כללי

רסיסים מזקינטוס 2017

עבדכם הנאמן ומשפחתו שוהים כרגע בחופשה בזקינטוס. להלן סיכום אקראי.

זקינטוס

זקינטוס הוא אי יווני מקסים הממוקם בקצה המערבי ביותר של יוון. או המזרחי. כנראה. נראה לי. תהרגו אותי, אין לי מושג. עלינו על מטוס ופתאום הגענו. קסם.

אוכלוסיית האי נאמדת בכאיןלימושג. התל"ג הוא לאאכפתלי. ענפי הגידול העיקריים כאן הם יין, זיתים, שאנטי והרבה יותר מדי בריטים עם בירה ביד שהחליטו לבלות כאן את חופשת הקיץ שלהם כי נמאס להם מטארדיסים. ואכן, במשך הימים האחרונים לא נתקלנו כאן בטארדיס אחד מחורבן.

מוזיאון

היא: יש פה מוזיאון ימי!

הוא: אחלה!

היא: עם דגמים מושלמים ונדירים של ספינות!

הוא: אחלה!

היא: ומוצגים מרתקים מההיסטוריה הימית של זקינטוס!

הוא: אחלה!

היא: אבל אסור לעלות.

הוא: אה.

היא: או לגעת. או להתקרב. או לדבר. או לצלם.

הוא: אז אין מוזיאון ימי.

היא: אין מוזיאון ימי.

אווירה

יש בזקינטוס אווירה מיוחדת, ואני אומר את זה בלי ציניות. קשה לי להסביר מה האווירה הזו בדיוק. אנחנו כאן כבר פעם שנייה (הפעם הראשונה לפני 3 שנים) ואפשר לומר שהתאהבנו במקום. המקום הזה עושה טוב לגמדון, בעיקר מהבחינה שהוא לא מפסיק לדבר מהרגע שהגענו לכאן.

גרגולים

היא: מה זה הגרגולים הזה שהילדה פתאום מדברת איתי עליהם עכשיו?

הוא: מה, לא ראית את הגרגולים?

היא: לא.

הוא: זו סדרת פנטסיה מצוירת של דיסני מהניינטיז. הגרגולים הם שבט של חיות קסומות שמגינות על טירה של שבט סקוטי בתחילת המילניום ו… באמת לא ראית את זה אף פעם?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מישהו מהשבט בוגד בהם ומסגיר את הטירה לאויב. האויבים לוקחים בשבי את בני האדם ומשמידים את רוב הגרגולים ורק קומץ מהם נשאר. על הקומץ הזה מוטל כיש… רגע, באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מוטל עליהם כישוף שהם יהפכו לאבן עד אשר הטירה תעלה מעל העננים. אחרי אלף שנים מישהו מצליח להסיר את הכישוף ואז הענינים מתחילים להסתבך.

היא: אה.

הוא: באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: נשמע שהיו לך דברים חשובים יותר לעשות כשהיית בגיל הטיפשעשרה.

היא: נו שיט, שרלוק.

שריפה

זה באמת לא מצחיק – יש גל הצתות בזקינטוס. כבר כמה ימים הרשויות מכבות שריפה אחת, רק כדי להתמודד עם הבאה בתור. החשד נופל על כנופיית מציתים שמנסה להשיג משהו לא ברור. כנראה הפעלת לחץ על הרשויות בנושא פוליטי כזה או אחר, והקורבן הוא היער ובעלי החיים.

הם דווקא מנסים להרגיע אותנו, התיירים, לאור הלהבות שחלקן אף בוערות על ההר המשקיף על המלון שלנו. הייתי מאוד רגוע כשמסוק הכיבוי הראשון חלף מעל ראשי. הייתי רגוע שבעתיים כשעוד כמה הגיעו אחריו. בנגלה הרביעית של המסוקים הרגשתי בטוח להפליא, והרגשת הביטחון האישי שלי לא פסקה גם במהלך הלילה כשרעש הרוטורים המשיך לחגוג, ואפשר היה לראות אינפרנו מרהיב של להבות על ההר. ממש "לילה על הר קרח" מודל זקינטוס 2017.

העובדה שקראתי את הנערה עם כל המתנות (סיימתי! וואהו!) השתלבה היטב באווירה האפוקליפטית המרגיעה הזו, אם כי חוויתי טלטלה ריגשית מסויימת כשהיה נדמה לי כי גל הלהבות הבריח לכיווננו עדר זומבים רעבים. הם כנראה רצו להשתכשך בבריכה אבל היה מעט קשה להבינם, כנראה (ואני אומר זאת בזהירות) מהסיבה שאיריס בוסקו לא הייתה כאן כדי לתרגם.

עוד גרגולים

הוא: תקשיבי, ביקשתי מהקהילה שימצאו לי פרקים מדובבים של הגרגולים כדי להנגיש את הסדרה לילדה, והייתה ממש התגייסות! זה היה נפלא! אף אחד עדיין לא מצא כלום, אבל אני בטוח שמישהו ימצא משהו! זה יהיה מדהים! הקהילה זה דבר אדיר, אני אומר לך, אדיר!

היא: אה. תזכיר לי מה זה הגרגולים הזה?

הלמי'ס

הלמי'ס הוא מוזיאון המוקדש למערכת האקולוגית המרתקת של זקינטוס. הוא אמנם לא גדול במיוחד, וממוקם בעיירה נידחת לצערי, אבל יש בו מגוון רחב של מוצגים (מפוחלצים וכיו"ב) מעולם החי והצומח של האי: קונכיות, שבלולים, דגים, צבים, ציפורים, חרקים, חרקים, חרקים והרבה חרקים. פרפרים, עשים והרבה יותר מדי ג'וקים מכפי שבא לכם לראות.

בנוסף למוצגים מהאי עצמו, יש לא מעט מוצגים מרחבי העולם על מנת להשלים את התמונה.

המוזיאון הוקם כיוזמה פרטית על רקע אמירה אקולוגית: הצהרת כוונות על מחויבות האדם לשמירה על האיזון האקולוגי בסביבה בה הוא חי, ובפרט במקום כמו זקינטוס המהווה שמורת טבע אחרונה לזנים מסויימים של בעלי חיים (בעיקר צבי ים מזן מאוד ספציפי) העומדים בפני סכנת הכחדה.

כנסייה

הוא: הממ… מחר יום ראשון.

היא: אז?

הוא: אז יש מצב שהרבה מקומות יהיו סגורים.

היא: אז… מה עושים?

הוא: איך שאני מסיים להניח תפילין אני הולך לכנסייה. שמעתי שיש שם אחלה מיסה שבעולם.

היא: לא איכפת לי, כל עוד זה מרחיק אותך מכאן.

פרצוף

"פהצוף," אומר הגמדון. לא עוברות שתי שניות ושוב: "פהצוף."

קנינו לו מחזיק מפתחות קטן שראה בחנות. זו כרית קטנה ומרופדת, בצורת הסמיילי הצוחק עד דמעות מהווטסאפ. הוא אוהב את זה עד מאוד וקורא לו "פהצוף." קשה לו עדיין להגות את הריש, אבל הוא קשור מאוד לאובייקט הצהוב והמרופד.

הוא איבד אותו כשהיינו במוזיאון. הוא שם לב לכך כשישבנו במסעדה המשקיפה על כל האי. הוא רצה לאכול פיצה, המאכל היחיד בזמן האחרון שהוא מסכים לאכול כשהוא מחוץ לבית. רגע לאחר שהזמנו את האוכל הוא ביקש את ה"פהצוף". ואז שמנו לב שהלך לאיבוד.

"שכחתי את הפהצוף," מלמל הגמדון, "שכחתי במוזיאון."

"נכון, חמוד," אמרנו, "זה מה שקורה כשלא שמים לב."

לך תחזור עכשיו למוזיאון (שנסגר כבר) ותשכנע מישהו שיפתח לך כדי שתתחיל לחפש את הבובה של הילד שלך.

"בוא נחזוא למוזיאון," אמר הגמדון, "שכחתי את הפהצוף שלי." הוא מצליח להגות חית, אבל לא ריש.

והוא ממשיך לבקש ולהתחנן, ואנו עומדים מולו חסרי אונים. הוא צריך ללמוד להיות יותר אחראי, יותר בוגר. הוא כבר בן שש, והוא התקדם כל כך הרבה בשנה האחרונה, ומדבר יותר, ועושה יותר, ומתקשר יותר והכל הרבה יותר, ועדיין קשה לראות אותו מפגין תחושת אבדן שוברת לב כל כך על בובה.

שמנו פעמינו לכיוון המוזיאון לאחר שסיימנו במסעדה. המוזיאון נסגר כבר, אבל מולו נקבעה נקודת האיסוף של המונית שבאה לאסוף אותנו. עשינו קצת עיקופים וטיולים בסימטאות העיירה הקטנטונת הזו, ולבסוף מצאנו עצמנו בחזרה מול שער המוזיאון הנעול.

על השער, מחייך חיוך רחב ודומע, נמצא הפהצוף. האישה החביבה שקיבלה את פנינו במוזיאון מקודם מצאה את הבובה ותלתה על השער כשנעלה אותו, כנראה בתקווה שנחזור לשם כשנשים לב לאבידה.

"פהצוף! הפהצוף שלי!" הוא צוהל.

החיוך שלך, ילד מתוק שלי.

חום

היא: ממש חם בקומה שלנו במלון.

הוא: אנחנו נמצא את החום הזה ונשמיד אותו ואת בני בריתו, בי נשבעתי!

(פאוזה)

הוא: אני… לא עשיתי את זה כמו שצריך, נכון?

WI-FI

אוקיי, זה כבר ממש לא מצחיק. השריפה פגעה במתקן תקשורת כלשהו שהשבית את חיבור האינטרנט לאי. רוב האי (85%) מרושת בווייפיי הניתן לרכישה לתקופות זמן קצובות, ועכשיו הוא נפל. אנחנו חיים על החבילה הסלולרית ומרגישים את תחילתה של אנרכיה. המממ… מצד שני, אני אשכרה מצליח להתרכז בכתיבת הפוסט הזה. היי, מה זו הפרודוקטיביות הפתאומית הזו? לכי מכאן, את לא רצויה!

כשהתייצבתי בדלפק המלון כדי לרדת לשורש הבעייה והשלכותיה, נרשמה אי נוחות מסויימת.

פקידה: אתה מבין, יש גל שריפות באי.

הוא: אני יודע. האם זה קשור לווייפיי שהלך?

פקידה: השריפות פגעו במתקני תקשורת, בנוסף לזה שנשרפו פה חורשות שלמות.

הוא: מתי נראה לך שיחזור האינטרנט?

