כללי

רסיסים על הרצף

כידוע למי שעוקב אחרי הבלוג (המספר נמוך מדי מכדי שאנקוב בו ואעשה מעצמי צחוק), הגמדון בן השש שלנו מאובחן על הרצף האוטיסטי. מדי פעם אני מוצא עצמי מוציא קיטור ופורק תסכולים שונים ומשונים בסוגיה.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה חוויות שהצטברו לאחרונה השופכות אור על הגמדון, ובאופן כללי על ההתמודדות עם הדבר הבאמת לא ברור הזה שקרוי רצף האוטיסטי". דרך אגב, אם יש דבר אחד שאפשר לקבוע בוודאות היום לגבי מה שאנו יודעים על הרצף האוטיסטי, הוא שאנחנו לא יודעים כלום על הרצף האוטיסטי. כמו שציינתי בעבר בכמה מקומות, כאשר מדובר בילדים על הרצף כל מקרה לגופו. אז הנה מדגם (בכלל לא מייצג) מאצלנו.

אקסטרים

אבא שלי מצא תחביב רגוע ומשעמם: ספורט מוטורי. הוא ידוע כחובב נלהב של טרקטורוני שטח, מסוג Side By Side. למי שלא מכיר, מדובר ברכב שטח המזכיר ג'יפ קטן וקומפקטי, עם מקום לשני אנשים היושבים זה לצד זה מקדימה (ולפעמים גם מאחורה) ובעל כושר עבירות גבוה במיוחד. מדי סופ"ש הוא וחבריו בונים לעצמם מסלול וגומעים מרחקים.

יום אחד התחוור לנו שהגמדון אוהב דברים שנוסעים על גלגלים. מכוניות, טרקטורים, אוטובוסים, מכונות זמן מהאייטיז וכו'. החיבור בינו לרכב השטח של סבו היה בלתי נמנע. אז בהתחלה הייתי עולה איתו לרכב לנסיעות קצרות, חוגר את שנינו בצורה מאובטחת ואבי היה נוהג. בזמן הנסיעה הגמדון היה שלוו ומבסוט, בעוד אני הרגשתי כאילו ויקינגי תוחב את ידו לגרוני, שולף משם את מעיי ומשתמש בהם כחבל קפיצה. כמובן שהמזג הטוב שלו היה נעלם ברגע שהנסיעה הגיעה לסיומה, כי מדוע שיהיה מרוצה בעת ששתי רגליו ניצבות על הקרקע וגופו אינו בבלנדר? מוזר.

היום הוא יושב ליד סבו באופן עצמאי לגמרי. אין לו שום בעיה לנסוע 2-3 שעות ואף יותר. אני, כאמור, עדיין מנסה להסדיר את הנשימה.

לפני כמה שנים היינו בחופשה באי יווני מקסים. אחת האטרקציות המוצעות שם הייתה שייט לאיים הקטנים הסמוכים. מדובר בשמורות טבע מבודדות לחלוטין, וניתן הגיע לשם רק בשייט מורשה. עלינו על אחת היאכטות האלה בהרכב מלא. קצת אחרי שיצאנו לדרך, ניגשתי בנימוס למדריכה וביקשתי ממנה בעדינות אין קץ שאולי בכל זאת תיתן לי את הכדורים למניעת בחילות שהציעה לנו מקודם לפני שהקיבה המזורגגת שלי נשפכת החוצה, יען כי מי שנהג ביאכטה היה סוג של סטרבק על סטרואידים.

הגמדון, מנגד, לא הזדקק לכדורים נוגדי הבחילה. אפילו לא פעם אחת. הוא עמד על ברכיו על הספסל, ליד חבורת נוסעים שביקשו את נפשם להקיא, הביט החוצה אל הים, הצביע ואמר בחיוך ובקול ברור וחזק "ים!"

אני, לעומת זאת, מיהרתי לזנוח את החלום שלי להטיס וייפר.

