הוא: מה יש לי מהשנתון המזורגג? את יודעת שלא זו הבעיה.
היא: אני חושבת שיהיה בסדר.
הוא: זה קל להגיד.
היא: אני כמעט בטוחה שתזכה בגפן.
הוא: ואני לא בטוח! אני לא חי בגן עדן של שוטים, לעזאזל!
היא: אני לא מעלה בדעתי שלא תזכה, מדובר בקהילה מבית טוב.
הוא: מה יש לי מהקהילה, מי הם בשבילי?
היא: הם לא ירשו שלא תזכה בגפן, אתה תראה.
הוא: ירשו ועוד איך! מצידם הם יכולים לתרום את סכום הזכייה לוועד למען החייל, אנשים עושים דברים כאלה.
היא: אלוהים, נמאס לי להרגיע אותך, אגואיסט! אתה לא חושב שיש לי בעיות משלי? מניין לנו לדעת שכל הקהל באולם הזה יודע שאתה סופר ואני אשת סופר?
הוא: בוודאי שאני סופר! אני הרי סופר בקבוצה של סופרות.
היא: כן! אבל מניין להם לדעת? אולי הם חושבים אותך לצייצן או פייסבוקר ותו לא, רחמנא לצלן?
הוא: לא, לא, לא! אני לא צייצן ולא פייסבוקר, אני סופר.
היא: אבל מניין להם, אני שואלת, מניין להם?
הוא: אני מנסה להיות ריאלי, אני מנסה לנתח את הדברים כמו סופר. אם הם לא תורמים את הכסף, לעזאזל, אם הם לא תורמים את הכסף לוועד למען החייל, אם הם מספיק נהנתנים כדי לשכוח את החיילים ביום שמחתם, אז מה? בוודאי שהם לא ייתנו לי לזכות, המנוולים!
היא: לכלוך אתה מוצא בכל מקום. אני מסתכלת בעיניים של צוות התוכן, ורואה שהם לא מזהים אותי בכלל, וחושבים שאני לא אשת סופר, ואני לא יודעת מה לעשות. הם חושבים אותי לאשת בלוגר, או זוגתו של איזה פייק גיק בוי ואני, סליחה, אבל אני חשבתי שהשמלה צועקת 'אשת סופר' ולא אשת בלוגר, למען השם. אבל מסתבר שהשמלה המזורגגת שותקת, אללי, שותקת כמו קוספליי זול של איזו דמות נשכחת מכוח G.
הוא: הם יכולים להחליט שהם סתם נותנים את הפרס בהגרלה, הם הרי מסוגלים להכל האנטי סוציאלים האלה, ובינתיים אנחנו תקועים עמוק-עמוק עם המועמדות הארורה.
היא: אשת בלוגר – היית מאמין?!
הוא: אני לא באתי לכאן בשביל מועמדות! כל פעם המתח הזה בחגים, ואינעלרבאק למה? מה עשינו? למה אנשים הולכים לכנס המחורבן הזה והורסים לנו את החיים? הרי אם לא עלית לשלב ב', אז אתה יודע כבר שהמוות הגיע ואין מקום לאשליות, אז אתה קונה לעצמך משהו בבוזה כדי להמתיק את טעם הכישלון. אבל, שכה אחייה, אם עלית לשלב ב', אתה הרוס, שבור, מעוך! כל הכנס אתה נע בין תקווה למפח נפש, בין מטריקס למטריקס רילודד, בין חתן גפן למועמד עלוב! היכן אני עומד, לעזאזל? מי אני?!
היא: אתה סופר, ואני אשת סופר! ואף אחד לא יחשוב אותי לאשת בלוגר – אתה שומע? נגיד שהסדרנית זיהתה אותנו ויודעת שאני אשת סופר, ואז אומרת לראש הצוות שלה שאני אשת סופר אף על פי שאין לי מושג איך היא תמצא עכשיו ראש לזה, אבל נגיד שהיא אומרת לה, האם זה אומר שראש הצוות אכן תעביר את זה הלאה, לשאר הסגל? למתנדבים? לכרטיסנית בכניסה? מה האינטרס שלה להפיץ שאני אשת סופר ולא אשת צייצן? מה אכפת לה בכלל, לפרחה, שאני סובלת? העיקר שהיא מאושרת, הבהמה, העיקר שהיא מפלרטטת על הבמה עם אורח הכבוד חסר הכישרון, המאוס, המלא בעצמו. מה אכפת לה שאשת סופר שכולם בטוחים שהיא סתם אישתו של איזה בלוגר דמיקולו עם בקושי תריסר עוקבים, גוססת מול עיניה.
הוא: ונניח, נניח שאני מאמץ את נקודת ההשקפה שאכן אזכה, שאהיה חתן פרס גפן, מניין לי לדעת שהפרס יוענק לי על ידי אורח הכבוד בכבודו ובעצמו, או שמא על ידי חדל אישים אלמוני? וגם אם יוענק על ידי האורח הנפוח, הכיצד נהיה בטוחים שמסגרת התעודה תהיה עדיין בגודל הנכון שהיתה תמיד ושבמיוחד עבורה פיניתי מקום על הקיר בסלון? אני הרי תולה תעודות אך ורק על הקיר בסלון מול דלת הכניסה, היכן שכולם יראו! ואפילו אם אלך צעד אחד קדימה, זוגתי, צעד נוסף לעבר הטימטום הטהור שהוא אופטימיות, מניין לי שלא החליפו שוב את סמליל הפרס? אולי הסמליל החדש יהיה תפלצת גרפית מעוררת בחילה, אשר תסיח את דעת האורחים מהעובדה שאני חתן גפן ולא מועמד?! ואולי אין בכלל תעודה, אלא זר פרחים נבול ונשיקה על הלחי? הביטי במכשולים הנערמים לרגלינו; שכה אחיה, לא פתרנו בעייה אחת בלי שתצוף אחרת, ומה התכלית? אילו חיים אלה, ריבונו של עולם? לאן הם מובילים?
היא: לבית החולים. איני יכולה יותר. או שחושבים אותי לאשת סופר – כולם, כל הסגל והמתנדבים, כולל צוות הקופות ומפעילי ההוביטון, או שאנחנו מסתלקים.
הוא: אנחנו מסתלקים. החיים שלנו הרי לא תלויים בכנס האשכבה הזה. קדימה, נלך הביתה ונעניק פרס לעצמנו.
היא: אצלנו בבית לא יחשוב איש שאני לא אשת סופר, מפני שעל הדלת ישנו שלט שבו כתוב – "כאן גרים בכיף סופר ואשת סופר".
הוא: נלך! רגע, ואם בכל זאת אזכה? והאורח הנפוח ילחץ את ידי? וייתן לי תעודה בגודל הנכון?
היא: ואם… אם כל הסגל והמתנדבים אכן יודעים שאני אשת סופר?
הוא: הו, התלבטות כה קשה. הפכנו לשברי כלי, זוגתי היקרה.
היא: מלחמות הגפן הותירו אותנו רמוסים.
הוא: עוד תראי איזו לווייה נעבור.
היא: אבל השאלה היא האם כולם ידעו שזו המתייפחת ליד הארון היא אלמנת סופר.
הוא: לא, יקירתי. השאלה היא זו – יום לאחר הכנס, איזה האשתג ייתנו ללווייה: מועמדגייט או אשתגייט?
ברוכים הבאים לפסטיבל אייקון, המקום בו מזג האוויר לא מקשיב לתחזית, והוראות שימוש בדיאודורנט הן יצירה ספקולטיבית נישתית במיוחד.
נושא הכנס השנה: זכרונות, עובדה שאף אחד לא זכר מכיוון שאורח הכבוד היה ברנדון סנדרסון, סופר הפנטסיה ה(כנראה)מצליח ביותר בעולם כרגע. כמו כן, יש מצב שאף אחד מאנשי צוותי הלוגיסטיקה והתוכן לא זוכר את שמו אחרי השבוע המאתגר שעבר על האשכול.
אורח הכבוד
אח… ברנדון, ברנדון. לו היית קצת פחות מוכר, או קצת פחות פופולארי, או לפחות קצת פחות טוב מול קהל, ואז צוות הלוגיסטיקה לא היה חוזר הביתה על אלונקה, ואני לא הייתי חש אי נוחות על זה שלא קראתי אף ספר שלך. כן, אני יודע שהפתעתי אותך, ברנדון ידידי, ולא רק בגלל שטרחתי לשים דיאודורנט לפני שיצאתי מהבית. אבל אתה היית ממש סבבה, ולכן כל האי נוחות הזאת היא לגמרי באשמתך ושנינו יודעים את זה, אז תפסיק עם השיפוטיות. קדימה, יש לך איזה 1000 גיקים בחוץ שרוצים את החתימה שלך על 50000 ספרים.
ואל תעוף על עצמך – אתה לא יודע אילו הצעות גיימן קיבל כשהוא היה כאן.
השקה
זה לא באמת ביקור של אורח כבוד בלי השקה, ולכן עלצתי כשמנטורית הכתיבה שלי, רוני גלבפיש, הודיעה לי בפתאומיות שיש לה כרטיס ספייר לאירוע. אצתי-רצתי לאשכול הרלוונטי, ולאחר חיבוקים ונישוקים עברנו את הכירטוס ו…
מה שקרה לאחר מכן היה לא פחות ממזעזע. פתאום, משום מקום, הופיע בחור צעיר שהזדהה כבנה של המנטורית ולתדהמתי נזרקתי הצידה כלאחר יד, והבחור המסתורי הוכנס במקומי! וכל זה רק בגלל שאין בינינו קשר דם! אין פאקינג טיפה אחת של ערכים בקהילה הזו.
ברור שרוני ניסתה להגן על המחדל הזה בטענה שהבחור קיבל חופשה פתאומית מהצבא והוא אוהב את ברנדרסון ובלה-בלה-בלה, אבל כולנו יודעים שכל מצג השחיתות הזה הוא דרך פוסט מודרניסטית להגיד "נפוטיזם".
התנ"ך של רוני
נשאתי את הטראומה הלאה, לעבר הרצאתה של רוני בנושא מערכות קסם והתנ"ך. רוני בחנה היטב את מערכת יחסי הגומלין בין המקרא ומעשי קסם. ליתר דיוק, החוט המחבר בין מערכות קסם מוגדרות היטב, לבין חוקיות הקסם בסיפורי התנ"ך, ומה מזה מתאפשר בכלל באותו מגרש המשחקים של האל העברי.
זו הייתה הרצאה מרתקת, ולא ציפיתי לפחות ממי שחיברה כבר בין המקרא לבין הפנטסיה ב"אגם הצללים". אני פשוט תוהה האם הייתי יכול להפיק יותר מההרצאה לולא הגעתי לשם חבול נפשית לאחר שנזרקתי כלאחר יד עבור… הבן שלך? באמת? כאילו, מנטורית, מה הולך פה?
את קרתגו יש לשבח
ולחשוב שכמעט פספסתי את הפקת המקור "תעלומת שומר הערים האבוד (של האבדון!!!)" של רותם ברוכין. ורותם הייתה צריכה לאיים עליי רק פעם אחת ויחידה! נשבע לכם!
ההצגה המצחיקה עד דמעות היא למעשה סיפור אינטראקטיבי בנוסח "בחר את ההרפתקה שלך" ומתרחשת בעולם העשיר של שומרי הערים. אני לא אכנס לפרטי העלילה, אלא רק אציין שתי דמויות: קודם כל קרתגו, המשוחקת ע"י מיטב מורחיים, היתה לא פחות ממופלאה וסוחפת. אני די בטוח ששמעתי אחרי ההצגה יותר מאדם אחד שאמר "אתם קלטתם את קרתגו?!"
הדמות השנייה היא דמות המספר, ששוחקה ע"י אורי ליפשיץ, וגרמה לכך שהרבה יותר מדי צופים דורשים מאז שהוא יקריין את החיים שלהם (ורצוי בלי האופציות שיובילו לסיום המשחק עבורם, כמו למשל התרחיש בו הם נזרקים החוצה מאירוע ההשקה בגלל הבן של המנטורית שלהם).
המיתוסים של אהוד
אהוד מיימון, עורך שנתון ואתר האגודה, הירצה על מיתוסים ככלי סיפורי לבניית עולם ודמויות, והפער בין שורשי המיתוס למטרות מחבר היצירה. בין היתר, הגיע אהוד למסקנה ש…
סליחה, אבל נניח, רק נניח, שזה אכן היה בנה. אני חייב להדגיש שזה לא שהיא בדקה את תעודת הזהות שלו ואמרה: "הו, אתה אכן בני בכורי האבוד! אנא ממך, היכנס לאירוע ההשקה, כי בוודאות אינך מתחזה!" כאילו מה הולך פה? כל אחד שמזדהה כבן של מישהו (או מישהי, אנחנו כנס אינקלוסיבי) יקבל גישה חופשית למקום בו חשקה נפשו? סליחה, גברת, את אפילו לא בדקת האם יש לו תעודת זהות רגילה או כזו ביומטרית-מודרנית אמינה להחריד ושאי אפשר לזייפה, ופרטיה מאוחסנים במאגר מאובטח עד אימה שכל האקר סיני יכול לפתוח על ידי שליחת הודעת "ער" בווטסאפ למיינפריים שסופק על ידי המתחרה הזול ביותר במכרז שאף אחד לא בדק בכלל!
אני חוזר ואומר: כל מי שנתקל באדם הטוען שהוא בנה של רוני גלבפיש והתגאה במפגש אישי עם ברנדון סנדרסון, ומתהדר בעותק חתום של אלנטריס – אנא דווחו מיידית להנהלת הכנס. אתם שותפים לפשע.
ברנדון
אני חייב לציין שברנדון סנדרסון יודע להרצות ולהעביר סדנאות. הוא מרצה קולח להכעיס, וכיף לשמוע אותו. התמזל מזלי להיות בשתי הרצאות שלו, וכן בסדנת הכתיבה האינטימית, אשר שפעה עצות מועילות אודות תהליך הכתיבה.
במהלך הסדנה מיהרתי לומר לו, כולי נרגש, שלמרות שלא קראתי אף ספר שלו, אני מקפיד להאזין באופן קבוע לפודקאסט שלו אשר שופע עצות נהדרות עבור כל כותב באשר הוא.
פניו הרצינו לפתע. "אף ספר שלי?" מלמל ברנדון בכבדות, "אני מבין."
ואז הוא הוציא אותי החוצה וביקש שיכניסו במקומי את הבן של רוני גלבפיש.
