סיפורים

אורה השבורה (סיפור)

הקדמה

את הגרסה הראשונית לסיפור "אורה השבורה", כתבתי במקור באחת מסדנאות כתיבת ז'אנר של המנחה הקשוחה עד מאוד.

הטקסט המקורי עסק בעיקר במבט סאטירי על תרבות צריכת הגאדג'טים העכשווית. כשהחלטתי להרחיב את הטקסט הקצר לסיפור של ממש, הוא הפך להרבה יותר אפל ממה שתכננתי. הגיבור הלוזר החביב-למחצה מהגרסה הראשונית הפך למניאק של ממש בגרסה הסופית, עד כדי כך שחוויתי קושי משמעותי לסיים את הסיפור. וכי מי ירצה לבלות את זמנו הפנוי עם אדם אנוכי ואלים כל כך?

גם העלילה עצמה תבעה ממני תשומת לב הולכת וגוברת. הסיפור התארך הרבה מעבר למה שתוכנן, והטקסט דרש עוד ועוד תפניות עד כדי כך שתהיתי האם הוא יניח לי עד מועד הדד ליין. למרבה ההקלה הצלחתי לסיימו, ולפרסם בשנתון את הסיפור הארוך ביותר שכתבתי עד כה – כ-13,000 מילה.

במהלך כתיבת הסיפור גיליתי עובדה מעניינת ומטרידה כאחד – הנושא עליו כתבתי כבר אינו מדע בדיוני. ישנה תעשיה משגשגת לייצור בובות מין חכמות, הנראות כמעט אנושיות. כך נתקלתי לתדהמתי באיש המנהל רומאן סוער עם הסקסבוט שלו בעודו נשוי לאחרת, ולא – היותו יפני לא מספיק כדי לגרום לזה להישמע סביר. זה נראה שבמזרח הרחוק ממש מתלהבים משפחות המין דיגיטליות, כי בסין ישנו אדם אשר בנה לעצמו בובת מין רובוטית והתחתן איתה. ישנם עוד מקרים בסגנון זה, אך דומני כי זו תהום שאיני באמת משתוקק להביט לתוכה.

אם בכל זאת אתם רוצים חומר לקריאה ומחשבה, אני ממליץ בחום על המאמר הנפלא של נעה מנהיים שהתפרסם השבוע באתר "הארץ". המאמר המרתק סוקר את ההיסטוריה הביזארית של בובות המין עד לימינו, תוך התמקדות בכמה יצירות מפורסמות שנכתבו סביב הסוגייה ההו-כה-מטרידה הזו.

אנשים שמתחתנים עם שפחות מין רובוטיות, ו/או מתעללים בהן. כן, אני לגמרי אופטימי בקשר לכל הדבר הזה שקוראים לו "אנושות".

אורה השבורה

(פורסם במקור ב"היה יהיה 2017" בעריכת אהוד מימון המופלא, והועלה לבלוג באישורו).

האריזה הייתה מלבנית, לבנה ומבריקה. יוני לא זכר מתי בפעם האחרונה נגע במשהו כל כך נקי. הוא ליטף את האריזה ביד רועדת למשך רגע ארוך. השקט הדחוס מילא את הדירה. יוני דאג לסגור את החלונות. הוא נשם נשימה עמוקה והחל לפתוח את האריזה.

יוני זכר את הפעמים בהן קיבל מתנות מהוריו ליום הולדתו. תמיד, בהתרגשותו, נהג להתנפל על הקופסה ולקרוע את נייר העטיפה. אם הנייר יכול היה לדבר, הוא היה צורח. פעם אחת כנף מטוס הצעצוע העדין שקיבל נשברה כשהוא לא שעה להפצרות אמו ותלש את הנייר בפראות.

אפס.

לא היה זכר להתנהגות הזו עכשיו. אצבעותיו טיילו על הקופסה, נוגעות-לא-נוגעות. לבסוף תפס בעדינות את הניילון ומשך אותו באִטיות, סנטימטר אחר סנטימטר.

חתיכת אפס.

כשהחל יוני לפתוח את הקרטון, שם לב כי הוא והקופסה היו בערך באותו הגובה. הקופסה הייתה נמוכה ממנו במעט. הוא תהה מה יהיה גובה החפץ הארוז. הוא ידע כי הם תמיד היו קצרים בעשרים סנטימטרים לפחות מגובה המארז שלהם.

לא היה נוח לפתוח את הקרטון ביד, אבל יוני סירב לחשוב על סכין פתיחת המכתבים שהיה במגרה. הוא שייך ללי, אשר שכחה אותו כשהיא עזבה.

אתה חתיכת אפס.

הוא נעץ את אצבעו עמוק בקופסה, וקרע אותה בתנועה אחת מהירה. הוא המשיך לקרוע פיסות נוספות מהקרטון עד שתוכנו נגלה.

בתוך הקופסה, הסמארטבוט היה עטוף בשכבת ניילון נוספת. על העטיפה הייתה מדבקה קטנה, עליה היה כתוב אותו טקסט מעוצב שהיה רשום על המארז: "דגם SX". מתחתיו היו רשומות המילים: "מערכת אנדרובוט תקנית".

יוני תלש את הניילון מהסמארטבוט ושלח את ידו לכפתור ההפעלה השטוח, שהיה ממוקם בבסיס הצוואר של הדמות הלבנה, הקירחת וחסרת תווי הפנים. הוא נגע בכפתור ועצר לרגע.

אתה חתיכת אפס ואני לא רוצה לראות אותך יותר. המילים אשר לי אמרה לו לפני שטרקה אחריה את הדלת ארבעה חודשים קודם לכן עדיין צרבו בבטנו, בערו וחתכו אותו כמו סכין קצבים.

הוא חשק את שפתיו ולחץ על הכפתור. נורה זעירה נדלקה על הפדחת של הדמות, והבליחה באור אדום בוהק. הנורה החלה להבהב בצבע כחול והראש הזדקף. הסמארטבוט צעד קדימה צעד אחד. יוני מיהר לפנות את הדרך אך איחר את המועד – הסמארטבוט נתקל בו והוא הועף הצִדה. יוני נפל וראשו נחבט בשרפרף שניצב ליד ספת הבד החומה. "לעזאזל!" הוא צעק ושלח יד לראשו. תודה לאל, אין דם. זו הייתה הספה שהוא ולי היו מזדיינים עליה בפראות בחודשיים הראשונים שלהם ביחד. בכל פעם שהם גמרו הוא נהג להודות לאלוהים על כך שהרהיט החורק והמצייץ לא התפרק באמצע.

הוא התרומם באִטיות ונעמד מול הסמארטבוט שניעור לחיים, ידו עדיין ממששת את ראשו. מתוך הניילון שבתוך המארז בצבצה פיסת נייר כרומו בוהק. יוני אחז בה ומשך אותה, ובעקבותיה נמשכה חוברת שלמה, עטורת דיאגרמות, מספרים ואותיות, ואחריה תעודת אחריות. אליהן היו מחוברת שקית עם כבלי הטענה לשקע ביתי ולרכב. יוני החל לעלעל בספרון.

הסעיף הראשון בהוראות הבטיחות בעמוד 3 היה:

זכור כי מערכת האנדרובוט מוודאת את יכולת התנועה של המכשיר עם הפעלתו הראשונית. לכן, בהפעילך את הסמארטבוט הקפד לזוז ולפנות לו דרך כדי להימנע מהתנגשות.

משהו שלא עשיתי כמו שצריך? לי הייתה מתה על זה.

הסעיפים הבאים דיברו על הטענה נכונה ובטיחותית. את הדגם הנוכחי, כך נכתב, אפשר להטעין מרשת החשמל הביתית באמצעות הכבל, כמו את הדגמים הישנים, אך ייחודו היה בכך שאפשר להטעינו גם באופן סולארי. יופי, ממש לא בא לי לקנות מטען נייד, חשב יוני, המטענים האלה שוקלים טונה.

יוני דילג על הסעיף שקבע מפורשות שלא נמצאו הוכחות לקשר בין שום מחלה ממארת למנגנון ההטענה או החיבור לרשת של הסמארטבוט, והגיע לפרק שעסק בתכנות והגדרות. הוא התעמק בפרק ארוכות. ייחודו של דגם ה-SX היה ביכולת לתכנתו באופן גמיש בבית וללא צורך בטכנאי.

הוא שלף מכיסו דיסק און קי והניח אותו על השולחן. על הדיסק היו מאות תמונות וסרטי וידאו באיכות גבוהה. לי שנאה להצטלם, ולכן יוני נהג לצלם אותה בלי שתרגיש. גם את זה היא שנאה.

הסמארטבוט הגיע עם פאנל בקרה אלחוטי נלווה. יוני לחץ על כפתור זעיר בצִדו של הפאנל וזה ניעור לחיים, ועליו לוגו "אנדרובוט בע"מ" המסוגנן. הוא החליק עליו את אצבעו ושורת תפריטים נגלתה לפניו, משתוקקת לקבל הוראות. על הצג הופיעה הודעת "טאבולה ראסה" – המצב ההתחלתי בו שווק הסמארטבוט, נקי מהגדרות. דגמי הסמארטבוטים הישנים הגיעו כשהם מתוכנתים לפי דרישת הלקוח, אבל עם דגם SX ניתן היה לשחק בבית ללא עזרה מטכנאי.

יוני החל לעקוב אחרי פרק ההגדרות בספר ההוראות, וביצע סעיף אחר סעיף. הגדרת שם משתמש, סיסמה, הגדרות מיקום, שעה, תפריט רגיל או מתקדם, סגנון, התקנת אפליקציות בסיס… מי אמור לעבוד כל כך הרבה, אני או היא?

הוא הגיע לבסוף לתפריט "הגדרות: מראה וסגנון". יוני הכניס את הדיסק און קי לחריץ בצד הפאנל, והמכשיר החל לסרוק אותו. כמה רגעים לאחר מכן ריצדה על הצג המילה "מנתח…"

יוני חיכה בסבלנות דקה, שתי דקות ולבסוף עשר דקות, אך המכשיר לא הראה שום חיווי נוסף. הוא קרא שוב את החוברת. הוא דילג לפרק הנספחים ומצא בפרק ב', "תקלות נפוצות", את הסעיף "השהייה בשלב הניתוח: הזנת כמות גדולה מדי של תמונות יכולה להאט מאוד את שלב הניתוח הראשוני. אין לכבות את המכשיר בשום שלב. כיבויו באמצע התהליך יכול לגרום לנזק בלתי הפיך לקושחה."

"חרא!" אמר יוני וזרק את הפאנל על הספה. הפאנל ניתר מכרית הבד ונפל לרצפה. יוני קילל שוב ומיהר להרימו. הפאנל לא נשבר, הוא נשם בהקלה. גוש הפלסטיק והמתכת המעוצב עולה הון.

יוני נשם עמוק והעיף שוב מבט בפאנל. הניתוח עוד לא נגמר. הוא קם באִטיות מהספה ופנה למטבח. הוא לחץ על כפתור הקומקום החשמלי והוציא את צנצנת הקפה החומה.

מאז שלי העיפה אותו מהחיים שלה לפני ארבעה חודשים היא סירבה לדבר אִתו או לענות לו על הודעות. כשניסה ליצור אִתה קשר דרך חברים משותפים, נענה בשלילה. בכל פעם כזו הוא איבד את עשתונותיו וצרח לטלפון. זה בדרך כלל נגמר בניתוק השיחה ובחסימת המספר שלו.

יוני עצם את עיניו ונזכר איך רבו מדי יום במשך שמונה חודשים מתוך עשרת החודשים בהם היו יחד. יוני היה קם בבוקר, מוצא אותה לצִדו ומחייך חיוך רחב. הוא היה מביא לה ארוחת בוקר למיטה, מנשק אותה ויוצא לעבוד. לי הייתה נוסעת לאוניברסיטה.

בבוקר הם היו מצהירים על אהבתם, ובדרך כלל עד שבע בערב הייתה לי אומרת לו בדיקציה חדה כתער כמה הוא תת-הישגי. הוא היה תופס את ראשו בתסכול ומנסה להבין מה קרה הפעם, לעזאזל. אחר כך היה מנסה לשכנע אותה לא לעזוב אותו. היא הייתה מתרצה, ובערך באחת-עשרה בלילה הוא היה גוהר עליה ונזכר כל פעם מחדש כמה הריח שלה מטריף אותו, עד רגע הפורקן המתוק, כאשר רגליה עטפו אותו בזמן שהיה בתוכה. בבוקר היה מתעורר, שוב מאושר למצוא אותה לצִדו, עד המריבה הבאה.

לפני ארבעה חודשים לי נעמדה במרכז הסלון וצעקה עליו שהוא חתיכת אפס ושהיא לא רוצה לראות אותו יותר. היא טרקה אחריה את הדלת. כשחזר בערב מהעבודה, גילה שהיא פינתה את חפציה במהלך היום. הוא לא ראה אותה מאז.

יוני מזג את המים שרתחו לכוס הקפה והוסיף כפית סוכר. הוא שמע את לי מהמסדרון רגע לפני שעמד ללגום. "היי? מישהו כאן?"

הספל כמעט נשבר כשיוני הטיח אותו על השיש וזינק לסלון. נתזי קפה רותח נשפכו על כף ידו והוא פלט אנקת כאב. הוא הגיע לסלון כשידו תחובה בתוך פיו וראה בחורה זהה ללי יושבת על הספה.

היא התרוממה ופרשה את ידיה לצדדים בעודה מטה את ראשה מצד לצד, ולאחר מכן הזיזה אותו בתנועה מעגלית. השדיים שלה היו בדיוק כפי שהוא זכר. הוא תהה האם היא מבינה שרק הרגע נולדה.

"וואו, איך ישנתי," אמרה בחיוך. "כאילו ישנתי איזה מאה שנה."

הוא בהה בה. "כן, אה?" אמר לבסוף.

"הכול בסדר?" שאלה לי הסמארטבוט. "אתה נראה כאילו… כאילו… כאילו…"

הסמארטבוט סובב את ראשו בעווית לא רצונית בכל פעם שחזר על המילה. יוני הרים את החוברת מהספה ומיהר לפרק 3: שגיאות בזמן ריצה. סעיף ג' התייחס לתקלות במנגנון הדיבור. יוני החליק באצבעו על פאנל הבקרה וביצע אתחול לתהליך "ניהול אביזרי דיבור דינמי". הסמארטבוט השתתק לרגע.

לאחר כמה שניות אמר היצור שנראה כמו לי, "הכול בסדר? אתה נראה כאילו נחתת מהמאדים."

"אני קצת עייף, זה הכול," אמר יוני לבסוף. "את מרגישה בסדר?"

"כן, ברור. תגיד, אפשר לשאול אותך משהו?"

"מה?"

"איך קוראים לי?"

יוני הביט בה בעיניים עגולות לחלוטין, בזמן שגבותיו איימו לקפוץ ממצחו. הוא ניסה להיזכר בתהליך ההתקנה הארוך והמייגע. שיט, לא הזנתי לה שם. הוא היה כה טרוד בתלאות הדיסק און קי, עד שלא חשב על הזנת פרטי הבסיס לסמארטבוט.

"איך קוראים לי?" חזרה על השאלה. היא תמשיך לשאול עד שיוזן לה המידע החסר, הבין יוני.

הוא חשב כמה שניות. "אורה,", ענה לבסוף, "את אורה."

***

הם ישבו במרכז הסלון, כיסא מול כיסא. אורה בהתה קדימה, מביטה לכיוונו של יוני, אך לא לתוך עיניו. יוני החזיק בידו מחשב לוח. על הצג הופיעה רשימת סעיפים שבה כמה מאות שורות. הוא סימן בווי את חמישים השורות הראשונות ברשימה. יוני העביר את ידו בשׂיערו, נשף בייאוש והחזיר את ידו למחשב. אצבעו ריחפה מעל השורה הבאה בתור.

"יוגורט," ענתה אורה.

"עם מה?" שאל יוני.

"גרנולה."

"של איזו חברה?"

"חברת פרי השדה."

"ומה את שותה?"

"תה יסמין וקינמון."

"עם איזה חלב?"

אורה השתהתה לרגע. "אתה יכול לחזור שנית?"

יוני צבט את את גשר אפו בשתי אצבעות ולאחר מכן גירד אותו. "עם איזה חלב את שותה את התה?"

היא השתהתה בתשובתה. יוני העיף מבט בחוברת ההדרכה שהייתה על השולחן:

אמנם תכנות פרטי האישיות ישירות למאגר הזיכרון הוא הדרך המהירה ביותר להזנת המידע, אך אנו ממליצים על שינון מילולי כאילו מדובר באדם רגיל. השינון דורש זמן רב יותר, אך מאפשר לימוד יסודי ומעודד מגמת שיפור מתמיד של מערכת ה"אנדרובוט".

בצמוד למילה "אנדרובוט" הודפס סמל הסימן הרשום של המוצר ולוגו תוכנת מערכת ההפעלה.

"מגמת שיפור," מלמל יוני.

"אתה יכול לחזור שנית?" שאלה אורה.

"מה?" מלמל יוני ומיהר לענות, "בטלי את המשפט האחרון. עם איזה חלב את שותה את התה?"

אורה השתהתה שוב אך הפעם רק לשניות מעטות לפני שענתה, "בלי חלב."

יוני הנהן. היא הצליחה להבין שמדובר בשאלה מכשילה, אבל הייתה השתהות בתשובתה. הוא יצטרך לשפר את הגדרות הביצועים.

"בואי נמשיך," אמר יוני, "האלבום האהוב עלייך הוא…"

***

זה התחיל בפסיעות עצבניות בדירה, החל מהערב לאחר שלי פינתה את חפציה מן הדירה.

מסלול התסכול של יוני החל במטבח, דרך הסלון, משם לחדר העבודה ("חדרון", כפי שלי קראה בתיעוב לחלל הקטן והמחניק) והסתיים במיטה בחדר השינה, שבה ישן יוני באלכסון כיום.

"בת זונה," מלמל, "בת זונה, בת זונה."

יוני לחץ על כפתור החיוג המהיר בסלולרי, והצמיד אותו לאוזנו. שוב. "טוווווו". צליל ההמתנה למענה של אדם שהחליט למחוק אותו היה אחד הצלילים השנואים עליו. הוא הרגיש את אזנו מתכווצת ונכווית בכל פעם שבקע מהמכשיר הצליל המייסר. הוא ניסה לחשוב אם מגהץ היה צורב פחות.

"בת זונה!" הוא בעט בשרפרף עליו לי הייתה עומדת בכל פעם שניסתה להוריד משהו מאחד מארונות המטבח העליונים. בדרך כלל זה היה תה. המטבח היה מלא באריזות שונות ומשונות של חליטות בשלל טעמים אקזוטיים. קינמון, לימונית, חמוציות, דובדבנים, צ'ילי, ליצ'י, צ'אי… לי הביאה אִתה שלל חליטות כשחזרה מטיול במזרח והייתה מזמינה עוד באינטרנט בכל פעם שנגמר. היא לא הייתה מוכנה לוותר על החוויה שבחליטה, ההתענגות על ריח התה שממלא את המטבח.

יוני היה נחנק בכל פעם שהיה פותח את אחד הארונות. לקראת הסוף הוא היה משוכנע שהיא עושה לו את זה בכוונה. על המדף הקטן והנידח ביותר במטבח, בקצה שליד המקרר, במקום שבו דלת הארון הייתה חסרה מכיוון שהדייר הקודם עקר אותה מהצירים ברוב טמטומו, שכנה בבדידות מזהרת הצנצנת הפשוטה של הקפה הנמס שלו. לפעמים היה נדמה לו שגם זה יותר מדי בשביל לי.

"בת זונה!" יוני היה נכנס לחדר השינה ורובץ על המיטה. כאן היה מנסה לפצות אותה בלילה על כל הטעויות שעשה ביום. יוני ניסה שוב ושוב להגיע לשלמות שתרַצֶה את לי. מדי פעם הייתה טופחת בעדינות על ראשו ואומרת באכזבה את המילה השנואה עליו: "עזוב." יוני היה מנסה לשאול מה לא בסדר ו"אולי בכל זאת ננסה שוב, חבל…" אך לי הייתה עונה לו שוב "עזוב, עזוב…" היא הייתה דוחפת את ראשו הצִדה, מתהפכת ונרדמת. כשהיה מנסה להגיע לפורקן בשירותים, מצא עצמו לוחש שוב ושוב…

"בת זונה!" יוני חבט בארון המצ'וקמק של חדר השינה, שעל פי המידע שהיה ברשותו נכח בדירה מאז הקמת הבניין. היה זה ארון מופלא לכל הדעות. פתיחת דלת רעועה אחת גרמה לפתיחת דלת אחרת, באופן שפותח הארון לא ציפה לו כלל. לפעמים הדלת הסוררת אף הייתה חובטת בפותח הארון, כעונש. המגרות, לעומת זאת, נפתחו לפי הגרלה – לפעמים בקלות ולפעמים בכלל לא.

כל הניסיונות שלו לפרק את הארון עלו בתוהו, וכך גם השיחות המרובות שלו עם לי על היתכנות השימוש בו. בשלב מסוים הפסיק יוני לספור כמה מריבות החלו ביניהם בגלל רהיט האחסון המעוות.

"אני מסביר לך," היה אומר יוני בקול עייף, "אין לי מושג בתיקון ארונות. באמת שאין לי." למה לעשות מלחמות על הרהיט הזה? לא כל רהיט באיכות גרועה מצדיק קריאה לנגר.

"יוני, אני כבר לא יכולה עם הארון המחורבן הזה!" לי העבירה ידיה בצִדי ראשה והסיטה את קווצות שׂיערה אל מאחורי אוזניה. הוא נגע בגשר אפו ועצם את עיניו. "אלוהים," מלמל.

"סליחה, אמרת משהו?"

היא כל כך יפה כשהיא אומרת "סליחה" בלי שום כוונה לסלוח לאף אחד. הוא שאף שאיפה ארוכה במיוחד והשתהה למשך שתי שניות לפני שנשף את האוויר בחזרה. "לא," ענה לבסוף.

"תודה, באמת," אמרה לי. "נמאס לי לשים את הבגדים שלי בארון שמרביץ לי בכל פעם שאני מנסה להוציא ממנו משהו, מה מסובך כל כך להבין? אתה מקשיב בכלל למילה אחת שאני אומרת?"

יוני בהחלט הקשיב לכל אחת מהמילים שהטיחה בו, ולא היה לו ספק שגם היא הקשיבה למילים אותן הטיח בחזרה. במהלך אחת המריבות ניער יוני את הדלת בתסכול וחבט בה בפראות, מתוך תקווה שאולי אוסף הדיקטים הזה יתפרק בכל זאת והוא לא יצטרך לריב עליו עם לי בכל ערב. היא צרחה עליו שיפסיק לפני שישבור את הארון. הוא ישן באותו לילה על הספה בסלון. הם השלימו בבוקר שאחרי, על אותה הספה. זה היה הסקס הכי טוב שהיה להם. הוא איחר לעבודה באותו יום, אבל לא היה אכפת לו. אחר כך התקשרה אליו לי אחרי הצהריים, כשראתה אותו מגיב בפייסבוק לידידה שלו. כבר היה עדיף לשבור את הארון המזורגג לרסיסים, חשב כשלי שוב הטיחה בו מילות נאצה.

"בת זונה!" יוני פתח את דלת הארון וסגר אותה בכוח. עכשיו לי איננה. זה רק הוא וערמת הקרשים מהשטן.

טקס ההתמרמרות הלילי נמשך קרוב לחודש, עד שיוני ראה את ההשקה של "גָּאלָה", או בשמה הרשמי "אנדרובוט דגם SX". אברי סטולר, המנכ"ל והבעלים המיתולוגי של "אנדרובוט" הציג את פסגת היצירה בתחום הסמארטבוטים – סמארטבוט בעל מחולל יישומים מהפכני הלומד את רצונותיו ותשוקותיו של המשתמש ומתאים עצמו אליו, נטען באופן סולארי, מתעדכן ישירות מהאינטרנט וניתן לתכנות אינסופי בבית המשתמש. כל זה בתוספת חנות יישומונים אימתנית, שנועדה לענות על כמות מגוחכת של דרישות. "אין גבול למה שגאלה יכולה לעשות!" הצהיר סטולר הזחוח שוב ושוב.

מיד לאחר ההשקה נוצרו תורים אדירים בסניפי אנדרובוט, עד כדי כך שהחברה פרסמה שהיא מתקשה לעמוד בביקוש. יוני נאלץ לחכות קצת, אבל בסוף הקופסה הלבנה הגיעה גם אליו.

***

אחרי חמישה ערבי שינון ולימוד עם אורה, יוני היה מותש. הוא ניסה להטמיע באורה כל פרט אפשרי שזכר ורשם, אך לאחר כמה ימים כאלה הרגיש שהוא דורך במקום. הוא נשען אחורה על הספה ושם את ראשו על המסעד. אורה ישבה לידו.

"היי, מאמי," אמרה אורה בקול המלטף של לי (כשהיא לא רצתה להרוג אותו), "הכול בסדר? אתה לא מרגיש טוב?"

יוני שפשף את עיניו ונאנח. למרות כל המאמצים שלו, לא היה שום דבר אמין בהתנהגות של אורה.

בכל פעם שהרגיש שהגרסה הבסיסית של מערכת ההפעלה לא נתנה מענה לדרישות האינסופיות שלו הוא התקין עוד ועוד יישומונים. חלקם מהמאגר הרשמי של אנדרובוט, וחלקם יישומונים אזוטריים ממאגרים מפוקפקים לביצוע מטלות שונות ומשונות, שאחדות מהן נגדו את הוראות היצרן: פריצת הרשאות הניהול של מערכת ההפעלה; כוונון עדין של טון הדיבור והתאמת המבטא; שיפור נימוסי שולחן; הגדרת ריח גוף ואפילו יישומון אוצר מילים של קללות. הוא התקין את האחרון בלי לחשוב ואחר כך ריחם על עצמו לרגע כשהבין עד כמה חסרים לו הגידופים של לי. אבל רק לרגע.

הוא גיחך ואמר, "אולי מה שאני צריך לעשות זה לקנות עוד סמארטבוט כדי שיתכנת אותך כמו שצריך."

היא הביטה בו לרגע, חסרת הבעה, ואז צחקקה. "חמוד!"

"מה חמוד עכשיו?" מלמל יוני והביט לתקרה. "לי הייתה אומרת שעדיף שאני אבזבז את הכסף על דברים חשובים כמו למצוא נגר לא חאפר שיתקן את הארון, ושאני אסתום את הפה."

יוני קפא לפתע. "שיט, זהו זה," מלמל. הוא קפץ מהספה ניגש לשולחן המטבח והרים את פאנל ההפעלה של אורה. זין אם אני מתחיל לשנן אִתה מחדש כשיש דרך קצרה יותר.

אצבעו החליקה במהירות על התפריטים, עד שמצא את מה שחיפש: "מודול תגובה לאוביקט מוכר". הוא מצא במסך ההגדרות את התפריט המדויק. ליד התפריט צויר ציר מספרים אפור ועליו סמן שנח בבטחה בקצה הירוק של הציר. יוני החליק אותו לכיוון הקצה האדום, הקיש על "שמור ובצע" ופנה לאורה.

"מאמי," אמר יוני, "אולי מה שאני צריך לעשות זה לקנות עוד סמארטבוט כדי שהוא יעשה את העבודה. מה את חושבת?"

"אולי תפסיק להתנהג כמו אידיוט?" ענתה אורה כהרף עין.

יוני התיישב על הספה וחייך. הוא נשף בהקלה. "תודה, מותק."

בימים שלאחר מכן נשאו מאמציו פרי. לרגע היה נדמה לו כאילו לי מעולם לא עזבה. אורה מילאה את תפקידה היטב, עד שבשלב מסוים תהה יוני האם הוא לא הגזים בהגדרות החדשות.

בקרים שהחלו ב"מתוק שלי" הפכו עד הצהריים ל"אני לא מבינה מה הבעיה שלך בלזרוק גרביים לכביסה". ערבים נפתחו ב"אתה רוצה להסביר לי מי זו הבלונדה שהגבת לה בפייס?" והפכו לפיוס מרגש שטוף דמעות. כאשר אורה הייתה מתחברת לכבל ההטענה בלילה ונכנסת למצב שינה, היה יוני מוציא את הסמרטפון שלו, נכנס ליישומון ומשנה שוב שורה ארוכה של הגדרות.

"עוד לא בדיוק," הוא היה ממלמל.

***

יוני היה בדרכו חזרה מהעבודה כאשר קיבל את הודעת הטקסט מאורה: "אני צריכה אותך. יש מה לעשות בבית."

לי הייתה שולחת הודעות כאלה, בדרך כלל בימי חמישי. הלימודים באוניברסיטה לא הפריעו לחדוות הניקיון שלה, ועד הלילה הדירה ויוני היו עוברים שטיפה.

כשעצר ברמזור מיהר לשלוח לה סמיילי. הפעם זה יהיה אחרת, אין מצב שלא. המילה "סמארטבוט" שנשמעה מהרדיו קטעה את הרהוריו, והוא מיהר להגביר.

"…נמצא בביתו כשהוא ללא רוח חיים. לביתו של מר סטולר, המייסד והמנכ"ל בפועל של חברת 'אנדרובוט בערבון מוגבל' הוזעק אמבולנס על ידי הסמארטבוט שלו מדגם 'גאלה'. הפרמדיקים קבעו את מותו במקום, במה שמסתמן כמקרה של דום לב. סטולר היה בן 44 במותו. אברי סטולר, נולד ב-2003 ועד מהרה התבלט בזכות כישוריו יוצאי הדופן בתחום ה…"

"פאק," אמר יוני. סטולר לא סתם ניהל את אנדרובוט. הוא היה אנדרובוט. קשה היה לדמיין את תעשיית הסמארטבוטים בלי פרצופו הזחוח וההשקות המלודרמטיות. "נקווה שהאחריות על אורה לא תפוג," מלמל.

בכניסה לבניין בדק יוני את תא הדואר. מעטפה עם עיטור מאוס של ברבור ופרח בישרה לו על חתונה קרבה ובאה. הוא פתח את המעטפה ופלט אנחת ייאוש. הבת של סימה, דודתו מצד אמו, עומדת להתחתן. "וואו, מקסים," רטן, "בדיוק לשם בא לי לבוא. תודה, דודה סימה."