רשות

בזמן פרפורי הגסיסה של רשות השידור, הילד הפך לאובססיבי בכל הנוגע לערוץ 1. הוא פשוט נדלק על הסמליל המיתולוגי של הרשות – "העיגולים", כמו שהוא קרא להם.

כך זכינו לעקוב אחרי שקיעת הערוץ הראשון בשבועיים האחרונים לשידוריו, רק בגלל שהזאטוט התעקש לצפות בו מדי ערב.  ניסינו להכין אותו לעובדה שהעיגולים הולכים להיעלם לנצח, אך לשווא. הוא לא היה מוכן להשלים עם זה.

לאחרונה גיליתי כי הותקנה על הטאבלט אפליקציית ערוץ 1 הרשמית. כן, יש דבר כזה. כן, זה עובד. כן, הילד התקין בעצמו. לא, אין לי מושג איך. אני פוחד לשאול.

וכך, מדי ערב, צופה הילד במהדורת מבט האחרונה ונראה שזה מאוד משמח אותו.

ילד מתוק ויפהפה שלי, מתישהו ניאלץ לדבר איתך על חשיבותו של העיתוי בחיים.

גאדג'ט

הוא יודע להפעיל את הסטרימר. גם את הישן. גם את החדש. וגם את האייפד. אחותו קיבלה טבאלט אנדרואיד, אז גם על זה הוא השתלט. גם על הסמרטפון. איזה סמרטפון, אתם שואלים? התשובה היא כולם, תמימים שכמוכם.

הפסקנו לספור כבר את כמות היישומונים שהותקנו ללא ידיעתנו. כמו במקרה ערוץ 1, גם כאן אנו פוחדים לשאול אותו איך הוא מצא והתקין. אני מניח שאנו חוששים מפעולת תגמול. אני לא בטוח במאה אחוז, אבל אני חושב שהוא פתח חשבון טלגרם.

סטטיק

מסתבר שהגמדון (וגם אחותו) התמכרו לסטטיק ובן אל. מה לעשות. אולי זו הקופצנות, אולי המקצב ואולי הוא שמע שם משהו שחמק מאזנינו. לאחרונה גילינו שהמשפט האחרון בהחלט נכון.

הגמדון נתפס על שיר אחד מסויים של סטטיק (השיר נקרא MIXIM) והוא כל הזמן מתעקש לשמוע אותו. העיניים שלו פשוט נוצצות מאושר כשהוא שומע את השיר. אנחנו פשוט לא הצלחנו להבין למה. חשבנו בהתחלה שזה בגלל שזה שיר קופצני כזה… עד שהקשבנו למילים. אני אשים כאן את הבתים הרלוונטיים (ההדגשות שלי):

לפעמים כולם רוצים לומר לי 
מה יותר נורמלי 
איך להיות אני 
אבל אני לא מסוגל 
לא יכול להיות 
סתם אחד בקהל 
כן אני מיוחד אם ת׳לא 
זה חבל

אין מה לעשות אני שונה 
איפה שכולם הולכים ישר
אני פונה
רק מה שאף אחד לא לקח 
אני קונה
איפה שכולם תמיד שותקים 
אני עונה 
כי החיים הם קצרים מידי
וחוקים בשבילי
מיותרים מידי
לא אכפת לי מה אומרים עליי
כי הכוכבים למעלה שומרים עליי
אז כל אחד פה מיקס
וזה סבבה בבה 
תהיה אתה תמיד 
וזה סבבה בבה
שקט בדרך כלל 
או לפחות כולם חושבים 
שאני ביישן 
חוץ מלפעמים כי 

הם רוצים שאשתנה
לא בא לי 
שאפסיק להיות אני
לא בא לי 
שאלך עם העדר
לא בא לי
מי החליט מה זה להיות 
נורמלי 
שים את העולם בצד
דע שאתה אף פעם לא לבד 
אין יותר טוב מלהיות עצמך
אין לאף אחד מיקס כמו שלך
אז זה נכון החיים לא שוקולד 
ולא, הם לא תמיד מתוקים
אבל עליך זה קטן
גם אם בתכלס לפעמים

איך לומר בלשון עדינה: זה נראה שהוא האדם הכי חכם בבית. לצערי הרב הוא מצפצף על מאמציי להכיר לו את איירון מיידן ו-AC\DC.

