הקומיסר של נרניה

את הקריקטורה המקסימה בכותרת צייר אורי פינק עבור "מעריב".

אזהרת ספוילרים ל"אגם הצללים".

"צאו מהמחבוא שלכן!" שאג הקומיסר המתוסכל. הוא שנא מחבואים, תופסת ובאופן כללי כל משחק ילדים מקובל.

שתי התאומות הגינג'יות המפוחדות יצאו ממחבואם שהיה מאחורי דולמן מדבר.

"קודם כל," פתח הקומיסר הנרגן, "מה זה הדבר הזה דולמן מדבר?"

"הוא לא מדבר," ניסתה יערה להסביר, "הוא שר."

"השירה שלו פשוט לא מוצלחת במיוחד." מיהרה תמר להגן על כבודם של כל הדולמנים באשר הם.

"נו, אז למה הוא פותח את הפה שלו בכלל?" רטן הקומיסר, "עדיף שיסתום את הפה. תאמינו לי, הכי עדיף תמיד לסתום את הפה. כמה שפחות רעיונות, כמה שפחות רעש."

הילדות הביטו במבוכה אחת על השנייה. "אה…" גמגמה יערה, "ומי אתה, אדון נכבד?"

"בנט. נפתלי בנט," ניפח הקומיסר את חזהו בגאווה, "ובאתי לעשות פה סדר. קודם כל, אני מעלעל בספר הזה שלכן," הוא הוציא מתיקו ספר בעל כריכה כחולה עם ציור של נמר, זאב ושתי ילדות, "ותהרגו אותי, אני לא מוצא איפה הבית כנסת פה."

"אה… כלומר… אני לא זוכרת שממש רשום משהו כזה בספר…"

"איזה מין ספר זה על קהילה יהודית בארץ הקודש בלי תיאור מדויק של בית הכנסת?!" שאג הקומיסר, "מעשה נבלה!"

"אבל… אנחנו יותר קהילה של טבע," ניסתה יערה להרגיע את שליח אל הנקמות, "אנו חיים בהרמוניה עם בעלי החיים, הצמחייה…"

"חוץ מהנמרים," תיקנה תמר (שהבינה בנמרים דבר אחד או שניים), "הם שייכים לבני רשף."

"מה זה?!" צרח הקומיסר בגרון ניחר, "מי אלה? קוזאקים? פורעים? מחבלים?" והוסיף ברעד "…שמאלנים?"

"לא לא, חלילה וחס!" אמרה יערה בדאגה כנה ללחץ הדם של המשוגע, "הם פלג של בני הכשף אשר נמלטו למדבר יהודה לפני שנים, ולכן ישנה מתיחות מסוימת איתם. אנחנו מנסים להבין איך להתמודד עם הסיכסוך הזה, ו…"

"רפורמים מתועבים!" נזעק הקומיסר שומר המסורת, "לא יהיו כאלה בספר שלי! על גופתי!!!"

"אה, סליחה אדוני!" קראה תמר, "אבל זהו אינו הספר שלך, זהו ספר של כולם!" ומבלי משים, נפרשו כנפיה העדינות, עם קנוקנותיהן המנצנצות בשמש (הערת המחבר: בחיאת רוני, קנוקנות? זו מילה מסובכת מדי! איך אפשר לכתוב פיליטון ככה?).

למראה הכנפיים, נפל האיש הקדוש מאין כמוהו על ברכיו תוך שהוא צועק "דיבוק!", "תועבה!" ועוד מילים שהשתיקה יפה להן. תמר ויערה ניסו להסביר לו על שורשי הכפר, אולם ברגע שיצאו מפיהן המילים "שאול" ו"בעלת האוב" נתקף הקומיסר המסכן בסינדרום "הר הבית בידינו" וקצף עלה מפיו.

לאחר שנרגע (עד שכמה שקומיסרים יכולים להירגע) פצח הקומיסר בנאום חוצב להבות. בנאום זה הכריז מלחמה על מורדור (אורקים הזכירו לו קוזאקים), נרניה (נוצרים), אורה הכפולה (כי יערה ותמר עיצבנו אותו), פיטר פן (לא עלה לתורה וונדי היא גויה), מיץ פטל (כי ארנב זה לא כשר), הסרט "מעוף הדרקונים" (לכו תגגלו למה לא מקרינים את זה יותר בחינוכית), פו הדב (חזרזיר), ארץ פרידיין (חזרזירה מגידת עתידות), דוקטור דוליטל (בטוח יש שם חזיר איפשהו), רומח הדרקון (לא אמרו תפילת הדרך) ועוד רבים ומדיחים ועוכרי ישראל.

וכאשר סיים הקומיסר את מלחמת הקודש, קם מיכאל אנדה מקברו ואמר בעצב: "הלא-כלום אמור היה להיות רק אלגוריה…"

הוא והיא #9

(פורסם במקור בפייסבוק)

הוא: (ממרר בבכי)
היא: מה קרה?
הוא: אל תשאלי…
היא: מה, מה יש?!
הוא: שירות הענן שלנו… סוגר בראשון למאי! לא יהיו גיבויים בענן יותר! לעולם! לאף אחד!
היא: אה… וזה חמור?
הוא: (סניף) מאיפה אני אמצא עוד שירות כזה, עם קליינט נוח שגם עובד על לינוקס, כי בעלך משוגע והחליט לשים לינוקס על הלפטופ שלו?
היא: וואללה…
הוא: (סניף סניף) עד שהתרגלתי כבר…
היא: אני מבינה למה אתה מתכוון.
הוא: באמת?
היא: כן, זה כמו שלנשים מפסיקים לייצר את השמפו שהם אוהבות, ואז הן צריכות לחפש חדש.
(פאוזה)
הוא: יודעת משהו? גיבוי בענן זה השמפו של הגיקים.
היא: לגמרי.

קצת הסברים: מדובר ב-Copy, שירות הענן החביב עלי, שהודיע אתמול על סגירת שעריו ב-1 למאי (הלוגו למעלה הוא הלוגו שלהם). ההודעה שלחה אותי לחדר השינה אתמול בלילה, שם פצחתי בבכי תמרורים. מלכת היופי שאלה מה קרה, דבר שהוביל לדיאלוג שהרגע קראתם.

יצויין, אגב, כי רוב (אך לא כל) הדיאלוגים אשר כתובים ב"הוא והיא" הם וריאציה של שיחות שאכן התקיימו ביני למלכת היופי. לא, השיחה על קניית הטארדיס אינה כלולה ביניהן. טארדיס היא דבר דמיוני, נודניקים.

בינתיים התארגנתי על שירות Mega אשר נוסד בעבר על ידי קים דוטקום, מייסד Megaupload. מאז, אגב, הוא כבר אינו מועסק בחברה המפעילה שירות זה. השירות מציע 50GB בגירסה החינמית שלו (מכובד ביותר) והם מתגאים בהצפנה מלאה של הקבצים המאוחסנים הן בצד הלקוח והן בצד השרת (אם כי, אני מודה ומתוודה כי אין לי שום יכולת או ידע לבדוק את הטענה הזו. אני פשוט אנסה אותם בשבוע-שבועיים הקרובים ואקווה לטוב).

אשתדל לעדכן בפייסבוק לגבי תוצאות ניסוי זה.

 

המדריך לאם הגיקית

משפטי מחץ חשובים לכל אם גיקית-חובבת כנסים, הנדרשים על מנת להכניס את הילדים למשמעת. ויפה שעה קודם.

דרך אגב, מלכת היופי מבקשת למסור כי אין לה שום קשר לבלוג, ולי אין שום קשר לגידול ילדים.

נסיעה

ילדים! תתארגנו ותארזו תיק, ההורים האמיתיים שלכם באים עוד חצי שעה לקחת אתכם בחזרה לאוגנדה.