זוכרות
עינת סיטרון הנחתה פאנל מרתק בהשתתפות לילי דאי, מעיין שיר ונטע טרופ אודות אמנזיות וזיכרון משלל יצירות, וניתחו אותן הן ברמה הסיפורית והן ברמה המדעית. לפחות לגבי בסוג השני ציינה נטע את הפציינט המפורסם "HM" אשר איבד את היכולת ליצור זכרונות חדשים בעקבות ניתוח לכריתת ההיפוקמפוס שעבר על מנת להתמודד עם התקפי האפילפסיה שלו, וקצת צימררה את כולנו. או לפחות אותי.
כמו כן, רשום לי כאן שמישהי במהלך הפאנל אמרה משהו בסגנון "דם אמיתי היא גרסת הפורנו של באפי", אבל… ובכן… אני לא כל כך זוכר מי אמרה או באיזה הקשר. אז אני מניח… ש… הפנמתי את מה שדיברו עליו בפאנל? כן, בואו נזרום עם זה.
זמן
מסעות בזמן! וואהו!
נטע טרופ העבירה הרצאה כיפית לגמרי על מסעות בזמן וז'אנרים שונים של סיפורים כאלה. במהלך ההרצאה היא ייעצה לכולנו לבנות מכונה כזו בהקדם מכיוון שזו הדרך היחידה להשיג חתימות מסנדרסון במקום לעמוד בתור הבלתי נגמר.
כמו כן, ביקשה נטע לציין שפרדוקס הסבתא הוא רק דוגמא, והיא ממש לא הרגה את סבתא שלה, וזה היה בלי כוונה וזה בכלל לא נחשב כי הן בכלל היו און אה ברייק!!!!!!!!111
אז די כבר עם זה. באמת. לכו תהרגו את היטלר, או משהו כזה.
גפן
זוכות הגפן השנה בקטגוריות המקור הן קרן לנדסמן על "לב המעגל" המצויין, ורותם ברוכין על הדרקון האחרון שלי המרגש. זוכת פרס עינת היא יהודית קגן על סיפורה בלוז כנעני. וואהו!
זה המקום להזכיר שגם השנה, כמדי שנה, פורסמה אסופת "היה יהיה", ובין שלל הסיפורים בספר כלול גם "השליטים של ארטמיס" פרי עטי. לכו על זה!
לאן פנינו מועדות
דומה שמדי שנה מתחזק הפולמוס אודות מציאת מקום חדש לכנסי "אייקון" ו"עולמות". השנה זה היה רועש יותר מתמיד ברחבי הפייסבוקספירה, מכיוון שהגעתו של ברנדרסון הציבה אתגרים בלתי נתפסים של עומס עבור הסגל והמתנדבים.
וכאן המקום לציין, אם לא ציינתי בעבר: הכנס נהנה מהסגל והמתנדבים הכי טובים שיש. נקודה. כל שנה, פעמיים בשנה, מרימים באשכול פיס בתל אביב כנס הומה אדם, בעומסי חום בלתי נסבלים, עם עושר בלתי נתפס של אירועים (שרק גובר מדי שנה) ומאמצים לשרת כמויות בלתי נדלות של מבקרים (שרק גוברות מדי שנה), וכל זה בהתנדבות. הם לא מקבלים על זה שקל. הם עוזבים דיי ג'ובס והולכים לעבוד כמו חמורים בהקמת כנס, וזה ממש לא ברור אם הם אכן יצליחו ללכת לאירועי החינם להם הם זכאים. אף אחד לא יכול לצפות את הבלת"מים הלא נגמרים באייקון, אבל איכשהו מצופה מקבוצת האנשים המדהימים האלה לטפל ולפתור את כל הבעיות האלה. והם אכן פותרים, ומתמודדים בצורה מעוררת הערצה.
אין שום דבר מובן מאליו בכנסים האלה. קודם כל, זה לא מובן מאליו שיש לנו בכלל קהל צעיר, כאשר בכנסים בחו"ל מדווח כי הקהל שם רק מתבגר ואין שם צפי וודאי לדור צעיר שימשיך הלאה. דרך אגב, גם העובדה שחוד החנית היצירתי והלוגיסטי של הקהילה בישראל הוא על טהרת המין הנשי אינה בגדר מובן מאליו. אנחנו קהילה מיוחדת, במלוא מובן המילה.
עוד דבר שלא מובן מאליו: משאבים. אין לנו כאן באמת באר פיננסית בלתי נדלית. רוב מי שבא הם חבר'ה צעירים שידם אינה משגת לשלם יותר מדי כסף עבור התענוג. רבים מהם מגיעים ממקומות מרוחקים בתחבורה ציבורית ואז הם תלויים בלינה באשכול.
שינוי מקום הכנס מפאת העומס והצפיפות אינו רעיון מופרך. מה שכן מופרך הוא לצפות שאופי הכנס לא ישתנה, או שמהלך כזה מעשי בלי כאבי ראש. טל גולדמן, מנהל ההפקה של אייקון, התייחס לכך היטב בפוסט שפירסם. אופי הפסטיבל מבחינת היקף האירועים והעלויות נגזר ממה שאפשר להפיק ממבנה האשכול, כלומר: מקום אשר נגיש לתחבורה ציבורית, בעל מקום מרווח (פחות או יותר) לדוכנים, וכן עם מספיק חדרים להעברת הרצאות ואודיטוריומים עבור הפקות התוכן, כל זאת במחירים סבירים עבור הקהל החדש שמגלה את הכנס מדי שנה.
כל עוד לא מוצאים מקום אחר שייענה על כל הדרישות האלה, זה המצב. גני התערוכה, כפי שהסביר טל, לא מכיל את כל מה שמבקרי הכנס הורגלו לו, וכן יקפיץ את מחירי הכניסה. כמו גם כל מקום אחר שנבדק, נכון לרגע זה.
יכול להיות שאני נאיבי עד כדי טמטום, אבל כשאני שומע על וורלדקון או כנס הפנטסיה העולמי, אני אוהב לדמיין את אייקון/עולמות ככוכב הלכת טרמינוס, אשר עומד מול אתגרים פסיכים בלי משאב אחד לרפואה ונאלץ להתמודד עם בעיות בעזרת תושייה טהורה, רק בלי תכנית מתמטית לניבוי העתיד. לפי דיווחים ששמעתי מחברים שנסעו לוורלדקון, יש לחבר'ה בחו"ל לא מעט ללמוד ממה שעושים כאן.
ושוב אנו קרבים לכנס אייקון: התקופה ההיא בשנה בה מרצים נתקפים בפחד קהל, וגיקים בני תשחורת מתאמנים בלייצר פחד קהל על ידי העלאת שאלות-שהן-לא-בדיוק-שאלה-יותר-הערה-יותר-הרצאה.
נושא הכנס השנה הוא "זכרונות", בעיקר מכיוון שאף אחד לא באמת זוכר על מה היו הכנסים הקודמים. הדבר היחיד שזוכרים מכל כנס זו השביזות ביום שאחרי. על כן מנסים לנצל כל בדל קטנטן של טריגר כלשהו אשר יזכיר לנו את אותה פעילות נלוזה. כל פיסת מידע תעזור, בין אם מדובר בחפצים שנרכשו, צילומים או ריחות. זו הסיבה, דרך אגב, שחלק מהמבקרים מקפידים לא לכבס את הבגדים בין כנס לכנס.
נושא הכנס השנה הוא, כמובן, זכר… אה רגע. זה מוכר לי. אוף, מבינים על מה דיברתי?
בקיצר, יש כנס. אורח הכבוד השנה הוא סופר הפנטסיה הפופולארי, ברנדון סנדרסון. אתם מוזמנים להזמין כרטיסים לסדנת הכתיבה האינטימית שהוא מעביר ב… בעצם שכחו מזה. במקום זה, אפשר לרכוש כרטיסים לסדנה היותר גדולה שתהיה ב… לא משנה. אה, ואפשר להזמין כרטיס להרצאת שאלות ותשובות שלו, ואני בטוח שיהיה ממש מגנ… לא חשוב.
היי, אבל אני בטוח שעדיין נשארו כרטיסים לטקס פרסי הגפן, ואני מזכיר את זה בעיקר בגלל שהשנה אני מועמד לראשונה. לכן, אני מתחנן בפניכם: הצביעו! זכות הצבעה להענקת פרס גפן היא עניין מהותי ואינה מובנת מעליה. אנא מכם, גשו להצביע! הכריעו! השפיעו! מהרו, כי המראותוהנוסעות בזמן נוהרות לקלפיות על גבי דרקונים שרוצים לחלק את ירושלים!
הכנס האימתני (ומי שחושב שאני מתלוצץ מוזמן להציץ בתכנייה) יתקיים בחוה"מ סוכות 15-17 לאוקטובר 2019, במתחם "אשכול" בתל אביב, צמוד לסינמטק ורח' הארבעה. אני אהיה באירועים הבאים:
ברוכים הבאים לאייקון, זירת ההיכרויות המבוקשת ביותר לסייבורגיות, זומבים, אנשים שמתחפשים לסייבורגיות וזומבים ואנשים שאוהבים לכתוב על אנשים שמתחפשים לסייבורגיות וזומבים.
הדס סלוין הכינה הרצאה מרתקת אודות תודעת מוח הכוורת, כפי שהופיעה ביצירות ז'אנר ידועות. ההרצאה הועברה באופן מקורי על ידי 50 גרסאות שונות של הדס שדיברו יחד בגוף ראשון רבים, וזה בכלל לא הקריפ ת'צורה. מדי פעם התאחדו כמה הדסיות על מנת להדוף פלישה של בורגים, שניוניות ובאגים שפלשו לבמה אחרי שגילו כי המכונה החדשה להדפסת כרטיסי החבר בדוכן האגודה לא פעלה, ורצו להביע את זעמם (או להטמיע את כולנו. קצת קשה להבין קול מסונתז).
ההרצאה הסתיימה כשהדס-כוורת סבלה מפיצול אישיות ופתחה במלחמת אזרחים נגד עצמה, אבל עדיין נהניתי.
אן ועימנואל
"אז תגידי, אן," שאל עימנואל לוטם בנועם בפאנל המשותף עם אן לקי, "למה את כל כך שונאת מתרגמים?"
תראו, זה לא צחוק. הסמל המסחרי של "יושרה שניונית" הוא המשחק הבלתי פוסק בכינויי הגוף: שימוש במגדר נקבה עבור כל הדמויות, גם אלה שידוע כי הן זכרים. אין ספק שזה מאתגר לתרגם יצירה שכזו לשפה ממוגדרת להחריד כמו עברית. לשמחתנו הפיגה אן את החששות, והבהירה כי היא אינה שונאת את כל המתרגמים אלא ספציפית את עימנואל, כי כשהוא תירגם את ההקדמה של "בטרם המוסד" לפני מלאנתלאפים שנה, הוא טעה וכתב שם ש"למיטב ידיעתי לא תורגם 'בטרם המוסד' לעברית", ואלוהים יודעת שזה מה שגרם לאנאנדר מיאנאי להתחרפן.
כמו כן הוסיפה אן, כי היא בהחלט מתכוונת לכתוב עוד סיפורים בעולם של הרדש כי יש לה כבר עולם, אינעלרבאק, ולא בא לה לעבוד קשה. אני חושב שעימנואל היה מעט מאוכזב לשמוע את זה, ומוסר ההשכל הוא לא לתרגם פריקוולים של אסימוב.
נסיכה
אביעד שמיר העביר הרצאה על סרט אלמוני בשם "הנסיכה הקסומה".
סתאאאאאאאאאאם, ברור שזה לא סרט אלמוני בכלל ואני מת עליו ותוך כדי ההרצאה התחלתי להגיד כמו כולם "מיי ניים איז איניגו מונטויה" ו"אינקונסיבאבל!" ופתאום בא לי להילחם עם סייף והתחלתי לנפנף בידיים כמו ילדה בת 12 כי זה סרט כזה מגניייייייייייייייייייב ושולתתתתתתתת!!!!11111
אני חושב שבסך הכל התבגרתי מאז שראיתי את הסרט לראשונה.
דמיאן
דמיאן "יכול להעביר הרצאה בפלינדרום באמצע הלילה כמו כלום" הופמן סיפר לנו על יקום המראה של מסע בין כוכבים, והאופן בו הוא משקף את המסר של מסע בין כוכבים לדורותיה. לצערי לא דובר מספיק על חלל עמוק תשע מפאת חוסר זמן, וגם בגלל העובדה שנאלצתי לצאת 5 דקות לפני הסיום, אבל ההרצאה הייתה עדיין תענוג צרוף לכל טרקי באשר הוא. כן, למרות דיסקברי והמסרים הדיסטופים שלה.
עם זאת, עליי להודות כי אני מעט מודאג מזקנו הצרפתי של דמיאן הדומה באופן חשוד לזקנו הצרפתי של ספוק ביקום המראה. תרגעו, אני ממש לא אומר שצריך לדווח לאגודה כי ייתכן ודמיאן האמיתי מוחזק ביקום המראה. אנחנו חייבים להיות הגיוניים, מכיוון שדמיאן-מראה מעביר בסך הכל הרצאות לא רעות, וחירותו של דמיאן המקורי היא מחיר פעוט שאני מוכן לשלם עבורן.
אן, אלן, דיליה
פאנל משותף בנושאי מיניות, קוויריות ומגדר בהשתתפות אורחות הכבוד.
באמת שאין לי מה להגיד. אורחות הכבוד השנה היו מרתקות באופן יוצא דופן והפאנל היה תענוג צרוף (כמו בעצם כל אירוע בהשתתפותן).
אם יורשה לי לצטט את אלן קושנר בנושא אחר: "It was queer as fuck".
למה לי פוליטיקה עכשיו
דידי חנוך הנחה פאנל בהשתתפות קרן לנדסמן ואן לקי, שעסק בטקסטים פוליטים. איך שהחל הפאנל טענה קרן בתוקף כי אן גנבה לה את כל המילים, מעשה שהיה אקט פוליטי כשלעצמו.
תהרגו אותי, אני בכלל לא מבין מה יש לאן לקי לעשות עם כל המילים שגנבה מקרן. מה היא תעשה עם עוד כינויי גוף? היא פאקינג לא משתמשת בהם בכלל.
