הוא והיא

הוא והיא #35

הוא: מאמי

היא: כן?

הוא: אם היית אומרת לי לפני 11 שנה שעוד 11 שנה אני אהיה איתך בחופשה ביוון עם עוד 2 ילדים

היא: כן…?

הוא: אז הייתי קם ובורח מייד, כי הילדים האלה מעצבנים.

היא: וואללה.

הוא: אבל לגמרי.

היא: תכל'ס צודק. בפעם הבאה נעשה חופשה רק אנחנו!

הוא: עם בלקג'ק וזונות!

(פאוזה)

הוא: אני מצטער, זה היה בזבוז של רפרנס.

היא: נשים את הילדים אצל

הוא: סרסיי לאניסטר!

היא: והבייביסיטר שלהם יהיה

הוא: הסרג'נט מ"קצין וג'נטלמן"!

היא: האומנת שלהם תהיה המכשפה מהצפון!

הוא: המממ… לא נראה לי.

היא: למה?

הוא: המכשפה מהצפון הייתה הטובה. הרעות היו מהמזרח והמערב, וזו מהמזרח מתה בתחילת הסיפור. כך שנשארה רק ההיא מהמערב.

היא: וואללה? אתה בטוח?

הוא: במאה אחוז. קראו להיא מהצפון גלינדה.

היא: אתה סגור על זה?

הוא: לגמרי. אני ראיתי גם את הסרט וגם את הסדרה. אני רק מקווה שאף אחד מהקוראים לא יתחיל לדבר על Wicked כי זה כבר יהיה מוגזם.

היא: ומה עם הספר?

הוא: קריאה זה לחלשים.

היא: זה ממש מוזר. כשאני ראיתי את זה בתור ילדה בהונגריה, התרגום התייחס למכשפה מהצפון.

הוא: אז או שההונגרים לא יודעים לקרוא מצפן, או שיש להם פרשנות מטרידה להבדל בין טוב לרע.

היא: ועל איזה סדרה אתה מדבר? אוי ש

הוא: הסדרה היפנית ההיא ששידרו בחינוכית!

היא: …יט, למה נכנסתי לזה.

הוא: שידרו אותה בחופשים, והיו לה 52 פרקים!

היא: 50 וכמה?!

הוא: שניים! והיה לה הרבה על מה לספר!

היא: 52 פרקים.

הוא: איך דורותי הגיעה לעוץ, ופגשה את הדחליל ושות', והגיעה לעיר הברקת כשעוד לא היו בה אסירים, והלכה לחפש את המכשפה, וניצחה אותה, וחזרה, ואז היה סיפור שלם עם הנסיכה של עוץ, והגמדים על האופניים, ואיזה תולעת שחפרה מתחת לעיר

היא: 50 ופאקינגשניים פרקים.

הוא: והשיר! השיר פתיחה! טהטהטהההההההה!

היא: די.

הוא: "טהטהטההההההטהטה!!! טהטה! טהטהטהההההההה!"

היא: תפסיק, מסתכלים עלינו.

הוא: "עם כלבלב! וילדה יפה! שם הולכים לדרך להלהלה!"

היא: ה"להלהלה" זה כי שכחת את המילים, נכון?

הוא: "עם דחליל! וגם איש הפח! ואריה פחדן להלהלהלה!"

היא: סיימת?

הוא: "היי, וטוטו גם!"

(פאוזה)

הוא: עכשיו כן.

היא: זה נשמע לי כמו סיוט של 52 פרקים.

הוא: בשבילך זה סיוט? תחשבי מה עבר על אילנית.

היא: מה קרה לה?

הוא: היא הייתה צריכה לשיר את הפתיח בכל פעם ששידרו פרק.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
כללי

מעשה ביווני (לא חשוב מאיזו עדה)

השהות בחברת היוונים הזכירה לי בדיחה יוונית מקאברית, אותה שמעתי מפי בחור יווני בלתי נשכח שפגשתי במהלך נסיעת עבודה לטורקיה לפני מספר חודשים.

הבחור עובד כמומחה בתחום מסויים עבור ספק שלנו. הוא התבלט כאדם מחוספס בלשון המעטה, בעל חוש הומור חסר עכבות.

