הוא והיא

הוא והיא #31

הוא: מאמי, אני צריך לשתף אותך במשהו.

היא: לא, אתה לא.

הוא: זה שיתוף חשוב.

היא: לא מעוניינת.

הוא: באמת?

היא: באופן שוטף.

הוא: אבל זה נוגע לגפן.

היא: אתה עדיין משתף.

הוא: יש לי בעיה עם ההצבעה לגפן.

היא: כבר שיתפתי שאינני מעוניינת להשתתף בשיתופך.

הוא: אני לא יודע למי להצביע. כולם היו טובים השנה…

היא: אין לך שותפים אחרים לשיתופים?

הוא: ואני לא מצליח להתמקד בבחירה.

היא: זה בגלל שאתה עסוק בשיתופים.

הוא: אני יודע! אני אנסה לצמצם את הרשימה לפי קריטריונים שרירותיים לחלוטין!

היא: והיית צריך שיתוף בשביל זה?

הוא: לדוגמא – השנה אני אצביע בקטגוריית הסיפור הקצר ל… סופרת!

(פאוזה)

היא: אני לא רואה איך זה מצמצם לך את הרשימה.

הוא: פאק. אז למישהי מהנון סופית.

היא: עדיין. והשיתוף הזה מעייף אותי.

הוא: אז למי אני אמור להצביע, קיבינימט?!

היא: אני בטוחה שיש עוד דרכים להגיע להחלטה.

הוא: איזה דרכים, מה דרכים? איך זה אפשרי בכלל?

היא: על מה אתה מדבר?

הוא: האם אני אמור להצביע להיא שפעילה בכנסים או להיא שמשתתפת בפאנלים? להיא שפירסמה בבלי פאניקה או להיא שפירסמה באתר של האגודה? להיא שפירסמה באספמיה או להיא שפירסמה בשנתון? להיא שהייתה מועמדת גם בשנה שעברה או להיא שחברת אגודה? למי, אלוהים, למי?!

היא: זה לא שיתוף, זו שטיפה.

הוא: להיא שאהוד מיימון ערך אותה או להיא שרמי שלהבת ערך אותה? להיא שכותבת מדע בדיוני או להיא שכותבת פנטסיה? להיא שיש לה המון עוקבים או להיא שחברה שלי בפייסבוק?

היא: אבל…

הוא: להיא שעושה לי בטא? להיא שחכמה ממני? להיא שיש לה לפטופ? להיא שיש לה ר' בשם? להיא שיש לה בלוג? להיא עם המשקפיים? להיא שנמוכה ממני? מה הולך פה, בתכנית הריאליטי הפסיכוטית הזו?!

היא: אולי פשוט תקרא שוב את הסיפורים?

הוא: תעשי לי טובה, קריאה זה לחלשים.

היא: אני רוצה לבדוק מחדש את השותפות הזאת.

הוא: רוצה שאני אגיד לך בדיוק מה הולך להיות פה?

היא: אני כבר יודעת שאתה הולך לי להגיד מה הול…

הוא: אז אני אגיד לך בדיוק מה הולך להיות פה! אני גמרתי עם זה! לא משתף יותר פעולה עם ה"כותב נולד" הדקדנטי השנתי הזה. זה תעלול ציני בכושר קבלת ההחלטות של ציבור שלם! משחק סאדיסטי של האגודה! פוליטיקה קטנונית של חברי וועד! הפיכת קהילה שלמה למריונטות ניאורוטיות! קץ הילדות! תחילת האפוקליפסה! סדום וסאנידייל! אנרכיה של ניטפיקרים, הבנת אותי?!

(פאוזה)

היא: מאמי…

הוא: **סניף** כן?

היא: יכול להיות ש…

הוא: **סניף-סניף** יכול להיות שמה?

היא: שאתה אולי טיפה'לה מאוכזב מזה שלא העפלת לשלב ב'?

הוא: באמת מאמי, את יודעת שאני לא אוהב לשתף.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
כללי

צער גידול נבלים (הרצאה)

לפניכם הרצאת "צער גידול נבלים" אותה העברתי בכנס אייקון האחרון. השתדלתי לשמור על כל מרכיבי ההרצאה, כולל סרטוני הוידאו אשר הוקרנו במהלכה. אזהרת ספויילרים חמורה ליצירות הבאות: מסע בין כוכבים: הדור הבא, משחקי הכס, פארסקייפ, הארי פוטר וגביע האש וג'סיקה ג'ונס.

על מה נדבר?

עד כמה יחסים עם ההורים משפיעים על נבלים? האם נבלים הופכים לנבלים בגלל הורים בעייתיים, או בגלל סיבה אחרת? דרך סקירת חוויות הילדות של כמה נבלים מפורסמים, אני אנסה להציג לכם את סיפורי המקור שלהם מזווית מעט שונהואולי אפילו לשנות את דעתכם עליהם.

ונפתח ב… שקרן

1

מתוך: "האביר האפל"

הג'וקר מרבה לשמור על עמימות (בואו נודה בעובדות: הוא משקר ללא הרף) לגבי סיפור המקור שלו. זו סוג של מסורת ב-DC.

אולם, אם נשים בצד את סוגיית אמיתות הציטוט, יש לתהות האם אכן קיים תהליך שתחילתו בהורים בעייתיים וסופו בנבל? ניתן לראות כמה מוטיבים חוזרים בתיאור נבלים ויחסיהם עם הוריהם. לא כל המוטיבים מופיעים בכל סיפור, אולם בדרך כלל ניתן למצוא את חלקם:

  1. טראומה קשה אשר נעשתה לילד הקשורה איכשהו להוריו. לעיתים זוהי אשמתם הישירה, ולעיתים עקיפה.
  2. מתיחות מתמשכת בין הילד להוריו המעכירה את היחסים עד לבלי היכר. מדובר במערכת יחסים קשה, עכורה ולעתים אף אלימה ומתעללת.
  3. פרידה כפויה בין הילד להוריו, בין אם הילד ברח, נחטף, גורש או (במקרים מסויימים) ננטש.
  4. אובססיה, בדרך כלל קשורה למציאת הוריו או "סגירת חשבון" איתם, אותה הילד מפתח לאורך חייו ובבגרותו.
  5. עימות קשה מול ההורים בעל תוצאות טראגיות.

בואו ננסה לבחון כיצד מתבטאים המוטיבים האלה בסיפורי מקור של נבלים שונים. נפתח בנבל אשר הופלה לרעה במשך רוב חייו, לטובת אחיו המוצלח והנעים יותר.

הבן הפחות מועדף

2

זהו אינו דאטה! זהו לור, אחיו של דאטה מ"מסע בין כוכבים: הדור הבא".

לור נוצר במושבה נידחת של הפדרציה על ידי הרובוטיקאי המוכשר ד"ר נוניאן סונג, והיה עד אותה נקודה יצירת המופת של ד"ר סונג, מפעל חייו. לור הוא גאון, נראה כמעט אנושי ובעל יכולת הבעת רגשות. פה גם מתחילה הבעיה: הוא החל להפגין חוסר יציבות נפשית ותסביך עליונות כלפי שאר אנשי המושבה. הם תובעים מסונג: "תעשה משהו!"

אני שואל אתכם: דמיינו שאתם חולים. מה אתם מעדיפים – שהוריכם יעשו הכל כדי לרפא או לתקן אתכם, או שפשוט יבנו ילד חדש ואתכם יאפסנו? כי זה בדיוק מה שבחר לעשות ד"ר סונג.

לור זועם על כך שבמקום לתקן אותו, בחר אביו לבנות ילד חדש – דאטה. בניגוד ללור, לדאטה אין רגשות או ידע להבינם. עליו ללמוד את מכלול הרגש האנושי לבד, מה שהופך אותו לדמות ילדותית במקצת. לכן, קל לנו להתחבר לדאטה, לחוש אמפתיה כלפיו, בניגוד לרתיעה הטבעית מלור השחצן בעל הנטיות האלימות.

תסכולו של לור מהיחס של אביו בשילוב תסביך העליונות שלו, גורמים לו לשתף פעולה עם ישות חייזרית (Crystalline Entity) אשר משמידה את המושבה לאחר שסונג מימש את תכניתו להשבית את לור. סונג נמלט בעור שיניו. דאטה נמצא כשנתיים לאחר מכן, ובמהלך 3 העשורים הבאים עובר הכשרה להפוך לקצין בצי. לאחר כשלושה עשורים, לור נמצא בטעות ע"י צוות האנטרפרייז במהלך סיור שגרתי במושבה ההרוסה, ונמלט לאחר נסיון כושל להשמדת הספינה.

הפעם השנייה בה אנו נתקלים בלור היא לאחר שסונג, על רקע גסיסתו, מזמן אליו ממקום מחבואו את דאטה. אך גם לור שומע את הקריאה בטעות ומתייצב גם הוא.

התוצאה: "איחוד משפחתי". הסרטון הבא מראה את עיקרי העימות בין לור לאביו. שימו לב איך לור מסיר את כל ההגנות הרגשיות שלו מול סונג, פונה אליו בתחינה ומטיח בו בעוצמה את כל מטענו הריגשי… ואיך סונג עונה לו את כל הדברים הכל כך לא נכונים.

ישנה ניגודיות מרתקת בין לור לדאטה: דאטה לא מסוגל להראות רגשות אך בבסיסו ההוא שוחר טוב. הוא מקבל באופן שכלתני את מותו המתקרב של אביו, לעומת לור אשר רגשותיו פורצים ממנו החוצה. לור מגיב כמו ילד המסרב להבין שאביו עומד למות.

