את שרגא פגשתי כשהוא הופיע אצלי בתוך פח האשפה. על אמת.
יצאתי החוצה להוציא את הזבל, ואיך שפתחתי את הפח שמעתי אותו צורח: "חכה רגע, אל תזרוק עלי את הז…" ובדיוק בנקודה זו זרקתי עליו את הזבל.
הקיצר, אחרי שהוצאתי את השקית (אלוהים ישמור מה שהילדים שלנו מוכנים לאכול) הצצתי פנימה לפח. שרגא הוא אדם נמוך קומה ולא מרשים במיוחד, שאיכשהו הצליח לדחוס עצמו לפח זבל.
"אני לא נמוך, ותמחק את זה!" המשיך לצרוח עלי.
"למחוק מאיפה?"
"מהפוסט שאתה הולך לכתוב על זה."
"פוסט? אבל עדיין לא…"
"מחר אתה תכתוב על זה פוסט, סמוך עלי. קראתי אותו כבר והוא לא משהו. אתה עדיין עושה את שגיאת הכציב הזו עם ת' וצ'."
"תגיד לי," זעף עלי שרגא, "איזה חלק במילה 'מכונת זמן' לא הבנת?"
"אתה רוצה לומר לי שזה העיצוב שבחרו למכונת זמן? פח זבל?"
"האמת זה לא היה העיצוב המקורי," מלמל שרגא במבוכה, "הם בהתחלה רצו שזה יהיה בסגנון של רקטה, כמו פרס הוגו."
"אז למה לא עשו את זה?"
"הם ראו באמצע שזה יראה יותר מדי כמו סמל פאלי, וכל הפרויקט נגנז. חוץ מזה, פח זבל משתלב יותר טוב בישראל של היום."
"לא יודע," עניתי בהיסוס, "נראה לי קצת לא אמין הקטע הזה של פח זבל בתור מכונת זמן."
"מה אתה אומר?!" התעצבן שרגא, "ותמהוני עם אובססיה לניתוחים פלסטים שמעמיס בחורות לתוך תא טלפון גדול מבפנים, רק כדי שיוכל לתקוע את עצמו בפרנדזון שלהן בזמן שהוא נלחם במלחיות עם דלקת גרון, נשמע לך יותר אמין?"
"צודק, לא חשבתי על זה."
"אתה לא היחיד," נאנח שרגא. "אם הייתי חושב רגע לא הייתי נתקע כאן."
"אז מה הסיפור של המכונה הזו? אתה יודע כמה מחפשים אתכם?" אמרתי לאיש המוזר והנמוך שהופיע בתוך פח הזבל, אשר לו האמנתי מייד שהוא נוסע בזמן בלי לבדוק אם הוא ברח מבית משוגעים.
"את זה תגיד למהנדסים הדבילים שבנו אותה ב-2376. כולה נכנסתי למכונה לעשות משהו קטן, והסתבכתי. הכל בגלל הידית הפעלה המחורבנת. במקום D, P ו-R כמו בכל אוטו נורמלי, הם שמו T,W,W,W. מי יכול להפעיל דבר כזה בלי להסתבך?"
"רגע," גירדתי את ראשי, "למה סימון כזה?"
"ראשי תבות של Timey Whimey Whibbly Wobbly. אתה מבין, ה-T מחזיר אותך לנקודת המוצא, וה-W-ים הראשון והשני מזיזים אותך קדימה ואחורה בהתאמה."
"ומה עושה ה-W האחרון?"
"קפה."
"ומה רצית לעשות עם המכונה?"
"קפה."
"ומאז אתה תקוע שם?"
"התבלבלתי בין W ל-W והידית נשברה לי כשרציתי לשים על T. מאז אני תקוע כאן, קופץ מהעבר לעתיד וחוזר חלילה. לפחות הקפה עדיין עובד."
