה של הסדרה, אבל לך תנסה לשכנע אותה (אל תדאגו, בסוף אני תמיד עוקץ אותה ב"הוא והיא").

האש הוא עדיין הפרק האהוב עליי. קצת פחות על מלכת היופי – הג'נטלמנים מקריפים לה את הצורה. די בצדק, האמת.

אני לא יודע אם ספייק הוא דמות יותר מוצלחת מאנג'ל (ברור שכן) או האם המיוזיקל יותר טוב מ"הגופה" או "האש" (האש תמיד מנצח) או האם עונה שלוש היא העונה הטובה ביותר (חמש, אל תתווכחו איתי) או האם המוות של טארה היה מהלך עלילתי נכון (ארור תהיה, ג'וס).

אבל דבר אחד אני יודע בוודאות – יש כמה וכמה סדרות מעולות, הכתובות היטב ומשוחקות לעילא. יש סדרות עם דמויות נשיות חזקות, אירוניה עצמית וטקסטים שנונים. אבל לבאפי, בנוסף לכל מה שציינתי, יש דבר אחד שקשה למצוא – חיי מדף נצחיים. שכה אחיה, ראיתי כל פרק בבאפי כמה וכמה פעמים והייתי יכול לצפות בהם עוד ועוד ועוד… היא פשוט לא מתיישנת. גם לא אחרי 20 שנה. ואם אתם שואלים אותי, זה כוחה של יצירת אמנות אמיתית.

אז קדימה, שבו ותראו את זה. שוב. ושוב. ושוב. תראו לפי הסדר. או בסדר אקראי. או אולי רק את סופי העונות. תראו רק את הפרקים עם אנג'ל. או רק את הפרקים עם ספייק. תראו רק את עונה שתיים, או אולי רק את חמש. אולי רק את שש (אם אתם אוהבים ללכת על הקצה). או שתראו רק את הפרק הראשון והאחרון.

אבל שבו ותראו את זה. כי ככה צריך לספר סיפור.

רק תעשו לי טובה: אל תראו את הפרק עם הבירה.

רשומה רגילה
כללי

צער גידול נבלים (הרצאה)

לפניכם הרצאת "צער גידול נבלים" אותה העברתי בכנס אייקון האחרון. השתדלתי לשמור על כל מרכיבי ההרצאה, כולל סרטוני הוידאו אשר הוקרנו במהלכה. אזהרת ספויילרים חמורה ליצירות הבאות: מסע בין כוכבים: הדור הבא, משחקי הכס, פארסקייפ, הארי פוטר וגביע האש וג'סיקה ג'ונס.

על מה נדבר?

עד כמה יחסים עם ההורים משפיעים על נבלים? האם נבלים הופכים לנבלים בגלל הורים בעייתיים, או בגלל סיבה אחרת? דרך סקירת חוויות הילדות של כמה נבלים מפורסמים, אני אנסה להציג לכם את סיפורי המקור שלהם מזווית מעט שונהואולי אפילו לשנות את דעתכם עליהם.

ונפתח ב… שקרן

1

מתוך: "האביר האפל"

הג'וקר מרבה לשמור על עמימות (בואו נודה בעובדות: הוא משקר ללא הרף) לגבי סיפור המקור שלו. זו סוג של מסורת ב-DC.

אולם, אם נשים בצד את סוגיית אמיתות הציטוט, יש לתהות האם אכן קיים תהליך שתחילתו בהורים בעייתיים וסופו בנבל? ניתן לראות כמה מוטיבים חוזרים בתיאור נבלים ויחסיהם עם הוריהם. לא כל המוטיבים מופיעים בכל סיפור, אולם בדרך כלל ניתן למצוא את חלקם:

  1. טראומה קשה אשר נעשתה לילד הקשורה איכשהו להוריו. לעיתים זוהי אשמתם הישירה, ולעיתים עקיפה.
  2. מתיחות מתמשכת בין הילד להוריו המעכירה את היחסים עד לבלי היכר. מדובר במערכת יחסים קשה, עכורה ולעתים אף אלימה ומתעללת.
  3. פרידה כפויה בין הילד להוריו, בין אם הילד ברח, נחטף, גורש או (במקרים מסויימים) ננטש.
  4. אובססיה, בדרך כלל קשורה למציאת הוריו או "סגירת חשבון" איתם, אותה הילד מפתח לאורך חייו ובבגרותו.
  5. עימות קשה מול ההורים בעל תוצאות טראגיות.

בואו ננסה לבחון כיצד מתבטאים המוטיבים האלה בסיפורי מקור של נבלים שונים. נפתח בנבל אשר הופלה לרעה במשך רוב חייו, לטובת אחיו המוצלח והנעים יותר.

הבן הפחות מועדף

2

זהו אינו דאטה! זהו לור, אחיו של דאטה מ"מסע בין כוכבים: הדור הבא".

לור נוצר במושבה נידחת של הפדרציה על ידי הרובוטיקאי המוכשר ד"ר נוניאן סונג, והיה עד אותה נקודה יצירת המופת של ד"ר סונג, מפעל חייו. לור הוא גאון, נראה כמעט אנושי ובעל יכולת הבעת רגשות. פה גם מתחילה הבעיה: הוא החל להפגין חוסר יציבות נפשית ותסביך עליונות כלפי שאר אנשי המושבה. הם תובעים מסונג: "תעשה משהו!"

אני שואל אתכם: דמיינו שאתם חולים. מה אתם מעדיפים – שהוריכם יעשו הכל כדי לרפא או לתקן אתכם, או שפשוט יבנו ילד חדש ואתכם יאפסנו? כי זה בדיוק מה שבחר לעשות ד"ר סונג.

לור זועם על כך שבמקום לתקן אותו, בחר אביו לבנות ילד חדש – דאטה. בניגוד ללור, לדאטה אין רגשות או ידע להבינם. עליו ללמוד את מכלול הרגש האנושי לבד, מה שהופך אותו לדמות ילדותית במקצת. לכן, קל לנו להתחבר לדאטה, לחוש אמפתיה כלפיו, בניגוד לרתיעה הטבעית מלור השחצן בעל הנטיות האלימות.

תסכולו של לור מהיחס של אביו בשילוב תסביך העליונות שלו, גורמים לו לשתף פעולה עם ישות חייזרית (Crystalline Entity) אשר משמידה את המושבה לאחר שסונג מימש את תכניתו להשבית את לור. סונג נמלט בעור שיניו. דאטה נמצא כשנתיים לאחר מכן, ובמהלך 3 העשורים הבאים עובר הכשרה להפוך לקצין בצי. לאחר כשלושה עשורים, לור נמצא בטעות ע"י צוות האנטרפרייז במהלך סיור שגרתי במושבה ההרוסה, ונמלט לאחר נסיון כושל להשמדת הספינה.

הפעם השנייה בה אנו נתקלים בלור היא לאחר שסונג, על רקע גסיסתו, מזמן אליו ממקום מחבואו את דאטה. אך גם לור שומע את הקריאה בטעות ומתייצב גם הוא.

התוצאה: "איחוד משפחתי". הסרטון הבא מראה את עיקרי העימות בין לור לאביו. שימו לב איך לור מסיר את כל ההגנות הרגשיות שלו מול סונג, פונה אליו בתחינה ומטיח בו בעוצמה את כל מטענו הריגשי… ואיך סונג עונה לו את כל הדברים הכל כך לא נכונים.

ישנה ניגודיות מרתקת בין לור לדאטה: דאטה לא מסוגל להראות רגשות אך בבסיסו ההוא שוחר טוב. הוא מקבל באופן שכלתני את מותו המתקרב של אביו, לעומת לור אשר רגשותיו פורצים ממנו החוצה. לור מגיב כמו ילד המסרב להבין שאביו עומד למות.

סונג מגלה כי הוא בנה שבב רגשות חדש והוא מתכוון להעניקו ל… דאטה. זה כבר יותר מדי עבור לור ואישיותו הבלתי יציבה. האמפתיה המפתיעה אותה גילה כלפי אביו לאחר שנודע לו על מותו הקרב נעלמת, והוא מחליט לעשות מעשה.

הוא מערים על דאטה ומכבה אותו. הוא מתחזה לדאטה ע"י לבישת מדיו, וכמו בסיפור התנ"כי על יעקב ועשיו ניגש לאביו הזקן, אשר חושיו כבר אינם חדים, על מנת לקבל ממנו בערמה את הברכה השמורה לאח הבכור. הברכה, במקרה שלנו, היא אותו שבב רגשות מתקדם. שימו לב בסרטון הבא (רגע לאחר שסונג מתקין את השבב בלור) באיזה עלבון בחר לור כדי להשפיל את אביו.