"חולשתי היחידה בחיים," כך אמר לי, "היא שאיני מסוגל לסתום את הפה. תמיד יש לי מה לומר, ולא משנה מי השומע. כולל אפילו," הוסיף בחיוך מריר, "הבוס הקודם שלי."

הבדיחה שסיפר לי הוכיחה בדיוק את זה. היא הולכת כך:

הימים ימי מלחמת העולם השנייה הנוראה. יוון נכבשה על ידי הנאצים. בהיותם מסודרים ושיטתיים, שכרו הנאצים אנתרופולוג שיערוך סקירה מדוקדקת אודות העם המוזר והפרימיטיבי.

האנתרופולוג מיהר להתמקם בכפר נידח, ובכל יום קיים תצפית בשעות קבועות ותיעד מה ראה. באחד הימים הוא כבר לא יכל להתאפק לנוכח המחזה הבא: איכר רוכב על חמור ומאחוריו, קשורה אחריו בחבל, אישתו הסוחבת סלי מצרכים.

"אתה לא מתבייש?!" זעק האנתרופולוג המלומד, "היא אמורה לשבת על החמור בנוחות ולא אתה, פרימיטיב!"

היווני ענה לו במטר קללות וגידופים, כצפוי.

מיהר האנרופולוג להגיש דו"ח מפורט אודות "הבהמות הפרימיטיביות וחסרות השימוש לרייך", כהגדרתו.

עברו מספר שנים, והנאצים ראו כי המלחמה נוטה לרעתם. הם הבינו כי המציאות החדשה תיאלצם לסגת מיוון.

בהיותם, כזכור, שיטתיים ומסודרים, ביקשו לבדוק האם שהותם כשליטים על העם היווני הביאה תמורה חיובית כלשהי. מיהרו, איפוא, לשכור מחדש את האנתרופולוג המלומד.

ישב האיש שוב באותו הכפר, ולנגד עיניו נגלה המחזה הבא: אותו איכר, אותו חמור ואותה אישה, אך הפעם צעדה האישה בראש ולא מאחורי החמור.

צהל האנתרופולוג וקרא: "אהא! אני רואה שישנו לפחות שינוי מהותי אחד – הפעם אתה מכבד את אשתך ונותן לה לצעוד מלפנים!"

רטן האיכר וענה לו: "שילכו להזדיין הגרמנים ושדות המוקשים שלהם."

רשומה רגילה
כללי

רסיסים מזקינטוס 2017

עבדכם הנאמן ומשפחתו שוהים כרגע בחופשה בזקינטוס. להלן סיכום אקראי.

זקינטוס

זקינטוס הוא אי יווני מקסים הממוקם בקצה המערבי ביותר של יוון. או המזרחי. כנראה. נראה לי. תהרגו אותי, אין לי מושג. עלינו על מטוס ופתאום הגענו. קסם.

אוכלוסיית האי נאמדת בכאיןלימושג. התל"ג הוא לאאכפתלי. ענפי הגידול העיקריים כאן הם יין, זיתים, שאנטי והרבה יותר מדי בריטים עם בירה ביד שהחליטו לבלות כאן את חופשת הקיץ שלהם כי נמאס להם מטארדיסים. ואכן, במשך הימים האחרונים לא נתקלנו כאן בטארדיס אחד מחורבן.

מוזיאון

היא: יש פה מוזיאון ימי!

הוא: אחלה!

היא: עם דגמים מושלמים ונדירים של ספינות!

הוא: אחלה!

היא: ומוצגים מרתקים מההיסטוריה הימית של זקינטוס!

הוא: אחלה!

היא: אבל אסור לעלות.

הוא: אה.

היא: או לגעת. או להתקרב. או לדבר. או לצלם.

הוא: אז אין מוזיאון ימי.

היא: אין מוזיאון ימי.

אווירה

יש בזקינטוס אווירה מיוחדת, ואני אומר את זה בלי ציניות. קשה לי להסביר מה האווירה הזו בדיוק. אנחנו כאן כבר פעם שנייה (הפעם הראשונה לפני 3 שנים) ואפשר לומר שהתאהבנו במקום. המקום הזה עושה טוב לגמדון, בעיקר מהבחינה שהוא לא מפסיק לדבר מהרגע שהגענו לכאן.

