כללי

הפיליפ במצודה הרמה

למדתי בבגרות לאנגלית על "זיכרון גורלי". תודו שזה לא משפט ששומעים כל יום.

היה לי בתיכון מורה נפלא לאנגלית, בחור יליד ניו יורק (אם אינני טועה) שכאשר עלה לארץ הקודש הבין כי הדבר היחיד שהוא יודע כמו שצריך ושאינו כרוך בקשיי שפה הוא, ובכן, אנגלית. כך התקבל הבחור לעבוד כמורה לאנגלית, כנראה בזכות העובדה (ואני אומר זאת בזהירות) שאנגלית היא שפת אימו. מי היה מאמין.

סל (כך שמו בישראל) היה המורה הטוב ביותר שאי פעם היה לי בבי"ס, בעיקר בזכות העובדה שהוא לא נצמד לרשימה היבשושית של יצירות מומלצות מטעם משרד החינוך. הסתבר לי שמשרד החינוך חייב אותו ללמד אותנו מכסה מסוימת של סיפורים קצרים, מחזות וכיו"ב, אך לא באמת חייב אותו אילו יצירות ספציפיות לבחור. כך קרה שנחשפנו לעולם מגוון של יצירות: "דיינר", "תרגילים בהתבגרות" (דרמת התבגרות נפלאה משנות ה-70), המחזה המצוין "בחורים טובים" (כמובן שראינו את הסרט הבלתי נשכח) וכמובן… יצירות ז'אנר.

כחלק ממכסת הסיפורים הקצרים אותן היינו אמורים ללמוד, לימד אותנו סל את הסיפור We Can Rememebr It for You Wholesale (זהירות, PDF) מאת פיליפ ק. דיק. קריאת הטקסט ומטלות הבית לוו בהקרנה של הסרט המוצלח של שוורצנגר. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הסופר המהפנט והמיוסר. כבן טיפשעשרה מצוי נהניתי מהסרט, מן הסתם, אבל הטקסט המקורי עליו בוסס הסרט, ואשר עלילת הסרט סוטה ממנו בשלב די מוקדם כפי שיקרה במרבית העיבודים ליצירות של דיק, ריתק אותי.

הסיפור של דיק עוסק, כהרגלו של דיק, במהות הזיכרון והמציאות, והאופן המתעתע בו אנו תופסים אותם. במרכז הסיפור אדם אשר מגלה לחרדתו כי חייו הם זיוף אחד גדול המבוסס על זיוף הזיכרונות שלו. דיק תיבל את הסיפור בתיאוריית קשר פרנואידית האופיינית לימי המלחמה הקרה, ובכך הסתיר מהקורא האמריקאי הממוצע כי מדובר למעשה בטקסט פילוסופי התוהה על מהות תפיסת המציאות שלנו.

כחלק מהדיון אודות מהות הזיכרון ביצירתו של דיק, הקרין לנו סל את יצירת המופת המקוללת "בלייד ראנר" (אני עוד אחזור לזה) המבוססת על ספרו עטור השבחים "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". הטריגר העיקרי כאן היה להראות את האנדרואידים האומללים (במיוחד הדמות של שון יאנג) אשר זיכרונותיהם המושתלים מונעים מהם להבין כי הם אינם בשר ודם אלא מכונות מתוחכמות בעלות תאריך תפוגה קצר מועד. אני מודה שהסרט הרשים אותי עד מאוד מבחינה חזותית, אבל הסיום הותיר אותי בתחושת "מה לעזאזל ראיתי עכשיו" מאכזבת. הייתי זקוק לצפייה נוספת וקריאה של הספר המקורי על מנת להישאב כהלכה לעולמו המסוייט. לאחר מכן הופנטתי על ידי "האיש במצודה הרמה" ו"הצלם" שלמזלי היו זמינים בספרייה במושב בו גדלתי.

הספר "פיליפ ק. דיק מת, כמה נורא" היה היצירה הבאה אותה קראתי. כאן לא מדובר בספר מאת דיק, אלא יותר במחווה לדיק שנכתבה על ידי מייקל בישופ. הספר כתוב בדיוק כמו ספר אופייני של דיק אשר דיק עצמו מופיע שם כדמות, במעין משחק הפוך-על-הפוך של סופרים שאוהבים לכתוב מחוות לאליליהם. מעבר להיותו ספר מרתק, הבנתי כמה מעט אני יודע על יצירתו של דיק. מרבית הכותרים מאת דיק אשר הוזכרו בספרו של בישופ לא תורגמו לעברית והייתי צמא לעוד (זה לא היה מהרגלי אז לקרוא באנגלית).

