הוא והיא

הוא והיא #24

הוא: מאמי, רציתי לספר לך ש…

היא: יש! יש!!! סוף סוף!!!!!!

הוא: סוף סוף מה?

היא: סיימתי את ההצעה לתזה!

הוא: באמת? כל כך מהר?

היא: זה פשוט לא רצה להיגמר.

הוא: מה את אומרת.

היא: זה מרט לי את העצבים והפך אותי לעצבנית וחסרת מנוחה כבר 10 חודשים!

הוא: את חושבת?

היא: זה הרס אותי!

הוא: לא שמנו לב.

היא: זה קילקל לי אפילו את השעות שלא היית כאן, וזה השעות הכי יפות שיש לי כל היום!

הוא: אשתדל להיעדר יותר בעתיד.

היא: התזה הזו רדפה אותי!

הוא: היה לי חשד.

היא: כמו ישות אדירה בעלת כוח רצון משלה ההורסת כל מה שנקרה בדרכה!

הוא: באמת הרגשנו משהו באוויר.

היא: היא היתה כוכב המוות… ואני אלדראן.

הוא: אוקיי, הפתעת אותי עכשיו.

היא: נחיל מטאורים השוטף את הסמולוויל שלי.

הוא: אהא… אני פוחד.

היא: קוביית בורג ענקית המשייטת על פני שאיפת חיי האקדמית ומאיימת להטמיע עד כדי חידלון את האינדיווידואליות ושמחת החיים שלי.

הוא: רגע, מאיפה הבקיאות הפתאומ…

היא: זינומורף המטביע אותי בחומצה לפני שמחבק הפנים הארור מטיל בי את הביצה שלו.

הוא: מאמי? את שומעת אותי?

היא: נחיל סיילונים השוטף את 12 המושבות שלי.

הוא: שיט, 10 שנים של טחינת מוח חוזרות אלי כמו בומרנג.

היא: כל הדאלקים והסייברמנים בעולם מקיפים אותי… ואני אסירה אומללה הכלואה בפנדוריקה של מחקר סטטיסטי.

(פאוזה)

הוא: אהה… זהו?

היא: כן, נראה לי שהשטויות שלך יצאו לי מהמערכת.

הוא: בטוחה?

היא: כן. אני רק מקווה שלא אצטרך יותר לשמוע לא על התזה הארורה, ולא על האנטרפרייז/ד"ר הו/גלקטיקה/הנוסע השמיני/סטאר וורס שלך.

הוא: וואללה…

היא: אז על מה רצית לדבר איתי?

הוא: אחרי שאני כותב "הוא והיא" על התזה שלך, אני הולך לכתוב הרצאה ל"עולמות" על אנטרפרייז, ד"ר הו, גלקטיקה, הנוסע השמיני וסטאר וו…

היא: לך לעזאזל, טוב?!

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #21

היא: אלוהים, אני לא יכולה יותר.

הוא: מה קרה?

היא: הכלב.

הוא: שלנו?

היא: גם. אבל בעיקר של השכנים.

הוא: מה איתו?

היא: הוא לא מפסיק לנבוח.

הוא: ומה הבעיה עם שלנו?

היא: הוא מסריח.

הוא: אני לא שומע שום רעש מהשכנים, ושלנו לא כזה מסריח.

היא: זה בגלל שהאף שלך סתום.

הוא: רגע, אבל…

היא: גם האוזניים שלך סתומות.

הוא: עוד משהו?

היא: באופן כללי אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלך.

הוא: טוב שלא אמרת שגם המוח שלי סתום.

היא: על זה הסכמנו מזמן, לא צריך להעלות את זה שוב.

הוא: המ…

היא: אוי ואבוי.

הוא: הממממ…

היא: אתה הולך להכניס את זה ל"הוא והיא", נכון?

הוא: תהיי רגע בשקט, זה מפריע לי להתרכז.

היא: יש משהו בשיחות האלה שלא מגיע לאינטרנט?

הוא: מאמי, את מפריעה לי לפרסם את זה באינטרנט.