גרגולים

היא: מה זה הגרגולים הזה שהילדה פתאום מדברת איתי עליהם עכשיו?

הוא: מה, לא ראית את הגרגולים?

היא: לא.

הוא: זו סדרת פנטסיה מצוירת של דיסני מהניינטיז. הגרגולים הם שבט של חיות קסומות שמגינות על טירה של שבט סקוטי בתחילת המילניום ו… באמת לא ראית את זה אף פעם?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מישהו מהשבט בוגד בהם ומסגיר את הטירה לאויב. האויבים לוקחים בשבי את בני האדם ומשמידים את רוב הגרגולים ורק קומץ מהם נשאר. על הקומץ הזה מוטל כיש… רגע, באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מוטל עליהם כישוף שהם יהפכו לאבן עד אשר הטירה תעלה מעל העננים. אחרי אלף שנים מישהו מצליח להסיר את הכישוף ואז הענינים מתחילים להסתבך.

היא: אה.

הוא: באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: נשמע שהיו לך דברים חשובים יותר לעשות כשהיית בגיל הטיפשעשרה.

היא: נו שיט, שרלוק.

שריפה

זה באמת לא מצחיק – יש גל הצתות בזקינטוס. כבר כמה ימים הרשויות מכבות שריפה אחת, רק כדי להתמודד עם הבאה בתור. החשד נופל על כנופיית מציתים שמנסה להשיג משהו לא ברור. כנראה הפעלת לחץ על הרשויות בנושא פוליטי כזה או אחר, והקורבן הוא היער ובעלי החיים.

הם דווקא מנסים להרגיע אותנו, התיירים, לאור הלהבות שחלקן אף בוערות על ההר המשקיף על המלון שלנו. הייתי מאוד רגוע כשמסוק הכיבוי הראשון חלף מעל ראשי. הייתי רגוע שבעתיים כשעוד כמה הגיעו אחריו. בנגלה הרביעית של המסוקים הרגשתי בטוח להפליא, והרגשת הביטחון האישי שלי לא פסקה גם במהלך הלילה כשרעש הרוטורים המשיך לחגוג, ואפשר היה לראות אינפרנו מרהיב של להבות על ההר. ממש "לילה על הר קרח" מודל זקינטוס 2017.

העובדה שקראתי את הנערה עם כל המתנות (סיימתי! וואהו!) השתלבה היטב באווירה האפוקליפטית המרגיעה הזו, אם כי חוויתי טלטלה ריגשית מסויימת כשהיה נדמה לי כי גל הלהבות הבריח לכיווננו עדר זומבים רעבים. הם כנראה רצו להשתכשך בבריכה אבל היה מעט קשה להבינם, כנראה (ואני אומר זאת בזהירות) מהסיבה שאיריס בוסקו לא הייתה כאן כדי לתרגם.

עוד גרגולים

הוא: תקשיבי, ביקשתי מהקהילה שימצאו לי פרקים מדובבים של הגרגולים כדי להנגיש את הסדרה לילדה, והייתה ממש התגייסות! זה היה נפלא! אף אחד עדיין לא מצא כלום, אבל אני בטוח שמישהו ימצא משהו! זה יהיה מדהים! הקהילה זה דבר אדיר, אני אומר לך, אדיר!

היא: אה. תזכיר לי מה זה הגרגולים הזה?

הלמי'ס

הלמי'ס הוא מוזיאון המוקדש למערכת האקולוגית המרתקת של זקינטוס. הוא אמנם לא גדול במיוחד, וממוקם בעיירה נידחת לצערי, אבל יש בו מגוון רחב של מוצגים (מפוחלצים וכיו"ב) מעולם החי והצומח של האי: קונכיות, שבלולים, דגים, צבים, ציפורים, חרקים, חרקים, חרקים והרבה חרקים. פרפרים, עשים והרבה יותר מדי ג'וקים מכפי שבא לכם לראות.

בנוסף למוצגים מהאי עצמו, יש לא מעט מוצגים מרחבי העולם על מנת להשלים את התמונה.