"הבנתי!" צעקתי בהתלהבות. "ובכל הזמן הזה, אתה משיב על כנו את מה שהשתבש בעבר בתקווה שהזינוק הבא יחזיר אותך הביתה!"
"תגיד לי," אמר שרגא במבוכה, "איזה חלק במילה 'קפה' לא הבנת?"
"סליחה. העולם התרבותי שלי מורכב מסדרות טלוויזיה שראיתי בתחילת שנות התשעים."
"אין לך מושג איזה ברוך זה," נאנח שרגא, "המכונה הזו היתה כל כך שימושית. היינו משתמשים בה כדי להרגיע את הרוחות אחרי כל כנס."
"למה אתה מתכוון?"
"אחרי כל כנס היו באים נודניקים ומבקשים שנחזיר אותם אחורה בזמן כדי שיוכלו לראות את כל מה שפיספסו. אז לא היינו לוקחים את כולם, אבל לפחות כמה פרוטקציונרים כדי שלא יעשו רעש. ככה היינו שומרים הכל על אש קטנה. הנה, לדוגמא, ככה עשינו אחרי שגיימן ביקר פה. כולם רצו להחתים אותו על הספר ההוא שהם שכחו בבית. היה דבר דומה עכשיו עם טד צ'יאנג."
"נראה לי שאני מבין על מה אתה מדבר. כל מי שפספס את הסדנא שלו רצה שיחזירו אותו אחורה בזמן, נכון?"
"לא בדיוק. כל מי שכן היה בסדנא ביקש 3 שעות מהחיים שלו בחזרה."
"נשמע מאכזב. אז בעצם מה שאתה עושה כל הזמן זה לקפץ בין הזמנים תוך כדי שתיית קפה?"
"לא רק זה. לפעמים זורקים עלי זבל, הרי בכל זאת זה נראה כמו פח. אני מוצא בזבל דברים שימושיים. היי, רוצה כמה DVD-ים שזרקו לי פה הבוקר?"
"מה יש לך?"
"בוא נראה… זה פשוט ערימה די גדולה, לא מבין למה מישהו יזרוק אותם לפח בכלל. רוצה מטריקס רילודד?"
"לא."
"שליחות קטלנית 4?"
"לא."
"אולי 5?"
"מעדיף לאכול לעצמי אצבע."
"פרקים אי זוגיים של סרטי סטאר טרק?"
"לא במיוחד."
"כל פרקי X Files שנעשו אחרי שמאלדר עזב?"
"לא נראה לי."
"עונה 3 של אבודים?"
"ממש לא."
"פרקים מעונה 4 של באפי שלא כוללים את Hush או Restless?"
"אתה היית לוקח?"
"צודק, עדיף שיישאר בפח. טוב, לא נראה לי שיש לי עוד מה להציע לך. רוצה קפה?"
"מתוך פח זבל?"
"לא יכול להתווכח עם זה. יודע מה, אם אתה כבר פה, אולי תעשה לסחבק טובה?"
"אהה… זה לא בדיוק השם שלה. זה סתם כינוי אינטרנטי."
"כינוי או לא כינוי, היא לא יכולה ללכלך על שרגאים! יודע איזה סרט היה לי עם אמא שלי כשהיא קראה את זה?"
"מצטער, לא חשבתי על זה. אבל היא נסתה להבהיר נקודה, אתה יודע. אני בטוח שלא כל מי שקוראים לו שרגא מתנהג ככה."
"מה נקודה, איזה נקודה? קראת בכלל מה היא אמרה? זה נראה לך הגיוני כל הסיפור עם קופסאות שימורים? יאללה, כל היפי נפש האלה מהשמאל, בגלל זה המדינה נראית כמו שהיא נראית, תאמין לי אני יודע מה אני…" *פוף*
וכמו שבא, כך נעלם השרגא, בתוך פח הזבל (סליחה, מכונת הזמן) של האגודה שנעדר כבר קרוב ל-500 שנה, תלוי מאיזה נקודת מבט אתם מסתכלים.
