הוא והיא

הוא והיא #29

היא: …אבל למה בלי תמרים?

הוא: בבית הזה לא יקום ולא ייאפה אוזן המן עם תמרים.

היא: אני באמת לא מבינה את זה.

הוא: "התמרים הן קוטלות הבינה. התמרים הן המוות הקטן המביא כיליון מוחלט על אוזן המן האלוהי. אעמוד בפני התמר וטעמה העיסתי המאוס. אניח לה לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר תחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבה. במקום שעבר התירוץ העלוב לפרי לא יהיה דבר. רק אני אוותר."

היא: אתה מבזבז עלי רפרנסים.

הוא: האם שמעת, גבירתי הנכבדה, על המקרה בו ג'ופרי וקילגרייב היו מסובין בבני ברק לכוס קפה ואוזן המן עם תמרים? את מבינה איזה אנשים אוכלים את הדרעק הזה?

היא: אתה המצאת את זה הרגע.

הוא: הייתי חייב, כי אף אחד לא המציא שום סיפור דמיוני על מנת להתמודד עם האיום הקיומי הזה!

היא: ההזיות שלך מטרידות לגמרי. זה פאקינג אוזן המן ואני אוהבת תמרים, אני לא מבינה למ

הוא: ושאני לא אתחיל לדבר על זה שאנחנו שמים שוקולד "השחר" במקום נוטלה! את יודעת ש…

היא: כן, גם קילגרייב וג'ופרי אכלו "השחר".

הוא: ושתו קפה בוץ של עלית!

היא: הפאנפיק הזה דפוק.

הוא: ועכשיו תפסיקי להפריע, אני מנסה להציל את מה שנשאר ממאפה האשכבה הזה.

היא: אתה כפייתי לגמרי.

הוא: אני לא כפייתי ולא בטיח, ותביאי לי את המד זווית כדי שאוודא את סימטריות הקודקודים.

היא: ומה שמת כאן בדיוק?

הוא: שם? אה, זה פיתוח אישי שלי.

היא: איזה מין אוזן המן זה?

הוא: זה אוזן המן גיקי.

היא: זה… וולקני. עשית אוזן המן לפי האוזניים של ספוק.

הוא: אני כל כך מרוצה שדייקת ברפרנס. אני אוהב אותך.

היא: אם באמת היית אוהב אותי, אז…

הוא: תשימי כבר את התמרים האלה מאחורייך. את מביכה את שנינו.

היא: אם אתה חושב שהדבר הזה הולך להיכנס למשלוח מנות של הילדים, הצחקת אותי.

הוא: תעשי לי טובה, אני מרגיש מספיק מושפל פה עם שוקולד "השחר" וההצעה המגונה לתמרים. זה מדרון חלקלק.

היא:סיימת להכין איזשהו מאפה תוך כדי החפירה?

הוא: הנה, תנסי את זה עם המלית אגוזים.

(פאוזה)

היא: אלוהים. אדירים.

הוא: לא רע, נכון?

היא: זה מטורף!

הוא: כן, יצא טוב הפעם.

היא: זה… זה…

הוא: כל מילה, מאמי.

היא: זה כאילו לקחו קריסטל מת' ופיזרו מעל זה אבקת פיות!

הוא: צודקת, פעם הבאה אני אעשה גם כזה.

היא: אני רוצה עוד!

הוא: סליחה?

היא: תביא הכל. עכשיו.

הוא: אוקיי, קחי.

היא: השתגעת? תיקח את זה ממני!

הוא: אה… אוקיי, לקחתי. עכשיו…

היא: תחזיר לי את זה מייד!

הוא: את רוצה להחליט?

היא: אני רוצה שתרחיק את הדבר הממכר הזה ממני ותביא לי מזה עוד, ותחביא את זה ממני כבר לפני שאני אוכל את הכל ולמה זה עדיין לא ביד שלי?!

הוא: אהה. תני לי את זה… זהו, הרחקתי.

היא: איפה זה?

הוא: שם, על המדף הכי גבוה בקצה של המטבח.

היא: תביא את השרפרף.

הוא: שברתי.

היא: תביא את הכיסא.

הוא: שרפתי.

היא: תביא את הסולם!

הוא: מכרתי לפורצים.

היא: אוף, החיים שלי הרבה יותר פשוטים כשלא התלהבתי מאזני המן! מה אני עושה עכשיו? איך אני מפסיקה עם זה?

