כללי

אחרוני האבירים האפלים

אזהרת ספויילרים ל"אחרוני הג'דיי", "שובר שורות" ו"האביר האפל"

כבר כמה ימים אני שקוע במחשבות על "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי".

יצאנו מהסרט חסרי נשימה ומותשים. מלכת היופי מרוצה עד הגג. הילדים הדאיגו אותי מעט יותר, בעיקר מכיוון ספקטרומיסט הבית: דאגנו שמא אורך הסרט ייתן את אותותיו, ואכן הילד החל להסתובב בחוסר מנוחה באולם הקולנוע במשך כל המערכה האחרונה. מזל שהאולם היה די ריק… לעומת זאת, כאשר הם נשאלו בדרך חזרה איך היה, התשובות נעו על הטווח שבין "כיף!" ל"מהממםםםם…" אז גם שם נרשמה הצלחה.

אני יצאתי מהסרט עם עיניים נוצצות ורמת אדרנלין גבוהה, אך עייף. זהו סרט שנוצר על מנת לתת משמעות למילה "ואווווו!!!" הסרט מושקע ומוקפד, עתיר אקשן ברמות מטורפות, כתוב היטב ומרובה מערכות. אולי אף יותר מדי. יש שם אוסף נרטיבים שכל אחד מהם יכול לפרנס סרט אקשן איכותי נפרד. הסרט תופס את הצופים בגרון החל מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, בלי טיפת הפוגה. מדי פעם במהלך הסרט (אבל רק מדי פעם, נשבע לכם) ביקשתי שהחבר'ה ב-ILM ינוחו טיפה עם ה-CGI והפיצוצים. הקונפליקט הדרמטי בין לוק סקייווקר לריי עניין אותי יותר מהמרדף מורט העצבים בין המסדר הראשון למורדים. בנוסף לכך, ריי היא דמות נפלאה והדינמיקה בינה לקיילו רן חורכת את המסך.

קשה לי למתוח ביקורת על היוצרים לגבי הדחיסות המתישה של הסרט. יש להם נעליים ענקיות להיכנס אליהם, והם לא פסחו על אף טריק ישן או חדש כדי לבצע את המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזו. הקביעה של מבקרים רבים שמדובר בסרט הסטאר וורס הטוב ביותר (אולי אף יותר מהאימפריה מכה שנית) היא בהחלט במקום ואינה מוגזמת. הסייג היחיד שיש לי, אם בכלל, הוא העומס. רק הסצינה האחרונה על ירח המלח, לדוגמא, יכולה לפרנס סרט שלם משל עצמה.

מכיוון שאני מניח שקוראי הבלוג הזה לא מופתעים ממה שכתבתי עד כה (יכול להיות שסיפרתי פעם כמה אני אוהב את הסרטים האלה), אני אנסה להתייחס לשני נושאים שלא ממש ראיתי שהועלו במקומות אחרים.

אוזימנדיאס

ריאן ג'ונסון הוא הוירטואוז שניהל את הפרויקט הזה, ועמד מאחורי מושכות התסריט והבימוי. הרזומה שלו מכיל את לופר, שהוא אחד מסרטי המסע בזמן היותר טובים שנוצרו בשנים האחרונות, וכן את בריק והנוכלים בלום, שאותם לא ראיתי. אבל יצירות אלו אינן הסיבה מדוע שמו של ריאן ג'ונסון נחרת בזכרוני, וגם לא אחרוני הג'דיי. אני מכיר את ריאן ג'ונסון בזכות אוזימנדיאס, הפרק המופתי של שובר שורות שנחשב, ככל הנראה, לפרק הדרמטי הטוב ביותר שאי פעם שודר בטלוויזיה. ספויילרים ל"שובר שורות" מכאן ואילך.

שובר שורות מספרת את סיפורו של וולטר ווייט, מורה לכימיה עני, מרוד ומושפל, אשר לאחר שפרש ממיזם מבטיח שהקים עם חבר, פיספס את הזדמנות חייו להתעשר והפך לאדם מתוסכל. בפתיחת הסדרה מאובחן ווייט עם סרטן ריאות קטלני, ועל מנת לממן את הטיפולים הוא מחליט לעשות כסף מהצד על ידי ייצור ומכירה של קריסטל מת': סם מסוכן, ממכר ויקר. וולטר ווייט, מדען מוכשר ואדם רב תושייה, הופך בהדרגה מאזרח שומר חוק לסוחר סמים אכזרי ומניפולטיבי, המייצר את הקריסטל מת' הטוב ביותר בעולם, ואינו לוקח שבויים. בדרך הוא משקר לאישתו ומנהל משחקי חתול ועכבר עם גיסו, סוכן בכיר ביחידה ללוחמה בסמים שאינו יודע שקרוב משפחתו המקסים מנהל חיים כפולים.