סונג מגלה כי הוא בנה שבב רגשות חדש והוא מתכוון להעניקו ל… דאטה. זה כבר יותר מדי עבור לור ואישיותו הבלתי יציבה. האמפתיה המפתיעה אותה גילה כלפי אביו לאחר שנודע לו על מותו הקרב נעלמת, והוא מחליט לעשות מעשה.

הוא מערים על דאטה ומכבה אותו. הוא מתחזה לדאטה ע"י לבישת מדיו, וכמו בסיפור התנ"כי על יעקב ועשיו ניגש לאביו הזקן, אשר חושיו כבר אינם חדים, על מנת לקבל ממנו בערמה את הברכה השמורה לאח הבכור. הברכה, במקרה שלנו, היא אותו שבב רגשות מתקדם. שימו לב בסרטון הבא (רגע לאחר שסונג מתקין את השבב בלור) באיזה עלבון בחר לור כדי להשפיל את אביו.

סונג הוא אולי מדען מוכשר… אך אב גרוע. השגיאה של סונג אינה בכך שהוא לא רואה את הסכנה הטמונה בלור, אלא בכך שהוא אינו מבין כי לור רואה בו כאבא לכל דבר ועניין – החלטתו לאפסן אותו מצביעה על כך כי מבחינתו זהו חפץ ולא יצור בעל רגשות ותודעה.

אז מה היה לנו?

טראומה (החלטת סונג לאפסן את לור ולבנות אח חדש, שהיא למעשה הפחד הגדול של כל אח בכור), מערכת יחסים מתוחה עם האב, פרידה כפויה (ע"י השמדת המושבה ובריחת סונג), אובססיה לסגור חשבון עם האב וכמובן העימות האלים בסוף.

הנבל הבא הוא למעשה נבלית אשר ילדותה גרמה לה להתכחש ולשנוא את מוצאה.

בתה של הנוסעת בזמן

sela

סילה יאר, ביתה של טאשה יאר (גם היא מ"מסע בין כוכבים – הדור הבא"). טאשה יאר הייתה קצינת הביטחון המקורית של האנטרפרייז, אשר נהרגה במרוצת העונה הראשונה של הסידרה. סיפורה של סילה הוא על כן מעט מסובך ומערב מסע בזמן.

ספינת האנטרפרייז נתקלת בספינת האנטרפרייז C המגיחה אליה מפורטל המחובר לעבר. אותה ספינה הגיעה להווה במקרה לאחר שנכנסה לאותו הפורטל. אולם מכיוון שהיא נטשה קרב בעל חשיבות היסטורית נגד הרומולאנים, דבר שלא היה אמור לקרות, השתנתה המציאות הסובבת את האנטרפרייז המוצאת עצמה במציאות בה מתנהלת מלחמה עקובה מדם נגד הקלינגונים. רק גאיינן (בארמנית הספינה, אשר מדי פעם משמשת בסדרה על תקן אוראקל) מודעת למציאות "השגויה". צוות האנטרפרייז מחליט לעזור לספינה לחזור לעבר, לאחר שגאיינן מצליחה לשכנע אותם שמשהו במציאות פשוט השתבש. טאשה יאר, המבינה לאחר שיחה עם גאיינן כי במציאות "הנכונה" היא למעשה מתה מוות סתמי, מבקשה מפיקארד לשלוח אותה לעבר ביחד עם האנטרפרייז C על מנת לעזור בקרב הגורלי החשוב וכביכול למות מוות הירואי ובעל משמעות (להבדיל מלמות בפרק 17 של עונה ראשונה גרועה). פיקארד נעתר לבקשתה. ברגע שהספינה חוזרת לעבר וממלאת את תפקידה ההיסטורי, המציאות חוזרת להיות כפי שהייתה, אולם אנשי האנטרפרייז שוב אינם מודעים לשינויים האלה אשר נמחקו מזכרונם.

לאחר זמן מה, נתקל צוות האנטרפרייז בקצינה רומולאנית שעושה להם לא מעט צרות, הטוענת כי היא ביתה של טאשה יאר וכמובן דומה לה שתי טיפות מים (כנראה, ואני אומר זאת בזהירות, מכיוון ששתיהן מגולמות ע"י דניס קרוסבי). זה מזעזע אותם. הדבר נראה להם בלתי אפשרי שכן הם אינם זוכרים את המסע בזמן ואת השלכותיו. פיקארד הנסער דורש להיפגש עמה ושואל אותה האם טאשה אכן הייתה על האנטרפרייז C, מכיוון שהוא מצליח לזהות את הקשר המסתורי בין אותו קרב ידוע מול הרומולאנים לבין הקצינה הרומולאנית המסתורית. זו התשובה שהוא מקבל. נקודה למחשבה: שימו לב לשפת הגוף שלו.

הסצנה הזו מראה את סילה כאכולת זעם רב על אמה. היא רוצה לבטל חלק שלם באישיות שלה מתוך אותו הכעס. אולם לסצינה הזו יש משמעות נוספת: גאיינן אומרת לפיקארד במהלך הפרק כי הוא למעשה אחראי על הולדתה של סילה, מכיוון שהוא זה ששלח את אמה לעבר. לכן פיקארד הוא, לצורך העניין, אביה של סילה, והסצינה שראינו היא למעשה העימות של סילה עם הצד האנושי המייצג את אימה. העימות הזה הוא דרכה של סילה לומר לאימה את כל מה שלא יכלה להגיד אז, וכן לבטא את זעמה כלפי תחליף אב המייצג את הצד האנושי שבה, אותו היא כל כך מתעבת.

סילה נידונה, איפוא, לחיות בזעם מתמיד אותו לא תוכל ליישב לעולם – הצד האנושי שבה הוא עובדה מוגמרת והיא לעולם לא תוכל להעמיד פנים שאינו קיים. לנצח הוא יהיה חלק ממנה והדיסוננס הזה יעכיר את רוחה באופן תמידי.

אז מה היה לנו?

אין ספק כי הלשנה על אמה וגרימת הוצאתה להורג היה אירוע טראומטי עבור סילה. אירוע זה כלל גם את הפרידה הכפויה מאימה. בנוסף, רצונה להישאר מול רצונה של אימה להימלט, מצביע על חוסר הסכמה בין האם וביתה ולכן יש להניח כי הייתה ביניהן מתיחות מסוימת. סילה אכולת שנאה אובססיבית כלפי הצד האנושי שבה וכמובן, העימות בינה לבין דמות הורית המייצגת את אמה.

הנבל הבא זכה לאבא פורמלי שהיה מאוכזב ממנו תמידית ולעולם לא זכה להכיר את אביו הביולוגי האמיתי.

אכזבת האב

jeoffry

ג'ופרי באראתיאון, מסדרת הפנטזיה האפית "שיר של אש וקרח" (מאת ג.ר.ר. מרטין) וכן מקבילתה הטלוויזיונית, "משחקי הכס".

מבחינה פורמלית, ג'ופרי הוא בנם של סרסיי לאניסטר ורוברט באראתיאון, האיש היושב על כס הברזל. אפשר לראות כמעט מיד שהיחסים בין המלך ואישתו עלו על שירטון מזמן, וכי המלך לא ממש מרוצה מבנו הבכור העתיד לרשת אותו בעתיד. לעומת זאת, נראה כי ג'ופרי מצידו דווקא מנסה בדרכיו המעוותות לזכות באמונו והערכתו של אביו. בין היתר, מסופר כי בילדותו הוא הרג חתולה בהריון על מנת שיוכל להציץ בגוריה והראה לאביו את תוצאות מעשיו. רוברט זועם, מכה את הילד בעוצמה ושובר כמה משיניו. רק אימו, סרסיי, מגינה עליו מעונש כבד יותר. מבין שני הוריו – רק סרסיי באמת אוהבת אותו.

יש משהו צורם במשולש הזה של ג'ופריסרסיירוברט. מאוחר יותר מתגלה הסיבה לכך – ג'ופרי אינו הבן של רוברט. הוא, אחיו ואחותו הם למעשה בניהם של סרסיי ואחיה – ג'יים לאניסטר.

גילוי עריות מוגדר כחטא ללא כפרה ביצירות שונות – מ"אדיפוס" (יוון העתיקה) ועד "צ'יינהטאון" (שנות ה-70 של המאה ה-20). לכאורה (וזה "לכאורה" גדול מאוד), מרטין מסמן את ג'ופרי כתוצר של זיווג טמא שכזה, ובכך מכשיר את מעמדו כנבל (אחד השנואים ביותר ב"שיר של אש וקרח").

קל ליפול בפח הזה. זוהי פרשנות שאינה נכונה, ולו רק בגלל העובדה שאחיו ואחותו של ג'ופרי גם הם תוצר של גילוי העריות הזה, אבל להם אין את הנטיות האלימות של אחיהם הבכור. לאור זאת, יש לתהות האם הסיבה לרוע של ג'ופרי טמונה אך ורק בגנים שלו? אולי האלימות של ג'ופרי היא נרכשת ולא רק מולדת?

בואו ננסה לבחון את מודלי החיקוי של ג'ופרי. מצד אחד: אמו של ג'ופרי – עליה אין מה להכביר במילים. אם יורשה לי להתבטא בבוטות – היא כלבה חסרת מעצורים. אולם, דווקא היא פחות מעניינת בהקשר הזה. מה לגבי אביו של ג'ופרי?