פקידה: ובכן… אני לא ממש יודעת. הרשויות מנסות להשתלט על הלהבות, זה נראה שאנו עומדים מול כנופיית מציתים ש

הוא: זה ממש קשה בלי אינטרנט. ממש. אני באמת לא יודע איך הקימו פה אי בלי זה.

פקידה: אהא… ובכן, זה נמשך כבר שבוע. יום ולילה. אני מאמינה שהם יעשו הכל כדי להשתלט על הלהבות ולהחזיר את הביטחון האיש

הוא: אני בניתי על האינטרנט הזה. יש לי "הוא והיא" שממש מחכה להתפרסם ואתם גורמים לנזק בל יתואר.

פקידה: נשקפת סכנה ממשית לכמה ישובים. למזלנו אנחנו לא בטווח סכנה מיידי, אבל פינו כבר כמה ריכוזי אוכלוסייה ו

הוא: אבל הווייפיי, גברת, מה עם הוויפיי?

פקידה: (נשימה עמוקה) השריפות. מהוות. סכנת. חיים.

הוא: תפסיקי לדבר עם נקודות. אני צריך ווייפיי, לא מורס.

חיים

היא: האי הזה ממש מחזיר לי את כוח החיים!

הוא: אל תתלהבי מדברים שמחזירים את כוח החיים. תראי מה קרה לבריק דונדריון.

מחלה

דבר #1 שהעיב על החופשה: הגמדה חטפה וירוס ביומיים הראשונים. נרשמו כאבי אזניים בעיקר.

למזלנו, מלכת היופי באה מאורגנת: אנטיביוטיקה, עוד אנטיביוטיקה, תרופה אנטי דלקתית, טיפות אזניים, אינהלטור, משחות, פלסטרים, טריקורדר רפואי, ערכת ניתוח שדה, ערכת ניתוח של חדר מיון, מכונה שעושה "פיייייינגגגגג!", חלב פרג וההולוגרמה הרפואית מ"סטאר טרק וויאג'ר". לקח למלכת היופי 5 דקות עד שהתחילה לנזוף בו שהוא לא יודע שום דבר. האנטיפת בקושי הספיק לרטון "אני רופא, לא…" לפני שכיבינו אותו.

הילדה הבריאה אחרי יומיים. עבר. מישהו צריך חלב פרג ספייר?

כלב

דבר #2 שהעיב על החופשה: אנג'ל שלנו הובהל לוטרינר בשל מצב חרום (שוב התנפחות קיבה). הוא טופל בזמן והוחזר לפנסיון לאחר לילה אחד של אישפוז והשגחה.

אוף, אנג'ל. אני כבר מתגעגע.

סיום

אנחנו פה כבר כמה ימים, ויש לנו עוד פחות משבוע באי הזה.

הפוסט הזה נכתב לאחר עוד יום מלא פעילות. הילדים כבר במיטות, מלכת היופי מתרחצתואני מברבר לכם פה. אפילו הווי-פיי חזר, אז יש לי איך להעלות את הטקסט לבלוג.

אנחנו אוהבים את זקינטוס. כמו שכתבתי מקודם – אווירה שקשה לי להסביר. יהיה קשה עד מאוד לחזור לשיגרה ולאקטואליה הפסיכית של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית.

אני מסיים את הפוסט וממהר להצטרף למלכת היופי, המתאוורת במרפסת על רקע צלילי גיטרה מהפאב הצמוד לבריכה. הערב מופיע פליט "כוכב נולד" היווני שמנגן עיבודי גיטרה לשירי נייטיז ואייטיז.

זו הדרך המקסימה ביותר שמישהו בחר כדי להזכיר לנו עד כמה התבגרנו, ובאותה נשימה אומר לנו שאולי ננסה להנות מזה קצת.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
כללי

רסיסים על הרצף

כידוע למי שעוקב אחרי הבלוג (המספר נמוך מדי מכדי שאנקוב בו ואעשה מעצמי צחוק), הגמדון בן השש שלנו מאובחן על הרצף האוטיסטי. מדי פעם אני מוצא עצמי מוציא קיטור ופורק תסכולים שונים ומשונים בסוגיה.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה חוויות שהצטברו לאחרונה השופכות אור על הגמדון, ובאופן כללי על ההתמודדות עם הדבר הבאמת לא ברור הזה שקרוי רצף האוטיסטי". דרך אגב, אם יש דבר אחד שאפשר לקבוע בוודאות היום לגבי מה שאנו יודעים על הרצף האוטיסטי, הוא שאנחנו לא יודעים כלום על הרצף האוטיסטי. כמו שציינתי בעבר בכמה מקומות, כאשר מדובר בילדים על הרצף כל מקרה לגופו. אז הנה מדגם (בכלל לא מייצג) מאצלנו.

אקסטרים

אבא שלי מצא תחביב רגוע ומשעמם: ספורט מוטורי. הוא ידוע כחובב נלהב של טרקטורוני שטח, מסוג Side By Side. למי שלא מכיר, מדובר ברכב שטח המזכיר ג'יפ קטן וקומפקטי, עם מקום לשני אנשים היושבים זה לצד זה מקדימה (ולפעמים גם מאחורה) ובעל כושר עבירות גבוה במיוחד. מדי סופ"ש הוא וחבריו בונים לעצמם מסלול וגומעים מרחקים.

יום אחד התחוור לנו שהגמדון אוהב דברים שנוסעים על גלגלים. מכוניות, טרקטורים, אוטובוסים, מכונות זמן מהאייטיז וכו'. החיבור בינו לרכב השטח של סבו היה בלתי נמנע. אז בהתחלה הייתי עולה איתו לרכב לנסיעות קצרות, חוגר את שנינו בצורה מאובטחת ואבי היה נוהג. בזמן הנסיעה הגמדון היה שלוו ומבסוט, בעוד אני הרגשתי כאילו ויקינגי תוחב את ידו לגרוני, שולף משם את מעיי ומשתמש בהם כחבל קפיצה. כמובן שהמזג הטוב שלו היה נעלם ברגע שהנסיעה הגיעה לסיומה, כי מדוע שיהיה מרוצה בעת ששתי רגליו ניצבות על הקרקע וגופו אינו בבלנדר? מוזר.

היום הוא יושב ליד סבו באופן עצמאי לגמרי. אין לו שום בעיה לנסוע 2-3 שעות ואף יותר. אני, כאמור, עדיין מנסה להסדיר את הנשימה.

לפני כמה שנים היינו בחופשה באי יווני מקסים. אחת האטרקציות המוצעות שם הייתה שייט לאיים הקטנים הסמוכים. מדובר בשמורות טבע מבודדות לחלוטין, וניתן הגיע לשם רק בשייט מורשה. עלינו על אחת היאכטות האלה בהרכב מלא. קצת אחרי שיצאנו לדרך, ניגשתי בנימוס למדריכה וביקשתי ממנה בעדינות אין קץ שאולי בכל זאת תיתן לי את הכדורים למניעת בחילות שהציעה לנו מקודם לפני שהקיבה המזורגגת שלי נשפכת החוצה, יען כי מי שנהג ביאכטה היה סוג של סטרבק על סטרואידים.

הגמדון, מנגד, לא הזדקק לכדורים נוגדי הבחילה. אפילו לא פעם אחת. הוא עמד על ברכיו על הספסל, ליד חבורת נוסעים שביקשו את נפשם להקיא, הביט החוצה אל הים, הצביע ואמר בחיוך ובקול ברור וחזק "ים!"

אני, לעומת זאת, מיהרתי לזנוח את החלום שלי להטיס וייפר.

רשות

בזמן פרפורי הגסיסה של רשות השידור, הילד הפך לאובססיבי בכל הנוגע לערוץ 1. הוא פשוט נדלק על הסמליל המיתולוגי של הרשות – "העיגולים", כמו שהוא קרא להם.

כך זכינו לעקוב אחרי שקיעת הערוץ הראשון בשבועיים האחרונים לשידוריו, רק בגלל שהזאטוט התעקש לצפות בו מדי ערב.  ניסינו להכין אותו לעובדה שהעיגולים הולכים להיעלם לנצח, אך לשווא. הוא לא היה מוכן להשלים עם זה.

לאחרונה גיליתי כי הותקנה על הטאבלט אפליקציית ערוץ 1 הרשמית. כן, יש דבר כזה. כן, זה עובד. כן, הילד התקין בעצמו. לא, אין לי מושג איך. אני פוחד לשאול.

וכך, מדי ערב, צופה הילד במהדורת מבט האחרונה ונראה שזה מאוד משמח אותו.

ילד מתוק ויפהפה שלי, מתישהו ניאלץ לדבר איתך על חשיבותו של העיתוי בחיים.

גאדג'ט

הוא יודע להפעיל את הסטרימר. גם את הישן. גם את החדש. וגם את האייפד. אחותו קיבלה טבאלט אנדרואיד, אז גם על זה הוא השתלט. גם על הסמרטפון. איזה סמרטפון, אתם שואלים? התשובה היא כולם, תמימים שכמוכם.

הפסקנו לספור כבר את כמות היישומונים שהותקנו ללא ידיעתנו. כמו במקרה ערוץ 1, גם כאן אנו פוחדים לשאול אותו איך הוא מצא והתקין. אני מניח שאנו חוששים מפעולת תגמול. אני לא בטוח במאה אחוז, אבל אני חושב שהוא פתח חשבון טלגרם.

סטטיק

מסתבר שהגמדון (וגם אחותו) התמכרו לסטטיק ובן אל. מה לעשות. אולי זו הקופצנות, אולי המקצב ואולי הוא שמע שם משהו שחמק מאזנינו. לאחרונה גילינו שהמשפט האחרון בהחלט נכון.

הגמדון נתפס על שיר אחד מסויים של סטטיק (השיר נקרא MIXIM) והוא כל הזמן מתעקש לשמוע אותו. העיניים שלו פשוט נוצצות מאושר כשהוא שומע את השיר. אנחנו פשוט לא הצלחנו להבין למה. חשבנו בהתחלה שזה בגלל שזה שיר קופצני כזה… עד שהקשבנו למילים. אני אשים כאן את הבתים הרלוונטיים (ההדגשות שלי):

לפעמים כולם רוצים לומר לי 
מה יותר נורמלי 
איך להיות אני 
אבל אני לא מסוגל 
לא יכול להיות 
סתם אחד בקהל 
כן אני מיוחד אם ת׳לא 
זה חבל

אין מה לעשות אני שונה 
איפה שכולם הולכים ישר
אני פונה
רק מה שאף אחד לא לקח 
אני קונה
איפה שכולם תמיד שותקים 
אני עונה 
כי החיים הם קצרים מידי
וחוקים בשבילי
מיותרים מידי
לא אכפת לי מה אומרים עליי
כי הכוכבים למעלה שומרים עליי
אז כל אחד פה מיקס
וזה סבבה בבה 
תהיה אתה תמיד 
וזה סבבה בבה
שקט בדרך כלל 
או לפחות כולם חושבים 
שאני ביישן 
חוץ מלפעמים כי 

הם רוצים שאשתנה
לא בא לי 
שאפסיק להיות אני
לא בא לי 
שאלך עם העדר
לא בא לי
מי החליט מה זה להיות 
נורמלי 
שים את העולם בצד
דע שאתה אף פעם לא לבד 
אין יותר טוב מלהיות עצמך
אין לאף אחד מיקס כמו שלך
אז זה נכון החיים לא שוקולד 
ולא, הם לא תמיד מתוקים
אבל עליך זה קטן
גם אם בתכלס לפעמים

איך לומר בלשון עדינה: זה נראה שהוא האדם הכי חכם בבית. לצערי הרב הוא מצפצף על מאמציי להכיר לו את איירון מיידן ו-AC\DC.