הוא עלה במדרגות ועמד מול דלת הכניסה לדירה. הוא נשם נשימה עמוקה, הכניס את המפתח למנעול ופתח את הדלת. המגב והדלי קידמו את פניו. הדלי כבר היה מלא מים, ולפי הריח כבר עורבב לתוכו נוזל הניקוי. "היי, הכול מחכה רק לך," נשמע קולה של אורה מקצה הדירה, "אני מנקה את האמבטיה והחדר שינה. תעבור על הסלון."

עד עכשיו די אמין.

יוני טבל את הסמרטוט בדלי המים, סחט אותו והלביש על המגב. הוא העביר את המגב על הרצפה בתנועה קצובה. יוני חייך כשנזכר בכל אותן פעמים בהן רב עם לי סביב נושא הסדר והניקיון בדירה. זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לנסות…

"היי, ממש מבריק פה," נשמע קולה של אורה מאחוריו.

"תודה, מותק," ענה יוני וחייך. לפתע נעלם החיוך מפרצופו. "לא, ממש לא ככה," אמר לעצמו. כנראה בכל זאת משהו התפספס בהגדרות. הוא הוציא את הסמרטפון מכיסו והפעיל את היישומון. אצבעו החליקה בזריזות על הפאנל המבריק. הוא נשא עיניו בחזרה לאורה, וספר בליבו: שלוש, שתיים, אח-

"תגיד לי, מה אתה עושה?" אמרה לפתע אורה בקול זעוף.

למקומות, היכון… יוני הביט על המגב ובחזרה אליה. "ספונג'ה."

"תסתכל על הסמרטוט!" חתכה אורה את האווירה. "סתם טבלת אותו בדלי, אפילו לא ניקית אותו. אתה מורח את הטינופת על הרצפה במקום לנקות."

המריבה הזו קצת מוכרת לי, חשב יוני.

"מאמי, אין על הרצפה שום טינופת," אמר יוני והכניס את הסמרטפון בחזרה לכיסו.

"אתה לא רואה את זה," ענתה אורה, "כי אתה שוב פעם עסוק בסמרטפון המחורבן, כמו תמיד."

כן, אני בהחלט זוכר את המריבה הזאת. יוני נשם עמוקות. הוא הריץ את השיחה הזו פעמים רבות במוחו. רגע האמת הגיע.

"מתוקה," דקלם יוני, "הרגע טבלתי את הסמרטוט בדלי, שפשפתי אותו בעצמו והחזרתי לרצפה. אני מקפיד לעשות את זה לעתים תכופות, בדיוק כמו שהסברת לי. הניקיון בדירה חשוב לי בדיוק כמו שהוא חשוב לך, אני מעריך את כל הזמן שאת משקיעה בדירה ובגלל זה חשוב לי לעזור לך ככל האפשר."

בפעם הקודמת הוא התפרץ על לי, היא צרחה עליו יותר חזק ולבסוף לאף אחד לא היה אכפת מצבע המים בדלי. זה לא יקרה עכשיו, אין מצב, חשב יוני, בעודו מביט על אורה בריכוז. חשבתי על הכול, היה לי מספיק זמן לתרגל. הפעם זה יהיה אחרת לגמ-

"השטויות שלך מתחילות להימאס עלי," אמרה אורה, "ומתחיל להימאס עלי חוסר האחריות שלך. אתה אדם בוגר, לא ילד שצריך לתת תירוצים לאימא שלו."

"מ… מה?" אמר יוני בפה פעור, "אבל…"

"הלכתי להתקלח, ורצוי שעד שאני יוצאת תנקה פה כמו שצריך. ביי."

יוני עמד נטוע במקומו. מבטו נדד לרצפה כאילו ניסה לספור נמלים. כששמע את טריקת דלת חדר האמבטיה, שפתיו התקמרו ולאחר מכן התכווצו. הוא צעד באִטיות לכיוון שולחן האוכל והשעין עליו שתי כפות ידיים מאוגרפות. שפתיו החלו לרעוד, ונשימותיו נעשו קצרות. הוא הרים לרגע את שתי ידיו מהשולחן ואז הטיח בו אותן בכוח.

"בת זונה!"

***

לפני שנכנס למיטה לקח יוני את הסמרטפון, נכנס שוב לתפריט ההגדרות הארור והחזיר את הסמן לאזור הירוק על הציר.

"גם אני צריך קצת ליהנות מדי פעם, לעזאזל," מלמל ונכנס למיטה. אורה כבר חיכתה לו שם.

הם השילו את מעט הבגדים שהיו עליהם. יוני היה חייב להודות ביכולת המופלאה של אנדרובוט לעטוף סיליקון ומעגלים אלקטרוניים באשליה מושלמת. סטולר הזה ידע מה הוא עושה, זכרו לברכה.

הוא רכן לכיוון אורה ונישק אותה על שפתיה בהיסוס, לא יודע מה מצפה לו מעברה השני של האשליה המתוקה. היא נשכה את שפתו בעדינות וכרכה את רגליה סביבו.

זה מזכיר לי משהו, חשב יוני.

הוא ליטף את גופה של אורה, נישק אותה על צווארה וחזה. הוא שקע בריח של אורה ובחן שוב ושוב את גופה העירום, מנסה למצוא היכן עובר הגבול של אחיזת העיניים הממכרת. ובכל נשיקה ניסה להיזכר בטעמה של לי. בת זונה.

"קדימה, מותק," לחשה אורה, "למה אתה מחכה?"

הוא המשיך להתקדם, צובר ביטחון בכל צעד. הסיטואציה הייתה מוכרת לו להפליא. שיחזור ההגדרות לאזור הירוק של ציר ההתנהגות לא מחק את מה שלימד את אורה על הרגליה של לי, לפחות לא בתחום הזה. אולי משהו טוב יצא מערב הספונג'ה הארור הזה, אחרי ש"אורה הנוראה" כובתה, לפחות באופן זמני.

"עזוב," אמרה לפתע אורה.

יוני קפא על מקומו.

"עזוב מאמי." אורה טפחה על ראשו של יוני ודחפה אותו בעדינות הצִדה. הוא התרומם והתיישב על ברכיו, שפתיו קפוצות, מבטו חודר.

"מה הולך פה?" אמר בקול שקט.

"עזוב, לא מתאים לי," אמרה אורה, "בפעם אחרת."

"מה הולך פה?" אמר יוני בקול פחות שקט, ידו שוב מכווצת לאגרוף רועד, "שחזרתי את ההגדרות למה שהיה מקודם, את לא אמורה להתנהג ככה."

"מה זה 'שחזרתי'?" אמרה אורה וכיווצה את מצחה. "על מה אתה מדבר?"

"תפסיקי לשחק אִתי," סינן יוני.

"מה לשחק, איזה לשחק, נודניק?" אמרה אורה. "אמרתי עזוב, אז עזוב. למה אתה עושה עניין?"

יוני הטיח את אגרופו הרועד בפניה העדינים של אורה. מעטפת הסיליקון של פניה התעוותה כשספגה את הזעזוע. הרעש שנשמע מהגולגולת שלה לא היה רעש ריסוק אלא מעיכה.

"עז… עזוב…" מלמלה אורה. ראשה החל לרטוט בתנועה לא רצונית. יוני היכה אותה שוב ושבר את אפה. חלקו המרכזי של ראשה נמעך פנימה, כאילו חור שחור נפער במרכז פרצופה. מתחת לשכבת הסיליקון ניתן היה לראות משטח ירוק עליו היו מודפסים מוליכים איכותיים בעלי נצילות מקסימלית, פסגת גאוותה של אנדרובוט.

"עזוב, עזוב…" אמרה אורה. קולה התעוות והונמך עד שהחל להישמע כמו קולו של גבר. היא חזרה שוב ושוב על המילה המקוללת, כשאת קולה מלוות רעידות עזות של ראשה.

"די כבר!" צרח יוני והיכה אותה בשלישית. הוא פגע בפיה ונאנק בכאב כשידו שברה כמה משיניה. זה לא גרם לה להפסיק.

"עזוווווב," אמרה אורה בקול נמוך יותר מקודם. הרעידות המהירות הלא רצוניות נפסקו. כעת ראשה זז בתנועה אופקית אִטית מצד לצד. "עזווווווב…" המשיכה.

"אלוהים, איך מכבים את החרא הזה עכשיו?" יוני קפץ מהמיטה ולקח את הסמרטפון מהשידה. אצבעו הרועדת ליטפה את הפאנל. הוא נגע בטעות באפליקציית החנייה, והחלון האִטי להחריד קפץ מול עיניו. "נו כבר, לעזאזל!" קרא יוני. קריאתו לא הייתה מספיק חזקה כדי להבליע את בקשתה של אורה.

הוא הגיע לתפריט המיוחל, ובחר במהירות את אופציית הכיבוי. "עזווווב…" חרקה אורה.

"שיט," מלמל יוני, והחליק אצבעו שוב. אורה המשיכה בתחינתה. הוא ניסה שוב, ללא הצלחה. לבסוף זרק את הסמרטפון בכוח על הרצפה וקילל כשהבין מה עשה. "עזוווובבבב…" המשיכה אורה.

יוני הביט ביצור הלא מזוהה ששכב במיטתו. פרצוף מעוות וחסר סימטריה המורכב על גוף נשי אותו הכיר היטב. הקול הלא אנושי המשיך לקרוא לו: "עזוווווווב…"

יוני יצא מחדר השינה ופסע לאורך המסדרון. בסלון הוא מצא את המגב, עדיין עומד ליד דלי המים. הוא הוריד את הסמרטוט מהמגב וחזר לחדר השינה. הוא הביט על היצור הזועק לעזרה והיכה בו עם המגב. היצור פלט צרחה בקול גבוה לרגע אחד, ואז חזר לקולו הנמוך והלא אנושי הקודם. הוא החל לומר שוב "עזווו…" אולם הפעם יוני לא נתן לו לסיים והיכה בו שוב. הצרחה הרגעית נשמעה בקול גבוה יותר מקודם. יוני לא חיכה לתחינה הבאה שלו, והמשיך להכות עוד פעם ועוד פעם, עד שראשה של אורה נשבר לחלוטין, חושף מתחתיו מעגל מודפס עם נוריות מהבהבות המעוטר בחיווט עדין של מאות סיבים אופטיים.

יוני המשיך להכות את אורה עד שאחרונת הנוריות כבתה, ואז שררה דממה.

***

תעודת האחריות של אנדרובוט הייתה מאוד מפורטת, והבהירה ליוני כי הוא לא יצליח לשכנע את מוקד השירות שאורה התקלקלה מעצמה.

צליל החיוג צרם באזנו. הוא מצא את המספר באתר אינטרנט של נותני שירותים העובדים עשרים וארבע שעות ביממה, תחת הכותרת "אלכס אנדרואיד – תיקונים מסביב לשעון".

לאחר ארבעה צלצולים ענה קול מהעבר השני. "הלו?" נשמע קולה של בחורה במבטא רוסי.

פאק, זה בטח מוקד הודעות, חשב יוני. בשביל מה הם מפרסמים את עצמם במדריך עסקים שפועלים מסביב לשעון אם הם מעבירים הכול למוקד הודעות מחורבן?

"שלום, הגעתי אליכם דרך 'עשרים וארבע שבע דוט קו דוט איל'. אני צריך את…" יוני השתהה לרגע. "…אלכס. אני חייב תיקון דחוף. הוא זמין?" הוא הרגיש טיפשי לפתע. מאיפה הוא יודע אם באמת קיים אדם בשם אלכס ושזה לא סתם שם קליט לבית עסק? הוא נאנח ועמד לנתק את השיחה.

"תהיה שם תוך רבע שעה," ענתה המוקדנית, "ותקבל שירות. זו הכתובת שמופיעה באתר. אתה צריך הכוונה?"

"תודה," אמר יוני, "לא צריך הכוונה, יש לי ג'י–פי-אס." לפתע נזכר, והרחיק את הסמרטפון מאוזנו. הוא הביט בפאנל הזכוכית שעוטר לאורכו בשלושה סדקים לאחר שהטיח אותו ברצפת חדר השינה. הוא החזיר את המכשיר לאזנו.

"תגידי, הוא מתקן גם סמרטפונים?"

***

הרחוב היה פנוי לחלוטין בשעת לילה זו. יוני מצא בקלות חנייה מול החנות שמעליה ניצב שלט אדום עם אותיות לבנות: אלכס אנדרואיד – תיקונים במקצועיות ואחריות – 24 שעות! בחנות כבר היה אור.

יוני יצא מהרכב ופתח את תא המטען. הוא התכופף ומשך החוצה את אורה העטופה בסדין. הוא הרים אותה והניף אותה על כתפו, כשידו הימנית תומכת בה כדי שלא תיפול. את תא המטען סגר בידו השמאלית.

הוא דחף את הדלת השקופה ונכנס פנימה עם אורה. משמאל לדלת ניצבה פירמידה שהורכבה מקופסאות קרטון של כוננים וציוד תקשורת ביתי. מולם, על הקיר שמימין לדלת היו תלויים אביזרים נלווים לסמארטבוטים – מטענים, מגבירי טווח קליטה, שלטי הפעלה וכבלים. יוני צעד שני צעדים פנימה והניח לדלת להיסגר אחריו.

מולו ניצב דלפק שחיבר בין שני הקירות של החנות הקטנה. מאחורי הדלפק היה קיר מפריד עשוי גבס. הקיר היה מכוסה רובו ככולו בכרזות פרסומת לחברות אלקטרוניקה ומחשבים. רוב הכרזות היו שייכות לאנדרובוט. החלק היחיד בקיר שלא כוסה בכרזות היה דלת עץ פשוטה עליה נכתב בפשטות: "מעבדה". מול הדלת ניצב שרפרף גבוה. על השרפרף ישבה בחורה ממושקפת עם עור בהיר ושׂיער אדמדם קצוץ. היא פיהקה ולגמה קפה שחור ממאג. יוני ניגש לדלפק עם אורה שעדיין הייתה תלויה על כתפו.

"שלום," מלמל, "אני מחפש את אלכס."

"די, לא יכול להיות," ענתה הבחורה ופיהקה שוב.

הקול נשמע מעט מוכר ליוני. "אִתך דיברתי?"

"אתה רואה פה עוד אלכס?"

"אבל… לא אמרת בטלפון שאת אלכס," ענה יוני ומיהר להשתתק.

אלכס מצמצה לרגע והביטה בו עם גבה אחת מורמת. "בשתיים בבוקר משלמים לי לפי שעות. אתה רוצה לגשת לעניין?"

"אני יוני," אמר יוני בקול מהוסס. "את יודעת… לתקן סמארטבוטים?" אורה החלה להיות כבדה על כתפו של יוני.

"הקפצת אותי בשעה כזו כדי לשאול אותי אם אני מבינה בסמארטבוטים?" שאלה אלכס, "אתה דביל?"

יוני הוריד את המשא הכבד והניח את אורה על הדלפק. "אם הייתי רוצה שיקראו לי דביל, הייתי נשאר עם האקסית."

"אם אתה לא רוצה שיקראו לך דביל, יוני, תפסיק לשאול שאלות דביליות," ענתה אלכס. היא העיפה מבט לכיוון אורה. "מה הסיפור כאן?"

"היא שבורה," מלמל יוני והסיט את מבטו ממבטה של אלכס.

אלכס הטתה את אורה על גבה והסיטה את הסדין מפניה. "קיבינימט!" קראה, "מה קרה לה?"

"אמרתי לך," אמר יוני בקול שקט, "נשברה."

"היא לא נשברה, היא עברה פיגוע," אמרה אלכס. היא הרימה את ראשה אליו. "איך נשברה ככה?"

"נפלה."

אלכס צמצמה את עיניה. "נפלה."

"בדיוק. קורה."

היא הביטה בו במבט ארוך לפני שאמרה, "נניח. אני לא שופטת אף אחד."

"מה שופטת עכשיו?" רטן יוני. "אמרו לך נפלה, אז נפלה."

"בסדר גמור," אמרה אלכס. "צודק. נפלה."

"וואלה, יופי, תודה רבה באמת."

אלכס חיברה את אורה למחשב נייד שכבר פעל על הדלפק. מולה הוצג בליל של ספרות, נתונים וחלונות שהתחלפו בחטף בכל פעם שהקישה על המקלדת במהירות. "אהמ…" מלמלה.

"נו מה עכשיו?" התעצבן יוני.

"זה נראה שהתקנת עליה בערך כל יישומון שקיים, וגם כאלו שלא קיימים," אמרה אלכס, "אני מקווה שנהנית."

"אוקיי, הבנתי אותך," אמר יוני, "תנתקי את הכבל המחורבן ותפסיקי הכול. אני עפתי מכאן. תחזירי לי את הסמארטבוט."

"הצחקת אותי," אמרה אלכס בלי להרים את עיניה מהמסך. "בהצלחה למצוא עוד פראיירית עם ניסיון כמו שלי שתתקן לך אותה בשעה כזאת."

"את מחזירה לי אותה או לא?" הרים יוני את קולו.

"תגיד, דאגת לגבות אותה בענן בכלל?" שאלה אלכס, "כי אם לא, למה אתה חושב שמישהו בכלל יצליח לשחזר אותה?"

יוני נאלם דום למשך כמה שניות. "חרא," אמר לבסוף.

"כן, זה באמת חרא," אמרה אלכס והקליקה על העכבר שהיה מחובר למחשב, "מעטפת הסיליקון של הדגם הזה יכולה להפוך לכל דבר, אבל תמיד רצוי לגבות את הנתונים הוויזואליים וההתנהגותיים כדי שלא תיתקע עם גרוטאה ש… נפלה." הדגשת המילה האחרונה לא נעלמה מיוני, אבל הוא היה מיואש מכדי להתעצבן. הוא נשען על הדלפק וחפן את ראשו.

מברג קטן הופיע בידה של אלכס. היא הכניסה אותו במהירות לצד הימני של צווארה של אורה. נשמע צליל הקלקה ופרצופה של אורה הפך לשתי דלתות קטנות שנפתחו לצדדים מנוגדים, שחזיתן פניה המושחתים. לפני שיוני הספיק לומר משהו, דחפה אלכס את המברג למרכז ראשה החשוף של אורה. נשמע עוד צליל הקלקה, ולוח האם עם הנוריות הכבויות קפץ החוצה.

"זה מה שאני ממש אוהבת בדגם הזה של 'גאלה'", אמרה אלכס בחיוך, "תענוג להחליף חלקים."

היא הוציאה מתחת לדלפק קופסת קרטון שטוחה וקרעה את הסרט הדביק שסגר עליה. מתוך הקופסה היא שלפה לוח אם חדש שנראה בדיוק כמו הקודם, רק לא מרוסק. היא הכניסה אותו לראשה של אורה ודחפה שוב את המברג, הפעם לאחת מפינות הלוח.

"תגיד," שאלה לפתע מבלי להרים את ראשה, "יודע איך הם קראו ל-SX מסוג זכר?"

צליל ההקלקה נשמע מראשה של אורה ונקודות אור הופיעו בזו אחר זו על הלוח.

"פינוקיו," המשיכה אלכס, "נשבעת לך. אנשים לא יודעים את זה כי רוב מה שקונים היום זה SX בצורה של בחורות."

יוני הביט מוקסם כאשר אלכס סגרה בעדינות את פניה של אורה. הוא הביט בפנים המעוותים למשך כמה שניות, אך אורה עדיין הייתה שבורה.

"נו?" אמר לבסוף.

"מה נו?" אמרה אלכס. "איפה התודה?"

"איזה תודה בראש שלך?!" צעק יוני. "היא עדיין גרוטאה!"

"יודע מה הבעיה שלך, יוני?" אמרה אלכס בשלווה, "אתה מפונק מדי. תגיד תודה שהיא לא התלקחה לך באמצע הבית."

"מה את מזיינת לי עכשיו את ה…"

"תגיד לי, אתה לא שומע חדשות?" קטעה אותו אלכס, "מצאו שלשום גאלה אחת עם מצבר שהתלקח אחרי שחיברו אותו לכבל לא תקני בניגוד להוראות היצרן. היא נשרפה לגמרי, ביחד עם הדירה. הבעלים שלה עדיין מאושפז עם כוויות חמורות, בקושי בהכרה. תגיד תודה שזה לא קרה לך כשהיא… איך אמרת, נפלה."

יוני עצם עיניו ונשם נשימה עמוקה. הוא נשף, ואז נשם שוב. "היא. עדיין. שבורה."

"נמאס לי כבר מהלבנט הזה," מלמלה אלכס, "גם עצבניים וגם דבילים." היא לחצה על שלושה מקשים במחשב ואמרה, "בבקשה."

לפתע החלה אורה להתנועע ולרעוד. פניה הפכו למשטח נוזלי שוצף, כמו אגם ששלוותו הופרעה על ידי אבן אדירה שנזרקה לתוכו. הקרעים שצילקו את פניה החלו להיסגר, עד שכבר לא ניתן היה לראות את הלוח הירוק עם הנוריות המנצנצות. הפנים שנראו כמו דף עם ציור יפה שקומט ללא הכר, החלו להתיישר. פניה היפים של אורה החלו לחזור לעצמם. הרעידות של גופה נרגעו אט-אט. יוני מצא עצמו מביט שוב בפניה של הבחורה שרק לפני שעה אמרה לו לעזוב.

"יש לך מזל שב-SX יש גם גיבוי פנימי," אמרה אלכס. "סידרתי לך גם את הגיבוי בענן. לכל לקוח של אנדרובוט יש שטח אכסון בשרתים שלהם. איך שתגיע למקום עם רשת אלחוטית נורמלית, זה יעלה את הגיבוי לענן כמו שצריך ואז לא תצטרך לפחד מהפעם הבאה שהיא תיפול."

יוני הביט באורה ובחזרה לאלכס. "היית חייבת להוציא לי את הנשמה?"

אלכס הטתה את ראשה קדימה. "שתיים בבוקר."

יוני פתח את פיו, אך לאחר השתהות מיהר לסגור אותו. הוא השפיל מבטו. "תודה," מלמל. הוא הרים עיניו בחזרה לאלכס. "ו… סליחה," אמר.

"זה בסדר," אמרה אלכס, "אלף שבע מאות, בבקשה."

יוני החל למצמץ בפראות. "את אמרת עכשיו…"

"אלף שבע מאות. אל תדאג, זה כולל מע"מ," אמרה אלכס, "הכול בסדר עם העיניים?"

"אבל איך הגעת ל…" דיבורו של יוני גווע לאטו.

"שיחזור הגדרות מגיבוי פנימי של גרוטאה שנפלה שזה בכלל נס שלא קרה לה כלום, התקנת לוח אם חדש שעולה כמו כליה ומענה על שאלות דביליות בשתיים בבוקר," ענתה אלכס. "מזומן או אשראי?"

***

יוני הכניס את אורה לתא המטען. הוא עמד לכסות את פניה בסדין ועצר. ידו נשלחה ללחייה ונגעה בה, ליטפה אותה לשניות ארוכות. לאחר השתהות של רגע, הלך יוני לדלת האחורית שמאחורי כיסא הנוסע ופתח אותה. הוא חזר לתא המטען, התכופף ומשך את אורה בעדינות החוצה. הוא נשא אותה על כפיו, הכניס אותה למושב האחורי וכיסה אותה היטב בסדין. את פניה השאיר גלויים.

הוא סגר את הדלת, הקיף את הרכב ונכנס לתא הנהג. הוא עמד להתניע ואז שוב עצר. הוא יצא מהרכב בחטף, ורץ לעבר דלת החנות של אלכס. הוא פתח את הדלת וראה את אלכס עומדת ממש מאחוריה עם צרור מפתחות בידה.

"אני סוגרת," אמרה אלכס, "שכחת משהו?"

"שכחתי לשאול משהו," אמר יוני. "יכול להיות שהסמארטבוטים האלה יתנהגו הפוך ממה שרשום להם בהגדרות?"

"למה הכוונה?" הקשתה אלכס.

"נניח שקבעתי לה שהיא תהיה… נינוחה יותר או…" גמגם יוני.

"זורמת?"

"משהו כזה," מלמל יוני. "אבל פתאום היא התנהגה הפוך. מה זה אומר?"

אלכס גירדה את מצחה ונשפה. "כמה זמן היא אצלך?"

"יותר מחודשיים."

"אז היא כבר למדה אותך," פסקה אלכס.

גבותיו של יוני הורמו.

"למדה, למדה," אמרה אלכס בקוצר רוח. "אתה לא מבין מה זה אומר? יש לה מנגנון למידה חכם, הוא צריך הגדרות ונתונים רק בהתחלה. אחר כך הוא כבר לומד מה אתה אוהב, ומתישהו הוא יתחיל לנסות להסיק מסקנות לבד בלי קשר למה שהזנת לו."

"ואם שיניתי את דעתי?" שאל יוני.

"אז ברור שהוא יעשה מה שאתה מבקש," אמרה אלכס. "אבל זה לא יקרה מיד. מדי פעם היא תנסה להסיק מסקנות לבד, אבל עד שהיא תזרום אִתך באופן מלא יכול לעבור זמן."

נמאס לי מזה שאתה אף פעם לא יודע מה אתה רוצה, כמו ילד קטן. מילותיה של לי הדהדו במוחו של יוני.

"תודה," הוא מלמל וחזר לרכב. הוא התיישב בכיסא הנהג, עצם את עיניו והשעין את ראשו על משענת הכיסא. לפתע שמע רחש מהמושב האחורי.

"מותק?" נשמע קולה של אורה, "מה קרה? איפה אני? הכול בסדר?"

"לא לגמרי," אמר יוני, עדיין בעיניים עצומות, "אלכס לא מתקנת סמרטפונים."

"מה?" מלמלה אורה.

"עזבי, לא משנה," אמר יוני וסובב אליה את ראשו, "תגידי… רוצה לבוא אִתי לחתונה?"

***

מנות הפתיחה בחתונה של הבת של סימה כללו, בין היתר, סושי וכנפיים ברוטב חמוץ מתוק. "הכול בסדר, מאמי?" שאלה אותו אורה. הוא קיווה שהגדרת האזור הירוק על ציר ההתנהגות תחזיק מעמד כנגד "אורה הנוראה".

"התמי הזאת שופעת מקוריות, כמו האימא שלה," מלמל יוני והעווה את פניו כשנגס בסושי. הוא החזיר אותו לצלוחית ההגשה הקטנה ודחף אותה קדימה. הוא נגע בצלוחית עם הכנפיים ודחף גם אותה ממנו, בלי שנגס בהן אפילו פעם אחת.

המקום האחרון אליו רצה יוני להגיע ביום שישי בצהריים היה גן האירועים בו התקיימה החתונה של תמי ואסף. תמי הייתה בתה הבכורה של סימה, אחותה של אמו. סימה הייתה בתו הבכורה של אשמדאי, כך היה יוני משוכנע. החתונה התקיימה בגן אירועים אקסקלוסיבי, כך היה כתוב בהזמנה, אשר נקרא על שם דמות צרפתית ידועה, כך ניתן היה להבין מצליל השם שנכתב על ההזמנה באותיות מסולסלות וכמעט בלתי ברורות. האותיות היו מוזהבות, כמובן. אם סימה הייתה יכולה, היא הייתה מפזרת אבקה מוזהבת על כל הגן.

יוני היה לבוש חולצה מכופתרת תכולה וג'ינס שחור. לצִדו עמדה אורה וחייכה, כמו שהוגדר במוד האירועים החברתיים. היא לבשה שמלה שחורה עם כתפיות. שׂיערה היה פזור וגלש על כתפיה. יוני קיווה שהמוד הנוכחי לא יקרוס או יחליט להוריד עדכון בדיוק באמצע האירוע.

"זה אירוע מקסים!" אמרה אורה בחיוך.

יוני תהה האם המוד הנוכחי לא מוגזם. זו אמנם חתונה, אבל יש גבול לשטף המחמאות שאפשר להרעיף.

יוני סקר במבטו את האורחים. קרובי משפחה, חברים… אנשים שמעולם לא פגש לצד כאלה שהתחרט שאי-פעם פגש בהם. וכולם החזיקו בידם סושי מקורר עם ירקות לא טריים, או כנפיים שהרוטב שלהן התקשה.

זמן מה לפני כן, כשהתלבש בבית אחרי המקלחת, ניסה יוני להסביר לעצמו מדוע כדאי לו לבוא לאירוע. הוא נזכר בארוחה המשפחתית בה הצליח ברוב טיפשותו להיכנס לוויכוח פוליטי עם סימה. השיניים שלו כמעט נשברו מחריקות כשהסביר לעצמו מדוע אישום בתקיפה לא ייראה טוב בקורות החיים שלו. הוא התאפק, וסימה החשיבה את זה כניצחון שלה. הוא נהג להריץ את האירוע במוחו שוב ושוב, מנסה בכל פעם לבחור גורל אלים אחר עבור דודה סימה.

"זה אירוע מקסים!" חזרה ואמרה אורה.

כשסימה שמעה בארוחת החג ההיא על הפרידה מלי, היא מיהרה לומר לו בחיוך רחב עד כמה היא מצטערת. הוא לפת את כוסית היין בידו בחוזקה ותהה איזה צליל יישמע כשהוא יטיח אותה בראשה של סימה. אחר כך היא מיהרה להתייחס לצד היותר שחום במשפחה של לי וזה היה יותר מדי עבורו. הוא קם מהשולחן וטרק את הדלת בדרך החוצה. אמא שלו שלחה לו הודעת טקסט מטיפה לאחר מכן.

הוא דמיין את סימה ההמומה מבחינה בו ובאורה בקבלת הפנים. את מה שהיא תטיח בו. את מה שהוא יענה לה. זה יהיה מחזה נפלא.

"זה אירוע מקס-"

"לעזאזל עם זה," אמר יוני והוציא את הסמרטפון. הוא הפעיל את היישומון וחיפש את תפריט הגדרות זמן הריצה. הבאג בעדכון האחרון של אורה היה מעיק. לאחר שאתחל אותה, ראה יוני שצריכת המשאבים שלה לא אופטימלית. הוא החל לשנות את תפריט הגדרות צריכת החשמל, אך נזכר שגם העיצוב החיצוני מושפע משינויים קלים בצריכת האנרגיה, ולכן מיהר לבטל את העדכון האוטומטי של התצוגה החסכו-

"מה הולך פה, יוני?"