המוזיאון הוקם כיוזמה פרטית על רקע אמירה אקולוגית: הצהרת כוונות על מחויבות האדם לשמירה על האיזון האקולוגי בסביבה בה הוא חי, ובפרט במקום כמו זקינטוס המהווה שמורת טבע אחרונה לזנים מסויימים של בעלי חיים (בעיקר צבי ים מזן מאוד ספציפי) העומדים בפני סכנת הכחדה.

כנסייה

הוא: הממ… מחר יום ראשון.

היא: אז?

הוא: אז יש מצב שהרבה מקומות יהיו סגורים.

היא: אז… מה עושים?

הוא: איך שאני מסיים להניח תפילין אני הולך לכנסייה. שמעתי שיש שם אחלה מיסה שבעולם.

היא: לא איכפת לי, כל עוד זה מרחיק אותך מכאן.

פרצוף

"פהצוף," אומר הגמדון. לא עוברות שתי שניות ושוב: "פהצוף."

קנינו לו מחזיק מפתחות קטן שראה בחנות. זו כרית קטנה ומרופדת, בצורת הסמיילי הצוחק עד דמעות מהווטסאפ. הוא אוהב את זה עד מאוד וקורא לו "פהצוף." קשה לו עדיין להגות את הריש, אבל הוא קשור מאוד לאובייקט הצהוב והמרופד.

הוא איבד אותו כשהיינו במוזיאון. הוא שם לב לכך כשישבנו במסעדה המשקיפה על כל האי. הוא רצה לאכול פיצה, המאכל היחיד בזמן האחרון שהוא מסכים לאכול כשהוא מחוץ לבית. רגע לאחר שהזמנו את האוכל הוא ביקש את ה"פהצוף". ואז שמנו לב שהלך לאיבוד.

"שכחתי את הפהצוף," מלמל הגמדון, "שכחתי במוזיאון."

"נכון, חמוד," אמרנו, "זה מה שקורה כשלא שמים לב."

לך תחזור עכשיו למוזיאון (שנסגר כבר) ותשכנע מישהו שיפתח לך כדי שתתחיל לחפש את הבובה של הילד שלך.

"בוא נחזוא למוזיאון," אמר הגמדון, "שכחתי את הפהצוף שלי." הוא מצליח להגות חית, אבל לא ריש.

והוא ממשיך לבקש ולהתחנן, ואנו עומדים מולו חסרי אונים. הוא צריך ללמוד להיות יותר אחראי, יותר בוגר. הוא כבר בן שש, והוא התקדם כל כך הרבה בשנה האחרונה, ומדבר יותר, ועושה יותר, ומתקשר יותר והכל הרבה יותר, ועדיין קשה לראות אותו מפגין תחושת אבדן שוברת לב כל כך על בובה.

שמנו פעמינו לכיוון המוזיאון לאחר שסיימנו במסעדה. המוזיאון נסגר כבר, אבל מולו נקבעה נקודת האיסוף של המונית שבאה לאסוף אותנו. עשינו קצת עיקופים וטיולים בסימטאות העיירה הקטנטונת הזו, ולבסוף מצאנו עצמנו בחזרה מול שער המוזיאון הנעול.

על השער, מחייך חיוך רחב ודומע, נמצא הפהצוף. האישה החביבה שקיבלה את פנינו במוזיאון מקודם מצאה את הבובה ותלתה על השער כשנעלה אותו, כנראה בתקווה שנחזור לשם כשנשים לב לאבידה.

"פהצוף! הפהצוף שלי!" הוא צוהל.

החיוך שלך, ילד מתוק שלי.

חום

היא: ממש חם בקומה שלנו במלון.

הוא: אנחנו נמצא את החום הזה ונשמיד אותו ואת בני בריתו, בי נשבעתי!

(פאוזה)

הוא: אני… לא עשיתי את זה כמו שצריך, נכון?