בילוי

ילדים! תתארגנו ותתלבשו יפה. הולכים לסימטת דיאגון. אימא מוכרת אתכם.

תחרות

ילדים! תכירו: זה אניאנג. הוא יתום. והוא מקוריאה. בחרתי אותו מקטלוג. והוא יותר טוב מכם בכל קריטריון אפשרי.

הצעת עבודה #1

ילדים! לקרן לנדסמן דרושים נסיינים. בסודן.

הצעת עבודה #2

ילדים! לג.ר.ר. מרטין דרושות דמויות.

פסיכולוגיה

ילדים! שמעתי שאתם צועקים שיש לכם מפלצת מתחת למיטה. קודם כל, אין דבר כזה מפלצות. דבר שני – העלבתם את פלאפי.

הישרדות #1

ילדים! עצבנתם אותי והחלטתי לשלוח אתכם למקום האכזרי ביותר הידוע לאדם: פאנל בהנחיית דידי חנוך.

הישרדות #2

השורדים מביניכם (במידה ויהיו, בואו לא נגזים) יועברו להיות דמויות בסיפור של קרן "הפי אנד" לנדסמן.

קריירה

ילדים, מזל טוב! אתם יוצאים מהבית ועוברים הסמכה להיות שומרי ערים. אתה הולך לפומפי, את לטרויה ואת לסאנידייל.

שיפוצים

ילדים! אני מאוד לא מרוצה מאיך שיצאתם, ולכן אני מוסרת אתכם לרמי שלהבת. לעריכה.

בייביסיטר

ילדים! הזמנתי לכם שמרטפים להערב. אל תדאגו, שמעתי שה-Sad Puppies מאוד טולרנטים.

ריפוי בעיסוק

ילדים! אני גוזרת עליכם עבודת פרך לא אנושית, סיזיפית, אכזרית וקשה כשאול: הוצאה לאור של "אגם הצללים".

 

הוא והיא #7

הוא: מאמי, כתבתי משהו חדש, רוצה לקרוא?

היא: לא.

הוא: ננסה שוב: כתבתי משהו קצר, רוצה לקרוא?

היא: אה אוקיי!

הוא: "האיש האחרון בעולם יצר שיבוט כדי שיארח לו לחברה…"

היא: כן…

הוא: "…ואז נרצח על ידו כי הוא היה פסיכוטי."

היא: סליחה?

הוא: מה את אומרת?

היא: מה זה היה עכשיו?

הוא: הסיפורונים האלה נורא באופנה עכשיו.

היא: זה היה די מחורבן הסיפורון שלך.

הוא: מה פתאום? זה

היא: מחורבן.

הוא: אבל

היא: מחורבן.

הוא: נו חכי שנייה

היא: מה מתחיל במ' ומסתיים בבית המקדש?

הוא: אוף, בואי ננסה עוד אחד.

היא: אוי ואבוי.

הוא: "האיש הירוק מיהר לדווח לרשויות ההגירה על השב"ח הכחול והוא טופל כראוי."

היא: טוב, זה פשוט מטופש.

הוא: לא נכון, הראיתי את זה לעוד אנשים והם לא מסכימים איתך!

היא: הראית לאהוד?

הוא: כן, והוא אהב!

היא: אין מצב שהוא אמר את זה.

הוא: צודקת, הוא בעיקר דיבר על איך השגתי את מס' הטלפון שלו והאם צו ההרחקה עדיין בתוקף.

היא: ומה עם קרן?

הוא: הראיתי לה והיא עפה על זה!

היא: לא נכון.

הוא: צודקת, בכלל לא שאלתי אותה, אבל אני בטוח שהיא תאהב.

היא: נראה לך?

הוא: אין לי ספק בכך. הפסיכוהיסטוריה לא משקרת.

היא: אתה… סליחה?

הוא: עשיתי ניתוח פסיכוהיסטורי על התרחיש הזה, ואני חוזה שהיא הייתה עפה על הטקסט.

היא: תפסיק לדבר שטויות.

הוא: מאמי, את לא בעניינים כמוני, אז תיאלצי לסמוך עלי כשאני אומר

היא: פסיכוהיסטוריה הוא מדע תיאורטי בלבד המבוסס על ההשערה המופרכת שניתן לתרגם את מכלול הרגשות והגירויים האנושים למשוואות מתמטיות, תוך הפשטה גסה וריקון מתוכן של כל התובנות הסוציולוגיות המורכבות שהמחקר המודרני הגיע אליהן אי פעם.

הוא: מה?? רגע אחד…

היא: בנוסף לכך (בהנחה שה"מדע" הדמיוני הזה איננו אוסף של דיסציפלינות חסרות משמעות), על מנת להגיע לתוצאות קוהרנטיות וקבילות בעלות מובהקות סטטיסטית גבוהה, אתה תיאלץ לקיים את הניתוח הפסיכוהיסטורי שלך במסגרת זמן של לפחות שלושה דורות, לנהל אותו ביחס לאוכלוסיה של מליארדי פרטים ולהניח שהמין האנושי הוא המין התבוני היחיד בגלקסיה, תוך הקפדה על כך שאף אחד ממושאי המחקר לא יהיה מודע לקיומו של הניתוח אותו אתה מתכוון לבצע ועם כל הכבוד, אני חושבת שקרן בהחלט מודעת לקיומו של המחקר הפסיכוהיסטורי לפרטי פרטיו.

הוא: 😐

היא: כן, כזה.

הוא: אההה… כלומר… אבל… רגע אחד! ממתי את יודעת מה זה בכלל פסיכוהיסטוריה?

היא: הילד זרק כדור לספרייה ו"המוסד השמיימי" נפל לרצפה. הרמתי, עלעלתי בו קלות והחזרתי למקום.

הוא: כל זה מעלעול?

היא: מרופרף.

(פאוזה)

הוא: בואי למיטה.

היא: סליחה?

הוא: עכשיו.

היא: אבל

הוא: את חושבת שנוכל לדקלם את חוקי הרובוטיקה תוך כדי?

היא: טוב נורק בלי חוק האפס. הוא יותר מדי פסיכוהיסטורי לטעמי.

הוא: מצוין, בדיוק לפי התחזית שלי.

היא: שקרן.

הוא: צודקת, אני אפילו לא הצלחתי לחזות איך יסתיים הפוסט הזה.

ישראמן

עוד טקסט מסדנה. במקרה שלפנינו, המשימה היתה לכתוב יומן של דמות. החוקים היו ברורים: לכתוב כל יום, 5 דקות על השעון ולא להפסיק. אני מודה שמעט ייפיתי וליטשתי לפני שהעליתי לכאן.
ההשראה ל"טקסט בהפרעה" הזה הוא סיפורו המצוין של גיא בוסקו "מלדרה מוטרדת", המופיע במהדורת 2015 של "היה יהיה". מדובר בסיפור מבריק אודות גיבורת על, עטוף באמירה סאטירית הנטועה עמוק במציאות הישראלית בתוספת טוויסט מטורף בסוף.
התמונה למעלה לקוחה מהאתר של האמן הזה – בחור בשם Andreas Englund. יש לו ליין שלם של תמונות המציגות גיבור-על בצורה מקורית: "גיבור העל הלא מושלם" (The Not-So-Perfect Super Hero). מומלץ מאוד! הנה מדגם מייצג.

ובכן, גבירותיי ורבותיי, אני גאה להציג בפניכם את…

ישראמן – יומנו של גיבור על ישראלי

יום 1

אם יש דבר שאני שונא, זה לקום על הבוקר בשביל הקפצה. אני לא אומר "תנו לה לזקנה ההיא להידרס על הכביש" או "שהפוליטיקאי ההוא ייחנק מהחומוס שהוא אכל עכשיו במסעדה כדי שזה יצטלם טוב בערוץ 2". טוב, אולי בכל אני אומר את המשפט האחרון.