יוני הרים עיניו מהצג. "היי אבא," מלמל, "מתי הגעתם?"

אביו עמד מולו, מביט בו בעיניים מצומצמות ושפתיים קפוצות. "אימא ואני שמחנו שסוף-סוף השלמת עם לי, עד שראינו שיש לה נורה על העורף. סמארטבוט? מה אתה חושב שאתה עושה?"

"מאמי…" אמרה אורה.

יוני הכניס את הסמרטפון לכיס. "לא עכשיו!" נבח לכיוונה ופנה לאביו, "היא הבת זוג של-"

"היא לא הבת זוג שלך, תפסיק לדבר שטויות! ועוד בחתונה של סימה, איך זה נראה?"

"מאמי…" נשמע שוב קולה של אורה.

"אני שמח שהמשפחה מצאה משהו להסכים עליו," אמר יוני, "זה חשוב שתהיה אחדות. אם אתה כל כך דואג לדודה סימה, תמסור לה שהסושי לא משהו."

הלסת של אביו נשמטה מעט. מצחו התקמט. "מה קורה לך, יוני?"

"עד שאני מחליט לבוא לאירוע," אמר יוני, "נטפלים למי שבאתי אִתה במקום להעריך את זה שבכלל באתי, ועוד לאירוע של דודה סימה. יש לך מושג כמה קשה היה לי לבוא לפה?"

"הסמארטבוטים האלה לא בטוחים, יוני," אמר אביו, "לא שמעת בחדשות על ההוא שנשרף –"

"אולי די כבר להתעסק עם זה?!"

"מאמי…"

"מה את רוצה עכשיו?!" צעק יוני וסבב לעבר אורה. אורה מצמצה פעמיים ולפתע התמוטטה לרצפה.

"שיט!" מלמל יוני ורכן ליד אורה במהירות. הוא בדק את ראשה בידיים רועדות וניסה למצוא פגיעה חיצונית שנגרמה לה מהנפילה הפתאומית. אביו הסתכל עליו המום.

"יוני," אמר אביו, "תעזוב את זה רגע, אני רוצה לדב-"

"מה לעזוב, מה זה 'את זה'?!" ענה יוני בטון שהלך וגבר בכל מילה, "אתה לא רואה שקרה לה משהו?"

אביו הביט בו בעיניים עגולות, ולפתע צמצם אותן וקפץ את שפתיו. "אני לא יודע מה הולך פה, יוני," אמר, "אבל זה הגיע לי עד כאן. אני לא רוצה את זה ליד האורחים. קח את עצמך מכאן ולך. עם הדבר הזה שלך." שלוש המילים האחרונות כאילו מוקמו על סכין בלתי נראה שדקר את אוזניו של יוני שוב ושוב.

יוני ערסל את אורה בידיו ויצא מגן האירועים. חלק מהאורחים המופתעים ניסו לשאול אותו מה קרה לבת זוגו. בת דודה שכבר לא זכר את שמה רצתה לקרוא לאמבולנס במפגן אמפתיה מפתיע. יוני רק סינן לכולם "עופו ממני." בראשו רצו עשרות תסריטים לגבי סיבת התקלה אצל אורה, והוא לא היה מוכן להישאר בחתונה הזו אפילו דקה נוספת.

כשעמד לצאת דרך שער הכניסה לגן האירועים, עצר יוני והביט לאחור. הוא ראה את האורחים ההמומים שחלקם ניסו אף לדלוק אחריו, את אביו שממהר ללחוש דבר מה באזנם ואת הבעת פניהם המשתנה. לפתע מבטם הפסיק להיות דואג. חלקם הביטו בו ברחמים. חלקם בגועל.

יוני נשא את אורה בחזרה לחניון והשעין אותה על מכסה המנוע של הרכב. הוא פתח את יישומון ההפעלה של אורה בסמרטפון ובתפריט "עזרה" בחר "תקלות נפוצות". עיניו רפרפו במהירות על ראשי הפרקים: תקלה בעדכון תכנה, ניתוק מהאינטרנט, בעיות טעינה…

טעינה. אורה לא הייתה בשמש כל היום. הוא התעסק באובססיביות בהגדרות של מודול ההתנהגות באירועים חברתיים ושכח לגמרי להטעין אותה באור השמש. לא פלא שהיא התמוטטה. "חרא," מלמל.

יוני הרים את אורה בעדינות מהאוטו והכניס אותה למושב הנוסע. הוא הוציא מתא הכפפות את כבל ההטענה לרכב וחיבר אותו למצית הסיגריות. הוא תחב את הקצה השני של הכבל לשקע ההטענה בבסיס העורף של אורה. לאחר כמה שניות שנדמו כנצח הוא שמע את צליל ההטענה המיוחל. זו אכן הייתה הבעיה. יוני נכנס לאוטו והניע.

ברדיו השמיעו שיר שיוני אף פעם לא הבין, שהחל בגיטרות דחוסות ותיפוף עצבני. השיר הגביר את הקצב כשהזמר שר על ניסיונו להכיר מישהי על רחבת הריקודים ואיך הגב שלו כמעט נשבר תוך כדי כך. כשהוא הגיע לפזמון המטופש על החבר שהוא שמע שיש לה, כיבה יוני את הרדיו. זה היה השיר האהוב על לי.

יוני השתיק את הטלפון הנייד שלו כשאביו התקשר אליו. מדי פעם הציץ לכיוונה של אורה, עיניו נודדות בין מדיד ההטענה התכול שלה ואור לוח המחוונים של הרכב. כשאמו התקשרה הוא כיבה את הטלפון לגמרי והרכב החשיך מעט יותר. הוא נזכר לפתע כי לא הספיק אפילו לדבר אִתה בחתונה ובטנו התכווצה.

הוא הגיע לבסוף לרחוב שלו ומצא חנייה ממש מתחת לעץ הפיקוס העתיק שפירק את מרצפות המדרכה. המקום הרגיל שלו. הוא בדק את מדיד ההטענה של אורה. כבר אפשר היה להפעילה, אם כי נדרשה עוד הטענה ממושכת כדי להחזיר אותה למצב מיטבי. הוא לחץ על הכפתור בבסיס הצוואר, ליד שקע ההטענה. מלבן אדום הופיע על עורפה, שרק קצהו היה צבוע במלואו. הוא ייאלץ להטעינה לפחות לילה שלם, אם הוא לא רוצה שהיא תתמוטט שוב. ליד המלבן החלה להבהב נורת האתחול הכחולה.

אורה פקחה את עיניה. "היי מתוק," מלמלה ופיהקה, "נגמרה החתונה?"

"כן, היא בהחלט נגמרה עבורנו," אמר יוני, "לא נראה שיזמינו אותנו שוב."

"חבל, היה אירוע מקסים!"

"מה את אומרת," מלמל. "בואי נחזור לדירה." לפני ששוב תיגמר לך הסוללה.

יוני כיבה את הרכב, פתח את הדלת ויצא. הוא הלך לכיוון דלת הנוסע, פתח אותה, ניתק את כבל ההטענה של אורה ועזר לה לצאת. במוחו הדהד קולו של אביו, נוזף בו שיפסיק לעשות שטויות ולשחק אותה ג'נטלמן ליד נערת ליווי אלקטרונית.

כשאורה נעמדה מחוץ לרכב, הבחין בבחור שראשו מגולח שעמד ליד האוטו.

"תביא את הארנק!" מלמל הבחור בקול צרוד. הוא היה בתחילת שנות העשרים שלו ולבש גופייה שחורה. בידו אחז סכין קפיצי.

יוני עמד מולו המום, ואחרי כמה שניות אמר המגולח, "תביא את הארנק כבר!" ההברה האחרונה נאמרה בצרחה פראית שחשפה שיניים רקובות.

מאחוריו הגיח אדם נוסף, שנראה באותו הגיל. שׂיערו היה מחומצן והוא לבש חולצת טריקו עם שרוולים גזורים ועליה לוגו של סופרמן. צלקת עיטרה את גשר אפו.

"נו, יאללה, אין לנו את כל היום!" אמר סופרמן. על ידו היה אגרופן חלוד. הוא משך באפו ללא הפסקה. יוני תהה אם מדובר בצרכנים של החומר מהסוג האבקתי או הגבישי.

"גם אתם חזרתם מהחתונה?" שאלה אורה.

"תגיד לאישה ש'ך שתסתום," אמר סופרמן, ידו רועדת.

יוני שלח את ידו לכיס האחורי באִטיות והוציא את הארנק מכיסו.

"זרוק אלי," מלמל סופרמן ומשך באפו שוב.

"היה אירוע מקסים!" קראה אורה.

"שקט! תשתקי!" סינן יוני. היא תהרוג את שנינו. הוא מיהר לזרוק את הארנק לסופרמן. "הנה, קח, לא צריך צרות," אמר.

ידו של המגולח עדיין אחזה בסכין, אך החלה לרעוד. "תביא… תביא ת'מפתחות," אמר.

"את ה… מפתחות?"

"נו, מה נסגר?!" קרא סופרמן. הוא צעד קדימה והטיח את היד עם האגרופן המתכתי בפניו של יוני. יוני הועף על הרכב והתמוטט לקרקע, פניו צורבים בכאב. הוא הרגיש את קילוח הדם בצִדי ראשו, מטפטף על פיו ועל האספלט. הוא שכח מהדם כשסופרמן ניגש אליו ובעט בבטנו. הוא פלט נאקת כאב.

"זה היה מקסים!" קראה אורה.

"מה יש לזאתי, מאיר?" מלמל סופרמן.

"אין לי מושג, קובי, אבל קח ממנו את המפתחות ובוא נעוף מכאן."

קובי התכופף וניסה לפשפש בכיס השמאלי של המכנסיים של יוני. הוא שלח את ידו לכיס הימני והוציא משם את המפתחות בקריאת ניצחון.

יוני התהפך על בטנו, הצמיד כפות ידיו לקרקע ודחף את עצמו למצב עמידה. הוא נשען על הרכב. הכאב ברקתו הלם כמו אלף פטישים. קובי הלך בצעדים מהירים לעבר דלת הנהג ולפתע עצר. "מה זה, יש לה אור כתום על העורף?"

אור כתום? ממתי?

"נו מה עכשיו, קובי?" אמר מאיר ומשך באפו, "בוא נעוף מכאן!"

"הנה, 'שביל זה היא מתנהגת ככה!" אמר קובי, "היא מה… איך קוראים לזה… בוטים, בוטים. דוד שלי רוצה לקנות אחד כזה. שמעתי זה ה-דבר, אחי."

"מה אתה בא לי עכשיו עם בוטים?" קרא מאיר, "נו יאללה, בוא נעוף!"

"תאמין לי," אמר קובי, "אתה לא יודע מה מדבר, זה משהו לפנים, זה חבל על –"

אורה הזדקפה וצעדה לעברו של קובי. לפני שהספיק להניף לעברה את היד עם האגרופן, תקעה אורה את ידה בתוך פניו. נשמע רעש שהזכיר חרק גדול שדרכו עליו. היא הרימה את קובי כמה סנטימטרים באוויר וזרקה אותו. הוא נתקע בעץ ונפל לקרקע. מה שנשאר מפניו הואר בבירור על ידי פנס הרחוב.

מאיר קילל וניסה לדקור את אורה עם הסכין, רגע אחד מאוחר מדי. ידה של אורה הייתה מהירה יותר ממנו, והיא תפסה את ידו שאחזה בסכין. הרעש שבקע מידו הזכיר ליוני פיצוח ענפים יבשים. צרחת הכאב של מאיר הייתה הרעש האחרון שנשמע ממנו לפני שאורה הכתה בחזהו בעוצמה. הוא עף לאחור ונחת על המדרכה. בטנו פולחה על ידי בזנ"ט חלוד שתושבי השכונה ביקשו מהעירייה אינספור פעמים לחתוך לפני שמישהו ייפול עליו.

אורה עמדה זקופה וסרקה את סביבת הרכב. היא נעצרה לפתע, והחלה להביט על נעליה ושמלתה, כאילו הבחינה בהן לראשונה. היא בחנה את ידיה בעיניים פעורות. לבסוף היא הפנתה את מבטה ליוני.

"למה אתה קורא לי אורה?" שאלה אותו ואז התמוטטה. נורית החיווי האדומה על עורפה סימנה כי הסוללה שוב נגמרה.

***

יוני נכנס לאוטו מהמושב האחורי ומשך פנימה את אורה עד שכל גופה היה מונח על המושב. אנקת כאב נפלטה מפיו. המכה מהאגרופן הייתה קצת יותר מדי בשבילו.

הוא נכנס לתא הנהג והניע את הרכב. הוא עוד הספיק לראות במראת הצד את מאיר וקובי לפני שלחץ בכוח על דוושת הגז.

הוא דהר עם הרכב במשך חצי שעה לפני שהבין שאין לו מושג לאן הוא נוסע. הוא לחץ על דוושת הבלם בכוח והרכב עצר בחריקה, מחליק על הכביש עד לעצירה מוחלטת. תאורת הרחוב השקיפה עליו באדישות.

"שיט! שיט!" צעק וחבט על ההגה. מה אני אמור לעשות עכשיו?

יוני נשם נשימה עמוקה והעיף מבט על שלט הרחוב. הוא הכיר את צומת הרחובות הזה. נראה שהוא התרחק מהרחוב שלו.

הוא בדק את פניו במראת הנהג. שריטה ארוכה ועמוקה עיטרה את הצד השמאלי של ראשו. הפצע כבר כמעט לא דימם, אך ראשו היה שטוף דם. הוא פתח את תא הכפפות ומצא חבילה ישנה של מגבונים לחים שהיו שייכים פעם ללי. היא קנתה אותם אחרי שנזפה בו שוב שהוא לא מחזיק אמצעי ניקיון בסיסי ברכב, כששוב אכל פיתה עם פלאפל והטחינה טפטפה על החולצה החדשה שקנתה לו. הוא שלף מהחבילה את המגבון שהיה הכי פחות יבש וניגב את רקתו. פניו התעוותו בכאב. לעזאזל, עוד משהו שלי ידעה לעשות כמו שצריך.

לפתע הבחין בכבל ההטענה של אורה, שהיה מונח על כיסא הנוסע. יוני קיפל את הכבל ותחב אותו בחזרה לתא הכפפות. הוא לא היה מוכן להטעין אותה ולהסתכן שוב ב… זה.

לא הייתה שום סיבה שהיא תעשה את זה, לעזאזל.

מה יהיה כשימצאו את הגופות? האם מישהו ראה אותו? האם הוא שכח שם משהו שיכול להוביל את המשטרה אליו? הוא שלח את ידו לכיס ו… הארנק. הם לקחו לו את הארנק. יוני החל לנשום בנשימות קצרות ומהירות יותר ויותר. ראשו החל להסתחרר, והוא החל לפתע להרגיש ביתר שאת את הכאב מהבעיטה בבטנו.

הוא כבר לא יכול לחזור לשם, לזירת הפשע. המילים הדהדו במוחו שוב ושוב. זירת הפשע. פושע. רוצח.

רוצחת. אורה רצחה אותם. הוא הפנה את ראשו לעבר המושב האחורי בתנועה חדה, ומיד הרגיש שוב את הכאב בבטנו. "אח! פאק…" מלמל. הוא נרגע כשראה את אורה מחוסרת ההכרה.

האם הוא אחראי על מה שהסמארטבוטית שלו עשתה? האם הוא אשם בזה? השדרוגים, התכנות הבלתי פוסק שביצע בה, פריצת הרשאות הניהול…

איך זה ייראה למשטרה? לשופט? הוא ראה בדמיונו את הכותרת: "לוזר הפך את בובת המין שלו למכונת מוות – לא תאמינו מה קרה אחר כך!"

זה ממש לא מה שהיה כתוב על האריזה, חשב במרירות, איך מוצר כזה הגיע לייצור המוני בכלל? הוא נזכר לפתע במילים של אברי סטולר מההשקה החגיגית: אין גבול לאפשרויות שמחולל היישומים המהפכני שלה נותן לנו.

הוא חזר על המשפט שוב ושוב במוחו, כשדמותו השחצנית והמוכרת כל כך של סטולר ריחפה מול עיניו. וכאשר זיכרון הנאום של סטולר וההשקה עומעמו לרגע ויוני הצליח להסדיר את נשימתו, שתי מילים נותרו מול עיניו: אין גבול.

אין גבול? האומנם? אבל הרי חייב להיות גבול. הרי איש לא ישווק רימון יד ויגיד שהוא מיועד להיות משקולת נייר. אף תרופה לא תעלה על המדף בלי הוראות ואזהרות לגבי דרך השימוש בה. תמיד יש גבולות, סייגים ואיסורים. אז למה שמישהו ישווק את הגאדג'ט הכי חכם שאי-פעם יוצר עם התווית המתריסה "אין גבול"? זה כמו לשווק לתינוקות צעצוע שאפשר להפוך לרובה.

יוני לקח את הסמרטפון שלו והחל לחייג. לאחר כמה צלצולים שנמשכו נצח, ענה לו הקול המוכר בעל המבטא הרוסי.

"כן?" ענה הקול המנומנם של אלכס.

"אני צריך לבוא אלייך," אמר יוני בקול צרוד.

אלכס פיהקה. "מי זה?"

"זה יוני, הלקוח עם הסמארטבוט ש… נפלה." אמר יוני והתנשף. הוא הרגיש את הצפצופים בנשימתו, כמו חולה קצרת.

"מה… מה אתה מתקשר בשעה כזאת?" דיבורה של אלכס חזר בהדרגה לקצב המהיר המוכר שלו.

"אני צריך לבוא אלייך. עכשיו."

"אתה לא בא לשום מקום, בטח לא אל-"

"עכשיו!" קרא יוני והשתעל שיעול ארוך. אני בטח ארגיש את המכה הזאת עוד הרבה זמן.

"מה קרה, יוני?" הקצב המהיר בו ירתה אלכס את השאלה שכנע את יוני שהיא הייתה ערנית לחלוטין עכשיו.

"הכול קרה," ענה יוני והשתעל שוב. "אפשר לבוא לחנות שלך?"

"בקשר למה זה?" ירתה עליו.

"יש בעיה עם אורה…"

"מי זה אורה ולמה זה צריך לעניין אותי?"

"אורה," אמר יוני והשתעל שוב. "הסמארטבוט שלי."

אלכס השתתקה לכמה שניות. יוני ניצב עם הטלפון הנייד שלו ואורה השכובה מאחור מול הקו הדומם, כשהוא שומע רק את נשימתו הצפצפנית, מחכה לשיעול הבא. בטנו כאבה פחות, אך ראשו עדיין צרב מהאגרופן. היא בטוח ערה לגמרי עכשיו, קיווה יוני, היא חייבת לעז-

"עכשיו תקשיב לי טוב!" צרחה עליו אלכס, "אני לא רוצה לראות פה לא אותך ולא את הצעצוע השבור שלך, הבנת?" וניתקה.

***

הוא נסע עד החנות של אלכס, שהייתה סגורה ומוחשכת. לעזאזל.

הוא מצא את שמה המלא של אלכס בדף פייסבוק של המלצות על טכנאי סמארטבוטים. ואת הכתובת שלה באתר של "דפי זהב". הבניין בו התגוררה אלכס התהדר בקיר מתקלף שכתמים שחורים מרובים עיטרו את חזיתו. צינורות ניקוז למזגנים השתלשלו לאורך הקירות עד קומת הקרקע וכיסו את הקיר כצמח מטפס. חלקם היו מחוברים למזגני חלון ישנים ומתפוררים, חלקם לא היו מחוברים לשום דבר והיו עדות לציוד שבעבר היה בשימוש אך פורק בידיים לא מקצועיות. בקומה התחתונה שכן דוכן ירקות, כך הסיק יוני מהשלט "הירקנייה של אשר", שהריח שחלחל מבעד לדלת הפח המוגפת והנעולה שלו הבהיר ליוני כי זה המקום האחרון בעולם בו ירצה לרכוש את מנת הוויטמין סי שלו. בצמוד לדוכן שכנה חנות תיקונים למכשירי חשמל מקולקלים. החנות הייתה נעולה גם היא, ועל החלונות המלוכלכים הורכבו סורגים שהחלידו. יוני תהה מי ירצה לפרוץ למקום שכזה.

דלת הכניסה לבניין שכנה משמאל לדוכן הירקות המסריחים. יוני עלה על המדרכה וחנה בצמוד לדוכן. הוא הניח שבשעה כזו זה לא יפריע לאף אחד. מי יבחר לעבור במקום כזה בלילה מרצונו החופשי?

הוא יצא מהרכב, פתח את הדלת האחורית, נשם עמוק ומשך את אורה החוצה. הוא גרר אותה על המדרכה המחוספסת. יוני עצר לרגע מול תאי הדואר שליד דלת הכניסה החבוטה. על תא מספר שש היה כתוב "אלכס סובצ'נקו". כנראה קומה שלישית, הרהר יוני.

האינטרקום היה שבור, וכך גם מנעול הדלת. הוא פתח את דלת הבניין בדחיפה עם גבו. הוא נכנס פנימה וגרר את אורה אִתו. הדלת נסגרה אחרי שרגליה של אורה נכנסו לבניין במלואן. יוני לחץ על מתג תאורת חדר המדרגות.

"כוסאמק," אמר. לא הייתה מעלית.

לא היה טעם להתקשר לאלכס ולבקש עזרה לגרור את אורה, בוודאי לא אחרי שיחת הטלפון האחרונה. לעזאזל, אין שום סיבה שהיא לא תסגיר אותו למשטרה, אבל אילו אפשרויות נותרו לו במצב הנוכחי?

יוני התנשף בכבדות ומשך את אורה בשתי זרועותיה לכיוון גרם המדרגות. הם עלו מדרגה אחרי מדרגה, כשגופה של אורה מתנגח ומכה כל מדרגה אותה הצליחה לעבור. וכל צליל שסימן על מעבר מדרגה נוספת, היה כפעמונים באזנו של יוני. הוא המשיך לגרור את אורה גם כאשר האור בחדר המדרגות כבה והוא נאלץ להמשיך בחושך עד שהגיע למתג התאורה בקומה הבאה. הוא המשיך לגרור אותה גם כשעבר ליד דלת שמאחוריה בקעו צעקות של גבר ובכי של ילד. הוא המשיך גם כשהאור כבה שוב. ובתוך כך, תהה יוני איזה תירוץ יוכל לתת לדייר שעלול לראות אותו גורר בחורה חסרת הכרה בחדר המדרגות. הוא הגיע למסקנה שבשכונה כה גרועה, כל תירוץ יישמע הגיוני.

לבסוף ניצב יוני מול הדלת של דירה מספר שש. "קדימה," מלמל, "בוא נדפוק את החיים שלי עוד יותר." הוא העיף מבט קצר לעבר הזמזם, שהיה בלי כפתור וחוטי חשמל חשופים בקעו ממנו, ודפק על הדלת. האור בחדר המדרגות כבה, רגע לפני שצללית חסמה לפתע את האור שבקע מסף הדלת.

"יובטפויומט!" הקללה, ברורה וחדה, נשמעה בקולה של אלכס מהצד השני של הדלת. "אמרתי לך לא לבוא, מה לא ברור?"

"אני בברוך רציני," אמר יוני לחור ההצצה של הדלת, "תעזרי לי בבק-"

"עוף מפה ותיקח את המכונה שלך," אמרה אלכס בשקט ובאִטיות, יורקת כל מילה בנפרד. "לפני שאני קוראת לגיס שלי. הוא אוקראיני."

יוני לחץ על לחצן תאורת חדר המדרגות. האור הצהוב והמלוכלך בקע מהמנורה שחישבה את קיצה לאחור, והאיר את המסדרון.

"תסתכלי עלי," אמר יוני.

למשך כמה שניות שררה דממה מהעבר השני של הדלת. מה התועלת בזה שנרקומנים מפוצצים לך את הצורה, אם זה לא מעורר סימפטיה אצל בחורות? חשב יוני במרירות.

לפתע שמע רעש של מפתח המסתובב בחור המנעול של הדלת, ולאחר מכן רעש שקשוק שרשרת. הדלת נפתחה באִטיות ומאחוריה נגלתה אלכס, לבושה בגופייה לבנה פשוטה וג'ינס. היא בחנה אותו היטב. האור בחדר המדרגות שוב כבה, אך האור מהדירה של אלכס האיר את פניו היטב.

"אתה בסדר?" אמרה לבסוף.

"לא כל כך," השיב יוני. "צריך לנסוע למעבדה לבדוק את אורה."

אלכס השתתקה למשך כמה שניות לפני שענתה. "אתה עדיין דביל, הא? צריך לקחת אותך למיון ואתה מזיין לי את השכל על בובת הפלא?"

"בגלל בובת הפלא הזאת אני עלול לבלות כמה שנים בכלא," אמר יוני בקול חנוק והשתעל, "ואת הולכת לעזור לי להבין מה הולך אצלה בראש. אני אספר לך אחר כך מה קרה, אבל חייבים לקחת אותה קודם למעבדה ושתבדקי אותה עם ציוד מתאים, הבנת?"

אלכס צמצמה את עיניה בהבנה פתאומית. היא צעדה צעד אחד קדימה ויוני זז הצִדה כדי שתוכל לראות את אורה המוטלת מאחוריו. ברגע שהבחינה באורה, נעצרה אלכס לפתע וקפאה במקומה.

יוני הביט באורה והעביר מבטו לאלכס. הוא הפנה מבטו בחזרה לאורה ובהבנה פתאומית סובב את ראשו בתנועה חדה לאלכס.

"למה את פוחדת ממנה?" שאל.

אלכס הפנתה את ראשה אליו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה משהו המתקרב לפחד בעיניה. היא חזרה ובחנה את אורה ואז חפנה את ראשה בשתי ידיה.

"הסוללה שלה גמורה," אמר יוני, "ונראה לי שאפשר לנתק את הבקר המוטורי כדי שלא תזוז."

אלכס נשמה נשימה עמוקה והורידה את הידיים. "כנס," אמרה לבסוף ופינתה את הכניסה לדירה.

"מה כנס?" שאל יוני, "צריך ללכת ל-"

"אין מעבדה," ענתה אלכס. "סגרתי את העסק."

***

רק כשנכנס יוני לדירה, הבין על מה אלכס דיברה. הדירה הייתה מלאה עד אפס מקום בקופסאות קרטון. כשהביט לתוך אחת הקופסאות ראה שם ספקי כוח, בקופסה אחרת הייתה ערמת של כבלי הטענה ובזו שלידה שכנה לוחות של מעגלים מודפסים עם כבלים מחוברים אליהם.

"רוצה קפה?" שאלה אלכס.

הוא השיב בחיוב מהוסס. אלכס דילגה מעל קופסה פתוחה למחצה שחסמה את דרכה למטבח. יוני הושיט יד בסקרנות לקופסה והזיז הצִדה את המכסה שלה. בפנים שכנו לוחות מעגלים מודפסים, כשכל לוח עטוף בניילון נפרד. כל אחד מהם היה כפול בגודלו מסמרטפון. כל לוח היה מחובר לערמת חוטים סבוכה שחווטה לכדור מכוסה קוצי מתכת. בקצה כל אחת מהסיכות הורכבה נורה זעירה. יוני הביט בתוכן הקופסה והסיט מבט מבולבל לאלכס.

"זה של סמארטבוט דגם 1.0," אמרה אלכס, "עדיין יש כאלה בשוק. הלוח הוא יחידת המתח המרכזית שמפעילה את בקר החשיבה הכדורי שלהם."

"אה," מלמל יוני.

"היום זה כבר לא ככה," המשיכה אלכס. "לדגם 'גאלה' יש כבר מנגנון עיבוד מרכזי אוטונומי, עם יחידת מתח מובנית. זה הופך את העיבוד ל…"

"…מהיר יותר, את זה אני זוכר מההשקה של סטולר." יוני התחרט על היום שצפה בהשקה הארורה ההיא.

אלכס יצאה מהמטבח עם שני ספלים בידה ושוב דילגה מעל קופסת הקרטון. "קח," אמרה קצרות.

יוני ראה את הנוזל השחור והמהביל ואמר "אה, אני בדרך כלל לא שותה קפה שח-"

"תשתה מה שיש."

יוני השתתק. הוא התיישב על הכיסא הפשוט בפינת האוכל, שהיה באורח פלא הנקודה היחידה בדירה ללא קופסת קרטון עליה. אלכס הסיטה שתי קופסאות שהיו על הספה והתיישבה עליה. כל אחד לגם מספלו, בתוך דירה קטנה ועמוסה עד להתפקע בקרטונים ושתיקה.

לבסוף שאלה אלכס, "מה קרה לסמארטבוט שלך?"

"למה סגרת את המעבדה?" שמע יוני את השאלה יוצאת מפיו.

"אתה רוצה לעוף מכאן קיבינימט?"

"תעני לי על השאלה."

"תעוף מכאן קיבינימט."

"נראה לי שאת הגעת לשם הרבה לפניי, עם כל הקרטונים האלה," אמר יוני והישיר את מבטו אליה. האלכס הכול כך בטוחה בעצמה שזכר מהמפגש הקודם הייתה בוודאי מעיפה עליו את הקפה השחור הרותח, ואז בועטת לו במפשעה ומגלגלת אותו החוצה למדרגות. אבל האלכס שהייתה אִתו בדירה הצפופה רק הביטה באדי הקפה ונשכה את שפתה.

"יש בעיה עם ה'גאלות'," אמרה לבסוף.

"וואללה. בחיים לא הייתי מנחש," ענה יוני בקול מונוטוני.

"הם… לא יציבים," מלמלה אלכס.

"מאיזה בחינה?"

"תבין," אמרה אלכס, "הסמארטבוטים שעשו עד היום ידעו לבצע פקודות בסיסיות. הבעיות החלו כשאנשים רצו שיעשו פקודות מורכבות יותר. אנשים לא רצו דחלילים שילכו לחפש איפה זה עזאזל כשהבעלים העצבני שלהם אמר להם ללכת לשם. הם רצו משהו שיחשוב כמו…"

"כמו בן אדם רגיל?" אמר יוני.