הפרק "אוזימנדיאס", הוא הפרק הלפני-לפני-אחרון של הסדרה. בפרק זה, החיים של וולטר מתפוצצים לו בפנים. האמת עליו יוצאת לאור. הוא הופך למבוקש. אישתו מעיפה אותו באיומי סכין מביתם, מכיוון שהיא סופסוף מבינה עד כמה הוא מסכן אותם. ומעל לכל – כתוצאה מתכנית הימלטות שהשתבשה, נאלץ וולטר לראות את גיסו, האנק, מוצא להורג על ידי כנופייה של ניאו נאצים.

זהו פרק דחוס, מרתק, מורט עצבים וקורע לב. כל הפרק הוא רצף סצינות שלא נותנות מנוח, כאשר כל סצינה כאילו מניחה את היסודות לבניית הסצינה הבאה. האנק מוצא להורג, וולטר בורח עם חבית מלאה בכספי הסמים שלו באמצע המדבר. אישתו של וולטר, סקיילר, שולפת עליו סכין. בנו אומר לו שלא רוצים לראות אותו. וולטר חוטף את בתו התינוקת. ומעל לכל, שיחת טלפון בין וולטר לאישתו, כאשר הוא יודע שהמשטרה מאזינה:

סקיילר: "איפה האנק?"
וולטר: "את לעולם לא תראי אותו שוב." (…ומזיל דמעה אחת בלתי נשכחת)

סיפור מתח מורט עצבים, בחור שעבר לצד האפל והמחיר הנורא שיקיריו משלמים. אולי זה רק אני, אבל אני לא חושב שאחרוני הג'דיי יכל למצוא במאי טוב יותר.

הג'דיי האפל

"אחרוני הג'דיי" מתהדר בכך שהוא חותר תחת מהות אבירי הג'דיי, כפי שנבנתה אצל הקהל מאז 1977.

"תשכחי מזה," מפציר לוק מריי, "תפקידם של הג'דיי הוא להיעלם." היא מסרבת לשמוע, והוא נאלץ להוכיח לה פעם אחר פעם שכל מה שהג'דיי מייצגים זה סוג של בבל"ת. שהם כישלון. שבנקודת הזמן הנוכחית, עדיף להם להיעלם כי כרגע הם לא חלק מהפיתרון, אלא חלק מהבעייה. שקיילו רן ודארת' ויידר אומנו על ידי מסדר הג'דיי ועברו לצד האפל לאחר כישלון מסדר הג'דיי לגלות את הסכנה מבעוד מועד. וכאשר היא מתווכחת איתו, הוא מגלה לה את האמת האיומה על מה שקרה בינו לבן סולו.

האופן בו בנו לנו דמות הירואית של גיבור אצילי, ואז מפוררים לנו את מה שהדמות הזו מייצגת, מזכיר לי במידה מסויימת את הנרטיב שהוצג ב"האביר האפל". אזהרת ספוילרים לאביר האפל.

שם לקחו את מושג גיבור העל רק כדי לבנות עלילה שמראה שבאטמן המוכר והאהוב מביא יותר נזק מתועלת, מכיוון שהאגרסיביות שלו בהדברת הפשע המאורגן רק דחפה את הגנסטרים לערב את הג'וקר הבלתי צפוי. אולי, תוהה נולאן, בימאי הסרט, היה עדיף לתת לאנשים כמו הארווי דנט והמפקח גורדון להתמודד עם הפשיעה באמצעים לגיטימיים במקום להפוך את השמירה על הסדר הציבורי לקרקס מדמם של מתקפות טרור?

