כללי

טרולים ואמנות אחזקת העצבים

ישנם מספר אנשים שיצא לי להיתקל בהם בפייסבוק, העונים על ההגדרה "טרול דוחה". יש לי חברים משותפים איתם, אך איני חבר שלהם באופן ישיר.

רובם מחזיקים דעות ימניות קיצוניות, קנאות דתית (למרות שלפחות שניים נראים כמסורתיים ממוצעים) והתבטאויות רוויות בשנאת נשים. חלקם אנטי-מדע. כולם מתבטאים באופן שיטתי באופן בריוני ומרושע.

אחד אינו מסוגל לכתוב משפט בלי שגיאות כתיב או מילים גסות. את הדביל הזה מיהרתי לחסום אחרי שהגיב לפוסט פוליטי שפירסמתי, כשהטיעון בפתיחת תגובתו התייחס לרמתם השכלית שלי ושל חבריי. הוא לא מכיר לא אותי ולא אותם, ולצואה הטקסטואלית שלו אין מקום אצלי. מאוחר יותר גיליתי כי אין באמת סיבה לחסום, מכיוון שפייסבוק בעצמה חסמה את הפרופיל שלו לא פחות משלוש פעמים, וזאת לאחר תלונות חוזרות ונשנות על התבטאויות דוחות כאלה ואחרות. הוא חזר מאז. החסימה שלו אצלי עדיין בתוקף.

את השני אני מאבחן בזהירות כדוש. הוא לא זוכה אצלי לאיזושהי הנחה, במיוחד אחרי שטען ביחס לזכות הפטור מתור המוקנית לילדים על הרצף, כי "לפעמים אנשים שמתמודדים עם דברים קשים בטוחים שכל העולם צריך להתכופף בפניהם. ואם הוא לא מתכופףהם יכופפו אותו." אחרי שהתקררתי (לקח לי יום) הבנתי כי הוא מבסס את התבטאותו הדוחה על חווייה ספציפית שעבר בתור. כן, חווייה אחת. פעם. בעבר. על זה הוא ביסס את השקפת עולמו השוללת את ההקלה על ילדים על הרצף. על אף שיכולתי באיזשהו מקום להבין את הרציונל שלו (הדוש המנומס אף כתב לי באופן פרטי ונתן לי את נימוקיו המתנשאים), הוא עדיין בחר להביע את עצמו בניסוח מעורר אנטגוניזם באופן קיצוני. הוא קיבל תגובה בהתאם, כי החווייה האישית שלו (אותה כיניתי בזעמי "מכה קלה בכנף") לא מפחיתה מדושיותו. אני מקווה לא לראות אותו יותר באף פיד.

שלישי מחזיק, כנראה, בתואר ראשון במדעי תרבות האונס. מדברים איתו על החפצה והוא מדבר על רדיקליות פמיניסטית שיצאה משליטה. מסבירים לו מה פסול בהסרת קונדום בלי להודיע לפרטנרית, והוא מדבר על גנבת זרע. מה הנימוק לסימטריה בין שתי הסוגיות, שואלים אותו. הוא דורש תשובה על השאלה, כי אחרת הדיון לא מכבד. הוא רוצה כבוד, הדביל. מסבירים לו שוב מדוע ואיך ולמה, והטרול ממשיך בהטרלה. וכך זה נמשך, עד עולה הבחילה על גדותיה.

רביעית הגיבה לפוסט חריף שכתבתי על בריונות הרשת של מתנגדי החיסונים. "תנגב את הסנטר," כתבה, "נזל לך קצת רוק." כה אמרה מלאכית המוסר.

יש להם נרטיב מרתק. הם דורשים כבוד, יחס, דיון מכבד. הם הרי אנשים ברמה גבוהה, משכילים, אינטליגנטים, לא כמו ההזויים מהסמול או הפמינאציות. מותר להם הכל. להחליט מה לומר, למי לומר ובאיזה נסיבות. ואם הדיון לא מתאים – הבה נשנה אותו. נעשה אנלוגיה בין שני נושאים קשורים למחצה, או לא קשורים בכלל. אם תענה על אחד, אענה על השני. וכל טיעון נגדי נענה בהטחות. הכל הולך – מקללות רחוב ועד גידופים מליציים, ובלבד שיפגע וישפיל. רק להם מותר. אם תעז להגיב בחריפות – אתה הצד האלים ובהינף מקלדת הם יתקרבנו וקוננו על מר גורלם. רגע לאחר מכן תזכיר לך שוב לשונם הדוחה מי הם באמת.

הילה בניוביץ' הופמן הגדירה היטב את הז'אנר בפוסט השרגא המבריק שלה, שם ניתחה את הסימפטומים לדמות הטרול המצוי. דומה כי מאז המצב רק הורע. הם פשוט מרשים לעצמם יותר ויותר בחסות הליברליות. וכאשר אתה מטיח בהם טיעונים ליברלים, הם מקללים אותך בקללה "ליברלי" וממשיכים בשלהם. בשם הליברליות.

אני תוהה האם "שרגא" יכול להיות ראשי תיבות של שנאת רשת גדושת אלימות. אני נתקל בזה יותר ויותר, וזה מתחיל להימאס עליי.

אין פואנטה היום. מי שמשתעמם מחוסר פואנטה, מוזמן לפצוח בשיחה עם אחד מהחבר'ה החביבים המוזכרים למעלה. מובטחות שעות רבות של הנאה. באחריות.

 

רשומה רגילה
הומור

צואה גרעינית

והימים ימי כנס החוואים הישראלי הגדול, הידוע כמובן ככנס איכרים ישראלים קואופרטיביים ונמרצים. וכמו בכל שנה נאלצו באי הכנס להתמודד עם בעיה ידועה: קקי של שוורים. ניסו באי הכנס האומללים לדווח, להתגונן ולהתלונן על חרבון יתר חוזר ונשנה, אך לשווא.

הקימו מארגני הכנס צוות לטיפול ומניעת חרבוני שוורים, אשר עבד יומם ולילה בניסיון להפסיק את רוע ההפרשה. באתר הכנס הוסבר יומם וליל כי אין להציע כל הצעה הנוגעת לכל סוג של גללים במידה והאדם לו הוצע גוש הקקי לא הראה כל התעניינות. הוגדרו כללים ברורים לנסיבות, מראה, צבע, טעם וריח הצואה המותרת להצעה, הגשה, הצגה והשמעה בכנס. אך מה לעשות… התלונות על הקקי המשיכו לזרום.