מעבר לכך, הפאנל היה תוסס ומלא עניין, ונאמרו שם לא מעט דברים מעוררי מחשבה. אני עדיין לא כל כך סגור על איזו מחשבה הייתה אמורה להתעורר כי אני מעט מתקשה בקטעים האלה, אבל תסמכו עלי.
לסיכום: אן לקי היא קרן לנדסמן שיודעת אנגלית. אני בטוח בזה לגמרי, כי כל המילים של קרן אצלה עכשיו.
הפאנל נפתח בהצהרה נוקבת של ורד שממש נמאס לה לשמוע את המילה "אהבה" בכנס העוסק באהבות, וזכתה עד מהרה לתשואות מפי הקהל האנטי סוציאלי בעליל.
המתח המשיך להיבנות, כאשר רותם דיווחה כי דקות מספר לפני תחילת הפאנל אמרה לה קרן: "צריך לבדוק את השיעול הזה שלך, הוא נשמע כמו… עזבי, בואי נדבר אחרי זה." רותם המשיכה בזעקות "קרן, מה יש לי?!" ואהוד עשה את הדבר האחראי, ואיפשר למרינה להמשיך לנתח את מערכת היחסים בין ברק לסייברדן ב"יושרה שניונית" על רקע המשברוכין.
תראו, אני לא אומר שמה שהיה לרותם זה נשק ביולוגי שהיא החלה להשתמש בו כנקמה. כל מה שאני אומר זה שהקהילה שלנו לא באמת בוגרת אם עוד לא היה נסיון רצח באמצעות נגיף נישא באוויר באמצע פאנל, ואני שמח שיצא לי להיות נוכח כשזה קרה.
סדנאות
סדנאות כתיבה של אורחי כבוד הן עניין מעט מורכב. קשה לעשות תרגילי כתיבה באנגלית כששפת האם של המשתתפים היא עברית, ולכן בדר"כ הסדנאות האלה מתנהלות כסוג של מפגש שאלות ותשובות מול הסופר/ת. כזו הייתה הסדנה של אן לקי, במהלכה ענתה לקי על שלל שאלות באופן רהוט ואף משעשע. באופן כללי התגלתה אן כאדם שתענוג לשמוע.
הסדנה של אלן קושנר ודיליה שרמן הייתה לא פחות מפנינה, וחווייה ריגשית רבת עוצמה מבחינתי. הסדנה עסקה בבניית דמויות וכללה תרגיל נהדר שבבסיסו עמד ראיון עם דמות אותה אנו כותבים, במאמץ לפענח אותה. התרגיל התנהל בזוגות, ובת הזוג שלי הייתה לשמחתי המנחה הקשוחה עד מאוד. כאן נכנס הקטע הרגיל בו אני מתפנגרל על רוני כאילו אין מחר, אז בואו נעצור כאן כי אז אני עלול לשכוח על מה התחלתי לכתוב מלכתחילה. לכו לסדנאות של רוני, למען השם!
הבית של אהוד
אהוד מימון דיבר על גיבורי על, בתיהם ומערכת יחסי הגומלין ביניהם.
החל מאיירון מן ובתיו הראוותניים, ההומלסיות של קפטן אמריקה ועד לביקתה הכפרית של הוקאיי, העלה אהוד שלל נקודות חכמות הנוגעות לאיפיון גיבורי על מזווית פחות מוכרת. הציטוט המנצח מההרצאה היה, כמובן, "גרוט הוא האחרון לבני גזעו."
רק שאלה אחת, עורך אכזר: כמה יוצא ארנונה לחודשיים במגדל סטארק, וכמה מסובך לסגור שם מרפסת?
שנתון
שנתון האגודה חוגג עשר שנים תמימות ועגולות לפירסומו. באי הכנס זכו לקבל השנה את המהדורה העשירית של "היה יהיה", שכריכתו המהממת עוצבה בידי עומרי קורש.
מעבר להיצע המשובח של הסיפורים השנה (הממ… בעצם בכל שנה), הרשו לי להסב את תשומת לבכם לסיפור האחרון בקובץ: "עלייתו של ישראמן". כן, אנשים, סיפור ישראמן ראשון. אני מקווה שתהנו. אני מניח שאקדיש למאורע הזה פוסט נפרד בקרוב. תודה מעומק לבי למפרגנים!
גפן
השנה הוענקו פרסי גפן בשלל קטגוריות, וכן באופן מיוחד הוענקו פרסי "רטרו גפן" המיועדים למועמדי גפן משנים עברו.
סיפורי המקור שזכו השנה בפרס גפן היו "מכשפה" מאת עדי לויה, ו"המסע אל לב התהום" מאת הגר ינאי.
סיפורי המקור שזכו ברטרו גפן היו "הפוךלקחת" מאת רותם ברוכין, ו"מצרפי המקרים" מאת יואב בלום.
ברכות לזוכים!
כמו כן, יצויין כי טקס חלוקת פרסי הגפן השנה הונחה על ידי תומר שרון והיה מאופק ורגוע לכל אורכו, מכיוון שתומ"ש לא שכח בשום שלב את רשימת ה"דברים שאסור בשום אופן להגיד או לרמוז עליהם" שקיבל מליאת שחר קשתן לפני הטקס.
ניגודיות
אמרתי זאת אלף פעם בעבר, ואני אגיד זאת בפעם האלף ואחת: כנסי הקהילה הם המקום הסובלני, אדיב ופתוח ביותר שאני מכיר. לנסוע לשם ואז לחזור לחיים הרגילים לא שונה בהרבה מלחזור מחו"ל. משום כך החזרה לשיגרה היא לעיתים קשה מנשוא, במיוחד על רקע החשיפה לאקטואליה הישראלית המדכאת אחרי 3 ימים עמוסים ומהנים באשכול. אוף.
ביום חמישי בלילה, לאחר הכנס, עשיתי קניות כי ככה יצא. מנהל הסופר (בחור אקצנטרי באופן כללי) פתח בשיחה איתי אחרי שזיהה את עייפותי ושביזותי.
"תגיד," שאל אותי לפתע הבחור, "ראית את המשחק אתמול?"
"אני…" מלמלתי, "לא מתעניין בכדורגל."
"באמת?" שאל.
"באמת," עניתי, "זה ממש לא מעניין אותי."
"ואו!" התפעל האיש, "יא אללה. בן אדם שלא מתעניין בכדורגל! אתה יודע משהו," המשיך, "אני מקנא בך."
לכו תסבירו לו בעשר בלילה במה אני כן מתעניין. משכתי בכתפיי בעייפות והמשכתי לקושש מצרכים לעגלה. ביציאה מהסופר הוא הפטיר לעברי בחביבות "לילה טוב, סטארוורס!" כשהוא מרפרר לחולצה שלבשתי באותו הערב. חייכתי במבוכה.
אני לא חושב שהוא מכיר את "קבוצת הכדורגל" שאני כן מעריץ, אבל נחמד לדעת שהוא מכיר את אחת התלבושות שלנו.
בקצה רחוב הארבעה יש מקום מדליק לשם אפשר לבוא ופשוט להיות גיק
יש שם אוהל גדול עם כמה דוכנים רק תקפידו להיות בתור של האיסוף מראש (כי התור השני לא נעים)
יש שם אנשי סגל מרוטים ומתנדבים נלהבים וקוספליירים מקצוענים
ומרצים על קוצים עם פוינטר ושקופיות מכינים הרצאות בכל הצורות
וכל האזרחים עוצרים… ולא ממש מבינים.
כנס
פסטיבל אייקון! המקום בו קיר הפייסבוק שלך מתעורר לחיים, ואי אפשר לחסום אף אחד. כמו כן, זה נראה גם שלכולם יש משהו על הראש. או בתוך הראש. או צומח מהמצח. לא חשוב.
השנה התקיים האירוע בסימן "תרבויות". כאדם לא תרבותי בעליל היה לי קשה להשתלב שם, אך בכל זאת ניסיתי. להלן רשמיי.
טכנולוגיה
הכנס השנה התאפיין באפליקציה מעולה במיוחד לסמרטפון. האפליקציה הפציעה לראשונה בשנה שעברה, אך עברה מאז מקצה שיפורים. התוצאות נראו בשטח היטב – כמעט ולא טרחתי לפתוח את התכנייה המודפסת (שהייתה, כרגיל, יפה ומעוצבת היטב). כמה אירועים שמיקומם שונה עודכנו מיידית באפליקציה ולראשונה לא היה צורך להתרוצץ במתחם בפאניקה כי לא ידעת שהאירוע "אורגיית אורקים וערפדים בפאנפיק? שאל אותי כיצד!" הועבר מחור התולעת בחדר סדנאות 2 לסופר נובה בסינמטק 1. אל תטרחו לחפש את האירוע שציינתי עכשיו. האפליקציה אמרה שהוא בוטל.
מצד שני, השיפור הטכנולוגי לחדר היד השנייה היה, ובכן… מעט בעייתי ביום הראשון. מדפסת ה-QR-Code סבלה מבעיות טכניות מסויימות (בעיקר מחסור בדיו) מה שיצר עיכובים רבים. ביום השני הבעיה נפתרה, תודה לאל. למרות זאת, נזכור לעד את אותה אגדת קדם העוברת מפה לאוזן המספרת על ההולנ-גיק המעופף, אשר נתקע בלימבו נצחי של המתנה למדבקה שלו בעודו מחזיק ערימת נובליזציות של "חלל עמוק 9" וחולצה סופר נדירה של פיירפליי. אני מניח שהוא יתבע את קרבנו בכנס הבא.
איך גיק נולד (מאת ענבר גרינשטיין)
איך גיק נולד? כמו הצחוק זה מתחיל מבפנים אחר כך הולך לאייקון איך גיק נולד? כמו תינוק בהתחלה הוא קורא אחר כך הולך לכנס וכולם שמחים ופתאום איזה יופי הוא הולך לבד איך גיק נולד? כמו תינוק
מאמץ לו שלושה פאנדומים מחמם על אש קטנה ורץ מהר לקנות כרטיסים מהתוכניה מוסיף עוד שתי סדרות קצת ספרות ספקולטיבית קורא שלושה עמודים בפנטסיה קצת נאיבית
איך גיק נולד? כמו הצחוק זה מתחיל מבפנים אחר כך הולך לאייקון איך גיק נולד? כמו תינוק בהתחלה הוא קורא אחר כך הולך לכנס וכולם שמחים ופתאום איזה יופי הוא הולך לבד איך גיק נולד? כמו תינוק
בדיוני
"יותר בדיוני ממדע" (בועז קרני הראל, קרן לנדסמן, יואב לנדסמן, דניאלה קרני הראל ועופר מתוקי) הוקדש השנה ל"מלחמת הכוכבים", לכבוד 40 שנה לסרט המקורי. הוא נפתח בעובדות מפוקפקות על הפנליסטים (ידעתם שדניאלה היא היחידה שננשכה על ידי נמר?) אשר הומצא… כלומר התגלו על ידי קרן. בין הנושאים שהועלו: מידיכלוריאנים (נושא המעלה את קרן על טורים), סרט הפריקוול "נקמת השיט" (הוא יפה מאוד ויזואלית עד שהדמויות מתחילות לדבר), ועוד פריקוול הידוע כ"פרוג 1" (כידוע הסרט האהוב ביותר על יואב). האמת שציפור הנפש שלי מעט נפגעה מכיוון ש… ובכן, אנחנו אוהבים את הסרט הזה. דרך אגב, ידעתם שהסרטים האלה אינם תיעוד היסטורי? מי היה מאמין!
דניאלה מצידה תרמה נושאים נוספים הלקוחים מעולמן המופלא של חיות הבר, כפי שהוא משתקף בסדרה ההו-כה-מוזרה Zoo, הידועה בעיקר כ"היצירה שהציגה לעולם עצלן שגורם לרעידות אדמה". איי שיט יו נוט.
לסיכום: מידיכלוריאנים הם התשובה לכל (תמיד רציתי לכתוב משהו שיגרום לקרן להרגיש כאילו מגרדים לידה גיר על לוח) ומסתבר שלכולם יש תשוקה נסתרת לדקור את בועז קרני הראל. אפילו לעופר.
נבל
לאחר מכן נכחתי ב"הנבל הוא הגיבור", הרצאה אותה העביר אודי בקר. מסתבר שלאחרונה יש נוכחות נכבדה לנבלים (חלקם אפילו נמצאים בקהל).
אודי דיבר על נרטיבים המציגים גיבורים שהם, ובכן, לא בדיוק גיבורים. או איך שהוא הציג זאת: "פיטר פן הוא שמוק ופסיכופת". עד מהירה כולנו הזלנו דמעה על המכשפה מהמערב, קפטן הוק ועוד.
בקיצר – אני רוצה קורס הסבה לנבל ויפה שעה אחת קודם.
הגיק הירוק
היה היה פעם… גיק. הוא גר בבית גיקי ועבד בעבודה גיקית. היו לו בגדים גיקים, אישה גיקית וילדים גיקים. וכשהיה חוזר הביתה מהעבודה הגיקית שלו והולך לישון, היה חולם חלומות גיקים.
יום אחד קם הגיק, לבש בגדים גיקים, נעל נעליים גיקיות, שתה קפה גיקי מספל שהיה מעוצב כמו הספל של קפטן ג'יינווי, נכנס למכונית הגיקית שלו ונסע לעבודה הגיקית. הוא נהג על כביש גיקי במהירות גיקית. מצדו האחד של הכביש ראה הגיק שדות גיקים, ומהצד השני ראה פרחים גיקים. זה היה יום גיקי במיוחד והגיק שמח ושר שירים גיקים ששמע בגיקדום ועישן סיגריה גיקית עם עשן גיקי. אל תשאלו אותי מה היה בסיגריה.
לפתע ראה הגיק שעל שפת הכביש עומד איש בצבע כחול. עצר הגיק את המכונית הגיקית שלו ושאל את האיש הכחול: "היי איש כחול, מה אתה עושה פה?"
"אני?" ענה האיש הכחול, "נמאס לי שלוקחים אותי כרפרנס מובן מאליו במרחב האינטר-פרסונאלי שנובע מהרובד התרבותי האינדיבידואלי של המספר התורן. יש לי אישיות, קיבינימט."
סופרות
פאנל "סופרות מדברות", או כמו שאני נוהג לקרוא לו: "נון סופית זה לא רק תיאורית קונספירציה".
אהוד מיימון העביר פאנל בהשתתפות קרן לנדסמן, רותם ברוכין, יעל פורמן והילה בניוביץ' הופמן. הפאנל נסב על ייצוג נשי, מגדר, כתיבה נשית, ייצוג להט"בים בכלל וטראנסים בפרט ובאופן כללי – ההתקדמות האדירה בשנים האחרונות בכל אחד מהתחומים האלה.