כשביקרתי עם מלכת היופי בבודפשט, עיר הולדתה, היא הראתה לי חנות ספרים חביבה שמכרה ספרים באנגלית. מדף שלם הוקדש לדיק ואני קניתי את כולו. מבין הספרים שקניתי אז, הרומאן האהוב עלי ביותר הוא ללא ספק Time Out of Joint (אשר למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית). במרכז הסיפור נמצא אדם המגיע למסקנה שהמציאות הסובבת אותו היא זיוף, ומישהו מנצל אותו כחלק ממזימה מסתורית. אם זה נשמע לכם כמו משהו שמזכיר את "המטריקס" או "המופע של טרומן" זה בגלל שזה באמת מזכיר אותם. זהו הרומאן הראשון בו דיק גיבש את סגנונו המוכר אשר הפך במרוצת השנים לסוגה משל עצמה. קשה למצוא מאז סרט הוליוודי התוהה על תקפותה של המציאות אשר לא מושפע בדרך זו או אחרת מרומאן של פיליפ ק. דיק.

פיליפ ק. דיק נפטר בשנת 1982, זמן קצר לאחר שזכה לראות חלקים מהסרט "בלייד ראנר" שנעשה לפי ספרו. הסרט, כאמור, מרשים עד מאוד מבחינה חזותית וישנה הסכמה כללית שדיק היה מרוצה מהאופן בו הוצגה לוס אנג'לס בסרט. למרות זאת היה הסרט כישלון קופתי מהדהד מכמה וכמה סיבות: ראשית, היה מעט קשה לעכל את האריסון "האן-סולו-אינדיאנה-ג'ונס" פורד בתפקיד הרציני והמהורהר בסרט קודר, לאחר שהקריירה שלו נבנתה על סרטי הרפתקאות לכל המשפחה. העובדה כי מדובר בסרט עם תסריט מבולגן שבוסס על יצירה מורכבת שלא קלה לעיבוד לא עזרה. התסריט עבר אינספור שיכתובים לפני שצולם… ואז עבר שיכתובים נוספים גם בזמן הצילומים. לקראת סוף הצילומים סולק רידלי סקוט, הבמאי, בבושת פנים על ידי המפיקים לאחר שלא היו מרוצים מחזונו האמנותי והתנהלותו השחצנית, והגרסה שיצאה לאקרנים ב-1982 כלל לא תאמה את את רצונותיו, או את רצונותיהם של בערך כל מי ששיחק בסרט. האריסון פורד עצמו שנא במשך תקופה ארוכה את עצם אזכור הסרט בראיונות איתו, בין היתר בגלל המונולוגים אותם נאלץ להקליט בסיום הצילומים ואשר סבל בכל רגע מהם. העובדה כי המונולוגים האלה היו הכרחיים רק כדי להבין מה הלך בסרט הכל כך מבולגן הזה, רק סיבכה את העניין.

באופן כללי, הוליווד מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם היצירות של דיק: או שהפכו אותן לשוברי קופות הוליוודים טיפוסיים אבל בדרך שינו (ואף רידדו) את העלילה לבלי הכר, או שניסו לשמר משהו מהמורכבות של הסיפור המקורי, אבל אז העיבוד הפך למשהו קצת קשה לעיכול. בדרך כלל בחרו המפיקים באופציה הראשונה, ע"ע "זיכרון גורלי", "נקסט", "צ'ק פתוח" ו"פצצה מהלכת" (פצצה מהלכת?! באמת?! זה התרגום הכי טוב שמצאתם?). "דו"ח מיוחד" של ספילברג הוא דוגמא ייחודית לסרט בו קיימת גם עלילה מורכבת המסופרת ומשוחקת היטב, לצד אקשן עוצר נשימה. הבעיה היחידה בסרט הוא תרגום שמו לעברית (מה כל כך מיוחד בדעת המיעוט, לעזאזל?).

עכשיו תשאלו – מה פשר החפירה הזו? או, טוב ששאלתם.

באוקטובר הקרוב עתיד לצאת "בלייד ראנר 2049" אשר מהווה לא פחות מסרט המשך לבלייד ראנר המקורי. ואם זה לא מספיק, אז רידלי סקוט מעורב גם כאן, הפעם כמפיק אחראי. לאור ההסטוריה הבעייתית של רידלי סקוט, כולל גרסאות הבמאי התמוהות שלו לבלייד ראנר, העובדה שמאז "תלמה ולואיז" הוא לא באמת מצליח להבריק כמו שמצופה ממנו, ולאור כישלונות אמנותיים תמוהים כמו "פרומתיאוס", יש לא מעט אנשים החוששים מהתוצאה וממגע ידי הפיל שלו.

ואם כל זה לא היה מספיק, מבקר הקולנוע יאיר רווה פרסם לאחרונה את חששותיו המנומקים היטב מהסרט. איך לומר, זועזעתי מהספקולציות המבוססות שרווה העלה שם. שמישהו ייקח מרידלי סקוט את הרישיון לעשיית סרטים, למען השם. אוף.

לא נורא. תמיד יהיה לי את הזיכרון מהתיכון, בו שיעור אנגלית התקיים בחדר הוידאו ואני יושב שם עם עיניים נוצצות וצופה בשוורצנגר מציל את מאדים… אלא אם כן גם הזיכרון הזה מזויף.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הומור

אני כבר לא יכול יותר

די, אני לא יכול יותר. אני חנוק, נמאס לי.