WI-FI

אוקיי, זה כבר ממש לא מצחיק. השריפה פגעה במתקן תקשורת כלשהו שהשבית את חיבור האינטרנט לאי. רוב האי (85%) מרושת בווייפיי הניתן לרכישה לתקופות זמן קצובות, ועכשיו הוא נפל. אנחנו חיים על החבילה הסלולרית ומרגישים את תחילתה של אנרכיה. המממ… מצד שני, אני אשכרה מצליח להתרכז בכתיבת הפוסט הזה. היי, מה זו הפרודוקטיביות הפתאומית הזו? לכי מכאן, את לא רצויה!

כשהתייצבתי בדלפק המלון כדי לרדת לשורש הבעייה והשלכותיה, נרשמה אי נוחות מסויימת.

פקידה: אתה מבין, יש גל שריפות באי.

הוא: אני יודע. האם זה קשור לווייפיי שהלך?

פקידה: השריפות פגעו במתקני תקשורת, בנוסף לזה שנשרפו פה חורשות שלמות.

הוא: מתי נראה לך שיחזור האינטרנט?

פקידה: ובכן… אני לא ממש יודעת. הרשויות מנסות להשתלט על הלהבות, זה נראה שאנו עומדים מול כנופיית מציתים ש

הוא: זה ממש קשה בלי אינטרנט. ממש. אני באמת לא יודע איך הקימו פה אי בלי זה.

פקידה: אהא… ובכן, זה נמשך כבר שבוע. יום ולילה. אני מאמינה שהם יעשו הכל כדי להשתלט על הלהבות ולהחזיר את הביטחון האיש

הוא: אני בניתי על האינטרנט הזה. יש לי "הוא והיא" שממש מחכה להתפרסם ואתם גורמים לנזק בל יתואר.

פקידה: נשקפת סכנה ממשית לכמה ישובים. למזלנו אנחנו לא בטווח סכנה מיידי, אבל פינו כבר כמה ריכוזי אוכלוסייה ו

הוא: אבל הווייפיי, גברת, מה עם הוויפיי?

פקידה: (נשימה עמוקה) השריפות. מהוות. סכנת. חיים.

הוא: תפסיקי לדבר עם נקודות. אני צריך ווייפיי, לא מורס.

חיים

היא: האי הזה ממש מחזיר לי את כוח החיים!

הוא: אל תתלהבי מדברים שמחזירים את כוח החיים. תראי מה קרה לבריק דונדריון.

מחלה

דבר #1 שהעיב על החופשה: הגמדה חטפה וירוס ביומיים הראשונים. נרשמו כאבי אזניים בעיקר.

למזלנו, מלכת היופי באה מאורגנת: אנטיביוטיקה, עוד אנטיביוטיקה, תרופה אנטי דלקתית, טיפות אזניים, אינהלטור, משחות, פלסטרים, טריקורדר רפואי, ערכת ניתוח שדה, ערכת ניתוח של חדר מיון, מכונה שעושה "פיייייינגגגגג!", חלב פרג וההולוגרמה הרפואית מ"סטאר טרק וויאג'ר". לקח למלכת היופי 5 דקות עד שהתחילה לנזוף בו שהוא לא יודע שום דבר. האנטיפת בקושי הספיק לרטון "אני רופא, לא…" לפני שכיבינו אותו.

הילדה הבריאה אחרי יומיים. עבר. מישהו צריך חלב פרג ספייר?

כלב

דבר #2 שהעיב על החופשה: אנג'ל שלנו הובהל לוטרינר בשל מצב חרום (שוב התנפחות קיבה). הוא טופל בזמן והוחזר לפנסיון לאחר לילה אחד של אישפוז והשגחה.

אוף, אנג'ל. אני כבר מתגעגע.

סיום

אנחנו פה כבר כמה ימים, ויש לנו עוד פחות משבוע באי הזה.

הפוסט הזה נכתב לאחר עוד יום מלא פעילות. הילדים כבר במיטות, מלכת היופי מתרחצתואני מברבר לכם פה. אפילו הווי-פיי חזר, אז יש לי איך להעלות את הטקסט לבלוג.

אנחנו אוהבים את זקינטוס. כמו שכתבתי מקודם – אווירה שקשה לי להסביר. יהיה קשה עד מאוד לחזור לשיגרה ולאקטואליה הפסיכית של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית.