היה מרתק, כרגיל, ואני משוכנע שכל אדם חובב כתיבה קיבל שם כמה טיפים לגבי מה לעשות/לא לעשות בכתיבת דמות נשית.
השתגעת?!
נבט טחנאי העבירה את הרצאת "גברת, השתגעת?!". ההרצאה עסקה בבלטריקס לסטריינג' והארלי קווין, היחס המבזה שהן מקבלות ממושא אהבתן ובחינת הדינמיקה המטרידה הזו מול רעיון "המשוגעת בעליית הגג" שהופיע במיוחד בספרות הוויקטוריאנית. הייתי שמח לעבור אתכם על הניתוחים המפורטים שנבט העבירה ועל ים היצירות שהיא כללה בהרצאה הכל כך, אבל כל כך מושקעת שלה ("אנחנו לא נדבר על יחידת המתאבדים!"), אבל כששאלתי אותה איך היא חושבת שאפשר לבחון את דרוסילה מ"באפי" באופן הזה היא ענתה במבוכה שהיא לא ראתה באפי ורצה לתפוס מחסה.
זהו דוקטור, אני לא זוכר כלום אחרי זה.
אני אוהב.ת כנסים (מאת מעין שיר)
אני אוהב עולמות
ואת אייקון גם
אירועים והרצאות ו-
כרטיסי חינם אני אוהבת את האשכול ו- את יריד הדוכנים העירוני וגם את הזירה ו- את כל שאר המתחמים אני אוהבת את באפי ואת הארי פוטר גם מסע בין כוכבים את הפאנדומים כולם אני אוהבת אירועים מכל הצורות משחקי תפקידים, השקות, הקרנות וסדנאות אני אוהבת את תוכן ואת מנהלה אוהבת את כוח אדם ו- את לוגיסטיקה אני אוהבת את צוות טכני ואת צוות המקרינים אבל הכי הכי הרבה אני אוהבת את הצוות שלי!
מדען
אדוה לוטן הבלתי נלאית קבעה איתי ועם עוד כמה אנשים נלהבים דייט שכלל פאנל אודות מדענים מטורפים ביצירות ז'אנר בהשתתפות יונת אשחר, יואב לנדסמן ורן בן יעקב. היא הבריזה לנו כשספגה מקרה לא נעים של פנצ'ר ללא גבולות בדרך לתל אביב. זה היה בהחלט עגום.
הפיתרון שנמצא עד מהירה הוא שיואב יתפקד הן כפנאליסט והן כמנחה. לשמחתנו המשימה בוצעה בהצלחה! תגידו, ידעתם שיש מדען במכון וייצמן שעושה ניסויים על נמלים? אתם לא רוצים לדעת מה כוללים הניסויים. באמת שלא.
חושים
ליאת ברגמן וירדן ון-בירן העבירו הרצאה מקסימה על הפרעת עיבוד חושי וכיצד היא מתבטאת בגיבורי על שונים. אז ככה:
דיירדוויל עם בן אפלק מעולם לא קרה, לא משנה כמה תתעקשו שכן. לגבי הדיירדוויל של עכשיו, מסתבר שבכל פעם שמדברים על היכולות המוגברות שלו, אנו מחויבים לצעוק "A thousandfold!" או משהו כזה. סמכו עליי, פשוט תזרמו עם זה. זה בהחלט עבד לליאת וירדן.
פאנדומים (מאת דינה פיימן)
פאנדומים, פאנדומים בערב סתיו חם
יש בכנס הזה מקום לכולם יש פאנדומים של המון אנשים, ויש כאלה של רק קצת פאנדום ספרותי, פאנדום של סדרה תמיד נעים לשמוע, ויש קוספליי מגניב נורא (לעיתים קרובות יש גם מרץ' נחמד) פאנדומים, פאנדומים בערב סתיו חם כנס עושה מסאז' לנשמה, בנאדם כנסים ופאנדומים, כנסים ופאנדומים…
עוד
ורד טוכטרמן השיקה את ספרה החדש "אבן ירח", המהווה המשך ל"דם כחול". סייעו לה לסטאט ו-וספר (ידועים יותר כטליה נירגד-חסון וניר שרון) שעזרו לה לתקן תפיסות מוטעות על ערפדים במהלך ההיסטוריה. היה מגניב. היי, ותפסיקו ללכלך על לסטאט, הוא מתנדב במד"א!
עדן הר-דגן העבירה הרצאה מקסימה על גיקים, הגדרתם העצמית ותחושת הייחוד שלהם בעידן זליגת הגיקיות לתרבות המיינסטרים. התעורר ויכוח מסויים כאשר הנוכחים לא הצליחו להחליט מה זה גיק בדיוק, אבל הויכוח יושב כשעדן פסקה נחרצות: "אנחנו פשוט אוהבים דברים!". המממ. מתאים לי.
הכנס השישה עשר (מאת מעין שיר)
כשאני לא מצליח להירדם,
ומחשבות יוצאות ונכנסות מראשי,
אני יושב על המיטה שלי וסופר כנסים.
העדר עובר מעל לראשי ונעלם לי מאחורי הגב,
וכל כנס דומה בדיוק לכנס שעבר פה לפניו.
כנס ראשון ושני,
כנס שלישי ורביעי
ערימות של חנונים,
כולם דומים.
עוברים כנס שמיני וכנס תשיעי,
אבל כשמגיע הכנס השישה עשר
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכנס הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אז אני לוחש לו, נו, כנס, תזוז!
תן פעם לתפוס את כולם!
אבל הוא לא זז.
והכנס השישה עשר הוא בדרך כלל
הכנס שבו אני נרדם.
הערה: הכותבת נשבעת כי זהו אכן הכנס השישה עשר שלה ותילחם עד חרמה בכל ניטפיקר שיעז לטעון אחרת.
באפי מור
את הכנס חתמתי עם איילת מור (AKA איילי מור) שהעבירה הרצאה לקהל הוידוניסטי אודות מין, מגדר ומולטיסקסואליות ביצירותיו של ג'וס וידון. איילת השכילה להראות ולנתח את הייצוג של דמויות להט"ביות ביצירות רלוונטיות כגון באפי, אנג'ל ופיירפליי, וכן להראות את הדינמיקה של הדמויות הן בעולם הבדיוני בו הן פועלות והן במציאות הטלוויזיונית שהתפתחה מאז.
הייתי שמח לעבור אתכם על כל נקודה ונקודה שהועלתה שם, אבל איך שאיילת השמיעה את השיר של ווילו וטארה מהמיוזיקל התחלתי לדמוע ולא ממש הפסקתי מאז.
נפלו בעריכה
"חברים, בעוד יומיים יהיה פה כנס" (יהיו המון חדי קרן אבל אף ג'ירפה) "אתמול רבתי עם גיורא, הילד הטולקינאי" (בינינו – מי לא?) "כשאהיה גדול אהיה מרצה" (ואסבול מלחץ דם גבוה לפני פיילוט) "מי שמביט בי מאחור לא יודע שאני מאלתר את ההרצאה תוך כדי מצגת" (סיפור אמיתי, מסתבר) "יש ילד שאבא שלו אחמ"ש" (ויש ילד שאבא שלו מכניס אותו הביתה רק אחרי 10 דקות של איחור) "כשנסענו העירה לבקר את כנס אייקון" (אימא ראתה את הקוספליירים וצעקה עלי שאני לא אשתה איתם חשיש) "לא כל כך נעים לראות אשכול סגור" (בואו נשתלט עליו באופן אלים ונפקיע אותו. זה לגמרי מעשי ועובר מבחן בג"צ)
הערה: כל מה שנפל בעריכה, למעט החלק על אילתור ההרצאה (שהוא פרי עטי) נכתב על ידי מעין שיר.
שלל
אתם לא באמת הייתם באייקון אם לא קיבלתם תיק בד עם סמל באטמן (מתנת יומולדת מאוחרת מעשה ידיה של ענבל שגיב נקדימון המהממת), לחם ביתי עם בזיליקום תוצרת מרב גורן פריש (כי היא אוסומית) או הקדשה מיעל פורמן ו-ורד טוכטרמן על הספרים החדשים שלהן. אני יכול רק לקוות שהשתיים האחרונות לא ראו אותי מנפנף בידיים בהתרגשות רגע אחרי שהחזירו לי את הספר (כי אם כבר להתנהג כמו בת 12, אז הכי טוב בגיל 38).
ייצוג
ההרצאות השנה (לפחות אלו שהעליתי בחכתי) התאפיינו בתוכן שעסק בייצוג נשי, להט"בי ו/או השיק ללימודי מגדר. ההרצאות של נבט ואיילת, פאנל הסופרות ואני בטוח ששכחתי עוד רבות וטובות.
הקהילה בארץ מאופיינת בנוכחות חזקה מאוד של ייצוג נשי ולהטבפאק"י (כתבתי את זה נכון?), הנוגד את ההרכב המסורתי שעדיין נוכח בכנסים בחו"ל. וורלדקון הוא דוגמא לא רעה, אם כי זה נראה שגם שם ישנה התחלה של שינוי.
לעיתים כשמתעורר דיון אודות ייצוג נשי בז'אנר, ניתן לשמוע קולות כעוסים. "מה אתם דוחפים לנו את הפמיניזם הזה עכשיו", "פמינאציות" ועוד כהנה וכהנה. זה כואב לי לשמוע קולות כאלה.
הייצוג הזה הוא הכרחי. אייקון הוא בועה של אוטופיה, שאני כל כך רוצה שתחלחל לעוד מקומות. הרצאות על ייצוגים נשיים, דמויות להטביו"ת ושיח על מגדריות בכלל צריכים להיות דבר שבשגרה. לעזאזל, אני מצפה שבמאה ה-21 אני כבר לא אצטרך להקדיש לזה פוסט. הנראות הזו הכרחית לחברה בריאה, כי האלטרנטיבה היא מתן לגיטימציה להדרה של הרבה יותר מדי דברים על ידי אנשים פחות מדי סובלניים מכפי שהדעת סובלת.
אייקון, עולמות ומה שביניהם הם הזירה הליברלית, טולרנטית ומקבלת ביותר שאני מכיר. אני גאה להיות חלק ממנה. אני גאה להיות חלק מהנראות הזו.
תודות
בשבוע שעבר נחה עלי ההשראה ופרסמתי בפייס את השיר הראשון בפוסט הזה בהשראת "ריח של שוקולד" האלמותי של יהונתן גפן, הלקוח מתוך "הכבש השישה עשר" הנפלא. לשמחתי והפתעתי מיהרו ענבר גרינשטיין, מעין שיר ודינה פיימן לתרום קטעי פילק מקסימים משלהן והוכיחו בפעם ה-5,000 שהן אוסומיות ללא גבולות. תודה לכן.
כמו בכל שנה, את הכנס מלווה הוצאת המהדורה החדשה של שנתון האגודה "היה יהיה". השנתון מאגד סיפורים שנכתבו על ידי מיטב כותבי הקהילה. השנתון מכיל גם (מסיבה שאינה לי ברורה די הצורך) סיפור פרי עטי. "אורה השבורה" מספר על אדם דוחה במיוחד המתמודד עם אובססיה מעוותת לתיקון עצמי, על רקע עולם הכורע תחת קידמה טכנולוגית שיצאה משליטה. הסיפור בן 13,000 המילים הוא הארוך ביותר שכתבתי עד כה. העבודה הממושכת והמאומצת עליו תבעה מחיר, והתוצאה היא שעל אף הרצון הטוב לא הספקתי להכין הרצאה לכנס השנה. באסה. נקווה שהמצב ישתפר ב"עולמות".
בנוסף… פרס גפן! הפרס מוענק מדי שנה ליצירות המקוריות והמתורגמות הטובות ביותר בז'אנר. ניתן להצביע במהלך הכנס בקלפי הממוקמת בדוכן האגודה. אנא הצביעו!
מקווה לפגוש בכם מחר. אני אהיה הבחור הגמלוני והמרושל בג'ינס וחולצה שחורה גיקית או חולצת רוק שחורה שכל הזמן רעב, עייף וחם לו. אשמח אם תוכלו להיתקל בי ולומר עד כמה אתם מרוצים ממני או שונאים אותי. אני מבקש מאלה שיבחרו באופציה השנייה לתת לי את הכתובת שלכם. זה לצורכי מדגם. כן זהו, זה לגמרי לצורכי מדגם. נשבע לכם.
הוא: האם אני אמור להצביע להיא שפעילה בכנסים או להיא שמשתתפת בפאנלים? להיא שפירסמה בבלי פאניקה או להיא שפירסמה באתר של האגודה? להיא שפירסמה באספמיה או להיא שפירסמה בשנתון? להיא שהייתה מועמדת גם בשנה שעברה או להיא שחברת אגודה? למי, אלוהים, למי?!
היא: זה לא שיתוף, זו שטיפה.
הוא: להיא שאהוד מיימון ערך אותה או להיא שרמי שלהבת ערך אותה? להיא שכותבת מדע בדיוני או להיא שכותבת פנטסיה? להיא שיש לה המון עוקבים או להיא שחברה שלי בפייסבוק?
היא: אבל…
הוא: להיא שעושה לי בטא? להיא שחכמה ממני? להיא שיש לה לפטופ? להיא שיש לה ר' בשם? להיא שיש לה בלוג? להיא עם המשקפיים? להיא שנמוכה ממני? מה הולך פה, בתכנית הריאליטי הפסיכוטית הזו?!
היא: אולי פשוט תקרא שוב את הסיפורים?
הוא: תעשי לי טובה, קריאה זה לחלשים.
היא: אני רוצה לבדוק מחדש את השותפות הזאת.
הוא: רוצה שאני אגיד לך בדיוק מה הולך להיות פה?
היא: אני כבר יודעת שאתה הולך לי להגיד מה הול…
הוא: אז אני אגיד לך בדיוק מה הולך להיות פה! אני גמרתי עם זה! לא משתף יותר פעולה עם ה"כותב נולד" הדקדנטי השנתי הזה. זה תעלול ציני בכושר קבלת ההחלטות של ציבור שלם! משחק סאדיסטי של האגודה! פוליטיקה קטנונית של חברי וועד! הפיכת קהילה שלמה למריונטות ניאורוטיות! קץ הילדות! תחילת האפוקליפסה! סדום וסאנידייל! אנרכיה של ניטפיקרים, הבנת אותי?!