סונג הוא אולי מדען מוכשר… אך אב גרוע. השגיאה של סונג אינה בכך שהוא לא רואה את הסכנה הטמונה בלור, אלא בכך שהוא אינו מבין כי לור רואה בו כאבא לכל דבר ועניין – החלטתו לאפסן אותו מצביעה על כך כי מבחינתו זהו חפץ ולא יצור בעל רגשות ותודעה.

אז מה היה לנו?

טראומה (החלטת סונג לאפסן את לור ולבנות אח חדש, שהיא למעשה הפחד הגדול של כל אח בכור), מערכת יחסים מתוחה עם האב, פרידה כפויה (ע"י השמדת המושבה ובריחת סונג), אובססיה לסגור חשבון עם האב וכמובן העימות האלים בסוף.

הנבל הבא הוא למעשה נבלית אשר ילדותה גרמה לה להתכחש ולשנוא את מוצאה.

בתה של הנוסעת בזמן

sela

סילה יאר, ביתה של טאשה יאר (גם היא מ"מסע בין כוכבים – הדור הבא"). טאשה יאר הייתה קצינת הביטחון המקורית של האנטרפרייז, אשר נהרגה במרוצת העונה הראשונה של הסידרה. סיפורה של סילה הוא על כן מעט מסובך ומערב מסע בזמן.

ספינת האנטרפרייז נתקלת בספינת האנטרפרייז C המגיחה אליה מפורטל המחובר לעבר. אותה ספינה הגיעה להווה במקרה לאחר שנכנסה לאותו הפורטל. אולם מכיוון שהיא נטשה קרב בעל חשיבות היסטורית נגד הרומולאנים, דבר שלא היה אמור לקרות, השתנתה המציאות הסובבת את האנטרפרייז המוצאת עצמה במציאות בה מתנהלת מלחמה עקובה מדם נגד הקלינגונים. רק גאיינן (בארמנית הספינה, אשר מדי פעם משמשת בסדרה על תקן אוראקל) מודעת למציאות "השגויה". צוות האנטרפרייז מחליט לעזור לספינה לחזור לעבר, לאחר שגאיינן מצליחה לשכנע אותם שמשהו במציאות פשוט השתבש. טאשה יאר, המבינה לאחר שיחה עם גאיינן כי במציאות "הנכונה" היא למעשה מתה מוות סתמי, מבקשה מפיקארד לשלוח אותה לעבר ביחד עם האנטרפרייז C על מנת לעזור בקרב הגורלי החשוב וכביכול למות מוות הירואי ובעל משמעות (להבדיל מלמות בפרק 17 של עונה ראשונה גרועה). פיקארד נעתר לבקשתה. ברגע שהספינה חוזרת לעבר וממלאת את תפקידה ההיסטורי, המציאות חוזרת להיות כפי שהייתה, אולם אנשי האנטרפרייז שוב אינם מודעים לשינויים האלה אשר נמחקו מזכרונם.

לאחר זמן מה, נתקל צוות האנטרפרייז בקצינה רומולאנית שעושה להם לא מעט צרות, הטוענת כי היא ביתה של טאשה יאר וכמובן דומה לה שתי טיפות מים (כנראה, ואני אומר זאת בזהירות, מכיוון ששתיהן מגולמות ע"י דניס קרוסבי). זה מזעזע אותם. הדבר נראה להם בלתי אפשרי שכן הם אינם זוכרים את המסע בזמן ואת השלכותיו. פיקארד הנסער דורש להיפגש עמה ושואל אותה האם טאשה אכן הייתה על האנטרפרייז C, מכיוון שהוא מצליח לזהות את הקשר המסתורי בין אותו קרב ידוע מול הרומולאנים לבין הקצינה הרומולאנית המסתורית. זו התשובה שהוא מקבל. נקודה למחשבה: שימו לב לשפת הגוף שלו.

הסצנה הזו מראה את סילה כאכולת זעם רב על אמה. היא רוצה לבטל חלק שלם באישיות שלה מתוך אותו הכעס. אולם לסצינה הזו יש משמעות נוספת: גאיינן אומרת לפיקארד במהלך הפרק כי הוא למעשה אחראי על הולדתה של סילה, מכיוון שהוא זה ששלח את אמה לעבר. לכן פיקארד הוא, לצורך העניין, אביה של סילה, והסצינה שראינו היא למעשה העימות של סילה עם הצד האנושי המייצג את אימה. העימות הזה הוא דרכה של סילה לומר לאימה את כל מה שלא יכלה להגיד אז, וכן לבטא את זעמה כלפי תחליף אב המייצג את הצד האנושי שבה, אותו היא כל כך מתעבת.

סילה נידונה, איפוא, לחיות בזעם מתמיד אותו לא תוכל ליישב לעולם – הצד האנושי שבה הוא עובדה מוגמרת והיא לעולם לא תוכל להעמיד פנים שאינו קיים. לנצח הוא יהיה חלק ממנה והדיסוננס הזה יעכיר את רוחה באופן תמידי.

אז מה היה לנו?

אין ספק כי הלשנה על אמה וגרימת הוצאתה להורג היה אירוע טראומטי עבור סילה. אירוע זה כלל גם את הפרידה הכפויה מאימה. בנוסף, רצונה להישאר מול רצונה של אימה להימלט, מצביע על חוסר הסכמה בין האם וביתה ולכן יש להניח כי הייתה ביניהן מתיחות מסוימת. סילה אכולת שנאה אובססיבית כלפי הצד האנושי שבה וכמובן, העימות בינה לבין דמות הורית המייצגת את אמה.

הנבל הבא זכה לאבא פורמלי שהיה מאוכזב ממנו תמידית ולעולם לא זכה להכיר את אביו הביולוגי האמיתי.

אכזבת האב

jeoffry

ג'ופרי באראתיאון, מסדרת הפנטזיה האפית "שיר של אש וקרח" (מאת ג.ר.ר. מרטין) וכן מקבילתה הטלוויזיונית, "משחקי הכס".

מבחינה פורמלית, ג'ופרי הוא בנם של סרסיי לאניסטר ורוברט באראתיאון, האיש היושב על כס הברזל. אפשר לראות כמעט מיד שהיחסים בין המלך ואישתו עלו על שירטון מזמן, וכי המלך לא ממש מרוצה מבנו הבכור העתיד לרשת אותו בעתיד. לעומת זאת, נראה כי ג'ופרי מצידו דווקא מנסה בדרכיו המעוותות לזכות באמונו והערכתו של אביו. בין היתר, מסופר כי בילדותו הוא הרג חתולה בהריון על מנת שיוכל להציץ בגוריה והראה לאביו את תוצאות מעשיו. רוברט זועם, מכה את הילד בעוצמה ושובר כמה משיניו. רק אימו, סרסיי, מגינה עליו מעונש כבד יותר. מבין שני הוריו – רק סרסיי באמת אוהבת אותו.

יש משהו צורם במשולש הזה של ג'ופריסרסיירוברט. מאוחר יותר מתגלה הסיבה לכך – ג'ופרי אינו הבן של רוברט. הוא, אחיו ואחותו הם למעשה בניהם של סרסיי ואחיה – ג'יים לאניסטר.

גילוי עריות מוגדר כחטא ללא כפרה ביצירות שונות – מ"אדיפוס" (יוון העתיקה) ועד "צ'יינהטאון" (שנות ה-70 של המאה ה-20). לכאורה (וזה "לכאורה" גדול מאוד), מרטין מסמן את ג'ופרי כתוצר של זיווג טמא שכזה, ובכך מכשיר את מעמדו כנבל (אחד השנואים ביותר ב"שיר של אש וקרח").

קל ליפול בפח הזה. זוהי פרשנות שאינה נכונה, ולו רק בגלל העובדה שאחיו ואחותו של ג'ופרי גם הם תוצר של גילוי העריות הזה, אבל להם אין את הנטיות האלימות של אחיהם הבכור. לאור זאת, יש לתהות האם הסיבה לרוע של ג'ופרי טמונה אך ורק בגנים שלו? אולי האלימות של ג'ופרי היא נרכשת ולא רק מולדת?

בואו ננסה לבחון את מודלי החיקוי של ג'ופרי. מצד אחד: אמו של ג'ופרי – עליה אין מה להכביר במילים. אם יורשה לי להתבטא בבוטות – היא כלבה חסרת מעצורים. אולם, דווקא היא פחות מעניינת בהקשר הזה. מה לגבי אביו של ג'ופרי?

ישנן שתי תכונות מרכזיות ובולטות אצל רוברט: בראש ובראשונה, רוברט הוא אדם אלים. רוברט הנהיג הפיכה אלימה כנגד בית טארגריין, אשר במסגרתה לא היסס להורות על הרג אזרחים (ותינוקות!) ובלבד שבית טארגריין יוכחד. אדם אימפולסיבי הנתון להתפרצויות זעם. חובב ציד (תחביב אלים בפני עצמו). אלכוהוליסט – הרגל מעודד אלימות. לקוח VIP של בתי הזונות בקינגס לנדינג – יחס מבזה ומחפיץ לנשים, שהוא למעשה נגזרת של התנהגות אלימה. לצד כל אלה, הוא ניחן בכריזמה לא מבוטלת וסוחף אחריו פמליה מכובדת של בני אצולה המוכנים למות למענו. נד סטארק, לדוגמא, עוזב את ביתו כדי להיות ימין המלך של רוברט, למרות שהוא יודע כי הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו, ועושה זאת אך ורק בגלל שרוברט מבקש ממנו.

