הוא והיא, הומור

ראש-פינריון

בקיצר, חזרנו ממש עכשיו מחופשה בצימר בראש פינה. אלו קורותינו.
(אזהרת נישתיות: הקטע הבא יהיה לא מובן לכל מי שלא קרא לפחות את שני הספרים הראשונים בסדרת "הקאנטוס של היפריון" מאת דן סימונס.)

במקום ושמו "הגליל העליון", מעבר לשלטון מרכז הארץ, ממתין צימר בראש פינה. ישנם כאלה החוששים ממנו, ישנם העובדים אותו וישנם אלה שנשבעו להשמידו. ערב יום הדין, ארבעה עולים לרגל (עבדכם הנאמן, מלכת היופי, גמד וגמדה) יוצאים לעלייה לרגל האחרונה, לפני שהברברים יפלשו ותפרוץ האים-אימא של כל המלחמות, עת נפתחים קברי הזמן וגורלה של האנוש…

היא: מה הולך פה?!
הוא: אני… אה… כותב על החופשה שלנו בראש פי…
היא: חופשה שלנו!? אתה ישבת  וקראת "נפילת היפריון" בזמן שאני תיזזתי איתם בבריכה, חוצפן!
הוא: מישהו היה צריך לעמוד על המשמר נגד איום השרייק, ולך אין את ההכשרה!

הכל בגלל דן סימונס, קיבינימט.

האפוס העתידני המרהיב שלו פלש למרחב המחייה מכוסה הפרקטים (יש גם בריכה פרטית!) של הצימר, כנחיל מנושלים מכונפים/מקושקשים/מסנופרים/עטויי נוצות/מחק את המיותר. לצערי מלכת היופי לא הייתה שותפה להתלהבותי מיצירת המופת הספקולטיבית ולכן נאלצתי למשגר עצמי מנקודה לנקודה בצימר על מנת להימלט מנחת זרועה.

הדבר היחיד שהציל אותי משיפוד על עץ השרייק היה, ובכן… פנקייק בבקרים. אם יש דבר אחד שעבדכם הנאמן טוב בו, זה פנקייק. גיחה מהירה לסופר הקרוב באמצעות הינע הוקינג (וחוב זמן זניח) ועד מהירה הוכנה בלילה מרהיבה של המתוק המתוק הזה. האור השתקף בו בגווני ורדרד-לבן, כמו על האובליסק הפאלי העצום בקברי הזמן, אשר זוהר בעודו נפתח לאיטו על מנת לשחרר את אדון הכאב לעולמ…

היא: שוב פעם?
הוא: זה חזק ממני!
היא: איזה מין סיכום חופשה זה, אם כל רגע נדחף לך השורוק ה…
הוא: שרייק, מתוקה. שרייק.
היא: שרייק, שורוק, חיריק… אתה ורוני אובססיביים עם ניקוד, זה פשוט נורא.

אז בעוד שבעת עולי הרגל נלחמים על חייהם בהיפריון, וההגמוניה האדירה דופקת את עצמה לדעת מול הטכנו-ליבה האימתנית, ניהלנו ארבעתנו חופשה תקנית למהדרין. כלומר, זו הייתה התכנית, עד ששוב נתפסתי עם הספר ביד. זה חזק ממני. Unputdownable. בלהט המריבה החלטתי לעשות מעשה, שהרי גורלה של הגלקסיה כולה תלוי בכך ונמלטתי היישר לשער המשגר-רחוק הקרוב ביותר שמצאתי. מקץ דקה דפקה מלכת היופי בעדינות על הדלת ושאלה האם הכל בסדר בארון הבגדים. עניתי שאני עדיין עובד על זה. היא אמרה שאם בכל זאת זה עובד, ישנם כמה דברים שהיא תרצה שאביא מהדיוטי.

ביום שלאחר מכן הופקדתי על יחידה סודית ובלתי מנוצחת של הכוח שכללה ילד בן 5 וילדה בת 7. הם מוגדרים כצאצאינו הביולוגים, אלא אם כן הם יוגדרו כסיברידים, ואז מצידי שהליבה תפרנס אותם כי אני לא הפראייר של אף אחד. ובעוד אני בודק שתי וערב שאין עליהם טפיל כלשהו בצורת צלב (גמדה: "אבא, זו עקיצת יתוש!" אני: "אתם רוצים לגמור על עץ טסלה?!") נשמעה צעקה הופכת קרביים מכיוון הברכה. "אבוי!" הרהרתי באימה, "הפלישה החלה!" מצאתי את מלכת היופי ממררת בבכי ליד הברכה, כשהשתקפות המים מאירה עליה כנצנוצי הבדולח של אבן הירקן, וצובעת את עמק קברי הזמן ב…

היא: נו אולי די כבר עם זה?!
הוא: אנחנו לא מדברים על זה עכשיו. מה קרה?
היא: זה פה! זה נורא!

הוא: אוי ואבוי! ראית אותו?!
היא: זה הדבר הכי נורא ודוחה שראיתי בחיים שלי.
הוא: אני יודע, הוא מזעזע! והוא גרם לכל הרבה מעשי זוועות!
היא: והוא בברכה! מזל שראיתי אותו לפני שהילדים נכנסים!
הוא: בברכה? את בטוחה בזה?
היא: לגמרי! וראיתי את העוקץ שלו!
הוא: עוקץ אחד? כל הגוף שלו זה עוקצים!
היא: אני רוצה שתוציא אותו מהברכה ומיד.
הוא: שאני מה?
היא: אני לא נכנסת למים כשהיצור הקטן והשחור הזה נמצא שם.
הוא: מי שחור, איזה שחור? הוא בצבע כרום בוהק. וצריך לברוח ממנו, שלא ישים אותנו על העץ שלו.
(פאוזה)
היא: יש. עקרב. בברכה.
הוא: אויש, הלחצת אותי. חשבתי שהשרייק הגיע גם לשם.
היא: נו? תוציא אותו כבר! אני לא נעשית צעירה יותר!
הוא: תודה לאל, רק שלא תגמרי לי כמו הבת של סול.

בסופו של עניין, ידידיי, אכן נפתחו קברי הזמן. באופן פלאי לא מצאתי עצמי באף קבר, למרות שאכן היה מצב סביר שזה יקרה לאחר שנתפסתי עם הספר האסור במקלחת, בברכה, בשירותים, בסופר, בבית הקפה, בסמטאות העיר הישנה, בעיר החיה, בעיר המתה, על עץ השרייק, על הפרקט ומתחתיו, בגינה, במיטה, במטבח (כולל על הכיריים) וכמובן, ברכב תוך כדי נהיגה. הייתי מספר לכם משהו על ראש פינה או צפת, אבל תהרגו אותי – אין לי מושג איך נראה המקום הזה. לעומת זאת, אני יכול להמליץ לכם על כמה מקומות לאכול בהם בעיר המשוררים או מאווי קובננט. אחלה מקום, תאמינו לי.

את הנסיעה חזרה, לצערי, לא עשינו במשגר-רחוק ונאלצנו לחזור ברכב הנוסע על הינע דיזל. הנסיעה עצמה ארכה כשעתיים וחצי, אבל מכיוון שהילדים התעקשו לשמוע את אותו הדיסק שוב ושוב ושוב, עבורנו הנסיעה ארכה כ-800 שנה, לא כולל "הטעות הגדולה". כמו הינע הוקינג, אבל בהפוך. איפה הטכנו ליבה כשצריכים אותה, קיבינימט.

רשומה רגילה