לאן הגענו? מה הולך פה? וזה לא רק השנים האחרונות. זה משהו שכבר מתפוצץ באיטיות עוד מהניינטיז.

אתם מבינים, בניינטיז היה ריח של שינוי באוויר. נכנסו פה לאטרף, הייתה אופוריה. היה מדהים. כולם היו בעננים… עד שברגע אחד זה נגמר. באמצע הניינטיז, ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, זה נגמר.

וזה לא שאי אפשר היה לצפות את זה. זה היה ברור לאיפה זה הולך. כולם יגידו לכם "מה, מי חשב שדבר כזה יכול לקרות בכלל?!" ואני אומר: זיבי. אפשר היה לדעת וחצי. כל דבר נגמר בסוף. מי שלא ראה איך זה הולך להסתיים היה עיוור. וחרש. ואהבל.

ניסו לסחוב את זה, אבל איך אפשר אחרי מה שקרה? תסבירו לי. בשביל זה אנשים פה עד היום בטראומה. אתה מדבר איתם על מה יהיה, אבל אצלם בראש עדיין 1994. "אתה לא מאמין מה הלך פה, תראה איזה הישגים היו לנו!" ואתה תופס את הראש ומבין שאין עם מי לדבר, וכולם רק רוצים להתבכיין בפייס.

אני חושב שנקודת השבר שממנה אנחנו לא יוצאים עד היום, זה תחילת שנות האלפיים. היה שם משהו כל כך קשה וטראומטי שממנו אי אפשר להשתקם, ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

ב-2009 הייתה איזושהי תקווה לשינוי, ובסוף זה התפוצץ לכולנו בפנים. לעזאזל, אני בכלל לא מבין איך האמנו לזה. זה יותר מתמימות, זה טירוף.

ואז אתה פותח חדשות, וקולט שמי שאחראי על הענינים חי באיזה סרט שעכשיו עדיין 1967, וכולם על הזין שלו. עכשיו אני לא אומר שמה שעשו לפני 50 שנה היה אסון, חס וחלילה. עשו מהלך חסר תקדים, קבעו עובדות בשטח שמשפיעות על מה שקורה כאן עד היום, לטוב ולרע. אבל זמנים השתנו, אי אפשר כל הזמן לנסות לחזור למה שהיה אז. ואז אתה מדבר עם אנשים וקולט שלא רק שהם נדבקים כל הזמן ל-67, מצידם אפשר לחזור אפילו עוד 10 שנים קודם, ולעזאזל התוצאות. חיים בסרט.

אלוהים אדירים, קרו כאן עוד כל כך הרבה דברים נפלאים ומדהימים, ובמקום להפיק לקחים ולהתקדם, אנחנו כל הזמן דורכים במקום. מפקירים את כל מה שיקר לנו בידי חבורה של מגלומנים. במקום להמשיך קדימה, אנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו את אותו סיפור מוכר. אתם באמת רוצים לחזור לתקופה ההיא? באמת?

אני כבר שנתיים לפחות עוקב אחרי החרא הזה. הגעתי כבר לקצה יכולת ההכלה שלי, ואפילו מעבר לזה. צריך לעצור את זה בכל מחיר. אם לא יקרה עכשיו משהו טוב, אם שוב פעם זה יתפוצץ לנו בפנים, אנחנו עוברים את נקודת האל חזור ואז אלוהים יודע מה יקרה. לא יישאר כלום. הכל ייעלם, יעוף ברוח.

תקשיבו טוב-טוב למה שאני אומר לכם: אם "סטארטרק: דיסקברייהיה פלופ, הלך על הפרנצ'ייז.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #34

(פריווייסלי און "הוא והיא")

היא: למה שלא תראה להם את ה

הוא: לא.

היא: אבל

הוא: לא. בחיים לא.

היא: למה?

הוא: אני לא מראה לילדים שלי פורנו.

היא: מי מדבר על פורנו?!

הוא: תסלחי לי מאוד, אבל העיבודים של מייקל ביי זה פורנו.

היא: מה אתה אומר.

הוא: הכל שם מכני, בלי רגש

היא: שיט, הייתי צריכה לדעת שתתחיל לנתח.

הוא: מבריק מדי, מלאכותי מדי, נוצץ מדי

היא: זה לא נמאס לך?

הוא: איפור כל כך מוגזם

היא: חצי מהדיאלוגים האלה זה אתה-מנתח-דברים-באובססיביות

הוא: והכל כל כך רועש, אלוהים, בלי טיפה אחת של אינטימיות.

היא: …תוך כדי זה שאני מנסה להשחיל משפט

הוא: תמיד אמרתי שמייקל ביי הוציא את האינטימיות מהפורנו

היא: …כאילו כל הטקסטים האלה זה רפרנס מאולץ ל"בלשים בלילה"

הוא: …ומנסה לדחוף לנו בכוח את האידיאל המעוות שלו לגנג בנג רובוטי.

היא: …שגם ככה רק אנשים מגיל מסויים יבינו.