ג'ופרי מנסה לאמץ את נורמות ההתנהגות של רוברט ואף מקצין את דרכו האלימה, במטרה להיות דומה למי שהוא מאמין שהוא אביו. הוא חושב שכך יזכה להערכתו ולהערכת הסובבים אותו. בתור התחלה, מאמץ ג'ופרי גינוני בני אצולה מוגזמים אשר בשמם הוא תוקף ילד פשוט עם, כביכול כדי "להציל" את אריה מתקיפת בן איכרים (וזוכה לתבוסה משפילה מנחת זרועה).

אבל ג'ופרי ממצב עצמו כנבל באופן סופי לאחר שאימו מוציאה לפועל את נסיון ההפיכה שלה. סרסיי רוצה לסלק את אדארד סטארק לגלות בצפון, אך לא מעוניינת להרגו כדי לא לפתוח במלחמת אזרחים. כל מה שג'ופרי צריך זה לשים את חותמת הגומי שלו על המהלך ולהגלות את אדארד. והנה מה שקורה:

ג'ופרי מסרב להיכנע למה שהוא מכנה "מורך הלבב של נשים" ואינו מתעניין כלל במשחק הפוליטי אותו מנהלת אימו בכישרון רב. בדומה לאביו, הוא אוהב את החיים פשוטים ואלימים. רצונו להיראות כאדם קשוח מאביו עומד בניגוד לשכל הישר והוא נכנע לגחמה הכוחנית.

לבד מהסאדיזם שהוא מגלה כלפי הכפופים לו, הוא מתעלל ללא הרף בסאנסה, מחפיץ אותה ומדבר בגלוי על כוונתו לאנסה. עוד הקצנה של התנהגות אביו, רודף השמלות.

ג'ופרי לכוד במלוא מובן המילה – בין נטיות אלימות של אביו הפורמלי, היות אימו ה-Evil Bitch Monster of Death של חצר המלוכה, מוצאו האסור וכן מיקומו בצומת של תככים ורציחות פוליטיות. נסיבות אלה מייצרות נבל ללא יכולת לגאולה.

אז מה היה לנו?

מערכת יחסים מתוחה בין ג'ופרי לאביו, פרידה כפויה (מותו של רוברט בנסיבות חשודות) וכן אובססיה של ג'ופרי להיראות שליט חזק וסמכותי בדומה לאביו.

הנבל הבא לא זכה להכיר את הוריו כלל, והוא תוצר של ניסוי גנטי מזעזע.

בן הכלאיים

scorpyסקורפיוס, מסדרת הטלויזיה "פארסקייפ".

קצת הכרות בסיסית עם "פארסקייפ": האסטרונאוט ג'ון קרייטון מגיע בטעות לחלק נידח בגלקסיה, מסתבך עם כוח הצבא המקומי ומנסה נואשות לחזור הביתה. עקב השתלשלות מקרים מעניינת (שלא אכנס אליה) מושתל במוחו ידע ליצירה ושליטה בחורי תולעת (שהם הסיכוי היחיד שלו לשוב לכדור הארץ). הוא מנסה לחקור ולהבין מה אצור במוחו כדי לחזור הביתה. סקורפיוס מנסה לתפוס את קרייטון ולחלוב את בכוח את הידע ממוחו, על מנת להשתמש בידע הזה כדי ליצור נשק להשמדה המונית, כיאה לנבל קלאסי.

כדאי להבין גם את המציאות הפוליטית ב"פארסקייפ": במרכז הסדרה נמצא עימות מתמשך ומסלים בין שני גזעים: ה-Sebatians (גזע של דמויי אדם), אשר להם חסרונות מוסריים משל עצמם, בעיקר חשדנות וגזענות כלפי השונה מהם. סקורפיוס הוא מפקד צבאי בכיר בשירות הסביישנס. הגזע השני הוא ה-Scarans האכזריים והחזקים. הסקארנס מתוארים כרוע המוחלט – הם רבים במספרם, חזקים פיזית, מחזיקים צבא אדיר וסכנת הפלישה שלהם לשטחם של הסביישנס קיימת באופן תמידי. המלחמה בין שני הגזעים היא בלתי נמנעת – ובין שני הגזעים האלה נמצא סקורפיוס. אבל מי הוא?

אימו של סקורפיוס ובן זוגה הסביישנים הם ניצולים מהתרסקות של ספינה סביישנית, כתוצאה מתקיפה סקאראנית. הם נופלים בשבי הסקארנים. הבעל מוצא להורג באופן מיידי – והאישה האומללה עוברת אונס אכזרי בידי חייל סקארני, וזאת במסגרת ניסוי גנטי שמטרתו לבחון יכולת היתכנות של בן כלאיים בן שני הגזעים. אפשר לראות כמעט מיד את האכזריות של הסקארנס – אפשר היה לעשות את זה במסגרת הפריית מבחנה, אך הם עדיין בחרו לעשות זאת בדרך המוגדרת כלא פחות מאשר "פשע מלחמה". האונס, ההריון, אליו גוף סביישני לא מותאם מפאת השונות הביולוגית האדירה בין שני הגזעים, וכמובן הלידה הקשה עושים את שלהם, ואימו של סקורפיוס מתה בלידה. את הסקארנס זה לא מטריד במיוחד מאחר שהם קיבלו את מה שרצו – בן כלאיים אשר שרד את הלידה (אחד מתוך כ-100 ניסויים שנכשלו).

הסקארנס ממנים "אומנת" שתגדל את יצור הכלאיים האומלל. בואו נראה מי האומנת אשר גידלה את סקורפיוס ב-12 השנים הראשונות לחייו:

לא, זו לא מרי פופינס. זוהי טאוזה, אשר שיטותיה לגדל ילד נעות על הספקטרום שבין ספרטה והאינקוויזיציה הספרדית, עם נגיעות של גסטפו. הילד עומד בפני מסכת עינויים, השפלות ואף שקרים על מוצאו. כל מטרת הגידול הזה היא לדכא את צידו הסביישני של סקורפיוס, ולחזק את צידו הסקארני. טאוזה מאמינה שהגנטיקה החזקה של צידו הסקארני של סקורפיוס, יכולים לעזור לגופו השברירי להתמודד עם הכאב והייסורים הבלתי נסבלים שנגרמו לו כתוצאה מהניסוי.

tauza

הילד מצליח לשרוד את 12 השנים הראשונות בשבי ומתחשל. לאחר שהוא מבין כי טאוזה משקרת לו על מוצאו, הוא נתקף רצון עז להבין מי הם הוריו האמיתיים וכיצב בא לעולם. כנגד כל הסיכויים, הוא מצליח לברוח. הוא יוצר קשר עם הסביישנס ומציע להם את הידע שצבר אודות הסקארנס בתמורה למידע על מוצאו האמיתי. הם רואים את הפונטנציאל בעיסקה ומשתכנעים למרות החשדנות האינהרנטית שלהם כלפי חייזרים ובני כלאיים.

סקורפיוס גדל בצל הסביישנס ומספר שנים אחר כך, כאדם בוגר, הוא מתחקה אחר עקבות אימו. כאשר הוא מוצא את ספינתה ההרוסה (ומבין, פחות או יותר, מה קרה שם), הוא נתפס שוב על ידי מארב של הסקארנס. הם הבינו מה כוונתו וחיכו לו בספינה ההרוסה של אימו.

כשהוא שוב האסיר שלה, טאוזה מספרת לו את כל האמת על מוצאו ומוסיפה כי הסקארנס הגיעו למסקנה כי אין להם שימוש בסביישנס – ולכן יש להרוג את כולם. אולם טאוזה שוב ממעיטה בערכו של סקורפיוס ואינה מבינה כי הבחור אשר לכדה אינו אותו ילד שברח ממנה לפני שנים. אצל סקורפיוס התהליך הושלם – הוא כעת שונא את הסקארנס עד מוות. הוא מצליח להרוג את טאוזה באופן אכזרי ולברוח. הוא לא מסתפק בכך, וחוזר עם תגבורת סביישנית על מנת לטבוח בספינה הסקארנית ששבתה אותו.

scorpy2

הפעם יש לסקורפיוס תחושת שליחות – להשמיד את הסקארנס בכל מחיר, בכל אמצעי שיידרש. בדיוק בנקודה זו נוצר הסקורפיוס שאנו מכירים – רצחני, חסר מעצורים, מניפולטיבי, שורד וחדור מטרה. רצונו העז "בליטרת הבשר" שלו, הוא הסיבה למאמציו הבלתי פוסקים לפתח את הנשק האכזרי מבוסס חורי-תולעת ולהכריע את המלחמה מול הסקארנס, וכן לקיבעון שלו ללכוד את קרייטון.