אבל אינעלרבאק, לא מספיק שהפלתם עלי את הסיכסוך עם הפלסטינים, איראנים, דעאש, טייקונים ושות', עכשיו אני צריך גם להוריד לראש הממשלה את החתול מהעץ? קיבינימט, שהכלבה שלו תעשה את זה. מה רוצים ממני?

אין הערכה היום לכלום. איך שהשתחררתי ישר קפצו עלי שאני אלך למיונים. מי רוצה את הג'וב הזה, אלוהים אדירים? אין חיים, משכורת ברצפה, עושים טובה שבכלל מבטחים אותך, ובנוסף צריך להתמודד עם פרשנות של רוני דניאל. עלאק פרשן. בקושי יודע איך מאייתים לקס לותור.

יום 2

לישראלים אין הערכה לכלום, אפילו לא לסופר גיבור שלהם.

בארה"ב זה אחרת. מה זה אחרת – עולם אחר, נקי, בלי כל החרא פה. אני רוצה לראות את המניאק ששאל פעם אחת את ספיידרמן למי הוא הצביע בבחירות. ראיתם אחד כזה? לא? כי אין! בחיים לא היה. מרחיקים את הגיבורים מפוליטיקה, כמו שצריך.

אבל כאן? כל אחד נהיה פרשן. אפילו רוני דניאל. אתה לא יכול להציל חייל משדה מוקשים בלי שהוא ישאל אותך אחרי זה למה לא פיזרת את ההפגנה של השמאלנים בכיכר. תגיד לי, מה אני, השמרטף של המדינה?! אתה מציל כוסית מבניין בוער, והיא ישר שואלת אם תוכל לקרוא איתה פרקי תהילים לפני שאתה בא אליה לקבלת שבת. מה קבלת שבת? גברת, אני בשישי בערב הולך לרמת החייל, איפה שמגישים את המנה של השרימפס עם החזיר המתוק בצד. אני סופר גיבור, לא סופרמן שומר מסורת, החנון הזה. וואללה, לצאת לפעולה עם ליגת הצדק זה חתיכת כאב ראש.

יום 3

היום פגשתי את קובי, ה-arch nemesis שלי. כשהסנוב הזה אמר לי בפעם ראשונה שאנחנו כאלה, הייתי צריך לחפש במילון על מה הוא מדבר. בקיצר – “האויב המושבע" שלי. נודניק. רוצים לדעת איך מקבלים אויב מושבע? קודם כל, תהיו חברים הכי טובים בצבא. אחר כך תשכבו עם אחותו. אח"כ תשכבו עם בת דודה שלו ובסוף עם החברה של הבת דודה שלו.

בקיצר, איך שהוא גילה, ישר בא אלי עם פוזות. החליט ללכת מכות. איתי. מפה לשם הוא נכה בפלג גוף תחתון. לא נעים. אבל תכלס הוא דביל – מי הולך מכות עם גיבור על?

למזלי הוא כמו אחותו – זורם. ישר קימבן לעצמו כיסא גלגלים וחתול, כמו לכל נבל סטנדרטי. הגיע למסקנה שאנחנו אויבים מושבעים אז צריך להתנהג בהתאם. כל פעם שהוא רואה אותי הוא אומר לי: “אנחנו עוד ניפגש!" עם המגאפון, ואחרי זה צוחק את הצחוק העקום הזה שלו. אנחנו בטוח ניפגש, אהבל, אתה גר בית מולי. פעמיים בשבוע, אם לא יותר, הוא מתקשר אלי שאני אעזור לו באמבטיה אחרי שהוא החליק מהכיסא גלגלים ואחותו הסתומה לא שומעת את הצרחות. אז אני ישר בא אליו, עושה עם אחותו מספר ובסוף עוזר לו. חבר או לא חבר?

תכלס, אם הוא חושב שככה אחותו תסדר לו בחורות, יש לי בשורות לא טובות עבורו. וחוץ מזה, אם אתם שואלים את ישראמן – נראה לי שבכלל יש לו איזה עניין לא סגור עם הבת דודה שלו. מילה של ישראמן – היא זורמת.

יום 4

היה לי היום דיון בבית משפט. וונדר וומן שוב תובעת אותי על הטרדה מינית.

תאמינו לי, סתם מגזימה. כולה עשינו גיחה מעל הבסיס החדש של דאעש בכורדיסטן. הבחורה מציעה לאגף אותם מהש.ג. האחורי. עניתי לה שאני הכי אוהב להיכנס מאחור ושאני שמח שאנחנו באותו ראש. מפה לשם הטרדה מינית. השגריר באו"ם רצה להרוג אותי. התחלתי להתווכח איתו, אבל הבנתי שאין טעם. הוא חכם מדי בשבילי. היה שר החלל.

זה יותר גרוע מהפעם ההיא שעשינו סיור מעל ניו יורק והיא התחילה לקשקש כמה היא אוהבת את האנדרטה שעשו ל-9.11. עניתי לה שאני שמח לשמוע שהיא אוהבת דברים ארוכים וזה נראה שאנחנו באותו ראש. נתנה לי סטירה ועפה משם. לפחות זכיתי להסתכל עליה מאחורה.

אני לא מבין מה רוצים ממני. כולם מחכים לי בסיבוב. מה אני אעשה? אני בן אדם, יש לי צרכים! אסור לתת היום מחמאות לבחורה? היא בטייץ, קיבינימט, מה אתם רוצים? לבאטמן לא עושים קטעים כאלה, זה מה שמרתיח אותי. הוא הכי אשלייה. ביום – אמן מיוסר. בלילה – מביא לקאטוומן.

הצביעות הורגת אותי.

רסיסים ממאורות 2015

עוד חנוכה, עוד "מאורות".

סתם, על מי אני מנסה לעבוד? זו פעם ראשונה שלי במאורות. איכשהו הצלחתי לפספס אותו שנה אחרי שנה. לא עוד. השנה אפילו הייתי חרוץ והצלחתי לתרום סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס! כבוד!

דרך אגב, בפוסט זה כללתי התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד מהסיפורים שהוגשו לפרויקט. נושא הכנס (והפרויקט) השנה: "קץ הילדות" (על שם ספרו הקלאסי של ארתור סי קלארק).

ירושלים

הכנס נערך מדי שנה בירושלים. ירושלים, על פי מה שידוע למדע כיום, אינה באמת קיימת. זהו מקום ערטילאי לחלוטין, המצוי אי שם על מישור מטאפיזי הממוקם בין השטח בו חי (או מת) החתול של שרדינגר, ומרחב המחייה של ברווזים עיתונאים, הידוע כ"חדשות ערוץ 2". בקיצר, גורנישט אחד גדול.

המקום הופך לגשמי פעם בשנה לקראת קיום כנס "מאורות". אחרת, אין באמת סיבה לאף אחד להגיע לשם. אף אחד גם לא יודע איך. וגם מי שכן יודע איך להגיע – לא באמת יודע. יעידו על כך כל אותם מבולבלים שגם כאשר ניצבו מול שלט "מאורות" הצבעוני, עדיין לא הבינו כי באמת הגיעו למקום הנכון. השמועה אומרת שחלקם עדיין מסתובבים ברחבי הקמפוס, לכודים לנצח במצב חסר תקווה זה, עד לכנס הבא או זה שאחריו.

הגעה

– "סליחה, איך מגיעים לכנס מאורות?"

– "אין שום בעיה, תמשיך הלאה עוד 250 מטר, ליד הפורטל הבין מימדי תפנה שמאלה, תעבור את תהומות היאוש, דלג מעל החומה הגדולה, וזה נמצא ליד הלבירינת."

לך תסמוך על הוראות הכוונה מגיקים. אבל באמת, מי שבא לשם פעם ראשונה חייב לשים לב לשילוט, אחרת הוא פשוט יסתבך. אפילו בסוף הכנס, נאלצתי לבקש הכוונה על מנת להגיע בחזרה לחניון קוסל. תודה רבה לענבר גרינשטיין שנאותה לשמש כ-GPS אנושי לעת מצוא.

