טרולים ואמנות אחזקת העצבים

ישנם מספר אנשים שיצא לי להיתקל בהם בפייסבוק, העונים על ההגדרה "טרול דוחה". יש לי חברים משותפים איתם, אך איני חבר שלהם באופן ישיר.

רובם מחזיקים דעות ימניות קיצוניות, קנאות דתית (למרות שלפחות שניים נראים כמסורתיים ממוצעים) והתבטאויות רוויות בשנאת נשים. חלקם אנטי-מדע. כולם מתבטאים באופן שיטתי באופן בריוני ומרושע.

אחד אינו מסוגל לכתוב משפט בלי שגיאות כתיב או מילים גסות. את הדביל הזה מיהרתי לחסום אחרי שהגיב לפוסט פוליטי שפירסמתי, כשהטיעון בפתיחת תגובתו התייחס לרמתם השכלית שלי ושל חבריי. הוא לא מכיר לא אותי ולא אותם, ולצואה הטקסטואלית שלו אין מקום אצלי. מאוחר יותר גיליתי כי אין באמת סיבה לחסום, מכיוון שפייסבוק בעצמה חסמה את הפרופיל שלו לא פחות משלוש פעמים, וזאת לאחר תלונות חוזרות ונשנות על התבטאויות דוחות כאלה ואחרות. הוא חזר מאז. החסימה שלו אצלי עדיין בתוקף.

את השני אני מאבחן בזהירות כדוש. הוא לא זוכה אצלי לאיזושהי הנחה, במיוחד אחרי שטען ביחס לזכות הפטור מתור המוקנית לילדים על הרצף, כי "לפעמים אנשים שמתמודדים עם דברים קשים בטוחים שכל העולם צריך להתכופף בפניהם. ואם הוא לא מתכופףהם יכופפו אותו." אחרי שהתקררתי (לקח לי יום) הבנתי כי הוא מבסס את התבטאותו הדוחה על חווייה ספציפית שעבר בתור. כן, חווייה אחת. פעם. בעבר. על זה הוא ביסס את השקפת עולמו השוללת את ההקלה על ילדים על הרצף. על אף שיכולתי באיזשהו מקום להבין את הרציונל שלו (הדוש המנומס אף כתב לי באופן פרטי ונתן לי את נימוקיו המתנשאים), הוא עדיין בחר להביע את עצמו בניסוח מעורר אנטגוניזם באופן קיצוני. הוא קיבל תגובה בהתאם, כי החווייה האישית שלו (אותה כיניתי בזעמי "מכה קלה בכנף") לא מפחיתה מדושיותו. אני מקווה לא לראות אותו יותר באף פיד.

שלישי מחזיק, כנראה, בתואר ראשון במדעי תרבות האונס. מדברים איתו על החפצה והוא מדבר על רדיקליות פמיניסטית שיצאה משליטה. מסבירים לו מה פסול בהסרת קונדום בלי להודיע לפרטנרית, והוא מדבר על גנבת זרע. מה הנימוק לסימטריה בין שתי הסוגיות, שואלים אותו. הוא דורש תשובה על השאלה, כי אחרת הדיון לא מכבד. הוא רוצה כבוד, הדביל. מסבירים לו שוב מדוע ואיך ולמה, והטרול ממשיך בהטרלה. וכך זה נמשך, עד עולה הבחילה על גדותיה.

רביעית הגיבה לפוסט חריף שכתבתי על בריונות הרשת של מתנגדי החיסונים. "תנגב את הסנטר," כתבה, "נזל לך קצת רוק." כה אמרה מלאכית המוסר.

יש להם נרטיב מרתק. הם דורשים כבוד, יחס, דיון מכבד. הם הרי אנשים ברמה גבוהה, משכילים, אינטליגנטים, לא כמו ההזויים מהסמול או הפמינאציות. מותר להם הכל. להחליט מה לומר, למי לומר ובאיזה נסיבות. ואם הדיון לא מתאים – הבה נשנה אותו. נעשה אנלוגיה בין שני נושאים קשורים למחצה, או לא קשורים בכלל. אם תענה על אחד, אענה על השני. וכל טיעון נגדי נענה בהטחות. הכל הולך – מקללות רחוב ועד גידופים מליציים, ובלבד שיפגע וישפיל. רק להם מותר. אם תעז להגיב בחריפות – אתה הצד האלים ובהינף מקלדת הם יתקרבנו וקוננו על מר גורלם. רגע לאחר מכן תזכיר לך שוב לשונם הדוחה מי הם באמת.