לבסוף הועלה רעיון מקורי: סטיקרים. הודפסו סטיקרים מקסימים בעלי סלוגן קליט לגבי מרחב בטוח בכל מתחם הכנס. סלוגנים קליטים ופרקטיים אשר קראו "כאן לא מחרבנים", "שומרים על מרחב בטוח מיציאות" וכמובן: "רוצה לחרבן? תבקש/י!". ההיגיון שהנחה את צוות החוואים המותש היה כי נראות האיסור על עשיית צרכים בפרהסיה ירתיע את השוורים החצופים.

לצערם של מארגני הכנס, התעוררה התנגדות מצידם של השוורים. "לא תעלה על הדעת כפיית המטבוליזם הזו!" זעקו השוורים, "כלום רוצים אתם לומר לנו כי אכן ישנה בעיית חרבון יתר המצדיקה קמפיין מאוס זה?"

"כן," ענו אנשי הצוות העייפים והרוגזים, "אנו מקבלים לא מעט קיתונות בכי מאנשים המכוסים בחרא מכף רגל ועד ראש."

"מה זאת אומרת?!" התקוממו השוורים, "מי התלונן? אנו רוצים שמות, פרטים!"

"אבל הבינו," הסבירו אנשי הצוות, "זו טראומה לא קטנה. אנשים שטבעו בקקי לא מעוניינים לחשוף עצמם באופן בו אתם מבקשים."

"אבל מאיפה אתם יודעים שאכן התרחשה אמבטיית קקי?" זעקו השוורים חסרי הישע, "אנחנו באים לפה כבר 20 שנה, ואף אחד לא חרבן עלינו! ואם היה חרבון, מה היה ההקשר? האם הייתה התגרות? אולי הקורבן לא הבהיר שהוא אינו מעוניין להתפלש בצואה (דבר שאגב בכלל לא ברור לנו למה, הרי ידוע כי הקקי שלנו מפיץ ריח שושנים)?"

"לא התגרות ולא בטיח," סבלנותם של אנשי הצוות למלחמה בצואת השוורים החלה לפקוע, "לא מעוניינים בקקי שלכם."

"שומו שמיים!" זעקו השוורים, "וכי איזה מין עולם זה אם אתם אוסרים על צורת תקשורת בסיסית בין שני אינדיבידואלים נאורים ובעלי תודעה עצמית! ממתי חרבון פומבי נחשב להטרדה? שמא בכל פעם ששור ירצה לומר 'היי' לעלמת חן על ידי ערימת גללים מושקעת, ייאלץ השור המסכן לשאול אותה האם היא מעוניינת?"

"כן, זה בערך הכיוון."

"אנרכיה!!!" זעקו השוורים, "מדוע באים לכאן כל האנשים האלה אם לא למען פסטיבל שלשול אחד גדול?!"

"תשמעו, לא נעים לנו לומר לכם את זה כל כך…" מלמלו אנשי צוות הלוחמה בקקי, "אבל בסך הכל אנשים באים לפה לשמוע הרצאות, לפגוש חברים, לדסקס על חקלאות… לא כל כך כדי לחרבן אחד על השני."

"אתם תסלחו לנו מאוד," המשיכו השוורים בדברי התוכחה, "אך דעו לכם כי כנס זה הוא ברשות הרבים וכך גם זכותנו הדמוקרטית להוריד יציקה."

בשלב זה החלו להתייאש אנשי הצוות, יען כי הבינו כי מדובר בערימה גדולה של, ובכן, חרא. אבל השוורים החרוצים המשיכו גם המשיכו: "וחוץ מזה, מה יחשבו באי הכנס על שלטי חוצות וסטיקרים  המזהירים מפני צואה ברשות הרבים? הם עלולים לחשוב כי זו בעיה ממשית, רחמנא לצלן!"

"זו אכן בעיה ממשית, אתם מחרבנים לנו את הכנס!" זעמו חברי הצוות.

"רבותיי, הסכיתו ושמעו לנו, כי בנפשנו הדבר," עמדו השוורים על שלהם, "המרחב הבטוח שלכם הוא חולי שפוגע בזכויות החרבון, מקטלג שוורים וחורץ משפט!"

"ומה עם חרבון על מי שלא מעוניין?"

"אה, עם זה אנחנו דווקא סבבה. רוצים קצת?"

"לא!!!"

עד מהרה הפך הוויכוח הנאור לסופת חרא של ממש, טורנדו צואתי והרסני ששטף את הקהילה החביבה. חסידים ומתנגדים כאחד התפלשו להם ברשתות החברתיות בקרקס אחד גדול של צחנה. ערימת הקקי גדלה וגדלה עד דלא ידע. מסופר, חברים יקרים, כי אי שם במרכז הארץ נמצאת ערימת קקי ענקית היכן שפעם היה כנס נפלא ורב הוד. ואולי יום אחד, כאשר ילמדו השוורים החצופים לתפור לעצמם את הרקטום, הכנס הזה יחזור גם יחזור ובפעם הבאה שתתקבל תלונה, נוכל להסתפק בנייר טואלט.

רשומה רגילה
ישראמן

ישרא-ספקטרום

אז תגידופגשתם כבר את ישראמן?

בחדר לא גדול במיוחד, אי שם במדינת ישראל, התחוללה בצהרי היום מערכה מרובת נפגעים הקרויה "ועדת השמה". ובקרב מדמם זה נכחו זוג הורים (אשר נשבר להם הזין) וחברי ועדת השמה נכבדים (אשר חיו בסרט).

ובעיצומה של הועדה, חטפה האם קריזה באופן סופי ומוחלט, התרוממה מכסאה ושלפה את הסמרטפון שלה. "אני מתקשרת אליו."

"רגע, חכי שנייה," נרעש האב, "אמרנו שנעשה את זה רק אם…" ואז סתם את פיו כשראה את המבט בעיני בת זוגו. האם חייגה למספר המבוקש תוך שהיא מפנה לחברי הועדה הבעת פנים. סילביו דנטה יעזור לי להמחיש לכם על איזו הבעת פנים אני מדבר:

הבעת פנים של אם שנשבר לה הזין.