לרגע חששתי, כשרק הגעתי לקמפוס, כי אסיים את חיי לכוד בחיפוש בלתי פוסק אחר מקום הכנס, עד שראיתי מרחוק גיקים תולים שלטים ואביזרי תפאורה שונים. בקיצר, אביאל טוכטרמן.

– "היי, אביאל, המקום הזה לא באמת קיים באופן מלא במציאות, נכון?"

הבחור החוויר, הסתובב ונמלט, לא לפני שסינן "הם מאזינים לכל מילה שאנו אומרים."

המקום הזה מפחיד אותי.

הפרויקט של רוני

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של רוני גלבפיש: "הסכנות בבניית בריכת שחייה ללא רשיון".

ידוע גם כ: "שיעורי שחיה ללא מדריך!"

תג

20151211_234001

עד מהרה נתקלתי באדם הבקיא בדבר אחד או שניים בכנס. לא אציין כל פרט מזהה לגבי אדם זה, למעט העובדה כי יש לה חיבה בלתי מוסברת למגיפות, סייבורגים וכתיבת סיפורים מדכאים (בדר"כ על מגיפות וסייבורגים). היא מסרה לי בשורה משמחת: מגיע לי תג! ייפי! שיחקתי אותה! יש לי תג! ואפילו שמי כתוב עליו!

הפרויקט של עדו

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורו של עדו סוקולובסקי: "כשאבא שונא את השיקמיסט".

מרטי ואנדר

שני אוירבך העבירה הרצאה על קווים מקבילים ומוטיבים משותפים בין סיפורי ההתבגרות של מרטי מקפליי ("בחזרה לעתיד") ואנדר וויגין ("המשחק של אנדר"). תודה רבה לשני, הרצאה באמת מצוינת.

אם כי, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה כי הסיבה היחידה שמרטי ואנדר הצליחו בסופו של דבר להתגבר על האתגרים הקשים שניצבו בפניהם, היא שהם מעולם לא היו צריכים להגיע למעבדות בלמונטה בקמפוס גבעת רם בעיר הלא קיימת, על מנת להתייצב בכנס "מאורות".

אני רק אומר.

תג

תגידו, כבר אמרתי שקיבלתי תג? או, אז יופי שאני מזכיר. יש לציין כי התג הוא בגוון ירקרק עם אותיות שחורות המודפסות עליו. יש לו מסגרת לבנה ולוגו של מאורות וקוביית לגו צהובה מצד שמאל למטה.

תגידו, כבר אמרתי שקיבלתי… אה, אמרתי כבר? בטוחים?

הפרויקט של שחר

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של שחר אור: "מוזיקה קלאסית ואכילת ראש של תמנונים".

דאלק-סיטר

כשמאיה גרשוביץ לא מפיקה את "הרועה האחרון" או "צלילה חופשית", היא מעבירה הרצאה ב"מאורות" (לראשונה, כך הבנתי). נושא ההרצאה שלה היה ה"רובו נאני": רובוטים המיועדים לשמש כאומנת/בייביסיטר לילדים. הנושא נסקר בהרצאה מכמה זוויות, בעיקר מהזווית הספרותית (דרך יצירות של סופרים כמו אסימוב ודיק) והזווית המדעית עכשווית, דרכה היא בחנה דוגמאות לרובוטים קיימים שיוצרו בשנים האחרונות.

כאשר חזרתי הביתה וסיפרתי למלכת היופי על ההרצאה המרתקת והפיתוחים האחרונים בתחום, נעניתי בצרחות אקסטזה שכללו "איפה קונים  את זה?!", "אני רוצה את זה עכשיו!" ו"אם אתה לא קונה את זה, אני מוכרת אותך ביחד עם הילדים, הבנת?!"

הבנתי. הבעיה שלי עם הרובוטים האלה, היא שהיחיד שלא נראה כמו דאלק, הזכיר לי את מכונת העינויים שדארת' ויידר השתמש בה על ליה בסטאר וורס המקורי. כשנשאלה מאיה בנושא, תשובתה הייתה: "הם יפנים." אה, אז למה לא אמרת קודם?

הפרויקט שלי

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את הסיפור שלי: "כיצד לסיים יום לימודים באורורה בלי מכות, רוחות, מנעל אוויר או אזהרות טריגר.  נ.ב. אזהרת טריגר".

ידוע גם כ:
"כיצד לעבור יום לימודים באורורה בלי לאיים, לתקוף, להרביץ, לכלוא, לחנוק, להטריד, לדקור או לפלוט מישהו לחלל"
"פעילויות חוץ-לימודיות ומציאת חברים חדשים באורורה!"
"אורורה. פשוט אל תלמדו כאן"
אה, ויש גם פוסט.

מחמאות

לפחות 4 אנשים אמרו לי במהלך הכנס שהם מאוד אהבו את "בן כלאיים". את חלקם היכרתי, את חלקם לא. תודה לכם.

אותם אנשים אמרו לי גם שהסיפור מדכא בטירוף.

אחלה, תמיד רציתי לשמח אנשים.

תג

התג הוא הצדק, התג הוא עוצמה, התג הוא מיזוג נורא ורב הוד של האלוהות מחד והאנושיות מאידך. כל מה שאני מתגלם בתג, וכל מה שיש בתג מתגלם בי, ממלא אותי בכל מה שאהיה וכל מה שהייתי. ולאחר שהכנס יסתיים ויהפוך לעוד אירוע בר חלוף, התג יישאר כאנדרטה ניצחית עטופה בניילון המעידה על נצחיות החיים ותעצומות הנפש, עדות ברת קיימא למה שאני קורא לו: "נצחון הרוח האנושית".

מה, לא רציתם לשמוע עוד פעם על התג? לא נכון. אתם רציתם. אני יודע שרציתם. שמעתי עד כאן.

זה לא יפה מה שאתם עושים עכשיו.

הפרויקט של הילה

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של הילה בניוביץ'-הופמן: "לברוח בפאניקה מהפעוטון – שאל אותי כיצד! כמו כן, המטפלות מעצבנות והילד מסתכל עלי מוזר".

מכונת כביסה

יואב לנדסמן, רעות סורק-אברמוביץ' ועדי ניניו-גרינברג הציגו הרצאה מרתקת ועמוסת פרטים על חקר החלל המודרני, תוך כדי התמקדות במציאת חיים והפיתוחים האחרונים בתחום זה. דובר בעיקר על גשושים הנוחתים על כוכבי לכת ואסטרואידים, כיצד ניתן להשתמש בהם כדי למצוא חיים במקומות שעד עכשיו פשוט לא היו נגישים למחקר, ובאופן כללי, שיטות מחקר מודרניות למציאת חיים.

יכול להיות שדובר על עוד נושאים. הבעיה, עבורי, החלה ברגע שהמרצים המכובדים תיארו פרויקט בו הונחת גשוש בצורת מכונת כביסה על אסטרואיד בפרויקט חסר תקדים מסוגו. הגשוש, אגב, לא נחת בצורה מוצלחת ונכון לרגע זה אינו ממלא את ייעודו.

אז מה הבעיה? הבעיה היא, כמו תמיד, אני. מכיוון שיש לי קשב של דג זהב, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו מאז הוא "מכונת כביסה בחלל". מה שהסביר את הדיאלוג הבא כשחזרתי הביתה:

הוא: "את לא מאמינה, הם הנחיתו מכונת כביסה על אסטרואיד!"
(פאוזה)
היא: "אתה עוד פעם כותב פוסט סיכום כנס, נכון?"
הוא: "יו, איך ידעת?"
היא: "קיבינימט איתך, במקום לעזור לי עם הכביסה אתה כותב על מכונות כביסה?!"
הוא: "את רצינית? לעזור לך עם… המכונה שלנו?"
היא: "לגמרי."
הוא: "וואללה…. לא יודע. שלנו יודעת לנחות על אסטרואיד?"
היא: "לא נראה לי."
הוא: "אז איך את רוצה שאני אעבוד על מכשיר כזה? מה אני אמור לעשות איתו? כביסה??"

