והימים ימי כנס החוואים הישראלי הגדול, הידוע כמובן ככנס איכרים ישראלים קואופרטיביים ונמרצים. וכמו בכל שנה נאלצו באי הכנס להתמודד עם בעיה ידועה: קקי של שוורים. ניסו באי הכנס האומללים לדווח, להתגונן ולהתלונן על חרבון יתר חוזר ונשנה, אך לשווא.
הקימו מארגני הכנס צוות לטיפול ומניעת חרבוני שוורים, אשר עבד יומם ולילה בניסיון להפסיק את רוע ההפרשה. באתר הכנס הוסבר יומם וליל כי אין להציע כל הצעה הנוגעת לכל סוג של גללים במידה והאדם לו הוצע גוש הקקי לא הראה כל התעניינות. הוגדרו כללים ברורים לנסיבות, מראה, צבע, טעם וריח הצואה המותרת להצעה, הגשה, הצגה והשמעה בכנס. אך מה לעשות… התלונות על הקקי המשיכו לזרום.
לבסוף הועלה רעיון מקורי: סטיקרים. הודפסו סטיקרים מקסימים בעלי סלוגן קליט לגבי מרחב בטוח בכל מתחם הכנס. סלוגנים קליטים ופרקטיים אשר קראו "כאן לא מחרבנים", "שומרים על מרחב בטוח מיציאות" וכמובן: "רוצה לחרבן? תבקש/י!". ההיגיון שהנחה את צוות החוואים המותש היה כי נראות האיסור על עשיית צרכים בפרהסיה ירתיע את השוורים החצופים.
לצערם של מארגני הכנס, התעוררה התנגדות מצידם של השוורים. "לא תעלה על הדעת כפיית המטבוליזם הזו!" זעקו השוורים, "כלום רוצים אתם לומר לנו כי אכן ישנה בעיית חרבון יתר המצדיקה קמפיין מאוס זה?"
"כן," ענו אנשי הצוות העייפים והרוגזים, "אנו מקבלים לא מעט קיתונות בכי מאנשים המכוסים בחרא מכף רגל ועד ראש."
"מה זאת אומרת?!" התקוממו השוורים, "מי התלונן? אנו רוצים שמות, פרטים!"
"אבל הבינו," הסבירו אנשי הצוות, "זו טראומה לא קטנה. אנשים שטבעו בקקי לא מעוניינים לחשוף עצמם באופן בו אתם מבקשים."
"אבל מאיפה אתם יודעים שאכן התרחשה אמבטיית קקי?" זעקו השוורים חסרי הישע, "אנחנו באים לפה כבר 20 שנה, ואף אחד לא חרבן עלינו! ואם היה חרבון, מה היה ההקשר? האם הייתה התגרות? אולי הקורבן לא הבהיר שהוא אינו מעוניין להתפלש בצואה (דבר שאגב בכלל לא ברור לנו למה, הרי ידוע כי הקקי שלנו מפיץ ריח שושנים)?"
"לא התגרות ולא בטיח," סבלנותם של אנשי הצוות למלחמה בצואת השוורים החלה לפקוע, "לא מעוניינים בקקי שלכם."
"שומו שמיים!" זעקו השוורים, "וכי איזה מין עולם זה אם אתם אוסרים על צורת תקשורת בסיסית בין שני אינדיבידואלים נאורים ובעלי תודעה עצמית! ממתי חרבון פומבי נחשב להטרדה? שמא בכל פעם ששור ירצה לומר 'היי' לעלמת חן על ידי ערימת גללים מושקעת, ייאלץ השור המסכן לשאול אותה האם היא מעוניינת?"
"כן, זה בערך הכיוון."
"אנרכיה!!!" זעקו השוורים, "מדוע באים לכאן כל האנשים האלה אם לא למען פסטיבל שלשול אחד גדול?!"
"תשמעו, לא נעים לנו לומר לכם את זה כל כך…" מלמלו אנשי צוות הלוחמה בקקי, "אבל בסך הכל אנשים באים לפה לשמוע הרצאות, לפגוש חברים, לדסקס על חקלאות… לא כל כך כדי לחרבן אחד על השני."
"אתם תסלחו לנו מאוד," המשיכו השוורים בדברי התוכחה, "אך דעו לכם כי כנס זה הוא ברשות הרבים וכך גם זכותנו הדמוקרטית להוריד יציקה."
בשלב זה החלו להתייאש אנשי הצוות, יען כי הבינו כי מדובר בערימה גדולה של, ובכן, חרא. אבל השוורים החרוצים המשיכו גם המשיכו: "וחוץ מזה, מה יחשבו באי הכנס על שלטי חוצות וסטיקרים המזהירים מפני צואה ברשות הרבים? הם עלולים לחשוב כי זו בעיה ממשית, רחמנא לצלן!"
"זו אכן בעיה ממשית, אתם מחרבנים לנו את הכנס!" זעמו חברי הצוות.
"רבותיי, הסכיתו ושמעו לנו, כי בנפשנו הדבר," עמדו השוורים על שלהם, "המרחב הבטוח שלכם הוא חולי שפוגע בזכויות החרבון, מקטלג שוורים וחורץ משפט!"
"ומה עם חרבון על מי שלא מעוניין?"
"אה, עם זה אנחנו דווקא סבבה. רוצים קצת?"
"לא!!!"
עד מהרה הפך הוויכוח הנאור לסופת חרא של ממש, טורנדו צואתי והרסני ששטף את הקהילה החביבה. חסידים ומתנגדים כאחד התפלשו להם ברשתות החברתיות בקרקס אחד גדול של צחנה. ערימת הקקי גדלה וגדלה עד דלא ידע. מסופר, חברים יקרים, כי אי שם במרכז הארץ נמצאת ערימת קקי ענקית היכן שפעם היה כנס נפלא ורב הוד. ואולי יום אחד, כאשר ילמדו השוורים החצופים לתפור לעצמם את הרקטום, הכנס הזה יחזור גם יחזור ובפעם הבאה שתתקבל תלונה, נוכל להסתפק בנייר טואלט.
הכותב המתוסכל 