ישנן שתי תכונות מרכזיות ובולטות אצל רוברט: בראש ובראשונה, רוברט הוא אדם אלים. רוברט הנהיג הפיכה אלימה כנגד בית טארגריין, אשר במסגרתה לא היסס להורות על הרג אזרחים (ותינוקות!) ובלבד שבית טארגריין יוכחד. אדם אימפולסיבי הנתון להתפרצויות זעם. חובב ציד (תחביב אלים בפני עצמו). אלכוהוליסט – הרגל מעודד אלימות. לקוח VIP של בתי הזונות בקינגס לנדינג – יחס מבזה ומחפיץ לנשים, שהוא למעשה נגזרת של התנהגות אלימה. לצד כל אלה, הוא ניחן בכריזמה לא מבוטלת וסוחף אחריו פמליה מכובדת של בני אצולה המוכנים למות למענו. נד סטארק, לדוגמא, עוזב את ביתו כדי להיות ימין המלך של רוברט, למרות שהוא יודע כי הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו, ועושה זאת אך ורק בגלל שרוברט מבקש ממנו.

ג'ופרי מנסה לאמץ את נורמות ההתנהגות של רוברט ואף מקצין את דרכו האלימה, במטרה להיות דומה למי שהוא מאמין שהוא אביו. הוא חושב שכך יזכה להערכתו ולהערכת הסובבים אותו. בתור התחלה, מאמץ ג'ופרי גינוני בני אצולה מוגזמים אשר בשמם הוא תוקף ילד פשוט עם, כביכול כדי "להציל" את אריה מתקיפת בן איכרים (וזוכה לתבוסה משפילה מנחת זרועה).

אבל ג'ופרי ממצב עצמו כנבל באופן סופי לאחר שאימו מוציאה לפועל את נסיון ההפיכה שלה. סרסיי רוצה לסלק את אדארד סטארק לגלות בצפון, אך לא מעוניינת להרגו כדי לא לפתוח במלחמת אזרחים. כל מה שג'ופרי צריך זה לשים את חותמת הגומי שלו על המהלך ולהגלות את אדארד. והנה מה שקורה:

ג'ופרי מסרב להיכנע למה שהוא מכנה "מורך הלבב של נשים" ואינו מתעניין כלל במשחק הפוליטי אותו מנהלת אימו בכישרון רב. בדומה לאביו, הוא אוהב את החיים פשוטים ואלימים. רצונו להיראות כאדם קשוח מאביו עומד בניגוד לשכל הישר והוא נכנע לגחמה הכוחנית.

לבד מהסאדיזם שהוא מגלה כלפי הכפופים לו, הוא מתעלל ללא הרף בסאנסה, מחפיץ אותה ומדבר בגלוי על כוונתו לאנסה. עוד הקצנה של התנהגות אביו, רודף השמלות.

ג'ופרי לכוד במלוא מובן המילה – בין נטיות אלימות של אביו הפורמלי, היות אימו ה-Evil Bitch Monster of Death של חצר המלוכה, מוצאו האסור וכן מיקומו בצומת של תככים ורציחות פוליטיות. נסיבות אלה מייצרות נבל ללא יכולת לגאולה.

אז מה היה לנו?

מערכת יחסים מתוחה בין ג'ופרי לאביו, פרידה כפויה (מותו של רוברט בנסיבות חשודות) וכן אובססיה של ג'ופרי להיראות שליט חזק וסמכותי בדומה לאביו.

הנבל הבא לא זכה להכיר את הוריו כלל, והוא תוצר של ניסוי גנטי מזעזע.

בן הכלאיים

scorpyסקורפיוס, מסדרת הטלויזיה "פארסקייפ".

קצת הכרות בסיסית עם "פארסקייפ": האסטרונאוט ג'ון קרייטון מגיע בטעות לחלק נידח בגלקסיה, מסתבך עם כוח הצבא המקומי ומנסה נואשות לחזור הביתה. עקב השתלשלות מקרים מעניינת (שלא אכנס אליה) מושתל במוחו ידע ליצירה ושליטה בחורי תולעת (שהם הסיכוי היחיד שלו לשוב לכדור הארץ). הוא מנסה לחקור ולהבין מה אצור במוחו כדי לחזור הביתה. סקורפיוס מנסה לתפוס את קרייטון ולחלוב את בכוח את הידע ממוחו, על מנת להשתמש בידע הזה כדי ליצור נשק להשמדה המונית, כיאה לנבל קלאסי.

כדאי להבין גם את המציאות הפוליטית ב"פארסקייפ": במרכז הסדרה נמצא עימות מתמשך ומסלים בין שני גזעים: ה-Sebatians (גזע של דמויי אדם), אשר להם חסרונות מוסריים משל עצמם, בעיקר חשדנות וגזענות כלפי השונה מהם. סקורפיוס הוא מפקד צבאי בכיר בשירות הסביישנס. הגזע השני הוא ה-Scarans האכזריים והחזקים. הסקארנס מתוארים כרוע המוחלט – הם רבים במספרם, חזקים פיזית, מחזיקים צבא אדיר וסכנת הפלישה שלהם לשטחם של הסביישנס קיימת באופן תמידי. המלחמה בין שני הגזעים היא בלתי נמנעת – ובין שני הגזעים האלה נמצא סקורפיוס. אבל מי הוא?

אימו של סקורפיוס ובן זוגה הסביישנים הם ניצולים מהתרסקות של ספינה סביישנית, כתוצאה מתקיפה סקאראנית. הם נופלים בשבי הסקארנים. הבעל מוצא להורג באופן מיידי – והאישה האומללה עוברת אונס אכזרי בידי חייל סקארני, וזאת במסגרת ניסוי גנטי שמטרתו לבחון יכולת היתכנות של בן כלאיים בן שני הגזעים. אפשר לראות כמעט מיד את האכזריות של הסקארנס – אפשר היה לעשות את זה במסגרת הפריית מבחנה, אך הם עדיין בחרו לעשות זאת בדרך המוגדרת כלא פחות מאשר "פשע מלחמה". האונס, ההריון, אליו גוף סביישני לא מותאם מפאת השונות הביולוגית האדירה בין שני הגזעים, וכמובן הלידה הקשה עושים את שלהם, ואימו של סקורפיוס מתה בלידה. את הסקארנס זה לא מטריד במיוחד מאחר שהם קיבלו את מה שרצו – בן כלאיים אשר שרד את הלידה (אחד מתוך כ-100 ניסויים שנכשלו).

הסקארנס ממנים "אומנת" שתגדל את יצור הכלאיים האומלל. בואו נראה מי האומנת אשר גידלה את סקורפיוס ב-12 השנים הראשונות לחייו:

לא, זו לא מרי פופינס. זוהי טאוזה, אשר שיטותיה לגדל ילד נעות על הספקטרום שבין ספרטה והאינקוויזיציה הספרדית, עם נגיעות של גסטפו. הילד עומד בפני מסכת עינויים, השפלות ואף שקרים על מוצאו. כל מטרת הגידול הזה היא לדכא את צידו הסביישני של סקורפיוס, ולחזק את צידו הסקארני. טאוזה מאמינה שהגנטיקה החזקה של צידו הסקארני של סקורפיוס, יכולים לעזור לגופו השברירי להתמודד עם הכאב והייסורים הבלתי נסבלים שנגרמו לו כתוצאה מהניסוי.

tauza

הילד מצליח לשרוד את 12 השנים הראשונות בשבי ומתחשל. לאחר שהוא מבין כי טאוזה משקרת לו על מוצאו, הוא נתקף רצון עז להבין מי הם הוריו האמיתיים וכיצב בא לעולם. כנגד כל הסיכויים, הוא מצליח לברוח. הוא יוצר קשר עם הסביישנס ומציע להם את הידע שצבר אודות הסקארנס בתמורה למידע על מוצאו האמיתי. הם רואים את הפונטנציאל בעיסקה ומשתכנעים למרות החשדנות האינהרנטית שלהם כלפי חייזרים ובני כלאיים.

סקורפיוס גדל בצל הסביישנס ומספר שנים אחר כך, כאדם בוגר, הוא מתחקה אחר עקבות אימו. כאשר הוא מוצא את ספינתה ההרוסה (ומבין, פחות או יותר, מה קרה שם), הוא נתפס שוב על ידי מארב של הסקארנס. הם הבינו מה כוונתו וחיכו לו בספינה ההרוסה של אימו.

כשהוא שוב האסיר שלה, טאוזה מספרת לו את כל האמת על מוצאו ומוסיפה כי הסקארנס הגיעו למסקנה כי אין להם שימוש בסביישנס – ולכן יש להרוג את כולם. אולם טאוזה שוב ממעיטה בערכו של סקורפיוס ואינה מבינה כי הבחור אשר לכדה אינו אותו ילד שברח ממנה לפני שנים. אצל סקורפיוס התהליך הושלם – הוא כעת שונא את הסקארנס עד מוות. הוא מצליח להרוג את טאוזה באופן אכזרי ולברוח. הוא לא מסתפק בכך, וחוזר עם תגבורת סביישנית על מנת לטבוח בספינה הסקארנית ששבתה אותו.

scorpy2

הפעם יש לסקורפיוס תחושת שליחות – להשמיד את הסקארנס בכל מחיר, בכל אמצעי שיידרש. בדיוק בנקודה זו נוצר הסקורפיוס שאנו מכירים – רצחני, חסר מעצורים, מניפולטיבי, שורד וחדור מטרה. רצונו העז "בליטרת הבשר" שלו, הוא הסיבה למאמציו הבלתי פוסקים לפתח את הנשק האכזרי מבוסס חורי-תולעת ולהכריע את המלחמה מול הסקארנס, וכן לקיבעון שלו ללכוד את קרייטון.