יצוין, אגב, כי בשבוע בו סיים את הגן (ממש לאחרונה) הוא ניגש למלכת היופי והצהיר באופן ברור ואשר אינו משתמע לשתי פנים: "אימא, אני סיימתי להיות נורמלי." אל תדאג, חמוד, אתה בחברה טובה. אבא שלך לא היה כזה מלכתחילה.

סטטיק – תודה.

רצון

ונסיים ברצון.

אה רגע: רצון אחד? הצחקתם אותי. הרבה רצונות. הוא רוצה הרבה. הכל. עכשיו, כשהוא סופסוף למד להביע עצמו, הוא מקפיד להדגיש את מלוא הרצונות והדיעות שלו.

אני רוצה שוקולד. הוא התמכר ליולו. שוקולד מריר, כמובן.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש רוצה טאבלט. עכשיו, כמובן.

אני רוצה בריכה. הוא שוחה ושוחה, חורך את הבריכה… אבל רק בשחיית כלב.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש-ממש אוהב טאבלט.

אני רוצה בלון. ורצוי שיהיה עם המספר 50 עליו, כי זה המספר בו הוא מאוהב כרגע.

אני רוצה טאבלט!!! אני מניח שהבנתם את הרעיון.

אני רוצה YES. אין לנו YES. תאמינו לי שאין. יש כמה תכניות מוקלטות ודי וי דים עם לוגו YES שמופיע בהתחלה או בגוף התכנית. אז הוא רוצה. הוא כל כך רוצה שהוא צריך לראות את שוב ושוב ושוב.

אני רוצה להיות בבי"ס. בשנה הבאה הוא בכיתה א'. הוא נרגש, גם בגלל השינוי עצמו וגם בגלל שהוא יודע שאחותו תהיה בקרבת מקום. אנו מתרגשים וגם פוחדים.

ילד שלי, אני אוהב אותך כל כך.

רשומה רגילה
הוא והיא

הוא והיא #21

היא: אלוהים, אני לא יכולה יותר.

הוא: מה קרה?

היא: הכלב.

הוא: שלנו?

היא: גם. אבל בעיקר של השכנים.

הוא: מה איתו?

היא: הוא לא מפסיק לנבוח.

הוא: ומה הבעיה עם שלנו?

היא: הוא מסריח.

הוא: אני לא שומע שום רעש מהשכנים, ושלנו לא כזה מסריח.

היא: זה בגלל שהאף שלך סתום.

הוא: רגע, אבל…

היא: גם האוזניים שלך סתומות.

הוא: עוד משהו?

היא: באופן כללי אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלך.

הוא: טוב שלא אמרת שגם המוח שלי סתום.

היא: על זה הסכמנו מזמן, לא צריך להעלות את זה שוב.

הוא: המ…

היא: אוי ואבוי.

הוא: הממממ…

היא: אתה הולך להכניס את זה ל"הוא והיא", נכון?

הוא: תהיי רגע בשקט, זה מפריע לי להתרכז.

היא: יש משהו בשיחות האלה שלא מגיע לאינטרנט?

הוא: מאמי, את מפריעה לי לפרסם את זה באינטרנט.

היא: לפחות אתה לא חופר לי על ה…

הוא: היי, ראית את הסרטון שהכנתי על סילה יאר להרצאה שלי?

היא: פאק.

הוא: אני בסך הכל משתף אותך במה שעובר עלי ביחס להרצאה.