"בדיוק," המשיכה אלכס, "אז ה'גאלות' היו פשוט השלב הבא בפיתוח. שלא לדבר על זה ש'אנדרובוט' היו גם ככה בקשיים. הם היו חייבים משהו שיוציא אותם מהבוץ, אפילו אם זה אומר שהם… מעגלים כמה פינות בדרך." אלכס אמרה את ארבע המילים האחרונות ברחש כמעט בלתי נשמע.

"טאבולה ראסה," מלמל יוני לפתע. "אף אחד בחיים לא קנה אנדרובוט במצב טאבולה ראסה."

"נכון," אמרה אלכס. "הם הבינו שאנשים רוצים חופש מוחלט בכל מה שקשור לכוונון העדין שלו. אפליקציות לכל מיני דברים מטורפים, הגדרות שאפשר לשנות מדי יום, כישורי למידה בלתי מוגבלים… הכול."

יוני הניח את הקפה על השולחן, וחפן את ראשו. הוא התנשם בכבדות. "למה סגרת את העסק?" שאל לבסוף.

אלכס לגמה מהקפה והניחה את הספל על ברכיה. ידיה רעדו מעט. היא מצמצה בעיניה, מכווצת את עפעפיה באופן מוגזם. "לפני חודש הביאו לי אחד כזה לתיקון," אמרה, "זה היה של איזה בחור מבוגר אחד שהתגרש מאשתו, וקנה 'גאלה' כדי…" היא הישירה את עיניה ליוני והוא ניסה לחמוק ממבטה.

"הייתה לה איזושהי בעיה עם יישומון שתקע אותה כל הזמן, והיה צריך שמישהו מקצועי יעשה שיחזור מסודר. הם היו אצלי במעבדה. היא שכבה על השולחן, והוא כל הזמן האיץ בי לסיים. אמר שהוא הולך 'לנענע אותה אחרי זה כאילו אין מחר'." אלכס נרעדה בבחילה והמשיכה. "כבר כמעט סיימתי אִתה, ועשיתי לה אתחול. ואז היא הזדקפה…" קולה של אלכס רעד כשהגתה את המילה האחרונה והיא השתתקה. לאחר רגע המשיכה, "…היא פשוט העיפה אותי לקיר, כאילו הייתי עשויה מנוצות. כשהבעלים שלה עמד מולה, היא עקרה לו את האף מהמקום לפני שהספיק לסיים לקרוא לה 'שרמוטה'. אני עד עכשיו שומעת את הצרחה שלו. היא כמעט שברה לו את המפרקת לפני שהצלחתי להעביר אותה למצב שינה. צוות של 'אנדרובוט' היה אצלי תוך רבע שעה."

חלף רגע ארוך של שתיקה מתוחה לפני שיוני הגיב. "אנדרובוט?" אמר. "לא משטרה?"

"התקשרתי למשטרה. הגיעו מאנדרובוט. תבין לבד," ענתה אלכס. "'הסמארטבוט הכי טוב בעולם' בתחת שלי. שיספרו סיפורים למישהו אחר. ואתה יודע משהו? המנוולים ידעו. הם היו אצלי תוך כלום זמן כי הם היו בכוננות. הם ידעו מה קרה לפני שהספקתי לומר להם מילה."

"ומה הם ידעו?" שאל יוני.

"יחידת העיבוד המרכזית של ה'גאלות' יכולה ללמוד הכול, אבל אחרי כמה זמן היציבות הנפשית שלה מתדרדרת," אמרה אלכס.

"ומה זה אומר?"

"התפרצויות אלימות פתאומיות, שאחריהן הם לא זוכרים כלום," אמרה אלכס, "זה תהליך בלתי הפיך. מרגע שהוא מתחיל לא ניתן לעצור אותו, אלא אם כן מוחקים לגמרי את כל מה שיש על הסמארטבוט, עד שהוא חוזר למצב טאבולה ראסה. ואף אחד לא מבטיח שזה לא יקרה שוב."

"אלוהים," אמר יוני בקול חנוק.

"הם עושים עכשיו בקרת נזקים," אמרה אלכס, "זה הריקול החשאי הכי גדול בהיסטוריה. להוא שהיא עקרה לו את האף הם מימנו ניתוח פלסטי ואשפוז בבית חולים פרטי סופר יקר, ועוד נתנו לו פיצויים מטורפים, רק שישתוק. אפילו עיתונאים מושתקים."

יוני קם לפתע והחל להתהלך בכבדות בין הקרטונים. הוא התנשף ועצם לרגע את עיניו, נזכר בקופסה לבנה ומעוצבת בגודל של אדם, שניצבה פעם במרכז הסלון שלו. זה היה לפני נצח ושתי גוויות.

"וזה לא הכול," המשיכה אלכס.

"פאק, מה עוד?" מלמל יוני.

"זוכר את ההוא שנשרף?" אמרה אלכס, ויוני הנהן. "אז השמועה אומרת שזו לא הייתה תקלה טכנית, אלא הצעצוע שלו השתגעה ושרפה את הבית כי הדרישות של הבעלים שלה לא באו לה טוב. ומה אתה חושב קרה לסטולר?" לפני שיוני הספיק לענות אלכס אמרה בחיוך מריר, "זה לא התקף לב שהגיע מהשמים. זה התקף לב מהסוג שמקבלים כששפחת המין הסמארטבוטית שלך הופכת לחונק מבוסטון באמצע הסקס."

יוני התנשף בהלם. "לא יכול להיות," אמר. "דברים כאלה אי-אפשר לשמור בסוד."

"אפשר להשתיק את כולם כשיש לך את האמצעים," אמרה אלכס. "חבר של חבר של הגיס שלי, שבמקרה היה אחד הטכנאים ששלחו לי, הואיל בטובו להדליף לי. תהיה בטוח שאין לזה שום הוכחה, ושקל מאוד להכחיש דבר כזה בפני עיתונאים. ריקול חשאי, מה לא ברור?"

"ומה אִתך?" שאל לפתע, "מה הציעו לך?"

אלכס חשבה לרגע לפני שענתה. "נתנו לי הצעה נדיבה, בתמורה לזה שאסתום את הפה."

"אז מה זה ה…" יוני החווה בידו על הדירה מלאת הקרטונים.

"לקחתי מאנדרובוט מה שנתנו לי," אמרה אלכס בקול רועד, "אבל אני בת זונה אם אני פותחת את העסק מחדש ונותנת לאחד מהדברים האלה להתקרב אלי עוד פעם. הם בכל מקום, יוני. כולם קונים אותם, כולם מסתובבים אִתם. אין מצב שאני נשארת עם אחד מהם בחדר סגור. אנדרובוט זו חברה של פסיכופטים. הם חושבים שיצליחו לשמור הכול על אש קטנה, לפחות עד שיצליחו להוציא עדכון אבטחה חדש. אני לא מתכוונת להישאר פה עד שזה קורה, עד שעוד פעם אחד מהדברים האלה… יבין."

"יבין?" מלמל יוני. "יבין מה?"

"הטכנאי שהיה אצלי סיפר לי גם על זה," אמרה אלכס, "הם לא סתם הופכים לפסיכוטיים. המוח שלהם מגיע לתובנה פתאומית, אבל לא מצליח להתמודד אִתה."

"איזה תובנה?" שאל יוני.

"שהם לא אמִתיים," אמרה אלכס.

המבט בעיניה של אורה אחרי שהרגה אותם. השאלה ששאלה אותו. האופן בו בחנה את ידיה, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותן, ואחר כך כיצד הדרך שבה הביטה בו. כמו אדם שנולד וגדל על אי בודד, עד שיום אחד הוצבה מולו מראה בפעם הראשונה בחייו.

"שיט," מלמל יוני.

"זה קורה גם עם אורה, נכון?" אמרה לפתע אלכס.

"היא שאלה אותי למה אני קורא לה אורה, רגע אחרי שהיא…"

"אחרי שמה?"

"רצחה את שני הנרקומנים שניסו לשדוד אותנו."

אלכס פערה את עיניה. "אתה נורמלי?!" צעקה. "והכנסת אותה אלי?"

"הסוללה שלה מרוקנת לגמרי," אמר יוני, "והייתי חייב למצוא מישהו שיסביר לי מה הולך פה, שיגיד לי שזה לא…" הוא השתהה. יוני התיישב בחזרה וסרק במבט עייף את הרצפה.

"שזה לא מה?" שאלה אלכס.

"שזה לא באשמתי," מלמל יוני.

אלכס בחנה אותו במבט חודר. "זה לא באשמתך שהיא עשתה מה שעשתה," אמרה לבסוף.

יוני הרים אליה את מבטו המופתע. "תודה," אמר.

"יופי," אמרה אלכס, "עכשיו עוף מכאן."

"מ… מה?" אמר יוני.

"מה מסובך להבין? עוף מפה, ותיקח את הדבר הזה שלך."

"אבל…" מלמל יוני, "אני צריך עזרה… המשטרה…"

"השפחה שלך רצחה שני אנשים, והדבר הראשון שעשית זה לחפש את האיש שיגיד לך שזה לא באשמתך," הטיחה בו אלכס, "אז אני לא אגיד שאתה אשם. אבל אתה גם לא תמים. אף אחד לא תמים. נתנו לכולם צעצוע נחמד לשחק אִתו ואף אחד לא עצר לרגע לחשוב אם זה כדאי בכלל. אנשים כל כך עסוקים בלקנות חברה ולהוריד לה תנוחות מהחנות אפליקציות, אבל כשזה מתפוצץ להם בפנים הם לא מדווחים לאף אחד, רק מנסים להסביר למה הם לא אשמים ולמה אני-לא-יודעת-מה. אתה מגעיל אותי."

"אבל הרגע אמרת שאני לא אש-"

"חשבת על זה שאולי לסמארטבוטים מגיע משהו יותר טוב?"

"אם מגיע להם?" קולו של יוני עלה לטון גבוה. "הם סמארטבוטים!"

"נכון," אמרה אלכס בהבעת גועל הולכת וגוברת. "זה בערך המכונה הכי חכמה ואנושית שייצרו. אתה לא חושב שמגיע להם לקבל משהו יותר טוב מזה? מישהו שלא ישתמש בהם רק לסקס ושחרור פרצי אלימות?"

"את מדברת עלי כאילו אני המפלצת," אמר יוני. "כאילו… אורה זה איזה מכשיר שאני משתמש בו. אבל זה לא ככה. אני מנסה… לתקן אִתה משהו."

אלכס גיחכה. "תמשיך לספר לעצמך את הסיפור הזה," אמרה אלכס. "כרגע הדבר היחיד שהיא עושה כשהיא לא הורגת נרקומנים, זה לגרום לתכונות הכי גרועות שלך להיות עוד יותר גרועות. תקשיב לעצמך מדי פעם. ועד שתצליח לעשות את זה, אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך או שלה." היא השתתקה לרגע. "או אחרי זה," הוסיפה.

***

הוא יצא מתחומי העיר כשאורה מוטלת במושב האחורי. הוא הביט בה ללא הרף במראה האחורית. אחרי שכמעט התנגש במשאית בגלל שסטה מנתיבו, אילץ עצמו להפנות את עיניו לכביש בלבד. השיר הלילי השקט שהתנגן ברדיו ניסה להרגיעו, אך לשווא.

הוא כבר לא התייסר מהכאב בבטנו. מבטי התיעוב של אלכס כאבו יותר.

בהתחלה הוא הרהר ושינן במוחו. אחר כך הוא אמר בקול רם, נותן לייאוש ולזעם למלא את הרכב, להטביע אותו ואת אורה הכבויה. "זאת לא אשמתי," חזר שוב ושוב. "זאת לא אשמתי."

איך היא מעזה לשפוט אותי בכלל. מה היא חושבת לעצמה. בת זונה. בת זונה.

הכביש התפתל מולו, מואר בעמודי תאורה שחלקם לא תפקדו. קטעי הכביש המוחשכים התחלפו לסירוגין בפנס סורר שסנוור אותו, וחוזר חלילה. ובין קטע מואר אחד לבא אחריו, מבטה מלא התוכחה של אלכס התחלף בקולה של לי המטיחה בו האשמות. אחת מתעבת אותו על יחסו לסמארטבוטים, האחרת מתעבת אותו בגלל יחסו אליה. מה היא רוצה, הבת זונה.

השיר המלטף הסתיים, וצלילי צפצוף מבזק החדשות הזכירו לו את הצלילים המונוטוניים שהיה שומע כאשר היה מתקשר ללי, שיחות שמהן הקפידה לי להתעלם. הוא שלח את ידו להעביר לתחנה אחרת, אך היא קפאה לפתע.

"…המשטרה מבקשת את עזרת הציבור באיתורו של יוני עברון, החשוד במעורבות ברצח כפול בתל-אביב, מוקדם יותר הערב. שני הנרצחים מוכרים למשטרה. עברון נראה לאחרונה בגן האירועים 'גינות נפוליאון' ביבנה והמשטרה חושדת כי הוא מעורב ברצח כפול שארע באזור מגוריו כמה שעות לאחר מכן. גובהו מטר שבעים ותשע, צבע עיניו…"

מילותיה של אלכס הדהדו שוב במוחו. הריקול החשאי ביותר בהיסטוריה. אם הם הצליחו לטייח את חקירת המוות של סטולר, אין שום סיבה שהם לא יצליחו לטפול עליו את אשמת רצח הנרקומנים. למי אכפת מנרקומנים שנרצחו, או מהלוזר שרצח אותם? מי יאמין לו? אף אחד הרי לא יאמין לו, הוא היחיד שהיה בזירת הרצח ונותר בחיים.

"…המשטרה תפרסם מחר את ממצאיה בנוגע לחקירת מותו של אברי סטולר, מנכ"ל 'אנדרובוט בערבון מוגבל', אשר גופתו נמצאה בביתו לפני כחודש. כתבנו לענייני משטרה מוסר כי לא נמצאו חשודים במעשה וכי המשטרה תקבע, ככל הנראה, כי מדובר במוות בנסיבות טבעיות. כזכור, לפני כחודש נמצא סטולר מת במיטתו, לאחר שהסמארטבוט שלו ניסתה לבצע פעולות החייאה והזעיקה אמבולנס. סטולר הקים את חברת 'אנדרובוט' בשנת…"

אורה, הבין לפתע. אורה עדיין אִתו. עדיין לא הגיע אליה צוות טכנאים של אנדרובוט, כמו שהגיעו לאלכס. יש להניח שגם לסטולר הם הגיעו ראשונים, והספיקו למחוק את כל הראיות מיחידת העיבוד המרכזית של הסמארטבוט שלו. אבל לא אצל יוני. בניגוד למקרים האחרים אורה עדיין אצלו, ובמודול ההקלטה החזותי שלה אצורה העדות לחפותו. צריך רק לשלוף אותו… צריך טכנאי.

אלכס גירשה אותו. היא לא תסכים לעזור לו לשלוף את המידע ממוחה של אורה. זה היה רק עניין של זמן עד שהמשטרה תגיע אליה… או אנדרובוט. אין אף טכנאי בעולם שיסכים לשתף אִתו פעולה.

רק אורה עצמה תוכל לאשר את הצד שלו בסיפור, הבין לפתע.

בתנאי שהיא לא תנסה לשבור לו את המפרקת, כמובן.

***

הצימר שכן בדרום רמת הגולן והוא הגיע לשם בשמונה בבוקר, לאחר נסיעה רצופה ומפרכת, שהתארכה מכיוון שיוני נמנע מהדרכים הראשיות והקפיד לנסוע בדרכים צדדיות. הוא שכן בשולי היישוב, צמוד למטעי נקטרינות ותפוחים. הבית הצנוע של בעלי הצימר ניצב בחזית, וחצר קדמית קטנה מלאה בדשא ירוק וצפוף שבמרכזה ניצב עץ לימון גדול הפרידה בינו לבין הכביש הצר. ליד הבית נסלל כביש גישה אשר אורחי הצימר היו חונים בו, ומאחוריו נבנו בקתות עץ יפהפיות על פני שטח שבעבר שימש לגידול אבוקדו.

יוני ולי לנו שם פעמיים בעבר. זה היה מקום המסתור הרחוק וההגיוני ביותר שיוני יכול היה לחשוב עליו, בעיקר בגלל שלבעלי הצימר, זוג בשנות השישים לחייהם, לא הייתה טלוויזיה. לרדיו הם הקשיבו לעתים רחוקות, וגם אז רק למוזיקה קלאסית. הם אהבו את השקט.

כאשר יוני הגיע הוא מצא את בעל הצימר עובד בגינה בחצר הקדמית, גוזם ענפים מעץ הלימון. לראשו היה כובע בוקרים רחב שוליים והוא לבש חולצת כפתורים תכולה ומכנסי דגמ"ח קצרים. הבעת פניו הייתה עגמומית. יוני חנה ויצא מהרכב.

"שלום," אמר יוני בהיסוס, "ש… שמוליק?" עברה לפחות חצי שנה מאז היה כאן בפעם האחרונה.

"שמואל," ענה האיש. "כבר היית פה פעם?" הוא גירד את לחיו בתנועה אִטית.

"כן, לפני כמה חודשים," אמר יוני, "רציתי לשאול אם –"

"מה קרה לך בפנים?" אמר שמואל בקול שקט. עיניו הביטו ביוני בעייפות, מבטו מרוקן.

"כלום," מלמל יוני. "נפלתי, זה הכול."

"כל זה מנפילה?" משהו בשמואל המגרד את פניו נראה ליוני מעט מוזר.

"זה באמת לא נורא כמו שזה נראה," אמר יוני במהירות. "תראה, אני יודע שלא הזמנתי מראש, אבל הבקתה פנויה אולי?"

"כן, זו לא העונה כרגע," אמר שמואל. "אני אביא לך את המפתח." הוא פנה לכיוון הבית ואז עצר לפתע, הסתובב בחזרה ליוני ושאל "מה, באת לבד?"

"לא… זאת אומרת כן," מלמל יוני, "זה רק ה…" והוא החווה מבט מהוסס לעבר המושב האחורי, "סמארטבוט שלי." אין שום דרך להסביר מדוע הוא סוחב בחורה חסרת הכרה בלי לעורר חשד.

"סמארטבוט?" מלמל שמואל. הוא קרב בחזרה ליוני בצעדים איטיים ומהוססים. "שמעתי על הדברים האלה. אפשר לראות?"

"אין כל כך מה לראות," אמר יוני. "היא לא טעונה, אז היא לא ממש עושה משהו עכשיו."

שמואל התקרב לרכב והציץ פנימה. הוא הצל עם ידו על עיניו והצמיד ראשו לשמשה.

"כמה זה עלה לך?" שאל בעודו מציץ פנימה.

"עלה כמה אלפים," אמר יוני וניגב את מצחו. השמש החלה לטפס מעל קו האופק והחום החל להעיק. "תראה, זה לא באמת מציאה כמו שזה נשמע…"

"לכמה זמן האחריות?"

יוני הביט בו בגבות מורמות, עוינות נשקפת מעיניו, והתאמץ להוציא מפיו תשובה מנומסת.

"שלוש שנים, נראה לי," אמר יוני לבסוף. "אבל כבר אחרי כמה חודשים יש בעיות."

שמואל הרים את ראשו. "אפשר להסתכל מקרוב?"

יוני השתהה למשך כמה שניות לפני שסינן "בוודאי." הוא ניגש ופתח את הדלת האחורית. הוא בטח חושד, הייתי צריך לעוף מכאן כשיכו-

"איזה בעיות?" שאל שמואל, בעודו מתבונן באורה.

"איזה בעיות מה?" אמר יוני בעצבנות.

"אמרת שיש בעיות אחרי כמה חודשים."

"סתם בעיות, כל מיני דברים קטנים. תראה, רציתי להיכנס לצימ-"

"וזה יכול להיראות כמו כל אחד?"

אז זה הסיפור? מקסים.

"כן," אמר יוני בשקט, "זה יכול. כל אחד."

"ואיך עושים את זה?" שמואל התיישר וקרב אל יוני. עיניו מוקפות הקמטים נצצו.

יוני נשם נשימה עמוקה ונשף את האוויר החוצה. קווצות שערו של שמואל רעדו כשסילון האוויר פגע בהן. "אתה מזין לתוכה תמונות מדיסק און קי, או מחשב. רצוי שהן יהיו באיכות גבוהה."

"אה," עיניו של שמואל כבו לאִטן והוא הרכין את ראשו. הוא הוציא ארנק עור משופשף ומלא קמטים מכיסו, פתח אותו והוציא ממנו תמונת פספורט קטנה. "אנחנו בדרך כלל מדפיסים. יש איזה טכנאי מחשבים שסידר לנו איזה גיבוי אוטומטי לתמונות, אבל אני אף פעם לא הבנתי איך זה עובד. להדפיס תמיד הרגיש לי אמִתי יותר. אתה חושב שזה יספיק?" הוא הושיט ליוני את התמונה.

האישה הצעירה בתמונה חייכה, אך נראה כי זהו חיוך שעלה לה במאמץ רב. פניה העדינים היו כחושים, זקנים בטרם עת בשל מחלה ועייפות, ועיניה החומות היו שקועות עמוק בארובותיהן. אם שׂיער ארוך היה מכסה את הקרחת שלה, היא הייתה דומה ללי.

יוני החזיר את התמונה לשמואל, שגירד את שוב את לחיו, ורק אז הבחין יוני בזיפים האפורים שכיסו את פניו. לא היה לו פעם זקן, זה משהו שגידל לאחרונה.

"אני מצטער," מלמל יוני, "מתי זה קרה?"

שמואל הביט בתמונה למשך כמה רגעים. "שלושה שבועות," אמר לבסוף. "גילינו לפני כמעט ארבעה חודשים. זה היה מהיר."

יוני הציץ בשעונו. כבר לא נותר לו הרבה זמן, כשכל שוטר מחפש אותו. "תראה, לגבי המפתח לבקת-"

"אולי אתה תוכל לעזור לנו?" שאל שמואל בקול צרוד, "אתה כבר הצלחת להתקין אחד."

"אתם לא רוצים להכניס הביתה את הדברים האלה," סינן יוני, "אפשר לקבל –"

"אשתי לא יוצאת מהבית מאז השבעה," אמר שמואל. "למה אתה לא –"

"פשוט תעזוב את זה," אמר יוני וגירד את שׂיערו בעצבנות. "אפשר לקבל עכשיו את המפתח?"

שמואל שתק ועצם עיניו בתנועה רועדת. הוא פקח אותן והכניס את התמונה בחזרה לארנק. "בסדר, עזוב," אמר לבסוף. "נרשום אותך. אני אצטרך כרטיס אשראי, שכחתי לומר לך מקודם."

"אשראי," מלמל יוני ונגע בכיסו הריק.

"כן, היום אנו מבקשים תמיד לביטחון," אמר שמואל. "מה לעשות."

"יודע משהו," אמר יוני באִטיות, "אני חושב שיש לי איפשהו… כרטיס ביקור של זה שמכר לי את הסמארטבוט. הוא בטוח יכול לייעץ לך. אני אתמקם בבקתה ואביא לך את זה ביחד… ביחד עם האשראי, בסדר?"

פניו הכבויים של שמואל הוארו. "כן, כן, תודה לך. הנה, קח." הוא הוציא מכיסו צרור עמוס מפתחות, דלה מתוך הצרור מפתח אחד עם מחזיק צהוב מפלסטיק, שיחרר אותו מהצרור ונתן ליוני. "אתה תביא לי את הטלפון של הבחור הזה עוד מעט? אני אהיה כאן בבית."

"כן, ברור," אמר יוני , עיניו נעוצות במפתח במקום בפניו של שמואל, "אתה יכול לסמוך עלי."

***

אורה הייתה שכובה על ספת הבד בבקתה. מולה, על כיסא שניצב על ריצפת פרקט, ישב יוני וספר את הדקות. אורה הייתה מחוברת למטען. נשארה פחות מדקה עד לסיום הטעינה. כאשר נדלקה הנורה הירוקה המיוחלת, קם יוני וניתק אותה מהכבל.

אצבעו ריחפה מעל כפתור ההפעלה של אורה. אין לו ברֵרה. הוא לחץ על כפתור ההפעלה.

אורה החלה להתמתח על הספה. היא פקחה את עיניה באִטיות ושפשפה אותן. חיקוי מושלם למחווה אנושית. לא היה בה צורך מעשי עבור עיניה, זה היה חלק ממכלול המאמצים של מהנדסי אנדרובוט לייצר אשליה.

"יוני?" שאלה בקול מתפנק, "ישנתי כל כך חזק… אני אכין לנו קפה?"

הוא הביט בה בעיניים אדומות ועייפות, מנסה להתעלם מהתכנות חסר הפשרות שהכתיב את תגובותיה לסביבה. "לא, אין טעם," מלמל. "זה רק עניין של זמן עד שתיעלמי עוד פעם."

"להיעלם?" היא התרוממה מהספה, עוברת משכיבה לישיבה. "על מה אתה מדבר, מאמי?"

לא ניתן לעצור את ההארה של הסמארטבוטים. אלכס הבהירה זאת היטב. עוד רגע… עוד שנייה, והכול ייגמר.

"יוני, מה הולך פה?" היא קמה מהספה והביטה סביבה, גופה חג על מקומו עד שגבה הופנה ליוני. "מה זה, זה לא הצימר שהיינו בו לפני כמה זמן? איזו הפתעה! איך הצלח-"

מילותיה נקטעו ברגע בו החל להבהב האור הכתום הארור על בסיס עורפה. היא הסתובבה לעברו בתנועה חדה. "למה אתה קורא לי אורה?"

"כי לאקסית שלי קראו לי," ענה יוני, מופתע מהקלות בה הצליח לגייס את התשובה.

אורה נעצה בו מבט חודר. "הסבר."

"אלה דמויות מתוך ספר שקראתי פעם," אמר יוני. "לפני הרבה זמן. הרבה מאוד זמן."

"למה אני כאן?" שאלה.

"היא העיפה אותי לכל הרוחות," ענה יוני לבסוף, "ולא יכולתי לשנות את דעתה. לא יכולתי להבין למה, ולא הצלחתי להבין מה אפשר היה לשנות כדי שזה לא יקרה. אז ניסיתי… לשחזר."

"לשחזר." עיניה לא זעו ממנו, אך קולה נשמע מהוסס לפתע.

"לתקן, יותר נכון לומר. את העתק מדויק שלה," אמר יוני. "שמתי בך כל מה שיכולתי לחשוב עליו שהיה קשור אליה."

אורה הסיטה את מבטה ממנו והחלה לבחון את ידיה, כמו שעשתה באותו לילה. היא מיששה את ראשה ושׂיערה, את שדיה, את מותניה, את ירכיה.

"אני לא העתק. אני שפחה."

"זה לא נכון!" יוני קם מכיסאו במהירות וכופף את גוו מיד כשהכאב בצלעותיו חזר. "זה… פשוט לא נכון."

"בובה. חיית מחמד. צעצוע," אמרה אורה. "שפחה."

"את לא שפחה," מלמל יוני, "את… אורה."

"שפחה."

אורה החלה להתהלך בחדר, ריצפת הפרקט חורקת בכל צעד שלה. יוני ניסה לענות לה, אך מצא עצמו משתתק. האם אני צריך להיזהר ממנה או היא ממני?

"אתה שברת אותי," חתכה אורה את הדממה.

"אני תיקנתי אותך אחרי זה," אמר יוני.

"אני הייתי החפץ שלך," המשיכה אורה, "ואתה שברת אותי."

לסתו של יוני נשמטה. לאחר השתהות אמר "אני מצט-"

"למה?"

יוני התנשם בכבדות והעביר את משקל גופו מרגל לרגל. "היית אמורה לתקן. זה היה אמור להיות טוב יותר."

"מה היה אמור להיות טוב יותר?" מבטה של אורה היה חסר הבעה ועיניה היו מרותקות לכיוונו של יוני, קרועות לרווחה, ננעצות בעיניו כפגיונות.

"הכול," אמר יוני. "אני ולי. המריבות, הקשר… הסקס. כל כך קיוויתי שזה יעבוד, שזה הפתרון. שאני אוכל פשוט להמשיך הלאה."

אורה הסיטה את מבטה ממנו לפתע והחלה לכווץ את ידיה לאגרופים. היא הרימה את ראשה אליו בחזרה ואמרה, "למה הערת אותי?"

"אני צריך שתספרי למשטרה מה קרה עם שני האנשים ש… התגוננת מפניהם," אמר יוני. הוא לא העז לומר את המילה המפורשת ולהסתכן בתגובה פראית ממנה. "אני צריך שתתני להם גישה ליומן ההקלטות הפנימי שלך כדי שיוכלו לראות שאת לא משקרת ושהנתונים לא מזויפים."

"אתה רוצה להשתמש בי," אמרה. "שוב."

"אורה…" אמר יוני והפסיק. הוא עצם את עיניו והרגיש עייף כל כך, חבול כל כך. "אני צריך שתעזרי לי. בבקשה. אין לי אף אחד."

"ומה אחר כך?" שאלה אורה.

"מה זאת אומרת?" שאל יוני.

"מה יהיה אִתי אחר כך? מה יעשה מי שיצר אותי? איפה אני אהיה?"

"הוא לא יעשה אִתך כלום," אמר יוני בזעזוע. "את שייכת לי."

"שייכת. לך." אמרה אורה ועיניה מצמצו בפעם הראשונה. "כמו חפץ."

"את לא מבינה שאני מנסה להגן עלייך?" אמר יוני בקול רועד.

"לא," אמרה אורה באִטיות. "אתה בקושי מצליח להגן על עצמך. אין לך יכולת או רצון להגן עלי." היא מצמצה עוד פעם אחת, ופניה לבשו שלווה מוזרה, כאילו יד נעלמה ליטפה את פניה, מטהרת ומרעננת אותה.