סקורפיוס הוא דמות של נבל מצמרר, אשר עליו הולבש לפתע מימד מוסרי שקל מאוד להזדהות עימו, וזהו סוד קיסמו.

אז מה היה לנו?

את הילדות בצילה של טאוזה אפשר לראות כטראומה ומערכת יחסים עכורה. סקורפיוס נתקף באובססיה למציאת הוריו, אשר בעטיה הוא בורח מטאוזה. וכמובן – העימות האלים בסוף.

הנבל הבא לקוח מהעולם המופלא של הארי פוטר, והוא בא מהמשפחה הכי טובה.

בן הטובים

ברטי קראוץ' הצעיר ("ג'וניור") – בחור מוכשר, אינטליגנטי, נצר לשושלת אריסטוקרטית של קוסמים טהורי דם, בנו של בכיר מוערך במשרד הקסמים המופקד על מערכת אכיפת החוק ומועמד כמעט ודאי למשרת שר הקסמים, בחור שקיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן לקבל בעולם הקוסמות, רב כישורים, בעל פוטנציאל לגדולות… רוצח. סאדיסט. סוציופת. ומשרתו הנאמן ביותר של וולדמורט. מה קרה פה, לעזאזל?

barty

למעשה, סיריוס מתאר לנו את מה שקרה על קצה המזלג.

אנו נתקלים בג'וניור במשפטים הגדולים שנערכים לאוכלי המוות לאחר תבוסת וולדמורט הראשונה. ג'וניור, בנו של ברטי קראוץ', פקיד מוערך ביותר, מתגלה לתדהמת קהילת הקוסמים כאוכל מוות אכזר במיוחד ונאמן לוולדמורט באופן כמעט פנאטי. תגובת האב מדהימה: הוא מסרב לפסול את עצמו מכס השפיטה, ושולח את בנו להירקב באזקבאן. האב גוזר את דינו של הבן באופן הפומבי ביותר האפשרי, על מנת להוכיח את קשיחותו והרצינות בה הוא לוקח את תפקידו. הוא מקווה כי יוכל להראות לעולם הקוסמות כי הוא האדם הראוי לעמוד בראש משרד הקסמים. אולם, מעשיו של האב ואכזריותו כלפי בנו פועלים כבומרנג, מכיוון שהקולגות שלו מסרבים לקבל את העובדה שאב יתאכזר כך לבנו. הוא מאבד את כוחו הפוליטי ומעמדו… וגם את בנו, לאחר שמדווח כי נפטר בכלא ממחלה.

14 שנה חולפות ואנו מגיעים לאירועים המתוארים ב"הארי פוטר וגביע האש": בשיא העלילה מתגלה כי ג'וניור הסתתר בהוגוורטס כל אותה שנה, כחלק ממזימתו של וולדמורט. הוא מנסה להרוג את הארי אך דמבלדור, סנייפ ומקגונגל מצילים אותו ברגע האחרון.

דמבלדור מחליט להשקות את ג'וניור בשיקוי אמת ולחקור אותו. בנקודה זו מתחילה אחת הסצינות המרשימות ביותר ביקום של הארי פוטר.

מונולוג הנבל

barty2ג'וניור מספר להארי (ולקורא) בשפה ישירה עד כאב את הסיפור מנקודת מבטו בלי שקרים או סילופים. האמת, כל האמת ורק האמת. דרך אגב, זהו אירוע שלמעשה לא חוזר על עצמו בסדרה: מעולם לא תוארה לנו נקודת מבטו של נבל באופן כל כך בלתי אמצעי וישיר. בדרך כלל נעשה שימוש בפלאשבק (אשר פעמים רבות מפורש על ידי דמבלדור) או שמדובר בנבל שפשוט לא ניתן להאמין לדבריו (כמו לסטרנג' הפסיכוטית או לושיוס האופורטוניסט). הכי קרוב לכך קיבלנו ביומן של וולדמורט – אך הורקרוקס אינו יצור גשמי ושלם, אלא רק חלק קטן מנשמתו של וולדמורט.

ג'וניור מתאר באופן קר ומצמרר את הצד שלו בסיפור: כיצד אביו הוורקוהוליק לא היה נוכח בחייו, כיצד תמיד העדיף את עבודתו על פני בילוי עם משפחתו. את המחסור המתמיד בדמות אב. את הצטרפותו לאוכלי המוות. כיצד החליף דמות אב אחת באחרת. ומעל לכל, כיצד הפעם היחידה בה אביו באמת התייחס אליו, הייתה במשפט הראווה בה הוא שלח אותו לאזקבאן, למרות תחנוניו ותחנוני האם.

הוא מתאר כיצד הצליח להימלט מאזקבאן: זו אימו אשר מצליחה לבסוף לשכנע את קראוץ' למלט את ג'וניור מהכלא. כמו סרסיי גם היא אוהבת את בנה, בניגוד לבן זוגה. היא מתחלפת עם ג'וניור, מתחזה לו ומתה שם במקומו. ג'וניור עובר לגור בחשאי עם אביו, ונאלץ לראותו יוםיום מבעד לכישוף ה-Imperius המוטל עליו. בין 4 קירות יושבים השניים בתוך סיר הלחץ הזה, והלחץ, התיעוב והשנאה רק גוברים וגוברים, עד שוולדמורט שומע על משרתו הנאמן ביותר אשר כלוא בבית אביו, והוא מגיע במפתיע לשחררו.

ג'וניור מספר כיצד הצליח להשתחרר משליטת אביו ולמלא את תפקידו במזימת וולדמורט. בעוד ג'וניור משתחרר מכישוף ה-Imperius, מושם אביו באותו הכישוף על מנת שלא יפריע למזימה. הוא מספר כיצד אביו הצליח, בסופו של דבר, להשתחרר מכישוף השליטה המוחית ודלק אחרי בנו להוגוורטס… ועל העימות הבלתי נמנע ביניהם. הוא אומר בפשטות מצמררת: "הרגתי את אבי", אבל הוא לא סתם הרג את אביו: הוא הסווה אותו כעצם של חיה כלשהי וקבר אותו ביערות הסמוכים להוגוורטס. זוהי דרך מאוד מעשית להיפטר מגופה, אך יש כאן מימד נוסף: לקבור גופה ביער, היכן שחיות הבר יכולות למצאה ולכרסמה, הוא אקט של התרסה, שינאה ובוז ואף חילול כבוד המת.

"בן הטובים שהתדרדר לפשע", הוא ארכיטיפ אותו ניתן למצוא ביצירות רבות ואף בחדשות. רולינג משתמשת בו כדי להניף תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: הורים, אנא השקיעו בילדיכם במקום לפנקם בעושר חומרי. כי אם תמשיכו להסב מהם את מבטכם… אתם עלולים למצוא את עצמכם בבית עם ברטי קראוץ' ג'וניור.

אז מה היה לנו?

מה לא? מערכת יחסים עכורה מאין כמותה, טראומת המשפט והשליחה לכלא, פרידה כפויה מאימא, אובססיה לסגור חשבון עם האב ולבסוף העימות האלים והבלתי נמנע.

הנבל הבא הוא מהמרשימים ביותר שהופיעו בשנים האחרונות בטלוויזיה. הוא חווה הורות, אך לא לאורך זמן. היו לו הורים אך הם נטשו אותו ברגע שראו איזו מפלצת הם יצרו. בואו נכיר את… קווין תומפסון.

זה שאינו יודע לחמול

מדובר, כמובן, בקילגרייב מהסדרה "ג'סיקה ג'ונס". קצת אודות הסדרה: ג'סיקה ג'ונס היא גיבורת על אשר סובלת מהלם פוסט טראומטי בעקבות שבי והתעללות ממושכת (במהלכה גם נאנסה) על ידי קילגרייב. היא מצליחה להימלט בעור שיניה ומנהלת מאבק נורא מול קילגרייב במטרה לעצרו בכל מחיר.

קווין תומפסון (שמו המקורי של קילגרייב) הוא ילד אשר חולה במחלה ניוונית קשה. הוריו, מדענים מוכשרים, החלו לחפש דרכים לרפא אותו בכל מחיר. הם העבירו אותו תחת סדרת ניסויים קשה, אשר בסופה זכה קווין בכוח בלתי צפוי: שליטה מוחית באנשים באמצעות פקודות קוליות פשוטות. לא ניתן לסרב לפקודה הניתנת על ידו, וניתן להבין כי זהו כוח רב עוצמה והרסני.

kilgrave1

קווין מתעמר בהוריו ומתנקם בהם על ידי שימוש בכוחו החדש במעשיהם הם אולי הצילו את חייו, אך מבחינתו הם גזלו ממנו את ילדותו. לדבריו, הוא לא זכה מהם לחיבה או יחס ריגשי כלשהו אלא היה עבורם לא יותר מניסוי מאתגר.