הבעת פנים של אם שנשבר לה הזין.

"האמינו לנו שאנו עושים הכל עבור הילד…" אמר יו"ר ועדת ההשמה, "אה… למי את מתקשרת?"

וכרגיל במקרים כאלה, נפער חור בתקרה. ומהחור הגיח, כמו תמיד, ישראמן מיודענו. והישראמן עצבני, יען כי נטרף לו המוח כשהוא רואה פקידים, ובפרט פקידים שאמורים לתת שירות להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

"אוקיי, מה הולך פה?" שאל הישראמן בטון ידידותי, תוך שהוא משמיע רחש מטריד מפרקי אצבעותיו המחפשות צוואר לחנוק.

"מה שקורה כאן," אמרה האם בשלווה, "זה שאנחנו עכשיו בוועדת השמה ונשבר לנו הזין."

"כן, בדרך כלל זה מה שקורה," פסק הישראמן נחרצות, "מה הם אמרו כבר?"

"שהם חושבים את הילד."

"אתם עושים מה?" שאל הישראמן את יו"ר הועדה המבולבל.

"חושבים את הילד!" התעשת היו"ר הנכבד, "כל הזמן חושבים אותו, שמים אותו לנגד עינינו, מנסים לראות איך אנחנו מקדמים את הנושא הזה ואיך אנח…"

"תגיד לי," אמר ישראמן, "היה לך פעם ילד על הרצף?"

"אה… לא, אבל זה לא חלק מדרישות התפק…"

"בקיצר, אתה זיין מוח." חתך אותו ישראמן.

"אל תשכח את הזין שלנו שנשבר," מיהר להזכיר האב.

"בטח הזבלים רוצים שתשאירו אותו עוד פעם בגן טיפולי, נכון?" אמר ישראמן.

"תסלח לי אדוני!" קפץ היו"ר ממקומו, "אבל בגן טיפולי ישנם כל הכלים על מנת לטפל ול…"

"בגן טיפולי יש עוד 6-7 ילדים על הרצף," חתך אותו ישראמן, "שכלואים שם כל היום ולא נחשפים בכלל לילדים עם אינטראקציה נורמלית, תוך כדי שהצוות הטיפולי מתייאש מלכתחילה מללמד אותם דברים בסיסיים שמלמדים בכל גן רגיל, למה הצוות האהבל חושב שהילדים גם אהבלים כמוהם, אז כל מה שהם מלמדים את הילדים המסכנים זה איך להיות יופי של דיירים בדיור מוגן, איפה שהם יעבירו את היום בלהכין סלט ולהתחפש לעציצים שלא יודעים להוציא מילה מהפה."

"מה… אבל… רגע אחד!" צווח היו"ר הנכבד, "מי אתה בכלל?!"

"אני מי שבא לעשות פה סדר, למה שני ההורים פה הרגע הסבירו שנשבר להם הזין מכם ומהגן הטיפולי המסריח שלכם."

"אבל… רק רגע, אדוני!" התרוממה ממקום מושבה הפסיכולוגית המלומדת, שהרי ידוע כי כל הפסיכולוגים הם אכן מלומדים, בעלי טקט ושאינם מוציאים אף דבר שטות מפיהם. "אנחנו מנסים לעבוד בגן הטיפולי בגישה תומכת ומקבלת, לנסות לחבק את האוטיזם…"

"לחבק את מה-זה?!" הישראמן הביט על הפסיכולוגית במבט הבא – אבקש מקפטן פיקארד לעזור לי.

מבט השמור לאנשי מקצוע שמדברים מהתחת.

כמו כן – אנא התעלמו מכל מה שאמרתי מקודם על פסיכולוגים.

"ובכן…" המשיכה הפסיכולוגית, "ללמוד איך להיות סובלני ומחבק כלפי הלקות ו…"

"וואלה," אמר ישראמן, "רוצה שאני אראה לכולם איך אני עושה אוריגמי מהפרצוף שלך? אפשר יהיה לחבק את זה."

מפה לשם, הפגישה לא התקדמה כמצופה מבחינת הועדה, ועד מהרה לא נשאר דבר מהחדרון, הועדה ומחבקי האוטיזם. עבור ישראמן, אשר היה עצבני כי לא היו מוכנים לתת לו כרטיסי חינם לאייקון (וכמובן כי צו ההרחקה היה עדיין בתוקף), זו הייתה דווקא חוויה מתקנת והוא היה בהחלט משועשע מכל העניין. "יש עוד מישהו שאתם רוצים להיכנס בו?" שאל ישראמן את הזוג החביב.

ואכן היו. או-הו, כמה שהיו. ראשונים בתור היו השכנים עם ארבעת הילדים הבריאים לחלוטין, דבר שאכן עיצבן את הזוג החביב שלנו. אין דבר יותר מתסכל מלראות את הילד בן השנתיים של השכנים האנטיפתים מדבר באופן תקין, כשהבן שלך כבר אוטוטו בן שש ועדיין נאבק עם חיבור משפט.

הבא בתור היה כל אדם שאי פעם היה לפני המשפחה בתור (לא משנה איזה תור – כל תור: גן חיות, לונה פארק, שדה תעופה, הכל הולך) והתרעם על כך שהחוצפנים העיזו, שומו שמיים, להשתמש בזכות המוקנית להם בחוק, קרי: כרטיס פטור מתור. "מה זאת אומרת!?", צרח כל אחד ואחד מאנשים אלה, אותם ישראמן מצא ועיצב להם מחדש את הפרצוף, "הרי ידוע כי אם הילד אינו על כיסא גלגלים או מחובר לאינהלטור, הרי שהוא לא נכה בכלל ומי אתה בכלל שתעיז לומר לי מה זה נכות, יא חתיכ…" ובערך בנקודה זו קשר להם ישראמן את הלשון לטחול ובא לציון לגואל.