"אורה, תעזרי לי," התחנן יוני. "המשטרה תהיה כאן עוד מעט, ואני חייב שיהיה לי משהו שיוכיח שאני…"

היא צעדה צעד אחד מהיר לעברו. ידה נשלחה במהירות לגרונו, תופסת אותו בכוח מצמית. אנקת כאב נפלטה מפיו של יוני. הוא ניסה לצרוח, אך אחיזת הברזל של אורה מנעה ממנו. היא הרימה אותו כמה סנטימטרים למעלה, עד שבהונות רגליו כמעט והתרוממו כליל מעל רצפת הפרקט ששמואל תחזק בקפדנות ואהבה. היא קירבה אותו באִטיות אליה.

"אתה חתיכת אפס," לחשה, "ואני לא רוצה לראות אותך יותר."

ובתנועה מהירה אחת העיפה אותו לצד השני של החדר. הוא פגע בשולחן של פינת האוכל והתרסק על הרצפה. יוני הרגיש את ראשו פועם כאילו אלף פטישים מונחתים עליו בעת ובעונה אחת. הוא פער את פיו וניסה לינוק כל טיפת אויר אפשרית לריאותיו. בשארית כוחותיו התהפך על גבו והפנה ראשו לכיוון דלת הכניסה. אורה עמדה מול הדלת ואחזה בידית. היא הפנתה לו את גבה ולא טרחה להציץ לכיוונו.

"אל תטרח לחפש אותי," אמרה אורה בשלווה.

"הם ימצאו אותך," לחש יוני, מאמץ את מיתרי קולו.

"אל תטרח גם לדאוג לי," אמרה אורה ופתחה את הדלת. היא צעדה החוצה וסגרה את הדלת בחטף.

"אור…!" ניסה יוני לקרוא לאורה, אך לשווא. קול חרחור עלה מגרונו והוא הקיא על הרצפה. העיסה טפטפה גם על לחיו וחולצתו. הוא ניסה לקום, אך תחושת הקבס עלתה שוב בגרונו והוא הקיא בשנית. הוא רבץ על רצפת הפרקט עוד שניות ארוכות עד שקיבתו נרגעה.

יוני קם באִטיות מהרצפה. בלית ברֵרה הוא הניח יד אחת בשלולית הקיא ודחף עצמו למעלה, ובידו האחרת אחז בפינת השולחן ומשך עד שהצליח לעמוד על רגליו. הוא פסע צעד אחד קדימה והחליק על השלולית. מרפקו נחבט בפינת השולחן, אך הוא הצליח באופן זה להימנע מעוד מפגש עם הרצפה. יוני נשען על השולחן והתרומם שוב. הוא הקיף את השלולית וצעד לחלון.

הנוף הפסטורלי המוכר ניבט לעיניו. השלווה המורכבת מדשא, עצי פרי ואווירה כפרית הסוותה היטב את הפורענות שהייתה מנת חלקו בימים האחרונים. לאורה לא היה זכר.

ניידת משטרה הופיע בקצה הרחוב. היא נסעה באִטיות וקרבה אט-אט לביתם של בעלי הצימר, עד שעצרה מול שביל הגישה והעץ אותו שמואל גזם. דלתות הרכב נפתחו ושני שוטרים יצאו ושמו פעמיהם לעבר ביתם של חווה ושמואל.

יוני הסיט את הווילון והחדר הוחשך. לא נותר לו הרבה זמן. במצבו החלוש הוא לא יוכל להימלט. הוא רבץ על הספה.

הוא נזכר באריזה הכל כך לבנה שבה אורה הייתה ארוזה כשרק קיבל אותה. צחורה ונקייה באופן מוגזם, וחסרת פגמים. אנדרובוט תמיד הקפידו על הפרטים הקטנים. הוא נזכר ברגע בו נאלץ לפתוח את האריזה. כיצד האריזה איבדה את השלמות שלה, התקמטה, התעוותה. הפכה לחתיכת קרטון קרוע.

שלוש דפיקות נשמעו על הדלת. "יוני עברון?" נשמע קול סמכותי מהצד השני. "פתח את הדלת. משטרה."

יוני גיחך. שיפתחו אם בא להם. יש לו משהו יותר חשוב לעשות. הוא הוציא את הסמרטפון שלו מכיסו ונכנס לאנשי הקשר.

"יוני עברון!" נשמע הקול שוב, הפעם בעצמה גדולה יותר. השוטר דפק בכוח על הדלת.

יוני מצא שם באות למ"ד ולחץ על ה-SEND.

חבטה חזקה נשמעה על הדלת. ועוד אחת. ציר אחד של הדלת איים להתפרק, ומשקוף העץ החל להישבר.

יוני ישב על הספה, מחזיק את הסמרטפון בידו. באזנו נשמע צליל: "טווווו…"

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הוא והיא, סיפורים

התעוררות (סיפור)

(הסיפור עלה לבלוג! מי שרוצה, מוזמן לדלג על ההקדמה ישר לסיפור)

היא: אז שוב אתה הולך לאייקון?
הוא: כן.
היא: ואתה מעביר שם הרצאה?
הוא: כן.
היא: וכתבת סיפור לשנתון?
הוא: כן.
היא: בקיצר, אני שוב Icon Widow.
הוא: סליחה?!
היא: אגב, על מה הסיפור שלך השנה?
הוא: עלינו.

אודות "התעוררות" – סיפור פרי עטי המתפרסם ב"היה יהיה 2016"

קיץ 2015. לאחר סדנת כתיבה אחת, ועוד שני סיפורים (אחד מוצלח, שני הרבה פחות – לא מלנקק אליו בחיים), החלטתי לכתוב סיפור על התפוררות התא המשפחתי, משהו בסגנון "הניצוץ". הרעיון היה פשוט: כוח הרסני פולש למשפחה סטנדרטית (אבא, אימא, שני ילדים) ומפורר אותה מבפנים. באופן טבעי ביססתי את הדמויות הראשיות עלי ועל מלכת היופי. בחרתי לפתוח את הסיפור בדיאלוג קומי בין בני הזוג, בעיקר כדי לבסס את השוני ביניהם, ולאחר מכן להוביל בהדרגה את הסיפור לכיוונים עגומים ומטרידים.

התחלתי לכתוב את הדיאלוג. בדיחה ראשונה. ועוד אחת. ועוד רפרנס. ועוד אחד. ועוד כמה. ועוד בדיחה. או שתיים. די מהר נאלצתי להודות שאני כבר לא כותב מותחן על טבעי אלא מערכון. החלטתי לזרום עם הסיטואציה והשלמתי את הטקסט. לאחר מספר שכתובים כאלה ואחרים התקבל טקסט קומי עתיר רפרנסים. את הטקסט מיהרתי לפרסם בבלוג שהיה אז בחיתוליו וצמא לחומר… וכך נולד קטע ה"הוא והיא" הראשון.

לאחר תגובות משועשעות מכמה מכרים (הבולטת ביניהן הייתה "הקטע מצחיק בפני עצמו, אבל עבור מי שמכיר אתכם ויודע שככה אתם באמת מדברים, זה פי כמה וכמה יותר מצחיק!") הגעתי למסקנה שיש לי פה פלטפורמה בכלל לא רעה. המתח בין בני הזוג, כשאחד גיק והשנייה ממש (אבל ממש) לא, ייצר מצבים קומיים בשפע והטקסט פשוט כתב את עצמו (מלכת היופי: "ממה אתה כל כך מרוצה? לא כתבת כלום, אתה פשוט העתקת קטעי שיחות אמתיים שהיו לנו!"). בנוסף לכך, באותו שבוע היינו בחופשה מקסימה באיטליה: היה לי קצת יותר זמן פנוי מהרגיל וחיידק הכתיבה הציק לי.

מיהרתי לכתוב את הפרק הבא, לאחר ששמתי לב למוטיב אטימולוגי משעשע בשמותיהם של כמה חברי קהילה מוכרים. כתבתי בהתלהבות ושכתבתי ללא הרף עד שהדיאלוג "התנגן" כהלכה. ואז, לאחר שסיימתי לכתוב את הטקסט… כמעט וגנזתי אותו. אני מניח שחששתי מתגובות זעופות או תמוהות, מהסיבה שכתבתי טקסט היתולי הנוקב בשמות אנשים אמתיים שלא היכרתי כלל ברמה האישית. לא ממש ידעתי אם יזרמו איתי. מלכת היופי הרגיעה אותי: "אין לך מה לדאוג, הרי אף אחד לא יקרא את זה גם ככה". הסכמתי ופרסמתי את הטקסט הידוע כיום כ"נון סופית". חשתי הקלה של ממש כשהטקסט זכה לתגובות אוהדות. הטקסט אף שותף ברשתות החברתיות על ידי כמה מגיבוריו והפך במרוצת הזמן לפוסט השני הנקרא ביותר בבלוג (הנקרא ביותר, אגב, הוא "מילון הספקטרום הגדול").

את הזוג המשעשע הזה המשכתי לשלוח להרפתקאות שונות ומשונות: הם קנו טארדיס, תיכננו ערב רומנטי שהופרע ללא הרף על ידי ה-Sad Puppies, ניסו להכיר לילדים את Star Wars, מיגנו את הבית, חקרו תרחישים פסיכוהסטוריים, נרדפו על ידי זהבה גלאון, צפו בג'סיקה ג'ונס, שוחחו על יתרונות קבוצת הכתיבה, קראו את "דם כחול" ועוד ועוד ועוד

למעשה, כתיבת "הוא והיא" הכתיבה את אופי הבלוג כ"זירת דחקות" גיקית. דברים רציניים שהיו לי לומר מצאו את דרכם לסיפורים, בזמן שכל השאר… הגיעו לכאן. זה כיף לא רגיל עבורי. כתיבת קטע "הוא והיא" מתחילה כשיש לי ביד נושא כללי ובדיחה אחת טובה, אשר בדרך כלל לקוחה משיחות אמתיות שהיו ביני למלכת היופי ("אני אוהבת בתי קברות", "יש לנו נישואים פתוחים", "תזכירי לי למה התחתנו?", "גיבוי בענן זה השמפו של הגיקים"). לאחר מכן אני מנסה לפתח את הדיאלוג, מוסיף עוד בדיחות (כל בדיחה מביאה איתה באופן אסוציאטיבי את הבאה אחריה) ומריץ את הדיאלוג שוב ושוב במוחי עד שאני מרגיש שהוא בשל מספיק. לאחר לא יותר מיומיים-שלושה כאלה אני יושב וכותב את כל מה שהצטבר, מסדר, מלטש ומפרסם.

והסיפור המקורי שהחל את תגובת השרשרת? מכיוון שהוא לא היה מגובש מספיק באותה תקופה, החלטתי לגנוז אותו באופן זמני עד שהרעיון יבשיל. הוא התגבש (ועוד איך התגבש) בשתי סדנאות כתיבת ז'אנר של המנחה הקשוחה עד מאוד. בסדנה הראשונה שוחחנו ארוכות על בניית עולמות. תהיתי כיצד לתאר עולם הסובל מאסון גלובאלי דרך עיניו של אדם אחד המאבד את בת זוגו, עד שהבנתי כי זהו המנוע העלילתי אותו חיפשתי כל הזמן הזה. כך נכתבה נקודת המבט הראשונה של הסיפור.

נקודת המבט השנייה נכתבה בסדנה הנוספת, וכך למעשה הורכב הסיפור משני סיפורים נפרדים השזורים אחד בשני שתי וערב. לקינוח, דאגתי להתחיל את הסיפור בדיאלוג קומי-גיקי קצר כמו שרציתי בהתחלה.

הסיפור זכה לגלריה מרשימה (גם באיכות וגם בכמות) של קוראי בטא. באופן אירוני, כמה מהם היו אותם אנשים אשר הוזכרו ב"נון סופית".

אחד מקוראי הבטא היה אביאל טוכטרמן, אשר מותו כחודשיים לאחר מכן הותיר את הקהילה המומה ושבורת לב. אביאל היה אדם יקר, בעל יכולת נדירה להקסים גם את אלו שהכירו אותו באופן שטחי בלבד, וצר לי (בלשון המעטה) על שתקופת היכרותי עמו הייתה כה קצרה (כ-7 חודשים).

מבנה הסיפור הוא החלק המאתגר בו: סופרת ואפידמיולוגית (אותה כידוע אני מעריך עד מאוד), הגדירה אותו כ"סיוט עבור הכותב". היא אף חששה כי המבנה הזה עלול לפגוע קשות בסיפור, וכי יש מקום לשקול הורדת נקודת מבט אחת. לאחר לבטים רבים בחרתי בכל זאת לשמור על המבנה ולקוות לטוב.

לאחר שיכתובי בטא רבים נשלח הסיפור לאהוד מימון, עורך "היה יהיה". הוא עמד בתוקף על כך שאנתק ככל האפשר את הזיקה בין הסיפור ל"הוא והיא". "זה לא הבלוג שלך, ידידי," נזף בי בעדינות. בסופו של דבר התייצב הסיפור על הגרסה הסופית. אני אוהב אותה, מקווה שגם אתם.

ומה עם "הוא והיא", אתם שואלים?

היה לי חשש כבד שלאחר כתיבת "התעוררות" לא אצליח לחזור ולכתוב קטעי "הוא והיא". בכל זאת מדובר בסיפור די מטריד, ודאגתי שמא ה"סנסעבאסה" שלו תסתום את הגולל על הזוג המשעשע. לשמחתי התבדיתי. הם כבר עומדים פה, מוכנים ומזומנים, ויצאו למסע הבא מיד לאחר שהאידיוט יזכור להוציא את הכלב לטיול, לזרוק את הזבל (גם מהפח למעלה) ולהביא דואר, תוך כדי שיתלונן בפעם האלף על כך שמלכת היופי שלו לא מוכנה בשום פנים ואופן לצפות אתו בפארסקייפ. אוף.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

את "היה יהיה 2016" ניתן לקבל בהצטרפות לאגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. אפשר לעשות את זה באייקון. אפשר גם באינטרנט. מי שלא מעוניין להצטרף לאגודה, עדיין יוכל לרכוש את הספר באייקון, בחנויות הספרים או בפנייה לאגודה במייל. אם תעלה גירסה מקוונת לסיפור אשמח לעדכן. העליתי את הסיפור לכאן, באישורו של אהוד מיימון, עורך האסופה. תהנו!

התעוררות

"בואי נאמץ אותו."

"מאמי, הוא נראה מזעזע."

"מה אִתך? תראי איזה מסכן הוא."

"ומי יטפל בו? תסתכל איך הוא נראה, צריך לעשות לו טיפול ממש רציני רק כדי שיוכל להתקרב לילדים."

"אז איך נקרא לו?"

"אלוהים, עוד לא סיכמנו ש…"

"ספייק! נקרא לו ספייק!"

"לא."

"וולטר ווייט."

"שכח מזה."

"דקסטר."

"אתה צוחק עלי?"

"קילגרייב."

"אנחנו לא קוראים לכלב של הילדים בשמות של פסיכופתים, מה מסובך להבין?"

"מצוין, אז סיכמנו שהוא יהיה הכלב של הילדים."

"אני בורחת מהבית."

"נו, אז איך נקרא לו?"

"לפעמים נדמה לי שאתה מנהל את השיחות האלה עם עצמך ואני סתם ניצבת."

"ספייק!"

"כבר היינו שם, נודניק. יודע משהו, אם אתה כל כך מתעקש אני מוכנה להתפשר על אנג'ל. הוא חתיך."

***

בסיום הוויכוח אנג'ל הצטרף למשפחה. מצאנו אותו הבוקר מחוץ לבית וריחמנו עליו. עכשיו הוא אִתנו. לליה ותום יש חבר חדש לשחק אִתו. לי ולאושרה יש משהו חדש לריב עליו.

בחדשות מדווחים על פיצוץ בתחנת החלל הבינלאומית.

***

היינו חייבים לעזוב את העיר, למרות שמשהו בי הרגיש שאנחנו עוזבים אותה בעל כורחנו. זה החלק שהקפיד להזכיר לי שאני אוהבת את העיר התוססת, שאני חייבת מקום ללא הפסקה ושנאלצנו לעזוב רק בגלל הילדים. כל אחד מהטיעונים האלה היה שקר.

כלומר, כשהיינו זוג טרי זה לא היה שקר. אהבתי את העיר, את הדחיסות שלה, את החיוניות שלה. עד שראיתי מה היא עושה לזוגיות שלנו, לנפש שלנו, כשהפכנו למשפחה. הפרחה מהדירה למעלה, שהייתה בעבר חלק ססגוני מהנוף, הפכה באִטיות לישות המאיימת על הנישואין שלנו. פשוט היינו חייבים לצאת משם. אתם עוזבים נגד רצונכם, המשיך הקול הטורדני להזכיר לי. השתקתי אותו בכוח והמשכתי להזכיר לעצמי עד כמה הילדים שלנו מדהימים ואיך אנו עושים את זה בשבילם. גם בשבילנו.

מצאנו בית מקסים במושב. לא בית חדש במיוחד. הקירות מתקלפים מבחוץ, הדוד דרש החלפה וכן המזגן. לא היה מזיק גם להחליף את הריצוף הישן. אבל הייתה לו חצר גדולה שהתאימה במיוחד לילדים שרוצים לשחק בלי פחד מעשן אוטובוסים או נהגים שיכורים. הייתה שם שלווה שאי-אפשר למצוא בשום מקום אחר והרבה אוויר לשאוף.

בקיצור, חשבתי שאני משתגעת משעמום. נגד רצונ.. שתוק, אמרתי לקול הטורדני שלוש פעמים ביום, הילדים הם מעל לכל.

סביבה פסטורלית, שלווה… אין פלא שהרגשתי זרה. עכברת עיר שנלכדה בפרק מתמשך של "בית קטן בערבה". ומצד שני, בכל פעם שנזכרתי בעיר חזרה אלי תחושת המחנק הבלתי נסבלת, הרעש, הפתיינית הדוחה ההיא שעשתה עיניים ליריב והג'וקים שהגיחו ללא הרף מפתח הביוב ששכן דווקא מול הכניסה לבניין בו גרנו. הוא נהג להתלוצץ שיש שם מחנה אימונים של מקקים, שלומדים טכניקות לחימה באמצעות צפייה ב"גברים בחלל". אז עדיין צחקתי מהבדיחה הזו.

ואז מצאנו את המפלצת השעירה מחוץ לבית. אם יש דבר שלא חשבתי שאעשה אי-פעם, זה לאמץ כלב. שוב ניהלנו את אחד הוויכוחים האלה, שבעבר גרמו לי להתאהב בו והיום בא לי לשבור לו את הפרצוף כשהוא מכניס אותי לסיטואציות האלה. זו התנגשות בין שני עולמות, אבל במקרה שלנו לא מדובר במאדים ונוגה, אלא בכדור הארץ ואלפא סנטאורי. אם לא הייתי מתחתנת אִתו, בחיים לא הייתי יודעת שיש אפילו כוכב כזה. הדיאלוגים האלה, אלוהים. הוא יודע להתיש, ולא במובן הטוב.

אימצנו את הכלב בסוף. אפילו אני ריחמתי עליו. הצלחנו להתפשר על השם.

***

אני משחק עם אנג'ל בגינה. יש לנו גינה גדולה, זה דבר אחד נפלא שלא היה לנו בעיר. עברנו למושב אחרי שהעיר הפכה עבורנו למקום חנוק מדי, מזוהם מדי. יותר מדי. מצאנו בית עם שטח גדול במושב. מספיק שטח להפוך אותו לגינה ולחצר מרווחת לילדים לשחק.

אני מנסה לגרור את ליה ותום למשחק, אבל הם לא מתלהבים. עוד לא התרגלו לחבר החדש במשפחה.

מדי פעם אני גם מנסה לגרור את אושרה למשחק. בכל פעם שהיא משיבה בשלילה, אני שואל אותה אם יש לה את הטלפון של השכנה מהדירה למעלה, בבית הקודם בעיר (הפרחה ההיא עם החבר הנרקומן), אולי היא תסכים לבוא לשחק. הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה אותה כמו פעם. כשאני מעיר על זה, היא אומרת שהבדיחה הזו מעולם לא הצחיקה אותה.

אני זורק לכלב את צעצוע הלעיסה שלו, והוא רץ ומחזיר לי. בפעם העשירית שאני עושה את זה, הצעצוע עף לקיבינימט, לחורשה שמעבר לשטח שלנו. הכלב רץ לשם ואני אחריו. הוא נעלם לי ואני מתחיל לקרוא לו. אני שונא כשהוא עושה לי את זה.

לפתע העולם סביבי מחשיך. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל כשאני מתעורר, הכלב מסתכל עלי במבט מוזר. אני עומד במרכז החורשה, מבולבל וחסר מטרה. אני מנסה לקרוא לאנג'ל והוא רץ לכיוון הבית. אני מביט בשעון. נראה שאיבדתי רבע שעה. אני לא מבין מה קורה כאן וחוזר הביתה.

ואני לא מספר לאושרה דבר.

***

את ברכה ויצחק פגשנו די מהר. זוג מבוגר וחביב, עם נכדים שמבקרים אותם כל שבוע. השטח שלהם צמוד לשלנו.

ברכה הפתיעה אותי בברכת שלום דווקא ברגע בו ניסיתי לקטוף אפרסק מהעץ שצמח ממש בצמוד לגדר. צרחתי בבעתה והיא צחקה. אני חושבת שבאותו רגע התחברנו. היא מיהרה לקרוא ליצחק, בעלה, ועשינו היכרות. זוג חביב, בערך בגיל של ההורים שלי. יצחק גידל פרדס לתפארת. למרות שכבר פרש לפנסיה, נשאר לו קצת מהפרדס. הם היו נותנים לנו תפוזים וקלמנטינות כל שבוע, בטעם גן עדן.

אני מתגעגעת אליהם.

***

"נמשכת חקירת אסון תחנת החלל הבינלאומית, בו נספו חברי צוות התחנה, אשר מנה שבעה אסטרונאוטים. החוקרים בודקים חשד לפיו ישנו קשר בין חלק מהניסויים האחרונים שבוצעו בתחנה, לבין הפיצוץ. צוות התחנה ביצע ניסויים שבדקו השפעות של קרינה קוסמית על רקמות חיות. במסגרת הניסוי, דגימות עכברים וחזירים הופגזו בספקטרום רחב של קרינה, על מנת לבדוק את יכולת שרידות הרקמות בתנאי שהות ומסע ממושכים בחלל. כתבנו לענייני מדע וטכנולוגיה מוסר כי…"

אני מושיט יד ומשתיק את הדיווחים הבלתי פוסקים על האסון ברדיו. במקום קריינים נסערים ושברי דיווחים על חללי האסון ומשפחותיהם, שקט דחוס ומחניק מציף את הרכב שלי בזמן שאני חוזר הביתה מהמשרד ומחנה את האוטו בחצר.

חוויתי עוד שני איבודי הכרה מאז הפעם ההיא כששיחקתי עם אנג'ל. רגע אחד אני ממצמץ, ומיד מוצא עצמי בחורשה שליד הבית. בפעם הראשונה איבדתי עשרים דקות. בשנייה – חצי שעה.

אני מדומם מנוע ויוצא מהרכב. אנג'ל זיהה את הרכב מרחוק ורץ לחנייה בהתלהבות ילדותית. עם פתיחת הדלת הוא קופץ עלי ומלקק לי את הפנים. אני שוכח לרגע מזיכרוני המתעתע וצוחק.

"בוא, חמוד," אני אומר לחיה המסריחה והמקסימה, "רוצה לשחק?"

***

"נו, ילדונת, איך המיץ תפוזים?" שאלה ברכה בחיוך. ישבתי אצלה בזמן שיצחק עבד בחוץ.

"הוא מדהים, תודה." המיץ שיצחק נהג לסחוט מהתפוזים שגדלים בפרדס שלו, שהצטמצם מאז שיצא לפנסיה, היה יותר טוב מסמים.

"ואיך המושב? התרגלת לשקט וליתושים?" המשיכה לעקוץ בחינניות.

"תתפלאי, דווקא ליתושים התרגלתי. הם מעולם לא נגעו בי. אני לא מספיק טעימה."

"נו, אז כנראה שבכל זאת נעשה ממך מושבניקית של פעם!"

ברכה צחקה ואחזה לרגע בכף ידי בחום אימהי. חייכתי בחזרה, בניסיון להסוות את העובדה שהיתושים הם הדאגה הקטנה ביותר שלי.

ההיעדרויות של יריב החלו ממש אז, אך לא שמתי לב אליהן בהתחלה. הסביבה הפסטורלית אליה עברנו הצליחה לחפות עליהן.

ברכה חזרה שוב לרגע למטבח להביא עוגיות קינמון שאפתה ממש באותו היום. זה היה אחר הצהריים מקסים במיוחד.

***

אבדני ההכרה שבים ותוקפים אותי פעם אחר פעם. אני לא יודע מה קורה לי בזמן שאני הולך השד-יודע-לאיפה. וזה מתרחש יותר ויותר, בעיקר בלילות. אני מוצא את עצמי שוב ושוב באותה חורשה ארורה בחשכה, יחף ובטרנינג. עיניי נפקחות ואני לוקח שאיפת אוויר חזקה, כאילו ראשי היה טמון עמוק מתחת למים ורק עכשיו הניחו לו לצוף. אוויר הלילה ממלא אותי, מקפיא אותי מבפנים וצורב את ריאותיי.

הגרון כואב מקור, החזה שלי דוקר ועיניי מנסות להסתגל לאפלה. והאפלה… קודרת יותר ויותר בכל פעם שזה קורה.

אני מנסה לשתף את אושרה ועוצר בעצמי כל פעם. מה אני אמור לספר לה? שמשהו חוטף אותי באופן סדרתי כבר כמה שבועות, ואין לי מושג מה אני עושה כשזה קורה? היא מתאמצת להראות שהמעבר למקום המקסים הזה הוא בדיוק מה שהיא צריכה, אבל אני יכול לראות שקשה לה להתאקלם. הקשר שלה עם ברכה מחזיק אותה איכשהו, אבל יש כאן בדידות עטופה בשדות ירוקים שהיא עדיין לא התרגלה אליה. היא עדיין לא מרגישה בטוחה כאן.

אני פוחד שאם אספר לה, היא עלולה לברוח ממני ותיקח את הקטנים אתה. אני לא יכול לספר לה. חוץ מזה, היא לא תאמין לי. יש יותר סיכוי שתזמין רווחה ותוציא נגדי צו הרחקה.

***

"אתה ישן טוב בזמן האחרון?"

יריב עצר עם כוס הקפה בידו ועמד במטבח. "למה את שואלת?"

"אתמול בלילה הכלב ליקק לי את הפנים והעיר אותי. הסתובבתי אליך וראיתי שאתה לא שם. הכול בסדר?"

הוא שתק לרגע ולגם באִטיות מהקפה. "היו לי קצת… נדודי שינה. עוד לא התרגלתי לרעשים פה בלילות. הלכתי לטייל בחוץ."

הוא לגם שוב מהמשקה החם. "לפחות פה באמת אפשר לטייל בחוץ, בלי שאיזה אופנוען ידרוס אותך או תיתקל בהומלס, הא?" והוא ניסה לחייך.

"בסדר, אבל אם זה ממשיך, אני רוצה שתלך לרופא, אוקיי? אולי הוא ישלח אותך למומחה להפרעות שינה."

"ברור."

אחר כך שמתי לב שהוא בכלל לא הסתכל לי בעיניים.

***

לא ראינו את ברכה כבר כמה ימים.

יצחק מתנהג מוזר, לא מסתכל לנו בעיניים. אני שואל אותו היכן ברכה, והוא ממלמל משהו על כך שנסעה לבקר את הנכדים. זה לא מתאים לה, אני מהרהר. לבקר את הנכדים בלי יצחק? מה הולך פה?

***

"… לאור הסערה התקשורתית הגדולה מאז הפיצוץ. סוכנות החלל הבינלאומית עדיין לא פירסמה מסקנות כלשהן, אך אמצעי תקשורת זרים מפרסמים פרטים שעדיין לא אושרו על ידי אף גורם המעורב בחקירה. הניו-יורק פוסט טוען כי נבדקת האפשרות שבוצעה חבלה במנועי התחנה אשר גרמה לפיצוץ, אך טענה זו נדחתה בתוקף על ידי סוכנות החלל. ובתוך כך, נבדקת הטענה לגבי רמות קרינה חריגות שנמדדו באיזור הים התיכ…"

על רקע הקריין בעל העברית המושלמת, שאלה אותי ליה למה אבא מטייל בלילה.

שאלתי את יריב, כשחזר מהעבודה, אם הלך לרופא כמו שביקשתי ממנו. הוא שיקר לי שהכול בסדר והוא לא צריך שום רופא.

***

הייתי צריך לאסוף את תום מהגן היום. אושרה ישבה לי על הראש לוודא שלא אשכח כלום: "ואל תשכח את בקבוק המים שלו, הוא לא מוכן לשתות בלי הפקק הירוק… תשאל אותם אם הוא אכל… תשאל כמה אכל… תשאל כמה לא אכל… תשאל למה לא אכל… תשים לב אם הורידו לו את החולצה הארוכה כשהתחמם… אני לא סומכת על הסייעת העצלנית שם… ותגיע בזמן, שלא יחכה לך ויבכה!"

אני לא מגיע לגן בכלל. אני זוכר שיצאתי מהעבודה. אני זוכר את עצמי נכנס לאוטו, נוסע ברחוב הראשי, עולה על האוטוסטרדה… ואני מוצא עצמי שוב בחורשה. אני מביט סביבי בהלם, והעצים מקיפים אותי, צופים בי, שומרים סוד אותו לא אוכל לחלץ מהם לעולם.

הילד נשאר לבד בגן ובכה בהיסטריה. אושרה הייתה צריכה לעזוב את הפגישה שלה באמצע ולהגיע מהר לגן.

אושרה זועמת עלי. אני לא מצליח להסביר לאושרה מה קרה. גם לא לעצמי.

***

הסלולרי צלצל שוב ושוב, בדיוק באמצע הפגישה שדחינו כבר שלוש פעמים. בהתחלה השתקתי אותו באופן אינסטינקטיבי, אבל כשהבוסית הזעיפה את פניה, נאלצתי לפחות לבדוק מי הנודניק. זו הייתה הגננת שהתקשרה בהיסטריה. יריב לא בא לאסוף את הילד, והילד נשאר שם לבד, ממרר בבכי ובפאניקה מוחלטת.

