הוא והיא

הוא והיא #36

היא: אוף. כל השעונים בבית מאחרים.

הוא: מה, כולם?

היא: צריך לכוון אותם.

הוא: זה לא יעזור. יש לנו דליפת זמן.

(פאוזה)

הוא: דליפה.

(פאוזה)

הוא: הזמן שלנו דולף. אוזל. בגלל זה אנחנו מאחרים לכל מקום ומפספסים הרבה דברים.

היא: בגלל הזמן.

הוא: שדולף.

היא: אה.

הוא: צריך לבדוק את זה.

היא: את הזמן שדולף?

הוא: דולף? הצחקת אותי. זה חתיכת שפך. האימאימא של האקסון ולדז של כל הזמן שאי פעם נזל והלך קיבינימט.

היא: וואללה.

הוא: מזל ששמת לב.

היא: יש עוד דברים שאני צריכה לשים לב אליהם?

הוא: יש איטיות באינטרנט?

היא: כן, לפעמים היוטיוב נתקע לילדים.

הוא: אז גם האינטרנט נוזל.

היא: באמת ראיתי לפני כמה ימים כתם של פייסבוק על הריצפה.

הוא: אמרתי לך שאסור לזלזל בדברים האלה.

היא: היה שם גם קצת ויקיפדיה, יוטיוב, כמה טורנטים

הוא: זה בלאגן נוראי.

היא: גם פורנו היה שם.

הוא: זה מהשכנים.

היא: מהשכנים.

הוא: בטח גם להם נוזל. זה מתערבב.

היא: עוד משהו שצריך לדעת?

הוא: רשימת המשימות שאת נותנת לי מדי פעם?

היא: כן

הוא: גם היא נוזלת.

היא: בוודאי שהיא נוזלת.

הוא: הנה תראי – היא ריקה לגמרי ולא הספקתי לעשות כלום. תצטרכי להכין לי חדשה.

היא: במקום מה שנזל.

הוא: רגע, זה לא מספיק טוב.

היא: צפיתי שזה לא יספיק.

הוא: הממ… מה שאני הכי צריך זה זמן כדי לתקן את הכל, אבל הזמן כידוע דולף.

היא: בוודאי, זה הרי הוכח אמפירית.

הוא: הדרך היחידה שאוכל להתמודד עם זה

היא: קדימה, תגיד את זה, מאמי.

הוא: היא אם תתני לי עוד זמן בזה שתעזבי אותי כמה ימים, בזמן שאני הולך להיכנס לעובי הקורה ולרדת למחתרת.

היא: הו, זה חייב להיות הפיתרון!

הוא: ידעתי שתסכימי איתי.

היא: אבל איך אוכל ליצור איתך קשר כשתהיה שקוע כל כך בעומק המשימה?

הוא: את לא תוכלי. זו תהיה מחתרת כל כך עמוקה כל כך סודית, שמוסתרת מתחת לעוד שתי מחתרות נוספות שחותרות תחתיה בחתירה מתמדת עטופת תחרה מחתרתית.

היא: תחרה?

הוא: להסוואה.

היא: נשמע כמו מחתרת ללא מתחרים.

הוא: הקורה שאני צריך להיכנס לעובי שלה נמצאת מאוד עמוק.

היא: גם הדליפה.

הוא: שפך, מאמי, שפך.

היא: בוודאי, חבל על כל טיפה.

הוא: מצוין. עוד משהו לפני שאני יורד למחתרת?

היא: תתחיל לעזור לי להכין את הבית לחג או שבאמת תצטרך לרדת למחתרת.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
כללי

רסיסים מזקינטוס 2017

עבדכם הנאמן ומשפחתו שוהים כרגע בחופשה בזקינטוס. להלן סיכום אקראי.

זקינטוס

זקינטוס הוא אי יווני מקסים הממוקם בקצה המערבי ביותר של יוון. או המזרחי. כנראה. נראה לי. תהרגו אותי, אין לי מושג. עלינו על מטוס ופתאום הגענו. קסם.

אוכלוסיית האי נאמדת בכאיןלימושג. התל"ג הוא לאאכפתלי. ענפי הגידול העיקריים כאן הם יין, זיתים, שאנטי והרבה יותר מדי בריטים עם בירה ביד שהחליטו לבלות כאן את חופשת הקיץ שלהם כי נמאס להם מטארדיסים. ואכן, במשך הימים האחרונים לא נתקלנו כאן בטארדיס אחד מחורבן.

מוזיאון

היא: יש פה מוזיאון ימי!

הוא: אחלה!

היא: עם דגמים מושלמים ונדירים של ספינות!

הוא: אחלה!

היא: ומוצגים מרתקים מההיסטוריה הימית של זקינטוס!

הוא: אחלה!

היא: אבל אסור לעלות.