אחר כך, ביקרו ישראמן והזוג החביב את החוקר המלומד שפירסם איזה מחקר על איזו בדיקת דם שיכולה לאבחן אוטיזם כהרף עין. בהתחלה החוקר לא זכר על מה הם מדברים. אחרי כמה טלטולים אדיבים נזכר החוקר באיזה עיתונאי שאיכשהו שמע ממנו כמה מילים על מציאת גנים שאולי מתישהו יוכלו לסייע לאבחן אוטיזם מתישהו. "חכה רגע," אמר ישראמן וטס דרך התקרה. הוא חזר (דרך חור חדש בתקרה) עם העיתונאי.

"עכשיו תגידו לי, זבלים בני זבלים," הרעים ישראמן, "מישהו מכם אמר שהולכות להיות בדיקות דם פשוטות לאוטיזם. אני כולה רוצה לדעת מי הבן זונה, זה הכל."

"אל תשכח את הזין שנשבר," העירה האם המרוצה.

"אה.. ובכן…" אמר החוקר, "תראה, אנחנו כל הזמן עושים מחקרים…"

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"וכל מחקר דורש, ובכן, לא מעט משאבים וזמן," המשיך החוקר.

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"ולוקח זמן להגיע לתוצאות קונקרטיות בעלות מובהקות סטטיסטית גבוהה," אמר החוקר.

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"ויכול להיות שלפעמים חלק מהתוצאות או הפרמיס של המחקר לא מגיע באופן הכי מדויק למי שצריך להגיע, אתה מבין?" אמר החוקר בחשש.

"ואנחנו מדווחים!" סיכם הכתב.

"בקיצר," אמר ישראמן לחוקר, "מה שאתה אומר לי, שאתה נותן לדביל מהעיתון לצלם אותך מאונן, הדביל מגיע עם מצלמה לא טובה, בכלל לא מצלם את מה שהוא צריך לצלם כי הוא דביל ואתה פשוט נותן לו להמשיך לצלם במקום להעיף אותו קיבינימט ולהפסיק לתת לדבילים לצלם אותך, אבל בגלל שאין לו סבלנות לחכות עד שתגמור הוא פשוט הולך באמצע ומפרסם שאתה עוד רגע אוטוטו גומר בקול תרועה. אני צודק? תגיד לי," המשיך ישראמן, "למה אתה פשוט לא סותם את הפה עד שיש לך משהו קונקרטי יותר מהזין שלך ביד?"

"בא'נה, תראה מה זה!" אמר הכתב הדביל, "פעם ראשונה שמישהו הבין! שיחקת אותה, אח שלי, תאמין לי אתה מה זה…"

"אז תגידו לי," אמר ישראמן להורים אחרי שנפטר מהגופות, "עוד משהו?"

"לא," אמרו ההורים המרוצים, "זה נראה שזה בסדר בינתיים."

"יופי, יופי," אמר ישראמן בשביעות רצון, "בקיצר, ניפגש כשה-DSM ישנו שוב את ההגדרה לאוטיזם. דיר באלק אתם לא קוראים לי, הא?"

הכותב הוא אב לילד על הרצף ונשבר לו הזין.

רשומה רגילה
ישראמן

ישראמן ונקמת הטסק מנג'ר

אז תגידופגשתם כבר את ישראמן?

בבית תכנה עלום שם אך משגשג (הבה נקרא לו" בית התכנה של מייק רו"), נפער ביום בהיר אחד חור בתקרה. ומאותו חור בצבץ לו ישראמן, מיודענו. והישראמן, כרגיל, אינו רגוע והווריד הרגיל מפעפע ברקתו, עת צועק גיבור העל קללה אחר קללה.

עמדו מולו רועדים מהנדסי ומהנדסות התכנה המסורים, והאינסטלטור שבא באותו יום לתקן נזילה בשירותים. תפס ישראמן את אחד האנשים באופן אקראי ואמפתי וצעק עליו "מי הזבל שפיתח את טרמינל 2012?!"

זעק האיש המסכן שאינו יודע כלום, ועל כן ניסה ישראמן לרענן את זכרונו באופן מנומס ודיפלומטי. לאחר כשלוש שיניים, התברר כי מכל האנשים באופן ספייס תפס ישראמן דווקא את האינסטלטור. הוא שוחרר לאחר שהתחייב על ביקורים מהירים ופתיחת סתימות בתעריף נקוב של 150 ש"ח בלבד לביקור (טבין ותקילין).

מיהר ישראמן לפגישת עבודה עם בן הערובה הבא. מקץ כמה זפטות ואיבוד הכרה אחד, ניהל ישראמן דין ודברים עם האומלל הרלוונטי לעצם הדיון.

"תגיד לי," רקק ישראמן את מילותיו, "אתה היית אחראי על הזוועה היא של טרמינל 2012?"

"אדוני, במחילה ממך," בחר המהנדס את מילותיו בקפידה, "אני רק ממלא פקודות, אין טעם להאשים אותי ב…"

"אינעלרבאק, מה נסגר עם המדפסות, תגיד לי?!"

רחש מעורר דאגה עבר בין הקיוביקלים. "נו," המשיך הישראמן, "מה נהיה עם זה?!"

"ובכן…" חכך המהנדס הנכבד בדעתו, "שמה ניסה אדוני לעשות איתחול מחדש?"

"ריסטרט?!" צווח הישראמן, "אתה מנסה למרוח אותי עם הריסטרט המזורגג שלכם? על מי אתה מנסה לעבוד? המדפסות המזורגגות שלכם נעלמות!"

"אדוני, אני מבקש להירגע. אין טעם לצעוק עלי, אני בסך הכל ממלא פקודות."

"חבל שהמדפסת לא ממלאת פקודות. אתה יודע שמכל מי שעובד אצלנו בסוכנות, עלי הפילו להיות הסיסי-אדמין?"

"אתה מתכוון לסיסטם אדמין."

"אני מתכוון לזה שמקבל כל הזמן שטרונגול למה אין לאף אחד זין לחפש איך מפעילים את הטסק מנג'ר."