היא: לפחות אתה לא חופר לי על ה…

הוא: היי, ראית את הסרטון שהכנתי על סילה יאר להרצאה שלי?

היא: פאק.

הוא: אני בסך הכל משתף אותך במה שעובר עלי ביחס להרצאה.

היא: משתתפת בשיתופך.

הוא: ה"הוא והיא" הזה מתקדם לא רע.

היא: ממש לא. זה לגמרי לא מצחיק.

הוא: זה מצחיק. את לא מבינה כי את לא מצחיקה.

היא: אותי זה לא מצחיק כי אני לא אספרגר כמוך.

הוא: זה שטויות במיץ מה שאמרת כי כבר אין הגדרה כזו "אספרגר", יש רק רצף אוטיסטי. וחוץ מזה כולם יודעים שאני לא על הרצף, אני רק מפלרטט איתו.

היא: מאמי, אתה אפילו לא יודע מה זה לפלרטט.

הוא: נו? וזה לא הוכחה שאני מפלרטט עם הרצף?

היא: אני נשבעת בכל היקר לי, אני אתפור לך את הפה כמו שתפרו להיא באורפאן בלאק.

הוא: אה, זה… לא ראיתי. אבל הייתי רואה את אקס פיילס. היו שם כמה שתפרו לעצמם את הפה והעיניים כדי שהנוזל השחור לא יחדור וישתלט עליהם כשתתחיל הפלישה, ומשום מה זה נשמע לי עכשיו הרבה פחות קוהרנטי מאיך שזה נשמע לי בגיל 17.

היא: מעניין למה.

הוא: פיית הבלעכס.

היא: יותר כמו פיית ה"אוטוטו מגיע אייקון ואני נלחץ מההרצאה".

הוא: אל תדברי שטויות.

היא: אתה חופר לכולם על ההרצאה כבר חודש.

הוא: אני לא חופר לאף אחד.

היא: אתה חופר לקבוצת כתיבה.

הוא: מה עוד אני אמור לעשות שם? לכתוב?

היא: אתה חופר לכל הפיד שלך בפייסבוק.

הוא: למי אני עוד אמור לספר על 85% תפוסה באשכול 2?

היא: אתה חופר לי.

הוא: אויש, נזכרתי במשהו. ידעת שכשסיריוס מספר פעם ראשונה על הבן של בארטי קראוץ', אז…

הוא: קיבינימט, איפה הכלב הזה של השכנים כשצריך אותו?!

רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

ראש-פינריון

בקיצר, חזרנו ממש עכשיו מחופשה בצימר בראש פינה. אלו קורותינו.
(אזהרת נישתיות: הקטע הבא יהיה לא מובן לכל מי שלא קרא לפחות את שני הספרים הראשונים בסדרת "הקאנטוס של היפריון" מאת דן סימונס.)

במקום ושמו "הגליל העליון", מעבר לשלטון מרכז הארץ, ממתין צימר בראש פינה. ישנם כאלה החוששים ממנו, ישנם העובדים אותו וישנם אלה שנשבעו להשמידו. ערב יום הדין, ארבעה עולים לרגל (עבדכם הנאמן, מלכת היופי, גמד וגמדה) יוצאים לעלייה לרגל האחרונה, לפני שהברברים יפלשו ותפרוץ האים-אימא של כל המלחמות, עת נפתחים קברי הזמן וגורלה של האנוש…

היא: מה הולך פה?!
הוא: אני… אה… כותב על החופשה שלנו בראש פי…
היא: חופשה שלנו!? אתה ישבת  וקראת "נפילת היפריון" בזמן שאני תיזזתי איתם בבריכה, חוצפן!
הוא: מישהו היה צריך לעמוד על המשמר נגד איום השרייק, ולך אין את ההכשרה!

הכל בגלל דן סימונס, קיבינימט.