לאחר סדרת התעללויות מזעזעת בהוריו, בשיאה הוא מורה לאימו להצמיד ללחיה מגהץ רותח, אביו ואימו המזועזעים של קילגרייב נמלטים ונוטשים אותו (והוא רק בן 10). קילגרייב משתמש בכוחו על מנת לנצל אנשים מסביבו ולקבל מחסה, בגדים, אוכל וכסף. במקביל, הוא מעסיק את עצמו, במהלך שני העשורים הבאים של חייו בניסיון אובססיבי למחוק כל זכר לעצמו.

קילגרייב נתקל מחדש ההוריו בדרך לא צפויה: ג'סיקה ג'ונס. ג'סיקה מעוניינת לשבור את קילגרייב בחקירה ולחלץ ממנו הודאה בפשעיו, על מנת לשחרר מהכלא ומהרשויות את כל אותם אומללים אשר נעצרו לאחר שביצעו פשעים תחת השפעתו ההיפנוטית. אולם לקילגרייב יש רצון ברזל והחקירה שלה נקלעת למבוי סתום.

פריצת הדרך שלה מגיעה לאחר שהיא מזהה את החולשה הרגשית של קילגרייב כלפי הוריו. זהו הכפתור היחיד שיש לה כדי ללחוץ עליו בנסיון לשבור אותו בחקירה, ולכן היא מוצאת אותם ומפגישה אותם איתו. בחדר חקירות מאולתר הבנוי בתוך סביבה אטומה אשר מונעת מהשפעתו ההרסנית של קילגרייב לדלוף החוצה, לצד אמצעי ביטחון אשר ג'סיקה מקווה שיפעלו כהלכה, ומול עדים (אחד מהם בלש משטרה) מנסה ג'סיקה להקליט את הודאתו של קילגרייב. בזירת התרחשות זו מתרחש העימות הגדול (בה"א הידיעה!) בין הנבל להוריו. שימו לב לתיעוב הבלתי פוסק שג'סיקה חשה כלפי קילגרייב (היא לא נופלת בפח המניפולציות שלו, אפילו לא לרגע), לעובדה שכל כך קשה לראות מתי קילגרייב מתכוון למה שהוא אומר ומתי זו סתם מניפולציה שטנית (אם בגלל שקילגרייב הוא דמות בלתי נתפסת או בגלל שדייוויד טננט הוא שחקן מצויין), ולבסוף, כיצד ברגע בו אנו בטוחים שאולי בכל זאת יהיה איזשהו חיבור ריגשי בין קילגרייב להוריו… הרגע הזה מתפוגג והסיטואציה הולכת לכיוון אלים ונורא.

קילגרייב בבגרותו הופך לאדם ללא אמפתיה וללא רגישות כלשהי לחיי אדם. אנשים הם בעיניו כלי משחק טהור, אמצעי לסיפוק יצרים ותו לא. זהו אדם אשר אינו מסוגל ליצור קשר ריגשי עם אף אדם אחר. הוא משלה עצמו כי הקשר בינו לבין ג'סיקה הוא אהבה, אך למעשה זהו ניצול נורא ואונס מתמשך.

kilgrave2

קילגרייב הוא נבל אפקטיבי, אך לאו דווקא בגלל ילדותו הטראגית או מאבק האימתנים שלו מול ג'סיקה. קילגרייב מצליח ללחוץ על הכפתורים שלנו לא מפני שאנו פוחדים לשלומנו, אלא מפני שאנו פוחדים כי הוא יגרום לנו לפגוע ביקירינו. ואם קילגרייב עושה זאת להוריו, אשר ניסו לעזור לו בדרכם שלהם ואף הצילו את חייו, הרי שהוא יהיה מסוגל להתאכזר לכל אדם הנקרה בדרכו ואכן כך קורה.

ואולי הדבר הקשה ביותר לעיכול עבורנו, הוא שהאיש מטיל האימה הזה לובש את הפנים אשר התרגלנו כל כך לאהוב כשהן היו פניו של הדוקטור העשירי.

Doctor Who: The Doctors Revisited: Episode 10

"היי, מי הזיז לי את הטארדיס?"

אז מה היה לנו?

אתם רציניים? טראומת הטיפולים הפולשניים, מערכת יחסים עכורה שהתבטאה בהטלת טרור על ההורים האומללים, נטישת ההורים את הילד (פרידה כפויה), האובססיה של קילגרייב להעלים כל פיסת מידע על עצמו ועברו, וכמובן… העימות האכזרי מול ההורים.

ונסיים עם… שקרן

c35b05c69bbb58ca9a59cf8be28be7d28a328d6f364528aebdc2ac44b167f44b

התחלנו עם שקרן, ולכן גם נסיים איתו: מי שראה את הסרט "האביר האפל", בוודאי זוכר שהג'וקר אוהב לשמור על עמימות בנוגע לסיפור המקור שלו. במהלך הסרט הוא מספר לפחות 2 גרסאות שונות של אותו סיפור מקור. העמימות הזו היא חלק מסוד קיסמו של הג'וקר. אבל בסופו של דבר, השקרים האלה לא עושים עלינו רושם. בין אם מה שהוא מספר זה אמת או שקר, אנחנו עדיין רוצים שבאטמן ילכוד אותו וימנע את פיגועי הטרור שהג'וקר מבצע.

אבל רגע… אם סיפור המקור של הג'וקר לא משנה את תפיסתינו לפיה הוא נבל מסוכן שיש לעצרו, מדוע שזה ישנה לנו לגבי השאר?

הסיפור של כולנו

המוטיב המשותף האחרון של חבורת הנבלים הזו – כולם מספרים לעצמם (ולנו) סיפור. ואצל כולם, כמו אצל הג'וקר, הסיפור הזה מורכב מאוסף של מניפולציות ושקרים… כמו הפוסט הזה. קוראים יקרים, אני מברבר כאן כבר 4000 מילה, ומספר לכם נרטיב המורכב כולו ממניפולציות ושקרים. אלו מניפולציות מכיוון שאני מספר לכם סיפור קורע לב על אנשים מנוולים, תוך כדי שאני מעלים, מטשטש או מתעלם מהפרטים שלא מסתדרים לי. אלו שקרים, מכיוון שאני מנסה לשכנע אתכם, ברוב חוצפתי, שהסיפורים האלה אמורים לשנות משהו בקשר לדעתנו על הנבלים. אבל הג'וקר מוכיח לנו שזה לא אמור להיות ככה. אם אנו לא מוכנים לקבל את טבעו של הג'וקר ללא כל קשר למקורו, הרי שאנו אמורים לנקוט באותה דעה גם לגבי השאר.

לור ספג מאביו יחס משפיל, אך עדיין זו אינה סיבה להפוך לרוצח המונים. כבן אצולה, קיבל ג'ופרי את החינוך הטוב ביותר שאפשר היה להעניק לו בעולם בו הוא חי, ועדיין הוא בחר במודל חיקוי אלים, למרות שהיו לו כל הכלים להבין מה מוסרי וחוקי ומה לא. סילה יאר, הילדה שהלשינה על אימה וגרמה בכך להוצאתה להורג, מזכירה לי את המיתוס הסובייטי אודות הילד שהלשין על אביו, אשר באותו הלילה נאסף על ידי הק.ג.ב. למחנה עבודה ממנו מעולם לא שב. מסופר כי כששמע סטלין את הסיפור אודות הילד, הוא התבטא בחריפות: "ראיתם את החלאה הקטן? הלשין על אבא שלו!". סקורפיוס מצליח לשבות את ליבנו, מכיוון שהסיפור שלו אכן נוגע ללב. קל להזדהות עם הצורך של סקורפיוס להתנקם בסקארנים, אולם יש לי בעייה קשה עם שובל הגוויות של החפים מפשע שהוא מותיר אחריו. ברטי קראוץ' ג'וניור: אני לא זוכר שמערכת יחסים עכורה עם אב הינה סיבה מוצדקת להפיכה לרוצח, ולגבי קילגרייב… נו באמת, הלא מדובר כאן באמן המניפולציות למרחקים ארוכים. הוריו של קילגרייב לא ניסו להפוך אותו לשפן הניסויים שלהם, כפי שהוא אוהב לספר לעצמו. הם ניסו להציל את חייו ואף הצליחו בכך! קשה להאשים אותם על כך שנטשו אותו, ובפרט לאחר תקרית המגהץ המזעזעת.

הרשו לי לשתף אתכם בחזיון מטריד שיש לי: כל אחד ואחד מהאנשים האלה מדקלם לעצמו את מה שהוא רואה כסיפור חייו. הוא משנן את סיפורו הבדוי מתוך פתק הנמצא מתחת לכרית שלו במיטה, ודואג לעשות זאת באופן מושלם. וביום שידור הפרק בטלוויזיה (או, לחילופין, פירסום הטקסט הספרותי), על במה ולאור זרקורים, ניצב מולנו הנבל המדובר, ובקול נרגש, עיניים דומעות ורטוריקה שאין לעמוד בה, הוא נואם ומדקלם באזננו את הנרטיב המניפולטיבי אותו הוא שינן בכישרון רב. "אתם רואים," הוא שואג לבסוף בגרון ניחר, "זה בכלל לא אני! זה הכל בגלל אבא ואימא!" והסיפור נשמע כל כך משכנע באזננו, ואנחנו נסחפים וכמעט משתכנעים, ושוכחים בדרך אמת אחת פשוטה ואכזרית. והאמת הזו, שהיא למעשה השורה התחתונה של הפוסט הזה, מזכירה לנו שבסופו של יום, למרות טראומות הילדות, סיפור החיים הקשה וההורים הלא מתפקדים, נבל הוא עדיין… נבל.