הוא: אה.

היא: או לגעת. או להתקרב. או לדבר. או לצלם.

הוא: אז אין מוזיאון ימי.

היא: אין מוזיאון ימי.

אווירה

יש בזקינטוס אווירה מיוחדת, ואני אומר את זה בלי ציניות. קשה לי להסביר מה האווירה הזו בדיוק. אנחנו כאן כבר פעם שנייה (הפעם הראשונה לפני 3 שנים) ואפשר לומר שהתאהבנו במקום. המקום הזה עושה טוב לגמדון, בעיקר מהבחינה שהוא לא מפסיק לדבר מהרגע שהגענו לכאן.

גרגולים

היא: מה זה הגרגולים הזה שהילדה פתאום מדברת איתי עליהם עכשיו?

הוא: מה, לא ראית את הגרגולים?

היא: לא.

הוא: זו סדרת פנטסיה מצוירת של דיסני מהניינטיז. הגרגולים הם שבט של חיות קסומות שמגינות על טירה של שבט סקוטי בתחילת המילניום ו… באמת לא ראית את זה אף פעם?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מישהו מהשבט בוגד בהם ומסגיר את הטירה לאויב. האויבים לוקחים בשבי את בני האדם ומשמידים את רוב הגרגולים ורק קומץ מהם נשאר. על הקומץ הזה מוטל כיש… רגע, באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מוטל עליהם כישוף שהם יהפכו לאבן עד אשר הטירה תעלה מעל העננים. אחרי אלף שנים מישהו מצליח להסיר את הכישוף ואז הענינים מתחילים להסתבך.

היא: אה.

הוא: באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: נשמע שהיו לך דברים חשובים יותר לעשות כשהיית בגיל הטיפשעשרה.

היא: נו שיט, שרלוק.

שריפה

זה באמת לא מצחיק – יש גל הצתות בזקינטוס. כבר כמה ימים הרשויות מכבות שריפה אחת, רק כדי להתמודד עם הבאה בתור. החשד נופל על כנופיית מציתים שמנסה להשיג משהו לא ברור. כנראה הפעלת לחץ על הרשויות בנושא פוליטי כזה או אחר, והקורבן הוא היער ובעלי החיים.

הם דווקא מנסים להרגיע אותנו, התיירים, לאור הלהבות שחלקן אף בוערות על ההר המשקיף על המלון שלנו. הייתי מאוד רגוע כשמסוק הכיבוי הראשון חלף מעל ראשי. הייתי רגוע שבעתיים כשעוד כמה הגיעו אחריו. בנגלה הרביעית של המסוקים הרגשתי בטוח להפליא, והרגשת הביטחון האישי שלי לא פסקה גם במהלך הלילה כשרעש הרוטורים המשיך לחגוג, ואפשר היה לראות אינפרנו מרהיב של להבות על ההר. ממש "לילה על הר קרח" מודל זקינטוס 2017.

העובדה שקראתי את הנערה עם כל המתנות (סיימתי! וואהו!) השתלבה היטב באווירה האפוקליפטית המרגיעה הזו, אם כי חוויתי טלטלה ריגשית מסויימת כשהיה נדמה לי כי גל הלהבות הבריח לכיווננו עדר זומבים רעבים. הם כנראה רצו להשתכשך בבריכה אבל היה מעט קשה להבינם, כנראה (ואני אומר זאת בזהירות) מהסיבה שאיריס בוסקו לא הייתה כאן כדי לתרגם.

עוד גרגולים

הוא: תקשיבי, ביקשתי מהקהילה שימצאו לי פרקים מדובבים של הגרגולים כדי להנגיש את הסדרה לילדה, והייתה ממש התגייסות! זה היה נפלא! אף אחד עדיין לא מצא כלום, אבל אני בטוח שמישהו ימצא משהו! זה יהיה מדהים! הקהילה זה דבר אדיר, אני אומר לך, אדיר!

היא: אה. תזכיר לי מה זה הגרגולים הזה?

הלמי'ס

הלמי'ס הוא מוזיאון המוקדש למערכת האקולוגית המרתקת של זקינטוס. הוא אמנם לא גדול במיוחד, וממוקם בעיירה נידחת לצערי, אבל יש בו מגוון רחב של מוצגים (מפוחלצים וכיו"ב) מעולם החי והצומח של האי: קונכיות, שבלולים, דגים, צבים, ציפורים, חרקים, חרקים, חרקים והרבה חרקים. פרפרים, עשים והרבה יותר מדי ג'וקים מכפי שבא לכם לראות.

בנוסף למוצגים מהאי עצמו, יש לא מעט מוצגים מרחבי העולם על מנת להשלים את התמונה.