אני מסיים את הפוסט וממהר להצטרף למלכת היופי, המתאוורת במרפסת על רקע צלילי גיטרה מהפאב הצמוד לבריכה. הערב מופיע פליט "כוכב נולד" היווני שמנגן עיבודי גיטרה לשירי נייטיז ואייטיז.

זו הדרך המקסימה ביותר שמישהו בחר כדי להזכיר לנו עד כמה התבגרנו, ובאותה נשימה אומר לנו שאולי ננסה להנות מזה קצת.

רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

ראש-פינריון

בקיצר, חזרנו ממש עכשיו מחופשה בצימר בראש פינה. אלו קורותינו.
(אזהרת נישתיות: הקטע הבא יהיה לא מובן לכל מי שלא קרא לפחות את שני הספרים הראשונים בסדרת "הקאנטוס של היפריון" מאת דן סימונס.)

במקום ושמו "הגליל העליון", מעבר לשלטון מרכז הארץ, ממתין צימר בראש פינה. ישנם כאלה החוששים ממנו, ישנם העובדים אותו וישנם אלה שנשבעו להשמידו. ערב יום הדין, ארבעה עולים לרגל (עבדכם הנאמן, מלכת היופי, גמד וגמדה) יוצאים לעלייה לרגל האחרונה, לפני שהברברים יפלשו ותפרוץ האים-אימא של כל המלחמות, עת נפתחים קברי הזמן וגורלה של האנוש…

היא: מה הולך פה?!
הוא: אני… אה… כותב על החופשה שלנו בראש פי…
היא: חופשה שלנו!? אתה ישבת  וקראת "נפילת היפריון" בזמן שאני תיזזתי איתם בבריכה, חוצפן!
הוא: מישהו היה צריך לעמוד על המשמר נגד איום השרייק, ולך אין את ההכשרה!

הכל בגלל דן סימונס, קיבינימט.

האפוס העתידני המרהיב שלו פלש למרחב המחייה מכוסה הפרקטים (יש גם בריכה פרטית!) של הצימר, כנחיל מנושלים מכונפים/מקושקשים/מסנופרים/עטויי נוצות/מחק את המיותר. לצערי מלכת היופי לא הייתה שותפה להתלהבותי מיצירת המופת הספקולטיבית ולכן נאלצתי למשגר עצמי מנקודה לנקודה בצימר על מנת להימלט מנחת זרועה.

הדבר היחיד שהציל אותי משיפוד על עץ השרייק היה, ובכן… פנקייק בבקרים. אם יש דבר אחד שעבדכם הנאמן טוב בו, זה פנקייק. גיחה מהירה לסופר הקרוב באמצעות הינע הוקינג (וחוב זמן זניח) ועד מהירה הוכנה בלילה מרהיבה של המתוק המתוק הזה. האור השתקף בו בגווני ורדרד-לבן, כמו על האובליסק הפאלי העצום בקברי הזמן, אשר זוהר בעודו נפתח לאיטו על מנת לשחרר את אדון הכאב לעולמ…

היא: שוב פעם?
הוא: זה חזק ממני!
היא: איזה מין סיכום חופשה זה, אם כל רגע נדחף לך השורוק ה…
הוא: שרייק, מתוקה. שרייק.
היא: שרייק, שורוק, חיריק… אתה ורוני אובססיביים עם ניקוד, זה פשוט נורא.

אז בעוד שבעת עולי הרגל נלחמים על חייהם בהיפריון, וההגמוניה האדירה דופקת את עצמה לדעת מול הטכנו-ליבה האימתנית, ניהלנו ארבעתנו חופשה תקנית למהדרין. כלומר, זו הייתה התכנית, עד ששוב נתפסתי עם הספר ביד. זה חזק ממני. Unputdownable. בלהט המריבה החלטתי לעשות מעשה, שהרי גורלה של הגלקסיה כולה תלוי בכך ונמלטתי היישר לשער המשגר-רחוק הקרוב ביותר שמצאתי. מקץ דקה דפקה מלכת היופי בעדינות על הדלת ושאלה האם הכל בסדר בארון הבגדים. עניתי שאני עדיין עובד על זה. היא אמרה שאם בכל זאת זה עובד, ישנם כמה דברים שהיא תרצה שאביא מהדיוטי.