יצוין, אגב, כי בשבוע בו סיים את הגן (ממש לאחרונה) הוא ניגש למלכת היופי והצהיר באופן ברור ואשר אינו משתמע לשתי פנים: "אימא, אני סיימתי להיות נורמלי." אל תדאג, חמוד, אתה בחברה טובה. אבא שלך לא היה כזה מלכתחילה.

סטטיק – תודה.

רצון

ונסיים ברצון.

אה רגע: רצון אחד? הצחקתם אותי. הרבה רצונות. הוא רוצה הרבה. הכל. עכשיו, כשהוא סופסוף למד להביע עצמו, הוא מקפיד להדגיש את מלוא הרצונות והדיעות שלו.

אני רוצה שוקולד. הוא התמכר ליולו. שוקולד מריר, כמובן.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש רוצה טאבלט. עכשיו, כמובן.

אני רוצה בריכה. הוא שוחה ושוחה, חורך את הבריכה… אבל רק בשחיית כלב.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש-ממש אוהב טאבלט.

אני רוצה בלון. ורצוי שיהיה עם המספר 50 עליו, כי זה המספר בו הוא מאוהב כרגע.

אני רוצה טאבלט!!! אני מניח שהבנתם את הרעיון.

אני רוצה YES. אין לנו YES. תאמינו לי שאין. יש כמה תכניות מוקלטות ודי וי דים עם לוגו YES שמופיע בהתחלה או בגוף התכנית. אז הוא רוצה. הוא כל כך רוצה שהוא צריך לראות את שוב ושוב ושוב.

אני רוצה להיות בבי"ס. בשנה הבאה הוא בכיתה א'. הוא נרגש, גם בגלל השינוי עצמו וגם בגלל שהוא יודע שאחותו תהיה בקרבת מקום. אנו מתרגשים וגם פוחדים.

ילד שלי, אני אוהב אותך כל כך.

רשומה רגילה
הומור

המדריך לאם הגיקית

משפטי מחץ חשובים לכל אם גיקית-חובבת כנסים, הנדרשים על מנת להכניס את הילדים למשמעת. ויפה שעה קודם.

דרך אגב, מלכת היופי מבקשת למסור כי אין לה שום קשר לבלוג, ולי אין שום קשר לגידול ילדים.

נסיעה

ילדים! תתארגנו ותארזו תיק, ההורים האמיתיים שלכם באים עוד חצי שעה לקחת אתכם בחזרה לאוגנדה.

בילוי

ילדים! תתארגנו ותתלבשו יפה. הולכים לסימטת דיאגון. אימא מוכרת אתכם.

תחרות

ילדים! תכירו: זה אניאנג. הוא יתום. והוא מקוריאה. בחרתי אותו מקטלוג. והוא יותר טוב מכם בכל קריטריון אפשרי.

הצעת עבודה #1

ילדים! לקרן לנדסמן דרושים נסיינים. בסודן.

הצעת עבודה #2

ילדים! לג.ר.ר. מרטין דרושות דמויות.

פסיכולוגיה

ילדים! שמעתי שאתם צועקים שיש לכם מפלצת מתחת למיטה. קודם כל, אין דבר כזה מפלצות. דבר שני – העלבתם את פלאפי.

הישרדות #1

ילדים! עצבנתם אותי והחלטתי לשלוח אתכם למקום האכזרי ביותר הידוע לאדם: פאנל בהנחיית דידי חנוך.

הישרדות #2

השורדים מביניכם (במידה ויהיו, בואו לא נגזים) יועברו להיות דמויות בסיפור של קרן "הפי אנד" לנדסמן.

קריירה

ילדים, מזל טוב! אתם יוצאים מהבית ועוברים הסמכה להיות שומרי ערים. אתה הולך לפומפי, את לטרויה ואת לסאנידייל.

שיפוצים

ילדים! אני מאוד לא מרוצה מאיך שיצאתם, ולכן אני מוסרת אתכם לרמי שלהבת. לעריכה.

בייביסיטר

ילדים! הזמנתי לכם שמרטפים להערב. אל תדאגו, שמעתי שה-Sad Puppies מאוד טולרנטים.

ריפוי בעיסוק

ילדים! אני גוזרת עליכם עבודת פרך לא אנושית, סיזיפית, אכזרית וקשה כשאול: הוצאה לאור של "אגם הצללים".

 

רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

הוא והיא #6

(פורסם במקור בפייסבוק בשינויים קלים)

היא: מאמי, אתה צריך להיות יותר מסודר. יש הרבה אנשים שנכנסים לבית כשאנחנו לא כאן, ויכול להיות בלאגן אם דברים לא במקום.

הוא: מי נכנס?

היא: העוזרת, הבייביסיטר, המאמנת כלבים

הוא: יש לי רעיון!

היא: אוי ואבוי.

הוא: נמפה את הבית לפי אזורים מורשים ולא מורשים עבור כל אחד מהפולשים!

היא: הם לא פול

הוא: במידה ופולש כלשהו

היא: אלוהים, הם לא פול

הוא: …ינסה להיכנס לאזור אליו הוא לא מורשה, הוא יזוהה באמצעות מערכת זיהוי ביומטרי שתפעיל מלכודת ממנה לא יצא חי. כך נשיג שליטה מוחלטת במבצר שלנו!

(פאוזה)

היא: יודע משהו? אם תמצא את הכסף לכל זה לצד הטיפולים לילדים, אני מסכימה.

הוא: מצויין, אז נתת לי את הסכמתך העקרונית להפוך את הבית למלכודת מוות.

היא: אה… רגע, זה לא בדיוק מה ש

הוא: מבחינה תאורטית שנינו פסיכופתיים. מבחינה מעשית – אין לנו מספיק כסף לפרנס את הנטייה הזו.

(פאוזה)

היא: אני מחליפה מנעולים מחר על הבוקר.

הוא: ועכשיו אני יודע מה לכלול ברשימת האיזורים שלך.

רשומה רגילה
הוא והיא, הומור

בדרך לחנך את הילדים עוצרים בטאטואין

הוא

הכל התחיל כשעבדתי בבית (בעיקר שיחקתי בסמרטפון) ונתקלתי בפוסט ממש חשוב (על יודה).

הגמדה הייתה בקרבת מקום ולפתע המילים הנפלאות ביותר בגלקסיה יצאו מפיה: "אבא, מה זו הבובה הזאת?"

הייתי בשוק. זו הזדמנות של פעם בחיים להציל את נשמתה לפני שאני מאבד אותה לנסיכה סופיה לנצח.

"מתוקה, זה יודה. והוא מאוד חכם."

"אבל מה הוא עושה?"

"הוא מלמד את הנסיך לוק להיות גיבור!" היא בעולם של נסיכים ונסיכות, הייתי חייב לתקוף עם אוצר המילים הנכון.

"באמת? אבל מי זה לוק?"

"הנה, זה לוק. הוא חייב ללמוד איך להילחם בחרב כדי להציל את הנסיכה ולהילחם בדארת' ויידר הרשע!"

רציתי להרחיב עוד בנושא, אבל הגעתי למסקנה שהיא קצת צעירה מדי מכדי שאדון איתה במיתולוגיות ומוטיבים אדיפליים מטרידים בקלסיקות מודרניות. בקיצור, לאחר שסיימתי…

היא

…לבלבל לילדה את המוח, הוא ישר מיהר לבלבל לי את המוח.

"יווו את לא מאמינה, היא שאלה אותי על סטאר וורס! התחלתי לתת לה הרצאה על סטאר וורס! והיא לא השתעממה!"

"אתה מתכוון שהיא לא השתעממה כמוני?"

"בדיוק!"

כן, סמכו על בן זוגי שיידע לדבר ללב הבחורה. אני פשוט לא מבינה על מה הוא מבזבז את האנרגיות שלו. נשבעת לכם שלא ידעתי שהיה יותר מסטאר טרק אחד לפני שפגשתי אותו. מאז שאני איתו – זו אולימפיאדת רפרנסים בלתי נגמרת. אני טובעת בביצה המכילה תוכניות של אייקון, ספרים של ג.ר.ר. מרטין, אסופות של אסימוב ופרקים של באפי. הרבה באפי. לפחות הרווחתי מזה את אנג'ל (החתיך!).

עשינו פעם מרתון סטאר וורס. הוא רצה לקחת אותי להליך גט מזורז ברבנות כשהבעתי סימני התענינות ב"אימת הפאנטום". "אני לא אשמע דברים כאלה אצלי בבית!" הוא צרח. שלחתי אותו לשאוב אבק ולעשות לי קפה כדי שירגע.

שאלתי אותו: "מאמי, לפחות אתה מתכוון להראות לה את הגירסה החדשה המשופצת, עם כל האפקטים המגניבים האלה?"

הוא הסתכל עלי כאילו…

הוא

…תקעו לי לייטסייבר בגב. לא האמנתי שהיא אומרת לי דבר כזה.

"גבירתי הנכבדה," אמרתי בטון הרציני ביותר שיכולתי לגייס, "בבית הזה האן יורה ראשון, הבנת אותי?"

היא לא הבינה. לא זכרה בכלל את הסצנה. הרווחתי עוד פעם כיסוח דשא. וקפה. כלומר, היא הרוויחה את הקפה, אני רק את הדשא.

מפה לשם, מלכת היופי מנחיתה עלי עוד פצצה.

"מאמי, אולי תוריד לה גם 'אווטאר'? היא ראתה בצהרון ושאלה אותי על זה היום."