עזבתי את הפגישה. לפי המבט שקיבלתי מהבוסית, נראה שימיי במשרד ספורים בכל מקרה. אבל מה היא מצפה, שאני אשאיר אותו שם? מי בדיוק ייקח אותו במקומי? ניסיתי להסביר לה שבעלי לא הגיע ואי-אפשר להשיגו וכמובן שזה לא עניין אותה. שתלך לעזאזל.

טסתי לגן. תום רץ אלי בבכי ונצמד אלי בחוזקה. הוא היה מכוסה בזיעה ודמעות שהתייבשו. המשכתי משם ישר לצהרון של ליה ואספתי גם אותה.

הוא הואיל בטובו להופיע כעבור שעה.

צרחתי עליו והוא לא ענה.

***

גל היעדרויות שוטף את המדינה. זה התחיל מדיווחים בודדים, וצמח לממדים מבהילים בשבוע האחרון. אין מכנה משותף בין הנעדרים. חלקם רווקים, חלקם נשואים, מכל הגילים ומכל השכבות הסוציו-אקונומיות. זה התחיל מבודדים, ועכשיו יותר ממאה אנשים שנעלמו. אם חד-הורית שעזבה בלילה את שני ילדיה, והבכי הבלתי פוסק של התינוק העיר את השכנים. נער לפני צבא שיצא למסיבה ולא שב. הקשישה שהתעוררה בבוקר וגילתה כי בעלה נעלם, והיא זועקת מול השוטרים הלא משוכנעים כי אין לו אלצהיימר ולא בטיח ושימצאו אותו כבר.

התקשורת הזרה מפרסמת כי זה מתרחש גם במדינות אירופה וצפון אפריקה. לאחר כמה ימים של חוסר ודאות מלווה בהכחשה רפה, נאלץ המשרד לביטחון פנים לשחרר אישור מהוסס לידיעה.

 

אנחנו לא מדברים כבר כמה ימים. אושרה בגלל הכעס, אני בגלל הבושה. הטלוויזיה דולקת לאחרונה יותר מהרגיל, רק כדי שיהיה רעש רקע שיסתיר את השתיקה המעיקה.

"…כתבנו מוסר כי נבדק כיוון חקירה חדש בנוגע לגל ההיעדרויות אשר עליו דווח בשבועות האחרונים באירופה וכן בישראל. נחקרת האפשרות כי בכל המדינות בהן דווח על מספר חסר תקדים של היעלמויות, נמדדה גם קרינה חריגה אשר מקורה בפיצוץ תחנת החלל לפני כחודשיים. צוות החקירה הבינלאומי שהוקם לבדיקת נסיבות האסון אישר את קיומה של הקרינה, אך שלל את הטענות לגבי הקשר בין שני האירועים וכן את הטענות בדבר סכנות אפשריות של החשיפה לאותה קרינה. עם זאת, ממשיך צוות החקירה לחקור את נסיבות האסון, אשר נזקיו נאמדים ב…"

"זה לא מוזר שברכה נסעה בלעדי יצחק?" אני שואל לבסוף, נואש לדבר עם אושרה על משהו ונאבק בקולו של דני קושמרו על תשומת הלב שלה.

"כן… אני דואגת לה." זו הפעם הראשונה מזה ימים שהיא מדברת אִתי. אני מקווה שזה לא אירוע חד-פעמי.

 

אמש התעוררתי בין העצים, עם ארנבת בידי.

המפרקת שלה הייתה שבורה.

***

"יצחק?"

הוא טיאטא את שביל הכניסה לביתם ולא התייחס לקריאה שלי.

"יצחק? יצחק!"

הוא הפסיק את תנועת הטאטוא והסתובב אלי בתנועה מהירה. למשך כמה שניות הוא עמד והשקיף לכיווני. לפתע לבשו פניו חיוך מנומס והוא צעד לעברי.

"שלום, אושרה. מה שלומך?" קולו היה צלול מהרגיל. בדרך כלל יצחק היה פותח את דיבורו בשיעול או לפחות בכחכוח. הפעם קולו היה… נקי.

"הכול בסדר, יצחק. מה שלום ברכה?"

"ברכה? הכול בסדר. עם הנכדים, את יודעת. לא רוצה לחזור." הוא צחק.

"הבנתי… היא פשוט נסעה כבר לפני עשרה ימים ובדרך כלל היא לא נוסעת בלעדיך."

"נו, את יודעת… בשביל הנכדים עושים הכול."

"תמסור לה דרישת שלום מאִתנו, בסדר?"

"אין בעיה. שלום, אושרה."

צפיתי ביצחק צועד בעלייה בחזרה לתוך ביתו. הוא לא חזר לטאטא את הכניסה. לפני שחזרתי הביתה, העפתי מבט בערוגה שברכה גידלה סמוך לגדר. הצמחים החלו לנבול.

***

מצאו את ברכה.

הבן של ברכה ויצחק הגיע במפתיע לאחר שהם לא ענו לו לטלפון. חשדו התעורר, הוא פרץ פנימה והזעיק משטרה.

רוצצו את הראש שלה בכלי כבד כלשהו והכלב המשטרתי מצא את הגופה קבורה מחוץ למחסן שצמוד לשטח שלנו. המשטרה חושדת ביצחק, אשר נעלם והצטרף לדיווחים על שאר הנעדרים.

אני משוכנע שאושרה תבכה ללא הפסקה ומופתע כשזה לא קורה. ברכה הייתה בערך האדם היחיד שאושרה הכירה במושב. במקום לבכות, אושרה פשוט מתכנסת בעצמה. אני חושב שהכאב הוא כל כך גדול, שהיא פשוט מפחדת להרגיש אותו. היא פוחדת להיעלם לתוכו. מספיק שאחד מאִתנו נעלם מדי פעם.

הילדים שקטים מהרגיל בזמן האחרון. הם שמים לב שמשהו לא בסדר.

אני נוגע בכתפה של אושרה ומנסה ללחוש באוזנה מילות עידוד. היא מסתובבת אלי בחטף, מעיפה ממנה את ידי ומבעד לעיניה שיבשו מדמעות היא מטיחה בי שאני כבר לא כאן בכלל, שכבר לפני כמה זמן אני נעלמתי לה ולילדים. שאני חרא של בן זוג. שאני חרא של אבא. אני חושב שהיא פוחדת לתת לי להתקרב לילדים. אחרי המריבה היא יוצאת החוצה לעשן. היא לא עישנה כבר עשר שנים לפחות. אני מתפלא שאנחנו עדיין ישנים בכלל באותה מיטה. זה הניסיון הנואש שלנו להסתיר את המצב מהילדים.

אימוץ הכלב היה הדבר האחרון שעשינו כזוג נשוי. אני חושב שהוא מתחיל לפחד ממני.

***

יריב התהלך בחדר מצד לצד, מסתובב בחדות בכל פעם שהגיע לקיר, כאילו ציפה שהקיר כבר לא יהיה שם. הוא גרד את ראשו שוב ושוב ולא יצר אִתי קשר עין. "מספיק עם השאלות האלה," הוא מסנן בשיניים חורקות ופה קפוץ. זה נראה כמעט כאילו הוא מנסה לעצור את נשימתו.

"אני רוצה לדעת לאן אתה הולך כל פעם."

"נו די כבר! תסתמי את הפה! עופי ממני!"

הצרחה שלו מילאה את החדר כמו ענן דחוס וסמיך של אדי חומצה, יצאה מהחלון והדהדה ברחבי המושב. לפעמים אני עדיין שומעת את ה"עופי ממני" הזה לפני שאני מתעוררת בזיעה קרה.

יריב עמד מולי, מתנשף כולו לאחר שהצעקה הזו יצאה מגרונו, פניו אדומים ועיניו… כבר התקשיתי לראות אותו בהן. עמדנו זה מול זה במשך דקה שלמה.

בימים שלאחר מכן, שבהם לא דיברנו, תהיתי האם אי-פעם ננהל שוב דיאלוג בו הוא חושב שהוא מצחיק ואני רוצה לתת לו סטירה.

***

במרכז החורשה יש עץ אקליפטוס גדול, מרשים וזקן. הוא, כנראה, העץ הוותיק ביותר בחורשה, אשר ניטע לפני כולם, כאשר כל האזור היה עדיין מוכה ביצות.

בכל פעם אני מתעורר בקרבתו, משקיף עליו משקיף עלי בחזרה. הוא ניצב מולי, אור הירח משתקף בטל הלילה אשר נקווה עליו. לו היה לו פה, הוא בוודאי היה מחייך אלי בהתנשאות.

באחת הפעמים האלה, כשהעץ לועג לי כהרגלו, אני נתקף חמת זעם. אני רץ אליו, כחיית בר מוכת טירוף נעולה בכפכפים, ומכה בו באגרופי בכל הכוח. הגזע מתפורר בקלות וידי חודרת פנימה ללא קושי. מתוך הגזע בוקע נחיל של מה שנראה כמו נמלים לבנות – טרמיטים. הם קיננו בו במשך תקופה ארוכה, פוררו אותו מבפנים בזמן שהחזות שלו נשארה ללא פגע.

העץ מעולם לא הבין מה הרס אותו מבפנים.

***

בכיתי כל כך אחרי ההתפרצות האחרונה שלו. היינו במדרון תלול וחלקלק לשומקום, אבל מבין שנינו רק אני העזתי להביט למטה, אל התהום, כדי לראות לאן בדיוק היא מגיעה. יריב, לעומת זאת, המשיך להביט בהווה ולהתכנס לתוך עצמו יותר ויותר. דיברנו פחות. לעזאזל, בקושי הסתכלנו זה לזה בעיניים. אני כאן, והוא… איפה שהוא.

יריב היה יוצא מהבית לפרקי זמן בלתי נסבלים. כבר הצטערתי שאנחנו לא גרים בעיר – שם לפחות הייתי חושבת שיש לו מישהי מהצד. אבל כאן, במקום בו רוב האוכלוסייה מבוגרת ושמרנית, ולחלקה הגדול אפילו יש נכדים… איזה רומן כבר יהיה לו כאן? עם האחות מהמרפאה שלפחות פעמיים בשבוע מאחרת לפתוח אותה כי קשה לה יותר ויותר ללכת את המרחק הקצר עד המרפאה? ואלוהים אדירים, מה הוא עושה כל הפעמים האלה בחוץ?

שמעתי אותו בכל הלילות בהם הוא חמק החוצה. לא העזתי לעקוב אחריו. אמרתי לעצמי שלעולם לא אשאיר את הילדים לבד. מעולם לא הודיתי שבעצם לא רציתי לדעת מה הסיבה האמתית לטיולים שלו. פחדתי.

כשהקטנים היו הולכים לישון, כל אחד מאִתנו בנה לעצמו עולם נפרד בטריטוריה משלו. הוא היה נשאר בסלון או במרפסת, ועושה את מה שזה לא היה שלא רציתי לדעת. אני הייתי מתרחצת ונשארת בחדר השינה ועושה את הדברים הבנאליים שעושה כל אישה נשואה שסיימה את יומה המתיש. הכול חוץ מלהיות עם בן זוגה.

ישבתי מול המראה והברשתי את השיער. את המיטה הבאנו אִתנו כשעברנו לכאן, אבל השידה עם המראה הייתה רהיט ישן. הבעלים הקודמים לא רצה לקחת אותה – היא הייתה מחוברת לקיר ואי-אפשר היה לנתק אותה מבלי להרוס אותה לגמרי. השידה הייתה אחד החפצים האחרונים שהזכירו לו את אשתו והוא לא היה מוכן להרוס אותה, אפילו אם זה אומר שמישהי אחרת תשתמש בה. קינאתי בו ובאשתו המתה.

הרהיט היה עתיק יומין, עם עבר עשיר ועתיר שריטות. לפי הפגמים הרבים, נראה שהוא קרוב יותר לסוף דרכו מאשר לתחילתה. המראה, לעומת זאת, הייתה מבריקה וצלולה וממנה נשקפה הבבואה שלי באופן ברור וחד. דומה שהן ניהלו מאבק על תשומת לִבי: השתקפות צלולה ומבריקה, מול עצם ממשי שקצו המתקרב ניכר בו.

הייתי כה שקועה בבהייה במראה ובהברשת השיער, עד שלא הבחנתי בכתם על הקיר שמאחוריי. שמתי לב לתזוזתו רק לאחר שמצמצתי. לקח לי רגע להבין שכתמים על קירות לא אמורים לזוז, והכתם ניתק מהקיר ועף ישר אלי. הוא נתקע בי בכל הכוח.

צרחתי וניסיתי לנתק אותו מהשיער, והוא, בתגובה, צרח יותר חזק ממני והיכה בי בכנפיו. נפנופי הכנפיים רק גרמו להן להסתבך בקווצות שיערי יותר ויותר עד שלא ניתן היה להפריד בינינו. חשתי איך הוא שורט ופוצע את הגולגולת שלי ולא הפסקתי לצרוח.

***

הילדים ישנים. אני יושב בסלון לבדי. בדרך כלל הטלוויזיה דולקת ואני בוהה בה. עכשיו היא כבויה, ואני רואה את עצמי על המסך, תוהה אם אוכל לראות את מה שמתעורר בי, רגע לפני שאיעלם. אני תוהה אם אוכל להטמין מצלמות בבית ובמכונית, שיקליטו מה קורה לי, בלי שאושרה תשים לב.

לפתע אושרה מתחילה לצרוח בחדר השינה. אני מזנק מהכורסה ושועט במעלה המדרגות. אני רץ במסדרון עד לדלת חדר השינה. הדייר הקודם הסביר לנו שלפעמים עטלפים נכנסים דרך צינור האוויר המחבר בין המנוע החיצוני של המזגן למזגן המותקן בתוך המבנה ושזו תופעה שכיחה, בעיקר מחוץ לעיר, במקומות שבהם הם מרובים יותר. כרגע אחד מהם תוקף את אושרה מתוך פאניקה. אני משקיף מהצד, ומרגיש את עצמי עוזב ואותו מתעורר.

זה לא אבדן הכרה מוחלט. חלק ממני עדיין ער. מישהו מושך בחוטים וגופי זז כמריונטה. אני רואה את עצמי ניגש לאושרה בצעדים החלטיים, תופס את היונק המכונף, עוקר אותו בכוח מראשה ודוחף אותה. היא מתמוטטת לרצפה, צורחת בכאב אחרי שהעטלף שרט אותה ותלש קווצות משערה. היא מסתכלת עלי ואני לא מתייחס אליה ולא מנחם אותה. במקום זה, אני מחזיק את העטלף בידי ומתבונן בו לכמה שניות. הוא ממשיך לצרוח ולשרוט גם אותי, עד שאני מסובב את ראשו וצליל ה'קנאק' ממלא את החדר. התנועה שלי חדה מספיק כדי למלוק את צווארו וכמעט לעקור את ראשו לגמרי. אני מכוסה בדם. אושרה מביטה בי באימה. גם היא מדממת.

אני מתעורר וחוזר לעצמי. הוא נעלם.

בעוד הילדים מתעוררים מהרעש, אושרה מרימה את ראשה הפצוע. בידה האחת היא מחזיקה את מצחה המדמם. באחרת היא מחבקת את ברכיה, כמו ילדה קטנה הפוחדת מהמפלצת המתחבאת בארון. הבעת פניה משתנה מאימה לגועל כשהיא שמה לב לידיי המגואלות בדם, שגוויית העטלף עדיין מוחזקת באחת מהן.

אני רוצה לדבר אִתה, אך לא מצליח להוציא מילה מפי. תחושת מחנק בלתי נסבלת ממלאת את גרוני. אני בורח החוצה, ומקיא מחוץ לדלת הכניסה. בעוד גופי עדיין רועד, רגליי נושאות אותי הלאה, לעבר הלילה.

***

לקח לי חצי שעה להרגיע את הילדים ולשקר להם שיש לי פצע קטן בראש ושזה בכלל לא כואב. ילדים בגיל ההתבגרות היו צועקים עלי שאפסיק לבלבל להם את המוח ופעם אחת אגיד להם מה באמת הולך פה, ומה לעזאזל קורה לאבא. במקום זאת, ראיתי בעיניהם את הדאגה והפחד והלב שלי נשבר.

הספקתי, בין לבין, לחטא את הפצע ולעצור את הדם.

מעולם לא ראיתי את יריב במצב כזה. כשהכרתי אותו הוא לא היה מסוגל לפגוע בזבוב, אבל הרגע בו שבר לעטלף את הצוואר… זה לא היה בעלי. בעלי היה האיש שמצמץ לעברי בבהלה רגע אחד אחרי, וגם הוא ברח.

הדלקתי טלוויזיה אחרי שהילדים נרדמו כדי להפסיק לשמוע את המחשבות על המשפחה המתפוררת שלנו. שוב דיברו שם על תחנת החלל הארורה. לעזאזל, כמה אפשר לדבר על זה? היא כבר התפוצצה, אין שם שום דב-

זינקתי מהכורסא ועמדתי קפואה מול המסך. הקריין היה נסער.

"…הסרטון שאתם רואים הודלף לפני כשעה על ידי מקור אלמוני בנאס"א. סוכנות החלל מסרבת להגיב באופן רשמי על הנראה בסרט, אולם מקורות בכירים הספיקו לאשר באופן לא רשמי את אמִתותו. לפי חותמת הזמן של הסרטון, מדובר בתיעוד של הדקות האחרונות של תחנת החלל, דקות ספורות לפני הפיצוץ שארע שם לפני כחודש והרס אותה כליל. טרם יצאה הודעה רשמית מהבית הלבן, אולם מה שנראה בתמונות אינו משתמע לשני פנים. תוכן ההקלטה…"

מאז הפיצוץ, תמונותיהם של חברי המשלחת פורסמו והוקרנו שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת. שמותיהם, עיסוקיהם. משפחותיהם. זיהיתי את הביולוג של התחנה. הוא ריחף בחוסר המשיכה מול לוח מתכתי שהיה מקובע על הקיר שלפניו ובידו מברג. במשך כדקה הוא ניסה לשחרר את הלוח, ודחף את המברג לחריץ שהפריד בין לוח אחד למשנהו. הוא החזיר את המברג לחגורת הציוד שלו ושלף ממנה פטיש קטן. הוא החל להכות בלוח.

לפתע הגיח מאחוריו אסטרונאוט אחר. הוא אחז במתלה מתכת שהיה ליד הדלת ומשך עצמו במהירות לעבר הביולוג עם הפטיש. הוא טפח על כתפו ושפתיו נעו. לא היה קול להקלטה, אבל אפשר היה לראות שהוא מרים את קולו ולבסוף צועק על הביולוג. הטפיחה על הכתף הפכה למכה ולניסיון פראי למשוך את הבחור עם הפטיש. הביולוג המשיך בשלו והכה ללא רחם בלוח שכבר התעקם והחל לצאת ממקומו. לפתע הוא סבב אחורה והחל להכות באסטרונאוט המבוהל. הספיקו לו בדיוק ארבע מכות, עד שחברו (אפשר עדיין לקרוא לו ככה?) הפך לגווייה מרחפת, המוקפת בכדורים מרחפים של דם.

הביולוג חזר ללוח המתכת ועקר אותו ממקומו. בחלל שנגלה נראתה ערבוביה של צינורות ושסתומים. לאחר שבחן את הצנרת במשך כמה שניות, הוא עקר לפתע שני צינורות ממקומם. מאחד פרץ נוזל חום שקוף, ומהאחר נוזל מימי עם גוון ורדרד. לבסוף אחז בידית עגולה ששכנה בצד התחתון של ערֵמת הצנרת והשסתומים וסובב אותה נגד כיוון השעון.

"… את נוזלי הקירור של המנוע הרקטי המורכב על יחידת השירות. המנוע מופעל מספר פעמים בשנה על מנת להחזיר את התחנה למסלול בגובה הרצוי כדי שלא תאבד מגובהה ותתרסק על כדור הארץ. נראה כי המנוע הופעל באופן בלתי מתוכנן על ידי דוקטור אנדרי צ'רקוביץ', אשר מסיבה שאינה ברורה חיבל במערכת הקירור. כאשר טמפרטורת המנוע עברה את נקודת האל-חזור, התרחש הפיצוץ. בנוסף, על פי פרטים נוספים שהודלפו, נראה כי צ'רקוביץ', ביולוג בהשכלתו, ביצע פעולות נוספות במעבדה הביולוגית של התחנה, אשר משמעותן עדיין נבדקת. בכיר בנאס"א טוען כי…"

צ'רקוביץ' סובב את הידית עד שלא ניתן היה לסובב אותה יותר. הוא עזב אותה וסבב אחורה. הוא הישיר את מבטו למצלמה. הלהבות פרצו מהצד השמאלי של התמונה. הוא אפילו לא סובב את ראשו אליהן. וזה היה סוף הסרטון.

הקריין וצוות הכתבים באולפן המשיכו לדבר ולברבר, אבל אותי זה לא עניין. אותי עניין רק המבט בעיניו של צ'רקוביץ'. ראיתי את המבט הזה, קודם לכן, ניבט מעיניו של בעלי, רגע לפני ששבר לעטלף את הצוואר.

***

הרגליים נושאות אותי לחורשה הארורה. אני לא יודע לאן לברוח. אני לבוש בטרנינג המכוער שלי, שאושרה מתה לזרוק, וגופייה לבנה ארוכה. חשוך כמו בגיהינום. אני מסתובב ומגלה מאחוריי את יצחק.

"אל תלך," הוא אומר לי.

אני עומד בהלם, כמעט נחנק. הוא נעלם כבר לפני שבועיים, ואליו הצטרפו עוד קרוב לאלף איש בגל ההיעדרויות הארור. הוא מביט בי בפנים חסרי הבעה, מחכה שאעכל את הסיטואציה. המילה היחידה שאני מצליח לומר לו היא: "ברכה."

"היא כבר לא חשובה."

"כבר לא…" האוויר יוצא ממני ברגע, ואני בקושי מצליח לגייס קול עבור המילים אותן אני כל כך מתאמץ להוציא מפי. "אתה… איך יכולת לעשות זאת לאשתך? למה, אלוהים אדירים?"

"כבר לא הייתי בעלה. גם אתה כבר לא בעלה של אושרה, אתה יודע את זה כבר."

"על מה…" התחלתי לומר והשתתקתי. זו הפעם הראשונה בה אני מרשה לעצמי לחשוב כי אולי הבעיה אינה בי.

"אני מדבר על הטיולים שלך באמצע הלילה. אלו שאתה מתעורר בהם בסוף ולא זוכר מה עשית. הם מתחילים לקחת פיקוד, אבל עדיין צריכים לעשות מדי פעם 'נסיעת מבחן'. ככה זה מתחיל."

"מה… מתחיל?"

"ההתעוררות."

אני לא מחכה להסברים שלו על מה שזה לא יהיה. אני נושא את רגליי ובורח חזרה לכיוון הבית. לפתע ניצבת מולי דמות בחשכה, אורבת לי וחוסמת את דרכי.

"הם נמצאים בתוכנו," אני שומע את קולו של יצחק. אור הירח נופל על פני הדמות. ואני מבחין כי זהו גבר כבן ארבעים, לבוש מכנסיים קצרים וגופייה לבנה פשוטה.

"כשאני אומר 'בתוכנו', אני לגמרי מתכוון לזה. רדומים כבר מיליוני שנים."

פני האיש שחסם את דרכי מוארים היטב, אך עיניו שרויות בחשכה מוחלטת ואפלה נוראה פורצת מהן. קריאת בהלה נמלטת מגרוני.

"אתה בטח תקרא להם 'טפילים'," המשיך יצחק, "אבל אני מתנגד לכך בתוקף. אלו אינם טפילים מהזן המוצץ את דמך עד המוות. קרא להם… מלווים רדומים."

עוד דמות מטילה את צִלה עלינו. ועוד אחת לידה. אני מזהה אישה מבוגרת ולידה חייל צעיר במדים. הם לא מתכוונים לתת לי לברוח.

"הם ישנים מאז עידן הקרח," המשיך יצחק בקולו המונוטוני. "הקור המקפיא לא הצליח להכחיד את האדם, אבל הוא כמעט הכחיד אותם. אותנו. השינה הייתה מנגנון ההגנה היחיד שנותר לנו. בזמן שחלף, המשכתם להיות הנשאים שלנו."

אני מנסה לברוח לכיוון ההפוך, שוכח שאני מפקיר את משפחתי למפלצות האלה אך הפאניקה חזקה ממני. אישה צעירה מגיחה מבין העצים וחוסמת את דרכי. בטנה התפוחה מגלה כי היא בהיריון מתקדם.

"ובכל הזמן הזה, חיכינו לשעת כושר. מנגנון הרבייה שלנו דאג לשמר אותנו, מוטמעים אך מוסתרים עמוק בתוככם."

אני נסוג לאחור. עוד ועוד צלליות מקיפות אותנו. אלוהים, יש כל כך הרבה מהם.

"היינו במלחמה נגדכם, ידידי, אשר הסתיימה בתוצאות עגומות מבחינתנו." אני מבין כי זו לא הפעם הראשונה שהוא נושא את הנאום הזה. כמה עוד אנשים נפלו ברשתו? כמה עוד ייפלו?

"איננו טפילים מהסוג המחולל מגפות. אולם עבור הקיום שלנו דרוש שותף. מארח. הגוף שלכם – והתודעה שלנו. זה בלתי נמנע. עידן הקרח קטע את המלחמה הקטנה בינינו והגן עליכם. לא עוד."

במאמץ נואש אני מנסה לרוץ לכיוון היחיד בו אין עוד חטופים אומללים שנותקו ממשפחותיהם. רגלי נתקלת באבן ואני נופל ליד גזע עץ שבור ומרקיב.

"צ'רקוביץ' היה הראשון. הניסויים השיטתיים שערך העירו את המלווה שלו…"

אני מזהה את העץ בו חבטתי באגרופי, שהנמלים הלבנות הדוחות בקעו ממנו. הגזע התמוטט ונשבר לרצפה מאז שחוררתי אותו. כעת הוא קליפה מתה. הטרמיטים עוזבים אותו וממשיכים לעץ האומלל הבא.

"…אשר הבין כי הקרינה מהניסויים היא המפתח להתעוררות. פיצוץ התחנה, כך שהקרינה תשטוף את כדור הארץ, היה בלתי נמנע, למען ההישרדות שלנו. צ'רקוביץ' מילא את חלקו בהצלחה."

הפיצוץ! אני מבין לפתע. התחקירים האינסופיים שסוכנות החלל ערכה בשבועות האחרונים על מצבם הנפשי של חברי הצוות, החשדות לגבי חבלה שנעשתה על ידי אחד מהם… הרי אפילו אם יוכיחו כי מישהו מהאסטרונאוטים היה מעורב, הם לעולם לא ידעו את הסיבה האמִתית, עד שיהיה מאוחר מדי. ובכל הזמן הזה…

"עוד מעט זה יושלם," ממשיך יצחק. "כבר אין עוד הרבה זמן. התחלנו להתאסף. אנו מקימים קהילה. זה מסע המאסף שלנו. זה לא היישוב הראשון בו אני מבקר, ובוודאי לא האחרון, ובכל פעם אנו גדלים מעט. עוד ועוד אנשים מצטרפים אלינו בכל מקום בו אני מבקר, אנשים שההתעוררות הגיעה אליהם. בקרוב המין האנושי ייאלץ לדבר אִתנו."

מעגל הצופים מקיף אותנו ואני מבחין שקוטרו מצטמצם. הצללים מגיחים לעברי ומצמצמים את המרחק ביני לבינם. עוד רגע אטבע בים אפל המכסה אט-אט את האדמה תחתיי. אין לי לאן לברוח. הם מביטים בי בעיניים חלולות ולא מסיטים את עיניהם ממני אף לא לשנייה.

אני מרגיש בחילה מטפסת בגרוני. "קהילה? אתם קוראים לעבדות המונית קהילה?"

יצחק חייך. מעולם לא ראיתי אותו מחייך בצורה כזו. אלוהים, זה נראה כאילו מישהו לובש אותו.

"קשה לך לקבל את זה, אני מבין אותך. גם לי היה קשה לקבל. אבל עכשיו… אני כאן, אִתך. ואתה צריך לקבל החלטה."

"מה עם אושרה? הילדים?"

"אם היא עדיין לא התעוררה, כנראה שהיא כבר לא תתעורר לעולם. לא כולם נשאים. והילדים צעירים מדי. אפילו אם הם באמת נשאים, הם עדיין צעירים מכדי להתעורר."

אני מנסה לקום מהקרקע, אך אני מרגיש את רגליי כושלות, בטני כואבת. אני מתמוטט בחזרה.

"אתה… מצפה ממני לעזוב הכול… ללכת אִתכם…"

"אתה תעשה את זה בכל מקרה. אי-אפשר לשלוט בהתעוררות. בגלל זה אני כאן." יצחק חייך חיוך רחב, כמעט אבהי. "כדי לברך אותך על כניסתך למשפחה."

"בגלל זה הרגת את ברכה? כי היא לא חוותה את ההתעוררות? כי היא לא הייתה מוכנה לשתף פעולה עם חטיפה המונית?"

החיוך נעלם מפניו של יצחק והבעת רחמים תופסת את מקומו. "זה מה שאתה זוכר, ידידי?"

אני נזכר בגופה של ברכה מוצאת מהקרקע.

"אני מעולם לא הרמתי יד על ברכה," אומר יצחק בקול רך ובאִטיות, "המוות שלה היה נחוץ, אני לא מכחיש זאת, אבל… זה לא הייתי אני."

ואז אני נזכר. אני רואה את גופי החטוף צועד לעבר ביתם של יצחק וברכה בשעת לילה מאוחרת. הירח היה בננה דקיקה שהאירה את דרכי באלומה חלושה וכמעט בלתי נראית, אך המלווה הארור לא נזקק ליותר מדי אור. אני מגיע לביתם ושומע צעקות מבעד לדלת. ברכה צועקת עליו שיחזיר לה את יצחק ושהיא מעדיפה למות מאשר לחיות עם מפלצת שנראית כמו בעלה. אני פותח את הדלת ונכנס פנימה. הם עומדים בפינת המטבח שלהם, גבהּ צמוד לשיש. לברכה אין לאן לברוח כאשר יצחק סוגר עליה, אבל היא עומדת מולו, ראשה זקוף ועיניה רושפות. יצחק מסתובב אלי.