תכל'ס, ואנדר גרף צודקת. הוא באמת טיפוס מעצבן.
** עדכון: אם אתם אי פעם עושים פוסט הומוריסטי על מכונת הזמן של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה, תעשו לעצמכם טובה ודאגו ללנקק כהלכה משתי סיבות: 1) כי זה פשוט לא מנומס. 2) כי אתם לא רוצים להסתבך איתם. לידם המלאכים הבוכים זה כמו דובוני אכפת לי.
עוד מושב של כנס הגיקים הלאומי, הידוע כ"אייקון", הסתיים השבוע. כמו שחפרתי בעבר, השנה הכנס היה בעל משמעות מיוחדת עבורי. אולי זו הסיבה שהשנה החלטתי לנסות למצותו עד תום, ולכן את שלושת ימי הפסטיבל ביליתי בנסיון נואש למקסם כמה שיותר אירועים, באופן שהשאיר אותי מותש מהרגיל. החום והלחות באשכול לא היטיבו עימי (וכפי הנראה, גם לא עם שאר המבקרים הנלהבים בכנס). בעתיד, אגב, הזכירו לי בבקשה לא להירשם לסדנת כתיבה המתקיימת בשעה 20:00 (ביום הראשון של הכנס). לא הייתי במיטבי ונענשתי קשות על ידי המנחה הקשוחה עד מאוד. אל תסתבכו עם רוני גלבפיש.
כעת, לאחר שוך הקרבות, הפאנלים, ההרצאות והסדנאות, אנסה להעלות על הכתב כמה רסיסים ראויים לציון משלושת ימי הכנס.
טארדיס
הם הביאו השנה טארדיס! לאשכול! צבועה בכחול! זה גדול! ועוד כל מיני חרוזים שמסתיימים ב"ול"! האטרקציה המגניבה (והמושקעת, יש לציין) משכה את עיניהם של לא מעט גיקים וסקרנים. גם אותי.
יש לציין שכמות המבקרים אשר נכנסו פנימה ולא חזרו הייתה קטנה מהצפוי, ולכן המיצג הוכרז כהצלחה.
כמובן ששקלתי לקחת את הטארדיס הביתה בסוף הכנס. נאלצתי לוותר לאחר שמלכת היופי הזכירה לי מה קרה בפעם הקודמת. אתם לא רוצים להסתבך איתה.
עדכון: נאמר לי כי האיש אשר אחראי על הטארדיס ("שר הטארדיס") הוא אילן מעיין אשכולי. אתה תותח.
טד צ'יאנג
אורח הכבוד השנה היה לא פחות מטד צ'יאנג, אחד הסופרים המוערכים ביותר בז'אנר בשני העשורים האחרונים. כתיבתו משתרעת על פני שניים וחצי עשורים ונכון לרגע הוא כתב… 15 סיפורים קצרים ונובלות. הוא הדוגמא הקלאסית ל"איכות על פני כמות".
יצא לי להיות אחד מכעשרה יחידי סגולה אשר הספיקו לרכוש כרטיס לסדנת הכתיבה המדוברת שלו, לפני שהכרטיסים עשו מעשה "מופע איחוד של כוורת" ופשוט אזלו די במהירות. מכיוון שצ'יאנג לא יודע עברית, ולא כל חברי הסדנה הרגישו בנוח לכתוב באנגלית (זה היה אני, אוקי?) הסדנה התנהלה באופן קצת שונה ויותר הזכירה Q&A מאשר סדנה. צ'יאנג דיבר בעיקר על נסיונו ככותב, נתן טיפים שונים לכתיבה, תיאר את תהליך הכתיבה שלו וסיפר קצת על סדנת "קלריון" היוקרתית בה למד כתיבה. כך שזו לא הייתה ממש סדנה, אבל נאמרו לא מעט טיפים שרשמתי לעצמי. אז איפה הייתה הבעיה?