המוזיאון הוקם כיוזמה פרטית על רקע אמירה אקולוגית: הצהרת כוונות על מחויבות האדם לשמירה על האיזון האקולוגי בסביבה בה הוא חי, ובפרט במקום כמו זקינטוס המהווה שמורת טבע אחרונה לזנים מסויימים של בעלי חיים (בעיקר צבי ים מזן מאוד ספציפי) העומדים בפני סכנת הכחדה.

כנסייה

הוא: הממ… מחר יום ראשון.

היא: אז?

הוא: אז יש מצב שהרבה מקומות יהיו סגורים.

היא: אז… מה עושים?

הוא: איך שאני מסיים להניח תפילין אני הולך לכנסייה. שמעתי שיש שם אחלה מיסה שבעולם.

היא: לא איכפת לי, כל עוד זה מרחיק אותך מכאן.

פרצוף

"פהצוף," אומר הגמדון. לא עוברות שתי שניות ושוב: "פהצוף."

קנינו לו מחזיק מפתחות קטן שראה בחנות. זו כרית קטנה ומרופדת, בצורת הסמיילי הצוחק עד דמעות מהווטסאפ. הוא אוהב את זה עד מאוד וקורא לו "פהצוף." קשה לו עדיין להגות את הריש, אבל הוא קשור מאוד לאובייקט הצהוב והמרופד.

הוא איבד אותו כשהיינו במוזיאון. הוא שם לב לכך כשישבנו במסעדה המשקיפה על כל האי. הוא רצה לאכול פיצה, המאכל היחיד בזמן האחרון שהוא מסכים לאכול כשהוא מחוץ לבית. רגע לאחר שהזמנו את האוכל הוא ביקש את ה"פהצוף". ואז שמנו לב שהלך לאיבוד.

"שכחתי את הפהצוף," מלמל הגמדון, "שכחתי במוזיאון."

"נכון, חמוד," אמרנו, "זה מה שקורה כשלא שמים לב."

לך תחזור עכשיו למוזיאון (שנסגר כבר) ותשכנע מישהו שיפתח לך כדי שתתחיל לחפש את הבובה של הילד שלך.

"בוא נחזוא למוזיאון," אמר הגמדון, "שכחתי את הפהצוף שלי." הוא מצליח להגות חית, אבל לא ריש.

והוא ממשיך לבקש ולהתחנן, ואנו עומדים מולו חסרי אונים. הוא צריך ללמוד להיות יותר אחראי, יותר בוגר. הוא כבר בן שש, והוא התקדם כל כך הרבה בשנה האחרונה, ומדבר יותר, ועושה יותר, ומתקשר יותר והכל הרבה יותר, ועדיין קשה לראות אותו מפגין תחושת אבדן שוברת לב כל כך על בובה.

שמנו פעמינו לכיוון המוזיאון לאחר שסיימנו במסעדה. המוזיאון נסגר כבר, אבל מולו נקבעה נקודת האיסוף של המונית שבאה לאסוף אותנו. עשינו קצת עיקופים וטיולים בסימטאות העיירה הקטנטונת הזו, ולבסוף מצאנו עצמנו בחזרה מול שער המוזיאון הנעול.

על השער, מחייך חיוך רחב ודומע, נמצא הפהצוף. האישה החביבה שקיבלה את פנינו במוזיאון מקודם מצאה את הבובה ותלתה על השער כשנעלה אותו, כנראה בתקווה שנחזור לשם כשנשים לב לאבידה.

"פהצוף! הפהצוף שלי!" הוא צוהל.

החיוך שלך, ילד מתוק שלי.

חום

היא: ממש חם בקומה שלנו במלון.

הוא: אנחנו נמצא את החום הזה ונשמיד אותו ואת בני בריתו, בי נשבעתי!

(פאוזה)

הוא: אני… לא עשיתי את זה כמו שצריך, נכון?

WI-FI

אוקיי, זה כבר ממש לא מצחיק. השריפה פגעה במתקן תקשורת כלשהו שהשבית את חיבור האינטרנט לאי. רוב האי (85%) מרושת בווייפיי הניתן לרכישה לתקופות זמן קצובות, ועכשיו הוא נפל. אנחנו חיים על החבילה הסלולרית ומרגישים את תחילתה של אנרכיה. המממ… מצד שני, אני אשכרה מצליח להתרכז בכתיבת הפוסט הזה. היי, מה זו הפרודוקטיביות הפתאומית הזו? לכי מכאן, את לא רצויה!

כשהתייצבתי בדלפק המלון כדי לרדת לשורש הבעייה והשלכותיה, נרשמה אי נוחות מסויימת.

פקידה: אתה מבין, יש גל שריפות באי.

הוא: אני יודע. האם זה קשור לווייפיי שהלך?

פקידה: השריפות פגעו במתקני תקשורת, בנוסף לזה שנשרפו פה חורשות שלמות.