סקורפיוס הוא דמות של נבל מצמרר, אשר עליו הולבש לפתע מימד מוסרי שקל מאוד להזדהות עימו, וזהו סוד קיסמו.

אז מה היה לנו?

את הילדות בצילה של טאוזה אפשר לראות כטראומה ומערכת יחסים עכורה. סקורפיוס נתקף באובססיה למציאת הוריו, אשר בעטיה הוא בורח מטאוזה. וכמובן – העימות האלים בסוף.

הנבל הבא לקוח מהעולם המופלא של הארי פוטר, והוא בא מהמשפחה הכי טובה.

בן הטובים

ברטי קראוץ' הצעיר ("ג'וניור") – בחור מוכשר, אינטליגנטי, נצר לשושלת אריסטוקרטית של קוסמים טהורי דם, בנו של בכיר מוערך במשרד הקסמים המופקד על מערכת אכיפת החוק ומועמד כמעט ודאי למשרת שר הקסמים, בחור שקיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן לקבל בעולם הקוסמות, רב כישורים, בעל פוטנציאל לגדולות… רוצח. סאדיסט. סוציופת. ומשרתו הנאמן ביותר של וולדמורט. מה קרה פה, לעזאזל?

barty

למעשה, סיריוס מתאר לנו את מה שקרה על קצה המזלג.

אנו נתקלים בג'וניור במשפטים הגדולים שנערכים לאוכלי המוות לאחר תבוסת וולדמורט הראשונה. ג'וניור, בנו של ברטי קראוץ', פקיד מוערך ביותר, מתגלה לתדהמת קהילת הקוסמים כאוכל מוות אכזר במיוחד ונאמן לוולדמורט באופן כמעט פנאטי. תגובת האב מדהימה: הוא מסרב לפסול את עצמו מכס השפיטה, ושולח את בנו להירקב באזקבאן. האב גוזר את דינו של הבן באופן הפומבי ביותר האפשרי, על מנת להוכיח את קשיחותו והרצינות בה הוא לוקח את תפקידו. הוא מקווה כי יוכל להראות לעולם הקוסמות כי הוא האדם הראוי לעמוד בראש משרד הקסמים. אולם, מעשיו של האב ואכזריותו כלפי בנו פועלים כבומרנג, מכיוון שהקולגות שלו מסרבים לקבל את העובדה שאב יתאכזר כך לבנו. הוא מאבד את כוחו הפוליטי ומעמדו… וגם את בנו, לאחר שמדווח כי נפטר בכלא ממחלה.

14 שנה חולפות ואנו מגיעים לאירועים המתוארים ב"הארי פוטר וגביע האש": בשיא העלילה מתגלה כי ג'וניור הסתתר בהוגוורטס כל אותה שנה, כחלק ממזימתו של וולדמורט. הוא מנסה להרוג את הארי אך דמבלדור, סנייפ ומקגונגל מצילים אותו ברגע האחרון.

דמבלדור מחליט להשקות את ג'וניור בשיקוי אמת ולחקור אותו. בנקודה זו מתחילה אחת הסצינות המרשימות ביותר ביקום של הארי פוטר.

מונולוג הנבל

barty2ג'וניור מספר להארי (ולקורא) בשפה ישירה עד כאב את הסיפור מנקודת מבטו בלי שקרים או סילופים. האמת, כל האמת ורק האמת. דרך אגב, זהו אירוע שלמעשה לא חוזר על עצמו בסדרה: מעולם לא תוארה לנו נקודת מבטו של נבל באופן כל כך בלתי אמצעי וישיר. בדרך כלל נעשה שימוש בפלאשבק (אשר פעמים רבות מפורש על ידי דמבלדור) או שמדובר בנבל שפשוט לא ניתן להאמין לדבריו (כמו לסטרנג' הפסיכוטית או לושיוס האופורטוניסט). הכי קרוב לכך קיבלנו ביומן של וולדמורט – אך הורקרוקס אינו יצור גשמי ושלם, אלא רק חלק קטן מנשמתו של וולדמורט.

ג'וניור מתאר באופן קר ומצמרר את הצד שלו בסיפור: כיצד אביו הוורקוהוליק לא היה נוכח בחייו, כיצד תמיד העדיף את עבודתו על פני בילוי עם משפחתו. את המחסור המתמיד בדמות אב. את הצטרפותו לאוכלי המוות. כיצד החליף דמות אב אחת באחרת. ומעל לכל, כיצד הפעם היחידה בה אביו באמת התייחס אליו, הייתה במשפט הראווה בה הוא שלח אותו לאזקבאן, למרות תחנוניו ותחנוני האם.

הוא מתאר כיצד הצליח להימלט מאזקבאן: זו אימו אשר מצליחה לבסוף לשכנע את קראוץ' למלט את ג'וניור מהכלא. כמו סרסיי גם היא אוהבת את בנה, בניגוד לבן זוגה. היא מתחלפת עם ג'וניור, מתחזה לו ומתה שם במקומו. ג'וניור עובר לגור בחשאי עם אביו, ונאלץ לראותו יוםיום מבעד לכישוף ה-Imperius המוטל עליו. בין 4 קירות יושבים השניים בתוך סיר הלחץ הזה, והלחץ, התיעוב והשנאה רק גוברים וגוברים, עד שוולדמורט שומע על משרתו הנאמן ביותר אשר כלוא בבית אביו, והוא מגיע במפתיע לשחררו.

ג'וניור מספר כיצד הצליח להשתחרר משליטת אביו ולמלא את תפקידו במזימת וולדמורט. בעוד ג'וניור משתחרר מכישוף ה-Imperius, מושם אביו באותו הכישוף על מנת שלא יפריע למזימה. הוא מספר כיצד אביו הצליח, בסופו של דבר, להשתחרר מכישוף השליטה המוחית ודלק אחרי בנו להוגוורטס… ועל העימות הבלתי נמנע ביניהם. הוא אומר בפשטות מצמררת: "הרגתי את אבי", אבל הוא לא סתם הרג את אביו: הוא הסווה אותו כעצם של חיה כלשהי וקבר אותו ביערות הסמוכים להוגוורטס. זוהי דרך מאוד מעשית להיפטר מגופה, אך יש כאן מימד נוסף: לקבור גופה ביער, היכן שחיות הבר יכולות למצאה ולכרסמה, הוא אקט של התרסה, שינאה ובוז ואף חילול כבוד המת.

"בן הטובים שהתדרדר לפשע", הוא ארכיטיפ אותו ניתן למצוא ביצירות רבות ואף בחדשות. רולינג משתמשת בו כדי להניף תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: הורים, אנא השקיעו בילדיכם במקום לפנקם בעושר חומרי. כי אם תמשיכו להסב מהם את מבטכם… אתם עלולים למצוא את עצמכם בבית עם ברטי קראוץ' ג'וניור.

אז מה היה לנו?

מה לא? מערכת יחסים עכורה מאין כמותה, טראומת המשפט והשליחה לכלא, פרידה כפויה מאימא, אובססיה לסגור חשבון עם האב ולבסוף העימות האלים והבלתי נמנע.

הנבל הבא הוא מהמרשימים ביותר שהופיעו בשנים האחרונות בטלוויזיה. הוא חווה הורות, אך לא לאורך זמן. היו לו הורים אך הם נטשו אותו ברגע שראו איזו מפלצת הם יצרו. בואו נכיר את… קווין תומפסון.

זה שאינו יודע לחמול

מדובר, כמובן, בקילגרייב מהסדרה "ג'סיקה ג'ונס". קצת אודות הסדרה: ג'סיקה ג'ונס היא גיבורת על אשר סובלת מהלם פוסט טראומטי בעקבות שבי והתעללות ממושכת (במהלכה גם נאנסה) על ידי קילגרייב. היא מצליחה להימלט בעור שיניה ומנהלת מאבק נורא מול קילגרייב במטרה לעצרו בכל מחיר.

קווין תומפסון (שמו המקורי של קילגרייב) הוא ילד אשר חולה במחלה ניוונית קשה. הוריו, מדענים מוכשרים, החלו לחפש דרכים לרפא אותו בכל מחיר. הם העבירו אותו תחת סדרת ניסויים קשה, אשר בסופה זכה קווין בכוח בלתי צפוי: שליטה מוחית באנשים באמצעות פקודות קוליות פשוטות. לא ניתן לסרב לפקודה הניתנת על ידו, וניתן להבין כי זהו כוח רב עוצמה והרסני.

kilgrave1

קווין מתעמר בהוריו ומתנקם בהם על ידי שימוש בכוחו החדש במעשיהם הם אולי הצילו את חייו, אך מבחינתו הם גזלו ממנו את ילדותו. לדבריו, הוא לא זכה מהם לחיבה או יחס ריגשי כלשהו אלא היה עבורם לא יותר מניסוי מאתגר.