האפוס העתידני המרהיב שלו פלש למרחב המחייה מכוסה הפרקטים (יש גם בריכה פרטית!) של הצימר, כנחיל מנושלים מכונפים/מקושקשים/מסנופרים/עטויי נוצות/מחק את המיותר. לצערי מלכת היופי לא הייתה שותפה להתלהבותי מיצירת המופת הספקולטיבית ולכן נאלצתי למשגר עצמי מנקודה לנקודה בצימר על מנת להימלט מנחת זרועה.

הדבר היחיד שהציל אותי משיפוד על עץ השרייק היה, ובכן… פנקייק בבקרים. אם יש דבר אחד שעבדכם הנאמן טוב בו, זה פנקייק. גיחה מהירה לסופר הקרוב באמצעות הינע הוקינג (וחוב זמן זניח) ועד מהירה הוכנה בלילה מרהיבה של המתוק המתוק הזה. האור השתקף בו בגווני ורדרד-לבן, כמו על האובליסק הפאלי העצום בקברי הזמן, אשר זוהר בעודו נפתח לאיטו על מנת לשחרר את אדון הכאב לעולמ…

היא: שוב פעם?
הוא: זה חזק ממני!
היא: איזה מין סיכום חופשה זה, אם כל רגע נדחף לך השורוק ה…
הוא: שרייק, מתוקה. שרייק.
היא: שרייק, שורוק, חיריק… אתה ורוני אובססיביים עם ניקוד, זה פשוט נורא.

אז בעוד שבעת עולי הרגל נלחמים על חייהם בהיפריון, וההגמוניה האדירה דופקת את עצמה לדעת מול הטכנו-ליבה האימתנית, ניהלנו ארבעתנו חופשה תקנית למהדרין. כלומר, זו הייתה התכנית, עד ששוב נתפסתי עם הספר ביד. זה חזק ממני. Unputdownable. בלהט המריבה החלטתי לעשות מעשה, שהרי גורלה של הגלקסיה כולה תלוי בכך ונמלטתי היישר לשער המשגר-רחוק הקרוב ביותר שמצאתי. מקץ דקה דפקה מלכת היופי בעדינות על הדלת ושאלה האם הכל בסדר בארון הבגדים. עניתי שאני עדיין עובד על זה. היא אמרה שאם בכל זאת זה עובד, ישנם כמה דברים שהיא תרצה שאביא מהדיוטי.

ביום שלאחר מכן הופקדתי על יחידה סודית ובלתי מנוצחת של הכוח שכללה ילד בן 5 וילדה בת 7. הם מוגדרים כצאצאינו הביולוגים, אלא אם כן הם יוגדרו כסיברידים, ואז מצידי שהליבה תפרנס אותם כי אני לא הפראייר של אף אחד. ובעוד אני בודק שתי וערב שאין עליהם טפיל כלשהו בצורת צלב (גמדה: "אבא, זו עקיצת יתוש!" אני: "אתם רוצים לגמור על עץ טסלה?!") נשמעה צעקה הופכת קרביים מכיוון הברכה. "אבוי!" הרהרתי באימה, "הפלישה החלה!" מצאתי את מלכת היופי ממררת בבכי ליד הברכה, כשהשתקפות המים מאירה עליה כנצנוצי הבדולח של אבן הירקן, וצובעת את עמק קברי הזמן ב…

היא: נו אולי די כבר עם זה?!
הוא: אנחנו לא מדברים על זה עכשיו. מה קרה?
היא: זה פה! זה נורא!

הוא: אוי ואבוי! ראית אותו?!
היא: זה הדבר הכי נורא ודוחה שראיתי בחיים שלי.
הוא: אני יודע, הוא מזעזע! והוא גרם לכל הרבה מעשי זוועות!
היא: והוא בברכה! מזל שראיתי אותו לפני שהילדים נכנסים!
הוא: בברכה? את בטוחה בזה?
היא: לגמרי! וראיתי את העוקץ שלו!
הוא: עוקץ אחד? כל הגוף שלו זה עוקצים!
היא: אני רוצה שתוציא אותו מהברכה ומיד.
הוא: שאני מה?
היא: אני לא נכנסת למים כשהיצור הקטן והשחור הזה נמצא שם.
הוא: מי שחור, איזה שחור? הוא בצבע כרום בוהק. וצריך לברוח ממנו, שלא ישים אותנו על העץ שלו.
(פאוזה)
היא: יש. עקרב. בברכה.
הוא: אויש, הלחצת אותי. חשבתי שהשרייק הגיע גם לשם.
היא: נו? תוציא אותו כבר! אני לא נעשית צעירה יותר!
הוא: תודה לאל, רק שלא תגמרי לי כמו הבת של סול.