תגידו לי, היא רצינית? איך אפשר לחיות בעולם בו ג'יימס קאמרון לא זכה באוסקר על…

היא

…ואז הוא התחיל לבלבל לי את המוח על ג'ימס קאמרון ואוסקרים וטיטאניק ואווטאר ושליחות קטלנית והנוסע השמיני 2, ודפק לי נאום חופר על הקולנוע של היום, ואיך הבמאים המוכשרים באמת לא זוכים באוסקר על היצירות הנכונות שלהם, ובלה בלה בלה.

אני שואלת אתכם, קוראים וקוראות: האם המילה "גיקיאדה" רשומה בכתובה? אני חיפשתי וחיפשתי ופשוט לא מצאתי. הדבר היחיד שכן מצאתי זה שהקפה עליו. לפחות עם זה הוא לא יכול להתווכח.

הוא

אל תאמינו לה, אני יכול להתווכח על כל דבר. לנצח בויכוח זו הבעיה, אבל בכתובה לא רשום שאני צריך לנצח. כתוב רק לגבי הקפה.

שתי היצירות הוקרנו לגמדה והגמד. לא נרשמה התענינות מיוחדת מצידם, שזה די מאכזב. לעומת זאת, מלכת היופי דווקא נזכרה מחדש בכמה היא די אוהבת את אווטאר. יצאתי קרח מכאן ומכאן. טוב, אם להודות על האמת, זו באמת יצירה מרשימה מאוד ברמה הטכנית-קיבינימט-עם-קאמרון. טוב, גם התסריט לא רע. כלומר, גם אני נהניתי לראות. כלומר פנדורה זה באמת מקום מגניב. כלומר, הסרט די מרתק. כלומר… נו, רדו ממני כבר, עלוקות!

לגבי סטאר וורס… ננסה בפעם הבאה. אולי עכשיו הם לא התחברו, אבל… I sense the force is strong with these ones.

עדכון: ורד טוכטרמן הפנתה את תשומת ליבי לסרטון הבא. לאחר שכמעט הקאתי מצחוק, אני מביא אותו לפניכם:

רשומה רגילה
הומור

מה גורם לזה?

זה מתחיל משאלה תמימה בפורום. או מחקר חדש. וזה במקרה הטוב.

כי לפעמים זה יכול להתחיל משמועה שמישהי שמעה מהשכנה של בת דודה שהייתה עם גיסתה בצבא, שיצאה פעמיים עם רופא אף-אוזן-גרון, שברור שהוא מבין בזה דבר אחד או שניים, הוא הרי דוקטור ושלא יספרו לה סיפורים.

זה יכול להתחיל גם מכתבה בעיתון של המדינה. או העיתון של אלה שחושבים שהם המדינה. או העיתון של אלה שכותבים רק כדי שלאלה מהעיתון של המדינה יצאו העיניים. או העיתון שבכלל כותב לאלה שלא יודעים לקרוא, אז מה זה משנה מה הוא כותב. את הכתבה יכתוב אחד שהוגדר לפני 5 דקות כ"ככתבנו לענייני בריאות/מדע/טכנולוגיה" רק בגלל שההוא שהיה הכתב עד עכשיו ננעל בשירותים, והמפתחות אצל הג'ינג'י. הג'ינג'י כבר לא עובד בעיתון. הוא עובד עכשיו בעיתון של ההוא שפעם היה בעיתון של המדינה ועכשיו הוא בעיתון שעוטפים איתו דגים, למה הנייר שלו פחות מחוספס ויותר טעים.

המילה "אוטיזם" תופיע במשפט הראשון. לפניה יופיעו המילים "מחקר חדש", "פריצת דרך", "מהפכני" או שקר כלשהו אחר. לפעמים, במידה והזמנים יהיו קשים במיוחד וישנו צורך בהזרמת דם לזקפה הלאומית, יצויין איפשהו שמדובר במחקר ישראלי. כשאני אומר "ישראלי", אני מתכוון שהגיס של האח של עורך המחקר פלט פעם שאולי צריך לחזור לארץ, אבל אז אישתו הסתכלה עליו במבט שהיא שמרה לחמותה ומאז הוא לא העיז לדבר יותר אף פעם. "אבל 'מחקר ישראלי' נשמע כל-כך טוב!" זעק עורך העיתון, וככה זה הגיע לדפוס.

דרך אגב, מקודם כשכתבתי "מחקר" התפלקה לי האצבע ויצא לי "מחשקר", אבל פרויד אמר לי שזה בסדר וצריך לתת לאמת זפטה בראש כשהיא עדיין קטנה, כי אנחנו עם חזק עם צבא חזק, וחוץ מזה בבית היהודי לא מתנצלים.

ה"מחקר", או "ידיעה", או שמועה (לא צריך מרכאות כאן, באמת שלא) תדבר על גורם לא מוכר שזה עכשיו התגלה, ובאופן מובהק, בלתי מעורער, קשיח וברור, גורם להופעת אוטיזם. וגורם זה, להבדיל משאר 5,000 הגורמים הקודמים, הוא-הוא הקובע, האמיתי והמוחלט. עכשיו זה ברור. מצאנו את הדיבוק, ועכשיו נוכל גם לטפל בו. או למכור כמה שיותר עיתונים, מה שיבוא קודם.

וההורים ישמחו ויעלוזו בנפול אויבם, הספקטרום הגדול והנורא. ויפתחו את בקבוקי היין ויערכו משתה כדי לחגוג את הנצחון הגדול. והם יקוו כי מעתה ועד עולם אף לא הורה אחד יצטרך לשמוע משפטים כמו:
"אכלת מוצרי חלב בהריון, נכון?"
"נו, אבל אמרו שאסור לחסן!"
"זה בגלל הזיהום אויר!"
"יו, איזה מסכנים…"

המשתה ייערך באחד מהפורומים בפייסבוק ומהר מאוד הוא יהפוך לתיגרה, כאשר המצדדים ייעלבו במתנגדים ולהיפך. והורה חף מפשע כלשהו ישאל שאלת תם: "אתם בטוחים שזו באמת הסיבה?" וייענה במטר דם, אש ותימרות עשן. ויבואו ההורים המומחים וידונו בעוד גורמים עלומים אשר לבטח אחראים לעלייה באבחוני האוטיזם, ואשר הסיבה היחידה לכך שאף אחד לא מודע אליהם היא קשר חובק עולם בין חברות התרופות, האילומינטי ובוב ספוג (ביננו, מי סומך על חסר חוליות מדבר?).

וכך זה יימשך, וייפסק, ויחזור שוב עם הופעת המח(ש)קר הבא, וחוזר חלילה. ואני אומר – לא עוד!
כהמשך ישיר למחקרי הקודם: טרחתי, יגעתי ומצאתי, ואני גאה להציג רשימה עדכנית שהוכחה מחקרית (על ידי ספר טארוט ושתי קוביות שש-בש שצד אחד של אחת מהן מחוק) של כל הגורמים העלומים להופעת אוטיזם, ויפה שעה אחת קודם:

  1. אובך.
  2. ימי ראשון.
  3. ברוקולי.
  4. אנשים שצעקו "זה לא נכון!" על הסעיף עם הברוקולי.
  5. אנשים שלא אהבו את הבדיחה על אנשים שאוהבים ברוקולי.
  6. נובליזציות של "מסע בין כוכבים".
  7. הצבעות ל"Sad Puppies" בהוגו.
  8. בלינצ'ס שמגישים בבתי קפה והמנוולים דאגו לדחוף לשם צימוקים בטענה ש"ככה מגיע המילוי, מה לעשות?" וואללה יופי, ומה יעשו מי שלא אוהבים את הצימוקים המחורבנים שלכם? צימוקים זה הרוע בהתגלמותו, העולב בשיאו, הנבזות בשיא תפארתה, אני שונא צימוקים, מתי תבינו?!
  9. ריבוטים מיותרים לספיידרמן.
  10. אירועים חופפים באייקון.
  11. סיטקומים שעדיין מצולמים ב-4 מצלמות מול קהל.
  12. שורת סימני קריאה בסטטוס בפייסבוק המסתיימת ב-1.
  13. דיבובים מחורבנים לסרטי פיקסאר.
  14. תת סעיף לסעיף 13: פרקים של ה"דרדסים" שנעשו בדיבוב חדש.
  15. אפייה מוקדמת לפאי. אני רוצה לראות את הבן זונה שזה אי פעם הצליח לו.
  16. אנשים שלא אוהבים הומור בריטי.
  17. פריקוולים ל"מלחמת הכוכבים".
  18. כל האלבומים שמטאליקה הוציאו אחרי "האלבום השחור".
  19. אנשים שאוהבים לנתח אמנות אבסטרקטית.
  20. מחקרים המתיימרים לקבוע מה הסיבה לאוטיזם, למרות שקבוצת המחקר הורכבה מבן הדוד והאינסטלטור של עורך המחקר (לפעמים זה אותו בן אדם).

חושבים שיש עוד סיבות לאוטיזם?
חושבים שאתם חכמים גדולים?
רוצים להמשיך לעצבן לי את האונה השמאלית עם ידיעות שאפילו הנשיונל אינקוויירר לא היה נוגע בהן עם מקל 10 מטר וכפפות לטקס תעשייתיות שמשתמשים בהן אך ורק אנשים שמנקים אתרי צילום של סרטי פורנו?

אנא טקבקו! (או שלא, למען השם).

הערה: הכותב הינו אב לילד מקסים על הרצף, ומאמין גדול בהומור שחור ככלי התמודדות.

רשומה רגילה
סיפורים

משותקת (סיפור)

עדכון: מי שרוצה, מוזמן לדלג ישר לסיפור – הוא מופיע לאחר ההקדמה. מתפרסם באישור אהוד מיימון, עורך אסופת "היה יהיה".

הקדמה

כנס אייקון 2015 מתקרב אלינו במהירות. כבכל שנה, מושקת באייקון המהדורה החדשה של אנתולוגיית "היה יהיה" – אסופת הסיפורים השנתית של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה. השנה מתפרסם שם גם סיפור פרי עטי: "משותקת".

הרעיון לסיפור נולד מהכתבה הבאה (יש כאלה אשר יקראו לכתבה "קליקבייט" ובצדק).

שיתוק שינה אינו מצב שכיח במיוחד, אך הוא בהחלט ידוע ומתועד. מדובר בשיתוק זמני של הגוף אשר מתרחש מייד לאחר רגע ההתעוררות, או אף בזמן השינה עצמה. חלק מהאנשים אשר סובלים ממצב רפואי זה, מתארים חזיונות או חלומות מוזרים אשר מתרחשים ברגע השיתוק ואחריו (התמונה למעלה הינה קצה הקרחון). השיתוק יכול להימשך מרגעים בודדים ועד פרקי זמן של רבע שעה ואף יותר.