"שלום לך, ידידי," מברך אותי יצחק, "ברכה, אני חושב שהמשאלה שלך עומדת להתגשם."

המחבת העבה שלהם הייתה מונחת על דלפק שניצב במרכז המטבח שלהם. אני ניגש אליה ואוחז בה בחוזקה. אני חושב שברכה הרגישה כאב רק בשתי המכות הראשונות, כי כאשר הכיתי אותה בפעם השלישית עיניה כבר לא הביטו בי אלא בנקודה כלשהי בתקרה. הכיתי בה עוד כמה פעמים.

אני נזכר בי וביצחק קוברים את ברכה עוד באותו הלילה. לאחר שניקינו את המטבח וחיטאנו את המחבת מסימני הדם, יצחק הודה לי. אני לא זוכר אם עניתי לו "על לא דבר".

 

"קומי."

העיניים המדהימות של אושרה לא נפקחות. אני דוחף אותה בגסות עד שהיא נופלת מהמיטה.

"מה… מה הולך פה, השתגעת?!"

"אתם עפים מכאן. עכשיו." מתי הספקתי להפוך כל כך אכזרי כלפי האישה שאני אוהב?

"מה… מה הולך פה? מה קורה לך?" הקול שלה רועד, מזכיר לי חלון זכוכית עדין שהרוח מכה בו שוב ושוב, עד שנפערים בו סדקים כשהוא אינו מסוגל לעמוד בעוצמה.

"מה מסובך להבין? אתם עפים מפה. קחי את הילדים ולכו."

"השתגעת?! אתה מעיר אותי באמצע הלילה ו…"

"לכי מכאן!" הצעקה שלי מקפיאה אותה.

"אתה… איבדת את זה לגמרי." עיניה נמלאות דמעות, קולה חנוק. "חתיכת בן זונה."

"לכי מכאן. אלוהים, לכו מכאן כבר. לפני…"

"לפני שמה?" הקול שלה מרוסק. היא מביטה בי במאמץ אחרון למצוא בעיניי את הגבר שהתחתנה אִתו.

אני שומע נביחה. אנג'ל התעורר והוא התגנב לחדר בזמן שדיברנו. הוא נוהם עלי, בפעם הראשונה מאז שהוא אצלנו, כאילו אני אדם זר.

"סתום, שב בשקט! לא לנבוח עלי!" הכלב עוצר לרגע, מתרחק חצי צעד, אך עדיין משקיף עלי ממקומו. אושרה ניגשת אליו ומחבקת אותו. העיניים שלה לא זזות ממני כל הזמן הזה.

"אני רוצה שתקחי את הילדים ותעופו מכאן." לא יעזור לי להסביר לה. היא גם ככה חושבת שאני מטורף ואין פנאי למשא ומתן. שאריות האהבה שלה אלי רק הופכות את המעשה שלי לקשה עוד יותר. ובינתיים, אני שומע את הילדים מתעוררים משנתם. צעדים קטנים נשמעים מאחורי.

"מה קרה, אמא?" שואלת ליה.

"הכול… הכול בסדר, חמודה," אושרה מוחה דמעה, תופסת את הכלב בקולר ומושכת אותו לכיוון הדלת. היא עוברת לידי ולא מסתכלת עלי בכלל. אני שומע אותה מרגיעה את ליה ומשקרת לה שהכול בסדר. היא בכלל לא אומרת לה שאבא שלה זקוק לאישפוז, או שהוא מסוכן להם. אפילו לא לרגע אחד.

היא לוקחת אותה לחדר שלה ומלבישה אותה בזריזות. לוקחת תיק וזורקת לשם כמה בגדים שלה ושל הילדים. אני רוצה לומר לה שלא תשכח את הדובי של תום, אבל עוצר בעצמי. היא בוודאי תזכור לבד.

"אנג'ל… אנג'ל! מה אתה עושה? בוא אִתי!"

אני שומע משהו השורט את רצפת המסדרון, הרעש המוכר של כפות רגליו של אנג'ל כשהוא מתרוצץ בבית. הוא נכנס לחדר ומתיישב לידי. למרות הכול, הוא עדיין לא ויתר עלי.

אחרי עשרים דקות, אושרה והילדים עוזבים אותי. בכל הזמן הזה אני עומד עם הגב אליהם.

***

התקשרתי בדרך לאמא שלי. ניסיתי להסביר לה מה קרה ואז הבנתי שפשוט אי-אפשר להסביר דבר כזה. בסוף אמרתי לה שאני באה עם הילדים ושתכין לנו חדר. תום בכה כל הדרך. ליה שתקה. היא כבר גדולה מספיק כדי לשמור דברים בבטן.

הגענו להורים שלי והשכבתי את הילדים לישון. הם תבעו ממני לספר להם מה קורה. אבא שלי התעקש שאלך מיד לקופת חולים כדי לקבל חיסון נגד כלבת, אחרי נשיכת העטלף. אני רק רציתי שיעזבו אותי במנוחה. נרדמתי בסלון, כשאמא שלי ישנה בכורסה לידי.

הנייד צלצל בבוקר בשבע ושלוש עשרה דקות. חוקר משטרתי היה על הקו.

בזמן שדיברתי בטלפון השכן דפק בדלת ואמא שלי פתחה לו. הוא סיפר בקול רועד שאשתו עזבה את הבית באמצע הלילה ולא חזרה מאז.

***

אושרה והילדים עזבו לפני שעה. הלילה הארור סוגר עלי.

אני יושב על הרצפה בפינת הסלון, מול דלת הכניסה, מעיף מבט ארוך על מה שהיה פעם ביתי. המקום בו חייתי עם משפחתי. המקום בו הרגשתי שלם. המקום בו הרגשתי. אנג'ל יושב לידי, ראשו מונח על רגלי. עיניו מביטות בי בתחינה.

"אני מצטער, מתוק," אני שומע את עצמי ממלמל. "כל כך מצטער."

לפני כמה דקות הקלטתי בסמרטפון את כל מה שיצחק סיפר לי, וכן את מה שעבר עלי בחודשיים האחרונים מאז פיצוץ התחנה. אנשים חייבים לדעת. אני שולח את זה לכל קבוצת ווטסאפ אפשרית. בעוד המכשיר מסמן כי הקובץ נשלח, אני עוצם את עיניי ונזכר שוב בקן הטרמיטים.

עוד מעט איעלם, בדרך זו או אחרת. עדיף שזה יהיה בדרכי מאשר בדרכם.

לפתע הצללים חוזרים. אור הירח מבחוץ נחסם על ידי צלליות. אני מעריך שכל אותם האנשים שהקיפו אותי בחורשה, כארבעים איש בערך, נמצאים מסביב לבית. צלליות רבות, היוצרות ביחד צל אחד מחניק ואפל. אני ואנג'ל יושבים במרכזו, בתוך נקודת אור אחת בודדה.

דפיקה בדלת. "פתוח," אני אומר.

הדלת נפתחת ויצחק נכנס פנימה. הוא קיבל את ההודעה ששלחתי לכתובת הדואר האלקטרוני שנתן לי לפני שעזבתי אותו ביער. הוא אמר לי ליצור אִתו קשר כשאשנה את דעתי.

"שלום לך," הוא אומר והחיוך האבהי על שפתיו, "אני מבין שהשלמת עם הבלתי נמנע?"

יצחק עוצר לרגע. הוא מריח את הריח החריף שאין לטעות בו, ומסב אלי את ראשו. עיניו מלאות פליאה. "מה הולך פה?" הוא שואל.

ריח גז הבישול ממלא כל פינה בבית. המצית של אושרה מונח בידי.

האם משהו יישאר מהם? עד כמה הם חזקים מאִתנו? האם הם מרגישים כאב? אני פוחד לגלות את התשובות לשאלות האלה, אבל זה גם לא תפקידי. היה לי תפקיד אחד – להיות אבא ובעל – וכשלתי בו.

אני לא מוכן לחיות כעבד. אני לא אהיה אמצעי שייתן להם גישה לליה, לתום ולאושרה, אם מישהו מהם יתגלה כנשא. אני לא אתן להם למות כמו ברכה. אולי יימצא טיפול נגד המלווים ואולי לא. במקרה כזה, אינני יודע אם יש בכלל משמעות למה שאני עומד לעשות, אבל אני חייב לנסות.

יצחק מזנק לעברי, אך הוא מאחר. אנג'ל נוהם וחושף את שיניו לעברו.

אני מצית להבה.

רשומה רגילה
סיפורים

משותקת (סיפור)

עדכון: מי שרוצה, מוזמן לדלג ישר לסיפור – הוא מופיע לאחר ההקדמה. מתפרסם באישור אהוד מיימון, עורך אסופת "היה יהיה".

הקדמה

כנס אייקון 2015 מתקרב אלינו במהירות. כבכל שנה, מושקת באייקון המהדורה החדשה של אנתולוגיית "היה יהיה" – אסופת הסיפורים השנתית של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה. השנה מתפרסם שם גם סיפור פרי עטי: "משותקת".

הרעיון לסיפור נולד מהכתבה הבאה (יש כאלה אשר יקראו לכתבה "קליקבייט" ובצדק).

שיתוק שינה אינו מצב שכיח במיוחד, אך הוא בהחלט ידוע ומתועד. מדובר בשיתוק זמני של הגוף אשר מתרחש מייד לאחר רגע ההתעוררות, או אף בזמן השינה עצמה. חלק מהאנשים אשר סובלים ממצב רפואי זה, מתארים חזיונות או חלומות מוזרים אשר מתרחשים ברגע השיתוק ואחריו (התמונה למעלה הינה קצה הקרחון). השיתוק יכול להימשך מרגעים בודדים ועד פרקי זמן של רבע שעה ואף יותר.

קשה לחשוב על עוד מצבים מטילי אימה כמו חוסר שליטה על הגוף שלך. מיטב סופרי האימה, מד"ב ופנטסיה כבר עשו מכך מטעמים במהלך השנים. שטיפת מוח, כישוף, החלפה חוץ גופית ועוד שלל המצאות שונות ומשונות שנועדו להמחיש לקורא מצבים בהם הגוף פשוט אינו מציית לבעליו ומנוצל למטרות זדוניות. מי אמר Imperius Curse ולא קיבל?

כאשר נתקלתי בכתבה ההיא, מיהרתי לשמור אותה ב-Google Keep הנאמן. היה לי ברור שמדובר ברעיון טוב מדי לסיפור מכדי להתעלם ממנו. התחלתי לחקור מה עוד אפשר למצוא ברשת, ואפשר לומר שחשכו עיני. לא חסרות כתבות שונות ומשונות על התסמונת, כולל אתר המוקדש אך ורק לנושא זה. הכתבה המצמררת ביותר (בעיניי לפחות) עסקה בצלם אשר יצר מיצג מדהים של תמונות ערוכות ומבויימות במטרה להמחיש בדיוק מה עובר עליו כשהוא לכוד בגופו. אני ממליץ לכם להעיף מבט – מדובר במצגת תמונות מתעתעות ועוכרות שלווה המתארות שורה של חזיונות אותם האיש האומלל חווה בכל פעם שהתסמונת תוקפת.

אז מנוע עלילתי מצאתי ואפילו די מפחיד. השלב הבא היה להחליט על העלילה עצמה ולמצוא דמויות משכנעות. בסופו של דבר התקבעתי על אם חד הורית, המטפלת בבתה שהפכה לצמח בעקבות תאונת דרכים.

רצה הגורל והסיפור נכתב מייד לאחר שקראתי קובץ סיפורים של אדגר אלן פו. הדבר הבולט ביותר ביצירתו של פו, היא תחושה מחניקה של בדידות וחוסר אונים מתמיד. בפני הקורא ניצבת רמיזה מתמדת על פורענות ממשמשת ובאה (מה שכנראה נבע מחייו המיוסרים של פו), המלווה בחוסר שליטה של הגיבור על האירועים הסובבים אותו. באופן טבעי, נשאתי תחושות אלה איתי בזמן כתיבת הסיפור והם חילחלו לטקסט. לפחות כך חשבתי. הבעיה היתה שאני, בטיפשותי, עדיין סברתי כי אני כותב סיפור אימה. מלכת היופי מיהרה להעמיד אותי על טעותי כבר בקריאה ראשונה.

הוא: "נו, אז מה את חושבת? מספיק מפחיד?"
היא: "אני בכלל לא חושבת שזה מפחיד."
הוא: "באמת? באסה."
היא: "אני פשוט חושבת שזה ממש יפה איך תפסת את הבדידות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים."

וזו הסיבה מדוע אני אוהב לכתוב. זו גם הסיבה מדוע כתיבה היא עניין מתעתע מחד אך מתגמל מאידך. יש לכותב חזון לגבי איך הסיפור צריך להיראות. הכותב מנסה ללכת לפיו עד כמה שניתן, ולבנות את הסיפור היטב. לעזאזל, ידעתי אפילו מה יהיה משפט הסיום ברגע שהתחלתי לכתוב. ועדיין – מה שנשפך בסוף למעבד התמלילים מבעד לאצבעותיי היה משהו אחר לגמרי. תת המודע לקח פיקוד ואמר: "חביבי, אתה הורה לילד מיוחד, לא? אז תכתוב על זה. את האימה תשאיר לאדגר אלן פו וסטיפן קינג."

ועוד הוסיפה מלכת היופי: "אני בטוחה שישנם הרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהיו מתחננים לעמוד בפני הדילמה שהאם עומדת בסיפור."

אז על זה הסיפור, בסופו של דבר. הבדידות וחוסר האונים של כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים – יהיו הצרכים אשר יהיו.

את הסיפור מיהרתי להראות לרוני גלבפיש, אשר מיהרה להגיב בזו הלשון:
רוני: "הפתיחה חלשה מאוד! תתקן ומיד!"
אני: "אה… את מדברת על חצי העמוד הראשון, או…"
רוני: "שני העמודים הראשונים!"
אני: (בדמעות) "אוקי… אז… נתראה בעולמות?"
רוני: "סבבה."

יהיה זה חטא בל יסולח אם לא אזכיר את העריכה המא(ע)לפת של אהוד מיימון:
אהוד: "תיאור, תיאור, חסרים לך תיאורים!!!" (צליל הצלפת שוט)

כי אם לקבל ריג'קטים, אז רק מהקפדנים ביותר. תודה.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

את "היה יהיה 2015" ניתן לקבל בהצטרפות לאגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. אפשר לעשות את זה באייקון. אפשר גם באינטרנט. מי שלא מעוניין להצטרף לאגודה, עדיין יוכל לרכוש את הספר באייקון, בחנויות הספרים או בפנייה לאגודה במייל. אם תעלה גירסה מקוונת לסיפור אשמח לעדכן. עדכון: העליתי את הסיפור ממש לכאן 🙂

משותקת

שולמית התעוררה משנתה, וגילתה כי היא משותקת.

היא התעוררה, כבכל בוקר, לפני השעון המעורר. כשניסתה לשלוח את ידה לשעון ולקטוע את צלצולו הטורדני, נוכחה לדעת כי אינה יכולה.

היא ניסתה להזיז את ידיה, ואחר כך את רגליה. היא ניסתה לצקצק בלשונה, להטיח ראשה בכרית ולמצמץ. היא ניסתה לפתוח את פיה ולצרוח.

לא הייתה תחושה באף איבר מאיברי גופה. מוחה של שולמית הלך ונכנע לאימה.

עיניה, שגם אותן לא יכלה להזיז, נחו על השעון, העד היחיד שנכח בחדרה. הוא תקתק ללא הרף, בזמן ששכבה מולו חסרת אונים.

גופה הפך לכלוב, והיא הייתה לאסירה בו.

מבטה השבוי ספר את תקתוקי השעון. לאחר פרק זמן שנראה כנצח, החלה שולמית לחוש בעקצוץ בזרת ידה השמאלית. אט אט חזרה התחושה לכל גופה. היא נמלטה ממיטתה ורצה אחוזת אמוק לחדרה של דנה.

הילדה בת התשע ישנה במיטתה בשלווה. גם כיסא הגלגלים, מכונת האינהלציה ובלון החמצן לשעת חירום שכנו במקומותיהם בבטחה. שולמית הרשתה לעצמה לנשום מעט לרווחה.

היא התיישבה ליד המיטה ומשכה את קווצות שׂערה הארוך, כפי שעשתה בכל פעם שהייתה שרויה במתח. היא כמעט תלשה אותו.

שולמית החלה לעסות בעדינות את רגלה הימנית של דנה. היא ספרה את תנועותיה בדקדקנות, ולאחר מכן עברה לרגל השמאלית. עיסוי ומתיחה, ועוד פעם. היא עברה לידיה של דנה, מעסה ומותחת כל יד בעדינות, אך בקפדנות. לאחר מכן סובבה את דנה בעדינות על צדה ובדקה את גבה. הרופאים הסבירו לה את חשיבות טיפולי הבוקר, וכיצד הם מונעים נמק ודלקות בגוף שלא נעשה בו שימוש. היא מיששה את כתפה של דנה בדאגה, ותהתה אם מתפתחת שם דלקת והאם תצטרך להשתמש שוב בקומפרסים חמים.

מדי פעם הביטה בראי, ממנו ניבטה אליה דמותה של אישה בת שלושים וחמש, עם עיניים עייפות ופנים עדינים ומותשים. דווקא ברגעים אלה, בהם נמצאה שולמית עם היקר לה מכול, הרגישה בודדה יותר מכל אדם שהכירה.

ובזמן שעסקה בטיפול בדנה, לא יכלה שולמית לבטל את המחשבה שמישהו צפה בה בזמן שהייתה משותקת.

השיתוק חזר גם בבוקר הבא.

***

המשרד של דוקטור רובינזון הכיל שולחן שהיה נקי כמעט לגמרי מחפצים, קירות עירומים מתמונות, ואת דוקטור רובינזון עצמו. כאשר נכנסו אליו החולים, היה מקדם אותם מבטו המשועמם וקולו המונוטוני של הרופא. "כן, גם זה קורה. תמרח את המשחה הזו, אבל אם אין שיפור אז תלך ישר לכירורג כי אני כבר לא אוכל לעזור לך."

הסימפטומים של שולמית נמשכו כבר כמה ימים ללא שיפור. הבעתו של דוקטור רובינזון לא השתנתה כאשר נתן את אבחנתו בטון אדיש, "כן, זה נראה כמו שיתוק שינה, גם זה קורה. חולשה או שיתוק של הגוף לאחר שינה, אבל זה עובר אחרי זמן קצר."

"דוקטור, זה נמשך כבר שבוע. הבוקר זה נמשך שבע דקות! אני יודעת את זה כי הפנים שלי פנו לשעון. זה נראה לך נורמלי?" קולה של שולמית רעד.

"אני ארשום לך פלואוקסטין, נקווה שלא יהיו לך תופעות לוואי."

"תופעות לוואי?" שולמית שבה למשוך בהיסח הדעת בקווצות שערה.

רובינזון נאנח. "סחרחורת, חוסר התמצאות, כאבי ראש, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, בחילות, הזעת יתר ואפילו…"

"טוב, הבנתי, ומה עושים במקרה כזה?"

"אפשר לתת לך טריציקליות."

"אה… וזו תרופה אמינה יותר?"

"דיכאונות, סרוטונין נמוך, גלאוקומה, סימפטומים פרקינסוניים ובמקרים קיצוניים גם…"

"אוקיי, אז נישאר עם הראשון," קטעה שולמית את הרופא. נראה שהוא דווקא החל ליהנות מהקראת הרשימה. היא אף חשדה כי זו הייתה גולת הכותרת של יומו.

דוקטור רובינזון הדפיס לשולמית את המרשם וחתם עליו תוך שהוא בוהה במסך המחשב. הקשקוש על המרשם כלל לא נראה לשולמית כמו חתימה אמִתית. היא קמה לעבר הדלת וברגע שנגעה בידית, עצרה ופנתה לרופא.

"דוקטור, אני מטפלת בבת שלי בבית… מה יקרה אם זה ימשיך? מה יקרה… אם זה יהיה לפרקי זמן ארוכים יותר?"

רובינזון קימט את מצחו. "הבת שלך עדיין אצלך?"

"כן."

הרופא הביט בה רגע ארוך, מצחו מקומט בתהייה, לפני ששאל, "למה?"

***

לפני התאונה הם היו משפחה קומפקטית ומאושרת. שולמית, ראובן ודנה.

ראובן היה המג"ד של שולמית בצבא, והיא הייתה פקידת הלשכה שלו. היא לא התאהבה בו מיד, אולם אט-אט הגבר האדמוני המרשים עם העיניים הכחולות החודרות והקול הרגוע שבו את לבה.

לאחר שראובן עבר תפקיד ולא היה צורך להסתיר את הרומן, הקשר ביניהם התהדק ומקץ שנתיים של מערכת יחסים אינטנסיבית הם התחתנו. בשעת החתונה שולמית כבר הייתה משוחררת מזה חודשים אחדים. ומאושרת.

לאחר החתונה ראובן נכנס למסלול קידום מהיר. שיחות הטלפון ביניהם התמעטו, כמו גם חופשותיו של ראובן. שולמית ניצלה תקופה זו כדי ללמוד לתואר ראשון, אולם הריקנות שנוצרה לפתע בחייה לא התמלאה. היא ניהלה טבלאות ייאוש לקראת חופשותיו של ראובן, ומיהרה לאפס את הספירה לאחור עם חזרתו לבסיס. ראובן תמיד אמר לה, מבעד לעייפות, שהוא אוהב אותה, אך המילים היו עייפות כמוהו, הלהט נעדר מהן. המושג "אושר", שהיה לה ברור כל כך קודם, הפך חמקמק בעיני שולמית. ועדיין, היא אהבה את ראובן אהבה עזה.

הכול השתנה עבור שולמית כשדנה הגיחה לאוויר העולם. המילה "אושר" שוב הפכה לממשית וברורה, במיוחד בכל הפעמים בהן החזיקה את הזאטוטה, היניקה אותה וטיפלה בה. נראה שגם אצל ראובן התינוקת גרמה לשינוי, והגבר בעל החזות השקטה הרשה לעצמו בפעם הראשונה להיראות פגיע ליד התינוקת, ולומר לה מילים רכות ומלטפות. כמעט כמו שעשה כשהכיר את שולמית.

בכל דקה שראובן היה בבית שולמית דאגה ששלושתם יוכלו לבלות יחד. היא נרתעה מלחשוב על הבאת ילד נוסף לעולם. בסתר לבה, היא פחדה שלא תוכל לאהוב עוד ילד כמו שאהבה את דנה.

הם היו יוצאים לטיולים – בפארק, בשכונה, על אופניים, ברגל, על קורקינט ובכל צירוף אפשרי של אלה. אלו היו הזמנים בהם שלושתם דבקו זה בזה בחיבור שלא ניתן לנתק של אושר ואהבה. הם צחקו, וחיבקו ואהבו.

תמיד היו הולכים באותו מסלול מהפארק בחזרה לביתם. לפעמים דנה הייתה עדיין על האופניים, ולפעמים ראובן היה מחזיק את האופניים על כתפו, ודנה הייתה צועדת בבטחה לידו ונותנת לשולמית את ידה. שתיהן היו צוחקות על "אבא הסבל", והוא היה עושה פרצוף כועס והן היו צוחקות עוד יותר.

בחלומה הקבוע, הייתה שולמית חוזרת לרגע בו עלתה המכונית על המדרכה והעיפה את דנה למרחק עשרה מטרים כי הנהג היה בטוח שהוא עמיד לוודקה. שולמית רצה לעבר דנה שדיממה על המדרכה בגוף מרוסק וצרחה בהיסטריה. ראובן רק עמד במקומו, המום ומשותק, והחזיק את האופניים כדי שלא ייפלו על הקרקע כי בכל זאת הם עלו כסף.

שולמית פקחה את עיניה וגופה שוב לא ציית לה.

***

הפעם לא יכלה לדעת כמה זמן זה נמשך. עיניה, אותן לא יכלה להזיז, נחו על נקודה אקראית בקיר חדרה ולא על השעון. שולמית החליטה להישאר במיטה, להשלות את עצמה שיש לה יכולת כלשהי להחליט. ואז שמעה את הרחש מהסלון.

היא שמעה את מסלול הצעדים מצדו האחד של הסלון, סביב לשולחן, ליד הטלוויזיה וחזרה לנקודה בה התחילו. אז הצעדים המשיכו לכיוון חדרה של דנה. ושולמית יכלה רק לחשוב על דנה במיטתה, מנותקת מן המציאות וחסרת הגנה, בזמן שמישהו פולש לחדרה. מחשבותיה של שולמית ניסו לפרוץ את כלוב גופה ולהגיע לדנה, להחזיק אותה, להגן עליה, לחבק אותה.

הצעדים עוד נשמעו בדירה כאשר התחושה החלה לחזור לגפיה. כאשר תחושת השיתוק נעלמה, שאפה שולמית אוויר כאדם שניצל מטביעה ומנסה לינוק את אנרגיית החיים לקרביו. היא נאנקה ממאמץ פתאומי זה ומיהרה לחדרה של דנה.

הילדה שכבה בשלווה במיטתה. שולמית מיששה אותה ובדקה את כל גופה בפראות עד כי לרגע היה נדמה לה שהכתה בה בידה הרועדת. ומשזה קרה, נמלטה מפיה זעקת שבר. היא נרגעה כשראתה כי לא פצעה את דנה.

שולמית מיהרה לסלון והחלה לסרוק אותו, בחיפוש נואש אחר סימני פריצה. היא לא מצאה דבר, אבל מי טורח לנהל רישום מדויק של מיקום כל עצם בבית? הצעדים נשמעו בצורה כה ברורה.

***

אחרי הפעם הרביעית ששולמית התקשרה לראובן, היא נזכרה עם מי יש לה עסק וויתרה.

שולמית היא שנאלצה לאסוף את הרסיסים של הילדה לאחר התאונה, ולראות יום אחר יום איך הרסיסים לא מתחברים. לא משנה מה עשתה, הילדה עדיין נשארה שבורה, פגומה ומשותקת.

ראובן החליט כפי הנראה שנפשו עדינה מכדי להישאר. לשולמית עניין זה מעולם לא היה ברור לגמרי. קצת קשה לנהל דיבור פנימי בנושאים האלה כשמטפלים בצמח בן שבע (עכשיו כבר תשע), דואגים לפיזיותרפיה, לדיאליזה, לאינפוזיה ובאופן כללי לכך שהצמח לא ינבול במשך עשרים וארבע שעות ביממה. שולמית התעקשה שהילדה תהיה אצלה בבית, ולא הייתה מוכנה שתהיה מאושפזת בבית חולים או מוסד כלשהו עם זרים. היא ניהלה מאבק איתנים לקבל עליה חזקה והשתלטה במיומנות על משימות הטיפול בילדה.

הנהג השיכור רצח את בתה אבל השאיר את הילדה בגוף חי ונושם. גוש בשר פועם וחסר תועלת. ודנה עדיין כלואה שם. ושולמית כלואה שם יחד אתה. ראובן הצליח לברוח. או שאולי היה זה הפוך – זו היא שקפצה לגיהינום יחד עם דנה וראובן נשאר לו בעולם הנורמלי. היא מעולם לא הצליחה להחליט.

ראובן דיבר אתה בשפת ההמחאות בלבד. בכל ראשון לחודש במעטפה בדואר. הטיפולים באחריותה. הדמעות עליה. ומהרגע שנחתם הגט, הוא מעולם לא ענה לאף שיחת טלפון שלה. גם לא עכשיו.

השוטרים לא הועילו יותר מראובן. באופן מוזר, הם נראו לה בדיוק כמו השוטרים שהוזעקו לאסוף את דנה מהרצפה בתאונה ההיא. לקח לשולמית בדיוק רבע שעה להבין כי הדמות הנלעגת בסיטואציה הנוכחית זו דווקא היא. גם על שיחת הטלפון למוקד המשטרתי מיהרה להתחרט.

"משהו חסר?"

"לא."

"איפה היית?"

"בחדר שלי."

"ראית את הפורץ?"

"לא."

"סליחה?"

"אני סובלת ממצב רפואי… שיתוק לאחר שינה, הייתי בחדר ולא יכולתי לזוז. אני יכולה לתת את הטלפון של הרופא שלי, תאמת את זה אִתו."

"אז כל הזמן היית בחדר?"

"כן."

"כמה זמן?"

"לא יודעת, לא יכולתי להסתכל על השעון."

"ואת בטוחה שהיה פה מישהו?"

שולמית הבינה לפתע כיצד היא נראית בעיניהם. לאחר שהשוטרים עזבו את הדירה, הספיקה לשמוע אחד מהם מפטיר לשני משהו על המטורפת בדירה ארבע.

***

עוד באותו יום החליפה שולמית את המנעול על הדלת. המנעול החדש היה מסיבי, בעל מנגנון חשמלי מתוחכם המופעל על ידי קוד כניסה שמקשה מאוד על פורצים. המסגר היה אמור להגיע להתקין סורגים יומיים אחר כך. שולמית בנתה עבורה ועבור בתה כלוב לתפארת.

מדי לילה נאבקה שולמית בעייפות ככל יכולתה ודחתה עוד ועוד את שעת השינה. היא רחצה את דנה באטיות מכוונת, ביצעה בדנה פיזיותרפיה באופן קפדני יתר על המידה, ובלבד שפרקי הזמן בהם היא לבד יתקצרו. היא שתתה כמות כפולה ומשולשת של קפה, והדליקה את הטלוויזיה, שם ראתה אנשים מזויפים שהסבירו לה מה היא עושה לא בסדר בחייה ואיך היא יכולה להשתנות, והדבר היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו היה אם חמצון השׂער, הגדלת החזה או הסתובבות בלבוש מינימלי במקום אקזוטי היו משאירים את ראובן אִתה ועם דנה. לאחר כמה לילות כאלה שבהם השאירה את הטלוויזיה דולקת, השטויות מהמסך החלו להישמע לה הגיוניות.