הוא: ומתי, לעזאזל, ראית במציאות רובוט שמשפריץ כאלה כמויות של לייזר?

היא: אתה בטוח שקוראים את הבלוג הזה כל כך הרבה ילידי אייטיז?

הוא: והכל בקלוזאפים מוגזמים כאלה, בזוויות צילום בלתי אפשריות

היא: זה כאילו נראה שאתה מנסה לפצות על משהו, זה כל מה שאני אומרת.

הוא: ומתובל בדיאלוגים מגוחכים, אז תעשי לי טובה.

היא: סיימת?

הוא: כן.

(פאוזה)

היא: ממש לא סיימת, נכון?

הוא: …ושמת לב שאין שם רובוטים שעירים או אסייתים?

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #33

היא: הראית לילדים רובוטריקים לפני כמה ימים, נכון?

הוא: בוודאי.

היא: תיארתי לעצמי. הילד ביקש ממני להראות לו אותם עוד פעם.

הוא: הוא בהחלט הילד של אבא שלו! והראית לו?

היא: ממש לא.

הוא: סליחה?

היא: לא בא לי לראות איתו רובוטריקים. זה אף פעם לא היה הקטע שלי.

הוא: אבל

היא: הצעתי שנראה פלאש במקום, אבל נתקלתי בסירוב.

הוא: לבחור בין אדם עם מהירות על לבין רובוטים עם רגשות, שהופכים לכלי רכב ובאים לכדור הארץ כדי לנהל את המלחמות הפרטיות שלהם? ברור שיבחרו ברובוטים.

היא: למה?

הוא: הפלאש לא אמין.

היא: בחיים לא הייתי בקטע שלהם בכללמה מסובך להבין?

הוא: ואף פעם לא תהית מה קרה בסייברטרון? מאיפה באו הדינוטריקים? מי בנה את הטרקטוריקים? למה יש צ'ילבה בין הטרקטוריקים לאומגה סופרים? מה קורה כשנגמר הסייברטוניום? מה זה המפתח לוקטור סיגמא ולמה צריך פנסיונר להפעיל אותו? מאיפה באו פתאום השריוניקים? למה Autobots ו-Transformers תורגמו לעברית אותו דבר?

היא: רגע אחד

הוא: מי הדפוק שהחליט שהחרקניקים יכולים להתרבות? מאיפה תמיד בא הטריילר של אופטימוס פריים והאם הוא צריך טסט נפרד? איך מגהטרון תמיד נהיה קטן כשהוא הופך לרובה? איך גל-קול נהיה קטן כשהוא הופך לטייפ? מי בכלל משתמש היום בטייפ? האם גלקול בוק? האם גלקול צריך קואצ'ר ליחסי אנוש?

היא: התחלנו?

הוא: האם הרס צריך קלינאית תקשורת? האם כוכב צועק צריך כאפה לפנים? אם ג'ק היה איתנו – האם הוא היה מעביר הרצאות באייקון? למה לכל בני האדם בסדרה יש קסדה? והאם ישנו יקום מקביל שבו מגהטרון מעביר סדנאות במאפ"י ואופטימוס הוא החנון בעל לב הזהב ששוקל להירשם לזה, כי כשהוא היה צעיר הוא ראה רובוטריקים כל הזמן במקום לצאת עם בחורות?

היא: נראה לי שהיו לאופטימוס הרבה בעיות.

הוא: אופטימוס היה מאוד מתוסכל בצעירותו.

היא: אני מצטערת, מתוק.

הוא: לאופטימוס אף פעם לא היה ביטחון עצמי.

היא: אני יודעת, מתוק.

הוא: אופטימוס תמיד סבל מרגשי נחיתות ביחס למראהו החיצוני ובגלל שהיתה לו בעיה להבין סיטואציות חברתיות.

היא: אני יודעת, מתוק.

הוא: אופטימוס הקטן תמיד סבל ממחסור בדברים הבאמת חשובים.

היא: אני יודעת, מתוק… בנות, הא?

הוא: איזה בנות בראש שלך? אף פעם לא מצאתי את המדבקה האחרונה לאלבום שהיה לי. כל פעם שהייתי מדפדף שם לפרק עם המטאוריט, התמונה הקבוצתית הגדולה של כל הרובוטריקים היה חתוכה בחצי.

היא: אני מרגישה שהייתי אמורה להיות מופתעת, אך עם זאת… לא.

הוא: ולמה כשהיה שם עמוד שלם על רובוטריק מסויים, הוא תמיד נראה שונה לחלוטין מאיך שהיה מצוייר בסידרה? איפה קונספט כזה עובד, לעזאזל?

היא: שתי מילים, מאמי – הכרויות באינטרנט.

הוא: וואללה.

רשומה רגילה
כללי

רסיסים מעולמות 2017

כל ההתחלות קשות… אך לא הכנסים. הם דווקא סבבה.