הילה בניוביץ' הופמן הגדירה היטב את הז'אנר בפוסט השרגא המבריק שלה, שם ניתחה את הסימפטומים לדמות הטרול המצוי. דומה כי מאז המצב רק הורע. הם פשוט מרשים לעצמם יותר ויותר בחסות הליברליות. וכאשר אתה מטיח בהם טיעונים ליברלים, הם מקללים אותך בקללה "ליברלי" וממשיכים בשלהם. בשם הליברליות.

אני תוהה האם "שרגא" יכול להיות ראשי תיבות של שנאת רשת גדושת אלימות. אני נתקל בזה יותר ויותר, וזה מתחיל להימאס עליי.

אין פואנטה היום. מי שמשתעמם מחוסר פואנטה, מוזמן לפצוח בשיחה עם אחד מהחבר'ה החביבים המוזכרים למעלה. מובטחות שעות רבות של הנאה. באחריות.

 

בן כלאיים (סיפור)

מי מכם היה פעם קורבן לבריונות?
אני הייתי.

ישנם דברים שאתה מהרהר בהם מדי פעם. הם קרו בעבר. השלמת איתם. יכולת אולי להגיב יותר טוב, אולי להתמודד אחרת. אבל זה כבר לא בשליטתך, ומאז אתה מנסה לחיות את חייך בהווה במקום לשקוע בעבר. אבל העבר עדיין שם. ומה שהרגשת אז לא נעלם, אלא ממשיך להתבשל לאיטו בנפשך והופך בהדרגה לרגש מטריד המחכה להתפרץ ברגע הנכון.

יום אחד נוחת אצלי מייל ממארגני כנס "מאורות 2015" (קרן לנדסמן ואהוד מיימון החכמים מכל אדם). המייל נשלח למעשה לקבוצה של כותבים בז'אנר ותוכנו היה בקשה לכתוב סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס. נושא הפרויקט: "קץ הילדות". הזירה בה הסיפורים אמורים להתרחש הייתה מעין בית ספר בחלל. כל מחבר התבקש לתרום סיפור כמיטב דמיונו וחזונו.

החזון שלי היה זעם.

נחזור כ-25 שנה אחורה: בי"ס יסודי. תקופה אומללה עבורי. הייתי קורבן לבריונות מתמשכת. נקודת השיא (אולי, בעצם, השפל) שלה הייתה כליאתי בכיתה לפרק זמן של כחצי שעה. אולי יותר. קשה לי לזכור. הדחקתי, מן הסתם. הייתי מאוד רוצה לומר שזה משהו שכיום לא מטריד אותי במיוחד. הבעיה היא ש-25 שנה אחר כך מבקשים ממני לכתוב סיפור שמתרחש בבי"ס, והדבר הראשון שקופץ לי לראש זה לכתוב סיפור על בריונים הכולאים נער חסר ישע ודחוי חברתית. כן, ברור שהתגברתי.

חזרתי הביתה מהעבודה. בישרתי למלכת היופי שאני הולך לכתוב סיפור למאורות.

היא: "אחלה, על מה הסיפור?"
הוא: "זה צריך להתרחש בבי"ס בחלל. מה דעתך שאני אכתוב סיפור על…"
(הוא והיא ביחד): "…התעללות בבי"ס!"
היא: "אולי תכתוב על מה שקרה לך בבי"ס יסודי?"
הוא: "אה… כן, אפשר. לא חשבתי על זה. בכלל."

זה היה יכול להסתיים בזה, אבל סימכו על מלכת היופי שתספק לי אתגרים.

אתם מבינים, את הבקשה לסיפור קיבלתי ב-7/9. ב-30/7 , בסך הכל כחודש לפני, התרחש הרצח במצעד הגאווה.