הוא: מתי נראה לך שיחזור האינטרנט?

פקידה: ובכן… אני לא ממש יודעת. הרשויות מנסות להשתלט על הלהבות, זה נראה שאנו עומדים מול כנופיית מציתים ש

הוא: זה ממש קשה בלי אינטרנט. ממש. אני באמת לא יודע איך הקימו פה אי בלי זה.

פקידה: אהא… ובכן, זה נמשך כבר שבוע. יום ולילה. אני מאמינה שהם יעשו הכל כדי להשתלט על הלהבות ולהחזיר את הביטחון האיש

הוא: אני בניתי על האינטרנט הזה. יש לי "הוא והיא" שממש מחכה להתפרסם ואתם גורמים לנזק בל יתואר.

פקידה: נשקפת סכנה ממשית לכמה ישובים. למזלנו אנחנו לא בטווח סכנה מיידי, אבל פינו כבר כמה ריכוזי אוכלוסייה ו

הוא: אבל הווייפיי, גברת, מה עם הוויפיי?

פקידה: (נשימה עמוקה) השריפות. מהוות. סכנת. חיים.

הוא: תפסיקי לדבר עם נקודות. אני צריך ווייפיי, לא מורס.

חיים

היא: האי הזה ממש מחזיר לי את כוח החיים!

הוא: אל תתלהבי מדברים שמחזירים את כוח החיים. תראי מה קרה לבריק דונדריון.

מחלה

דבר #1 שהעיב על החופשה: הגמדה חטפה וירוס ביומיים הראשונים. נרשמו כאבי אזניים בעיקר.

למזלנו, מלכת היופי באה מאורגנת: אנטיביוטיקה, עוד אנטיביוטיקה, תרופה אנטי דלקתית, טיפות אזניים, אינהלטור, משחות, פלסטרים, טריקורדר רפואי, ערכת ניתוח שדה, ערכת ניתוח של חדר מיון, מכונה שעושה "פיייייינגגגגג!", חלב פרג וההולוגרמה הרפואית מ"סטאר טרק וויאג'ר". לקח למלכת היופי 5 דקות עד שהתחילה לנזוף בו שהוא לא יודע שום דבר. האנטיפת בקושי הספיק לרטון "אני רופא, לא…" לפני שכיבינו אותו.

הילדה הבריאה אחרי יומיים. עבר. מישהו צריך חלב פרג ספייר?

כלב

דבר #2 שהעיב על החופשה: אנג'ל שלנו הובהל לוטרינר בשל מצב חרום (שוב התנפחות קיבה). הוא טופל בזמן והוחזר לפנסיון לאחר לילה אחד של אישפוז והשגחה.

אוף, אנג'ל. אני כבר מתגעגע.

סיום

אנחנו פה כבר כמה ימים, ויש לנו עוד פחות משבוע באי הזה.

הפוסט הזה נכתב לאחר עוד יום מלא פעילות. הילדים כבר במיטות, מלכת היופי מתרחצתואני מברבר לכם פה. אפילו הווי-פיי חזר, אז יש לי איך להעלות את הטקסט לבלוג.

אנחנו אוהבים את זקינטוס. כמו שכתבתי מקודם – אווירה שקשה לי להסביר. יהיה קשה עד מאוד לחזור לשיגרה ולאקטואליה הפסיכית של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית.

אני מסיים את הפוסט וממהר להצטרף למלכת היופי, המתאוורת במרפסת על רקע צלילי גיטרה מהפאב הצמוד לבריכה. הערב מופיע פליט "כוכב נולד" היווני שמנגן עיבודי גיטרה לשירי נייטיז ואייטיז.

זו הדרך המקסימה ביותר שמישהו בחר כדי להזכיר לנו עד כמה התבגרנו, ובאותה נשימה אומר לנו שאולי ננסה להנות מזה קצת.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #24

הוא: מאמי, רציתי לספר לך ש…

היא: יש! יש!!! סוף סוף!!!!!!

הוא: סוף סוף מה?

היא: סיימתי את ההצעה לתזה!

הוא: באמת? כל כך מהר?

היא: זה פשוט לא רצה להיגמר.

הוא: מה את אומרת.

היא: זה מרט לי את העצבים והפך אותי לעצבנית וחסרת מנוחה כבר 10 חודשים!

הוא: את חושבת?

היא: זה הרס אותי!

הוא: לא שמנו לב.

היא: זה קילקל לי אפילו את השעות שלא היית כאן, וזה השעות הכי יפות שיש לי כל היום!

הוא: אשתדל להיעדר יותר בעתיד.

היא: התזה הזו רדפה אותי!

הוא: היה לי חשד.

היא: כמו ישות אדירה בעלת כוח רצון משלה ההורסת כל מה שנקרה בדרכה!

הוא: באמת הרגשנו משהו באוויר.