קשה לחשוב על עוד מצבים מטילי אימה כמו חוסר שליטה על הגוף שלך. מיטב סופרי האימה, מד"ב ופנטסיה כבר עשו מכך מטעמים במהלך השנים. שטיפת מוח, כישוף, החלפה חוץ גופית ועוד שלל המצאות שונות ומשונות שנועדו להמחיש לקורא מצבים בהם הגוף פשוט אינו מציית לבעליו ומנוצל למטרות זדוניות. מי אמר Imperius Curse ולא קיבל?

כאשר נתקלתי בכתבה ההיא, מיהרתי לשמור אותה ב-Google Keep הנאמן. היה לי ברור שמדובר ברעיון טוב מדי לסיפור מכדי להתעלם ממנו. התחלתי לחקור מה עוד אפשר למצוא ברשת, ואפשר לומר שחשכו עיני. לא חסרות כתבות שונות ומשונות על התסמונת, כולל אתר המוקדש אך ורק לנושא זה. הכתבה המצמררת ביותר (בעיניי לפחות) עסקה בצלם אשר יצר מיצג מדהים של תמונות ערוכות ומבויימות במטרה להמחיש בדיוק מה עובר עליו כשהוא לכוד בגופו. אני ממליץ לכם להעיף מבט – מדובר במצגת תמונות מתעתעות ועוכרות שלווה המתארות שורה של חזיונות אותם האיש האומלל חווה בכל פעם שהתסמונת תוקפת.

אז מנוע עלילתי מצאתי ואפילו די מפחיד. השלב הבא היה להחליט על העלילה עצמה ולמצוא דמויות משכנעות. בסופו של דבר התקבעתי על אם חד הורית, המטפלת בבתה שהפכה לצמח בעקבות תאונת דרכים.

רצה הגורל והסיפור נכתב מייד לאחר שקראתי קובץ סיפורים של אדגר אלן פו. הדבר הבולט ביותר ביצירתו של פו, היא תחושה מחניקה של בדידות וחוסר אונים מתמיד. בפני הקורא ניצבת רמיזה מתמדת על פורענות ממשמשת ובאה (מה שכנראה נבע מחייו המיוסרים של פו), המלווה בחוסר שליטה של הגיבור על האירועים הסובבים אותו. באופן טבעי, נשאתי תחושות אלה איתי בזמן כתיבת הסיפור והם חילחלו לטקסט. לפחות כך חשבתי. הבעיה היתה שאני, בטיפשותי, עדיין סברתי כי אני כותב סיפור אימה. מלכת היופי מיהרה להעמיד אותי על טעותי כבר בקריאה ראשונה.

הוא: "נו, אז מה את חושבת? מספיק מפחיד?"
היא: "אני בכלל לא חושבת שזה מפחיד."
הוא: "באמת? באסה."
היא: "אני פשוט חושבת שזה ממש יפה איך תפסת את הבדידות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים."

וזו הסיבה מדוע אני אוהב לכתוב. זו גם הסיבה מדוע כתיבה היא עניין מתעתע מחד אך מתגמל מאידך. יש לכותב חזון לגבי איך הסיפור צריך להיראות. הכותב מנסה ללכת לפיו עד כמה שניתן, ולבנות את הסיפור היטב. לעזאזל, ידעתי אפילו מה יהיה משפט הסיום ברגע שהתחלתי לכתוב. ועדיין – מה שנשפך בסוף למעבד התמלילים מבעד לאצבעותיי היה משהו אחר לגמרי. תת המודע לקח פיקוד ואמר: "חביבי, אתה הורה לילד מיוחד, לא? אז תכתוב על זה. את האימה תשאיר לאדגר אלן פו וסטיפן קינג."

ועוד הוסיפה מלכת היופי: "אני בטוחה שישנם הרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהיו מתחננים לעמוד בפני הדילמה שהאם עומדת בסיפור."

אז על זה הסיפור, בסופו של דבר. הבדידות וחוסר האונים של כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים – יהיו הצרכים אשר יהיו.

את הסיפור מיהרתי להראות לרוני גלבפיש, אשר מיהרה להגיב בזו הלשון:
רוני: "הפתיחה חלשה מאוד! תתקן ומיד!"
אני: "אה… את מדברת על חצי העמוד הראשון, או…"
רוני: "שני העמודים הראשונים!"
אני: (בדמעות) "אוקי… אז… נתראה בעולמות?"
רוני: "סבבה."

יהיה זה חטא בל יסולח אם לא אזכיר את העריכה המא(ע)לפת של אהוד מיימון:
אהוד: "תיאור, תיאור, חסרים לך תיאורים!!!" (צליל הצלפת שוט)

כי אם לקבל ריג'קטים, אז רק מהקפדנים ביותר. תודה.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

את "היה יהיה 2015" ניתן לקבל בהצטרפות לאגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. אפשר לעשות את זה באייקון. אפשר גם באינטרנט. מי שלא מעוניין להצטרף לאגודה, עדיין יוכל לרכוש את הספר באייקון, בחנויות הספרים או בפנייה לאגודה במייל. אם תעלה גירסה מקוונת לסיפור אשמח לעדכן. עדכון: העליתי את הסיפור ממש לכאן 🙂

משותקת

שולמית התעוררה משנתה, וגילתה כי היא משותקת.

היא התעוררה, כבכל בוקר, לפני השעון המעורר. כשניסתה לשלוח את ידה לשעון ולקטוע את צלצולו הטורדני, נוכחה לדעת כי אינה יכולה.

היא ניסתה להזיז את ידיה, ואחר כך את רגליה. היא ניסתה לצקצק בלשונה, להטיח ראשה בכרית ולמצמץ. היא ניסתה לפתוח את פיה ולצרוח.

לא הייתה תחושה באף איבר מאיברי גופה. מוחה של שולמית הלך ונכנע לאימה.

עיניה, שגם אותן לא יכלה להזיז, נחו על השעון, העד היחיד שנכח בחדרה. הוא תקתק ללא הרף, בזמן ששכבה מולו חסרת אונים.

גופה הפך לכלוב, והיא הייתה לאסירה בו.

מבטה השבוי ספר את תקתוקי השעון. לאחר פרק זמן שנראה כנצח, החלה שולמית לחוש בעקצוץ בזרת ידה השמאלית. אט אט חזרה התחושה לכל גופה. היא נמלטה ממיטתה ורצה אחוזת אמוק לחדרה של דנה.

הילדה בת התשע ישנה במיטתה בשלווה. גם כיסא הגלגלים, מכונת האינהלציה ובלון החמצן לשעת חירום שכנו במקומותיהם בבטחה. שולמית הרשתה לעצמה לנשום מעט לרווחה.

היא התיישבה ליד המיטה ומשכה את קווצות שׂערה הארוך, כפי שעשתה בכל פעם שהייתה שרויה במתח. היא כמעט תלשה אותו.

שולמית החלה לעסות בעדינות את רגלה הימנית של דנה. היא ספרה את תנועותיה בדקדקנות, ולאחר מכן עברה לרגל השמאלית. עיסוי ומתיחה, ועוד פעם. היא עברה לידיה של דנה, מעסה ומותחת כל יד בעדינות, אך בקפדנות. לאחר מכן סובבה את דנה בעדינות על צדה ובדקה את גבה. הרופאים הסבירו לה את חשיבות טיפולי הבוקר, וכיצד הם מונעים נמק ודלקות בגוף שלא נעשה בו שימוש. היא מיששה את כתפה של דנה בדאגה, ותהתה אם מתפתחת שם דלקת והאם תצטרך להשתמש שוב בקומפרסים חמים.

מדי פעם הביטה בראי, ממנו ניבטה אליה דמותה של אישה בת שלושים וחמש, עם עיניים עייפות ופנים עדינים ומותשים. דווקא ברגעים אלה, בהם נמצאה שולמית עם היקר לה מכול, הרגישה בודדה יותר מכל אדם שהכירה.

ובזמן שעסקה בטיפול בדנה, לא יכלה שולמית לבטל את המחשבה שמישהו צפה בה בזמן שהייתה משותקת.

השיתוק חזר גם בבוקר הבא.

***

המשרד של דוקטור רובינזון הכיל שולחן שהיה נקי כמעט לגמרי מחפצים, קירות עירומים מתמונות, ואת דוקטור רובינזון עצמו. כאשר נכנסו אליו החולים, היה מקדם אותם מבטו המשועמם וקולו המונוטוני של הרופא. "כן, גם זה קורה. תמרח את המשחה הזו, אבל אם אין שיפור אז תלך ישר לכירורג כי אני כבר לא אוכל לעזור לך."

הסימפטומים של שולמית נמשכו כבר כמה ימים ללא שיפור. הבעתו של דוקטור רובינזון לא השתנתה כאשר נתן את אבחנתו בטון אדיש, "כן, זה נראה כמו שיתוק שינה, גם זה קורה. חולשה או שיתוק של הגוף לאחר שינה, אבל זה עובר אחרי זמן קצר."

"דוקטור, זה נמשך כבר שבוע. הבוקר זה נמשך שבע דקות! אני יודעת את זה כי הפנים שלי פנו לשעון. זה נראה לך נורמלי?" קולה של שולמית רעד.

"אני ארשום לך פלואוקסטין, נקווה שלא יהיו לך תופעות לוואי."

"תופעות לוואי?" שולמית שבה למשוך בהיסח הדעת בקווצות שערה.

רובינזון נאנח. "סחרחורת, חוסר התמצאות, כאבי ראש, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, בחילות, הזעת יתר ואפילו…"

"טוב, הבנתי, ומה עושים במקרה כזה?"

"אפשר לתת לך טריציקליות."

"אה… וזו תרופה אמינה יותר?"

"דיכאונות, סרוטונין נמוך, גלאוקומה, סימפטומים פרקינסוניים ובמקרים קיצוניים גם…"

"אוקיי, אז נישאר עם הראשון," קטעה שולמית את הרופא. נראה שהוא דווקא החל ליהנות מהקראת הרשימה. היא אף חשדה כי זו הייתה גולת הכותרת של יומו.

דוקטור רובינזון הדפיס לשולמית את המרשם וחתם עליו תוך שהוא בוהה במסך המחשב. הקשקוש על המרשם כלל לא נראה לשולמית כמו חתימה אמִתית. היא קמה לעבר הדלת וברגע שנגעה בידית, עצרה ופנתה לרופא.

"דוקטור, אני מטפלת בבת שלי בבית… מה יקרה אם זה ימשיך? מה יקרה… אם זה יהיה לפרקי זמן ארוכים יותר?"

רובינזון קימט את מצחו. "הבת שלך עדיין אצלך?"

"כן."

הרופא הביט בה רגע ארוך, מצחו מקומט בתהייה, לפני ששאל, "למה?"