ביום שלאחר מכן הופקדתי על יחידה סודית ובלתי מנוצחת של הכוח שכללה ילד בן 5 וילדה בת 7. הם מוגדרים כצאצאינו הביולוגים, אלא אם כן הם יוגדרו כסיברידים, ואז מצידי שהליבה תפרנס אותם כי אני לא הפראייר של אף אחד. ובעוד אני בודק שתי וערב שאין עליהם טפיל כלשהו בצורת צלב (גמדה: "אבא, זו עקיצת יתוש!" אני: "אתם רוצים לגמור על עץ טסלה?!") נשמעה צעקה הופכת קרביים מכיוון הברכה. "אבוי!" הרהרתי באימה, "הפלישה החלה!" מצאתי את מלכת היופי ממררת בבכי ליד הברכה, כשהשתקפות המים מאירה עליה כנצנוצי הבדולח של אבן הירקן, וצובעת את עמק קברי הזמן ב…

היא: נו אולי די כבר עם זה?!
הוא: אנחנו לא מדברים על זה עכשיו. מה קרה?
היא: זה פה! זה נורא!

הוא: אוי ואבוי! ראית אותו?!
היא: זה הדבר הכי נורא ודוחה שראיתי בחיים שלי.
הוא: אני יודע, הוא מזעזע! והוא גרם לכל הרבה מעשי זוועות!
היא: והוא בברכה! מזל שראיתי אותו לפני שהילדים נכנסים!
הוא: בברכה? את בטוחה בזה?
היא: לגמרי! וראיתי את העוקץ שלו!
הוא: עוקץ אחד? כל הגוף שלו זה עוקצים!
היא: אני רוצה שתוציא אותו מהברכה ומיד.
הוא: שאני מה?
היא: אני לא נכנסת למים כשהיצור הקטן והשחור הזה נמצא שם.
הוא: מי שחור, איזה שחור? הוא בצבע כרום בוהק. וצריך לברוח ממנו, שלא ישים אותנו על העץ שלו.
(פאוזה)
היא: יש. עקרב. בברכה.
הוא: אויש, הלחצת אותי. חשבתי שהשרייק הגיע גם לשם.
היא: נו? תוציא אותו כבר! אני לא נעשית צעירה יותר!
הוא: תודה לאל, רק שלא תגמרי לי כמו הבת של סול.

בסופו של עניין, ידידיי, אכן נפתחו קברי הזמן. באופן פלאי לא מצאתי עצמי באף קבר, למרות שאכן היה מצב סביר שזה יקרה לאחר שנתפסתי עם הספר האסור במקלחת, בברכה, בשירותים, בסופר, בבית הקפה, בסמטאות העיר הישנה, בעיר החיה, בעיר המתה, על עץ השרייק, על הפרקט ומתחתיו, בגינה, במיטה, במטבח (כולל על הכיריים) וכמובן, ברכב תוך כדי נהיגה. הייתי מספר לכם משהו על ראש פינה או צפת, אבל תהרגו אותי – אין לי מושג איך נראה המקום הזה. לעומת זאת, אני יכול להמליץ לכם על כמה מקומות לאכול בהם בעיר המשוררים או מאווי קובננט. אחלה מקום, תאמינו לי.

את הנסיעה חזרה, לצערי, לא עשינו במשגר-רחוק ונאלצנו לחזור ברכב הנוסע על הינע דיזל. הנסיעה עצמה ארכה כשעתיים וחצי, אבל מכיוון שהילדים התעקשו לשמוע את אותו הדיסק שוב ושוב ושוב, עבורנו הנסיעה ארכה כ-800 שנה, לא כולל "הטעות הגדולה". כמו הינע הוקינג, אבל בהפוך. איפה הטכנו ליבה כשצריכים אותה, קיבינימט.

רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

הוא והיא #12

היא: תגיד, איפה אתה רוצה שניקח צימר – ירושלים או רמת הגולן?

הוא: בשבילי רמת הגולן. אני אוהב את כל הישובים הקטנים האלה שם.

היא: יופי, כמו תימרות עשן!

הוא: תימרות עשן זה מקום דמיוני, מאמי.