המהנדס הנכבד נעלב עד עמקי נשמתו, יען כי לא היה ביכולתו להבין כי בעולם חדש ומופלא בו אנו חיים ומתקינים עדכונים שוטפים (ומיד אחריהם מתקינים רולבקים), עדיין קיימים אנשים אשר לא יודעים כיצד להפעיל את הטסק מנג'ר. הוא החל להסביר כי כל אשר עליו לעשות הוא ללחוץ סטרט, ראן, ואז להתחיל להקליד דבר מה באנגלית, עניין אשר כמו תמיד הלחיץ את ישראמן. ההסבר נקטע לאחר שמהנדסת נכבדה אחרת העירה כי אם הטסק מנג'ר נחסם על ידי שקר-כלשהו, הרי שיש בכלל להשתמש בגוף זר ומזיק בשם gpedit.msc ואז לעשות מעשה מגונה כזה או אחר. כאשר ראש קבוצת קשרי לקוחות שאל מדוע לא לעשות קליק ימני על הטסק באר, התעצבן הישראמן באופן סופי ומוחלט.

"קיבינימט איתכם, זבלים בני זבלים. למה אתם עושים את זה?"

הביטו עליו המהנדסים, הבודקים והמאפיינים. גם האינסטלטור.

"אתם והכושלאימא שלכם ידעתם שהמדפסות המזורגגות האלה לא עובדות. אתם ידעתם שוינדוז ME זה חרא של דבר. אתם ידעתם שהוינדוס 8 הופך את היוזר שלך לטמפורארי כל שלושה חודשים…"

"חודשיים," מלמל מהנדס מיואש מהקצה השני של האופן ספייס.

"אתם ידעתם שאאוטלוק 2003 עף כשעושים ביטול שלח/קבל. אתם ידעתם שקבצי PST הולכים קיבינימט כמו קלקר ששפכו עליו אצטון ברגע שהם מגיעים לגודל בינוני שלא צריך להזיז לאף אחד, וידעתם גם שאף אחד לא יבין איך להשתמש עם ה-scanpst המחורבן הזה. תגיד לי," תפס ישראמן מהנדס אקראי ואומלל, "היית נותן scanpst לסבתא שלך?"

"וואללה, בחיים לא," מלמל המסכן.

"אז למה אתה נותן לי אותו?!" הרעים ישראמן, "מה אנחנו, בדייט? רבאק איתכם, אתם הרי ידעתם שעדכון לוינדוז 10 יתקע את המחשב לזמן ארוך ועדיין דחפתם אותו לכל העולם ואשתו, כמו איזה קבוצה של מתרימים לעמותה חרדית שדופקים לך כל יום באופן קבוע על הדלת בין שתיים לארבע ומצפים שייתרמו להם ואחרי כך יניחו איתם תפילין ועוד שנגיד אחר כך תודה כמו זומבים*. אתם ידעתם שאנשים מתים על תפריט 'התחל', מה שלא הפריע לכם להעיף אותו ב-8 ואז להחזיר אותו ב-10, כאילו אתם איזה כלב שמתעקש לאכול קקי של חתולים** למרות שאומרים לדביל שלא יעשה את זה כי זה דבילי ואז רגע אחרי זה, כשהוא משלשל, הוא מבין מה הוא לא היה אמור לעשות, אבל מה הוא אמור לומר לך עכשיו? הוא פאקינג כלב! ועוד לא התחלתי לדבר על אקספלורר, מסך כחול והמדיה פלייר המזורגג הזה. תגידו לי, שרמוטות… יש פה דביל אחד שמשתמש בחרא הזה ולא ב-VLC כמו כל אדם נורמלי?!"

האינסטלטור הרים את היד.

"תוריד, תוריד," אמר ישראמן, "אני צריך אותך, יש לי סתימה בבית."

הוריד.

המהנדס הראשון כחכך בגרונו. "סלח לי, ערס רב עוצמה," מלמל, "אבל זה לא רק אנחנו. גם ללינוקס יש בעיות, וגם לאפל, וחוץ מזה…"

"נכון מאוד," אמר ישראמן, "אני רוצה לראות את הבן זונה שאמר לעצמו 'ואוווווו, להקיש פקודות בטרמינל עושה לי רטוב בין הרגליים, וזה גם כל כך מתקדם ומגניב כי השנה אצלי בראש היא עדיין 1975!' או את הדביל שהחזיק אייפון ביד וקיבל אורגזמה כפולה כשגילה שאין שם מקום לכרטיס הרחבה או כשביקשו ממנו להחליף את הכבל חשמל ואת האזניות, ואז החליטו להעיף בכלל את האזניות. אבל הזבלים האלה לא פה, ואתם… מה אני אגיד לכם, יש לכם דימוי אליטיסטי יותר. אתם פשוט הרבה יותר מעצבנים."

שלף הישראמן את רובה הלייזר האימתני שלו ולחץ על ההדק. הרובה לא ירה. הוא לחץ שוב. לא ירה. המהנדס הראשון יעץ לו להפעיל את הרובה מחדש. השני ייצב את משקפיו על אפו וטען כי יש להתקין עדכון תכנה מסוים יען כי זו בעיה ידועה. אבל הם לא הצליחו לחבר את את הרובה למחשב בעזרת כבל הרשת, אז הם ניסו לחברו באמצעות כבל USB, מה שהיווה מעט בעיה מכיוון שדרייבר לחיבור USB עבור סוג הרובה הספציפי הזה לא היה בנמצא. על כן ישבו המהנדסים המסורים ומצאו פיתרון קוד פתוח, אשר כדי ליישמו יש לעשות שימוש בשתי ספריות אותן יש לקמפל ולבנות בסביבה הלוקאלית של הרובה. על כן ישבו ועמלו צוות המהנדסים (ביחד עם האינסטלטור) על מנת להתקין פלטפורמת עדכונים מבוססת OPKG על לוח האם המסויים של הדגם הזה של הרובה. הם נתקלו עד מהירה בבעיה בלינקייג', על כן אץ רץ אחד המהנדסים לבקש התייעצות מעמיתו אשר היה מומחה באסמבלי, מכיוון ש… בואו נודה בעובדות, אף אחד לא באמת מבין אסמבלי. המסקנה של צוות המפתחים המסור הייתה כי ירי ברובה הזה הינו פיצ'ר שעדיין אינו נתמך ויש לחכות לגירסה הבאה.

הנהן ישראמן בהבנה, ושבר לכולם את המפרקת.

תאמינו לי – אין כמו פיתרון אנאלוגי.