השבוע נערך כנס עולמות, הכנס השנתי למדע בדיוני ופנטסיה, הנערך כמדי שנה בחוה"מ פסח במתחם אשכול הצמוד לסינמטק תל אביב. נושא הכנס השנה (למי שלא הבין ממשפט הפתיחה הצולע) היה "התחלות". באופן מפתיע, גם אני נכחתי שם ואפילו הספקתי להרצות (וואהו!). להלן רשמיי.

נדב

האירוע הראשון בו נכחתי היה ההרצאה המצוינת של נדב מילר אלמוג, שעסקה בקידום בלוגים ואתרי תוכן למיניהם. ההרצאה שפעה עצות מועילות לכל מי שרוצה לעסוק בבלוגים באופן רציני ואף מקצועי. הצד הרציני שבי רוצה שאכתוב כי זו היתה הרצאה מאלפת, מלאה בעצות קונקרטיות ומועילות שלוותה במצגת יפהפייה. הצד היותר דומיננטי אצלי רוצה לסכם את ההרצאה ב"תשיגו אינפוזיה תומכת אנדרואיד, שימו עליה אפליקציית וורדפרס ותתחילו לעבוד, עצלנים."

לא, אל תענו לי ב"אבל איך נדב עושה את זה בלי הפיתרון המופרך שלך?" זה כי נדב הוא גיבור העל של הבלוגוספירה. נודניקים.

עברית

לעולם לא תראו מחזה נפלא יותר מנערה האומרת "10 שקל" ואחותה המתקנת אותה ל"עשרה שקלים".

קפה

הו, קפה יקר. אהובי, יקיר לבי, מחמל נפשי… מה הייתי עושה בלעדיך? (סביר להניח שנרדם באשכול ונופל קרבן לכייסים החומדים כרטיסי חינם וכליות)

כבוד #1

כמו בכל כנס המכבד עצמו, גם כאן היה לנו אורח כבוד. אישיות מוכרת, רבת עשייה, בעלת תמיכה קונצנזוסיאלית מקיר לקיר. גבירותיי ורבותיי, אני מדבר כמובן על… סטטיק*. פרטים בהמשך.

גיבור

מיכל פזקלפ העבירה הרצאה מרתקת אודות גיבורי העל בקומיקס הישראלי, או שכמו אני קורא להם "כל האנשים שאמורים להיות מודל החיקוי של ישראמן אבל בחייאת רבאק תעשו לי טובה תראו איפה אנחנו חיים". החל מיואב גוש חלב ועד הרומן ההפכפך של אורי פינק עם קונספט גיבורי העל – הרצאה מאוד מעניינת ושופעת פרטי טריוויה מקסימים. מומלץ לבקר במוזיאון הקומיקס בחולון המציג את התערוכה עליה מבוססת ההרצאה – אני יודע שאני כבר בכיוון.

כמו כן, הצלחתי לתפוס שיחה קצרצרה עם מיכל וניסיתי לשווק לה את ישראמן, למרות שאני יודע שכל איש מקצוע המכבד עצמו יתרחק מהחוליגן הזה כמו מחוות חזירי בר נגועי אבולה.

הנהלה

הוא: תגידי, הלה… אפשר לשאול משהו?
הלה: בשמחה!
הוא: איך יש לך כרטיסי חינם לכל האירועים בכנס?
(פאוזה)
הלה: אני. בהנהלת. הכנס.
הוא: יענו את פריווילגית.

בקיצר היה מצחיק וזה, ומישהו מכיר עוד כנס מד"ב/פנטסיה שיהיה בפסח של שנה הבאה כי לא נראה לי שיכניסו אותי לעולמות ever again?

כבוד #2

אכן נרשמה המולה רבה ורוב מהומה על ביאתו של אורח הכבוד המהולל. אלפי חסידים ומתנגדים התקבצו להם כעדת ארבה על מנת לחפון מאבק הכוכבים של אורח הכבוד הבלתי צפוי, כולל סלפי. ואם כבר מדברים על סלפי…

סלפי

רוני: יש לי סלפי עם סטטיק! יש לי סלפי עם סטטיק!
הוא: אז כשאת שומעת רגאיי טוב, בא לך לרקוד?
(פאוזה)
רוני: רגאטון, כפרה.
הוא: אז… אז שישירו לאט יותר. אי אפשר להבין אותם!
רוני: שברת אותי, אחי.
הוא: לא נורא. שימי רגאיי טוב וזה יעבור.

כוורת

אהוד מיימון העביר את הרצאת "גופים ונפש" שעסקה בייצוגים של קונספט "מוח הכוורת" בספרות הז'אנר, ובכלל ביישויות המורכבות מגופים מרובים ותודעה אחת. אני חייב לציין שלא קראתי את כל היצירות, אך ההרצאה הייתה מאלפת ומסקרנת (כי אהוד). מוח כוורת זה ללא ספק הדבר הבא – בקרוב בסניף הפורמיקים הקרוב אליכם!