היא: היא היתה כוכב המוות… ואני אלדראן.

הוא: אוקיי, הפתעת אותי עכשיו.

היא: נחיל מטאורים השוטף את הסמולוויל שלי.

הוא: אהא… אני פוחד.

היא: קוביית בורג ענקית המשייטת על פני שאיפת חיי האקדמית ומאיימת להטמיע עד כדי חידלון את האינדיווידואליות ושמחת החיים שלי.

הוא: רגע, מאיפה הבקיאות הפתאומ…

היא: זינומורף המטביע אותי בחומצה לפני שמחבק הפנים הארור מטיל בי את הביצה שלו.

הוא: מאמי? את שומעת אותי?

היא: נחיל סיילונים השוטף את 12 המושבות שלי.

הוא: שיט, 10 שנים של טחינת מוח חוזרות אלי כמו בומרנג.

היא: כל הדאלקים והסייברמנים בעולם מקיפים אותי… ואני אסירה אומללה הכלואה בפנדוריקה של מחקר סטטיסטי.

(פאוזה)

הוא: אהה… זהו?

היא: כן, נראה לי שהשטויות שלך יצאו לי מהמערכת.

הוא: בטוחה?

היא: כן. אני רק מקווה שלא אצטרך יותר לשמוע לא על התזה הארורה, ולא על האנטרפרייז/ד"ר הו/גלקטיקה/הנוסע השמיני/סטאר וורס שלך.

הוא: וואללה…

היא: אז על מה רצית לדבר איתי?

הוא: אחרי שאני כותב "הוא והיא" על התזה שלך, אני הולך לכתוב הרצאה ל"עולמות" על אנטרפרייז, ד"ר הו, גלקטיקה, הנוסע השמיני וסטאר וו…

היא: לך לעזאזל, טוב?!

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #21

היא: אלוהים, אני לא יכולה יותר.

הוא: מה קרה?

היא: הכלב.

הוא: שלנו?

היא: גם. אבל בעיקר של השכנים.

הוא: מה איתו?

היא: הוא לא מפסיק לנבוח.

הוא: ומה הבעיה עם שלנו?

היא: הוא מסריח.

הוא: אני לא שומע שום רעש מהשכנים, ושלנו לא כזה מסריח.

היא: זה בגלל שהאף שלך סתום.

הוא: רגע, אבל…

היא: גם האוזניים שלך סתומות.

הוא: עוד משהו?

היא: באופן כללי אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלך.

הוא: טוב שלא אמרת שגם המוח שלי סתום.

היא: על זה הסכמנו מזמן, לא צריך להעלות את זה שוב.

הוא: המ…

היא: אוי ואבוי.

הוא: הממממ…

היא: אתה הולך להכניס את זה ל"הוא והיא", נכון?

הוא: תהיי רגע בשקט, זה מפריע לי להתרכז.

היא: יש משהו בשיחות האלה שלא מגיע לאינטרנט?

הוא: מאמי, את מפריעה לי לפרסם את זה באינטרנט.

היא: לפחות אתה לא חופר לי על ה…

הוא: היי, ראית את הסרטון שהכנתי על סילה יאר להרצאה שלי?

היא: פאק.

הוא: אני בסך הכל משתף אותך במה שעובר עלי ביחס להרצאה.

היא: משתתפת בשיתופך.

הוא: ה"הוא והיא" הזה מתקדם לא רע.

היא: ממש לא. זה לגמרי לא מצחיק.

הוא: זה מצחיק. את לא מבינה כי את לא מצחיקה.

היא: אותי זה לא מצחיק כי אני לא אספרגר כמוך.

הוא: זה שטויות במיץ מה שאמרת כי כבר אין הגדרה כזו "אספרגר", יש רק רצף אוטיסטי. וחוץ מזה כולם יודעים שאני לא על הרצף, אני רק מפלרטט איתו.

היא: מאמי, אתה אפילו לא יודע מה זה לפלרטט.

הוא: נו? וזה לא הוכחה שאני מפלרטט עם הרצף?

היא: אני נשבעת בכל היקר לי, אני אתפור לך את הפה כמו שתפרו להיא באורפאן בלאק.

הוא: אה, זה… לא ראיתי. אבל הייתי רואה את אקס פיילס. היו שם כמה שתפרו לעצמם את הפה והעיניים כדי שהנוזל השחור לא יחדור וישתלט עליהם כשתתחיל הפלישה, ומשום מה זה נשמע לי עכשיו הרבה פחות קוהרנטי מאיך שזה נשמע לי בגיל 17.

היא: מעניין למה.

הוא: פיית הבלעכס.

היא: יותר כמו פיית ה"אוטוטו מגיע אייקון ואני נלחץ מההרצאה".

הוא: אל תדברי שטויות.