שולמית ניהלה תחרות עם עצמה, כשבכל לילה השעות נקפו הלאה, לשעת חצות ומעבר לה. 11:43, 00:12, 01:05… שולמית נכנסה מדי לילה ליער השינה העבות ולא ידעה אם וכיצד תצא. ומעל לכול, היא לא רצתה להשאיר את דנה מאחוריה.

אבל כמו תמיד, אלוהי השינה והחלום ניצחו אותה. עיניה של שולמית נעצמו על הספה בסלון. בחלומה, המכונית ריסקה את גופה של דנה לגזרים למעט פיה אשר הטיח בה כי הכול באשמתה. שולמית עמדה מול פיה של דנה כשהזמן עמד מלכת. ראובן הצדיק כל מילה שהפה אמר, ושולמית הרגישה שהם צודקים, ידעה שהם צודקים וששום דבר לא יוכל לגאול אותה. כשדנה וראובן פנו לעזוב אותה ולהשאירה לבד לנצח, הבחינה שולמית כי בעצם היא עצמה נפגעה בתאונה והיא אשר שוכבת על מדרכה, אולם אף שגופה היה שלם, הוא היה משותק והיא לא הצליחה לקום ולהתחנן בפני דנה להישאר.

***

שולמית המשותקת פקחה את עיניה בבוקר למחרת.

לא שוב בבקשה אני לא מסוגלת יותר היא נמצאת בחדר ליד ואני לא מסוגלת לעזור לה לא ככה נטשתי את הבת שלי איך יכולתי לעשות לה את זה להפקיר אותה על המדרכה הייתי צריכה לראות לשים לב איך המסטול הזה מגיע ומאבד שליטה ומפורר את הבת שלי מול העיניים ומול ראובן ולמה ראובן לא עונה לי מה עשיתי לו למה הוא לא עזר באותו יום על המדרכה הוא כועס עלי גם הוא כועס עלי בגלל זה הוא עזב ועכשיו אנחנו לבד ודנה לבד לגמרי ואני לא יכולה לעזור לה

מעבר לספה נשמע הרחש. מוחה של שולמית השתולל בפראות כשהבינה כי המנעול המפואר שהתקינה שימושי כמו שוטר שמנסה לגרד ילדה מהרצפה אחרי שנדרסה, ושמישהו נכנס לדירה בזמן שישנה. ועכשיו הוא ממש לידה, וקרוב לדנה. והיא לא מסוגלת לזוז.

הצעדים נשמעו בבירור, זו לא הייתה הזיה של טירוף. היא שמעה את טפיפות הצעדים המתקרבים. הזר עצר ליד השידה הקרובה לדלת הכניסה ושולמית שמעה אותו מזיז את החפצים שהיו מונחים עליה. מה הוא מחפש? אולי הוא בודק את התמונה המשפחתית מלפני שלוש שנים, מהלונה פארק. או את המתנה שדנה הכינה לה בגן ליום האם (גמד ירוק ומכוער, מודבק בצורה עקומה אבל עם המון אהבה, שרק ילדה בת חמש מסוגלת אליה). אולי את המזכרת שהיא שמרה מסוף השבוע הספונטני באילת (קריקטורה שלה ושל ראובן מחובקים, הפרצוף העקום שלו שם דווקא התאים לפרצוף האמתי אותו גילה ברבות הימים).

מישושי החפצים על השידה פסקו, והתחלפו בצעדים אטיים שהתקדמו לצדה האחר של הספה. בתוך גופה המשותק פעם לבה של שולמית בקצב מטורף. הדמות התקדמה לעבר קצה הספה וכאשר עברה אותו, שולמית ראתה כי מדובר בילדה. היא זיהתה את דנה גם בלי שזו תפנה אליה את מבטה המתוק.

דנה היפה, שפעם היה לה שׂער מתולתל ששולמית לא העזה לספר, אבל עכשיו היה קצוץ (כי למה היא צריכה רעמת שׂער טורדנית כשהיא מוטלת על המיטה כאבן שאין לה הופכין, וגם ככה יותר מדי שער מפריע לה לנשום אם הוא נכנס לפיה או מכסה אותו), הסתובבה ברגעים אלה בסלון באטיות ובשלווה כאילו רק היא נמצאת בעולם וכל עולמה מורכב אך ורק מהחדר הזה. שטיח. טלוויזיה. שידה. דלת. אמא משותקת על הספה.

דנה עברה בסלון בקפדנות ומיששה כל חפץ שנקרה בדרכה – שולחן, אגרטל, שלט רחוק ואפילו את כבל החשמל של מערכת הסטריאו. לבסוף פנתה לשולמית, אשר בגופה הקפוא הייתה נפשה אחוזת טירוף כאשר דנה נגעה בידה. דנה אחזה בידה למשך כמה דקות, מיששה אותה, ליטפה אותה.

דנה התיישבה בקצה הספה ואמרה בקולה הילדותי, אשר לא נשמע בחדר כבר יותר משנתיים, "אוף אמא, למה את תמיד ישנה בחלומות שלי?"

לאחר פרק זמן נוסף, אשר שולמית התחננה בנפשה שלא יסתיים, קמה דנה מהספה וחזרה לחדרה. שולמית שמעה את הילדה נכנסת למיטה, ולפי רחש הבד הסיקה כי ילדתה התכסתה. רגע לאחר מכן השיתוק התפוגג. היא החליקה על הרצפה כשרצה לחדר של דנה. בעודה אוחזת בברך הכואבת בידה, נכחה לדעת כי הילדה נמצאת במצבה הרגיל, וכי החיים האמִתיים שלה שבו והגיחו.

***

בראשית הייתה המדרכה. ואחריה החל החלום המוזר.

דנה לא זכרה מתי הטיול הסתיים ומתי אבא ואמא חזרו אתה הביתה. היא זכרה אותם בחזרה מהטיול בפארק אחרי שאבא רץ אחריה כשהיא נוסעת על האופניים, והפעם היא כמעט ניצחה אותו אבל רק כמעט כי אף אחד לא יותר מהיר מאבא שלה (אף אחד, אף פעם), והיא זכרה את אמא צוחקת על שניהם כי הם תמיד נראים מצחיק כשהם שופכים לאגר (ככה אמא אומרת, ומה זה בכלל "לאגר" ולמה שמישהו ישפוך אותו?).

ואחר כך היא זכרה את אבא ואמא הולכים אִתה בחזרה הביתה, ואבא עוד פעם סחב את האופניים שלה, והפעם היא ואמא צחקו עליו ביחד כי הוא הסבל שלהם (פעם אמא קראה לו "סנג'ר" אבל דנה לא הבינה מה זה אומר, ואבא שוב כעס קצת). ואז היא שמעה רעש מוזר מאחוריה והיא חשבה שאמא צורחת על איזו מכונית, אבל היא לא שמה לב כי מיד היא הלכה לישון.

אבל זו הייתה שינה מיוחדת, עם חלום ארוך ומתוק שדנה לא רצתה להתעורר ממנו כי הוא היה כל כך נעים ונוח, אבל לפעמים היא הייתה שומעת פתאום ברקע את אמא ואבא בוכים ואז שותקים ואז בוכים שוב. ואז פתאום היא שמעה רק את אמא וזה היה נורא מוזר, כי דנה אוהבת שגם אבא וגם אמא נמצאים לידה אפילו אם הם בוכים, כי מי שבוכה אפשר לעודד אותו ולומר לו שהכול יהיה בסדר, ודנה מאוד אוהבת ללטף את אבא ואמא ולומר להם שהכול יהיה בסדר והיא אוהבת אותם לעולמי עולמים.

מתישהו דנה אפילו חשבה שהיא שומעת מספריים כמו אצל הספר והרגישה דגדוגים כמו אצל הספר אבל לא יכול להיות שזה באמת היה הספר כי אם אמא הייתה רוצה לגזוז לה את התלתלים שלה, היא בטוח הייתה אומרת לה ולא גוזזת לה סתם.

אבל החלום הבאמת מוזר לא התחיל מיד, אלא המון זמן אחרי שהחלום הראשון המוזר התחיל, וזה היה ממש בסדר כי דנה כבר התחילה להשתעמם. החלום הבאמת מוזר התחיל בתוך החלום הגדול, והוא לא תמיד היה חלום אחד, אלא כמה חלומות קצרים.

בכל חלום כזה, היא הייתה מתעוררת במיטה שלה, וליד המיטה היו כל מיני צעצועים שהיא לא הכירה, כמו למשל המכל הארוך עם השפיץ המצחיק, או המיטה שבכלל לא הייתה שלה וכל החלק של הכרית היה "באלכנוס" (היא שמעה פעם את אמא אומרת "אלכנוס" ומאז היא כל הזמן אמרה את זה, אפילו כשלא היה צריך).

דנה מיהרה לקום מהמיטה בחלום הבאמת מוזר ולטייל בבית בתוך החלום. הבית היה דומה אבל קצת שונה. קודם כול, היא לא מצאה את אבא בשום מקום. כלומר, דנה ידעה שהוא בעבודה וכשאבא בעבודה אז אסור להפריע לו והרבה פעמים אבא לא חוזר מהעבודה כל כך מהר, אבל הפעם דנה ידעה שהוא גם לא יחזור, והיא לא הבינה למה היא יודעת דבר כזה בכלל.

ובכלל, בכל החלום הבאמת מוזר היה לבית ריח וצבע מוזרים, כאילו הוא נמצא שם אבל עוד רגע נעלם. כמו העשן המצחיק שהיה יוצא לה מהפה כשבאמת היה קר, והיא הייתה מנסה לנשוף אותו החוצה ולתפוס אותו מיד באצבעות לפני שהוא היה נעלם לה, ואמא תמיד הייתה מנסה להסביר לה שבמחבואים ההבל (קראו לעשן הזה "הבל") תמיד ינצח.

גם השׂער שלה היה מוזרהוא היה קצר ממה שהיא זכרה. אולי הוא היה ככה תמיד ורק עכשיו היא שמה לב? בחלומות אי-אפשר לדעת.

אמא הייתה בחלומות שלה, אבל דנה אף פעם לא הבינה למה אמא לא קמה לשחק אִתה. דנה השתעממה מהחלום הארוך הגדול המוזר. החלום הבאמת מוזר היה קצת יותר טוב, כי גם אמא הייתה שם, אבל זה לא היה שווה אם אמא לא שיחקה אִתה. ואמא גם ישנה בצורה מוזרה, כמו הפעם ההיא בסלון כשדנה ראתה שהעיניים של אמא היו פקוחות. איזו אמא מצחיקה יש לי! חשבה דנה. אבל אחרי כמה חלומות כאלה, היה לדנה עצוב.

ודנה אף פעם לא הבינה דבר אחד בחלום הבאמת מוזרלמה בכל פעם כשנכנסה לחלום הבאמת מוזר, רגע קטנטן לפני שהחלום התחיל, הייתה דנה בטוחה שהיא מרחפת מעל אמא.

***

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

תובנה זו בערה במוחה של שולמית אפילו תוך כדי השיחה מהמרפאה של דוקטור רובינזון. היא השאירה את דנה עם המטפלת הסיעודית ומיהרה לרופא השנוא.

היא תלשה בעצבנות קווצות משׂערה עד ששמה לב למבטים של הפקידה האנטיפתית.

לבסוף נכנסה למשרד המעוקר מלכלוך, רגשות ומצפון. דוקטור רובינזון ישב שם. היה צפוף בחדר עם שביעות הרצון האינסופית שהוא הקרין באותו יום. ואו, בטח האבולה התפרצה שוב אם הוא כל כך מרוצה, חשבה שולמית.

"הסיבה שקראתי לך," פתח הרופא ללא הקדמות, "היא שישנה תרופה חדשה, ניסיונית, לשיתוק אחרי שינה." הוא התנשף בכבדות והוסיף, "למעט כמה מקרים בודדים, לא נרשמו תופעות לוואי."

"תרופה… חדשה?"

"זו תרופה המהווה את המילה האחרונה בטיפול במשפחת מחלות זו."

"משפחת מחלות?" שאלה שולמית.

"קטפלקסיה, נרקולפסיה, הזיות היפנגוגיות וכמובן ההפרעה ה-…"

"הבנתי," שולמית קטעה אותו ורכנה קדימה בכיסאה, "ואיך זה קשור אלי?"

"מחפשים נסיינים," אמר הרופא בפשטות, "ואת מועמדת מושלמת. אין לך שום בעיה רפואית חוץ מהתסמינים של שיתוק לאחר שינה, ואין לך רגישות מתועדת לאיזושהי תרופה או טיפול." הוא השתתק לרגע ושאל, "בטוח שאין לך?"

"כן, בטוח שאין לי."

דוקטור רובינזון נטל פיסת נייר וכתב עליה שם של תרופה באורך של שתי שורות וחצי, ומתחתיה את המינון. הוא מחץ את הנייר תחת החותמת שלו וקשקש את חתימתו הלא ברורה. בעודו שקוע במלאכה זו אמר לשולמית בלא להביט בה, "אני נותן לך מרשם עם אישור מיוחד. תוכלי לאסוף את התרופה בקבלה, הפקידה יודעת שאת מקבלת באישור, את לא צריכה ללכת לבית המרקחת. את אפילו לא צריכה לשלם. יצרן התרופה מכסה הכול. המינון הדרוש הוא חצי כדור ביום, לאחר הארוחה. ארוחת הערב, כמובן, כדי שההשפעה תיכנס לתוקף לקראת השינה. ההשפעה אמורה להיות מידית, כבר הלילה." הוא הישיר לפתע את מבטו ואמר, "אבל שימי לב – לא לקחת יותר מהמינון הרשום. היו מקרים של כמה חולים שלקחו מינון מופרז."

"ו… מה קרה להם?"

"התסמינים של השיתוק החריפו במקום להיעלם. בשני מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני." רובינזון נשען אחורה, שאף אויר, עצם את עיניו, נשא מבטו לתקרה ואמר, "כמה חבל שלא יצא לי לראות את זה. בוותק שלי כבר קשה למצוא דברים חדשים שיפתיעו אותי, זה כל כך מתסכל, כל פעם מחדש, את מבינה?"

הוא החזיר את מבטו אליה, אבל שולמית כבר עזבה את החדר והשאירה כיסא מיותם.

***

בדרכה הביתה, החזיקה שולמית את התרופה בידה המיוזעת. זה היה מכל פלסטיק קטן, שקוף אך עכור, ובתוכו רשרשו הכדורים. למרות גודלו, זה היה החפץ הכבד ביותר שאי-פעם נשאה.

המשמעות של נטילת התרופה לא נעלמה ממנה, אולם בכל פעם שניסתה לדמיין את בליעת הכדור לאחר ארוחת הערב (היה עליה להעמיד פנים שיש לה תיאבון) התמונה נמחקה מיד מעיני רוחה ובמקומה היא ראתה את דנה משוטטת בסלון, בעוד היא עצמה שוכבת משותקת על הספה.

האם אני יכולה לוותר על זה?

היא צעדה לביתה כורעת תחת נטל המחשבות, עיוורת לעולם הסובב אותה, חירשת להמולת הרחוב וצפירת המכונית בכל פעם שחצתה את הכביש בלי להביט לכיוון הרמזור. היא עצרה רק כשאספלט המדרכה נראה לה מוכר פתאום. היא הרימה את מבטה והביטה סביב. זו הייתה פינת הרחוב ההרסנית, בה נרצחו חייה הקודמים. רגליה נשאו אותה לשם בזמן שתודעתה נדדה במחשבות על התרופה.

היא עמדה שם דקות ארוכות, ואז התמוטטה על המדרכה ועובר אורח, בחור צעיר באמצע ריצת הבוקר שלו, ניגש אליה.

"הכול בסדר, גברת? את מרגישה טוב? בואי, תירגעי, תני לי לעזור לך."

שולמית מצמצה, מחתה את דמעותיה ודחתה בתנועה מגושמת את היד המוצעת. היא מלמלה, "הכול בסדר, לא קרה כלום," ונמלטה לביתה.

***

אני לא לוקחת את התרופה.

לא היה לה שום ספק בכך ברגע שחזרה הביתה, שחררה את המטפלת ונכנסה לחדר של דנה.

אני לא לוקחת את התרופה.

היא אכלה פרוסת לחם עם גבינה וחתיכת עגבנייה לארוחת ערב.

אני לא לוקחת את התרופה.

שולמית החליטה לעשות את הלילה בחדר של דנה. רצונה לראות את דנה ברגע בו היא מתעוררת היה סוחף ורב-עוצמה. אם תיקח את התרופה, אולי רגע זה לא יגיע. הילדה מתעוררת רק כשהיא משותקת… אבל אולי היא תוכל לתקשר אתה כשזה קורה? בשעה אחת-עשרה ורבע נעצמו עיניה. כבר לא היה אכפת לה כמה זמן תישאר מקובעת שם. והיא לא לקחה את התרופה.

רגלה של דנה העירה את שולמית. עיניה של שולמית נפקחו לחוסר האונים המוכר, אשר התמלא עד מהרה במראה של דנה אשר משכה את עצמה מהמיטה.

"היי אמא," אמרה הילדה וחיבקה את שולמית. החיבוק החם והאוהב קרע את לבה של שולמית. דנה חיבקה את אימה עוד ועוד עד שזרועותיה התרפו והיא עזבה את גופה של שולמית.

אני לא מסוגלת יותר, חשבה שולמית. הבת שלה כאן, לידה, מדברת ומדברת וצוחקת, ומוציאה מהארון את הבובה האהובה עליה (הנסיכה עם השמלה הירוקה והנצנצים), אבל היא לא יכולה אפילו ללטף אותה.

אני לא לוקחת את התרופה.

ומתוך חוסר האונים והתסכול, צמח הזעם. שולמית לא ידעה שקיים בה זעם, אולם כשסוף-סוף הוא התגשם בתוך גופה חסר החיים, הבינה כי הוא היה שם מאז ומתמיד, מחכה לפקודתה, ולצורך. הצורך הגיע, ועמו הזעם חסר המעצורים, על הנהג השיכור, על ראובן, על רובינזון, על הפקידה של רובינזון, על השוטרים, ועל כל מבט מזלזל ומרחם שנתקלה בו בשנתיים האחרונות.

הזעם פינה את מקומו לנחישות, ושולמית אימצה את כל הווייתה וכוח רצונה. היא ריכזה את מבטה בידה, שהייתה רחוקה כפסע מדנה, אשר ניסתה ללמד את הנסיכה לרקוד. שולמית הביטה על זרתה כאילו הייתה העצם היחיד בעולם, ולא היה דבר להביט בו מלבדה.

כשהסתכלה על ידה, כשברקע דנה שיחקה, נראתה היד כציפור גדולה ומגוננת המבקשת לעטוף את דנה, אולם מרחק אינסופי מפריד ביניהן.

עוד קצתעוד רגעאני כל כך קרובה

שולמית הצליחה לראות את זרתה רועדת לרגע, ולבה ניתר.

וברגע שהאצבע זזה, התמוטטה דנה לרצפה.

"לא…!" שולמית זינקה מן המיטה, בלי להיות מודעת כלל לכך שהתחושה והתנועה חזרו לגופה. היה מיהרה לדנה והחלה למשש אותה בניסיון למצוא סימן למכה. או דם.

היא מיששה את ראשה של דנה. לא היה שׂער ארוך שיפריע, ולאחר דקה וחצי היא יכלה לנשום לרווחה. היא הרימה את דנה בעדינות למיטה ומיהרה לכסותה. גם הנסיכה הוכנסה למיטה ליד דנה, מתחת לשמיכה.

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

אף פעם לא שתינו יחד.

אחת צריכה להיות כלואה, כדי שהאחרת תשתחרר. זו העסקה שהוצעה לה.

הזעם, החרדה, נעלמו. הנחישות נשארה.

שולמית פנתה אחורה והלכה לתיק שלה. היא הוציאה משם את קופסת הפלסטיק שבה התרופה בעלת השם שהיה צריך שתי שורות וחצי שורות בכתב ידו של דוקטור רובינזון כדי לכתוב אותו.

בכמה מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני. היא זכרה את הטון המדויק שבו נאמרו הדברים.

שולמית הכינה כריך עם ממרח חלווה וכוס עם שוקו, ושמה אותם על צלחת ליד המיטה. זה היה המאכל האהוב על דנה.

שולמית ליטפה את ראשה של דנה. "אל תדאגי, מתוקה, עוד מעט תתעוררי."

שולמית חייגה במכשיר הסלולרי שלה. הטלפון צלצל, עד שהגיע לתא הקולי. "תקשיב לי, ראובן. החופשה נגמרה. תהיה פעם אחת בן אדם ותבוא לפה, אם אתה באמת האבא של הילדה שלנו. עוד עשר דקות כבר לא תהיה לך ברֵרה אחרת." האב המסור לא יישאר אדיש להודעה כזו.

היא התקשרה למשטרה. "בואו לרח' האורן עשרים וחמש, קומה שנייה, דירה ארבע. בואו מהר." המוקדנית שאלה אותה ללא הרף מה קרה, אבל היא לא טרחה לענות ולא ניתקה את השיחה. הודעה כזו לבטח תביא אותם.

שולמית החזיקה בידה את קופסת הפלסטיק, ופתחה את המכסה. היא הוריקה תוכן הקופסה לגרונה ושתתה כוס מים כדי להשלים את הפעולה. "קטטוני בתחת שלי. שילך לעזאזל הרופא המתנשא הזה."

שולמית נכנסה למיטה לצד דנה והנסיכה. רגע לפני שעיניה נעצמו, היא הביטה בילדתה, ולא זכרה מתי ראתה משהו כל כך יפה ופגיע, עד כי סירוב לעזור לו יכול להיחשב פשע.

עיניה נעצמו אט-אט. "אני אוהבת אותך, יפה שלי. הכי בעולם."

וכאשר דנה התעוררה, היא ניסתה, כרגיל, להעיר את אמהּ, אך לשווא.

רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

הוא והיא #2

הוא: בואי נראה "דולהאוס".

היא: אני לא רואה איתך "דולהאוס" עוד פעם.

הוא: כולה שתי עונות קצרות.

היא: אני. לא. רואה. איתך. "דולהאוס". עוד. פעם.

הוא: אז אולי באפי?

היא: אני לא רואה איתך באפי, עוף מפה!

הוא: טוב, הלכתי לקרוא.

היא: מה אתה קורא?

הוא: תסריטים של "דולהאוס".

היא: מה קורה באמת עם הכרטיס שאתה פותח לי באשלי מדיסון?

הוא: אני קורא "היה יהיה". יוצאת מהדורה חדשה עוד מעט, ואני קורא בינתיים מהדורות ישנות.

היא: מי כותב שם?

הוא: התחלנו? את גם ככה לא זוכרת אף פעם, ויש לך אסוציאציות מופרעות.

היא: אז מבין שנינו אני המופרעת?

הוא: אין לך משהו לעשות?

היא: בטח שיש לי. לשאול אותך מה אתה עושה.

הוא: טוב, מה את רוצה לדעת?

היא: מי כותב שם?

הוא: רותם ברוכין.

היא: זו ההיא שכותבת על הבחורות שהולכות מכות?

הוא: (נשימה עמוקה) זה נקרא רוחות ערים. למה לכל דבר שאני קורא את קוראת "בחורות שהולכות מכות"?

היא: שמת לב שברוב היצירות שאתה אוהב יש בחורות יפות שהולכות מכות?

הוא: וואללה… אז את לא רוצה לראות "באפי"?

היא: אני לא רואה איתך "באפי"!

הוא: אז תפסיקי לדבר על בחורות יפות שמרביצות.

היא: מי עוד כותב שם?

הוא: יעל פורמן.

היא: אה רגע… היא לא כתבה על ההוא שגזזו לו?

הוא: (נשימה יותר עמוקה) "גונזזו". הסיפור נקרא "גונזזו". יש לך עולם אסוציאציות דפוק.

היא: כן כן, יופי, מי עוד?

הוא: בחורה כותבת, משקיעה את הנשמה, וכל מה שאת זוכרת זה שגזזו למישהו וזה אפילו לא נכון!

היא: אתה חופר. מי עוד כותב שם?

הוא: אני לא מבין למה אני מבזבז את הזמן שלי. ורד טוכטרמן, שאלוהים יעזור לי. כתבה את "דם כחול".

היא: לא מכירה. מי עוד?

הוא: לפחות לא הוצאת לי את הנשמה עליה. קרן לנדסמן.

היא: זו ההיא שאוהבת מגיפות בסודן, לא?

הוא: (נשימה מאוד מאוד עמוקה) היא מומחית לבריאות הציבור. זו העבודה שלה. אגב, השמועה אומרת שהיא גם כותבת מדי פעם, אבל איכשהו את זוכרת רק את הקטע בסודן.

היא: רגע! לא שמת לב למשהו מוזר?

הוא: מה?

היא: תחזור על השמות משפחה שלהן.

הוא: ברוכין. פורמן. טוכטרמן. לנדסמן.

היא: אתה לא שם לב? כולם מסתיימים ב-'ן' סופית!

הוא: סליחה?

היא: תודה שזה מוזר. זה בטוח לא מקרי.

הוא: זה מקרי.

היא: זה לא מקרי.

הוא: תוכיחי.

היא: מי ערך את הספר?

הוא: אה… אהוד…

היא: אהוד מה?

הוא: לא מה. אהוד מיימון. ואני צריך אספירין.

היא: רואה?

הוא: זה לא אומר כלום!

היא: מה קורה עם רוני?

הוא: רוני?

היא: כן, רוני. שעשית אצלה סדנא. שרודפת אחרי פיות ברמת הגולן.

הוא: (הנשימה העמוקה ביותר מאז קום המדינה) בפעם המאה, זה לא פיות. זה בני סהר. והיא לא רודפת אחרי אף אחד, היא כתבה אחלה ספר, ומה את מסבכת אותי איתה עכשיו? וחוץ מזה, איפה את רואה 'ן' סופית ב"גלבפיש"?

היא: מה השם שלה לפני הנישואין, חוכמולוג?

הוא: בשן. ותשכחי מהאספירין, יש בבית וליום?

היא: רואה?! איך קוראים לחנות ספרים ההיא ברעננה???

הוא: ינשוף ספרים.

היא: ומי הבעלים?!

הוא: אלי… הרשטיין. עזבי וליום, מה יקרה אם אני שותה אלכוהול נקי?

היא: האלה שייסדו את כתב העת ההוא משנות ה-80, שניפחת לי את המוח עליו אפילו שזה לא עניין אותי בכלל…

הוא: מה זה לא עניין אותך?? הבעת התענינות ועוד איך!

היא: מאמי, אף אחד לא אומר את האמת בדייטים.

הוא: גם אלכוהול לא יעזור לי. איך משיגים את וולטר ווייט?

היא: רואה איזה חנון אתה? חצי מדינה על גראס וסוחר הסמים היחיד שאתה מכיר זה וולטר ווייט. נו, איך קוראים להוא מהכתב עת… אהרון משהו…

הוא: האופט… מן. ואת מפחידה אותי.

היא: ההיא שעושה המון הרצאות בכנסים הדפוקים האלה שלך… גלי מה??

הוא: גולן. אני צריך סולם וחבל.

היא: זרוק עכשיו שם של מישהו מפורסם שביקר בכנס, מהר!

הוא: ניל גיימן. פאק.

היא: מקרי בתחת שלי, הקונספירציה הזו מקיפה אותנו מכל עבר! מה אתה קורא עכשיו?

הוא: "חמש ארבע שלוש שתיים אחת".

היא: ומי כתב את זה?

הוא: אהה… הילה…

היא: הילה מה?

הוא: ב-נ-י-ו-ב-י-ץ'.

(פאוזה)

היא: אתה מסתיר ממני עוד שם משפחה, נכון?

הוא: אלוהים… הופמן, טוב? משוגעת.

היא: משוגעת אחותך.

הוא: זה למעשה ואן דר גראף אח… לא משנה. אז מה את אומרת לי בעצם? שקהילת המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל נשלטת על ידי כת סודית שהסימן המזהה שלהם הוא 'ן' סופית בשם המשפחה שלהם, שהם מתכוננים למשהו גדול, ושזה נמשך כבר שני עשורים?

היא: כן! איך לא שמתם לב לזה עד עכשיו?!

(פאוזה)

הוא: מאמי, כמה זמן אנחנו ביחד?

היא: תשע שנים מטרידות.

הוא: בכל הזמן הזה, תאורית הקשר הזו היא דבר הכי סקסי שאמרת לי. את יפה כשאת פרנואידית.

היא: אני אומרת לך, יש להם תכנית!

הוא: ואפילו הכנסת רפרנס לגלקטיקה, איזו חמודה!

היא: הבנתי אותך. אתה יכול לשכוח מפעילות הלילה. ולא רואים "דולהאוס".

הוא: אוף, למה אי אפשר לראות "דולהאוס"?!

היא: איכשהו אני לא מופתעת שזה מה שמטריד אותך.

הוא: אז מה את מציעה לעשות עם הכת ההיא? למי לדווח?

היא: לאף אחד. סתם צחקתי.

הוא: סליחה?

היא: I was just messing with you.

הוא: לא סיכמנו כבר שיש לי בעיה עם סרקזם?

היא: היו לי חמש דקות פנויות. ניצלתי אותן. תתקדם.

הוא: בתור פיצוי את צריכה לראות…

היא: לא רואה איתך "דולהאוס". וציפצף לך הסמרטפון, יש לך הודעה חדשה במייל.

הוא: אה, הגיע עדכון על הפרויקט שתרמתי לו.

היא: איזה פרויקט?

הוא: תרמתי לפרויקט ממש מגניב. אם זה יצא לפועל אני מקבל ספר**.

היא: מה ביקשת?

הוא: "דם כחול". הוא יגיע חתום ואף פעם לא קראתי.

היא: של מי זה?

הוא: ורד טוכטרמן. החלטת להוציא לי את הנשמה?

היא: זו ההיא מהכת הסודית, לא?

הוא: החלטת להוציא לי את הנשמה.

היא: על מה הספר?

הוא: ערפדים.

היא: אני לא רואה איתך באפי!

הוא: רואה שהיה עדיף לראות איתי "דולהאוס"?

** לקח קצת זמן, אך בכנס עולמות 2016 קיבלתי אותו 🙂

רשומה רגילה