כבוד #3

עד מהירה הפכה אידיליית ביקור האורח לקרקס מדמם בו התפלשו המעריצים, אנטי מעריצים, פרו מעריצים, ניאו מעריצים, גיקים, גיקים מזוייפים ואובר גיקים, באורגיה ססגונית של הטחת מהלומות.

מסיבה שאינה מוסברת נעלם לו האורח. לך תבין.

הרצאה

גם אני העברתי הרצאה. ציפיתי להרצאה בקוצר רוח… עד הרגע שבו שמתי לב שבהודעות לקהל אודות שינוי מקום ההרצאה נכתב "אימת הפריקוול ונקמת הרובוט". עשיתי מה שכל מרצה הגיוני וסביר היה עושה במקומי ושיכתבתי מחדש את ההרצאה על מנת להפוך אותה להרצאה על רובוטים. הרי מי יעז לעשות את הדבר המתבקש ולבקש בעדינות מהסגל שיתקנו את שגיאת הכתיב התמימה, יען כי כל פעם שאני רואה את ההודעה הזו חלק קטן מנשמתי מת מבפנים?

בסופו של דבר אכן שוכנעתי פשוט לבקש מהסגל את התיקון הפשוט… וכמובן שלאחר מכן נאלצתי לשכתב מחדש. אני חושב שבסך הכל זה היה שיעור מאלף (אם כי אני עדיין לא יודע במה עסק השיעור. יש לי בעיה בריכוז ובקש… היי, הנה קוספליי מגניב של רובוט!).

פאנל

הנון סופית העבירו פאנל בנושא פתיחות סיפורים. זה היה בהתחלה מסקרן. זה התחיל להיות מפחיד כשאושיית קהילה חרוצה במיוחד שנכחה בקהל (היי שירה!) החלה לצטט פתיחת סיפור של רותם ברוכין. זה הפך לקרקס אימה כשאהוד מיימון החל לצטט מילה במילה את "חולית" (זה עניין של פרינציפ עבורו). למזלנו הוא הפסיק בעמ' 300. אז הצהירה רותם כי העלילה של "חולית" לא מתחילה לפני עמ' 300 (קרן לנדסמן ניסתה לעצור בעדה על מנת שתשרוד את הפאנל), ואז נאלץ אהוד לדקלם את השאר. זה לקח 3 חודשים. הכנס הסתיים בעזרת מכונת הזמן של האגודה, ש"פתאום נמצאה". אתם רואים, וועד? כשאתם רוצים – אתם יכולים!

מכסחות

הדס סלוין ויערה כהן שחטו בחדווה את מיטב זוועות הקולנוע שיצאו ב-2016. היה מצחיק בטירוף. נהניתי כשהם נכנסו ביחידת המתאבדים ובקומדיית הטעויות הרומנטית "כיור נגד סופרמן" (בעיקר כי כל הסרט הזה הוא טעות אחת גדולה). התענגתי על זעקות התסכול של הדס ויערה כאחד. אבל… אבל… "רוג אחת"? קראו לי נאיבי, אבל… קראו לי נאיבי, בקיצור.

כמו כן: שיבוש הלשון הנפלא "מסיבת התאבדות". זה היה מצחיק ומטריד כאחד. בעיקר מצחיק, כי אנו נמצאים בקהילה לא שגרתית וטוב שכך.

נבלים

היי, הרצאה על נבלים! ברור שאהיה שם!

ענבר נעמן העבירה הרצאה מסקרנת על נבלים ועל הדיאלוג הפנימי הרץ בעמקי נפשם בזמן שהם עושים את ה… נבלות שלהם. זה לא ענבר אמרה, זה אני אמרתי כי אני מאותגר. בסך הכל הרצאה מעניינת, אם כי קצרה מדי לסלוט כפול. אני מניח ששיכתוב והתאמת ההרצאה לסלוט של 45 דקות היה עושה לה רק טוב והופך אותה למהודקת יותר. חוץ מזה – אני רוצה עוד הרצאות על נבלים!

סיכום

קודם כל: בכנסים הקפה הוא חברכם הטוב ביותר. הצטיידו בו. שימרו עליו. הגנו עליו. נצרו אותו. המציאו עבורו ביטויים נרדפים שמשמעותם היא לשמור עליו, להגן עליו, לנצור אותו וכו'.

דבר שני – אל. תכנסו. עם. אהוד. מיימון. לוויכוח. על. חולית. האיש יודע הכל, כולל את הפרקים שלא נכנסו לספר או שנכנסו לספר ביקום מקביל.

והכי חשוב: סלפי עם סטטיק – אל תחזרו הביתה בלי זה. רוצים לדעת איך? שאלו את רוני.

*הוא לא באמת היה אורח הכבוד. הוא סתם בא כי הוא גיק. חמוד.

רשומה רגילה
כללי

כנס כנס תרדוף

שעון קיץ, העלייה בטמפרטורות וביעור החמץ מבשרים לגיק הישראלי המצוי על בואו של כנס עולמות, המתקיים השנה בתאריכים 12-13.4 ונושאו יהיה "התחלות".