היא: אתה חופר לכולם על ההרצאה כבר חודש.

הוא: אני לא חופר לאף אחד.

היא: אתה חופר לקבוצת כתיבה.

הוא: מה עוד אני אמור לעשות שם? לכתוב?

היא: אתה חופר לכל הפיד שלך בפייסבוק.

הוא: למי אני עוד אמור לספר על 85% תפוסה באשכול 2?

היא: אתה חופר לי.

הוא: אויש, נזכרתי במשהו. ידעת שכשסיריוס מספר פעם ראשונה על הבן של בארטי קראוץ', אז…

הוא: קיבינימט, איפה הכלב הזה של השכנים כשצריך אותו?!

רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

ראש-פינריון

בקיצר, חזרנו ממש עכשיו מחופשה בצימר בראש פינה. אלו קורותינו.
(אזהרת נישתיות: הקטע הבא יהיה לא מובן לכל מי שלא קרא לפחות את שני הספרים הראשונים בסדרת "הקאנטוס של היפריון" מאת דן סימונס.)

במקום ושמו "הגליל העליון", מעבר לשלטון מרכז הארץ, ממתין צימר בראש פינה. ישנם כאלה החוששים ממנו, ישנם העובדים אותו וישנם אלה שנשבעו להשמידו. ערב יום הדין, ארבעה עולים לרגל (עבדכם הנאמן, מלכת היופי, גמד וגמדה) יוצאים לעלייה לרגל האחרונה, לפני שהברברים יפלשו ותפרוץ האים-אימא של כל המלחמות, עת נפתחים קברי הזמן וגורלה של האנוש…

היא: מה הולך פה?!
הוא: אני… אה… כותב על החופשה שלנו בראש פי…
היא: חופשה שלנו!? אתה ישבת  וקראת "נפילת היפריון" בזמן שאני תיזזתי איתם בבריכה, חוצפן!
הוא: מישהו היה צריך לעמוד על המשמר נגד איום השרייק, ולך אין את ההכשרה!

הכל בגלל דן סימונס, קיבינימט.

האפוס העתידני המרהיב שלו פלש למרחב המחייה מכוסה הפרקטים (יש גם בריכה פרטית!) של הצימר, כנחיל מנושלים מכונפים/מקושקשים/מסנופרים/עטויי נוצות/מחק את המיותר. לצערי מלכת היופי לא הייתה שותפה להתלהבותי מיצירת המופת הספקולטיבית ולכן נאלצתי למשגר עצמי מנקודה לנקודה בצימר על מנת להימלט מנחת זרועה.

הדבר היחיד שהציל אותי משיפוד על עץ השרייק היה, ובכן… פנקייק בבקרים. אם יש דבר אחד שעבדכם הנאמן טוב בו, זה פנקייק. גיחה מהירה לסופר הקרוב באמצעות הינע הוקינג (וחוב זמן זניח) ועד מהירה הוכנה בלילה מרהיבה של המתוק המתוק הזה. האור השתקף בו בגווני ורדרד-לבן, כמו על האובליסק הפאלי העצום בקברי הזמן, אשר זוהר בעודו נפתח לאיטו על מנת לשחרר את אדון הכאב לעולמ…

היא: שוב פעם?
הוא: זה חזק ממני!
היא: איזה מין סיכום חופשה זה, אם כל רגע נדחף לך השורוק ה…
הוא: שרייק, מתוקה. שרייק.
היא: שרייק, שורוק, חיריק… אתה ורוני אובססיביים עם ניקוד, זה פשוט נורא.

אז בעוד שבעת עולי הרגל נלחמים על חייהם בהיפריון, וההגמוניה האדירה דופקת את עצמה לדעת מול הטכנו-ליבה האימתנית, ניהלנו ארבעתנו חופשה תקנית למהדרין. כלומר, זו הייתה התכנית, עד ששוב נתפסתי עם הספר ביד. זה חזק ממני. Unputdownable. בלהט המריבה החלטתי לעשות מעשה, שהרי גורלה של הגלקסיה כולה תלוי בכך ונמלטתי היישר לשער המשגר-רחוק הקרוב ביותר שמצאתי. מקץ דקה דפקה מלכת היופי בעדינות על הדלת ושאלה האם הכל בסדר בארון הבגדים. עניתי שאני עדיין עובד על זה. היא אמרה שאם בכל זאת זה עובד, ישנם כמה דברים שהיא תרצה שאביא מהדיוטי.