בסופו של עניין, ידידיי, אכן נפתחו קברי הזמן. באופן פלאי לא מצאתי עצמי באף קבר, למרות שאכן היה מצב סביר שזה יקרה לאחר שנתפסתי עם הספר האסור במקלחת, בברכה, בשירותים, בסופר, בבית הקפה, בסמטאות העיר הישנה, בעיר החיה, בעיר המתה, על עץ השרייק, על הפרקט ומתחתיו, בגינה, במיטה, במטבח (כולל על הכיריים) וכמובן, ברכב תוך כדי נהיגה. הייתי מספר לכם משהו על ראש פינה או צפת, אבל תהרגו אותי – אין לי מושג איך נראה המקום הזה. לעומת זאת, אני יכול להמליץ לכם על כמה מקומות לאכול בהם בעיר המשוררים או מאווי קובננט. אחלה מקום, תאמינו לי.

את הנסיעה חזרה, לצערי, לא עשינו במשגר-רחוק ונאלצנו לחזור ברכב הנוסע על הינע דיזל. הנסיעה עצמה ארכה כשעתיים וחצי, אבל מכיוון שהילדים התעקשו לשמוע את אותו הדיסק שוב ושוב ושוב, עבורנו הנסיעה ארכה כ-800 שנה, לא כולל "הטעות הגדולה". כמו הינע הוקינג, אבל בהפוך. איפה הטכנו ליבה כשצריכים אותה, קיבינימט.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #14

הוא: אני לא מאמין!

היא: מה קרה?

הוא: אני פשוט לא מאמין!

היא: אלוהים אדירים, מה קרה?

הוא: תראי את זה!

היא: את מה?!

הוא: את זה!

(פאוזה)

היא: אתה רציני? לא ידעת את זה?

הוא: מה, את ידעת?

היא: ברור, כולם יודעים.

הוא: ממתי?!

היא: מתמיד.

הוא: והסתירו ממני?!

היא: ברור. זה לא כזה קשה. יש הרבה דברים שאתה לא יודע.

היא: למה בדיוק… את מתכוונת?

היא: אתה אף פעם לא יודע מתי משודרת "החללית".

הוא: ואת כן?

היא: ברור, אבל אני מסתירה.

הוא: זה גיהינום מה שהולך פה.

היא: איפה הילדה לומדת אתה יודע?

הוא: לומדת? היא לא בגן?

היא: הילדה בת 7.

הוא: וואללה? פשי, איך הזמן טס.

היא: זה משפט שגברים אומרים כשהם לא זוכרים כלום.

הוא: שיט, גם את זה לא ידעתי.

היא: ג'ון סנואו זה עורך ויקיפדיה לידך.

הוא: אולי די כבר?

היא: גם על הנישואים הפתוחים שלנו לא ידעת.

הוא: סליחה?!

היא: ותראה מה כותבים עליך בפייס. בא'נה, אתה ממש NOOB.

הוא: אלוהים אדירים, שופכים את דמי!

היא: זה הלינצ'רנט הכי מוצדק בעולם.

הוא: מישהי פה כותבת שאפילו החתולה שלה ידעה את זה!

היא: נו באמת, זו חציית קו אדום.

הוא: תודה.

היא: איך היא יכולה להעליב את החתולה שלה עם בסיס השוואתי נחות כל כך?

הוא: זה מה שאת חושבת עלי?

היא: רואה כמה דברים אתה לא יודע?

הוא: יש עוד דברים שאת רוצה לספר לי?