אני מניח שכולכם מכירים את מודל חמשת השלבים של מרצים בכנס:

התלהבות
התפכחות
בהלה
תחנונים
תכנית להגנת עדים

(פרטים נוספים על בהלת הרצאה – כאן)

לצערי נשברתי בשלב התחנונים, וככל הנראה אכן ארצה בכנס. מדובר בהרצאת "אימת הפריקוול ונקמת הריבוט" העוסקת במערכת היחסים ההפכפכה של הקהל עם אתחולים (ריבוטים) וקדימונים (פריקוולים). אני מתכוון לסקור לא מעט דוגמאות ליצירות כאלה שנעשו במרוצת שני העשורים ולראות איפה הן הצליחו ואיפה כשלו. בקיצר – לא מעט דחקות על סרטים גרועים. מובטחים ספויילרים בשפע.

עדכון: ההרצאה עלתה לערוץ ה-VOD של האגודה.

תבואו, יהיה מגניב! יש דף פייסבוק להרצאה, ואתם מוזמנים לעקוב ולתפוס את מקומכם בקהל. אפשר להזמין כרטיסים לכנס כאן.

כמו כן, אני מתכוון להיות באירועים הבאים בכנס:

האם גיבורי על יכולים לשרוד בישראל?
זה מתחיל בקליק
!
גופים ונפש
מכסחות הסרטים 2016

להתחיל מבראשית
האם נבלים יודעים שהם רעים
?
הוגוורטס: המקום הבטוח בעולם?

חג עולמות שמח לכולכם!

רשומה רגילה
כללי

הרומן שלי עם באפי

פורסם במקור כסטטוס ארוך בפייסבוק, לרגל חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים". כמו כן, ספויילרים אפשריים (למי שאיחר ב-20 שנה).

אוקיי, בואו נדבר על באפי ועליי.

תירגעו, תירגעו. זה לא מה שאתם חושבים. ובכל זאת – מה הקטע עם באפי? ולמה חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים" צריך להיות כזה ביג דיל? ולמה אני חופר, כרגיל?

כשהייתי בתיכון, הפציעה בערוץ 2 סדרת רכש חדשה שיועדה לבני נוער, ושובצה בהתאם (בשעה שש או שבע בערב, אם אינני טועה).

העפתי עליה מבט. נראתה נחמדה. אני חושב שהפרק שהכי זכור לי מהעונה הראשונה היה הפרק עם הגמל שלמה (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר). אבל מה לעשות – לא נסחפתי, ולך תזכור לצפות בסדרה שמשודרת בשעה לא הכי אטרקטיבית. אז עזבתי.

ואז הגיע העונה השנייה – גם לערוץ השני. והובלטה שם דמות בשם אנג'ל, אבל מכיוון שלא צפיתי בעונה הראשונה, ומכיוון ששוב שכחתי לצפות בהרבה יותר מדי פרקים, זנחתי אותה שוב. הספקתי לראות את הסצינה הבלתי נשכחת עם מיס קלנדר ואנג'ל. נו, אתם יודעים על מה אני מדבר.

ואז עונה שלוש – אותו סיפור. כן, הפיית' ההיא הייתה מסקרנת, וגם ראש העיר. היה אפשר לראות שהסדרה הזו מתפתחת היטב… אבל פספסתי יותר מדי פרקים ולא היתה לי נקודת התייחסות יציבה מספיק להתחבר לעניין. פרט מעניין: פרק הסיום של העונה שכלל את פיצוץ בית הספר (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר) שודר בישראל בשעות הלילה המאוחרות כי… לא ממש ברור למה. איכשהו בארץ נבהלו משידור הפרק הזה, על רקע פיגוע הירי בקולומביין בארה"ב באותה שנה והפרק שודר זמן רב מאוד לאחר מועד שידורו המקורי בארה"ב. הייתי בצבא כשהוא שודר ואפילו הצלחתי לצפות בו, אבל… אני מניח שהבנתם את הקטע.

השתחררתי מהצבא, והסדרה החמקמקה משודרת בערוץ Star Plus דאז. יום אחד אני נתקל בפרומו לפרק שהגימיק המרכזי בו הוא שהוא די אילם. ללא מילים. לימים הבנתי שמדובר ב-27 דקות ללא מילים. נו, אתם יודעים על איזה פרק אני מדבר. רצה הגורל ובמקרה תפסתי את מועד שידור הפרק והצלחתי לצפות בו.

פאק. מי.

אוקיי, זה היה לא צפוי. אני עד עכשיו זוכר את עצמי יושב מול המרקע, והמחשבה היחידה שיש לי בראש זה: "ואו… אז ככה אמורה להיות טלוויזיה."

אבל גם אז לא הצלחתי לראות את הסדרה באופן קבוע, מכיוון שלא ראיתי טעם לצפות בסדרה שפיספסתי כל כך הרבה פרקים ממנה. פאק מי פעם שנייה.