תודתי הניצחית נתונה לשבע פיילוטאיות מופלאות אשר העלו את ההרצאה הזו על המסלול הנכון: רותם ברוכין, מאיה גרשוביץ, איריס מזור, נבט טחנאי, הלה הראל, ריקה טייכהולץ והילה פלג.

תודה מיוחדת לענבל שגיב נקדימון ואהוד מיימון שסייעו בתרגום הסצינות מ"מסע בין כוכבים".

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #22

היא: נו, סוף סוף נגמר חג האייקון?

הוא: כן. היה מתיש.

היא: גם פה היה מתיש עם אימא שלי.

הוא: לא נורא, מחר אני מסיע אותה לשדה תעופה.

היא: איזה מחר? יש לה פה לפחות עוד שבוע.

הוא: סליחה?

היא: שבוע. לפחות.

(פאוזה)

הוא: יש כנס.

היא: הרגע היה.

הוא: עוד אחד.

היא: עוד כנס.

הוא: נכון. כנס חשוב. מאוד. כנס. יש כנס.

היא: אמרת כבר.

הוא: אני אומר את זה כדי להדגיש את העובדה שהכנס הוא… כנס.

היא: איזה כנס? איך הוא נקרא?

הוא: עול…

היא: זה בפסח.

הוא: מאו…

היא: זה בחנוכה. אני איתך כבר 10 שנים, למדתי כמה דברים.

הוא: טרולקון.

היא: סליחה?

הוא: ככה נקרא ה… כנס. טרולקון.

היא: טרולקון.

הוא: ראשי תיבות של טירוף, רציונאליות ולארפים.

היא: כמה ימים הכנס?

הוא: חד יומי.

היא: אוקיי, אז סע מחר לכנס ומחרתיים…

הוא: אה. התכוונתי שאני לא אהיה פה שבוע.

היא: אמרת "חד יומי".

הוא: אה… כן… את לא הבנת… כנראה בגלל שאת לא מעורבת בקהילה. זה חד יומי, אבל עושים אותו כמה ימים. כל השבוע. אז הוא חד יומי… אבל כל יום. הבנת?

היא: הכנס.

הוא: טרולים. חד יומי. כל יום.

היא: כמה זמן כבר עושים את ה… כנס הזה?

הוא: אה, זה… כנס ותיק.

היא: ותיק? ורק עכשיו אתה הולך?

הוא: זה… ותיק, אבל בגלל שהוא רק פעם בשנה… ולא עשו אותו מספיק פעמים… אז עושים אותו עכשיו הרבה פעמים… בשביל… כל הפעמים שלא עשו… את ה… כנס.

היא: יש לך פריחה.

הוא: פריחה?

היא: של שלוש נקודות.

הוא: זה עונתי.

היא: בטח, זו הרי העונה של ה…

הוא: כנס. טרולים. חד יומי אבל כל יום. פעם בשנה אבל גם לכל השנים שלא עשו.

היא: את הכנס.

הוא: של הטרולים.

היא: ומי מארגן את ה… כנס הזה?

הוא: מי שצריך.

היא: מי. מארגן. את. הטרולים.

הוא: את לא מכירה… קוראים לו… כלומר לה… אה… הלה הראל-נבנצל-שלו-סיטרון-קשתן.

היא: זה נשמע כמו שירשור אקראי של שמות מארגני כנסים.

הוא: זה חלק מההווי של הטרולים.

היא: בכנס.

הוא: של הטרולים. חד יומי. כל יום. כל שנה. רטרואקטיבית. מארגנים.

היא: אתה משנן עכשיו סיפור כיסוי?

הוא: של הכנס. והשנתון. כן, בדיוק! יש שם… אה… פרויקט שנתון של סיפורים. עם פרס.

היא: בכנס.

הוא: של הטרולים.

היא: וכתבת סיפור?

הוא: לא, מה פתאום. זה חלק מההוויי של קהילת הטרולים המקסימה – כותבים כל דבר ברגע האחרון. אין אפילו עריכה.

היא: אהוד ורמי יודעים מזה?

הוא: ברור, הם העורכים של הפרויקט.

היא: הרגע אמרת שאין עריכה!

הוא: אה… כי… העריכה מתבטאת בזה ש… אין עריכה. זה מה שנותן לפרויקט את ה…

היא: יופי הגולמי שלו?

הוא: או! בדיוק! בכנס.

היא: של הטרולים.

הוא: כן.

היא: עכשיו תקשיב לי. קח את שני הילדים האלה שחיכו לך בסבלנות כל השבוע. קח את רשימת המטלות הזו, שחיכתה לך כל כך יפה כשלא היית פה ושיחקת בנבלים באשכול. אם אתה מחסיר משהו מהרשימה או הילדים – חבל לך על הזמן. אני הלכתי.

הוא: אבל… רגע! לאיפה את הולכת?

היא: לאיפה נראה לך? לכנס.

רשומה רגילה
כללי

רסיסים מאייקון 2016

ואו, זה היה שבוע מתיש… ולא רק בגלל העובדה שהייתי צריך להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא. אה, רגע… בואו נתחיל מהתחלה.

כנס!

חגיגת הגיקים השנתית "אייקון", הכנס השנתי למדע בדיוני, פנטזיה, משחקי תפקידים וכל מה שביניהם הגיעה לסיומה. רגע לפני שיבשו ממני הזיעה, אבק הדוכנים וזוהר הקוספליי, ולפני שיפוגו זיכרונות מהאירוע הכל כך תוסס הזה, אנסה להעביר לכם את רשמיי. תגידו, כבר אמרתי שהרציתי השנה?

הארלי

מדי שנה, הכנס צומח עוד קצת. ועוד קצת. ועוד טיפה. האשכול כבר נהיה קטן מלהכיל את כמות הדוכנים הבלתי נתפסת, שלא לדבר על כמות הקוספליי המגוונת להחריד. זכור לי שכשחיפשתי את הכניסה (הכניסות למתחם שינו מעט את מיקומן השנה) שאלתי את הארלי קווין איפה הכניסה. היא החוותה לכיוון שתי ההארלי קווינים שעמדו בסמוך לשער. מיד לאחר שעברתי אותן, שאלתי את הארלי קווין איפה אפשר לאסוף את הכרטיסים שהוזמנו מראש. היא אמרה להמשיך ישר, לעבור את הארלי קווין, ובהארלי קווין השלישית לפנות שמאלה. כשהגעתי להארלי קווין שאלתי אותה איפה הדוכן. היא לא ידעה. אז שאלתי את הארלי קווין. היא גם לא ידעה. בסוף שאלתי את הארלי קווין, שדווקא כן ידעה. עמדתי בתור. לפניי היתה הארלי קווין. מאחורי היתה הארלי קווין. בסופו של דבר קיבלתי את הכרטיסים. מהארלי קווין. ניסיתי לוודא האם הארלי קווין הזמינה כרטיס להרצאה שלי. הארלי קווין לא ידעה, והציעה שאשאל את הארלי קווין.

קיבינימט, "יחידת המתאבדים" היה הסרט היחידי שיצא השנה?

רודנברי

יעל פורמן הרצתה על ייצוג נשי בסדרת "מסע בין כוכבים" המקורית. מסתבר שהחזון הגדול של רודנברי לייצוג נשי הולם התנגש בדרישות רשת השידור השמרנית. לפרקים המסר הפמיניסטי פשוט הלך לאיבוד בין האקסיות הרבות-יותר-מדי של קירק ופרקים בעלי הגיון מדעי שאפילו הטמטום בו מטומטם (ע"ע Wink of an Eye).

לסיכומו של עניין: זו לא הפדרציה אשמה בשוביניזם – זה CBS והמיני של יומן ראנד. אח, יומן ראנד, פנטזיית גיל ההתבגרות המוקדם שלי… היה יכול להיות בינינו משהו לו מישהו היה טורח להסביר לי (ולדור שלם של ילדי אייטיז בישראל) מה זה לעזאזל יומן (Yeoman). היי תגידי, יומן… את באה להרצאה שלי?

תג

תג!

זה תג.

זהו תג שנועד להסביר לכולם שפקעת העצבים הנושאת אותו הולכת להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא ו… רגע, למה אתם בורחים?

רותם בחלל

אם לשפוט לפי ההרצאה הכיפית להחריד של רותם ברוכין "איפה חרב האור של מארק וואטני?", החלל הוא מקום בו אסור לצפות מכיוון שהוא מלא בחייזרים, מפלצות, אסונות ובעיקר סרטים גרועים על חייזרים, מפלצות ואסונות. מזל שיש את רותם שראתה את כל הדברים המזעזעים האלה כדי שאנחנו לא נצטרך לראות. יאי לרותם! (וגם: "מכירים את הסרט הזה? לא? יופי, הוא גרוע, אל תראו אותו!")

ג'וקר

יבגני טרבנוב העביר את ההרצאה המצוינת "האבולוציה של הג'וקר" ובה סקר את התפתחותו של "הנבל הכי פופולרי שצמח בתרבות הפופ", כהגדרתו. הרצאה ממש מעניינת, שהחלה בסקירה היסטורית של כתבי ויקטור הוגו והסתיימה בסרט The Killing Joke שיצא לאחרונה (עם מארק האמיל כג'וקר). הבעיות היחידות היו מספר בעיות טכניות מסוימות במקרן בעיקר בתחילת ההרצאה. יודעי דבר בקהל ציינו שהאשם בדבר היה, כנראה, באטמן. אני נוטה להסכים.