נשים. לך תבין.

הפרויקט של קרן

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של קרן לנדסמן: "אני, החבר'ה והילד שאפילו הליצנים פוחדים ממנו".

דמיאן

קשה לי לומר משהו משעשע על דמיאן הופמן, ומסיבה אחת בלבד: ההרצאות שלו מועברות בצורה כל כך מעולה, מעמיקה ורהוטה, שפשוט לא נעים לי לכתוב עליהן בסגנון השטותי הרגיל שלי.

הבחור העביר הרצאה מצוינת ב"אייקון" האחרון שכללה סקירה מרתקת על יצירתו של טד צ'יאנג, ועכשיו הוא העביר סקירה מרתקת על "קץ הילדות" של ארתור סי קלארק, תוך שהוא מנתח פילוסופיות גנוסטיות ותיאוריות מיסטיות שונות השזורות בספר.

אומר רק זאת: אם אי פעם קראתם יצירת מופת עמוסה ברעיונות למכביר ואתם זקוקים למישהו שיעשה לכם קצת סדר בראש, נסו לבקש מדמיאן שיעביר לכם הרצאה על הספר. אתם לא תצטערו, האמינו לי.

הפרויקט של אהוד

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורו של אהוד מימון: "I'm too old for this shit".

ידוע גם כ:
"תנאי פרישה מחורבנים משירות הסקר"
"הקצין, השגרירה והמשימה המעורפלת"

ננס

האירוע האחרון שנכחתי בו היה ההרצאה על התבגרות ב"ננס אדום" שהועברה על ידי עינת סיטרון.

את הסיטקום הפולחני הזה לא ראיתי לפחות 7-8 שנים, וזו היתה הזדמנות להיזכר האם הוא באמת כל כך טוב. הוא באמת כל כך טוב. תודה לעינת.

ובהערת שוליים, אני לגמרי לא זכרתי שליסטר היה כזה מלוכלך. אבל באמת מלוכלך.

סיום

כנסים חד יומיים נוטים להסתיים תוך יום, מסיבה שמעולם לא הובררה לי.

מיותר לציין כי הכנס הזה היה הנאה שלמה עבורי. מעבר להרצאות המצוינות (נהניתי בכל אחת ואחת מאלו שנכחתי בהן), יש בו מעין אווירה אינטימית השונה בתכלית מהפנינג הקוספליי של "אייקון". ואתם יודעים משהו? זה היה משב רוח מרענן.

אני בהחלט אהיה כאן גם בכנס הבא. כלומר, במידה וירושלים אכן תתגשם מחדש בנקודה זו על רצף הזמן החלל בשנה הבאה. אני שוב אומר ומתעקש: המקום הזה לא באמת קיים! תשכחו מפתח תקווה לרגע, ירושלים היא השערוריה האמיתית!

לך תבין גיקים.

עריכת שמות סיפורים ותמיכה נפשית: קרן לנדסמן

על כתיבה ומזוכיזם

אז החלטת להרוס לעצמך את החיים. כלומר, ללכת לסדנת כתיבה. אנחנו גאים בך. קבל לחיצת יד כנה, חיבוק ועו"ד טוב המתמחה בצוואות ופתיחת כספות לאחר התאבדויות מסתוריות.

בואו נצא מנקודת הנחה שבאמת אין עם מי לדבר. החלטת וזהו. השד יודע למה, אבל זה המצב. החלטת להיכנס למשימת הקזת הדם העצמית הנקראת "כתיבה יוצרת".

המוטו שלי הוא כזה: אם כבר הגעת ברוב טמטומך לחתונה האדומה, לפחות תשתה משהו. קבל מספר מושגי יסוד לגבי סדנאות כתיבה, כתיבה בכלל ושאר מרעין ובישין.

סדנה

אנא הבן: כתיבה היא סאדו/מאזו ליורמים, וכאן הוא מרתף העינויים. התכונן לעמוד בפני משימות מטרידות, לא אנושיות וסיזיפיות.

לדוגמא: התחל לכתוב קטע המתרחש בחדר… "ופתאום דפיקה בדלת!" זועקת המנחה (ע"ע). אתה נזעק, אתה נבהל, אתה מכניס מישהו לחדר הדמיוני שהרגע כתבת עליו, ומתחרט ברגע הבא כשאותו מישהו מתחיל להתווכח איתך.

יש להניח שברגע שתסיים את הקטע, תידרש גם להקריאו (ע"ע). אתה תחשוש מהמעמד ויש לך סיבה טובה לכך. המנחה תנסה לשכנע אותך להקריא בכל זאת. היא תנסה להרגיע. היא משקרת, אל תאמין לה!

אני באמת לא מבין את הקונספט: להקריא בסדנת כתיבה? נו באמת, תיכף גם תגידו שהולכים לקבל על זה משובים. מטורפים.

מנחה

היא קשוחה. עד מאוד. היא מטילת אימה. בעברה הייתה לולנית, מתכנתת, קוטפת דובדבנים, טכנאית הקלטות, סוחרת כרישים ומאלפת שטיחים.

יש לה ניסיון כתיבה בן 500 שנות אדם, אותו השיגה באמצעות מכונת זמן, מתק שפתיים ואיומים. מכירה את כל העורכים, את כל הסופרים ואת כל הספרים שאי פעם נכתבו. הספר התיאורטי ההוא הקיים אך ורק בדמיונו של הסופר שעדיין לא התפרסם? היא כבר קראה ונתנה עליו חוות דעת מנומקת.

אתה דווקא תסתדר איתה, תעריך אותה, תשתה בצמא את דבריה. ואז תעשה סדנת כתיבה אצלה באייקון, וכשלא תהיה במיטבך (ותכתוב טקסט עם עקיצה קטנה לכיוונה) היא תעניש אותך בעבודה פרך, ייסורים וכתיבת טקסט מתוקן לסדנה הבאה עלינו לטובה.

כי רק ככה תלמד לא לכתוב עליה טקסטים הומוריסטיים. אה… רגע.

עורך

ביום: אדם מקסים, אינטליגנטי, משרה שלווה על סביבתו.

בלילה: אתה תפנטז על המגע של אצבעותיך סביב גרונו.

בין לבין ייתכנו מצידו אמירות כגון: "יש לך בעיות בסיפור", "חסרים לך תיאורים!", והחביב עליי: "אני באמת לא מבין מה ניסית לעשות פה".

קוראי בטא

מדובר בעדר אוכלי אדם וטקסט, אשר בתמורה לחוות דעתם (שללא ספק תשפר את איכות הטקסט שלך), אתה תשלם להם בפיסה מנשמתך.

לפני שליחת הטקסט אליהם: הם נמנים על חבריך הנעימים והמקסימים ביותר.

לאחר קבלת המשוב מהם: אתה תבצע בדיקה האם כפתור "חסום" בפייסבוק עובד לא רק על המרחב הפיזי הנוכחי, אלא גם על רצף הזמן חלל לאחור, במטרה למחוק כל זכר להיכרותך איתם.

אתה לא תחסום אותם, כי רגע לפני שתעשה זאת אתה תעיף מבט על הטקסט, תקרא שוב את הערותיהם האדומות ותבין שהם צודקים והטקסט מחורבן. לאחר שעה של Head Desk אתה תירגע, תשתה קצת (נניח שזה) מים ותבין כי גם הלילה אתה לא תקבור אף אחד בחצר האחורית. גם לא את ההוא שאמר לך במלוא כנותו: "תשמע, אתה צריך עריכה רצינית". (אני יודע את זה, קיבינימט! אם הטקסט לא היה צריך עריכה, הייתי מזמן שולח אותו לפירסום! בשביל מה אני מתייעץ איתך, העיניים היפות?!)