ביום שלאחר מכן הופקדתי על יחידה סודית ובלתי מנוצחת של הכוח שכללה ילד בן 5 וילדה בת 7. הם מוגדרים כצאצאינו הביולוגים, אלא אם כן הם יוגדרו כסיברידים, ואז מצידי שהליבה תפרנס אותם כי אני לא הפראייר של אף אחד. ובעוד אני בודק שתי וערב שאין עליהם טפיל כלשהו בצורת צלב (גמדה: "אבא, זו עקיצת יתוש!" אני: "אתם רוצים לגמור על עץ טסלה?!") נשמעה צעקה הופכת קרביים מכיוון הברכה. "אבוי!" הרהרתי באימה, "הפלישה החלה!" מצאתי את מלכת היופי ממררת בבכי ליד הברכה, כשהשתקפות המים מאירה עליה כנצנוצי הבדולח של אבן הירקן, וצובעת את עמק קברי הזמן ב…

היא: נו אולי די כבר עם זה?!
הוא: אנחנו לא מדברים על זה עכשיו. מה קרה?
היא: זה פה! זה נורא!

הוא: אוי ואבוי! ראית אותו?!
היא: זה הדבר הכי נורא ודוחה שראיתי בחיים שלי.
הוא: אני יודע, הוא מזעזע! והוא גרם לכל הרבה מעשי זוועות!
היא: והוא בברכה! מזל שראיתי אותו לפני שהילדים נכנסים!
הוא: בברכה? את בטוחה בזה?
היא: לגמרי! וראיתי את העוקץ שלו!
הוא: עוקץ אחד? כל הגוף שלו זה עוקצים!
היא: אני רוצה שתוציא אותו מהברכה ומיד.
הוא: שאני מה?
היא: אני לא נכנסת למים כשהיצור הקטן והשחור הזה נמצא שם.
הוא: מי שחור, איזה שחור? הוא בצבע כרום בוהק. וצריך לברוח ממנו, שלא ישים אותנו על העץ שלו.
(פאוזה)
היא: יש. עקרב. בברכה.
הוא: אויש, הלחצת אותי. חשבתי שהשרייק הגיע גם לשם.
היא: נו? תוציא אותו כבר! אני לא נעשית צעירה יותר!
הוא: תודה לאל, רק שלא תגמרי לי כמו הבת של סול.

בסופו של עניין, ידידיי, אכן נפתחו קברי הזמן. באופן פלאי לא מצאתי עצמי באף קבר, למרות שאכן היה מצב סביר שזה יקרה לאחר שנתפסתי עם הספר האסור במקלחת, בברכה, בשירותים, בסופר, בבית הקפה, בסמטאות העיר הישנה, בעיר החיה, בעיר המתה, על עץ השרייק, על הפרקט ומתחתיו, בגינה, במיטה, במטבח (כולל על הכיריים) וכמובן, ברכב תוך כדי נהיגה. הייתי מספר לכם משהו על ראש פינה או צפת, אבל תהרגו אותי – אין לי מושג איך נראה המקום הזה. לעומת זאת, אני יכול להמליץ לכם על כמה מקומות לאכול בהם בעיר המשוררים או מאווי קובננט. אחלה מקום, תאמינו לי.

את הנסיעה חזרה, לצערי, לא עשינו במשגר-רחוק ונאלצנו לחזור ברכב הנוסע על הינע דיזל. הנסיעה עצמה ארכה כשעתיים וחצי, אבל מכיוון שהילדים התעקשו לשמוע את אותו הדיסק שוב ושוב ושוב, עבורנו הנסיעה ארכה כ-800 שנה, לא כולל "הטעות הגדולה". כמו הינע הוקינג, אבל בהפוך. איפה הטכנו ליבה כשצריכים אותה, קיבינימט.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #14

הוא: אני לא מאמין!

היא: מה קרה?

הוא: אני פשוט לא מאמין!

היא: אלוהים אדירים, מה קרה?

הוא: תראי את זה!

היא: את מה?!

הוא: את זה!

(פאוזה)

היא: אתה רציני? לא ידעת את זה?

הוא: מה, את ידעת?

היא: ברור, כולם יודעים.

הוא: ממתי?!

היא: מתמיד.

הוא: והסתירו ממני?!

היא: ברור. זה לא כזה קשה. יש הרבה דברים שאתה לא יודע.

היא: למה בדיוק… את מתכוונת?

היא: אתה אף פעם לא יודע מתי משודרת "החללית".

הוא: ואת כן?

היא: ברור, אבל אני מסתירה.

הוא: זה גיהינום מה שהולך פה.

היא: איפה הילדה לומדת אתה יודע?

הוא: לומדת? היא לא בגן?

היא: הילדה בת 7.

הוא: וואללה? פשי, איך הזמן טס.

היא: זה משפט שגברים אומרים כשהם לא זוכרים כלום.

הוא: שיט, גם את זה לא ידעתי.

היא: ג'ון סנואו זה עורך ויקיפדיה לידך.

הוא: אולי די כבר?

היא: גם על הנישואים הפתוחים שלנו לא ידעת.

הוא: סליחה?!