נרטיב

מה אתם אומרים, זה יכול לעבוד?
ההרצאה היתה מענינת, אם כי לפרקים נראה שפיילוט קשוח היה הופך אותה ליותר זורמת וחלקה.
בין היתר נסקרו אבודים, ממנטו, 500 ימים עם סאמר, ספרות זולה ועוד טרנטינואים למיניהם, ועוד.
היי, יכול להיות מעניין לכתוב את הפיסקה הזו באופן לא כרונולוגי. אתם יודעים, מעין משחק מטאיסטי כזה, לכתוב באותו הסגנון של תוכן היצירות שנסקרו בהרצאה.
מתן בכר סקר יצירות שונות המאופיינות בכך שהנרטיב שלהן אינו מסופר בסדר כרונולוגי.

שיט, לא עבד.

עתיד

"הרצאות מן העתיד": אירוע מעניין במהלכו הועברו לקהל שלוש ארבע הרצאות הלקוחות מאייקון עתידי. ההרצאות הועברו על ידי יעל פורמן, יואב לנדסמן, ד"ר קרן לנדסמן (מסתבר שאין שום קשר ביניהם) ואהוד מיימון. כל הרצאה עסקה בעתיד אפשרי הזוי כזה או אחר לקהל המרותק. כל מרצה הקפיד/ה להזכיר לעמיתו/ה ש"צריך ללחוץ שם!" כי כנראה הקליקרים ממש מסובכים בשנת 2056.

בסך הכל, ההרצאות היו עקביות והגיוניות: קרן הטיפה נגד חיסונים (כי זומבים), יעל הטיפה בעד המדע של סטאר טרק (כי קול מהיר יותר מאור – מדע!), יואב נתן סיבות אמינות לחלוטין מדוע לא נתקלנו בחייזרים (אני לא רוצה לדבר על זה) ואהוד עשה את הדבר ההגיוני ביותר שיכול לעשות עורך האתר של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה והסביר למה אין לנו בכלל מה לחפש בחלל (כי יש שם ג'אר ג'אר בינקס).

אני רוצה להוסיף עוד סיבה לטיעון של אהוד: כי בסוף המסע מחכה לך תכנייה ובה כתוב שחור על גבי לבן שבאשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 אתה צריך להעביר הרצאה ואיך קיבינימט אתה אמור לעשות את זה כשאתה פשוט לא זוכר מה אתה אמור לומר בהתחלה של שיקופית מס' 4 כשבחיים לא נגעת בקליקר ותעזבו אותי עכשיו למה אתם מעלים את זה כל רגע.

מקור

"המקור של הפקות המקור" (אילן מעיין אשכולי, הילה אלוני, יריב יערי וגיא בוסקו שהצליח להימלט מהדוכן שלו בעור שיניו) הוא למעשה פאנל על צפרות ואורניתולוגיה. הבנתם? מקור? ציפורים? הא? מקור? של ציפור? לא הבנתם? אתם רעים.

בקיצר, זה היה פאנל על הפקות מקור. כלומר, לא אורניתולוגיה, אלא ארכיאולוגיה ופרהיסטוריה. הוקרנו קטעים ישנים ונדירים של צילומי וידאו שאני-לא-מאמין-ששרדו-את-הזמן-שחלף מכל מיני הפקות מקור מכל הזמנים והתקופות. הוקרנו גם כמה יחסית חדשים ("איפה הדמויות מסטאר טרק?!").

עבור אחד כמוני שלא היה מעורה בכלל בהפקות מקור ולא צפה בהן, זה היה פאנל מרתק. אז תגידו… איפה הדמויות מסטאר טרק, והאם הן קנו כרטיס להרצאה שלי?

מעבדה

ד"ר נעה לכמן (דוקטור יקרה, אחת ולתמיד: האם זה ב-ח' או כ'?) העבירה הרצאה מקסימה לגמרי על תאונות בטיחות במעבדות אשר יצרו את גיבורי העל שלנו.

נסקרו ציטוטים מפורסמים שנאמרו במעבדות ידועות, כמו: "קיבינימט קתרוס, היה צריך לשים את זה דווקא על החלון?!", "אני לא מבין מי הדביל שהשאיר את הכלוב של העכביש הרדיואקטיבי פתוח!", "תגידו לבארי אלן שהחשמלאי בא לסדר את ההארקה לארון הכימיקל… עזבו, לא משנה כבר" וכמובן הציטוט הידוע: "חכה שנייה, ד"ר באנר, אני לא יודע איך להפסיק את הספירה לאח… עזוב, לא רלוונטי כבר."

היה כיף לגמרי, במיוחד הקטעים בהם ניהלה ד"ר לכמן רולטה רוסית עם הקהל לגבי תרכובות שונות שערבבה בכיתה, ואז נתנה אותם לטעימה לאלה מהקהל ששאלו שאלות מעצבנות במיוחד. אני מבקש מצוות התוכן של הכנס להתעלם ממה שכתבתי כאן, זה היה חלק מהבדיחה. נשבע לכם. תגידו… אתם באים או לא באים להרצאה שלי?

הרצאה

העברתי הרצאה. אמרו לי שהיה סבבה.

אני בכלל לא מבין למה חפרתם לי על זה כל הפוסט. נודניקים.

עוד הרצאות

עוד אירועים שהייתי בהם כללו את "משחקים באבא ואמא" של איריס מזור וגלעד רוזנבאום העמוסה אך מעניינת (במיוחד עבור קוראי ה-Young Adults), "איך ניצחנו בקרב שלא היינו בו מעולם?" שהיה פאנל בהנחיית איריס מזור (שוב איריס!) ובהשתתפות ארנון רייכמן ודוריאן קיין – פאנל עמוס תובנות על תכנים פוליטיים וצבאיים בסדרות סטאר טרק לדורותיהן, וכמובן: "ישחקו הז'אנרים לפנינו" של לילי דאי אשר עסקה בהגדרות הכל כך מתעתעות של ז'אנרים. זה נראה שהתבלבלו לנו הז'אנרים ויש לנו מזל גדול שלילי באה לעשות סדר.

גפן

כרגיל, לא היכרתי את רוב היצירות המועמדות. כמובן שהמנחה הקשוחה עד מאוד זכתה בגפן מוצדק על "אגם הצללים" (יאי לרוני!).

קשה היה להתעלם מהצביטה בלב הקהל, הכותבים והסגל כשהוכרז שמו של אביאל טוכטרמן ז"ל, כזוכה בפרס הסיפור הקצר על "רקוויאם למתי" המצויין והנוגה. קשה היה להישאר אדיש לנוכח נאומה המרגש של אחותו, ורד טוכטרמן, אשר קיבלה את הפרס בשמו. אני באמת לא יודע איך אני אמור לסיים פסקה כזו, אז אני פשוט אסיים אותה ואמשיך הלאה.

תוגה

יש לי נטייה לסיים את סיכומי הכנסים בתובנה מעט מהורהרת.

השנה, יותר מתמיד, היה עיסוק מסוים באופן בו הקהילה מתבגרת. דור המייסדים של הכנסים האלה כבר לא ילד. חלקם אפילו עם ילדים משלהם. הפיד שלי התמלא בשאלות בסגנון "למה אין סידור נורמלי למי שבא עם ילד?" ו"למה צריך לשלם כרטיס על ילד שלא באמת מעוניין בהרצאה אלא רוצה רק לשים את הראש על אבא/אימא?".

עוד תהיות שעלו לי בפיד נגעו לעצם ההשתתפות של אנשים מגיל מסוים בכנס. האם הכנס רלוונטי למי שעבר את גילאי ה-30? זו תהייה שממש חוזרת על עצמה ביתר שאת מדי כנס, במיוחד על רקע הקהל הצעיר והתוסס הממלא את האשכול ומביא איתו עוד ועוד דם חדש לקהילה. לצד הקהל הזה, ישנם אנשים אשר הכנס היה חלק בלתי נפרד מחייהם במהלך שני העשורים האחרונים ולפתע מרגישים לא רלוונטיים. אצל חלקם הכנס עצמו הופך לפתע ללא רלוונטי – הם כבר לא מרגישים כאותו האדם שהלך לכנס בצעירותו, כששורת הדוכנים הייתה מספיק קטנה כדי שהבניין עצמו יוכל להכילה. האדם ההוא כבר התבגר ופינה את מקומו למישהו אחר.

כשאני בכנס, כל ערב בערך בשעה 19:30 אני שם פעמיי לרכבת השלום. אני לא יכול להישאר עד עשר בלילה. יש לי משמרת שנייה בבית. אבל עדיין חשוב לי לבוא. אני פותח את הפייסבוק ולצד לייקים ופוסטים מלאי התלהבות על "איזה כיף היה היה בהרצאה של XXX היום!" אני רואה תוגה. תוגה של אנשים שעבורם הכנס הופך להיות אט אט זיכרון עמום, או של כאלה שלא באו בכלל בגלל אילוצי החיים ומודאגים מהעובדה שזה כבר לא מפריע להם כמו פעם.

אני מביט אחורה בדאגה, כי נדמה לי ששמעתי פיראט עם וו ברזל במקום יד, הרודף אחרי כשהוא עצמו נמלט מתנין בעל שעון מתקתק בבטנו. האם הוא ישיג אותי אי פעם? אני כל כך רוצה להאמין שלא. אני כבר לא ילד אבל, לעזאזל, אני רק התחלתי ליהנות מהכנסים האלה (כתיבה, הרצאות, חברים). עוד כמה זמן יימשך המרדף הזה, שבו מצאתי עצמי לפתע?