רעיון

אח… הרעיון החמקמק לסיפור. הוא באמת מנוול. כשבן לאדן רצה לחמוק משירותי הביטחון האמריקאים, הדבר הראשון שאמר היה: "הראו לי מה עושים רעיונות לסיפורים! הא הא הא!". טוב, יכול להיות שהגזמתי קצת עם הצחוק המרושע.

אתה תנהל אחריו מרדפים אינסופיים. בבוקר הוא יציג עצמו בפניך. עד הערב, הוא ייעלם לך עשרים פעם, ויופיע מחדש בצורה הרבה פחות מרשימה מאיך שזכרת אותו בבוקר. אתה תקלל את עצמך שלא רשמת אותו בפעם הראשונה. ובנוסף, הוא עלול להגיד לך: "יודע משהו… עזוב, זה לא יילך". לפעמים זה יקרה באמצע כתיבת הסיפור.

אתה תצעק באימה, תיכנס להיסטריה ותיאכל על ידי הפאניקה, אבל הנזק כבר נעשה.

שורה תחתונה: Google Keep, נודניקים, מה מסובך להבין?

הקראה

זה לא נעים. זה מביך. זה משפיל. זה מבזה את הגבריות, במיוחד אם זה קורה מול בת הזוג. זה… אה רגע, על מה דיברנו? ובכן… הקראת טקסט בסדנה. פשוט תעשו את זה ותסגרו עניין. בכיינים.

הגהה

הגאה אי דוור חשוב מעוד מעוד. עים לו אוסים הגאה, התכסת נירעה חרע. מהמש חרע. עתם לו רוטצים לאיסטבח אים אאורך. מהמש לוא.

שורה התחתונה: קיבינימט. על זה דווקא היה לי חשוב לעשות הגהה.

דדליין

האויב הקשה מכולם. רצחני וחסר פשרות. המשימה: לעמוד בו.

דוגמאות לעמידה מוצלחת בדדליין: לוק יורה ומפוצץ בהצלחה את כוכב המוות, רגע לפני שהמורדים מפסידים. טום קרוז בורח מהחדר המאובטח בלאנגלי רגע לפני שתופסים אותו. קווין קוסטנר מביס את המאפיונרים של אל קאפונה רגע לפני שהתינוק ההוא נופל מהמדרגות.

דוגמא לכישלון בעמידה בדדליין: אריה מאחרת בדקה ומספיקה לראות את פריי מראה למשפחה שלה מאיפה משתין הלאניסטר.

מרצים אורחים

יש להניח שהמנחה הקשוחה עד מאוד תגוון מדי פעם באירוח כותבים ידועים מהביצה המקומית, דבר אשר אתה מצפה לו בקוצר רוח.

במקרה שלי מדובר בסדנת כתיבת מד"ב/פנטזיה, ולכן הכותבים/ות יהיו בהתאם. בקשתי היא כזו: אם אי פעם החבר'ה האלה מקימים/ות להקת רוק, אני מציע את השמות "Final Ns" או "Geffen Gang", ויפה שעה אחת קודם. אני מתנדב להיות נער המים.

בת זוג

מלכת היופי, הראשונה בשמה, הבלתי ניתנת להשמדה, מלכת האנדלים, אם הדרקונים, קוראת הבטא והעורכת האכזרית מכולם, ההיא שיש תמיד לציית, לפחוד ולסגוד לה.

היא סובלת אותך, תעריך!

בלוג

אמצעי שיחרור הקיטור היחיד שלך – השתמש בו וכמה שיותר. כתוב בו מה שבא לך, אין לך ממה לחשוש.

זה לא שמישהו קורא אותו בכלל.

 

(נכתב בתרועות גיל לכבוד פתיחת סדנת מד"ב ופנטזיה של רוני גלבפיש הבלתי נלאית)

בדרך לחנך את הילדים עוצרים בטאטואין

הוא

הכל התחיל כשעבדתי בבית (בעיקר שיחקתי בסמרטפון) ונתקלתי בפוסט ממש חשוב (על יודה).

הגמדה הייתה בקרבת מקום ולפתע המילים הנפלאות ביותר בגלקסיה יצאו מפיה: "אבא, מה זו הבובה הזאת?"

הייתי בשוק. זו הזדמנות של פעם בחיים להציל את נשמתה לפני שאני מאבד אותה לנסיכה סופיה לנצח.

"מתוקה, זה יודה. והוא מאוד חכם."

"אבל מה הוא עושה?"

"הוא מלמד את הנסיך לוק להיות גיבור!" היא בעולם של נסיכים ונסיכות, הייתי חייב לתקוף עם אוצר המילים הנכון.

"באמת? אבל מי זה לוק?"

"הנה, זה לוק. הוא חייב ללמוד איך להילחם בחרב כדי להציל את הנסיכה ולהילחם בדארת' ויידר הרשע!"

רציתי להרחיב עוד בנושא, אבל הגעתי למסקנה שהיא קצת צעירה מדי מכדי שאדון איתה במיתולוגיות ומוטיבים אדיפליים מטרידים בקלסיקות מודרניות. בקיצור, לאחר שסיימתי…

היא

…לבלבל לילדה את המוח, הוא ישר מיהר לבלבל לי את המוח.

"יווו את לא מאמינה, היא שאלה אותי על סטאר וורס! התחלתי לתת לה הרצאה על סטאר וורס! והיא לא השתעממה!"

"אתה מתכוון שהיא לא השתעממה כמוני?"

"בדיוק!"

כן, סמכו על בן זוגי שיידע לדבר ללב הבחורה. אני פשוט לא מבינה על מה הוא מבזבז את האנרגיות שלו. נשבעת לכם שלא ידעתי שהיה יותר מסטאר טרק אחד לפני שפגשתי אותו. מאז שאני איתו – זו אולימפיאדת רפרנסים בלתי נגמרת. אני טובעת בביצה המכילה תוכניות של אייקון, ספרים של ג.ר.ר. מרטין, אסופות של אסימוב ופרקים של באפי. הרבה באפי. לפחות הרווחתי מזה את אנג'ל (החתיך!).

עשינו פעם מרתון סטאר וורס. הוא רצה לקחת אותי להליך גט מזורז ברבנות כשהבעתי סימני התענינות ב"אימת הפאנטום". "אני לא אשמע דברים כאלה אצלי בבית!" הוא צרח. שלחתי אותו לשאוב אבק ולעשות לי קפה כדי שירגע.

שאלתי אותו: "מאמי, לפחות אתה מתכוון להראות לה את הגירסה החדשה המשופצת, עם כל האפקטים המגניבים האלה?"

הוא הסתכל עלי כאילו…

הוא

…תקעו לי לייטסייבר בגב. לא האמנתי שהיא אומרת לי דבר כזה.

"גבירתי הנכבדה," אמרתי בטון הרציני ביותר שיכולתי לגייס, "בבית הזה האן יורה ראשון, הבנת אותי?"

היא לא הבינה. לא זכרה בכלל את הסצנה. הרווחתי עוד פעם כיסוח דשא. וקפה. כלומר, היא הרוויחה את הקפה, אני רק את הדשא.

מפה לשם, מלכת היופי מנחיתה עלי עוד פצצה.

"מאמי, אולי תוריד לה גם 'אווטאר'? היא ראתה בצהרון ושאלה אותי על זה היום."

תגידו לי, היא רצינית? איך אפשר לחיות בעולם בו ג'יימס קאמרון לא זכה באוסקר על…

היא

…ואז הוא התחיל לבלבל לי את המוח על ג'ימס קאמרון ואוסקרים וטיטאניק ואווטאר ושליחות קטלנית והנוסע השמיני 2, ודפק לי נאום חופר על הקולנוע של היום, ואיך הבמאים המוכשרים באמת לא זוכים באוסקר על היצירות הנכונות שלהם, ובלה בלה בלה.