שני הסרטים לוקחים מותג מוכר ומאתגרים מחדש את תפיסת הצופה לגבי המסר הגלום בו. שני הסרטים הם מותחנים אינטנסיביים חסרי מנוח. שניהם בנויים על דמויות אובסיסיביות (אני מסתכל עליך, פו). בשניהם יש עלילות משנה המהוות סרט בתוך סרט, אשר במבט שני לא נראות כל כך רלוונטיות לעלילה הראשית (הקזינו ו-DJ בג'דיי, החטיפה מהונג קונג באביר). בשניהם יש גיבורים הנאלצים להתעמת מול דמות אחרת אשר מטיחה בהם האשמות קשות ולמעשה חותרת תחת מה שהצופה תופס כהירואיזם (ריי מול לוק, ברוס מול פוקס, וגם פו מול אדמירל הולדו). ובסופו של דבר, שתי היצירות מעלות נקודה מעניינת (אולי אף מהפכנית) לפיה הניצחון לא תלוי בגיבור העושה מעשים גדולים מהחיים, אלא דווקא באנשים הרבה פחות מושלמים אשר עושים דברים פחות הירואיים כדי שאנשים אחרים יוכלו לחזור הבייתה בשלום. באחרוני הג'דיי זו אדמירל הולדו שפשוט מנסה למלט כמה שיותר אנשים (ונכשלת בגלל אקט המרידה של פו) או רוז שמצילה את פין לפני שהוא מקריב את עצמו למען משימה חסרת סיכוי. באביר האפל זה גורדון שמנסה להסתדר עם האמצעים המוגבלים שיש לו במלחמתו בפשע המאורגן, גם כאשר הארווי דנט משתגע ומנסה לרצוח לו את הילד, או האסירים על הספינה שמסרבים להשתתף בתכנית הסנאף-ריאליטי של הג'וקר.

ואחרון חביב: בשניהם מתחבא בסוף טוויסט על התכנית האמיתית של "הטובים" – תכנית המילוט של הולדן בספינות התובלה הקטנות, ומערכת הניטור והעקיבה המתוחכמת של באטמן בגות'האם.

ומה הלאה?

תגובות הקהל כלפי אחרוני הג'דיי מקוטבות באופן חסר תקדים. אני מניח שאף אחד לא אוהב שאומרים לו שהדבר הזה שקוראים לו "ג'דיי" זה חרטאבונא שנכשלה פעם אחר פעם באופן מחפיר. אני חושב שאין עוד הרבה אנשים כמו ריאן "אני זה שריסק לוולטר ווייט את החיים בלי למצמץ לרגע" ג'ונסון, שיש להם אומץ בכלל להעלות מסר שכזה מול גיקים שגדלו על הסרטים האלה. אבל סחתיין על האומץ, בן אדם. אחרוני הג'דיי אינו סתם סרט, זו אופרת חלל מרהיבה, מאתגרת ובלתי נשכחת.

אני לא יודע אם זה פרק הסטאר וורס שאנחנו צריכים, אבל זה כנראה פרק הסטאר וורס שהפרנצ'ייז הזה ראוי לו. לפחות כרגע.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
כללי

עליית הטראמפ האפל

את הטקסט למטה פרסמתי במקור בפייסבוק בעקבות הוועידה הרפובליקנית רצופת השערוריות ביולי האחרון לאחר הפריימריס הפראיים במפלגה הרפובליקנית. זו הפרשנות שלי למערכת הבחירות בארה"ב אשר את תוצאותיה הרגשנו היום. ועוד איך הרגשנו. ויש לי הרגשה שזה עוד יהיה איתנו להרבה יותר מדי זמן מכפי שאנו רוצים.