הבעיה המצערת היא זו: הבחור מדבר בערך בקצב בו הוא כותב. צ'יאנג (אני פשוט לא מרגיש בנוח מספיק לקרוא לו טד. בפעם הבאה אני אקפיד לקנות לו בירה) חושב לא מעט לפני כל משפט, מתחיל עשרה משפטים לפני שמסיים אחד ובעיקר מתנסח בא-ר-י-כ-ו-ת ו-א-ט-י-ו-ת. זו המקבילה המדוברת לתהליך בו כותבים מספר מילים בשנה לאחר אינספור הגהות. אה כן, והיו הרבה מאוד "Y'all". או משהו כזה.
השורה התחתונה היא שזה מעייף לעקוב אחרי דבריו של צ'יאנג. אני די נבוך להודות בכך, אבל במספר מקרים לא מבוטל פשוט לא הבנתי את תשובתו המפותלת או ש… איך לומר… שכחתי מה הייתה השאלה. אכן מביך. בעיקר עבורי.
טד צ'יאנג VS קרן לנדסמן VS רותם ברוכין
מי שעדיין לא התמודד עם סגנונו של צ'יאנג בסדנה, נאלץ להתמודד עימו בפאנל בהנחיית דידי חנוך, אשר משתתפיו היו צ'יאנג, קרן לנדסמן ורותם ברוכין. הפאנל עסק באמנות הסיפור הקצר.
סגנונו האיטי של צ'יאנג בלט במיוחד מול הפינג פונג המילולי השנון בין שתי שותפותיו לפאנל, ואף נראה שהוא היה מעט נבוך אל מול הסגנון "האיקוניסטי" המוכר. מתישהו הוא מעט התחבר לסיטואציה כשאמר לרותם "היא [קרן] לא הסכימה איתך. תראי לה מה זה". היה כיף.
קרן ודידי חנוך מנהלים דו קרב. מאזן האימה הופר כשקרן הכריזה כי היא תפצח בשירה. ניתן לראות מצד שמאל את אורח הכבוד המפוחד.
רותם, יעל ופרד וויזלי האומלל
"איך לא כותבים סיפור" – אימפרוביזציית כתיבה בשיתוף הקהל בהנחיית יעל פורמן ורותם ברוכין.
זו למעשה הפעם השלישית שמתקיים האירוע הזה בכנסים ופעם ראשונה שיוצא לי להיות בו. יעל ורותם מנסות להרכיב סיפור על ידי קבלת רעיונות מהקהל, אותם הן מנסות לשזור לעלילה מאולתרת. בהזדמנות זו יש להודות ליעל שטרחה להופיע לאירוע עם גרון שעדיין לא סיים להחלים.
השתיים בנו עלילה קוהרנטית להפליא אשר גוללה את סיפורם של קיפוד שהפך למאוורר וחד קרן (שהוא למעשה בלש פרטי) המאוהב בבחור מסכן המכונה ג'וס (לא ווידון, וזה המקור לכל צרותיו). גיבורינו נפגשים בקבוצת תמיכה למכחישי מותו של פרד וויזלי, ועליהם להציל ענקית הסובלת מפחד גבהים מציפורניה של דודה פולניה מרושעת וקוביית ק-20 רצחנית. מה לא ברור כאן?
אה כן, היה גם גפילטעפיש מורעל. אגב, מבחינתי כל גפילטע הוא רעל מעצם הגדרתו. קיבינימט עם המטבח הפולני.
לסיכום: פאנל אימפרוביזצית כתיבה עם רותם ברוכין ויעל פורמן: מי שלא שם – לא קיים, או נאלץ להקים קבוצת תמיכה מוזרה משלו. אה כן, ושלא תעיזו להשתתף בלי להצביע, רותם הינה חומה בצורה היטב בפני קריאות ביניים לא מורשות.