***

לפני התאונה הם היו משפחה קומפקטית ומאושרת. שולמית, ראובן ודנה.

ראובן היה המג"ד של שולמית בצבא, והיא הייתה פקידת הלשכה שלו. היא לא התאהבה בו מיד, אולם אט-אט הגבר האדמוני המרשים עם העיניים הכחולות החודרות והקול הרגוע שבו את לבה.

לאחר שראובן עבר תפקיד ולא היה צורך להסתיר את הרומן, הקשר ביניהם התהדק ומקץ שנתיים של מערכת יחסים אינטנסיבית הם התחתנו. בשעת החתונה שולמית כבר הייתה משוחררת מזה חודשים אחדים. ומאושרת.

לאחר החתונה ראובן נכנס למסלול קידום מהיר. שיחות הטלפון ביניהם התמעטו, כמו גם חופשותיו של ראובן. שולמית ניצלה תקופה זו כדי ללמוד לתואר ראשון, אולם הריקנות שנוצרה לפתע בחייה לא התמלאה. היא ניהלה טבלאות ייאוש לקראת חופשותיו של ראובן, ומיהרה לאפס את הספירה לאחור עם חזרתו לבסיס. ראובן תמיד אמר לה, מבעד לעייפות, שהוא אוהב אותה, אך המילים היו עייפות כמוהו, הלהט נעדר מהן. המושג "אושר", שהיה לה ברור כל כך קודם, הפך חמקמק בעיני שולמית. ועדיין, היא אהבה את ראובן אהבה עזה.

הכול השתנה עבור שולמית כשדנה הגיחה לאוויר העולם. המילה "אושר" שוב הפכה לממשית וברורה, במיוחד בכל הפעמים בהן החזיקה את הזאטוטה, היניקה אותה וטיפלה בה. נראה שגם אצל ראובן התינוקת גרמה לשינוי, והגבר בעל החזות השקטה הרשה לעצמו בפעם הראשונה להיראות פגיע ליד התינוקת, ולומר לה מילים רכות ומלטפות. כמעט כמו שעשה כשהכיר את שולמית.

בכל דקה שראובן היה בבית שולמית דאגה ששלושתם יוכלו לבלות יחד. היא נרתעה מלחשוב על הבאת ילד נוסף לעולם. בסתר לבה, היא פחדה שלא תוכל לאהוב עוד ילד כמו שאהבה את דנה.

הם היו יוצאים לטיולים – בפארק, בשכונה, על אופניים, ברגל, על קורקינט ובכל צירוף אפשרי של אלה. אלו היו הזמנים בהם שלושתם דבקו זה בזה בחיבור שלא ניתן לנתק של אושר ואהבה. הם צחקו, וחיבקו ואהבו.

תמיד היו הולכים באותו מסלול מהפארק בחזרה לביתם. לפעמים דנה הייתה עדיין על האופניים, ולפעמים ראובן היה מחזיק את האופניים על כתפו, ודנה הייתה צועדת בבטחה לידו ונותנת לשולמית את ידה. שתיהן היו צוחקות על "אבא הסבל", והוא היה עושה פרצוף כועס והן היו צוחקות עוד יותר.

בחלומה הקבוע, הייתה שולמית חוזרת לרגע בו עלתה המכונית על המדרכה והעיפה את דנה למרחק עשרה מטרים כי הנהג היה בטוח שהוא עמיד לוודקה. שולמית רצה לעבר דנה שדיממה על המדרכה בגוף מרוסק וצרחה בהיסטריה. ראובן רק עמד במקומו, המום ומשותק, והחזיק את האופניים כדי שלא ייפלו על הקרקע כי בכל זאת הם עלו כסף.

שולמית פקחה את עיניה וגופה שוב לא ציית לה.

***

הפעם לא יכלה לדעת כמה זמן זה נמשך. עיניה, אותן לא יכלה להזיז, נחו על נקודה אקראית בקיר חדרה ולא על השעון. שולמית החליטה להישאר במיטה, להשלות את עצמה שיש לה יכולת כלשהי להחליט. ואז שמעה את הרחש מהסלון.

היא שמעה את מסלול הצעדים מצדו האחד של הסלון, סביב לשולחן, ליד הטלוויזיה וחזרה לנקודה בה התחילו. אז הצעדים המשיכו לכיוון חדרה של דנה. ושולמית יכלה רק לחשוב על דנה במיטתה, מנותקת מן המציאות וחסרת הגנה, בזמן שמישהו פולש לחדרה. מחשבותיה של שולמית ניסו לפרוץ את כלוב גופה ולהגיע לדנה, להחזיק אותה, להגן עליה, לחבק אותה.

הצעדים עוד נשמעו בדירה כאשר התחושה החלה לחזור לגפיה. כאשר תחושת השיתוק נעלמה, שאפה שולמית אוויר כאדם שניצל מטביעה ומנסה לינוק את אנרגיית החיים לקרביו. היא נאנקה ממאמץ פתאומי זה ומיהרה לחדרה של דנה.

הילדה שכבה בשלווה במיטתה. שולמית מיששה אותה ובדקה את כל גופה בפראות עד כי לרגע היה נדמה לה שהכתה בה בידה הרועדת. ומשזה קרה, נמלטה מפיה זעקת שבר. היא נרגעה כשראתה כי לא פצעה את דנה.

שולמית מיהרה לסלון והחלה לסרוק אותו, בחיפוש נואש אחר סימני פריצה. היא לא מצאה דבר, אבל מי טורח לנהל רישום מדויק של מיקום כל עצם בבית? הצעדים נשמעו בצורה כה ברורה.

***

אחרי הפעם הרביעית ששולמית התקשרה לראובן, היא נזכרה עם מי יש לה עסק וויתרה.

שולמית היא שנאלצה לאסוף את הרסיסים של הילדה לאחר התאונה, ולראות יום אחר יום איך הרסיסים לא מתחברים. לא משנה מה עשתה, הילדה עדיין נשארה שבורה, פגומה ומשותקת.

ראובן החליט כפי הנראה שנפשו עדינה מכדי להישאר. לשולמית עניין זה מעולם לא היה ברור לגמרי. קצת קשה לנהל דיבור פנימי בנושאים האלה כשמטפלים בצמח בן שבע (עכשיו כבר תשע), דואגים לפיזיותרפיה, לדיאליזה, לאינפוזיה ובאופן כללי לכך שהצמח לא ינבול במשך עשרים וארבע שעות ביממה. שולמית התעקשה שהילדה תהיה אצלה בבית, ולא הייתה מוכנה שתהיה מאושפזת בבית חולים או מוסד כלשהו עם זרים. היא ניהלה מאבק איתנים לקבל עליה חזקה והשתלטה במיומנות על משימות הטיפול בילדה.

הנהג השיכור רצח את בתה אבל השאיר את הילדה בגוף חי ונושם. גוש בשר פועם וחסר תועלת. ודנה עדיין כלואה שם. ושולמית כלואה שם יחד אתה. ראובן הצליח לברוח. או שאולי היה זה הפוך – זו היא שקפצה לגיהינום יחד עם דנה וראובן נשאר לו בעולם הנורמלי. היא מעולם לא הצליחה להחליט.

ראובן דיבר אתה בשפת ההמחאות בלבד. בכל ראשון לחודש במעטפה בדואר. הטיפולים באחריותה. הדמעות עליה. ומהרגע שנחתם הגט, הוא מעולם לא ענה לאף שיחת טלפון שלה. גם לא עכשיו.

השוטרים לא הועילו יותר מראובן. באופן מוזר, הם נראו לה בדיוק כמו השוטרים שהוזעקו לאסוף את דנה מהרצפה בתאונה ההיא. לקח לשולמית בדיוק רבע שעה להבין כי הדמות הנלעגת בסיטואציה הנוכחית זו דווקא היא. גם על שיחת הטלפון למוקד המשטרתי מיהרה להתחרט.

"משהו חסר?"

"לא."

"איפה היית?"

"בחדר שלי."

"ראית את הפורץ?"

"לא."

"סליחה?"

"אני סובלת ממצב רפואי… שיתוק לאחר שינה, הייתי בחדר ולא יכולתי לזוז. אני יכולה לתת את הטלפון של הרופא שלי, תאמת את זה אִתו."

"אז כל הזמן היית בחדר?"

"כן."

"כמה זמן?"

"לא יודעת, לא יכולתי להסתכל על השעון."

"ואת בטוחה שהיה פה מישהו?"

שולמית הבינה לפתע כיצד היא נראית בעיניהם. לאחר שהשוטרים עזבו את הדירה, הספיקה לשמוע אחד מהם מפטיר לשני משהו על המטורפת בדירה ארבע.

***

עוד באותו יום החליפה שולמית את המנעול על הדלת. המנעול החדש היה מסיבי, בעל מנגנון חשמלי מתוחכם המופעל על ידי קוד כניסה שמקשה מאוד על פורצים. המסגר היה אמור להגיע להתקין סורגים יומיים אחר כך. שולמית בנתה עבורה ועבור בתה כלוב לתפארת.

מדי לילה נאבקה שולמית בעייפות ככל יכולתה ודחתה עוד ועוד את שעת השינה. היא רחצה את דנה באטיות מכוונת, ביצעה בדנה פיזיותרפיה באופן קפדני יתר על המידה, ובלבד שפרקי הזמן בהם היא לבד יתקצרו. היא שתתה כמות כפולה ומשולשת של קפה, והדליקה את הטלוויזיה, שם ראתה אנשים מזויפים שהסבירו לה מה היא עושה לא בסדר בחייה ואיך היא יכולה להשתנות, והדבר היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו היה אם חמצון השׂער, הגדלת החזה או הסתובבות בלבוש מינימלי במקום אקזוטי היו משאירים את ראובן אִתה ועם דנה. לאחר כמה לילות כאלה שבהם השאירה את הטלוויזיה דולקת, השטויות מהמסך החלו להישמע לה הגיוניות.

שולמית ניהלה תחרות עם עצמה, כשבכל לילה השעות נקפו הלאה, לשעת חצות ומעבר לה. 11:43, 00:12, 01:05… שולמית נכנסה מדי לילה ליער השינה העבות ולא ידעה אם וכיצד תצא. ומעל לכול, היא לא רצתה להשאיר את דנה מאחוריה.

אבל כמו תמיד, אלוהי השינה והחלום ניצחו אותה. עיניה של שולמית נעצמו על הספה בסלון. בחלומה, המכונית ריסקה את גופה של דנה לגזרים למעט פיה אשר הטיח בה כי הכול באשמתה. שולמית עמדה מול פיה של דנה כשהזמן עמד מלכת. ראובן הצדיק כל מילה שהפה אמר, ושולמית הרגישה שהם צודקים, ידעה שהם צודקים וששום דבר לא יוכל לגאול אותה. כשדנה וראובן פנו לעזוב אותה ולהשאירה לבד לנצח, הבחינה שולמית כי בעצם היא עצמה נפגעה בתאונה והיא אשר שוכבת על מדרכה, אולם אף שגופה היה שלם, הוא היה משותק והיא לא הצליחה לקום ולהתחנן בפני דנה להישאר.