לאחר סדרת התעללויות מזעזעת בהוריו, בשיאה הוא מורה לאימו להצמיד ללחיה מגהץ רותח, אביו ואימו המזועזעים של קילגרייב נמלטים ונוטשים אותו (והוא רק בן 10). קילגרייב משתמש בכוחו על מנת לנצל אנשים מסביבו ולקבל מחסה, בגדים, אוכל וכסף. במקביל, הוא מעסיק את עצמו, במהלך שני העשורים הבאים של חייו בניסיון אובססיבי למחוק כל זכר לעצמו.

קילגרייב נתקל מחדש ההוריו בדרך לא צפויה: ג'סיקה ג'ונס. ג'סיקה מעוניינת לשבור את קילגרייב בחקירה ולחלץ ממנו הודאה בפשעיו, על מנת לשחרר מהכלא ומהרשויות את כל אותם אומללים אשר נעצרו לאחר שביצעו פשעים תחת השפעתו ההיפנוטית. אולם לקילגרייב יש רצון ברזל והחקירה שלה נקלעת למבוי סתום.

פריצת הדרך שלה מגיעה לאחר שהיא מזהה את החולשה הרגשית של קילגרייב כלפי הוריו. זהו הכפתור היחיד שיש לה כדי ללחוץ עליו בנסיון לשבור אותו בחקירה, ולכן היא מוצאת אותם ומפגישה אותם איתו. בחדר חקירות מאולתר הבנוי בתוך סביבה אטומה אשר מונעת מהשפעתו ההרסנית של קילגרייב לדלוף החוצה, לצד אמצעי ביטחון אשר ג'סיקה מקווה שיפעלו כהלכה, ומול עדים (אחד מהם בלש משטרה) מנסה ג'סיקה להקליט את הודאתו של קילגרייב. בזירת התרחשות זו מתרחש העימות הגדול (בה"א הידיעה!) בין הנבל להוריו. שימו לב לתיעוב הבלתי פוסק שג'סיקה חשה כלפי קילגרייב (היא לא נופלת בפח המניפולציות שלו, אפילו לא לרגע), לעובדה שכל כך קשה לראות מתי קילגרייב מתכוון למה שהוא אומר ומתי זו סתם מניפולציה שטנית (אם בגלל שקילגרייב הוא דמות בלתי נתפסת או בגלל שדייוויד טננט הוא שחקן מצויין), ולבסוף, כיצד ברגע בו אנו בטוחים שאולי בכל זאת יהיה איזשהו חיבור ריגשי בין קילגרייב להוריו… הרגע הזה מתפוגג והסיטואציה הולכת לכיוון אלים ונורא.

קילגרייב בבגרותו הופך לאדם ללא אמפתיה וללא רגישות כלשהי לחיי אדם. אנשים הם בעיניו כלי משחק טהור, אמצעי לסיפוק יצרים ותו לא. זהו אדם אשר אינו מסוגל ליצור קשר ריגשי עם אף אדם אחר. הוא משלה עצמו כי הקשר בינו לבין ג'סיקה הוא אהבה, אך למעשה זהו ניצול נורא ואונס מתמשך.

kilgrave2

קילגרייב הוא נבל אפקטיבי, אך לאו דווקא בגלל ילדותו הטראגית או מאבק האימתנים שלו מול ג'סיקה. קילגרייב מצליח ללחוץ על הכפתורים שלנו לא מפני שאנו פוחדים לשלומנו, אלא מפני שאנו פוחדים כי הוא יגרום לנו לפגוע ביקירינו. ואם קילגרייב עושה זאת להוריו, אשר ניסו לעזור לו בדרכם שלהם ואף הצילו את חייו, הרי שהוא יהיה מסוגל להתאכזר לכל אדם הנקרה בדרכו ואכן כך קורה.

ואולי הדבר הקשה ביותר לעיכול עבורנו, הוא שהאיש מטיל האימה הזה לובש את הפנים אשר התרגלנו כל כך לאהוב כשהן היו פניו של הדוקטור העשירי.

Doctor Who: The Doctors Revisited: Episode 10

"היי, מי הזיז לי את הטארדיס?"

אז מה היה לנו?

אתם רציניים? טראומת הטיפולים הפולשניים, מערכת יחסים עכורה שהתבטאה בהטלת טרור על ההורים האומללים, נטישת ההורים את הילד (פרידה כפויה), האובססיה של קילגרייב להעלים כל פיסת מידע על עצמו ועברו, וכמובן… העימות האכזרי מול ההורים.

ונסיים עם… שקרן

c35b05c69bbb58ca9a59cf8be28be7d28a328d6f364528aebdc2ac44b167f44b

התחלנו עם שקרן, ולכן גם נסיים איתו: מי שראה את הסרט "האביר האפל", בוודאי זוכר שהג'וקר אוהב לשמור על עמימות בנוגע לסיפור המקור שלו. במהלך הסרט הוא מספר לפחות 2 גרסאות שונות של אותו סיפור מקור. העמימות הזו היא חלק מסוד קיסמו של הג'וקר. אבל בסופו של דבר, השקרים האלה לא עושים עלינו רושם. בין אם מה שהוא מספר זה אמת או שקר, אנחנו עדיין רוצים שבאטמן ילכוד אותו וימנע את פיגועי הטרור שהג'וקר מבצע.

אבל רגע… אם סיפור המקור של הג'וקר לא משנה את תפיסתינו לפיה הוא נבל מסוכן שיש לעצרו, מדוע שזה ישנה לנו לגבי השאר?

הסיפור של כולנו

המוטיב המשותף האחרון של חבורת הנבלים הזו – כולם מספרים לעצמם (ולנו) סיפור. ואצל כולם, כמו אצל הג'וקר, הסיפור הזה מורכב מאוסף של מניפולציות ושקרים… כמו הפוסט הזה. קוראים יקרים, אני מברבר כאן כבר 4000 מילה, ומספר לכם נרטיב המורכב כולו ממניפולציות ושקרים. אלו מניפולציות מכיוון שאני מספר לכם סיפור קורע לב על אנשים מנוולים, תוך כדי שאני מעלים, מטשטש או מתעלם מהפרטים שלא מסתדרים לי. אלו שקרים, מכיוון שאני מנסה לשכנע אתכם, ברוב חוצפתי, שהסיפורים האלה אמורים לשנות משהו בקשר לדעתנו על הנבלים. אבל הג'וקר מוכיח לנו שזה לא אמור להיות ככה. אם אנו לא מוכנים לקבל את טבעו של הג'וקר ללא כל קשר למקורו, הרי שאנו אמורים לנקוט באותה דעה גם לגבי השאר.

לור ספג מאביו יחס משפיל, אך עדיין זו אינה סיבה להפוך לרוצח המונים. כבן אצולה, קיבל ג'ופרי את החינוך הטוב ביותר שאפשר היה להעניק לו בעולם בו הוא חי, ועדיין הוא בחר במודל חיקוי אלים, למרות שהיו לו כל הכלים להבין מה מוסרי וחוקי ומה לא. סילה יאר, הילדה שהלשינה על אימה וגרמה בכך להוצאתה להורג, מזכירה לי את המיתוס הסובייטי אודות הילד שהלשין על אביו, אשר באותו הלילה נאסף על ידי הק.ג.ב. למחנה עבודה ממנו מעולם לא שב. מסופר כי כששמע סטלין את הסיפור אודות הילד, הוא התבטא בחריפות: "ראיתם את החלאה הקטן? הלשין על אבא שלו!". סקורפיוס מצליח לשבות את ליבנו, מכיוון שהסיפור שלו אכן נוגע ללב. קל להזדהות עם הצורך של סקורפיוס להתנקם בסקארנים, אולם יש לי בעייה קשה עם שובל הגוויות של החפים מפשע שהוא מותיר אחריו. ברטי קראוץ' ג'וניור: אני לא זוכר שמערכת יחסים עכורה עם אב הינה סיבה מוצדקת להפיכה לרוצח, ולגבי קילגרייב… נו באמת, הלא מדובר כאן באמן המניפולציות למרחקים ארוכים. הוריו של קילגרייב לא ניסו להפוך אותו לשפן הניסויים שלהם, כפי שהוא אוהב לספר לעצמו. הם ניסו להציל את חייו ואף הצליחו בכך! קשה להאשים אותם על כך שנטשו אותו, ובפרט לאחר תקרית המגהץ המזעזעת.