אני שואלת אתכם, קוראים וקוראות: האם המילה "גיקיאדה" רשומה בכתובה? אני חיפשתי וחיפשתי ופשוט לא מצאתי. הדבר היחיד שכן מצאתי זה שהקפה עליו. לפחות עם זה הוא לא יכול להתווכח.

הוא

אל תאמינו לה, אני יכול להתווכח על כל דבר. לנצח בויכוח זו הבעיה, אבל בכתובה לא רשום שאני צריך לנצח. כתוב רק לגבי הקפה.

שתי היצירות הוקרנו לגמדה והגמד. לא נרשמה התענינות מיוחדת מצידם, שזה די מאכזב. לעומת זאת, מלכת היופי דווקא נזכרה מחדש בכמה היא די אוהבת את אווטאר. יצאתי קרח מכאן ומכאן. טוב, אם להודות על האמת, זו באמת יצירה מרשימה מאוד ברמה הטכנית-קיבינימט-עם-קאמרון. טוב, גם התסריט לא רע. כלומר, גם אני נהניתי לראות. כלומר פנדורה זה באמת מקום מגניב. כלומר, הסרט די מרתק. כלומר… נו, רדו ממני כבר, עלוקות!

לגבי סטאר וורס… ננסה בפעם הבאה. אולי עכשיו הם לא התחברו, אבל… I sense the force is strong with these ones.

עדכון: ורד טוכטרמן הפנתה את תשומת ליבי לסרטון הבא. לאחר שכמעט הקאתי מצחוק, אני מביא אותו לפניכם:

הוא והיא #5

היא: מאמי, אתה פנוי?

הוא: לא ממש, קצת עסוק.

היא: אני צריכה שתכסח את הדשא.

הוא: לא עכשיו, אני ממש עסוק.

היא: מה אתה עושה? אויש, נו באמת, עוד פעם "הוא והיא"? חשבתי שגמרנו עם זה!

הוא: סורי… זה מה יש. כשאין רעיונות תמיד חוזרים למה שמכירים. חוץ מזה, זה עושה הרגשה טובה.

היא: וזה יותר חשוב מלכסח את הדשא?

הוא: היי, זה עניין רציני! סלף רפרנסינג זה משהו שאסור לזלזל בו!

היא: לכסח את הדשא.

הוא: תראי, הבלוג התחיל לתפוס תאוצה.

היא: דשא.

הוא: ויש לאחרונה יותר תעבורה, בעיקר מאז אייקון.

היא: מה מתחיל ב-ד', נגמר ב-א' ובאמצע יש הרבה ירוק שלא מעשנים?

הוא: אז אני צריך להתחיל למתג את עצמי. חוץ מזה, כל הגדולים עושים סלף רפרנסינג. ווידון, למשל.

היא: מאמי, אני לא חיה בגיק-וורלד כמוך.

הוא: (גלגול עיניים) עונה 7, למשל, זוכרת? רבע עונה היה עם הרוע הראשון ושאר העונה היה בדיחות על שש העונות הקודמות.

היא: דבר ראשון, כל הקטע הזה לא מקדם אותך לאף מקום. זה סתם התעסקות במה שעשית במקום להמשיך הלאה. זה קצת מזכיר את הנחש ההוא שאוכל לעצמו את הזנב ו… אה, אני רואה ששמת כבר תמונה למעלה. אחלה. ודבר שני, אתה לא יכול להשוות את עצמך לווידון.

הוא: תני לי סיבה אחת למה!

היא: קודם כל, אין לך נון סופית בשם המשפחה, וחוץ מזה… יו! מה זה היה עכשיו?

הוא: עשית עכשיו סלף רפרנסינג. אז עכשיו לך מותר ורק לי אסור?

היא: ואו… מה זו ההרגשה זאת?? זה מטורף!

הוא: רואה, אמרתי לך שזו הרגשה נפלאה.

היא: ומה זה הקו מתחת למה שאמרתי?

הוא: כל פעם שאת עושה את זה, מופיע קו כדי לסמן שיש קישור למה שאת מדברת עליו.

היא: ואו… יש לי זרמים בכל הגוף עכשיו… הקו הזה… מזכיר לי נון סופית… ואו!!! עוד פעם! זה לא נורמלי!

הוא: כן, אני יודע, רק אל תגזימי. גם השתמשת עכשיו באותו רפרנס פעמיים, זה קצת ישעמם את הקהל.

היא:  רגע, אפשר עוד כאלה?

הוא: כן, אבל תעשי את זה במידה, אחרת…

היא: אתה קונה לי טארדיס! אתה מבלבל לי את המוח על באבילון 5! היית באייקון! משחקי הכס כמגזין אופנה! סאטירה על ז'רגון של מטפלים בחינוך המיוחד! אני רוצה ערב רומנטי בזמן שאתה חושב על ההוגו! אתה מוציא קיטור על מחקרים שרלטנים! טיילנו באיטליה! יש לנו נוסע בזמן בפח האשפה! אלוהים, איזו הרגשה!

הוא: מאמי, את בסדר…?

היא: אני מרגישה כאילו הזריקו לי קוקאין מעורבב בשוקולד ופיזרו מעל זה אבקת פיות!

הוא: אוקיי, אני חושב שקצת הרחקנו לכת…

היא: אנחנו צריכים להישאר בבית ולעשות את זה כל הזמן! רגע, כולם צריכים לעשות את זה! כולם! כל הבלוגוספירה! כל הקהילה! לשבת בבית ולספר בדיחות עצמיות!

הוא: מאמי, כמה אצבעות את רואה?

היא: זה יהיה מדהים! אוננות נפלאה של הומור! אורגיה של רפרנסים! סדום ועמורה של בדיחות שרק קהל סופר-מצומצם מבין!

הוא: ששש… את תעירי את הילדים!

היא: עזוב את הילדים עכשיו! נמכור אותם… לא! נאכל אותם, נכתוב על זה, נאכל אותם עוד פעם ואז נכתוב על איך דיברנו לעשות את זה!

הוא: אוקיי, אוקיי, רגע, מתוקה… אהה… את חייבת להירגע… אה… יודעת מה? אני יודע מה את צריכה… את צריכה ש… אני אלך לכסח את הדשא! בדיוק! זה מה שאני אעשה! אכסח את הדשא, זה מה שאת הכי אוהבת שאני עושה! הוא יהיה הדשא הכי יפה, הכי סימטרי, כל גבעול בדיוק באותו גובה! הוא יהיה מושלם, שומעת?! מושלם! מושלם! מושלם!!! אני עושה את זה עכשיו!

(רץ למחסן)

(מוציא את המכסחת)

(רעש כיסוח דשא)

היא: אלוהים, הדברים שאני צריכה לעשות כדי שהבית הזה יתקתק.

אז איפה המכונה, קיבינימט?

את שרגא פגשתי כשהוא הופיע אצלי בתוך פח האשפה. על אמת.

יצאתי החוצה להוציא את הזבל, ואיך שפתחתי את הפח שמעתי אותו צורח: "חכה רגע, אל תזרוק עלי את הז…" ובדיוק בנקודה זו זרקתי עליו את הזבל.

הקיצר, אחרי שהוצאתי את השקית (אלוהים ישמור מה שהילדים שלנו מוכנים לאכול) הצצתי פנימה לפח. שרגא הוא אדם נמוך קומה ולא מרשים במיוחד, שאיכשהו הצליח לדחוס עצמו לפח זבל.

"אני לא נמוך, ותמחק את זה!" המשיך לצרוח עלי.

"למחוק מאיפה?"

"מהפוסט שאתה הולך לכתוב על זה."