היא: בלילות ירח מלא אני מזדאבת.

הוא: 😐

היא: תרגע, סתם צחקתי.

הוא: תודה לאל…

היא: חוץ מהנישואים פתוחים, שם דווקא הייתי רצינית.

הוא: טוב, אני שם לזה סוף! מהיום אני רושם הכל!

היא: הכל?

הוא: הכל! אני הולך לרשום, לשנן ולזכור ה-כ-ל!!!

היא: וואללה.

הוא: כן, ובתור התחלה… רגע! ראית את זה?

היא: את מה?

הוא: את לא מאמינה מה כתבו על בריאן מיי!

היא: And here we… GO.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #13

הוא: מאמי, אני צריך להתייעץ איתך.

היא: לא עכשיו, אני בשיחת ניחומים. חברה שלי במשבר.

הוא: מצויין, אז יש לך זמן בשבילי.

היא: היא נפרדה מחבר שלה, דביל.

הוא: אז תראי, הסתיימה הסדנה.

היא: אף פעם לא הסבירו לך את החשיבות של ניחום חברה אחרי פרידה?

הוא: את חושבת שקבוצת כתיבה תתאים לי? אני ממש מתלבט בין קבוצה לכתיבה סולו.

היא: סולו. הממ… סולו… כן, זה כמו שהאן סולו ינחם את לוק על אובדן היד שלו. הנה, זה החשיבות זה של ניחום חברה!

הוא: אוי ואבוי, לא היה לי מושג! ספרי לי מיד על החברה הזאת שלך!

היא: חבר שלה נהיה קנאי והיא זרקה אותו.

הוא: באסה. אני ממש מקווה שזה לא יקרה לנו.

היא: אל תדאג, זה בחיים לא יקרה לנו.

הוא: באמת? ואו, זה ממש נעים לשמוע את זה.

היא: תראה, ברור שיש מתחים מדי פעם.

הוא: נכון.

היא: אבל למזלנו אנחנו מתחזקים נישואים פתוחים, כמו שאתה יודע.

הוא: כן, נכ… מה?!

היא: ואני כל כך שמחה שאתה תומך בזה מהרגע הראשון שהיינו ביחד.

הוא: רגע אחד!

היא: זה ממש חשוב שתהיה הבנה בין בני זוג

הוא: אבל

היא: …ובמיוחד בנישואים פתוחים.

הוא: 😐

היא: אז על מה רצית לדבר איתי?

הוא: על זה שהתרגילים הפסיכולוגיים שלך דוחפים אותי לקצה.

היא: מצוין, מה עוד?

הוא: שאני לא יודע אם להתחייב לקבוצת כתיבה או לא!

היא: אז מה? מקסימום תתחיל קבוצה ותפסיק. זה לא מונוגמיה.

הוא: לפי מה שאת אומרת, גם הנישואין שלנו לא מונוגמיה.

היא: רואה שלא צריך לפחד מקבוצות כתיבה?

הוא: המשחק הפסיכולוגי הזה לא מדליק אותי, אמרתי לך כבר!

היא: גם מנישואין פתוחים לא צריך לפחד. תראה כמה טוב זה עבד לנו עד עכשיו.

הוא: זה החינוך הקומוניסטי שדפק לך את המוח, נכון?

היא: תראה, קבוצות כתיבה זה כמו נישואים פתוחים

הוא: שטאזי. היית בשטאזי.

היא: בשני המקרים נפגשים עם עם אנשים יצירתיים לדיאלוג מפרה

הוא: היית חייבת לומר "מפרה"?

היא: …ואני ממש גאה בנו שאנחנו מתחזקים את זה, כל אחד בדרכו שלו.

(פאוזה)

הוא: רגע, מה את אומרת לי בעצם?

היא: שתצא כבר מהבית המחורבן ותלך לכתוב עם עוד אנשים! אתה עולה לי על העצבים!

הוא: אזאין נישואים פתוחים?

היא: תלוי בישיבת השטאזי הבאה.

הוא: לפחות תגידי עלי מילה טובה?