***

שולמית המשותקת פקחה את עיניה בבוקר למחרת.

לא שוב בבקשה אני לא מסוגלת יותר היא נמצאת בחדר ליד ואני לא מסוגלת לעזור לה לא ככה נטשתי את הבת שלי איך יכולתי לעשות לה את זה להפקיר אותה על המדרכה הייתי צריכה לראות לשים לב איך המסטול הזה מגיע ומאבד שליטה ומפורר את הבת שלי מול העיניים ומול ראובן ולמה ראובן לא עונה לי מה עשיתי לו למה הוא לא עזר באותו יום על המדרכה הוא כועס עלי גם הוא כועס עלי בגלל זה הוא עזב ועכשיו אנחנו לבד ודנה לבד לגמרי ואני לא יכולה לעזור לה

מעבר לספה נשמע הרחש. מוחה של שולמית השתולל בפראות כשהבינה כי המנעול המפואר שהתקינה שימושי כמו שוטר שמנסה לגרד ילדה מהרצפה אחרי שנדרסה, ושמישהו נכנס לדירה בזמן שישנה. ועכשיו הוא ממש לידה, וקרוב לדנה. והיא לא מסוגלת לזוז.

הצעדים נשמעו בבירור, זו לא הייתה הזיה של טירוף. היא שמעה את טפיפות הצעדים המתקרבים. הזר עצר ליד השידה הקרובה לדלת הכניסה ושולמית שמעה אותו מזיז את החפצים שהיו מונחים עליה. מה הוא מחפש? אולי הוא בודק את התמונה המשפחתית מלפני שלוש שנים, מהלונה פארק. או את המתנה שדנה הכינה לה בגן ליום האם (גמד ירוק ומכוער, מודבק בצורה עקומה אבל עם המון אהבה, שרק ילדה בת חמש מסוגלת אליה). אולי את המזכרת שהיא שמרה מסוף השבוע הספונטני באילת (קריקטורה שלה ושל ראובן מחובקים, הפרצוף העקום שלו שם דווקא התאים לפרצוף האמתי אותו גילה ברבות הימים).

מישושי החפצים על השידה פסקו, והתחלפו בצעדים אטיים שהתקדמו לצדה האחר של הספה. בתוך גופה המשותק פעם לבה של שולמית בקצב מטורף. הדמות התקדמה לעבר קצה הספה וכאשר עברה אותו, שולמית ראתה כי מדובר בילדה. היא זיהתה את דנה גם בלי שזו תפנה אליה את מבטה המתוק.

דנה היפה, שפעם היה לה שׂער מתולתל ששולמית לא העזה לספר, אבל עכשיו היה קצוץ (כי למה היא צריכה רעמת שׂער טורדנית כשהיא מוטלת על המיטה כאבן שאין לה הופכין, וגם ככה יותר מדי שער מפריע לה לנשום אם הוא נכנס לפיה או מכסה אותו), הסתובבה ברגעים אלה בסלון באטיות ובשלווה כאילו רק היא נמצאת בעולם וכל עולמה מורכב אך ורק מהחדר הזה. שטיח. טלוויזיה. שידה. דלת. אמא משותקת על הספה.

דנה עברה בסלון בקפדנות ומיששה כל חפץ שנקרה בדרכה – שולחן, אגרטל, שלט רחוק ואפילו את כבל החשמל של מערכת הסטריאו. לבסוף פנתה לשולמית, אשר בגופה הקפוא הייתה נפשה אחוזת טירוף כאשר דנה נגעה בידה. דנה אחזה בידה למשך כמה דקות, מיששה אותה, ליטפה אותה.

דנה התיישבה בקצה הספה ואמרה בקולה הילדותי, אשר לא נשמע בחדר כבר יותר משנתיים, "אוף אמא, למה את תמיד ישנה בחלומות שלי?"

לאחר פרק זמן נוסף, אשר שולמית התחננה בנפשה שלא יסתיים, קמה דנה מהספה וחזרה לחדרה. שולמית שמעה את הילדה נכנסת למיטה, ולפי רחש הבד הסיקה כי ילדתה התכסתה. רגע לאחר מכן השיתוק התפוגג. היא החליקה על הרצפה כשרצה לחדר של דנה. בעודה אוחזת בברך הכואבת בידה, נכחה לדעת כי הילדה נמצאת במצבה הרגיל, וכי החיים האמִתיים שלה שבו והגיחו.

***

בראשית הייתה המדרכה. ואחריה החל החלום המוזר.

דנה לא זכרה מתי הטיול הסתיים ומתי אבא ואמא חזרו אתה הביתה. היא זכרה אותם בחזרה מהטיול בפארק אחרי שאבא רץ אחריה כשהיא נוסעת על האופניים, והפעם היא כמעט ניצחה אותו אבל רק כמעט כי אף אחד לא יותר מהיר מאבא שלה (אף אחד, אף פעם), והיא זכרה את אמא צוחקת על שניהם כי הם תמיד נראים מצחיק כשהם שופכים לאגר (ככה אמא אומרת, ומה זה בכלל "לאגר" ולמה שמישהו ישפוך אותו?).

ואחר כך היא זכרה את אבא ואמא הולכים אִתה בחזרה הביתה, ואבא עוד פעם סחב את האופניים שלה, והפעם היא ואמא צחקו עליו ביחד כי הוא הסבל שלהם (פעם אמא קראה לו "סנג'ר" אבל דנה לא הבינה מה זה אומר, ואבא שוב כעס קצת). ואז היא שמעה רעש מוזר מאחוריה והיא חשבה שאמא צורחת על איזו מכונית, אבל היא לא שמה לב כי מיד היא הלכה לישון.

אבל זו הייתה שינה מיוחדת, עם חלום ארוך ומתוק שדנה לא רצתה להתעורר ממנו כי הוא היה כל כך נעים ונוח, אבל לפעמים היא הייתה שומעת פתאום ברקע את אמא ואבא בוכים ואז שותקים ואז בוכים שוב. ואז פתאום היא שמעה רק את אמא וזה היה נורא מוזר, כי דנה אוהבת שגם אבא וגם אמא נמצאים לידה אפילו אם הם בוכים, כי מי שבוכה אפשר לעודד אותו ולומר לו שהכול יהיה בסדר, ודנה מאוד אוהבת ללטף את אבא ואמא ולומר להם שהכול יהיה בסדר והיא אוהבת אותם לעולמי עולמים.

מתישהו דנה אפילו חשבה שהיא שומעת מספריים כמו אצל הספר והרגישה דגדוגים כמו אצל הספר אבל לא יכול להיות שזה באמת היה הספר כי אם אמא הייתה רוצה לגזוז לה את התלתלים שלה, היא בטוח הייתה אומרת לה ולא גוזזת לה סתם.

אבל החלום הבאמת מוזר לא התחיל מיד, אלא המון זמן אחרי שהחלום הראשון המוזר התחיל, וזה היה ממש בסדר כי דנה כבר התחילה להשתעמם. החלום הבאמת מוזר התחיל בתוך החלום הגדול, והוא לא תמיד היה חלום אחד, אלא כמה חלומות קצרים.

בכל חלום כזה, היא הייתה מתעוררת במיטה שלה, וליד המיטה היו כל מיני צעצועים שהיא לא הכירה, כמו למשל המכל הארוך עם השפיץ המצחיק, או המיטה שבכלל לא הייתה שלה וכל החלק של הכרית היה "באלכנוס" (היא שמעה פעם את אמא אומרת "אלכנוס" ומאז היא כל הזמן אמרה את זה, אפילו כשלא היה צריך).

דנה מיהרה לקום מהמיטה בחלום הבאמת מוזר ולטייל בבית בתוך החלום. הבית היה דומה אבל קצת שונה. קודם כול, היא לא מצאה את אבא בשום מקום. כלומר, דנה ידעה שהוא בעבודה וכשאבא בעבודה אז אסור להפריע לו והרבה פעמים אבא לא חוזר מהעבודה כל כך מהר, אבל הפעם דנה ידעה שהוא גם לא יחזור, והיא לא הבינה למה היא יודעת דבר כזה בכלל.

ובכלל, בכל החלום הבאמת מוזר היה לבית ריח וצבע מוזרים, כאילו הוא נמצא שם אבל עוד רגע נעלם. כמו העשן המצחיק שהיה יוצא לה מהפה כשבאמת היה קר, והיא הייתה מנסה לנשוף אותו החוצה ולתפוס אותו מיד באצבעות לפני שהוא היה נעלם לה, ואמא תמיד הייתה מנסה להסביר לה שבמחבואים ההבל (קראו לעשן הזה "הבל") תמיד ינצח.

גם השׂער שלה היה מוזרהוא היה קצר ממה שהיא זכרה. אולי הוא היה ככה תמיד ורק עכשיו היא שמה לב? בחלומות אי-אפשר לדעת.

אמא הייתה בחלומות שלה, אבל דנה אף פעם לא הבינה למה אמא לא קמה לשחק אִתה. דנה השתעממה מהחלום הארוך הגדול המוזר. החלום הבאמת מוזר היה קצת יותר טוב, כי גם אמא הייתה שם, אבל זה לא היה שווה אם אמא לא שיחקה אִתה. ואמא גם ישנה בצורה מוזרה, כמו הפעם ההיא בסלון כשדנה ראתה שהעיניים של אמא היו פקוחות. איזו אמא מצחיקה יש לי! חשבה דנה. אבל אחרי כמה חלומות כאלה, היה לדנה עצוב.

ודנה אף פעם לא הבינה דבר אחד בחלום הבאמת מוזרלמה בכל פעם כשנכנסה לחלום הבאמת מוזר, רגע קטנטן לפני שהחלום התחיל, הייתה דנה בטוחה שהיא מרחפת מעל אמא.

***

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

תובנה זו בערה במוחה של שולמית אפילו תוך כדי השיחה מהמרפאה של דוקטור רובינזון. היא השאירה את דנה עם המטפלת הסיעודית ומיהרה לרופא השנוא.

היא תלשה בעצבנות קווצות משׂערה עד ששמה לב למבטים של הפקידה האנטיפתית.

לבסוף נכנסה למשרד המעוקר מלכלוך, רגשות ומצפון. דוקטור רובינזון ישב שם. היה צפוף בחדר עם שביעות הרצון האינסופית שהוא הקרין באותו יום. ואו, בטח האבולה התפרצה שוב אם הוא כל כך מרוצה, חשבה שולמית.