פאנל כותבות
פאנל זה התקיים ביום השלישי לכנס, הונחה על ידי אהוד מיימון, והשתתפו בו ורד טוכטרמן, רותם ברוכין, יעל פורמן וקרן לנדסמן. בלטה בהיעדרה רוני גלבפיש שנאלצה להיעדר באותו יום מפאת מחלה. אני מקווה שהיא מרגישה טוב יותר בעודי כותב שורות אלו.
פאנל באמת נהדר ומלא עניין. אגב, אני רוצה להודות באופן אישי לחברי הפאנל אשר הוכיחו את תיאוריית הנון סופית.
תודתי הנצחית הן לכותבות המוכשרות והן לאביאל טוכטרמן שנכח בקהל, אשר הואילו בטובם לחתום לי על סיפוריהם בעותק "היה יהיה" שלי לאחר הפאנל. זהו רישמית הספר היקר והמקושקש ביותר בבית.
מהדורה ראשונה
התגלתה "טעות" בעמוד העטיפה האחורי של "היה יהיה".
כלומר, כך העמדה הרישמית טוענת. אהוד מיימון, עורך האסופה, ניסה להציג את זה כ"פייספאלם". אני, לעומת זאת, מגדיר זאת כ"אהוד, כמה משלם לך ועד עובדי מכונת הזמן של האגודה על נסיון הטיוח הכושל?"
עוד אירועים
אירועים נוספים שהלכתי אליהם: פאנל מתרגמות מעניין בהנחיית ענבל שגיב נקדימון (שוב נון-סופית), סקירה של דמיאן הופמן על טד צ'יאנג (מצוין!), הרצאת "מה הסיפור שלך ג'ורג' מרטין?" (מצויין!) והרצאת "הכביסה המלוכלכת של ג'וס" שעסקה בתכנים בעייתיים בבאפי. ההרצאה הייתה באמת מעניינת אך קשה לי לומר שהסכמתי עם כל הנקודות שהועלו. בכל מקרה מי שבא להרצאה זו קיבל מספיק חומר למחשבה.
גפן
לא היכרתי את מרבית היצירות שהיו מועמדות. מבין אלה שכן היכרתי, נרשמו זכיות מוצדקות לקרן לנדסמן ("שמיים שבורים" המחכה בסבלנות לקריאתו על המדף אצלי) והילה בניוביץ' הופמן ("חמש ארבע שלוש שתיים אחת").
מלכת היופי
יש להפנות את מלוא הרחמים ,הסימפטיה וההערצה למלכת היופי, אשר במשך חצי השנה האחרונה נאלצה לסבול אותי צועק בבית: "אייקון! הרפתקאות! טד צ'יאנג! היה יהיה!" ובמשך חצי השנה הקרובה תשמע אותי צועק "עולמות! מפגשים! בבקשה אל תזרקי אותי מהבית!".
מציאות
המעבר מהאסקפיזם המקסים באייקון בחזרה לחיי היום-יום אינו קל (ע"ע "דיכאון פוסט כנס"). השנה מעבר זה היה קשה מהרגיל, כאשר צילה האפלולי של האקטואליה הישראלית שורטט כקו ישר המחבר בין אלנבי 40 לבית פוריק.
בבוקר שלאחר סיום הכנס הגיחה המציאות לכיווני, היישר מחדשות הבוקר של ערוץ 10. פתאום דפיקה בדלת. העוזרת החביבה אך פזורת הדעת שלנו, הקדימה בשעתיים למרות שמלכת היופי ווידאה איתה מראש שתגיע בשעה הנכונה. היא נכנסה פנימה במבוכה בטענה ש"נשבעת שלא זכרתי!".
בעוד אני מקשיב להגיגי העוזרת, עמדתי כמו דביל מול המרקע והחדשות. במאמץ אסקפיסטי אחרון עלה בי ההרהור הבא: האם אצליח לשכור אי פעם את העוזרת הכל כך יעילה מ"בית נקי"? ליעל פורמן הפתרונים.
הכותב המתוסכל 