"פוסט? אבל עדיין לא…"

"מחר אתה תכתוב על זה פוסט, סמוך עלי. קראתי אותו כבר והוא לא משהו. אתה עדיין עושה את שגיאת הכציב הזו עם ת' וצ'."

"רגע… אתה מתכוון ש…"

"בדיוק, אני נוסע בזמן והגעתי לפה עם מכונת הזמן של האגודה**."

"אתה רציני?! אבל… איפה המכונה?"

"אתה מסתכל עליה."

לא הבנתי על מה הוא מדבר, עד שראיתי בתוך מה עמד.

"רגע אחד… זה לא פח הזבל שלנו!"

"תגיד לי," זעף עלי שרגא, "איזה חלק במילה 'מכונת זמן' לא הבנת?"

"אתה רוצה לומר לי שזה העיצוב שבחרו למכונת זמן? פח זבל?"

"האמת זה לא היה העיצוב המקורי," מלמל שרגא במבוכה, "הם בהתחלה רצו שזה יהיה בסגנון של רקטה, כמו פרס הוגו."

"אז למה לא עשו את זה?"

"הם ראו באמצע שזה יראה יותר מדי כמו סמל פאלי, וכל הפרויקט נגנז. חוץ מזה, פח זבל משתלב יותר טוב בישראל של היום."

"לא יודע," עניתי בהיסוס, "נראה לי קצת לא אמין הקטע הזה של פח זבל בתור מכונת זמן."

"מה אתה אומר?!" התעצבן שרגא, "ותמהוני עם אובססיה לניתוחים פלסטים שמעמיס בחורות לתוך תא טלפון גדול מבפנים, רק כדי שיוכל לתקוע את עצמו בפרנדזון שלהן בזמן שהוא נלחם במלחיות עם דלקת גרון, נשמע לך יותר אמין?"

"צודק, לא חשבתי על זה."

TardisDelorean.jpgoriginal

"אתה לא היחיד," נאנח שרגא. "אם הייתי חושב רגע לא הייתי נתקע כאן."

"אז מה הסיפור של המכונה הזו? אתה יודע כמה מחפשים אתכם?" אמרתי לאיש המוזר והנמוך שהופיע בתוך פח הזבל, אשר לו האמנתי מייד שהוא נוסע בזמן בלי לבדוק אם הוא ברח מבית משוגעים.

"את זה תגיד למהנדסים הדבילים שבנו אותה ב-2376. כולה נכנסתי למכונה לעשות משהו קטן, והסתבכתי. הכל בגלל הידית הפעלה המחורבנת. במקום D, P ו-R כמו בכל אוטו נורמלי, הם שמו T,W,W,W. מי יכול להפעיל דבר כזה בלי להסתבך?"

"רגע," גירדתי את ראשי, "למה סימון כזה?"

"ראשי תבות של Timey Whimey Whibbly Wobbly. אתה מבין, ה-T מחזיר אותך לנקודת המוצא, וה-W-ים הראשון והשני מזיזים אותך קדימה ואחורה בהתאמה."

"ומה עושה ה-W האחרון?"

"קפה."

"ומה רצית לעשות עם המכונה?"

"קפה."

"ומאז אתה תקוע שם?"

"התבלבלתי בין W ל-W והידית נשברה לי כשרציתי לשים על T. מאז אני תקוע כאן, קופץ מהעבר לעתיד וחוזר חלילה. לפחות הקפה עדיין עובד."

"הבנתי!" צעקתי בהתלהבות. "ובכל הזמן הזה, אתה משיב על כנו את מה שהשתבש בעבר בתקווה שהזינוק הבא יחזיר אותך הביתה!"

"תגיד לי," אמר שרגא במבוכה, "איזה חלק במילה 'קפה' לא הבנת?"

"סליחה. העולם התרבותי שלי מורכב מסדרות טלוויזיה שראיתי בתחילת שנות התשעים."

"אין לך מושג איזה ברוך זה," נאנח שרגא, "המכונה הזו היתה כל כך שימושית. היינו משתמשים בה כדי להרגיע את הרוחות אחרי כל כנס."

"למה אתה מתכוון?"

"אחרי כל כנס היו באים נודניקים ומבקשים שנחזיר אותם אחורה בזמן כדי שיוכלו לראות את כל מה שפיספסו. אז לא היינו לוקחים את כולם, אבל לפחות כמה פרוטקציונרים כדי שלא יעשו רעש. ככה היינו שומרים הכל על אש קטנה. הנה, לדוגמא, ככה עשינו אחרי שגיימן ביקר פה. כולם רצו להחתים אותו על הספר ההוא שהם שכחו בבית. היה דבר דומה עכשיו עם טד צ'יאנג."

"נראה לי שאני מבין על מה אתה מדבר. כל מי שפספס את הסדנא שלו רצה שיחזירו אותו אחורה בזמן, נכון?"

"לא בדיוק. כל מי שכן היה בסדנא ביקש 3 שעות מהחיים שלו בחזרה."

image.9156835.9798-fc-550x550-silver

"נשמע מאכזב. אז בעצם מה שאתה עושה כל הזמן זה לקפץ בין הזמנים תוך כדי שתיית קפה?"

"לא רק זה. לפעמים זורקים עלי זבל, הרי בכל זאת זה נראה כמו פח. אני מוצא בזבל דברים שימושיים. היי, רוצה כמה DVD-ים שזרקו לי פה הבוקר?"

"מה יש לך?"

"בוא נראה… זה פשוט ערימה די גדולה, לא מבין למה מישהו יזרוק אותם לפח בכלל. רוצה מטריקס רילודד?"

"לא."

"שליחות קטלנית 4?"

"לא."

"אולי 5?"

"מעדיף לאכול לעצמי אצבע."

"פרקים אי זוגיים של סרטי סטאר טרק?"

"לא במיוחד."

"כל פרקי X Files שנעשו אחרי שמאלדר עזב?"

"לא נראה לי."

"עונה 3 של אבודים?"

"ממש לא."

"פרקים מעונה 4 של באפי שלא כוללים את Hush או Restless?"

"אתה היית לוקח?"

"צודק, עדיף שיישאר בפח. טוב, לא נראה לי שיש לי עוד מה להציע לך. רוצה קפה?"

"מתוך פח זבל?"

"לא יכול להתווכח עם זה. יודע מה, אם אתה כבר פה, אולי תעשה לסחבק טובה?"

"מה אתה צריך?"

"אני צריך שתנהל שיחה רצינית עם אחותו של ואנדר גרף."

"אהה… זה לא בדיוק השם שלה. זה סתם כינוי אינטרנטי."

"כינוי או לא כינוי, היא לא יכולה ללכלך על שרגאים! יודע איזה סרט היה לי עם אמא שלי כשהיא קראה את זה?"

"מצטער, לא חשבתי על זה. אבל היא נסתה להבהיר נקודה, אתה יודע. אני בטוח שלא כל מי שקוראים לו שרגא מתנהג ככה."

"מה נקודה, איזה נקודה? קראת בכלל מה היא אמרה? זה נראה לך הגיוני כל הסיפור עם קופסאות שימורים? יאללה, כל היפי נפש האלה מהשמאל, בגלל זה המדינה נראית כמו שהיא נראית, תאמין לי אני יודע מה אני…" *פוף*

וכמו שבא, כך נעלם השרגא, בתוך פח הזבל (סליחה, מכונת הזמן) של האגודה שנעדר כבר קרוב ל-500 שנה, תלוי מאיזה נקודת מבט אתם מסתכלים.

תכל'ס, ואנדר גרף צודקת. הוא באמת טיפוס מעצבן.

** עדכון: אם אתם אי פעם עושים פוסט הומוריסטי על מכונת הזמן של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה, תעשו לעצמכם טובה ודאגו ללנקק כהלכה משתי סיבות: 1) כי זה פשוט לא מנומס.  2) כי אתם לא רוצים להסתבך איתם. לידם המלאכים הבוכים זה כמו דובוני אכפת לי.