(פאוזה)
היא: מאמי…
הוא: **סניף** כן?
היא: יכול להיות ש…
הוא: **סניף-סניף** יכול להיות שמה?
היא: שאתה אולי טיפה'לה מאוכזב מזה שלא העפלת לשלב ב'?
לפניכם הרצאת "צער גידול נבלים" אותה העברתי בכנס אייקון האחרון. השתדלתי לשמור על כל מרכיבי ההרצאה, כולל סרטוני הוידאו אשר הוקרנו במהלכה. אזהרת ספויילרים חמורה ליצירות הבאות: מסע בין כוכבים: הדור הבא, משחקי הכס, פארסקייפ, הארי פוטר וגביע האש וג'סיקה ג'ונס.
על מה נדבר?
עד כמה יחסים עם ההורים משפיעים על נבלים? האם נבלים הופכים לנבלים בגלל הורים בעייתיים, או בגלל סיבה אחרת? דרך סקירת חוויות הילדות של כמה נבלים מפורסמים, אני אנסה להציג לכם את סיפורי המקור שלהם מזווית מעט שונה… ואולי אפילו לשנות את דעתכם עליהם.
ונפתח ב… שקרן
מתוך: "האביר האפל"
הג'וקר מרבה לשמור על עמימות (בואו נודה בעובדות: הוא משקר ללא הרף) לגבי סיפור המקור שלו. זו סוג של מסורת ב-DC.
אולם, אם נשים בצד את סוגיית אמיתות הציטוט, יש לתהות האם אכן קיים תהליך שתחילתו בהורים בעייתיים וסופו בנבל? ניתן לראות כמה מוטיבים חוזרים בתיאור נבלים ויחסיהם עם הוריהם. לא כל המוטיבים מופיעים בכל סיפור, אולם בדרך כלל ניתן למצוא את חלקם:
טראומה קשה אשר נעשתה לילד הקשורה איכשהו להוריו. לעיתים זוהי אשמתם הישירה, ולעיתים עקיפה.
מתיחות מתמשכת בין הילד להוריו המעכירה את היחסים עד לבלי היכר. מדובר במערכת יחסים קשה, עכורה ולעתים אף אלימה ומתעללת.
פרידה כפויה בין הילד להוריו, בין אם הילד ברח, נחטף, גורש או (במקרים מסויימים) ננטש.
אובססיה, בדרך כלל קשורה למציאת הוריו או "סגירת חשבון" איתם, אותה הילד מפתח לאורך חייו ובבגרותו.
עימות קשה מול ההוריםבעל תוצאות טראגיות.
בואו ננסה לבחון כיצד מתבטאים המוטיבים האלה בסיפורי מקור של נבלים שונים. נפתח בנבל אשר הופלה לרעה במשך רוב חייו, לטובת אחיו המוצלח והנעים יותר.
הבן הפחות מועדף
זהו אינו דאטה! זהו לור, אחיו של דאטה מ"מסע בין כוכבים: הדור הבא".
לור נוצר במושבה נידחת של הפדרציה על ידי הרובוטיקאי המוכשר ד"ר נוניאן סונג, והיה עד אותה נקודה יצירת המופת של ד"ר סונג, מפעל חייו. לור הוא גאון, נראה כמעט אנושי ובעל יכולת הבעת רגשות. פה גם מתחילה הבעיה: הוא החל להפגין חוסר יציבות נפשית ותסביך עליונות כלפי שאר אנשי המושבה. הם תובעים מסונג: "תעשה משהו!"
אני שואל אתכם: דמיינו שאתם חולים. מה אתם מעדיפים – שהוריכם יעשו הכל כדי לרפא או לתקן אתכם, או שפשוט יבנו ילד חדש ואתכם יאפסנו? כי זה בדיוק מה שבחר לעשות ד"ר סונג.
לור זועם על כך שבמקום לתקן אותו, בחר אביו לבנות ילד חדש – דאטה. בניגוד ללור, לדאטה אין רגשות או ידע להבינם. עליו ללמוד את מכלול הרגש האנושי לבד, מה שהופך אותו לדמות ילדותית במקצת. לכן, קל לנו להתחבר לדאטה, לחוש אמפתיה כלפיו, בניגוד לרתיעה הטבעית מלור השחצן בעל הנטיות האלימות.
תסכולו של לור מהיחס של אביו בשילוב תסביך העליונות שלו, גורמים לו לשתף פעולה עם ישות חייזרית (Crystalline Entity) אשר משמידה את המושבה לאחר שסונג מימש את תכניתו להשבית את לור. סונג נמלט בעור שיניו. דאטה נמצא כשנתיים לאחר מכן, ובמהלך 3 העשורים הבאים עובר הכשרה להפוך לקצין בצי. לאחר כשלושה עשורים, לור נמצא בטעות ע"י צוות האנטרפרייז במהלך סיור שגרתי במושבה ההרוסה, ונמלט לאחר נסיון כושל להשמדת הספינה.
הפעם השנייה בה אנו נתקלים בלורהיא לאחר שסונג, על רקע גסיסתו, מזמן אליו ממקום מחבואו את דאטה. אך גם לור שומע את הקריאה בטעות ומתייצב גם הוא.
התוצאה: "איחוד משפחתי". הסרטון הבא מראה את עיקרי העימות בין לור לאביו. שימו לב איך לור מסיר את כל ההגנות הרגשיות שלו מול סונג, פונה אליו בתחינה ומטיח בו בעוצמה את כל מטענו הריגשי… ואיך סונג עונה לו את כל הדברים הכל כך לא נכונים.
ישנה ניגודיות מרתקת בין לור לדאטה: דאטהלא מסוגל להראות רגשות אך בבסיסו ההוא שוחר טוב. הוא מקבל באופן שכלתני את מותו המתקרב של אביו, לעומת לור אשררגשותיו פורצים ממנו החוצה. לור מגיב כמו ילד המסרב להבין שאביו עומד למות.
סונג מגלה כי הוא בנה שבב רגשות חדש והוא מתכוון להעניקו ל… דאטה. זה כבר יותר מדי עבור לור ואישיותו הבלתי יציבה. האמפתיה המפתיעה אותה גילה כלפי אביו לאחר שנודע לו על מותו הקרב נעלמת, והוא מחליט לעשות מעשה.
הוא מערים על דאטה ומכבה אותו. הוא מתחזה לדאטה ע"י לבישת מדיו, וכמו בסיפור התנ"כי על יעקב ועשיו ניגש לאביו הזקן, אשר חושיו כבר אינם חדים, על מנת לקבל ממנו בערמה את הברכה השמורה לאח הבכור. הברכה, במקרה שלנו, היא אותו שבב רגשות מתקדם. שימו לב בסרטון הבא (רגע לאחר שסונג מתקין את השבב בלור) באיזה עלבון בחר לור כדי להשפיל את אביו.
סונג הוא אולי מדען מוכשר… אך אב גרוע. השגיאה של סונג אינה בכך שהוא לא רואה את הסכנה הטמונה בלור, אלא בכך שהוא אינו מבין כי לור רואה בו כאבא לכל דבר ועניין – החלטתו לאפסן אותו מצביעה על כך כי מבחינתו זהו חפץ ולא יצור בעל רגשות ותודעה.
אז מה היה לנו?
טראומה (החלטת סונג לאפסן את לור ולבנות אח חדש, שהיא למעשה הפחד הגדול של כל אח בכור), מערכת יחסים מתוחה עם האב, פרידה כפויה (ע"י השמדת המושבה ובריחת סונג), אובססיה לסגור חשבון עם האב וכמובן העימות האלים בסוף.
הנבל הבא הוא למעשה נבלית אשר ילדותה גרמה לה להתכחש ולשנוא את מוצאה.
בתה של הנוסעת בזמן
סילה יאר, ביתה של טאשה יאר (גם היא מ"מסע בין כוכבים – הדור הבא"). טאשה יאר הייתה קצינת הביטחון המקורית של האנטרפרייז, אשר נהרגה במרוצת העונה הראשונה של הסידרה. סיפורה של סילה הוא על כן מעט מסובך ומערב מסע בזמן.
ספינת האנטרפרייז נתקלת בספינת האנטרפרייז C המגיחה אליה מפורטל המחובר לעבר. אותה ספינה הגיעה להווה במקרה לאחר שנכנסה לאותו הפורטל. אולםמכיוון שהיא נטשה קרב בעל חשיבות היסטורית נגד הרומולאנים, דבר שלא היה אמור לקרות, השתנתה המציאות הסובבת את האנטרפרייז המוצאת עצמה במציאות בה מתנהלת מלחמה עקובה מדם נגד הקלינגונים. רק גאיינן (בארמנית הספינה, אשר מדי פעם משמשת בסדרה על תקן אוראקל) מודעת למציאות "השגויה". צוות האנטרפרייז מחליט לעזור לספינה לחזור לעבר, לאחר שגאיינן מצליחה לשכנע אותם שמשהו במציאות פשוט השתבש. טאשה יאר, המבינה לאחר שיחה עם גאיינן כי במציאות "הנכונה" היא למעשה מתה מוות סתמי, מבקשה מפיקארד לשלוח אותה לעבר ביחד עם האנטרפרייז C על מנת לעזור בקרב הגורלי החשוב וכביכול למות מוות הירואי ובעל משמעות (להבדיל מלמות בפרק 17 של עונה ראשונה גרועה).פיקארד נעתר לבקשתה. ברגע שהספינה חוזרת לעבר וממלאת את תפקידה ההיסטורי, המציאות חוזרת להיות כפי שהייתה, אולם אנשי האנטרפרייז שוב אינם מודעים לשינויים האלהאשר נמחקו מזכרונם.
לאחר זמן מה, נתקל צוות האנטרפרייז בקצינה רומולאנית שעושה להם לא מעט צרות, הטוענת כי היא ביתה של טאשה יאר וכמובן דומה לה שתי טיפות מים (כנראה, ואני אומר זאת בזהירות, מכיוון ששתיהן מגולמות ע"י דניס קרוסבי). זה מזעזע אותם. הדבר נראה להם בלתי אפשרי שכן הם אינם זוכרים את המסע בזמן ואת השלכותיו. פיקארד הנסער דורש להיפגש עמה ושואל אותה האם טאשה אכן הייתה על האנטרפרייז C, מכיוון שהוא מצליח לזהות את הקשר המסתורי בין אותו קרב ידוע מול הרומולאנים לבין הקצינה הרומולאנית המסתורית. זו התשובה שהוא מקבל. נקודה למחשבה: שימו לב לשפת הגוף שלו.
הסצנה הזו מראה את סילה כאכולת זעם רב על אמה. היא רוצה לבטל חלק שלם באישיות שלה מתוך אותו הכעס. אולם לסצינה הזו יש משמעות נוספת: גאיינן אומרת לפיקארד במהלך הפרק כי הוא למעשה אחראי על הולדתה של סילה, מכיוון שהוא זה ששלח את אמה לעבר. לכן פיקארד הוא, לצורך העניין, אביה של סילה, והסצינה שראינו היא למעשה העימות של סילה עם הצד האנושי המייצג את אימה. העימות הזה הוא דרכה של סילה לומר לאימה את כל מה שלא יכלה להגיד אז, וכן לבטא את זעמה כלפי תחליף אב המייצג את הצד האנושי שבה, אותו היא כל כך מתעבת.
סילה נידונה, איפוא, לחיות בזעם מתמיד אותו לא תוכל ליישב לעולם – הצד האנושי שבה הוא עובדה מוגמרת והיא לעולם לא תוכל להעמיד פנים שאינו קיים. לנצח הוא יהיה חלק ממנה והדיסוננס הזה יעכיר את רוחה באופן תמידי.
אז מה היה לנו?
אין ספק כי הלשנה על אמה וגרימת הוצאתה להורג היה אירוע טראומטי עבור סילה. אירוע זה כלל גם את הפרידה הכפויה מאימה. בנוסף, רצונה להישאר מול רצונה של אימה להימלט, מצביע על חוסר הסכמה בין האם וביתה ולכן יש להניח כי הייתה ביניהן מתיחות מסוימת. סילה אכולת שנאה אובססיבית כלפי הצד האנושי שבה וכמובן, העימות בינה לבין דמות הורית המייצגת את אמה.
הנבל הבא זכה לאבא פורמלי שהיה מאוכזב ממנו תמידית ולעולם לא זכה להכיר את אביו הביולוגי האמיתי.
אכזבת האב
ג'ופרי באראתיאון, מסדרת הפנטזיה האפית "שיר של אש וקרח" (מאת ג.ר.ר. מרטין) וכן מקבילתה הטלוויזיונית, "משחקי הכס".
מבחינה פורמלית, ג'ופרי הוא בנם של סרסיי לאניסטר ורוברט באראתיאון, האיש היושב על כס הברזל. אפשר לראות כמעט מיד שהיחסים בין המלך ואישתו עלו על שירטון מזמן, וכי המלך לא ממש מרוצה מבנו הבכורהעתיד לרשת אותו בעתיד. לעומת זאת, נראה כי ג'ופרי מצידודווקא מנסה בדרכיו המעוותות לזכות באמונו והערכתו של אביו. בין היתר, מסופר כי בילדותו הוא הרג חתולה בהריון על מנת שיוכל להציץ בגוריה והראה לאביו את תוצאות מעשיו. רוברטזועם, מכה את הילד בעוצמה ושובר כמה משיניו. רק אימו, סרסיי, מגינה עליו מעונש כבד יותר. מבין שני הוריו – רק סרסיי באמת אוהבת אותו.
יש משהו צורם במשולש הזה של ג'ופרי–סרסיי–רוברט. מאוחר יותר מתגלה הסיבה לכך – ג'ופרי אינו הבן של רוברט. הוא, אחיו ואחותו הם למעשה בניהם של סרסיי ואחיה – ג'יים לאניסטר.
גילוי עריות מוגדר כחטא ללא כפרה ביצירות שונות – מ"אדיפוס" (יוון העתיקה) ועד "צ'יינהטאון" (שנות ה-70 של המאה ה-20). לכאורה (וזה "לכאורה" גדול מאוד), מרטין מסמן את ג'ופרי כתוצר של זיווג טמא שכזה, ובכך מכשיר את מעמדו כנבל (אחד השנואים ביותר ב"שיר של אש וקרח").