דברי הסבר: במקום עבודתי עברנו לאחרונה שדרוג טכנולוגי משמעותי מבוסס הטמעת שרת בענן. אני אחראי על מערכות המידע. חוויתי השבוע בערך כל תקלה אפשרית שהיה אפשר לחוות, למרות הצוות המסור שעבד על המעבר והשידרוג. רוב הבעיות נבעו מתקלות של מייקרוסופט (הו, מדפסות הרשת הארורות!) שאני פשוט לא מצליח להבין למה הן לעולם לא נפתרות וצריכות להגיע באופן כל כך מייאש ללקוחות הקצה. התוצאה היא הוצאת קיטור… וקאמבק לישראמן.

*אני נשבע לכם בהן צדק שזה התרחש בביתנו תקופה מסוימת. זה הסתיים כשהפסקתי להיות מנומס.

** כמו הכלב שלנו. עדיין מתפלק לו.

רשומה רגילה
הומור, כללי

המדריך לרוצח האדיב

אזרח מודאג: הלו, משטרה?

משטרה: כן.

אזרח מודאג: שלום, רציתי לדווח בהקדם האפשרי על הרצח אותו אני עומד לבצע.

משטרה: כן הבנסליחה?

אזרח מודאג: זה בסדר, סלחתי.

משטרה: רגע אחד… אדוני עומד לבצע רצח?

אזרח מודאג: בוודאי, וכמו כל אזרח אחראי אני מדווח. חוק זה חוק.

משטרה: זו בדיחה?

אזרח מודאג: חס ושלום. אני לא מתבדח לעולם על עיסוקי.

משטרה: אתה עשית את זה יותר מפעם אחת?

אזרח מודאג: בוודאי, למה לקטוע רצף הצלחות? כשהולך אז הולך, ככה אבא שלי תמיד היה אומר.

משטרה: אני מצטער, אני לא רואה את ההיגיון בכל השיחה הזו. למה שרוצח יתריע לפני שהוא רוצח?

אזרח מודאג: כי אני ממש בלחץ היום ונתקעתי בדואר. אתה יודע איך זה.

משטרה: ספר לי על זה, לפעמים התור כל כך ארוך שבא לי לתקוע כדור לפקידה.

אזרח מודאג: יפה, אז אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר!

משטרה: אתה חוזר לשם כדי לרצוח?

אזרח מודאג: לחזור לדואר? אלוהים, זה משהו שלא הייתי מאחל לגרועים שבשונאיי. מדובר בשכנה שלי.

משטרה: אתה הולך לרצוח את השכנה שלך?

אזרח מודאג: בדיוק, ואני מתריע לכם בצורה מסודרת. אני מקווה שהכל רשום אצלכם.

משטרה: מה תהיה סיבת הרצח?

אזרח מודאג: עוד לא החלטתי. בעיקרון אני נתקל בה מדי בוקר והסיבה משתנה. סבירות גבוהה שזה יכול להיות ה"בוקר טווווב!" המתנגן הזה שלה שמשחרר אצלי את המפלצת. אתה יודע, נשים.

משטרה: כן כן, אני רושם.

אזרח מודאג: בפעם הקודמת זו היתה אישתי. החיוך שלה עיצבן אותי.

משטרה: אתה רצחת את אישתך?

אזרח מודאג: אל תדאג. נעצרתי, נשפטתי, שילמתי את חובי לחברה. הכל מתועד. היום אני אדם נקי, אזרח נורמטיבי משלם מיסים.

משטרה: כמה נורמטיבי יכול להיות מישהו שרצח את אשתו?

אזרח מודאג: נורמטיבי בערך כמו זה שניכה לו שליש.

משטרה: כן, תכל'ס.

אזרח מודאג: בקיצר, אל תדאגו. הכל מתועד ומאורגן. כבר סגרתי את כל עניני הפתוחים. קניתי אפילו משקפיים חדשות, משהו אופנתי במיוחד.

משטרה: למה?

אזרח מודאג: זה נותן לי מראה יותר אביב 2016 מחד, ופסיכופתי מאידך.

משטרה: אה, ברור.

אזרח מודאג: למה מה אני, ישי שליסל? תאמין לי, הייתי רוצח את מי שמכר לו את המשקפיים.

משטרה: כן, זה נשמע שאתה כבר מתורגל בזה.

אזרח מודאג: רושם ראשוני זה הכל בחיים, זה מה שאבא תמיד היה אומר.

משטרה: אבא שלך איש חכם.

אזרח מודאג: כן, אדם משכמו ומעלה. עבד קשה, הקים משפחה למופת. כל מה שאני יודע – זה ממנו.

משטרה: הוא באמת עשה עבודה טובה.

אזרח מודאג: אז מה סגרנו?

משטרה: כרגיל – אתה אורב לשכנה המסכנה שלך, שוחט אותה בגלל סיבה הזויה ככל שתמצא, אנחנו נתפוס אותך באיחור למרות שכל הסימנים היו מראש

אזרח מודאג: שליסל, הא? כל הכבוד לכם, רואים שאתם מתורגלים.

משטרה: כן, תודה. אח"כ אנחנו נעצור אותך ואתה תוכל לומר לעיתונאים מה שבא לך.

אזרח מודאג: כן, זה באמת יפה מצידכם. אני מתלבט בין "כלהנשיםזונותצריךלהרוגאתכולן" לבין "אויאוימהעשיתיאנימהזהמצטערלאידעתי". אני יכול גם ללכלך על הומואים, אבל זה לא יהיה רלוונטי. חשבתי ללכלך קצת על אבא, אתה יודע. עיתונאים אוכלים הכל.

משטרה: ללכלך ככה על אבא? אחרי שהקים משפחה למופת?

אזרח מודאג: צודק. חוץ מזה, אם היה לי פאק בחינוך זה בטוח הגיע מאימא. זונה כמו כולן, צריך להר… אה תראה, זה כבר בא לי טבעי. יאללה, סגרנו על הגרסה הזאת.

משטרה: שיהיה בהצלחה!

אזרח מודאג: על לא דבר.

משטרה: אה, ועוד משהו – כל מה שסגרנו עכשיו אתה צריך לשלוח חתום בפקס.