היא: אל תדאג. במקרה הגרוע תקבל שיחת ניחומים.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #11

אזהרת ספויילר לסיום של "אנטרפרייז"

 

הוא: מאמי, מה את עושה עכשיו?

היא: כותבת הצעה לתזה. זה יהיה בנושא

הוא: מצוין, אז אם את לא עושה משהו חשוב, אני צריך להתייעץ איתך בדחיפות.

היא: הצעה. לתזה.

הוא: אני חייב לעדכן אותך בנושא קריטי.

היא: אם זה הולך להיות משהו מטופש כמו סטאר וורס, או צ'יט ליסט, או

הוא: ראיתי "הכוח מתעורר" סוף סוף ואני רוצה להוסיף את ריי לצ'יט ליסט.

היא: יש לך בגרות נפשית של אייווק.

הוא: נו, מהר! אני לא נעשה צעיר יותר וקיילו רן מתחזק מרגע לרגע!

היא: 😐

הוא: הוא הנבל בסרט, והכי גרוע: הוא הXX XX XX XX XXX XXX!

היא: מה זה היה עכשיו?

הוא: שמתי גלאי ספויילרים בוורדפרס. כל פעם שמופיע ספויילר זה מצונזר אוטומטית.

היא: מה אתה אומר?

הוא: נסי.

היא: בחתונה האדומה XXXXXXXXXXXXXXXXXX

הוא: הצחקת אותי עכשיו. הוא עולה על משחקי הכס בלי מאמץ.

היא: קייזר סוזה הוא בעצם XXXXXXXXXXX

הוא: תעשי לי טובה.

היא: דארת' ויידר הוא אבא של לוק.

הוא: לא נראה לי שיש מישהו שלא יודע.

היא: טריפ מת בסוף של "אנטרפרייז".

הוא: לא נראה לי שיש מישהו שאכפת לו.

היא: אם אני לא מסיימת את התזה בגללך, ימצאו את הגופה שלך בחולות של ראשון.

הוא: דיברנו על ספויילרים, לא על ניחושים מושכלים.

היא: תגיד, מי כבר יש לך שם בצ'יט ליסט?

הוא: דנה סקאלי, הבלונדה מ"גלקטיקה", דנה סקאלי…

היא: כבר אמרת אותה.

הוא: כן, אבל היא שווה בטירוף ומגיעה לה תשומת לב כפולה.

היא: לפחות יש הגיון בפסיכוזות שלך.

הוא: חוץ מזה יש שם ג'ניפר גארנר, סקרלט ג'והנסן, ג'וליאן מור

היא: ג'וליאן מור? וואללה?

הוא: יש לי איזה קטע עם ג'ינג'יות.

היא: אה, כמו ליטה אלכסנדר ואיבנובה? אוי ואבוי, אני

הוא: מצוין, רואים שלמדת אצלי משהו!

היא: …לא מאמינה שזכרתי אותן.

הוא: זה כל כך נחמד שאת עוזרת לי לתחזק את מערכת הנישואין שלנו. תודה מאמי.

היא: תגיד לי, ג'דיי פסיכוטי שלי… לפחות זה סרט טוב, הסטאר וורס החדש?

הוא: ברור. יש שם כל מה שאפשר לצפות מסרט סטאר וורס: קרבות חלל, רובוטים, קרבות לייט סייבר, צד אפל של "הכוח", עלילה שמותנעת על ידי מתחים וטראומות בין הורים לילדים

היא: הורים וילדים…? שיט, על זה התזה שלי! שוב פעם אני מתעכבת, זה כל כך מעצבן!

הוא: רואה? אמרתי לך שהיה עדיף לעזור לי עם הצ'יט ליסט.

רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

הוא והיא #8

הוא: מאמי, קראת מה כתבתי לבלוג של היצ'קוקולוגית?

היא: לבלוג של מי?

הוא: היצ'-קוקו

היא: עזוב, יותר מדי אותיות.

הוא: התכוונת שזה ארוך מדי?

היא: אל תחמיא לעצמך.