הרשו לי לשתף אתכם בחזיון מטריד שיש לי: כל אחד ואחד מהאנשים האלה מדקלם לעצמו את מה שהוא רואה כסיפור חייו. הוא משנן את סיפורו הבדוי מתוך פתק הנמצא מתחת לכרית שלו במיטה, ודואג לעשות זאת באופן מושלם. וביום שידור הפרק בטלוויזיה (או, לחילופין, פירסום הטקסט הספרותי), על במה ולאור זרקורים, ניצב מולנו הנבל המדובר, ובקול נרגש, עיניים דומעות ורטוריקה שאין לעמוד בה, הוא נואם ומדקלם באזננו את הנרטיב המניפולטיבי אותו הוא שינן בכישרון רב. "אתם רואים," הוא שואג לבסוף בגרון ניחר, "זה בכלל לא אני! זה הכל בגלל אבא ואימא!" והסיפור נשמע כל כך משכנע באזננו, ואנחנו נסחפים וכמעט משתכנעים, ושוכחים בדרך אמת אחת פשוטה ואכזרית. והאמת הזו, שהיא למעשה השורה התחתונה של הפוסט הזה, מזכירה לנו שבסופו של יום, למרות טראומות הילדות, סיפור החיים הקשה וההורים הלא מתפקדים, נבל הוא עדיין… נבל.

תודתי הניצחית נתונה לשבע פיילוטאיות מופלאות אשר העלו את ההרצאה הזו על המסלול הנכון: רותם ברוכין, מאיה גרשוביץ, איריס מזור, נבט טחנאי, הלה הראל, ריקה טייכהולץ והילה פלג.

תודה מיוחדת לענבל שגיב נקדימון ואהוד מיימון שסייעו בתרגום הסצינות מ"מסע בין כוכבים".

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #17

הוא: אוקיי, בואי ננסה שוב.

היא: לא רוצה.

הוא: זה חשוב.

היא: אני לא רציתי גם בפעם הראשונה.

הוא: אז ככה, זה הכל בגלל שלשרלוק היו חיים ממש עמוסים.

היא: אבל

הוא: שרלוק היה בלש ממש מגניב שסבל מבעיית שנעה על הרצף שבין אספרגר לסוציופתיות ובאופן כללי הוא היה קריפי אבל באופן חמוד שסבל מבעיית קרום בתולין קשיח, וחיי את חייו עד למלחמת העולם השנייה אשר שם באופן די מסתורי הוא היה עדיין בחיים, וכמובן היה גם גאון מתמטי, שכישוריו הביאו אותו להיות מפענח הצפנים הראשי של אנגליה. עד כאן?

היא: אני מתה בפנים.

הוא: מפה לשם, אחרי המלחמה הוא זכה בכוחות קסם ואיכשהו עשה דוקטורט בשקרכלשהו שכנראה היה קשור למשהו במחשבים, כי בשנות האלפיים הוא היה עדיין בחיים והקים איזשהו אתר של הדלפות, ובגלל שכולם רצו להרוג אותו בגלל זה הוא נאלץ להסתתר, להקים מיזם של הנדסה גנטית ואז לנהל מלחמה קטנה שבסופה הוא היה צריך להימלט לחלל בפריזר, אבל ביקום מקביל. עד כאן?

היא: יש תולעים על החלק שמת לי בפנים.

הוא: מצוין, אבל כנראה שהייתה בעיה עם החללית כי היא החזירה אותו לניו זילנד, שם כנראה הוא היה חייב כסף לאיזה דרקון כי הוא היה צריך לדובב אותו בשביל איזה סרט דוקומנטרי משעמם תחת. מפה לשם, הוא חזר לארה"ב, הקים אחוזה של עבדים, וחזר בחזרה לאנגליה כי כולם יודעים שהוא בכל זאת הבלש הכי מגניב בעולם.

היא: ו… זהו…?

הוא: נו? אחלה תיאוריה, נכון?

היא: וזה ההסבר שלך למה יש בקושי 3 פרקים בעונה של שרלוק?

הוא: קצר וקולע.

היא: וההשערה שזה פשוט שחקן אחד מוכשר שמופיע בהרבה סרטים בשנים האחרונות והוא ממש-ממש עסוק… לא מקובלת עליך?

הוא: אוקהם זה לחלשים.

היא: אוקיי, אני אגיד את זה רק פעם אחת: פעם הבאה שמגיעים לפה אורחים אתה לא מוציא מילה.

הוא: זו סתימת פיות.

היא: מילה, אתה שומע?!

הוא: אם כבר אנחנו פותחים את העניין, אני צריך לדבר איתך על משהו שמפריע לי.

היא: בוודאי שמשהו מפריע לך, פסיכופת קטן שלי.

הוא: אני מבקש: סוציופת בתפקוד גבוה. אני רוצה לדבר על כל עניין מערכת היחסים הפייסבוקאית שלנו.

היא: חיכית 10 שנים ו-2 ילדים כדי לעשות לי שיחת "יחסינו לאן", ואז כשאתה מגיע לזה סופסוף זה יהיה על פייסבוק?!

הוא: תקשיבי, יש לי 201 חברבוקים היום.

היא: חובבן.

הוא: את יודעת שמספרים לא עגולים עושים לי אי שקט.

היא: זה חלק קטן מהקרקס שאני קוראת לו זוגיות שלי איתך".

הוא: והגיוני לגמרי להניח שיהיה לי הרבה יותר קל לאנפרנד חברבוק אחד מלצרף 99 אחרים.

היא: רגע אחד

הוא: ואם להודות על האמת, מאמי

היא: מה הולך פה?

הוא: את גם ככה לא באה איתי לכנסים, אז אני באמת לא רואה סיבה שנהיה חברבוקים.

(פאוזה)

היא: יודע משהו? סבבה.

הוא: סליחה?!

היא: גם ככה הפוסטים שלך מציפים ומסתירים לי את הפרסומות.

הוא: רגע אחד! את מסכימה וזהו?

היא: בוודאי.

הוא: בלי ויכוחים?

היא: בלי.

הוא: בלי עקיצות?

היא: בלי.

הוא: בלי אימרות בסגנון "לא נורא כי יש לנו נישואים פתוחים" או "תזכיר לי למה התחתנו?" הנאמרות לצד בדיחות מטא נישתיות השזורות ברפרנסים לתרבות גיקית, שמלכתחילה פונות לקהל סופרסופרסופר מצומצם שמביא 20 כניסות לפוסט ממוצע בבלוג ביום טוב, וביניהן יש את המילה "פאוזה" בסוגריים?

היא: בלי.

הוא: אוף, קיבינימט!

היא: מה קרה?

הוא: דפקת לי את ה"הוא והיא". איך אני אסיים אותו עם אנטי קליימקס כזה?

היא: מאמי, אם כבר דיברנו על נישואים פתוחים

הוא: כן?

היא: אתה יכול לסדר לי משהו עם בנדיקט?

הוא: או, ככה מסיימים פוסט!

יש טריילר לעונה 4 של "שרלוק". אני רק אומר.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #15

הוא: היי, מה את רואה בטלווי… נו באמת! "היפה והחיה" המחודש? שוב?!

היא: אל תפריע לי עכשיו.

הוא: אבל זה מחורבן!

היא: אל. תפריע. באמצע. הגילטי פלז'ר.

הוא: איך אפשר להשוות בין זה למקורי עם לינדה המילטון?

היא: איזה חלק ב"אל תפריע" לא הבנת?

הוא: אין פה דיאלוג אחד שהוא לא קלישאה, אלוהים.

היא: זה לילדים בני טיפשעשרה, למה אתה מצפה?

הוא: מה את אומרת? אז כשאני הייתי בן טיפשעשרה הייתי יותר חכם מהילדים בני טיפשעשרה של היום.

היא: יותר חכם.

הוא: בוודאי.

היא: חכם.

הוא: בהחלט.

היא: יש לך דרך מעניינת להגדיר דברים.

הוא: למה את רומזת?

היא: "חכמת הילדות" שלך היא הסיבה לכך שכשהכרתי אותך היית

הוא: הייתי מה?

היא: בוא נגיד שהקילומטרז' שלך לא היה משהו.

הוא: סליחה?

היא: בקושי הספקת לעשות אפילו טיפול עשרת אלפים.

הוא: רגע אחד!

היא: דלק מלאת אולי פעמיים.

הוא: אבל

היא: אפילו לריפודים היה עדיין ניילון. אולי היה בניילון איזה חור.

הוא: חור?

היא: חור קטן.

הוא: את משווה אותי עכשיו לרכב שמור?

היא: כחדש.

הוא: אהא! אז את מודה שאני הבחור הכי חכם שיצאת איתו!

היא: אני מודה שאני מודאגת מהיכולת שלך להפוך אמת מטרידה לקומפלימנטים.

הוא: ב"יפה והחיה" הישן היו איכויות שלא היו היום. היתה פראיות, מסתורין, איזורים מסוכנים שעוד לא נחקרו

היא: כל זה?