"הסיבה שקראתי לך," פתח הרופא ללא הקדמות, "היא שישנה תרופה חדשה, ניסיונית, לשיתוק אחרי שינה." הוא התנשף בכבדות והוסיף, "למעט כמה מקרים בודדים, לא נרשמו תופעות לוואי."

"תרופה… חדשה?"

"זו תרופה המהווה את המילה האחרונה בטיפול במשפחת מחלות זו."

"משפחת מחלות?" שאלה שולמית.

"קטפלקסיה, נרקולפסיה, הזיות היפנגוגיות וכמובן ההפרעה ה-…"

"הבנתי," שולמית קטעה אותו ורכנה קדימה בכיסאה, "ואיך זה קשור אלי?"

"מחפשים נסיינים," אמר הרופא בפשטות, "ואת מועמדת מושלמת. אין לך שום בעיה רפואית חוץ מהתסמינים של שיתוק לאחר שינה, ואין לך רגישות מתועדת לאיזושהי תרופה או טיפול." הוא השתתק לרגע ושאל, "בטוח שאין לך?"

"כן, בטוח שאין לי."

דוקטור רובינזון נטל פיסת נייר וכתב עליה שם של תרופה באורך של שתי שורות וחצי, ומתחתיה את המינון. הוא מחץ את הנייר תחת החותמת שלו וקשקש את חתימתו הלא ברורה. בעודו שקוע במלאכה זו אמר לשולמית בלא להביט בה, "אני נותן לך מרשם עם אישור מיוחד. תוכלי לאסוף את התרופה בקבלה, הפקידה יודעת שאת מקבלת באישור, את לא צריכה ללכת לבית המרקחת. את אפילו לא צריכה לשלם. יצרן התרופה מכסה הכול. המינון הדרוש הוא חצי כדור ביום, לאחר הארוחה. ארוחת הערב, כמובן, כדי שההשפעה תיכנס לתוקף לקראת השינה. ההשפעה אמורה להיות מידית, כבר הלילה." הוא הישיר לפתע את מבטו ואמר, "אבל שימי לב – לא לקחת יותר מהמינון הרשום. היו מקרים של כמה חולים שלקחו מינון מופרז."

"ו… מה קרה להם?"

"התסמינים של השיתוק החריפו במקום להיעלם. בשני מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני." רובינזון נשען אחורה, שאף אויר, עצם את עיניו, נשא מבטו לתקרה ואמר, "כמה חבל שלא יצא לי לראות את זה. בוותק שלי כבר קשה למצוא דברים חדשים שיפתיעו אותי, זה כל כך מתסכל, כל פעם מחדש, את מבינה?"

הוא החזיר את מבטו אליה, אבל שולמית כבר עזבה את החדר והשאירה כיסא מיותם.

***

בדרכה הביתה, החזיקה שולמית את התרופה בידה המיוזעת. זה היה מכל פלסטיק קטן, שקוף אך עכור, ובתוכו רשרשו הכדורים. למרות גודלו, זה היה החפץ הכבד ביותר שאי-פעם נשאה.

המשמעות של נטילת התרופה לא נעלמה ממנה, אולם בכל פעם שניסתה לדמיין את בליעת הכדור לאחר ארוחת הערב (היה עליה להעמיד פנים שיש לה תיאבון) התמונה נמחקה מיד מעיני רוחה ובמקומה היא ראתה את דנה משוטטת בסלון, בעוד היא עצמה שוכבת משותקת על הספה.

האם אני יכולה לוותר על זה?

היא צעדה לביתה כורעת תחת נטל המחשבות, עיוורת לעולם הסובב אותה, חירשת להמולת הרחוב וצפירת המכונית בכל פעם שחצתה את הכביש בלי להביט לכיוון הרמזור. היא עצרה רק כשאספלט המדרכה נראה לה מוכר פתאום. היא הרימה את מבטה והביטה סביב. זו הייתה פינת הרחוב ההרסנית, בה נרצחו חייה הקודמים. רגליה נשאו אותה לשם בזמן שתודעתה נדדה במחשבות על התרופה.

היא עמדה שם דקות ארוכות, ואז התמוטטה על המדרכה ועובר אורח, בחור צעיר באמצע ריצת הבוקר שלו, ניגש אליה.

"הכול בסדר, גברת? את מרגישה טוב? בואי, תירגעי, תני לי לעזור לך."

שולמית מצמצה, מחתה את דמעותיה ודחתה בתנועה מגושמת את היד המוצעת. היא מלמלה, "הכול בסדר, לא קרה כלום," ונמלטה לביתה.

***

אני לא לוקחת את התרופה.

לא היה לה שום ספק בכך ברגע שחזרה הביתה, שחררה את המטפלת ונכנסה לחדר של דנה.

אני לא לוקחת את התרופה.

היא אכלה פרוסת לחם עם גבינה וחתיכת עגבנייה לארוחת ערב.

אני לא לוקחת את התרופה.

שולמית החליטה לעשות את הלילה בחדר של דנה. רצונה לראות את דנה ברגע בו היא מתעוררת היה סוחף ורב-עוצמה. אם תיקח את התרופה, אולי רגע זה לא יגיע. הילדה מתעוררת רק כשהיא משותקת… אבל אולי היא תוכל לתקשר אתה כשזה קורה? בשעה אחת-עשרה ורבע נעצמו עיניה. כבר לא היה אכפת לה כמה זמן תישאר מקובעת שם. והיא לא לקחה את התרופה.

רגלה של דנה העירה את שולמית. עיניה של שולמית נפקחו לחוסר האונים המוכר, אשר התמלא עד מהרה במראה של דנה אשר משכה את עצמה מהמיטה.

"היי אמא," אמרה הילדה וחיבקה את שולמית. החיבוק החם והאוהב קרע את לבה של שולמית. דנה חיבקה את אימה עוד ועוד עד שזרועותיה התרפו והיא עזבה את גופה של שולמית.

אני לא מסוגלת יותר, חשבה שולמית. הבת שלה כאן, לידה, מדברת ומדברת וצוחקת, ומוציאה מהארון את הבובה האהובה עליה (הנסיכה עם השמלה הירוקה והנצנצים), אבל היא לא יכולה אפילו ללטף אותה.

אני לא לוקחת את התרופה.

ומתוך חוסר האונים והתסכול, צמח הזעם. שולמית לא ידעה שקיים בה זעם, אולם כשסוף-סוף הוא התגשם בתוך גופה חסר החיים, הבינה כי הוא היה שם מאז ומתמיד, מחכה לפקודתה, ולצורך. הצורך הגיע, ועמו הזעם חסר המעצורים, על הנהג השיכור, על ראובן, על רובינזון, על הפקידה של רובינזון, על השוטרים, ועל כל מבט מזלזל ומרחם שנתקלה בו בשנתיים האחרונות.

הזעם פינה את מקומו לנחישות, ושולמית אימצה את כל הווייתה וכוח רצונה. היא ריכזה את מבטה בידה, שהייתה רחוקה כפסע מדנה, אשר ניסתה ללמד את הנסיכה לרקוד. שולמית הביטה על זרתה כאילו הייתה העצם היחיד בעולם, ולא היה דבר להביט בו מלבדה.

כשהסתכלה על ידה, כשברקע דנה שיחקה, נראתה היד כציפור גדולה ומגוננת המבקשת לעטוף את דנה, אולם מרחק אינסופי מפריד ביניהן.

עוד קצתעוד רגעאני כל כך קרובה

שולמית הצליחה לראות את זרתה רועדת לרגע, ולבה ניתר.

וברגע שהאצבע זזה, התמוטטה דנה לרצפה.

"לא…!" שולמית זינקה מן המיטה, בלי להיות מודעת כלל לכך שהתחושה והתנועה חזרו לגופה. היה מיהרה לדנה והחלה למשש אותה בניסיון למצוא סימן למכה. או דם.

היא מיששה את ראשה של דנה. לא היה שׂער ארוך שיפריע, ולאחר דקה וחצי היא יכלה לנשום לרווחה. היא הרימה את דנה בעדינות למיטה ומיהרה לכסותה. גם הנסיכה הוכנסה למיטה ליד דנה, מתחת לשמיכה.

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

אף פעם לא שתינו יחד.

אחת צריכה להיות כלואה, כדי שהאחרת תשתחרר. זו העסקה שהוצעה לה.

הזעם, החרדה, נעלמו. הנחישות נשארה.

שולמית פנתה אחורה והלכה לתיק שלה. היא הוציאה משם את קופסת הפלסטיק שבה התרופה בעלת השם שהיה צריך שתי שורות וחצי שורות בכתב ידו של דוקטור רובינזון כדי לכתוב אותו.

בכמה מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני. היא זכרה את הטון המדויק שבו נאמרו הדברים.

שולמית הכינה כריך עם ממרח חלווה וכוס עם שוקו, ושמה אותם על צלחת ליד המיטה. זה היה המאכל האהוב על דנה.

שולמית ליטפה את ראשה של דנה. "אל תדאגי, מתוקה, עוד מעט תתעוררי."

שולמית חייגה במכשיר הסלולרי שלה. הטלפון צלצל, עד שהגיע לתא הקולי. "תקשיב לי, ראובן. החופשה נגמרה. תהיה פעם אחת בן אדם ותבוא לפה, אם אתה באמת האבא של הילדה שלנו. עוד עשר דקות כבר לא תהיה לך ברֵרה אחרת." האב המסור לא יישאר אדיש להודעה כזו.

היא התקשרה למשטרה. "בואו לרח' האורן עשרים וחמש, קומה שנייה, דירה ארבע. בואו מהר." המוקדנית שאלה אותה ללא הרף מה קרה, אבל היא לא טרחה לענות ולא ניתקה את השיחה. הודעה כזו לבטח תביא אותם.

שולמית החזיקה בידה את קופסת הפלסטיק, ופתחה את המכסה. היא הוריקה תוכן הקופסה לגרונה ושתתה כוס מים כדי להשלים את הפעולה. "קטטוני בתחת שלי. שילך לעזאזל הרופא המתנשא הזה."

שולמית נכנסה למיטה לצד דנה והנסיכה. רגע לפני שעיניה נעצמו, היא הביטה בילדתה, ולא זכרה מתי ראתה משהו כל כך יפה ופגיע, עד כי סירוב לעזור לו יכול להיחשב פשע.

עיניה נעצמו אט-אט. "אני אוהבת אותך, יפה שלי. הכי בעולם."

וכאשר דנה התעוררה, היא ניסתה, כרגיל, להעיר את אמהּ, אך לשווא.

רשומה רגילה