היא: משתתפת בשיתופך.

הוא: ה"הוא והיא" הזה מתקדם לא רע.

היא: ממש לא. זה לגמרי לא מצחיק.

הוא: זה מצחיק. את לא מבינה כי את לא מצחיקה.

היא: אותי זה לא מצחיק כי אני לא אספרגר כמוך.

הוא: זה שטויות במיץ מה שאמרת כי כבר אין הגדרה כזו "אספרגר", יש רק רצף אוטיסטי. וחוץ מזה כולם יודעים שאני לא על הרצף, אני רק מפלרטט איתו.

היא: מאמי, אתה אפילו לא יודע מה זה לפלרטט.

הוא: נו? וזה לא הוכחה שאני מפלרטט עם הרצף?

היא: אני נשבעת בכל היקר לי, אני אתפור לך את הפה כמו שתפרו להיא באורפאן בלאק.

הוא: אה, זה… לא ראיתי. אבל הייתי רואה את אקס פיילס. היו שם כמה שתפרו לעצמם את הפה והעיניים כדי שהנוזל השחור לא יחדור וישתלט עליהם כשתתחיל הפלישה, ומשום מה זה נשמע לי עכשיו הרבה פחות קוהרנטי מאיך שזה נשמע לי בגיל 17.

היא: מעניין למה.

הוא: פיית הבלעכס.

היא: יותר כמו פיית ה"אוטוטו מגיע אייקון ואני נלחץ מההרצאה".

הוא: אל תדברי שטויות.

היא: אתה חופר לכולם על ההרצאה כבר חודש.

הוא: אני לא חופר לאף אחד.

היא: אתה חופר לקבוצת כתיבה.

הוא: מה עוד אני אמור לעשות שם? לכתוב?

היא: אתה חופר לכל הפיד שלך בפייסבוק.

הוא: למי אני עוד אמור לספר על 85% תפוסה באשכול 2?

היא: אתה חופר לי.

הוא: אויש, נזכרתי במשהו. ידעת שכשסיריוס מספר פעם ראשונה על הבן של בארטי קראוץ', אז…

הוא: קיבינימט, איפה הכלב הזה של השכנים כשצריך אותו?!

רשומה רגילה
ישראמן

ישרא-ספקטרום

אז תגידופגשתם כבר את ישראמן?

בחדר לא גדול במיוחד, אי שם במדינת ישראל, התחוללה בצהרי היום מערכה מרובת נפגעים הקרויה "ועדת השמה". ובקרב מדמם זה נכחו זוג הורים (אשר נשבר להם הזין) וחברי ועדת השמה נכבדים (אשר חיו בסרט).

ובעיצומה של הועדה, חטפה האם קריזה באופן סופי ומוחלט, התרוממה מכסאה ושלפה את הסמרטפון שלה. "אני מתקשרת אליו."

"רגע, חכי שנייה," נרעש האב, "אמרנו שנעשה את זה רק אם…" ואז סתם את פיו כשראה את המבט בעיני בת זוגו. האם חייגה למספר המבוקש תוך שהיא מפנה לחברי הועדה הבעת פנים. סילביו דנטה יעזור לי להמחיש לכם על איזו הבעת פנים אני מדבר:

הבעת פנים של אם שנשבר לה הזין.

הבעת פנים של אם שנשבר לה הזין.

"האמינו לנו שאנו עושים הכל עבור הילד…" אמר יו"ר ועדת ההשמה, "אה… למי את מתקשרת?"

וכרגיל במקרים כאלה, נפער חור בתקרה. ומהחור הגיח, כמו תמיד, ישראמן מיודענו. והישראמן עצבני, יען כי נטרף לו המוח כשהוא רואה פקידים, ובפרט פקידים שאמורים לתת שירות להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

"אוקיי, מה הולך פה?" שאל הישראמן בטון ידידותי, תוך שהוא משמיע רחש מטריד מפרקי אצבעותיו המחפשות צוואר לחנוק.