לפיטר פן הפתרונים.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #21

היא: אלוהים, אני לא יכולה יותר.

הוא: מה קרה?

היא: הכלב.

הוא: שלנו?

היא: גם. אבל בעיקר של השכנים.

הוא: מה איתו?

היא: הוא לא מפסיק לנבוח.

הוא: ומה הבעיה עם שלנו?

היא: הוא מסריח.

הוא: אני לא שומע שום רעש מהשכנים, ושלנו לא כזה מסריח.

היא: זה בגלל שהאף שלך סתום.

הוא: רגע, אבל…

היא: גם האוזניים שלך סתומות.

הוא: עוד משהו?

היא: באופן כללי אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלך.

הוא: טוב שלא אמרת שגם המוח שלי סתום.

היא: על זה הסכמנו מזמן, לא צריך להעלות את זה שוב.

הוא: המ…

היא: אוי ואבוי.

הוא: הממממ…

היא: אתה הולך להכניס את זה ל"הוא והיא", נכון?

הוא: תהיי רגע בשקט, זה מפריע לי להתרכז.

היא: יש משהו בשיחות האלה שלא מגיע לאינטרנט?

הוא: מאמי, את מפריעה לי לפרסם את זה באינטרנט.

היא: לפחות אתה לא חופר לי על ה…

הוא: היי, ראית את הסרטון שהכנתי על סילה יאר להרצאה שלי?

היא: פאק.

הוא: אני בסך הכל משתף אותך במה שעובר עלי ביחס להרצאה.

היא: משתתפת בשיתופך.

הוא: ה"הוא והיא" הזה מתקדם לא רע.

היא: ממש לא. זה לגמרי לא מצחיק.

הוא: זה מצחיק. את לא מבינה כי את לא מצחיקה.

היא: אותי זה לא מצחיק כי אני לא אספרגר כמוך.

הוא: זה שטויות במיץ מה שאמרת כי כבר אין הגדרה כזו "אספרגר", יש רק רצף אוטיסטי. וחוץ מזה כולם יודעים שאני לא על הרצף, אני רק מפלרטט איתו.

היא: מאמי, אתה אפילו לא יודע מה זה לפלרטט.

הוא: נו? וזה לא הוכחה שאני מפלרטט עם הרצף?

היא: אני נשבעת בכל היקר לי, אני אתפור לך את הפה כמו שתפרו להיא באורפאן בלאק.

הוא: אה, זה… לא ראיתי. אבל הייתי רואה את אקס פיילס. היו שם כמה שתפרו לעצמם את הפה והעיניים כדי שהנוזל השחור לא יחדור וישתלט עליהם כשתתחיל הפלישה, ומשום מה זה נשמע לי עכשיו הרבה פחות קוהרנטי מאיך שזה נשמע לי בגיל 17.

היא: מעניין למה.

הוא: פיית הבלעכס.

היא: יותר כמו פיית ה"אוטוטו מגיע אייקון ואני נלחץ מההרצאה".

הוא: אל תדברי שטויות.

היא: אתה חופר לכולם על ההרצאה כבר חודש.

הוא: אני לא חופר לאף אחד.

היא: אתה חופר לקבוצת כתיבה.

הוא: מה עוד אני אמור לעשות שם? לכתוב?

היא: אתה חופר לכל הפיד שלך בפייסבוק.

הוא: למי אני עוד אמור לספר על 85% תפוסה באשכול 2?

היא: אתה חופר לי.

הוא: אויש, נזכרתי במשהו. ידעת שכשסיריוס מספר פעם ראשונה על הבן של בארטי קראוץ', אז…

הוא: קיבינימט, איפה הכלב הזה של השכנים כשצריך אותו?!

רשומה רגילה
כללי

צער גידול הרצאות

כבכל שנה בחול המועד סוכות, ממשמש, מגיח ומפציע חג עובדי כת השטן הידוע כ"פסטיבל אייקון". האירוע מיוחס לכת השטן בעיקר בגלל כל אותם אנשים שקפצו עכשיו בצעקות "זה לא פסטיבל, זה כנס!!!". סנובים – לכו הביתה.

וכבכל שנה, עבדכם הנאמן מתייצב באייקון. משנה שעברה אני מנסה לסגל לעצמי מנהג קבוע הכולל כתיבת סיכום כנס וסיפור לשנתון.

השנה הגדלתי לעשות ואני מתכבד להכריז בפניכם על… הרצאה ראשונה שאני מעביר באייקון ושמה בישראל: "צער גידול נבלים".

ההרצאה תתמקד בנושא חביב עליי – נבלים. ניסיתי לחשוב מאיזה כיוון לגשת לנושא ואיך לבחון אותו. התוצאה: בחינת מערכות יחסים של נבלים עם הוריהם, ניתוח מוטיבים חוזרים ביצירות שונות ומגוונות בז'אנר וניסיון לבחון מחדש סיפורי מקור מוכרים של נבלים מנקודת מבט מעט שונה.

**עדכון: העליתי את ההרצאה לבלוג – ממש כאן!**

יש להרצאה אירוע פייסבוק (הרגישו חופשי להצטרף) ואפשר להזמין כרטיסים כאן.

חוץ מזה, אני מתכוון בהחלט להיות בכנס ובעיקר באירועים הבאים:

הנשים של רודנברי
רמזורים
איפה חרב האור של מארק וואטני
?
האבולוציה של הג'וקר

משחקים באבא ואמא – היפוכי תפקידים בז'אנר

הרצאות מן העתיד
עבור לעמ 42 – נרטיבים עם טוויסט
המקור של הפקות המקור
מספיק עם הוראות בטיחות – אני רוצה כוחות על
!
איך ניצחנו בקרב שלא היינו בו מעולם
?
ישחקו הז
'אנרים לפנינו
אירוע הסיום

אתם מוזמנים להיתקל בי (אם באופן מקרי ואם בזדון תחילה) ולברכני לשלום או למדון. הכל הולך, העיקר שהלייקים והקליקים ימשיכו לזרום. תוכלי לזהות אותי בכנס בנקל: אני אהיה הבחור הגבוה והגמלוני עם חולצת רוק או חולצה גיקית שחורה, שסביר להניח שתהיה AC/DC או Winter is Coming. יש מצב גם לרולינג סטונס או חולצת שרלוק. אני זורם.

נתראה במתחם אשכול – חג אייקון שמח לכולם!

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #18

היא: מאמי, לא קבענו לפנות זמן ולראות עכשיו את "אקס מן: העתיד שהיה"?

הוא: רגע אחד! אני עסוק בפרויקט חשוב מאוד!

היא: אתה בא או לא?

הוא: אני חייב לסיים משהו בעל חשיבות קריטית!

היא: טוב, אז אני עושה לילדה תדריך בעצמי.

הוא: את עושה לילדה מה?!

היא: תדריך על האקס מן. היא הרי לא מכירה את הקודמים.

הוא: תעשי לי טובה ואל תתדרכי אותה בשום דבר גיקי, את תהרסי לי הכל.

היא: סליחה?

הוא: אחרי ה"תדריך" הזה שלך היא עלולה לחשוב שהאקס מן זה קפטן פיקארד והחתיך מ"פרומתיאוס" שהולכים לעשות משהו נגד החמודה מ"משחקי הרעב" וטיריון לאניסטר, וברקע יש עוד כל מיני חתיכים מכל מיני סדרות.

היא: שכחת את יו ג'קמן.

הוא: מה איתו?

היא: הוא חתיך.

הוא: על זה דיברתי.

היא: במה אתה מתעסק עכשיו, תגיד לי?

הוא: עניין בעל חשיבות לאומית!

היא: כמו…?

הוא: אני בוחר שם חדש לאגודה.

היא: עד שהם חוגגים יומולדת 20, למה אתה צריך להרוס להם?

הוא: למה להרוס? כולם אומרים ש"אגודה ישראלית למדע בדיוני ופנטסיה" זה שם ארוך ומסורבל. הגיע הזמן לראשי תיבות קליטים וסקסיים!

היא: אוי ואבוי.

הוא: הנה, מה את חושבת על

היא: בבקשה לא

הוא: …אגודה ישראלית ליצירה דמיונית ספקולטיבית.

היא: בא לי למות.

הוא: דמיון, אייקון, עולמות ושות'

היא: לא מספיק אסקפיסטי.

הוא: פעילויות ספקולטיביות ישראליות כמד"ב ופנטסיה ומשחקי תפקידים.

היא: זה לא הם, זה אתה.

הוא: עולמות, ריגושים, פנטסיה, דמיון ישראלי משהומשהו.

היא: נשמע אנמי.

הוא: אגודה וולנטרית לכנסים וליצירת מד"ב ופנטסיה ומשחקי תפקידים.

היא: ליאת שחר קשתן תכניס אותך לאזקבאן על זה.

הוא: זורמים ומדברים על מד"ב בכל יום – מגניב!

היא: אני רוצה לעזור לליאת שחר קשתן להכניס אותך לאזקבאן על זה.

הוא: לא טוב, לא טוב… אין לך רעיונות?

היא: אקס מן.

הוא: את מתכוונת לאגודה לקידום ספקולציות, מד"ב ונון סופית?

היא: אני מתכוונת לאובדנך קרוב, סופך מגיע, נודניק.

רשומה רגילה