קל ליפול בפח הזה. זוהי פרשנות שאינה נכונה, ולו רק בגלל העובדה שאחיו ואחותו של ג'ופרי גם הם תוצר של גילוי העריות הזה, אבל להם אין את הנטיות האלימות של אחיהם הבכור. לאור זאת, יש לתהות האם הסיבה לרוע של ג'ופרי טמונה אך ורק בגנים שלו? אולי האלימות של ג'ופרי היא נרכשת ולא רק מולדת?
בואו ננסה לבחון את מודלי החיקוי של ג'ופרי. מצד אחד: אמו של ג'ופרי – עליה אין מה להכביר במילים. אם יורשה לי להתבטא בבוטות – היא כלבה חסרת מעצורים. אולם, דווקא היא פחות מעניינת בהקשר הזה. מה לגבי אביו של ג'ופרי?
ישנן שתי תכונות מרכזיות ובולטות אצל רוברט: בראש ובראשונה, רוברט הוא אדם אלים. רוברט הנהיג הפיכה אלימה כנגד בית טארגריין, אשר במסגרתה לא היסס להורות על הרג אזרחים (ותינוקות!)ובלבד שבית טארגריין יוכחד. אדם אימפולסיבי הנתון להתפרצויות זעם. חובב ציד (תחביב אלים בפני עצמו). אלכוהוליסט – הרגל מעודד אלימות.לקוח VIP של בתי הזונות בקינגס לנדינג – יחס מבזה ומחפיץ לנשים, שהוא למעשה נגזרת של התנהגות אלימה. לצד כל אלה, הוא ניחן בכריזמה לא מבוטלת וסוחף אחריו פמליה מכובדת של בני אצולה המוכנים למות למענו. נד סטארק, לדוגמא, עוזב את ביתו כדי להיות ימין המלך של רוברט, למרות שהוא יודע כי הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו, ועושה זאת אך ורק בגלל שרוברט מבקש ממנו.
ג'ופרי מנסה לאמץ את נורמות ההתנהגות של רוברט ואף מקצין את דרכו האלימה, במטרה להיות דומה למי שהוא מאמין שהוא אביו. הוא חושב שכך יזכה להערכתו ולהערכת הסובבים אותו. בתור התחלה, מאמץ ג'ופרי גינוני בני אצולה מוגזמים אשר בשמם הוא תוקף ילד פשוט עם, כביכול כדי "להציל" את אריה מתקיפת בן איכרים (וזוכה לתבוסה משפילה מנחת זרועה).
אבל ג'ופרי ממצב עצמו כנבל באופן סופי לאחר שאימו מוציאה לפועל את נסיון ההפיכה שלה. סרסיי רוצה לסלק את אדארד סטארק לגלות בצפון, אך לא מעוניינת להרגו כדי לא לפתוח במלחמת אזרחים. כל מה שג'ופרי צריך זה לשים את חותמת הגומי שלו על המהלך ולהגלות את אדארד. והנה מה שקורה:
ג'ופרי מסרב להיכנע למה שהוא מכנה "מורך הלבב של נשים" ואינו מתעניין כלל במשחק הפוליטי אותו מנהלת אימו בכישרון רב. בדומה לאביו, הוא אוהב את החיים פשוטים ואלימים. רצונו להיראות כאדם קשוח מאביו עומד בניגוד לשכל הישר והוא נכנע לגחמה הכוחנית.
לבד מהסאדיזם שהוא מגלה כלפי הכפופים לו, הוא מתעלל ללא הרף בסאנסה, מחפיץ אותה ומדבר בגלוי על כוונתו לאנסה. עוד הקצנה של התנהגות אביו, רודף השמלות.
ג'ופרי לכוד במלוא מובן המילה – בין נטיות אלימות של אביו הפורמלי, היות אימו ה-Evil Bitch Monster of Death של חצר המלוכה, מוצאו האסור וכן מיקומו בצומת של תככים ורציחות פוליטיות. נסיבות אלה מייצרות נבל ללא יכולת לגאולה.
אז מה היה לנו?
מערכת יחסים מתוחה בין ג'ופרי לאביו, פרידה כפויה (מותו של רוברט בנסיבות חשודות) וכן אובססיה של ג'ופרי להיראות שליט חזק וסמכותי בדומה לאביו.
הנבל הבאלא זכה להכיר את הוריו כלל, והוא תוצר של ניסוי גנטי מזעזע.
בן הכלאיים
סקורפיוס, מסדרת הטלויזיה "פארסקייפ".
קצת הכרות בסיסית עם "פארסקייפ": האסטרונאוט ג'ון קרייטון מגיע בטעות לחלק נידח בגלקסיה, מסתבך עם כוח הצבא המקומי ומנסה נואשות לחזור הביתה. עקב השתלשלות מקרים מעניינת (שלא אכנס אליה) מושתל במוחו ידע ליצירה ושליטה בחורי תולעת (שהם הסיכוי היחיד שלו לשוב לכדור הארץ). הוא מנסה לחקור ולהבין מה אצור במוחו כדי לחזור הביתה. סקורפיוסמנסה לתפוס את קרייטון ולחלוב את בכוח את הידע ממוחו, על מנת להשתמש בידע הזה כדי ליצור נשק להשמדה המונית, כיאה לנבל קלאסי.
כדאי להבין גם את המציאות הפוליטית ב"פארסקייפ": במרכז הסדרה נמצא עימות מתמשך ומסלים בין שני גזעים: ה-Sebatians (גזע של דמויי אדם), אשר להם חסרונות מוסריים משל עצמם, בעיקר חשדנות וגזענות כלפי השונה מהם. סקורפיוס הוא מפקד צבאי בכיר בשירות הסביישנס. הגזע השני הואה-Scarans האכזריים והחזקים. הסקארנס מתוארים כרוע המוחלט – הם רבים במספרם, חזקים פיזית, מחזיקים צבא אדיר וסכנת הפלישה שלהם לשטחם של הסביישנס קיימת באופן תמידי. המלחמה בין שני הגזעים היא בלתי נמנעת – ובין שני הגזעים האלה נמצא סקורפיוס. אבל מי הוא?
אימו של סקורפיוס ובן זוגה הסביישנים הם ניצולים מהתרסקות של ספינה סביישנית, כתוצאה מתקיפה סקאראנית. הם נופלים בשבי הסקארנים. הבעל מוצא להורג באופן מיידי – והאישה האומללה עוברת אונס אכזרי בידי חייל סקארני, וזאת במסגרת ניסוי גנטי שמטרתו לבחון יכולת היתכנות של בן כלאיים בן שני הגזעים. אפשר לראות כמעט מיד את האכזריות של הסקארנס – אפשר היה לעשות את זה במסגרת הפריית מבחנה, אך הם עדיין בחרו לעשות זאת בדרך המוגדרת כלא פחות מאשר "פשע מלחמה". האונס, ההריון, אליו גוף סביישני לא מותאם מפאת השונות הביולוגית האדירה בין שני הגזעים, וכמובן הלידה הקשה עושים את שלהם, ואימו של סקורפיוס מתה בלידה. את הסקארנס זה לא מטריד במיוחדמאחר שהם קיבלו את מה שרצו – בן כלאיים אשר שרד את הלידה (אחד מתוך כ-100 ניסויים שנכשלו).
הסקארנס ממנים "אומנת" שתגדל את יצור הכלאיים האומלל. בואו נראה מי האומנת אשר גידלה את סקורפיוס ב-12 השנים הראשונות לחייו:
לא, זו לא מרי פופינס. זוהי טאוזה, אשר שיטותיה לגדל ילד נעות על הספקטרום שבין ספרטה והאינקוויזיציה הספרדית, עם נגיעות של גסטפו. הילד עומד בפני מסכת עינויים, השפלות ואף שקרים על מוצאו. כל מטרת הגידול הזה היא לדכא את צידו הסביישני של סקורפיוס, ולחזק את צידו הסקארני. טאוזה מאמינה שהגנטיקה החזקה של צידו הסקארני של סקורפיוס, יכולים לעזור לגופו השברירי להתמודד עם הכאב והייסורים הבלתי נסבלים שנגרמו לו כתוצאה מהניסוי.
הילד מצליח לשרוד את 12 השנים הראשונות בשבי ומתחשל. לאחר שהוא מבין כי טאוזה משקרת לו על מוצאו, הוא נתקף רצון עז להבין מי הם הוריו האמיתיים וכיצב בא לעולם. כנגד כל הסיכויים, הוא מצליח לברוח. הוא יוצר קשר עם הסביישנס ומציע להם את הידע שצבר אודות הסקארנס בתמורה למידע על מוצאו האמיתי. הם רואים את הפונטנציאל בעיסקה ומשתכנעים למרות החשדנות האינהרנטית שלהם כלפי חייזרים ובני כלאיים.
סקורפיוס גדל בצל הסביישנס ומספר שנים אחר כך, כאדם בוגר, הוא מתחקה אחר עקבות אימו. כאשר הוא מוצא את ספינתה ההרוסה (ומבין, פחות או יותר, מה קרה שם), הוא נתפס שוב על ידי מארב של הסקארנס. הם הבינו מה כוונתו וחיכו לו בספינה ההרוסה של אימו.
כשהוא שוב האסיר שלה, טאוזה מספרת לו את כל האמת על מוצאו ומוסיפה כי הסקארנס הגיעו למסקנה כי אין להם שימוש בסביישנס – ולכן יש להרוג את כולם. אולם טאוזה שוב ממעיטה בערכו של סקורפיוס ואינה מבינה כי הבחור אשר לכדה אינו אותו ילד שברח ממנה לפני שנים. אצל סקורפיוס התהליך הושלם – הוא כעת שונא את הסקארנס עד מוות. הוא מצליח להרוג את טאוזה באופן אכזרי ולברוח. הוא לא מסתפק בכך, וחוזר עם תגבורת סביישנית על מנת לטבוח בספינה הסקארנית ששבתה אותו.
הפעם יש לסקורפיוס תחושת שליחות – להשמיד את הסקארנס בכל מחיר, בכל אמצעי שיידרש. בדיוק בנקודה זו נוצר הסקורפיוס שאנו מכירים – רצחני, חסר מעצורים, מניפולטיבי, שורד וחדור מטרה. רצונו העז "בליטרת הבשר" שלו, הוא הסיבה למאמציו הבלתי פוסקים לפתח את הנשק האכזרי מבוסס חורי-תולעת ולהכריע את המלחמה מול הסקארנס, וכן לקיבעון שלו ללכוד את קרייטון.
סקורפיוס הוא דמות של נבל מצמרר, אשר עליו הולבש לפתע מימד מוסרי שקל מאוד להזדהות עימו, וזהו סוד קיסמו.
אז מה היה לנו?
את הילדות בצילה של טאוזה אפשר לראות כטראומה ומערכת יחסים עכורה. סקורפיוס נתקף באובססיה למציאת הוריו, אשר בעטיה הוא בורח מטאוזה. וכמובן – העימות האלים בסוף.
הנבל הבא לקוח מהעולם המופלא של הארי פוטר, והוא בא מהמשפחה הכי טובה.
בן הטובים
ברטי קראוץ' הצעיר ("ג'וניור") – בחור מוכשר, אינטליגנטי, נצר לשושלת אריסטוקרטית של קוסמים טהורי דם, בנו של בכיר מוערך במשרד הקסמים המופקד על מערכת אכיפת החוק ומועמד כמעט ודאי למשרת שר הקסמים, בחור שקיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן לקבל בעולם הקוסמות, רב כישורים, בעל פוטנציאל לגדולות… רוצח. סאדיסט. סוציופת. ומשרתו הנאמן ביותר של וולדמורט. מה קרה פה, לעזאזל?
למעשה, סיריוס מתאר לנו את מה שקרה על קצה המזלג.
אנו נתקלים בג'וניור במשפטים הגדולים שנערכים לאוכלי המוות לאחר תבוסת וולדמורט הראשונה. ג'וניור, בנו של ברטי קראוץ', פקיד מוערך ביותר, מתגלה לתדהמת קהילת הקוסמים כאוכל מוות אכזר במיוחד ונאמן לוולדמורט באופן כמעט פנאטי. תגובת האב מדהימה: הוא מסרב לפסול את עצמו מכס השפיטה, ושולח את בנו להירקב באזקבאן. האב גוזר את דינו של הבן באופן הפומבי ביותר האפשרי, על מנת להוכיח את קשיחותו והרצינות בה הוא לוקח את תפקידו. הוא מקווה כי יוכל להראות לעולם הקוסמות כי הוא האדם הראוי לעמוד בראש משרד הקסמים. אולם, מעשיו של האב ואכזריותו כלפי בנו פועלים כבומרנג, מכיוון שהקולגות שלו מסרבים לקבל את העובדה שאב יתאכזר כך לבנו. הוא מאבד את כוחו הפוליטי ומעמדו… וגם את בנו, לאחר שמדווח כי נפטר בכלא ממחלה.
14 שנה חולפות ואנו מגיעים לאירועים המתוארים ב"הארי פוטר וגביע האש": בשיא העלילה מתגלה כי ג'וניור הסתתר בהוגוורטס כל אותה שנה, כחלק ממזימתו של וולדמורט. הוא מנסה להרוג את הארי אך דמבלדור, סנייפ ומקגונגל מצילים אותו ברגע האחרון.
דמבלדור מחליט להשקות את ג'וניור בשיקוי אמת ולחקור אותו. בנקודה זו מתחילה אחת הסצינות המרשימות ביותר ביקום של הארי פוטר.
מונולוג הנבל
ג'וניור מספר להארי (ולקורא) בשפה ישירה עד כאב את הסיפור מנקודת מבטו בלי שקרים או סילופים. האמת, כל האמת ורק האמת. דרך אגב, זהו אירוע שלמעשה לא חוזר על עצמו בסדרה: מעולם לא תוארה לנו נקודת מבטו של נבל באופן כל כך בלתי אמצעי וישיר. בדרך כלל נעשה שימוש בפלאשבק (אשר פעמים רבות מפורש על ידי דמבלדור) או שמדובר בנבל שפשוט לא ניתן להאמין לדבריו (כמו לסטרנג' הפסיכוטית או לושיוס האופורטוניסט). הכי קרוב לכך קיבלנו ביומן של וולדמורט – אך הורקרוקס אינו יצור גשמי ושלם, אלא רק חלק קטן מנשמתו של וולדמורט.