הלאה. עונה חמש. אני רואה אותה באופן די ספורדי – פרק פה, פרק שם. היי, הנה אחות של באפי ומה-לעזאזל-ראיתי-עכשיו? נו, אתם יודעים על מה אני מדבר. אבל שוב… אותו הסיפור, ידה-ידה-ידה, רציפות, ידה-ידה-ידה… שוב פעם פיספסתי.

את עונה שש לא ראיתי בכלל. עונה שבע – פירורים. אבל ברור לי שיש כאן משהו שדורש התייחסות, אבל איכשהו אני לא נכנס לעובי הקורה.

ואז, יום אחד, אני נתקל באתר מקסים מאין כמותו בשם "המסך המפוצל", המופעל בין היתר על ידי אנשים כמו אסף רזון, גיא בוסקו ועוד רבים וטובים שלבושתי הרבה פשוט איני זוכר את שמם. והחבר'ה המוכשרים האלה מקימים באתר את "שער באפי" המיתולוגי. וכשעבדכם הנאמן מרפרף שם, הוא חווה לא פחות מסטירת לחי לנוכח התוכן הרב שיש להשלים. "אלוהים אדירים, את כל זה פיספסתי?! ארורים תהיו!!!" (לא באמת ארורים תהיו, זו סתם מניפולציה זולה כדי להדגים את שברון ליבי כשגיליתי את גודל הפיספוס.)

(הערה עגמומית: האתר עדיין קיים, אך בגירסת ארכיון מנוונת בלבד. לדאבוני, שער באפי אינו זמין יותר כפורטל. הסקירות המעולות שפורסמו בו נמצאות בארכיון אך יש לחפשן ידנית 😦 )

אז אני מחליט לעשות מעשה, ומשתמש בנפלאות האימיול כדי להשלים פערים. מוריד עונה, רואה עונה. כשמתאפשר, קורא את הסכפ"שים (סכפ"ש = סיכום פרק שבועי) ב"מסך המפוצל" כדי לראות האם פיספסתי משהו. למי שלא מבין את פשר העניין – כשגיק נתקל בסדרה שתופסת אותו, זה מינימום הכנת תזה. צריך לקלוט הכל, לחרוש הכל, לבדוק הכל, כדי לודא שום פרשנות לא תתפספס ו… אה, זה לא אצל כולם ככה? מה, רק אני הדפוק? עזבו, אל תענו לי בעצם.

עונה אחר עונה, פרק אחר פרק. סיימנו עם באפי? יאללה, בוא ניתן בראש עם אנג'ל. נגמר אנג'ל? שיט, מה רואים עכשיו?

יום אחד מלכת היופי נכנסה לחיי. אני מציע שנראה ביחד באפי+אנג'ל כדי שתוכל לראות את פשר ההתלהבות שלי, אבל זה די ברור שסתם חיפשתי תירוץ נוח כדי לעשות עוד מרתון. עד היום, כשהיא רוצה לעצבן אותי היא מזכירה לי כמה אנג'ל חתיך. אני מנסה להסביר לה שהוא סחי מעצבן ושספייק הוא הדמות החשובה של הסדרה, אבל לך תנסה לשכנע אותה (אל תדאגו, בסוף אני תמיד עוקץ אותה ב"הוא והיא").

האש הוא עדיין הפרק האהוב עליי. קצת פחות על מלכת היופי – הג'נטלמנים מקריפים לה את הצורה. די בצדק, האמת.

אני לא יודע אם ספייק הוא דמות יותר מוצלחת מאנג'ל (ברור שכן) או האם המיוזיקל יותר טוב מ"הגופה" או "האש" (האש תמיד מנצח) או האם עונה שלוש היא העונה הטובה ביותר (חמש, אל תתווכחו איתי) או האם המוות של טארה היה מהלך עלילתי נכון (ארור תהיה, ג'וס).

אבל דבר אחד אני יודע בוודאות – יש כמה וכמה סדרות מעולות, הכתובות היטב ומשוחקות לעילא. יש סדרות עם דמויות נשיות חזקות, אירוניה עצמית וטקסטים שנונים. אבל לבאפי, בנוסף לכל מה שציינתי, יש דבר אחד שקשה למצוא – חיי מדף נצחיים. שכה אחיה, ראיתי כל פרק בבאפי כמה וכמה פעמים והייתי יכול לצפות בהם עוד ועוד ועוד… היא פשוט לא מתיישנת. גם לא אחרי 20 שנה. ואם אתם שואלים אותי, זה כוחה של יצירת אמנות אמיתית.

אז קדימה, שבו ותראו את זה. שוב. ושוב. ושוב. תראו לפי הסדר. או בסדר אקראי. או אולי רק את סופי העונות. תראו רק את הפרקים עם אנג'ל. או רק את הפרקים עם ספייק. תראו רק את עונה שתיים, או אולי רק את חמש. אולי רק את שש (אם אתם אוהבים ללכת על הקצה). או שתראו רק את הפרק הראשון והאחרון.

אבל שבו ותראו את זה. כי ככה צריך לספר סיפור.

רק תעשו לי טובה: אל תראו את הפרק עם הבירה.

רשומה רגילה