"מה שקורה כאן," אמרה האם בשלווה, "זה שאנחנו עכשיו בוועדת השמה ונשבר לנו הזין."

"כן, בדרך כלל זה מה שקורה," פסק הישראמן נחרצות, "מה הם אמרו כבר?"

"שהם חושבים את הילד."

"אתם עושים מה?" שאל הישראמן את יו"ר הועדה המבולבל.

"חושבים את הילד!" התעשת היו"ר הנכבד, "כל הזמן חושבים אותו, שמים אותו לנגד עינינו, מנסים לראות איך אנחנו מקדמים את הנושא הזה ואיך אנח…"

"תגיד לי," אמר ישראמן, "היה לך פעם ילד על הרצף?"

"אה… לא, אבל זה לא חלק מדרישות התפק…"

"בקיצר, אתה זיין מוח." חתך אותו ישראמן.

"אל תשכח את הזין שלנו שנשבר," מיהר להזכיר האב.

"בטח הזבלים רוצים שתשאירו אותו עוד פעם בגן טיפולי, נכון?" אמר ישראמן.

"תסלח לי אדוני!" קפץ היו"ר ממקומו, "אבל בגן טיפולי ישנם כל הכלים על מנת לטפל ול…"

"בגן טיפולי יש עוד 6-7 ילדים על הרצף," חתך אותו ישראמן, "שכלואים שם כל היום ולא נחשפים בכלל לילדים עם אינטראקציה נורמלית, תוך כדי שהצוות הטיפולי מתייאש מלכתחילה מללמד אותם דברים בסיסיים שמלמדים בכל גן רגיל, למה הצוות האהבל חושב שהילדים גם אהבלים כמוהם, אז כל מה שהם מלמדים את הילדים המסכנים זה איך להיות יופי של דיירים בדיור מוגן, איפה שהם יעבירו את היום בלהכין סלט ולהתחפש לעציצים שלא יודעים להוציא מילה מהפה."

"מה… אבל… רגע אחד!" צווח היו"ר הנכבד, "מי אתה בכלל?!"

"אני מי שבא לעשות פה סדר, למה שני ההורים פה הרגע הסבירו שנשבר להם הזין מכם ומהגן הטיפולי המסריח שלכם."

"אבל… רק רגע, אדוני!" התרוממה ממקום מושבה הפסיכולוגית המלומדת, שהרי ידוע כי כל הפסיכולוגים הם אכן מלומדים, בעלי טקט ושאינם מוציאים אף דבר שטות מפיהם. "אנחנו מנסים לעבוד בגן הטיפולי בגישה תומכת ומקבלת, לנסות לחבק את האוטיזם…"

"לחבק את מה-זה?!" הישראמן הביט על הפסיכולוגית במבט הבא – אבקש מקפטן פיקארד לעזור לי.

מבט השמור לאנשי מקצוע שמדברים מהתחת.

כמו כן – אנא התעלמו מכל מה שאמרתי מקודם על פסיכולוגים.

"ובכן…" המשיכה הפסיכולוגית, "ללמוד איך להיות סובלני ומחבק כלפי הלקות ו…"

"וואלה," אמר ישראמן, "רוצה שאני אראה לכולם איך אני עושה אוריגמי מהפרצוף שלך? אפשר יהיה לחבק את זה."

מפה לשם, הפגישה לא התקדמה כמצופה מבחינת הועדה, ועד מהרה לא נשאר דבר מהחדרון, הועדה ומחבקי האוטיזם. עבור ישראמן, אשר היה עצבני כי לא היו מוכנים לתת לו כרטיסי חינם לאייקון (וכמובן כי צו ההרחקה היה עדיין בתוקף), זו הייתה דווקא חוויה מתקנת והוא היה בהחלט משועשע מכל העניין. "יש עוד מישהו שאתם רוצים להיכנס בו?" שאל ישראמן את הזוג החביב.