אזרח מודאג: צודק, חוק זה חוק. מה זה פהסדום?

(נכתב בהשראת "הספורט הלאומי" מאת אפריים קישון, הגדול מכולם)

רשומה רגילה
סיפורים

בן כלאיים (סיפור)

מי מכם היה פעם קורבן לבריונות?
אני הייתי.

ישנם דברים שאתה מהרהר בהם מדי פעם. הם קרו בעבר. השלמת איתם. יכולת אולי להגיב יותר טוב, אולי להתמודד אחרת. אבל זה כבר לא בשליטתך, ומאז אתה מנסה לחיות את חייך בהווה במקום לשקוע בעבר. אבל העבר עדיין שם. ומה שהרגשת אז לא נעלם, אלא ממשיך להתבשל לאיטו בנפשך והופך בהדרגה לרגש מטריד המחכה להתפרץ ברגע הנכון.

יום אחד נוחת אצלי מייל ממארגני כנס "מאורות 2015" (קרן לנדסמן ואהוד מיימון החכמים מכל אדם). המייל נשלח למעשה לקבוצה של כותבים בז'אנר ותוכנו היה בקשה לכתוב סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס. נושא הפרויקט: "קץ הילדות". הזירה בה הסיפורים אמורים להתרחש הייתה מעין בית ספר בחלל. כל מחבר התבקש לתרום סיפור כמיטב דמיונו וחזונו.

החזון שלי היה זעם.

נחזור כ-25 שנה אחורה: בי"ס יסודי. תקופה אומללה עבורי. הייתי קורבן לבריונות מתמשכת. נקודת השיא (אולי, בעצם, השפל) שלה הייתה כליאתי בכיתה לפרק זמן של כחצי שעה. אולי יותר. קשה לי לזכור. הדחקתי, מן הסתם. הייתי מאוד רוצה לומר שזה משהו שכיום לא מטריד אותי במיוחד. הבעיה היא ש-25 שנה אחר כך מבקשים ממני לכתוב סיפור שמתרחש בבי"ס, והדבר הראשון שקופץ לי לראש זה לכתוב סיפור על בריונים הכולאים נער חסר ישע ודחוי חברתית. כן, ברור שהתגברתי.

חזרתי הביתה מהעבודה. בישרתי למלכת היופי שאני הולך לכתוב סיפור למאורות.

היא: "אחלה, על מה הסיפור?"
הוא: "זה צריך להתרחש בבי"ס בחלל. מה דעתך שאני אכתוב סיפור על…"
(הוא והיא ביחד): "…התעללות בבי"ס!"
היא: "אולי תכתוב על מה שקרה לך בבי"ס יסודי?"
הוא: "אה… כן, אפשר. לא חשבתי על זה. בכלל."

זה היה יכול להסתיים בזה, אבל סימכו על מלכת היופי שתספק לי אתגרים.

אתם מבינים, את הבקשה לסיפור קיבלתי ב-7/9. ב-30/7 , בסך הכל כחודש לפני, התרחש הרצח במצעד הגאווה.

הוא: "את… רוצה שאעשה מה?"
היא: "שתתייחס בסיפור לרצח של שירה בנקי."
הוא: "סליחה?"
היא: "אתה הולך לכתוב סיפור על שינאת האחר. הרצח במצעד הגאווה חייב להיכנס לסיפור הזה, אתה לא מבין?"
הוא: "אבל…"
היא: "זה נושא חשוב. זה קרה ממש עכשיו. זה אקטואלי. כולם מדברים על זה. מה הטעם לכתוב על עולמות דמיוניים אם לא משתמשים בהם כדי לבקר מציאות עכשווית?"
הוא: "אבל…"
היא: "ותגיד, איפה הכנס הזה יהיה בכלל?"
הוא: "ירושלים."
היא: "נו? גם הרצח היה בירושלים. אם תכתוב על הרצח והסיפור יתפרסם בכנס בירושלים, תהיה בזה סימליות מסויימת. אתה לא חושב?"

נגמרו לי התירוצים.

התחלתי לכתוב וזה היה לא קל. עם החוויה האישית שלי כבר השלמתי (בערך). אבל, קיבינימט, איך כותבים סיפור מדע בדיוני על פשעי שינאה והומופוביה בישראל של 2015? ואיך אני אמור לכתוב אותו טוב?

אז ניסיתי. האתגר העיקרי היה לחבר בין שני הסיפורים בצורה משכנעת ומנומקת. המשוב שחזר על עצמו מקוראי הבטא, היה שהסיפור על הנערה פשוט לא משתלב ונראה מודבק. מי שראה את הסיפור בגירסתו הראשונית, יוכל לזהות את השינויים הרבים שקו העלילה הזה עבר, עד שהסיפור הפך למהודק. אני חושב שזה עשה לסיפור רק טוב.

הסיפור, בבסיסו, מונע ע"י תחושה עמוקה של זעם. לא רק כלפי המתעללים, אלא גם כלפי אוזלת היד של המערכת. בין אם זו הנהלת בית ספר שלא מעיפה את הבריונים לקיבינימט, או משטרה שנותנת להומופוב רצחני להתקרב למצעד גאווה עם סכין. אני מקווה שזה חילחל לסיפור. אלוהים יודע שזה מה שאני הרגשתי בזמן הכתיבה.

ישנם כמה דברים שלמדתי בתהליך הכתיבה: קודם כל, כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי כיצד אסיים את הסיפור, וזה עלה לי בחודש של עיכוב. בהתחלה קראתי לזה "מחסום כתיבה", אבל כיום אני מבין שזה לא היה מחסום כתיבה, אלא פשוט חלק מתהליך הכתיבה הטבעי שלי: אני חייב לדעת איך יסתיים הסיפור כשאני ניגש לכתוב. כשהבנתי את שורש הבעיה והחלטתי על אופן סיום העלילה, הבעיה נפתרה. לפחות שני כותבים שאני מעריץ מתנהלים ככה, אז אני מניח שאני בחברה טובה.