"טראמפיאדה!" זועקת הכותרת ב"ידיעות אחרונות" אודות הועידה הרפובליקנית. מה אומר ומה אדבר: שמח שם.
הצירים המתנגדים לטראמפ מתכננים תרגילים שונים ומשונים על מנת לטרפד את מינויו, וזאת על רקע סירובם של בוש, מקיין ושאר כרישים רפובליקנים להשתתף בועידה על רקע מחאתם החריפה נגד טראמפ.
זה נראה שחלק מאוד משמעותי מהצירים בוועידה פשוט לא רוצים את טראמפ, לעומת ההמונים שהצביעו לו בפריימריס. וזו מילת המפתח: ההמונים. הם אינם בוועידה, אבל הפתק שהם שמו בקלפי אכן הגיע לוועידה בצורה של אדם דוחה, גזען, הניחן במגע מידאס להפצת שנאה. דומה שהקלף העיקרי העומד לזכותו של טראמפ הוא העובדה שהוא אכן אומר את אשר על ליבו, או לפחות את מה שאף אחד לא מעז לומר. וזה מדבר אליהם, להמונים. הוא "משלהם". הוא אינו נתון לתכתיבים של בעלי הון מנותקים ולא מכבס את מילותיו. אם הוא שונא נשים, ליברלים, הומואים, מקסיקנים, כושים, מהגרים בכלל או כל דבר שלא לובש גרסה מעוותת של הדגל – הוא פשוט יאמר זאת בריש גלי.
הרים של פרשנים מחוץ ומבית מנסים להבין מה הולך פה. אני לא פרשן מקצועי, או כתב. אני, איך לומר, לא מהחכמים כשזה מגיע לניתוח פוליטיקה בארץ זרה. אין לי זיכרון צילומי לכל האירועים ביותר מ-200 שנות פוליטיקה אמריקאית, ותהרגו אותי אם אני זוכר איך בדיוק רצו להדיח את ניקסון או מי קיבל מה וממי בפרשת איראן-קונטראס ומה רייגן ידע או לא ידע.
אתם יודעים במי אני כן מבין? באטמן. כן-כן, באטמן. רגע, אל תלכו. תתאזרו בסבלנות, תישארו לרגע ותפתחו את האוזן. נו מה אתם, טראמפ?
הקיצר, לא יודע למה, אבל נזכרתי שלפני 4 שנים יצא הסרט "עליית האביר האפל" מבית היוצר של כריסטופר נולאן. צפיתי באופרת הפיצוצים השייקספירית הזו 2-3 פעמים.
ס
פ
ו
י
ל
ר
במרכז הסרט נמצאת תכניתו של ביין להשתלט על גות'הם. גות'הם היא מקום בו בעלי ההון סוגרים עסקאות עם פוליטיקאים, כשברקע אוכלוסיה הולכת וגדלה של עניים ממורמרים. ביין משתלט על העיר באופן אלים, ומשליט אנרכיה מתוזמרת היטב המורכבת מהרס תשתיות פיזיות ושלטוניות בעיר על רגע גל של משפטי ראווה המכוונים כנגד השלטון הקודם. באופן מפתיע (או שלא) הוא זוכה לתמיכת האספסוף האלים. הוא לא יכול להשליט את משטר האימה בעיר בכוחות עצמו – הוא חייב את תמיכת ההמונים, והוא אכן זוכה לה. מה שהם לא יודעים הוא שתכניתו הסופית היא השמדה מוחלטת של העיר.
מה אני אגיד לכם, אני לא כזה פרשן. אבל אני גיק. אולי לא כזה חכם במיוחד, אבל גיק בכל זאת. ממה שאני הצלחתי להבין זה כמעט נראה כאילו מישהו מנסה לדחוף לי בכוח לגרון את האסכולה הטוענת שבהינתן חברה אשר חולה בפערים חברתיים וכלכליים חריפים, אשר בה אף פוליטיקאי לא מגרד לעצמו את האשך השמאלי בלי מימון ממיליארדר, ואשר קיים בה נתק מוחלט בין העם לבין מי שהעם תופס כ"ממסד", קיים סיכוי גבוה לעליית כוח חדש ולא צפוי אשר באמצעות ניצול שנאת ההמונים ל"ממסד" הישן, יעלה לשלטון בדרך חוקית, חוקית למחצה או אלימה, ויביא סדר פוליטי-חברתי אלים יותר ואכזרי יותר מכפי שאפשר היה לדמיין.
תראו מה זה, זה כמעט נראה כאילו טראמפ בארה"ב והברקזיט באנגליה עובדים לפי המודל הזה.
אז מה המסר שלי, אתם שואלים? נו באמת, אני חושב שהמסר שלי ברור כשמש. מה, לא הבנתם? תעשו לי טובה! מה אתם, האמריקאי הממוצע שמצביע טראמפ? המסר שלי, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, הוא שפאקינג תקומו מהכורסה שלכם, תשנסו מותניים, תיקחו אוויר, תיאזרו באומץ ועצבי ברזל, ותעשו מרתון של סרטי האביר האפל של כריסטופר נולאן.
תאמינו לי, האינטרנט הזה מנוון לכם את האימאימא של המחשבה.

רשומה רגילה