ואכן היו. או-הו, כמה שהיו. ראשונים בתור היו השכנים עם ארבעת הילדים הבריאים לחלוטין, דבר שאכן עיצבן את הזוג החביב שלנו. אין דבר יותר מתסכל מלראות את הילד בן השנתיים של השכנים האנטיפתים מדבר באופן תקין, כשהבן שלך כבר אוטוטו בן שש ועדיין נאבק עם חיבור משפט.

הבא בתור היה כל אדם שאי פעם היה לפני המשפחה בתור (לא משנה איזה תור – כל תור: גן חיות, לונה פארק, שדה תעופה, הכל הולך) והתרעם על כך שהחוצפנים העיזו, שומו שמיים, להשתמש בזכות המוקנית להם בחוק, קרי: כרטיס פטור מתור. "מה זאת אומרת!?", צרח כל אחד ואחד מאנשים אלה, אותם ישראמן מצא ועיצב להם מחדש את הפרצוף, "הרי ידוע כי אם הילד אינו על כיסא גלגלים או מחובר לאינהלטור, הרי שהוא לא נכה בכלל ומי אתה בכלל שתעיז לומר לי מה זה נכות, יא חתיכ…" ובערך בנקודה זו קשר להם ישראמן את הלשון לטחול ובא לציון לגואל.

אחר כך, ביקרו ישראמן והזוג החביב את החוקר המלומד שפירסם איזה מחקר על איזו בדיקת דם שיכולה לאבחן אוטיזם כהרף עין. בהתחלה החוקר לא זכר על מה הם מדברים. אחרי כמה טלטולים אדיבים נזכר החוקר באיזה עיתונאי שאיכשהו שמע ממנו כמה מילים על מציאת גנים שאולי מתישהו יוכלו לסייע לאבחן אוטיזם מתישהו. "חכה רגע," אמר ישראמן וטס דרך התקרה. הוא חזר (דרך חור חדש בתקרה) עם העיתונאי.

"עכשיו תגידו לי, זבלים בני זבלים," הרעים ישראמן, "מישהו מכם אמר שהולכות להיות בדיקות דם פשוטות לאוטיזם. אני כולה רוצה לדעת מי הבן זונה, זה הכל."

"אל תשכח את הזין שנשבר," העירה האם המרוצה.

"אה.. ובכן…" אמר החוקר, "תראה, אנחנו כל הזמן עושים מחקרים…"

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"וכל מחקר דורש, ובכן, לא מעט משאבים וזמן," המשיך החוקר.

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"ולוקח זמן להגיע לתוצאות קונקרטיות בעלות מובהקות סטטיסטית גבוהה," אמר החוקר.

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"ויכול להיות שלפעמים חלק מהתוצאות או הפרמיס של המחקר לא מגיע באופן הכי מדויק למי שצריך להגיע, אתה מבין?" אמר החוקר בחשש.

"ואנחנו מדווחים!" סיכם הכתב.

"בקיצר," אמר ישראמן לחוקר, "מה שאתה אומר לי, שאתה נותן לדביל מהעיתון לצלם אותך מאונן, הדביל מגיע עם מצלמה לא טובה, בכלל לא מצלם את מה שהוא צריך לצלם כי הוא דביל ואתה פשוט נותן לו להמשיך לצלם במקום להעיף אותו קיבינימט ולהפסיק לתת לדבילים לצלם אותך, אבל בגלל שאין לו סבלנות לחכות עד שתגמור הוא פשוט הולך באמצע ומפרסם שאתה עוד רגע אוטוטו גומר בקול תרועה. אני צודק? תגיד לי," המשיך ישראמן, "למה אתה פשוט לא סותם את הפה עד שיש לך משהו קונקרטי יותר מהזין שלך ביד?"