הוא: את רוצה להפסיק לאהוב אזני המן?

היא: כן.

הוא: את רוצה להתחיל ממש לשנוא אותם?

היא: כן!

הוא: את רוצה לפצוח במסע הרג רנדומלי בכל פעם שמישהו רק אומר "אוזן המן"?

היא: כן, כן, כן!

הוא: תאכלי אותם עם תמרים.

ועוד בענייני פורים

רשומה רגילה
הוא והיא

ג'סיקה ג'ונס – יומן צפייה

(ספוילרים!)

פרק ראשון

הוא: שיט! שיט!
היא: רואה למה אסור להיכנס למעלית?

פרק שני

הוא: שיט! שיט!
היא: רואה למה לא לתרום כליה? או שתיים?
הוא: שיט!!!
היא: תגיד, אתה חושב שככה הוא היה שולט בטארדיס?

פרק שלישי

הוא: לא-לא-לא-שיט, מה את עושה?! אל תפתחי לו את הדלת, אל…!
היא: עזוב, לא משנה כבר.

פרק רביעי

היא: ואו, איזו הפתעה. מי היה מאמין שלשכן המטורלל והנרקומן יש מה להסתיר. זה ממש…
הוא: לא-לא-שיט-טריש-לא-לפתוח-את-הדלת-זה-מלכ… אה, לא משנה, הסתדרת כבר.

פרק חמישי

היא: יו, אני לא מאמינה שהיא הצליחה לתפוס את קיל…
הוא: שיט!
היא: כן, באסה. אז אתה מכין לנו קפה?
הוא: אל תדברי איתי על קפה!

פרק שישי

היא: אם לא קפה, אולי פוקר?
הוא: אל תדברי איתי על פוקר!

פרק שביעי

הוא: מה… אבל… אלוהים… אדירים…
היא: טוב, אני מניחה שאם מסתכלים על זה מהפרספקטיבה של קילגרייב, יש באמת משהו מצחיק בתחנות משטרה.

פרק שמיני

הוא: אז… אולי הם באמת יעבדו ביחד…?
היא: אם חושבים על זה קצת, אז הם באמת יכולים לעבוד טוב ביחד, ו… אה, לא משנה כבר.

פרק תשיעי

הוא: תראי, יש לקילגרייב אימא! אני מקווה שלא יקרה לה משהו נור…
היא: תראה, לקילגרייב פעם הייתה אימא.
הוא: שיט!
היא: נו באמת, You don't see Kevin crying in the sin bin.

פרק עשירי

היא: אחד, שניים, שלושה…
הוא: את באמת סופרת עכשיו 1000 חתכים?
היא: לא את החתכים. את הפגרים.

פרק אחד עשר

היא: זה נראה שסימפסון מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.
הוא: רגע. שיט.
היא: זה לא נראה לך קצת מוזר?
הוא: שיט!
היא: הוא מתנהג קצת מפחיד, לא?
הוא: שיט!!!
היא: רגע, יכול להיות שהוא מנסה…
הוא: שיייייטטטטט!!!!

פרק שנים עשר

הוא: למה הוא התכוון ב"לנצח"?
היא: נכון שאנחנו לוקחים את הילדים למסיבות יומולדת, ונאלצים להישאר שם איתם כדי להשגיח, והרעש בלתי נסבל אבל אתה ממש חייב להישאר שם ולשמוע בפול ווליום שירים של יובל המבולבל ומיקי?
הוא: כן…
היא: אז ההוראה של קילגרייב לא מתחילה לגרד את זה אפילו.

פרק שלושה עשר

הוא: 😐
היא: 🙂
הוא: מה. זה. היה. עכשיו.
היא: קצת מזכיר לי את אורפן בלאק, אתה יודע?
הוא: לא. מצליח. להיפטר. מנקודה. בסוף. כל. מילה.
היא: לא רצית לעשות משהו עכשיו?
הוא: צריך. לכתוב. פוסט. סיכום. ג'סיקה.
היא: וואללה. אז אתה מזיז את עצמך או לא?
הוא: תני. לי. להתאושש.
היא: הכל בסדר?
הוא: קיל. גרייב.
היא: אה. אז אולי פשוט תכתוב "הוא והיא" וזהו?

רשומה רגילה