הוא: יש לך הגדרה יותר טובה לערוץ 2 הנסיוני?

היא: אתה תמשיך לעמוד ביני ללאנה לאנג?

הוא: תאמיני לי שכל פאנפיק דפוק שאני אכתוב יהיה יותר טוב מהסדרה המחודשת

היא: רגע אחד

הוא: …וזה בדיוק מה שאני אעשה!

היא: אוי אלוהים.

הוא: קבלי פאנפיק…!

היא: לא רוצה.

הוא: קתרין צ'נדלר ווינסנט מתרוצצים בביוב, מחפשים את אבא של וינסנט

היא: האבא שלו?

הוא: כן, המקריפ הזה.

היא: אה, ידעתי.

הוא: ויש גם מישהו רע בביוב.

היא: בוודאי.

הוא: והם רצים ומחפשים, ווינסנט רוצה להגן על קתרין, וזה נורא מותח מה שהולך שם, אבל גם נורא רומנטי!

היא: בא לי למות.

הוא: ופתאום מופיעה שם בועת זמן, קומפלט עם ברקים והכל

היא: בועת מה?!

הוא: מתוך הבועה יוצא קייל ריס, ערום כביום היוולדו, ואומר לקתרין

היא: חסר לך שהוא אומר לה

הוא: Come with me if you want to live.

היא: תפסיק את זה אם אתה רוצה לחיות.

הוא: תוך כדי שקתרין נשבית בקסמיו, פורץ לביוב ארנולד שוורצנגר נוהג במיכלית חנקן נוזלי, כשאחריו רודף רוברט פטריק בהליקופטר.

היא: סיימת?

הוא: לא, אני עדיין מנסה להבין איך אני מכניס לשם את צ'אק ברטאוסקי.

היא: איזה מין פאנפיק זה?! אתה סתם ערבבת כמה פאנדומים שהקשר היחיד ביניהם הוא שלינדה המילטון שיחקה בכולם!

הוא: ברור. לינדה המילטון הופכת כל דבר ליותר מגניב.

היאוואללה יופי.

הוא: זה לא אני אומר. זה מדע.

היא: המדע אומר לי שאם אתה לא עף קיבינימט ונותן לי לכבות את המוח ל-45 דקות, תהיה תוצאה מאוד לא מדעית לצורה שלך.

הוא: אני חש בעוינות מסוימ

היא: עוף מפה!

(בורח החוצה, טורק אחריו את הדלת)

הוא (לעצמו): אני עוד אראה לה שהכל + לינדה = מגניב.

היא: ושאני לא אשמע אותך מתנשא עלי עם מתמטיקה גיקית מאחורי הגב!

רשומה רגילה
הוא והיא

ג'סיקה ג'ונס – יומן צפייה

(ספוילרים!)

פרק ראשון

הוא: שיט! שיט!
היא: רואה למה אסור להיכנס למעלית?

פרק שני

הוא: שיט! שיט!
היא: רואה למה לא לתרום כליה? או שתיים?
הוא: שיט!!!
היא: תגיד, אתה חושב שככה הוא היה שולט בטארדיס?

פרק שלישי

הוא: לא-לא-לא-שיט, מה את עושה?! אל תפתחי לו את הדלת, אל…!
היא: עזוב, לא משנה כבר.

פרק רביעי

היא: ואו, איזו הפתעה. מי היה מאמין שלשכן המטורלל והנרקומן יש מה להסתיר. זה ממש…
הוא: לא-לא-שיט-טריש-לא-לפתוח-את-הדלת-זה-מלכ… אה, לא משנה, הסתדרת כבר.

פרק חמישי

היא: יו, אני לא מאמינה שהיא הצליחה לתפוס את קיל…
הוא: שיט!
היא: כן, באסה. אז אתה מכין לנו קפה?
הוא: אל תדברי איתי על קפה!

פרק שישי

היא: אם לא קפה, אולי פוקר?
הוא: אל תדברי איתי על פוקר!

פרק שביעי

הוא: מה… אבל… אלוהים… אדירים…
היא: טוב, אני מניחה שאם מסתכלים על זה מהפרספקטיבה של קילגרייב, יש באמת משהו מצחיק בתחנות משטרה.

פרק שמיני

הוא: אז… אולי הם באמת יעבדו ביחד…?
היא: אם חושבים על זה קצת, אז הם באמת יכולים לעבוד טוב ביחד, ו… אה, לא משנה כבר.

פרק תשיעי

הוא: תראי, יש לקילגרייב אימא! אני מקווה שלא יקרה לה משהו נור…
היא: תראה, לקילגרייב פעם הייתה אימא.
הוא: שיט!
היא: נו באמת, You don't see Kevin crying in the sin bin.

פרק עשירי

היא: אחד, שניים, שלושה…
הוא: את באמת סופרת עכשיו 1000 חתכים?
היא: לא את החתכים. את הפגרים.

פרק אחד עשר

היא: זה נראה שסימפסון מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.
הוא: רגע. שיט.
היא: זה לא נראה לך קצת מוזר?
הוא: שיט!
היא: הוא מתנהג קצת מפחיד, לא?
הוא: שיט!!!
היא: רגע, יכול להיות שהוא מנסה…
הוא: שיייייטטטטט!!!!

פרק שנים עשר

הוא: למה הוא התכוון ב"לנצח"?
היא: נכון שאנחנו לוקחים את הילדים למסיבות יומולדת, ונאלצים להישאר שם איתם כדי להשגיח, והרעש בלתי נסבל אבל אתה ממש חייב להישאר שם ולשמוע בפול ווליום שירים של יובל המבולבל ומיקי?
הוא: כן…
היא: אז ההוראה של קילגרייב לא מתחילה לגרד את זה אפילו.

פרק שלושה עשר

הוא: 😐
היא: 🙂
הוא: מה. זה. היה. עכשיו.
היא: קצת מזכיר לי את אורפן בלאק, אתה יודע?
הוא: לא. מצליח. להיפטר. מנקודה. בסוף. כל. מילה.
היא: לא רצית לעשות משהו עכשיו?
הוא: צריך. לכתוב. פוסט. סיכום. ג'סיקה.
היא: וואללה. אז אתה מזיז את עצמך או לא?
הוא: תני. לי. להתאושש.
היא: הכל בסדר?
הוא: קיל. גרייב.
היא: אה. אז אולי פשוט תכתוב "הוא והיא" וזהו?

רשומה רגילה
הומור

המדריך לאם הגיקית

משפטי מחץ חשובים לכל אם גיקית-חובבת כנסים, הנדרשים על מנת להכניס את הילדים למשמעת. ויפה שעה קודם.

דרך אגב, מלכת היופי מבקשת למסור כי אין לה שום קשר לבלוג, ולי אין שום קשר לגידול ילדים.

נסיעה

ילדים! תתארגנו ותארזו תיק, ההורים האמיתיים שלכם באים עוד חצי שעה לקחת אתכם בחזרה לאוגנדה.

בילוי

ילדים! תתארגנו ותתלבשו יפה. הולכים לסימטת דיאגון. אימא מוכרת אתכם.

תחרות

ילדים! תכירו: זה אניאנג. הוא יתום. והוא מקוריאה. בחרתי אותו מקטלוג. והוא יותר טוב מכם בכל קריטריון אפשרי.

הצעת עבודה #1

ילדים! לקרן לנדסמן דרושים נסיינים. בסודן.

הצעת עבודה #2

ילדים! לג.ר.ר. מרטין דרושות דמויות.

פסיכולוגיה

ילדים! שמעתי שאתם צועקים שיש לכם מפלצת מתחת למיטה. קודם כל, אין דבר כזה מפלצות. דבר שני – העלבתם את פלאפי.

הישרדות #1

ילדים! עצבנתם אותי והחלטתי לשלוח אתכם למקום האכזרי ביותר הידוע לאדם: פאנל בהנחיית דידי חנוך.

הישרדות #2

השורדים מביניכם (במידה ויהיו, בואו לא נגזים) יועברו להיות דמויות בסיפור של קרן "הפי אנד" לנדסמן.

קריירה

ילדים, מזל טוב! אתם יוצאים מהבית ועוברים הסמכה להיות שומרי ערים. אתה הולך לפומפי, את לטרויה ואת לסאנידייל.

שיפוצים

ילדים! אני מאוד לא מרוצה מאיך שיצאתם, ולכן אני מוסרת אתכם לרמי שלהבת. לעריכה.

בייביסיטר

ילדים! הזמנתי לכם שמרטפים להערב. אל תדאגו, שמעתי שה-Sad Puppies מאוד טולרנטים.

ריפוי בעיסוק

ילדים! אני גוזרת עליכם עבודת פרך לא אנושית, סיזיפית, אכזרית וקשה כשאול: הוצאה לאור של "אגם הצללים".