הוא: "את… רוצה שאעשה מה?"
היא: "שתתייחס בסיפור לרצח של שירה בנקי."
הוא: "סליחה?"
היא: "אתה הולך לכתוב סיפור על שינאת האחר. הרצח במצעד הגאווה חייב להיכנס לסיפור הזה, אתה לא מבין?"
הוא: "אבל…"
היא: "זה נושא חשוב. זה קרה ממש עכשיו. זה אקטואלי. כולם מדברים על זה. מה הטעם לכתוב על עולמות דמיוניים אם לא משתמשים בהם כדי לבקר מציאות עכשווית?"
הוא: "אבל…"
היא: "ותגיד, איפה הכנס הזה יהיה בכלל?"
הוא: "ירושלים."
היא: "נו? גם הרצח היה בירושלים. אם תכתוב על הרצח והסיפור יתפרסם בכנס בירושלים, תהיה בזה סימליות מסויימת. אתה לא חושב?"

נגמרו לי התירוצים.

התחלתי לכתוב וזה היה לא קל. עם החוויה האישית שלי כבר השלמתי (בערך). אבל, קיבינימט, איך כותבים סיפור מדע בדיוני על פשעי שינאה והומופוביה בישראל של 2015? ואיך אני אמור לכתוב אותו טוב?

אז ניסיתי. האתגר העיקרי היה לחבר בין שני הסיפורים בצורה משכנעת ומנומקת. המשוב שחזר על עצמו מקוראי הבטא, היה שהסיפור על הנערה פשוט לא משתלב ונראה מודבק. מי שראה את הסיפור בגירסתו הראשונית, יוכל לזהות את השינויים הרבים שקו העלילה הזה עבר, עד שהסיפור הפך למהודק. אני חושב שזה עשה לסיפור רק טוב.

הסיפור, בבסיסו, מונע ע"י תחושה עמוקה של זעם. לא רק כלפי המתעללים, אלא גם כלפי אוזלת היד של המערכת. בין אם זו הנהלת בית ספר שלא מעיפה את הבריונים לקיבינימט, או משטרה שנותנת להומופוב רצחני להתקרב למצעד גאווה עם סכין. אני מקווה שזה חילחל לסיפור. אלוהים יודע שזה מה שאני הרגשתי בזמן הכתיבה.

ישנם כמה דברים שלמדתי בתהליך הכתיבה: קודם כל, כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי כיצד אסיים את הסיפור, וזה עלה לי בחודש של עיכוב. בהתחלה קראתי לזה "מחסום כתיבה", אבל כיום אני מבין שזה לא היה מחסום כתיבה, אלא פשוט חלק מתהליך הכתיבה הטבעי שלי: אני חייב לדעת איך יסתיים הסיפור כשאני ניגש לכתוב. כשהבנתי את שורש הבעיה והחלטתי על אופן סיום העלילה, הבעיה נפתרה. לפחות שני כותבים שאני מעריץ מתנהלים ככה, אז אני מניח שאני בחברה טובה.

דבר שני: קוראי בטא, קוראי בטא, קוראי בטא. הסיפור הוגש במסגרת סדנת מדע בדיוני ופנטזיה של רוני גלבפיש ועמד בפני שחיטה מסיבית של כל המשתתפים. זה עשה לו רק טוב, וממש הקפיץ אותו בכמה רמות. בנוסף, הראיתי אותו לכמה אנשים מחוץ לסדנה. ענבר ועדו – אתם קוראי בטא (ואנשים!) יקרים. תודה.

אני חייב להודות בפעם המי יודע כמה למנטורית הקבועה שלי, רוני גלבפיש, אשר העמידה לרשותי סדנת כתיבה שלמה כפלטפורמה לביקורת על הסיפור ונתנה לי, כרגיל, עצות מאלפות. תודתי הניצחית לאהוד מיימון אשר (כמו ב"משותקת") ערך אותו ללא רחם והראה לי איפה אני נופל (בתקווה שלא אפול שוב). מוסר השכל: אם לא תיעזר באנשים חכמים ממך, אתה פשוט לא תגיע לשום מקום.

את הסיפור הזה היה לי קשה לכתוב, בעיקר בגלל שכתבתי אותו בהשראת אירועים אמיתיים. אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לכתוב סיפור כזה שוב.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

באתר של כנס "מאורות 2015" – ממש כאן.