הוא: בקיצר, כתבתי שם על אהבתי לסרטי היצ'קוק.

היא: אוי ואבוי, זה ההוא עם הגופות?

הוא: לא רק גופות, יש גם בלונדיניות. לפעמים הוא גם אוהב לשלב בין השניים.

היא: כן, חששתי מהמשפט הזה.

הוא: יופי, אז עכשיו אחרי שהתקדמנו בנושא הזה

היא: לא התקדמנו לשום מקום ואתה מפריע לי.

הוא: אפשר להמשיך לעצם העניין.

היא: אתה עדיין מפריע לי.

הוא: תגידי, מאמי… זו שאלה שמציקה לי הרבה מאוד זמן: איך תכננת להיפטר ממני?

היא: אני… מה?

הוא: נו, בואי לא ניתמם. זה ידוע שכל אישה מחפשת דרכים להיפטר מהגבר שלה, בדרכים אלימות ואלימות פחות

היא: כולם פסיכופתים אצלך בראש?

הוא: …וזה ממש מסקרן אותי לדעת מה תכננת בשבילי. אני רק מקווה שזה לא משהו מעפן כמו כוס חלב מורעלת.

היא: שאלוהים. יעזור. לי.

הוא: אני מקווה שתכננת לי משהו מיוחד, כמו רציחה מסוגננת במקלחת עם כמה מאות שוטים וכינורות צרחניים.

היא: נראה לך? אני אחליק לפני הדקירה השנייה.

הוא: אולי תשימי אותי על אוטובוס עם פצצה מתקתקת ותחכי שאתפוצץ כשהשעון יגיע לקיצו?

היא: תחבורה ציבורית בארץ היא עינוי גדול יותר מכל פצצה מתקתקת.

הוא: אם את באמת אוהבת אותי, את תרדפי אחרי עם מטוס ריסוס.

היא: מאיפה אני אשיג עכשיו מטוס ריאני לא מאמינה שהתחלתי לענות לך ברצינות על זה.

הוא: יודעת משהו? ציפורים בארובה. לגמרי ציפורים רצחניות בארובה.

היא: 😐

הוא: צודקת, מאיפה תאלפי אותן עכשיו? רגע, יש לי רעיון מצוין!

היא: אני לא אוהבת את הסרט שאתה חי בו.

הוא: תשכרי תזמורת גדולה…

היא: כן, זה מתחיל להישמע הגיוני.

הוא: ורוצח שכיר…

היא: אה, בוודאי!

הוא: ובדיוק ברגע בו מכים במצילתיים הוא ירה בי!

היא: כן, יש בזה הרבה הגיון…

הוא: את רואה?

היא: …כי באמת שום דבר לא מפריע לו לירות בך בתחילת ההופעה, או ברגע שאתה מתיישב בכיסא, או בכלל כשאתה קם בבוקר, או כשאתה הולך ברחוב. כן, אתה צודק, צריך לחכות סרט שלם בדיוק לרגע בו מכים במצילתיים.

הוא: זה ערוך היטב!

היא: זה לא הגיוני.

הוא: יש לך רעיון יותר טוב?

היא: אוקראינים.

הוא: אה, ברור… רגע, מה זה היה?

היא: אוקראינים. שילמתי בזמנו לכמה אוקראינים לארוב לך ולסגור עניין. הם קיבלו את כל הכסף וממתינים להוראות.

הוא: אוקראינים? מה מתוחכם בזה? אין בזה שום דבר אקזוטי! נראה לך ש…

היא: אוקראינים.

הוא: את בטוחה שאת אוהבת אותי?

היא: אני יותר אוהבת את הנחישות של האוקראינים.

הוא: אני לא מאמין. שלושה עשורים של בקיאות בסצינות רצח של היצ'קוק, ומה שהולך לגמור אותי זה אוקראינים.

היא: שמעתי שהם אוהבים לחתוך אצבעות קודם.

(פאוזה)

הוא: לפחות תשכנעי אותם לזרוק אותי ממגדל אחרי זה?

רשומה רגילה