 

רשומה רגילה
הומור

אז איפה המכונה, קיבינימט?

את שרגא פגשתי כשהוא הופיע אצלי בתוך פח האשפה. על אמת.

יצאתי החוצה להוציא את הזבל, ואיך שפתחתי את הפח שמעתי אותו צורח: "חכה רגע, אל תזרוק עלי את הז…" ובדיוק בנקודה זו זרקתי עליו את הזבל.

הקיצר, אחרי שהוצאתי את השקית (אלוהים ישמור מה שהילדים שלנו מוכנים לאכול) הצצתי פנימה לפח. שרגא הוא אדם נמוך קומה ולא מרשים במיוחד, שאיכשהו הצליח לדחוס עצמו לפח זבל.

"אני לא נמוך, ותמחק את זה!" המשיך לצרוח עלי.

"למחוק מאיפה?"

"מהפוסט שאתה הולך לכתוב על זה."

"פוסט? אבל עדיין לא…"

"מחר אתה תכתוב על זה פוסט, סמוך עלי. קראתי אותו כבר והוא לא משהו. אתה עדיין עושה את שגיאת הכציב הזו עם ת' וצ'."

"רגע… אתה מתכוון ש…"

"בדיוק, אני נוסע בזמן והגעתי לפה עם מכונת הזמן של האגודה**."

"אתה רציני?! אבל… איפה המכונה?"

"אתה מסתכל עליה."

לא הבנתי על מה הוא מדבר, עד שראיתי בתוך מה עמד.

"רגע אחד… זה לא פח הזבל שלנו!"

"תגיד לי," זעף עלי שרגא, "איזה חלק במילה 'מכונת זמן' לא הבנת?"

"אתה רוצה לומר לי שזה העיצוב שבחרו למכונת זמן? פח זבל?"

"האמת זה לא היה העיצוב המקורי," מלמל שרגא במבוכה, "הם בהתחלה רצו שזה יהיה בסגנון של רקטה, כמו פרס הוגו."

"אז למה לא עשו את זה?"

"הם ראו באמצע שזה יראה יותר מדי כמו סמל פאלי, וכל הפרויקט נגנז. חוץ מזה, פח זבל משתלב יותר טוב בישראל של היום."

"לא יודע," עניתי בהיסוס, "נראה לי קצת לא אמין הקטע הזה של פח זבל בתור מכונת זמן."

"מה אתה אומר?!" התעצבן שרגא, "ותמהוני עם אובססיה לניתוחים פלסטים שמעמיס בחורות לתוך תא טלפון גדול מבפנים, רק כדי שיוכל לתקוע את עצמו בפרנדזון שלהן בזמן שהוא נלחם במלחיות עם דלקת גרון, נשמע לך יותר אמין?"

"צודק, לא חשבתי על זה."

TardisDelorean.jpgoriginal

"אתה לא היחיד," נאנח שרגא. "אם הייתי חושב רגע לא הייתי נתקע כאן."

"אז מה הסיפור של המכונה הזו? אתה יודע כמה מחפשים אתכם?" אמרתי לאיש המוזר והנמוך שהופיע בתוך פח הזבל, אשר לו האמנתי מייד שהוא נוסע בזמן בלי לבדוק אם הוא ברח מבית משוגעים.

"את זה תגיד למהנדסים הדבילים שבנו אותה ב-2376. כולה נכנסתי למכונה לעשות משהו קטן, והסתבכתי. הכל בגלל הידית הפעלה המחורבנת. במקום D, P ו-R כמו בכל אוטו נורמלי, הם שמו T,W,W,W. מי יכול להפעיל דבר כזה בלי להסתבך?"

"רגע," גירדתי את ראשי, "למה סימון כזה?"

"ראשי תבות של Timey Whimey Whibbly Wobbly. אתה מבין, ה-T מחזיר אותך לנקודת המוצא, וה-W-ים הראשון והשני מזיזים אותך קדימה ואחורה בהתאמה."

"ומה עושה ה-W האחרון?"

"קפה."

"ומה רצית לעשות עם המכונה?"

"קפה."

"ומאז אתה תקוע שם?"

"התבלבלתי בין W ל-W והידית נשברה לי כשרציתי לשים על T. מאז אני תקוע כאן, קופץ מהעבר לעתיד וחוזר חלילה. לפחות הקפה עדיין עובד."

"הבנתי!" צעקתי בהתלהבות. "ובכל הזמן הזה, אתה משיב על כנו את מה שהשתבש בעבר בתקווה שהזינוק הבא יחזיר אותך הביתה!"

"תגיד לי," אמר שרגא במבוכה, "איזה חלק במילה 'קפה' לא הבנת?"

"סליחה. העולם התרבותי שלי מורכב מסדרות טלוויזיה שראיתי בתחילת שנות התשעים."

"אין לך מושג איזה ברוך זה," נאנח שרגא, "המכונה הזו היתה כל כך שימושית. היינו משתמשים בה כדי להרגיע את הרוחות אחרי כל כנס."

"למה אתה מתכוון?"

"אחרי כל כנס היו באים נודניקים ומבקשים שנחזיר אותם אחורה בזמן כדי שיוכלו לראות את כל מה שפיספסו. אז לא היינו לוקחים את כולם, אבל לפחות כמה פרוטקציונרים כדי שלא יעשו רעש. ככה היינו שומרים הכל על אש קטנה. הנה, לדוגמא, ככה עשינו אחרי שגיימן ביקר פה. כולם רצו להחתים אותו על הספר ההוא שהם שכחו בבית. היה דבר דומה עכשיו עם טד צ'יאנג."

"נראה לי שאני מבין על מה אתה מדבר. כל מי שפספס את הסדנא שלו רצה שיחזירו אותו אחורה בזמן, נכון?"

"לא בדיוק. כל מי שכן היה בסדנא ביקש 3 שעות מהחיים שלו בחזרה."

image.9156835.9798-fc-550x550-silver

"נשמע מאכזב. אז בעצם מה שאתה עושה כל הזמן זה לקפץ בין הזמנים תוך כדי שתיית קפה?"

"לא רק זה. לפעמים זורקים עלי זבל, הרי בכל זאת זה נראה כמו פח. אני מוצא בזבל דברים שימושיים. היי, רוצה כמה DVD-ים שזרקו לי פה הבוקר?"

"מה יש לך?"

"בוא נראה… זה פשוט ערימה די גדולה, לא מבין למה מישהו יזרוק אותם לפח בכלל. רוצה מטריקס רילודד?"

"לא."

"שליחות קטלנית 4?"

"לא."

"אולי 5?"

"מעדיף לאכול לעצמי אצבע."

"פרקים אי זוגיים של סרטי סטאר טרק?"

"לא במיוחד."

"כל פרקי X Files שנעשו אחרי שמאלדר עזב?"

"לא נראה לי."

"עונה 3 של אבודים?"

"ממש לא."

"פרקים מעונה 4 של באפי שלא כוללים את Hush או Restless?"

"אתה היית לוקח?"

"צודק, עדיף שיישאר בפח. טוב, לא נראה לי שיש לי עוד מה להציע לך. רוצה קפה?"

"מתוך פח זבל?"

"לא יכול להתווכח עם זה. יודע מה, אם אתה כבר פה, אולי תעשה לסחבק טובה?"

"מה אתה צריך?"

"אני צריך שתנהל שיחה רצינית עם אחותו של ואנדר גרף."

"אהה… זה לא בדיוק השם שלה. זה סתם כינוי אינטרנטי."

"כינוי או לא כינוי, היא לא יכולה ללכלך על שרגאים! יודע איזה סרט היה לי עם אמא שלי כשהיא קראה את זה?"

"מצטער, לא חשבתי על זה. אבל היא נסתה להבהיר נקודה, אתה יודע. אני בטוח שלא כל מי שקוראים לו שרגא מתנהג ככה."

"מה נקודה, איזה נקודה? קראת בכלל מה היא אמרה? זה נראה לך הגיוני כל הסיפור עם קופסאות שימורים? יאללה, כל היפי נפש האלה מהשמאל, בגלל זה המדינה נראית כמו שהיא נראית, תאמין לי אני יודע מה אני…" *פוף*

וכמו שבא, כך נעלם השרגא, בתוך פח הזבל (סליחה, מכונת הזמן) של האגודה שנעדר כבר קרוב ל-500 שנה, תלוי מאיזה נקודת מבט אתם מסתכלים.

תכל'ס, ואנדר גרף צודקת. הוא באמת טיפוס מעצבן.

** עדכון: אם אתם אי פעם עושים פוסט הומוריסטי על מכונת הזמן של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה, תעשו לעצמכם טובה ודאגו ללנקק כהלכה משתי סיבות: 1) כי זה פשוט לא מנומס.  2) כי אתם לא רוצים להסתבך איתם. לידם המלאכים הבוכים זה כמו דובוני אכפת לי.

רשומה רגילה