דבר שני: קוראי בטא, קוראי בטא, קוראי בטא. הסיפור הוגש במסגרת סדנת מדע בדיוני ופנטזיה של רוני גלבפיש ועמד בפני שחיטה מסיבית של כל המשתתפים. זה עשה לו רק טוב, וממש הקפיץ אותו בכמה רמות. בנוסף, הראיתי אותו לכמה אנשים מחוץ לסדנה. ענבר ועדו – אתם קוראי בטא (ואנשים!) יקרים. תודה.

אני חייב להודות בפעם המי יודע כמה למנטורית הקבועה שלי, רוני גלבפיש, אשר העמידה לרשותי סדנת כתיבה שלמה כפלטפורמה לביקורת על הסיפור ונתנה לי, כרגיל, עצות מאלפות. תודתי הניצחית לאהוד מיימון אשר (כמו ב"משותקת") ערך אותו ללא רחם והראה לי איפה אני נופל (בתקווה שלא אפול שוב). מוסר השכל: אם לא תיעזר באנשים חכמים ממך, אתה פשוט לא תגיע לשום מקום.

את הסיפור הזה היה לי קשה לכתוב, בעיקר בגלל שכתבתי אותו בהשראת אירועים אמיתיים. אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לכתוב סיפור כזה שוב.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

באתר של כנס "מאורות 2015" – ממש כאן.

רשומה רגילה
הוא והיא, כללי

עוד רסיסים מאיטליה

(בהמשך לפוסט הקודם אודות חופשתינו בארץ המגף)

הוא, גמדה ומדוזה

גמדה: אבא, אני לא נכנסת למים! אני מפחדת שיגיעו מדוזות!

הוא: אל תדאגי, מתוקה, זה לא יקרה. הן יודעות כמה יקר פה.

הוא, היא ושופט

הוא: מאמי, אני צריך שנייה ללכת.

היא: אתה לא הולך לאף מקום. אין מצב שאני משתלטת על הגמדים לבדי.

הוא: אז מה אני אעשה?

היא: במים.

הוא: ומה אני אגיד לשופט?

היא: צודק, אולי זה באמת לא רעיון כל כך טוב.

הוא: עזבי, מאוחר מדי. העיקר שקיבלתי ממך אישור.

היא: אבל האישור שלי לא יספיק לשופט!

הוא: מה פתאום? בטוח שזה יספיק.

היא: נראה לך?

הוא: ברור! תאמיני לי, אם שופטים היו צריכים להתוודות על כל הפעמים שהם קיבלו אישור מהאישה, הם היו צריכים להחליף מקומות עם הנאשם.

הוא, היא ומטוס

היא: מאמי, תראה את המטוס באופק, מעל הים!

הוא: כן, הוא מפזר איזה עשן מוזר.

היא: נכון. מה נראה לך?

הוא: הוא בטח מחפש את קארי גרנט.

הוא, היא וציפורים

(מלכת היופי והגמדים מתלהבים מציפורים ליד מתקני השעשועים לילדים על החוף)

היא: תראו את הציפורים, חמודים!

הוא: עזבי, נשמה, הן בטח מתכוננות למתקפה.

(כן, היו לי יותר מדי פלאשבקים להיצ'קוק בטיול הזה)

הוא וביטוח

(ארוחת צהריים בונציה. פתאום שיחת טלפון ממס' 072-228-2022)

הוא: שלום?

טלפון: זה המתוסכל?

הוא: מי זה?

טלפון: מדברת XXX מ"עוגנים ישיר". אנחנו…

הוא: אני באיטליה, ואתם חוצפנים. עוד פעם אחת את מתקשרת אלי, אני שוחט אותך, חונק את בעלך ושורף לך את הילדים.

(מנתק)

מצטער, ברסיס הזה אין שום קומדיה. רק אפיסת כוחות מול הדבר הזה שנקרא "הספאם הטלפוני הנבזי והבלתי פוסק של חברות ביטוח".

הוא, היא וז'אקט

היא: בוא נקנה כאן ז'אקט!

הוא: נראה לך? אין להם לא ז'אקט מטריקס ולא ז'אקט ספייק.

(בסוף קנינו. לשנינו.)

היא: אני לא מאמינה שקנינו אותם! נהיה הכי יפים בעיר!

הוא: וגם הכי עניים.

הבלדה על פורטוגרוארו

בבוקר חם, בבוקר לח
יצאו הארבעה בסח
לראות, לנשום וגם לטעום
את העיירה החלומית במזרח
עליה חלמו, עליה שרו
ושם העיירה: פורטוגרוארו
הם יצאו נלהבים, מצוידים ללא דופי
המתוסכל, גמד, גמדה ומלכת יופי.

הם הגיעו לעיירה בטקסי הנאמן
("אני אאסוף אתכם מאותו המקום – ובזמן!")
יצאו מהרכב, שאפו אויר הרים צלול
וביחד, בהתלהבות – פצחו במסלול.

מהעיירה הציורית הם נפעמו,
ממי הנהר טעמו,
טיילו, הסתובבו והצטלמו.
העיירה הייתה שקטה, וזה נראה להם קצת מוזר
אך דבר את רוחם הנלהבת לא שבר
לבסוף, כשהבטן מקרקרת
מיהרו הארבעה לארוחה איטלקית מפוארת.

אך אבוי,
מה קרה? שוד ושבר!
בשתיים בצהריים
העיירה הארורה
סגורה מכל עבר!

מקום מוזר ושטני
המתוסכל לא הכיר, לא ידע
כי החנויות והמסעדות ייפתחו אולי בפאקינג ארבע!
"אבוי!", זעק המתוסכל
"חמס!", בכתה מלכת היופי
אלוהים, מדוע זה בראת מקום מלא סבל ללא מזור?
הארבעה לא ראו מקום כה נורא
מאז נורמנדי, המתלה ובופור.

גורלם נחרץ,
עתידם אבוד,
חלום הארוחה הלך לאיבוד
לטקסי נכנסו,
בנסיעה בכו
עד שגרונותיהם ניחרו
וזו הייתה בלדת הדמים על פורטוגרוארו.
קיבינימט.

מוסר השכל

בעיירות הקטנות והציוריות באיטליה, הכל סגור. החנויות נפתחות רק בערב. מסעדות מגישות צהריים, אך נסגרות בשתיים ונפתחות בערב מחדש. רצוי לבדוק לפני.

קיבינימט.

רשומה רגילה