היא: אה. באסה.

הוא: אבל יש ב"אגם הצללים" הרבה אזכורים למקומות אמתיים ברמת הגולן.

היא: מצוין, אז תבקש המלצות מרוני.

הוא: עזבי אותך. בטח היא תמליץ לי על איזה צימר שנמצא בקרבה מינימאלית לאיזה בית קברות שקבורה שם רחל המשוררת.

היא: סבבה, אני דווקא אוהבת בתי קברות.

הוא: סליחה?

היא: אני מתה על בתי קברות!

הוא: רגע אחד… אנחנו עושים עכשיו "הוא והיא"?

היא: הכי חשוב שתהיה שלווה, זה מה שאני תמיד אומרת.

הוא: זה מדהים, ה"הוא והיא" הזה ממש כותב את עצמו!

היא: אז אתה בא איתי לבית קברות ברמת הגולן?

הוא: תבטיחי לי דבר אחד – איך שהערפד הראשון יוצא מהקרקע, את בורחת ונותנת לי לטפל בו. יש לי נסיון.

היא: ניסיון.

הוא: ניסיון רב.

היא: לך.

הוא: בוודאי.

היא: הניסיון שלך מסתכם בשבע עונות של באפי, חמש עונות של אנג'ל ועונה וחצי של "דם אמיתי".

הוא: אם צפייה בטלוויזיה לא עוזרת להתכונן נגד תקיפות של ערפדים מוצצי דם, אז מה כן, אלוהים אדירים?!

היא: נראה לי שאני מבינה את הסיבה לפרץ ההתעניינות הנוכחי בערפדים. אנחנו עדיין קוראים את "דם כחול"?

הוא: אח, "דם כחול"… סיפורה של חן רסקו המסתבכת עם סוכנות ליווי של ערפדים אחרי שנזרקה על ידי ליאור, מי ייתן וסיילונים יעשו קפיצת בנג'י עם המעיים שלו.

היא: מי ייתן ומי יעשה מה? למי?!

הוא: דיברתי על האקס של חן ליאור, מי יתן ויקשרו לו את האשכים לבאטפוד באמצע מרדף בגות'האם.

היא: אתה חייב להפסיק עם זה.

הוא: זה לא אני, זו ורד טוכטרמן. זה Running Gag בספר, לומר "איחולים" כאלה בכל פעם שמזכירים את האקס של חן – ליאור, מי ייתן וימות מאכילת מוח על ידי הסגברה של Rabid Puppies.

היא: אני, במקומו, כבר הייתי הולכת על הבאטפוד. ואם תמשיך ככה, הפוסט הזה יהיה בסכנת הפיכה לפאנפיק.

הוא: אני לא דואג. כבר עשיתי פאנפיק פעם. אני אשף בפאנפיק!

היא: אשף.

הוא: בפאנפיק.

היא: אתה.

הוא: לגמרי.

היא: מה אתה אומר.

הוא: רגע אחד! יש לי רעיון!

היא: אוי ואבוי.

הוא: קבלי רעיון לפאנפיק!

היא: אוי. ואבוי.

הוא: ישראמן

היא: בבקשה לא.

הוא: פוגש את

היא: אני מתחננת.

הוא: רוחות הערים!

היא: הקהילה עדיין לא מוכנה לזה.

הוא: זה יהיה שוס!

היא: הקהילה תירה בך.

הוא: אני אומר לך, הפוסט הזה כותב את עצמו!

היא: איזה "כותב את עצמו"?! כל הקטע מאז הערפד הוא פיקטיבי לגמרי, בכלל לא אמרנו את הדברים האלה!

הוא: אני הולך לכתוב את הפאנפיק שיהיה האימאימאימא של כל הפאנפיקים!

היא: אתה לא יכול. יש בעיה עם הפוסט.

הוא: איזה בעיה?

היא: שהוא נגמר.

הוא: נגמר?

היא: הנה, כתוב פה.

הוא: עכשיו?!

היא: לא עכשיו. עוד רגע, אחרי הפאוזה.

(פאוזה)

הוא: ועכשיו…?

היא: עכשיו כן.

הוא: קיבינימט.

רשומה רגילה