ג'וניור מתאר באופן קר ומצמרר את הצד שלו בסיפור: כיצד אביו הוורקוהוליק לא היה נוכח בחייו, כיצד תמיד העדיף את עבודתו על פני בילוי עם משפחתו. את המחסור המתמיד בדמות אב. את הצטרפותו לאוכלי המוות. כיצד החליף דמות אב אחת באחרת. ומעל לכל, כיצד הפעם היחידה בה אביו באמת התייחס אליו, הייתה במשפט הראווה בה הוא שלח אותו לאזקבאן, למרות תחנוניו ותחנוני האם.
הוא מתאר כיצד הצליח להימלט מאזקבאן: זו אימו אשר מצליחה לבסוף לשכנע את קראוץ' למלט את ג'וניור מהכלא. כמו סרסייגם היא אוהבת את בנה, בניגוד לבן זוגה. היא מתחלפת עם ג'וניור, מתחזה לו ומתה שם במקומו. ג'וניור עובר לגור בחשאי עם אביו, ונאלץ לראותו יום–יום מבעד לכישוף ה-Imperius המוטל עליו. בין 4 קירות יושבים השניים בתוך סיר הלחץ הזה, והלחץ, התיעוב והשנאה רק גוברים וגוברים, עד שוולדמורט שומע על משרתו הנאמן ביותר אשר כלוא בבית אביו, והוא מגיע במפתיע לשחררו.
ג'וניור מספר כיצד הצליח להשתחרר משליטת אביו ולמלא את תפקידו במזימת וולדמורט. בעוד ג'וניור משתחרר מכישוף ה-Imperius, מושם אביו באותו הכישוף על מנת שלא יפריע למזימה.הוא מספר כיצד אביו הצליח, בסופו של דבר, להשתחרר מכישוף השליטה המוחית ודלק אחרי בנו להוגוורטס… ועל העימות הבלתי נמנע ביניהם. הוא אומר בפשטות מצמררת: "הרגתי את אבי", אבל הוא לא סתם הרג את אביו: הוא הסווה אותו כעצם של חיה כלשהי וקבר אותו ביערות הסמוכים להוגוורטס. זוהי דרך מאוד מעשית להיפטר מגופה, אך יש כאן מימד נוסף: לקבור גופה ביער, היכן שחיות הבר יכולות למצאה ולכרסמה, הוא אקט של התרסה, שינאה ובוז ואף חילול כבוד המת.
"בן הטובים שהתדרדר לפשע", הוא ארכיטיפ אותו ניתן למצוא ביצירות רבות ואף בחדשות. רולינג משתמשת בו כדי להניף תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: הורים, אנא השקיעו בילדיכם במקום לפנקם בעושר חומרי. כי אם תמשיכו להסב מהם את מבטכם… אתם עלולים למצוא את עצמכם בבית עם ברטי קראוץ' ג'וניור.
אז מה היה לנו?
מה לא? מערכת יחסים עכורה מאין כמותה, טראומת המשפט והשליחה לכלא, פרידה כפויה מאימא, אובססיה לסגור חשבון עם האב ולבסוף העימות האלים והבלתי נמנע.
הנבל הבא הוא מהמרשימים ביותר שהופיעו בשנים האחרונות בטלוויזיה. הוא חווה הורות,אך לא לאורך זמן. היו לו הורים אך הם נטשו אותו ברגע שראו איזו מפלצת הם יצרו. בואו נכיר את… קווין תומפסון.
זה שאינו יודע לחמול
מדובר, כמובן, בקילגרייב מהסדרה "ג'סיקה ג'ונס". קצת אודות הסדרה: ג'סיקה ג'ונס היא גיבורת על אשר סובלת מהלם פוסט טראומטי בעקבות שבי והתעללות ממושכת (במהלכה גם נאנסה) על ידי קילגרייב. היא מצליחה להימלט בעור שיניה ומנהלת מאבק נורא מול קילגרייב במטרה לעצרו בכל מחיר.
קווין תומפסון (שמו המקורי של קילגרייב) הוא ילד אשר חולה במחלה ניוונית קשה. הוריו, מדענים מוכשרים, החלו לחפש דרכים לרפא אותו בכל מחיר. הם העבירו אותו תחת סדרת ניסויים קשה, אשר בסופה זכה קווין בכוח בלתי צפוי: שליטה מוחית באנשים באמצעות פקודות קוליות פשוטות. לא ניתן לסרב לפקודה הניתנת על ידו, וניתן להבין כי זהו כוח רב עוצמה והרסני.
קווין מתעמר בהוריו ומתנקם בהם על ידי שימוש בכוחו החדש – במעשיהם הם אולי הצילו את חייו, אך מבחינתו הם גזלו ממנו את ילדותו. לדבריו, הוא לא זכה מהם לחיבה או יחס ריגשי כלשהו אלא היה עבורם לא יותר מניסוי מאתגר.
לאחר סדרת התעללויות מזעזעת בהוריו, בשיאה הוא מורה לאימו להצמיד ללחיה מגהץ רותח, אביו ואימו המזועזעים של קילגרייב נמלטים ונוטשים אותו (והוא רק בן 10). קילגרייב משתמש בכוחו על מנת לנצל אנשים מסביבו ולקבל מחסה, בגדים, אוכל וכסף. במקביל, הוא מעסיק את עצמו, במהלך שני העשורים הבאים של חייו בניסיון אובססיבי למחוק כל זכר לעצמו.
קילגרייב נתקל מחדש ההוריו בדרך לא צפויה: ג'סיקה ג'ונס. ג'סיקה מעוניינת לשבור את קילגרייב בחקירה ולחלץ ממנו הודאה בפשעיו, על מנת לשחרר מהכלא ומהרשויות את כל אותם אומללים אשר נעצרו לאחר שביצעו פשעים תחת השפעתו ההיפנוטית. אולם לקילגרייב יש רצון ברזל והחקירה שלה נקלעת למבוי סתום.
פריצת הדרך שלה מגיעה לאחר שהיא מזהה את החולשה הרגשית של קילגרייב כלפי הוריו. זהו הכפתור היחיד שיש לה כדי ללחוץ עליו בנסיון לשבור אותו בחקירה, ולכן היא מוצאת אותם ומפגישה אותם איתו. בחדר חקירות מאולתר הבנוי בתוך סביבה אטומה אשר מונעת מהשפעתו ההרסנית של קילגרייב לדלוף החוצה, לצד אמצעי ביטחון אשר ג'סיקה מקווה שיפעלו כהלכה, ומול עדים (אחד מהם בלש משטרה) מנסה ג'סיקה להקליט את הודאתו של קילגרייב. בזירת התרחשות זו מתרחש העימות הגדול (בה"א הידיעה!) בין הנבל להוריו. שימו לב לתיעוב הבלתי פוסק שג'סיקה חשה כלפי קילגרייב (היא לא נופלת בפח המניפולציות שלו, אפילו לא לרגע), לעובדה שכל כך קשה לראות מתי קילגרייב מתכוון למה שהוא אומר ומתי זו סתם מניפולציה שטנית (אם בגלל שקילגרייב הוא דמות בלתי נתפסת או בגלל שדייוויד טננט הוא שחקן מצויין), ולבסוף, כיצד ברגע בו אנו בטוחים שאולי בכל זאת יהיה איזשהו חיבור ריגשי בין קילגרייב להוריו… הרגע הזה מתפוגג והסיטואציה הולכת לכיוון אלים ונורא.
קילגרייב בבגרותו הופך לאדם ללא אמפתיה וללא רגישות כלשהי לחיי אדם. אנשים הם בעיניו כלי משחק טהור, אמצעי לסיפוק יצרים ותו לא. זהו אדם אשר אינו מסוגל ליצור קשר ריגשי עם אף אדם אחר. הוא משלה עצמו כי הקשר בינו לבין ג'סיקה הוא אהבה, אך למעשה זהו ניצול נורא ואונס מתמשך.
קילגרייב הוא נבל אפקטיבי, אך לאו דווקא בגלל ילדותו הטראגית או מאבק האימתנים שלו מול ג'סיקה. קילגרייב מצליח ללחוץ על הכפתורים שלנו לא מפני שאנו פוחדים לשלומנו, אלא מפני שאנו פוחדים כי הוא יגרום לנו לפגוע ביקירינו. ואם קילגרייב עושה זאת להוריו, אשר ניסו לעזור לו בדרכם שלהם ואף הצילו את חייו, הרי שהוא יהיה מסוגל להתאכזר לכל אדם הנקרה בדרכוואכן כך קורה.
ואולי הדבר הקשה ביותר לעיכול עבורנו,הוא שהאיש מטיל האימה הזה לובש את הפנים אשר התרגלנו כל כך לאהובכשהן היו פניו של הדוקטור העשירי.
"היי, מי הזיז לי את הטארדיס?"
אז מה היה לנו?
אתם רציניים? טראומת הטיפולים הפולשניים, מערכת יחסים עכורה שהתבטאה בהטלת טרור על ההורים האומללים, נטישת ההורים את הילד (פרידה כפויה), האובססיה של קילגרייב להעלים כל פיסת מידע על עצמו ועברו, וכמובן… העימות האכזרי מול ההורים.
ונסיים עם… שקרן
התחלנו עם שקרן, ולכן גם נסיים איתו: מי שראה את הסרט "האביר האפל", בוודאי זוכר שהג'וקר אוהב לשמור על עמימות בנוגע לסיפור המקור שלו. במהלך הסרט הוא מספר לפחות 2 גרסאות שונות של אותו סיפור מקור. העמימות הזו היא חלק מסוד קיסמו של הג'וקר. אבל בסופו של דבר, השקרים האלה לא עושים עלינו רושם. בין אם מה שהוא מספר זה אמת או שקר, אנחנו עדיין רוצים שבאטמן ילכוד אותו וימנע את פיגועי הטרור שהג'וקר מבצע.
אבל רגע… אם סיפור המקור של הג'וקר לא משנה את תפיסתינו לפיה הוא נבל מסוכן שיש לעצרו, מדוע שזה ישנה לנו לגבי השאר?
הסיפור של כולנו
המוטיב המשותף האחרון של חבורת הנבלים הזו – כולם מספרים לעצמם (ולנו) סיפור. ואצל כולם, כמו אצל הג'וקר, הסיפור הזה מורכב מאוסף של מניפולציות ושקרים… כמו הפוסט הזה. קוראים יקרים, אני מברבר כאן כבר 4000 מילה, ומספר לכם נרטיב המורכב כולו ממניפולציות ושקרים. אלו מניפולציות מכיוון שאני מספר לכם סיפור קורע לב על אנשים מנוולים, תוך כדי שאני מעלים, מטשטש או מתעלם מהפרטים שלא מסתדרים לי. אלו שקרים, מכיוון שאני מנסה לשכנע אתכם, ברוב חוצפתי, שהסיפורים האלה אמורים לשנות משהו בקשר לדעתנו על הנבלים. אבל הג'וקר מוכיח לנו שזה לא אמור להיות ככה. אם אנו לא מוכנים לקבל את טבעו של הג'וקר ללא כל קשר למקורו, הרי שאנו אמורים לנקוט באותה דעה גם לגבי השאר.
לור ספג מאביו יחס משפיל, אך עדיין זו אינה סיבה להפוך לרוצח המונים. כבן אצולה, קיבל ג'ופרי את החינוך הטוב ביותר שאפשר היה להעניק לו בעולם בו הוא חי, ועדיין הוא בחר במודל חיקוי אלים, למרות שהיו לו כל הכלים להבין מה מוסרי וחוקי ומה לא. סילה יאר, הילדה שהלשינה על אימה וגרמה בכך להוצאתה להורג, מזכירה לי את המיתוס הסובייטי אודות הילד שהלשין על אביו, אשר באותו הלילה נאסף על ידי הק.ג.ב. למחנה עבודה ממנו מעולם לא שב. מסופר כי כששמע סטלין את הסיפור אודות הילד, הוא התבטא בחריפות: "ראיתם את החלאה הקטן? הלשין על אבא שלו!". סקורפיוס מצליח לשבות את ליבנו, מכיוון שהסיפור שלו אכן נוגע ללב. קל להזדהות עם הצורך של סקורפיוס להתנקם בסקארנים, אולם יש לי בעייה קשה עם שובל הגוויות של החפים מפשע שהוא מותיר אחריו. ברטי קראוץ' ג'וניור: אני לא זוכר שמערכת יחסים עכורה עם אב הינה סיבה מוצדקת להפיכה לרוצח, ולגבי קילגרייב… נו באמת, הלא מדובר כאן באמן המניפולציות למרחקים ארוכים. הוריו של קילגרייב לא ניסו להפוך אותו לשפן הניסויים שלהם, כפי שהוא אוהב לספר לעצמו. הם ניסו להציל את חייו ואף הצליחו בכך! קשה להאשים אותם על כך שנטשו אותו, ובפרט לאחר תקרית המגהץ המזעזעת.
הרשו לי לשתף אתכם בחזיון מטריד שיש לי: כל אחד ואחד מהאנשים האלהמדקלם לעצמו את מה שהוא רואה כסיפור חייו. הוא משנן את סיפורו הבדוי מתוך פתק הנמצא מתחת לכרית שלו במיטה, ודואג לעשות זאת באופן מושלם. וביום שידור הפרק בטלוויזיה (או, לחילופין, פירסום הטקסט הספרותי), על במה ולאור זרקורים, ניצב מולנו הנבל המדובר, ובקול נרגש, עיניים דומעות ורטוריקה שאין לעמוד בה, הוא נואם ומדקלם באזננו את הנרטיב המניפולטיבי אותו הוא שינן בכישרון רב. "אתם רואים," הוא שואג לבסוף בגרון ניחר, "זה בכלל לא אני! זה הכל בגלל אבא ואימא!" והסיפור נשמע כל כך משכנע באזננו, ואנחנו נסחפים וכמעט משתכנעים, ושוכחים בדרך אמת אחת פשוטה ואכזרית. והאמת הזו, שהיא למעשה השורה התחתונה של הפוסט הזה, מזכירה לנו שבסופו של יום, למרות טראומות הילדות, סיפור החיים הקשה וההורים הלא מתפקדים, נבל הוא עדיין… נבל.
תודתי הניצחית נתונה לשבע פיילוטאיות מופלאות אשר העלו את ההרצאה הזו על המסלול הנכון: רותם ברוכין, מאיה גרשוביץ, איריס מזור, נבט טחנאי, הלה הראל, ריקה טייכהולץ והילה פלג.
הוא: אה… כי… העריכה מתבטאת בזה ש… אין עריכה. זה מה שנותן לפרויקט את ה…
היא: יופי הגולמי שלו?