היא: ותראה מה כותבים עליך בפייס. בא'נה, אתה ממש NOOB.

הוא: אלוהים אדירים, שופכים את דמי!

היא: זה הלינצ'רנט הכי מוצדק בעולם.

הוא: מישהי פה כותבת שאפילו החתולה שלה ידעה את זה!

היא: נו באמת, זו חציית קו אדום.

הוא: תודה.

היא: איך היא יכולה להעליב את החתולה שלה עם בסיס השוואתי נחות כל כך?

הוא: זה מה שאת חושבת עלי?

היא: רואה כמה דברים אתה לא יודע?

הוא: יש עוד דברים שאת רוצה לספר לי?

היא: בלילות ירח מלא אני מזדאבת.

הוא: 😐

היא: תרגע, סתם צחקתי.

הוא: תודה לאל…

היא: חוץ מהנישואים פתוחים, שם דווקא הייתי רצינית.

הוא: טוב, אני שם לזה סוף! מהיום אני רושם הכל!

היא: הכל?

הוא: הכל! אני הולך לרשום, לשנן ולזכור ה-כ-ל!!!

היא: וואללה.

הוא: כן, ובתור התחלה… רגע! ראית את זה?

היא: את מה?

הוא: את לא מאמינה מה כתבו על בריאן מיי!

היא: And here we… GO.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #13

הוא: מאמי, אני צריך להתייעץ איתך.

היא: לא עכשיו, אני בשיחת ניחומים. חברה שלי במשבר.

הוא: מצויין, אז יש לך זמן בשבילי.

היא: היא נפרדה מחבר שלה, דביל.

הוא: אז תראי, הסתיימה הסדנה.

היא: אף פעם לא הסבירו לך את החשיבות של ניחום חברה אחרי פרידה?

הוא: את חושבת שקבוצת כתיבה תתאים לי? אני ממש מתלבט בין קבוצה לכתיבה סולו.

היא: סולו. הממ… סולו… כן, זה כמו שהאן סולו ינחם את לוק על אובדן היד שלו. הנה, זה החשיבות זה של ניחום חברה!

הוא: אוי ואבוי, לא היה לי מושג! ספרי לי מיד על החברה הזאת שלך!

היא: חבר שלה נהיה קנאי והיא זרקה אותו.

הוא: באסה. אני ממש מקווה שזה לא יקרה לנו.

היא: אל תדאג, זה בחיים לא יקרה לנו.

הוא: באמת? ואו, זה ממש נעים לשמוע את זה.

היא: תראה, ברור שיש מתחים מדי פעם.

הוא: נכון.

היא: אבל למזלנו אנחנו מתחזקים נישואים פתוחים, כמו שאתה יודע.

הוא: כן, נכ… מה?!

היא: ואני כל כך שמחה שאתה תומך בזה מהרגע הראשון שהיינו ביחד.

הוא: רגע אחד!

היא: זה ממש חשוב שתהיה הבנה בין בני זוג

הוא: אבל

היא: …ובמיוחד בנישואים פתוחים.

הוא: 😐

היא: אז על מה רצית לדבר איתי?

הוא: על זה שהתרגילים הפסיכולוגיים שלך דוחפים אותי לקצה.

היא: מצוין, מה עוד?

הוא: שאני לא יודע אם להתחייב לקבוצת כתיבה או לא!

היא: אז מה? מקסימום תתחיל קבוצה ותפסיק. זה לא מונוגמיה.

הוא: לפי מה שאת אומרת, גם הנישואין שלנו לא מונוגמיה.

היא: רואה שלא צריך לפחד מקבוצות כתיבה?

הוא: המשחק הפסיכולוגי הזה לא מדליק אותי, אמרתי לך כבר!

היא: גם מנישואין פתוחים לא צריך לפחד. תראה כמה טוב זה עבד לנו עד עכשיו.

הוא: זה החינוך הקומוניסטי שדפק לך את המוח, נכון?

היא: תראה, קבוצות כתיבה זה כמו נישואים פתוחים

הוא: שטאזי. היית בשטאזי.

היא: בשני המקרים נפגשים עם עם אנשים יצירתיים לדיאלוג מפרה

הוא: היית חייבת לומר "מפרה"?

היא: …ואני ממש גאה בנו שאנחנו מתחזקים את זה, כל אחד בדרכו שלו.

(פאוזה)

הוא: רגע, מה את אומרת לי בעצם?

היא: שתצא כבר מהבית המחורבן ותלך לכתוב עם עוד אנשים! אתה עולה לי על העצבים!

הוא: אזאין נישואים פתוחים?

היא: תלוי בישיבת השטאזי הבאה.

הוא: לפחות תגידי עלי מילה טובה?

היא: אל תדאג. במקרה הגרוע תקבל שיחת ניחומים.

רשומה רגילה