הוא: או! בדיוק! בכנס.
היא: של הטרולים.
הוא: כן.
היא: עכשיו תקשיב לי. קח את שני הילדים האלה שחיכו לך בסבלנות כל השבוע. קח את רשימת המטלות הזו, שחיכתה לך כל כך יפה כשלא היית פה ושיחקת בנבלים באשכול. אם אתה מחסיר משהו מהרשימה או הילדים – חבל לך על הזמן. אני הלכתי.
ואו, זה היה שבוע מתיש… ולא רק בגלל העובדה שהייתי צריך להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא. אה, רגע… בואו נתחיל מהתחלה.
כנס!
חגיגת הגיקים השנתית "אייקון", הכנס השנתי למדע בדיוני, פנטזיה, משחקי תפקידים וכל מה שביניהם הגיעה לסיומה. רגע לפני שיבשו ממני הזיעה, אבק הדוכנים וזוהר הקוספליי, ולפני שיפוגו זיכרונות מהאירוע הכל כך תוסס הזה, אנסה להעביר לכם את רשמיי. תגידו, כבר אמרתי שהרציתי השנה?
הארלי
מדי שנה, הכנס צומח עוד קצת. ועוד קצת. ועוד טיפה. האשכול כבר נהיה קטן מלהכיל את כמות הדוכנים הבלתי נתפסת, שלא לדבר על כמות הקוספליי המגוונת להחריד. זכור לי שכשחיפשתי את הכניסה (הכניסות למתחם שינו מעט את מיקומן השנה) שאלתי את הארלי קווין איפה הכניסה. היא החוותה לכיוון שתי ההארלי קווינים שעמדו בסמוך לשער. מיד לאחר שעברתי אותן, שאלתי את הארלי קווין איפה אפשר לאסוף את הכרטיסים שהוזמנו מראש. היא אמרה להמשיך ישר, לעבור את הארלי קווין, ובהארלי קווין השלישית לפנות שמאלה. כשהגעתי להארלי קווין שאלתי אותה איפה הדוכן. היא לא ידעה. אז שאלתי את הארלי קווין. היא גם לא ידעה. בסוף שאלתי את הארלי קווין, שדווקא כן ידעה. עמדתי בתור. לפניי היתה הארלי קווין. מאחורי היתה הארלי קווין. בסופו של דבר קיבלתי את הכרטיסים. מהארלי קווין. ניסיתי לוודא האם הארלי קווין הזמינה כרטיס להרצאה שלי. הארלי קווין לא ידעה, והציעה שאשאל את הארלי קווין.
קיבינימט, "יחידת המתאבדים" היה הסרט היחידי שיצא השנה?
רודנברי
יעל פורמן הרצתה על ייצוג נשי בסדרת "מסע בין כוכבים" המקורית. מסתבר שהחזון הגדול של רודנברי לייצוג נשי הולם התנגש בדרישות רשת השידור השמרנית. לפרקים המסר הפמיניסטי פשוט הלך לאיבוד בין האקסיות הרבות-יותר-מדי של קירק ופרקים בעלי הגיון מדעי שאפילו הטמטום בו מטומטם (ע"ע Wink of an Eye).
לסיכומו של עניין: זו לא הפדרציה אשמה בשוביניזם – זה CBS והמיני של יומן ראנד. אח, יומן ראנד, פנטזיית גיל ההתבגרות המוקדם שלי… היה יכול להיות בינינו משהו לו מישהו היה טורח להסביר לי (ולדור שלם של ילדי אייטיז בישראל) מה זה לעזאזל יומן (Yeoman). היי תגידי, יומן… את באה להרצאה שלי?
תג
זה תג.
זהו תג שנועד להסביר לכולם שפקעת העצבים הנושאת אותו הולכת להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא ו… רגע, למה אתם בורחים?
רותם בחלל
אם לשפוט לפי ההרצאה הכיפית להחריד של רותם ברוכין "איפה חרב האור של מארק וואטני?", החלל הוא מקום בו אסור לצפות מכיוון שהוא מלא בחייזרים, מפלצות, אסונות ובעיקר סרטים גרועים על חייזרים, מפלצות ואסונות. מזל שיש את רותם שראתה את כל הדברים המזעזעים האלה כדי שאנחנו לא נצטרך לראות. יאי לרותם! (וגם: "מכירים את הסרט הזה? לא? יופי, הוא גרוע, אל תראו אותו!")
ג'וקר
יבגני טרבנוב העביר את ההרצאה המצוינת "האבולוציה של הג'וקר" ובה סקר את התפתחותו של "הנבל הכי פופולרי שצמח בתרבות הפופ", כהגדרתו. הרצאה ממש מעניינת, שהחלה בסקירה היסטורית של כתבי ויקטור הוגו והסתיימה בסרט The Killing Joke שיצא לאחרונה (עם מארק האמיל כג'וקר). הבעיות היחידות היו מספר בעיות טכניות מסוימות במקרן בעיקר בתחילת ההרצאה. יודעי דבר בקהל ציינו שהאשם בדבר היה, כנראה, באטמן. אני נוטה להסכים.
נרטיב
מה אתם אומרים, זה יכול לעבוד?
ההרצאה היתה מענינת, אם כי לפרקים נראה שפיילוט קשוח היה הופך אותה ליותר זורמת וחלקה.
בין היתר נסקרו אבודים, ממנטו, 500 ימים עם סאמר, ספרות זולה ועוד טרנטינואים למיניהם, ועוד.
היי, יכול להיות מעניין לכתוב את הפיסקה הזו באופן לא כרונולוגי. אתם יודעים, מעין משחק מטאיסטי כזה, לכתוב באותו הסגנון של תוכן היצירות שנסקרו בהרצאה.
מתן בכר סקר יצירות שונות המאופיינות בכך שהנרטיב שלהן אינו מסופר בסדר כרונולוגי.
שיט, לא עבד.
עתיד
"הרצאות מן העתיד": אירוע מעניין במהלכו הועברו לקהל שלוש ארבע הרצאות הלקוחות מאייקון עתידי. ההרצאות הועברו על ידי יעל פורמן, יואב לנדסמן, ד"ר קרן לנדסמן (מסתבר שאין שום קשר ביניהם) ואהוד מיימון. כל הרצאה עסקה בעתיד אפשרי הזוי כזה או אחר לקהל המרותק. כל מרצה הקפיד/ה להזכיר לעמיתו/ה ש"צריך ללחוץ שם!" כי כנראה הקליקרים ממש מסובכים בשנת 2056.
בסך הכל, ההרצאות היו עקביות והגיוניות: קרן הטיפה נגד חיסונים (כי זומבים), יעל הטיפה בעד המדע של סטאר טרק (כי קול מהיר יותר מאור – מדע!), יואב נתן סיבות אמינות לחלוטין מדוע לא נתקלנו בחייזרים (אני לא רוצה לדבר על זה) ואהוד עשה את הדבר ההגיוני ביותר שיכול לעשות עורך האתר של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה והסביר למה אין לנו בכלל מה לחפש בחלל (כי יש שם ג'אר ג'אר בינקס).
אני רוצה להוסיף עוד סיבה לטיעון של אהוד: כי בסוף המסע מחכה לך תכנייה ובה כתוב שחור על גבי לבן שבאשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 אתה צריך להעביר הרצאה ואיך קיבינימט אתה אמור לעשות את זה כשאתה פשוט לא זוכר מה אתה אמור לומר בהתחלה של שיקופית מס' 4 כשבחיים לא נגעת בקליקר ותעזבו אותי עכשיו למה אתם מעלים את זה כל רגע.
מקור
"המקור של הפקות המקור" (אילן מעיין אשכולי, הילה אלוני, יריב יערי וגיא בוסקו שהצליח להימלט מהדוכן שלו בעור שיניו) הוא למעשה פאנל על צפרות ואורניתולוגיה. הבנתם? מקור? ציפורים? הא? מקור? של ציפור? לא הבנתם? אתם רעים.
בקיצר, זה היה פאנל על הפקות מקור. כלומר, לא אורניתולוגיה, אלא ארכיאולוגיה ופרהיסטוריה. הוקרנו קטעים ישנים ונדירים של צילומי וידאו שאני-לא-מאמין-ששרדו-את-הזמן-שחלף מכל מיני הפקות מקור מכל הזמנים והתקופות. הוקרנו גם כמה יחסית חדשים ("איפה הדמויות מסטאר טרק?!").
עבור אחד כמוני שלא היה מעורה בכלל בהפקות מקור ולא צפה בהן, זה היה פאנל מרתק. אז תגידו… איפה הדמויות מסטאר טרק, והאם הן קנו כרטיס להרצאה שלי?
מעבדה
ד"ר נעה לכמן (דוקטור יקרה, אחת ולתמיד: האם זה ב-ח' או כ'?) העבירה הרצאה מקסימה לגמרי על תאונות בטיחות במעבדות אשר יצרו את גיבורי העל שלנו.
נסקרו ציטוטים מפורסמים שנאמרו במעבדות ידועות, כמו: "קיבינימט קתרוס, היה צריך לשים את זה דווקא על החלון?!", "אני לא מבין מי הדביל שהשאיר את הכלוב של העכביש הרדיואקטיבי פתוח!", "תגידו לבארי אלן שהחשמלאי בא לסדר את ההארקה לארון הכימיקל… עזבו, לא משנה כבר" וכמובן הציטוט הידוע: "חכה שנייה, ד"ר באנר, אני לא יודע איך להפסיק את הספירה לאח… עזוב, לא רלוונטי כבר."
היה כיף לגמרי, במיוחד הקטעים בהם ניהלה ד"ר לכמן רולטה רוסית עם הקהל לגבי תרכובות שונות שערבבה בכיתה, ואז נתנה אותם לטעימה לאלה מהקהל ששאלו שאלות מעצבנות במיוחד. אני מבקש מצוות התוכן של הכנס להתעלם ממה שכתבתי כאן, זה היה חלק מהבדיחה. נשבע לכם. תגידו… אתם באים או לא באים להרצאה שלי?
אני בכלל לא מבין למה חפרתם לי על זה כל הפוסט. נודניקים.
עוד הרצאות
עוד אירועים שהייתי בהם כללו את "משחקים באבא ואמא" של איריס מזור וגלעד רוזנבאום העמוסה אך מעניינת (במיוחד עבור קוראי ה-Young Adults), "איך ניצחנו בקרב שלא היינו בו מעולם?" שהיה פאנל בהנחיית איריס מזור (שוב איריס!) ובהשתתפות ארנון רייכמן ודוריאן קיין – פאנל עמוס תובנות על תכנים פוליטיים וצבאיים בסדרות סטאר טרק לדורותיהן, וכמובן: "ישחקו הז'אנרים לפנינו" של לילי דאי אשר עסקה בהגדרות הכל כך מתעתעות של ז'אנרים. זה נראה שהתבלבלו לנו הז'אנרים ויש לנו מזל גדול שלילי באה לעשות סדר.
גפן
כרגיל, לא היכרתי את רוב היצירות המועמדות. כמובן שהמנחה הקשוחה עד מאוד זכתה בגפן מוצדק על "אגם הצללים" (יאי לרוני!).
קשה היה להתעלם מהצביטה בלב הקהל, הכותבים והסגל כשהוכרז שמו של אביאל טוכטרמן ז"ל, כזוכה בפרס הסיפור הקצר על "רקוויאם למתי" המצויין והנוגה. קשה היה להישאר אדיש לנוכח נאומה המרגש של אחותו, ורד טוכטרמן, אשר קיבלה את הפרס בשמו. אני באמת לא יודע איך אני אמור לסיים פסקה כזו, אז אני פשוט אסיים אותה ואמשיך הלאה.
תוגה
יש לי נטייה לסיים את סיכומי הכנסים בתובנה מעט מהורהרת.
השנה, יותר מתמיד, היה עיסוק מסוים באופן בו הקהילה מתבגרת. דור המייסדים של הכנסים האלה כבר לא ילד. חלקם אפילו עם ילדים משלהם. הפיד שלי התמלא בשאלות בסגנון "למה אין סידור נורמלי למי שבא עם ילד?" ו"למה צריך לשלם כרטיס על ילד שלא באמת מעוניין בהרצאה אלא רוצה רק לשים את הראש על אבא/אימא?".
עוד תהיות שעלו לי בפיד נגעו לעצם ההשתתפות של אנשים מגיל מסוים בכנס. האם הכנס רלוונטי למי שעבר את גילאי ה-30? זו תהייה שממש חוזרת על עצמה ביתר שאת מדי כנס, במיוחד על רקע הקהל הצעיר והתוסס הממלא את האשכול ומביא איתו עוד ועוד דם חדש לקהילה. לצד הקהל הזה, ישנם אנשים אשר הכנס היה חלק בלתי נפרד מחייהם במהלך שני העשורים האחרונים ולפתע מרגישים לא רלוונטיים. אצל חלקם הכנס עצמו הופך לפתע ללא רלוונטי – הם כבר לא מרגישים כאותו האדם שהלך לכנס בצעירותו, כששורת הדוכנים הייתה מספיק קטנה כדי שהבניין עצמו יוכל להכילה. האדם ההוא כבר התבגר ופינה את מקומו למישהו אחר.
כשאני בכנס, כל ערב בערך בשעה 19:30 אני שם פעמיי לרכבת השלום. אני לא יכול להישאר עד עשר בלילה. יש לי משמרת שנייה בבית. אבל עדיין חשוב לי לבוא. אני פותח את הפייסבוק ולצד לייקים ופוסטים מלאי התלהבות על "איזה כיף היה היה בהרצאה של XXX היום!" אני רואה תוגה. תוגה של אנשים שעבורם הכנס הופך להיות אט אט זיכרון עמום, או של כאלה שלא באו בכלל בגלל אילוצי החיים ומודאגים מהעובדה שזה כבר לא מפריע להם כמו פעם.
אני מביט אחורה בדאגה, כי נדמה לי ששמעתי פיראט עם וו ברזל במקום יד, הרודף אחרי כשהוא עצמו נמלט מתנין בעל שעון מתקתק בבטנו. האם הוא ישיג אותי אי פעם? אני כל כך רוצה להאמין שלא. אני כבר לא ילד אבל, לעזאזל, אני רק התחלתי ליהנות מהכנסים האלה (כתיבה, הרצאות, חברים). עוד כמה זמן יימשך המרדף הזה, שבו מצאתי עצמי לפתע?
הכותב המתוסכל 