"בא'נה, תראה מה זה!" אמר הכתב הדביל, "פעם ראשונה שמישהו הבין! שיחקת אותה, אח שלי, תאמין לי אתה מה זה…"

"אז תגידו לי," אמר ישראמן להורים אחרי שנפטר מהגופות, "עוד משהו?"

"לא," אמרו ההורים המרוצים, "זה נראה שזה בסדר בינתיים."

"יופי, יופי," אמר ישראמן בשביעות רצון, "בקיצר, ניפגש כשה-DSM ישנו שוב את ההגדרה לאוטיזם. דיר באלק אתם לא קוראים לי, הא?"

הכותב הוא אב לילד על הרצף ונשבר לו הזין.

רשומה רגילה
הומור

מה גורם לזה?

זה מתחיל משאלה תמימה בפורום. או מחקר חדש. וזה במקרה הטוב.

כי לפעמים זה יכול להתחיל משמועה שמישהי שמעה מהשכנה של בת דודה שהייתה עם גיסתה בצבא, שיצאה פעמיים עם רופא אף-אוזן-גרון, שברור שהוא מבין בזה דבר אחד או שניים, הוא הרי דוקטור ושלא יספרו לה סיפורים.

זה יכול להתחיל גם מכתבה בעיתון של המדינה. או העיתון של אלה שחושבים שהם המדינה. או העיתון של אלה שכותבים רק כדי שלאלה מהעיתון של המדינה יצאו העיניים. או העיתון שבכלל כותב לאלה שלא יודעים לקרוא, אז מה זה משנה מה הוא כותב. את הכתבה יכתוב אחד שהוגדר לפני 5 דקות כ"ככתבנו לענייני בריאות/מדע/טכנולוגיה" רק בגלל שההוא שהיה הכתב עד עכשיו ננעל בשירותים, והמפתחות אצל הג'ינג'י. הג'ינג'י כבר לא עובד בעיתון. הוא עובד עכשיו בעיתון של ההוא שפעם היה בעיתון של המדינה ועכשיו הוא בעיתון שעוטפים איתו דגים, למה הנייר שלו פחות מחוספס ויותר טעים.

המילה "אוטיזם" תופיע במשפט הראשון. לפניה יופיעו המילים "מחקר חדש", "פריצת דרך", "מהפכני" או שקר כלשהו אחר. לפעמים, במידה והזמנים יהיו קשים במיוחד וישנו צורך בהזרמת דם לזקפה הלאומית, יצויין איפשהו שמדובר במחקר ישראלי. כשאני אומר "ישראלי", אני מתכוון שהגיס של האח של עורך המחקר פלט פעם שאולי צריך לחזור לארץ, אבל אז אישתו הסתכלה עליו במבט שהיא שמרה לחמותה ומאז הוא לא העיז לדבר יותר אף פעם. "אבל 'מחקר ישראלי' נשמע כל-כך טוב!" זעק עורך העיתון, וככה זה הגיע לדפוס.

דרך אגב, מקודם כשכתבתי "מחקר" התפלקה לי האצבע ויצא לי "מחשקר", אבל פרויד אמר לי שזה בסדר וצריך לתת לאמת זפטה בראש כשהיא עדיין קטנה, כי אנחנו עם חזק עם צבא חזק, וחוץ מזה בבית היהודי לא מתנצלים.

ה"מחקר", או "ידיעה", או שמועה (לא צריך מרכאות כאן, באמת שלא) תדבר על גורם לא מוכר שזה עכשיו התגלה, ובאופן מובהק, בלתי מעורער, קשיח וברור, גורם להופעת אוטיזם. וגורם זה, להבדיל משאר 5,000 הגורמים הקודמים, הוא-הוא הקובע, האמיתי והמוחלט. עכשיו זה ברור. מצאנו את הדיבוק, ועכשיו נוכל גם לטפל בו. או למכור כמה שיותר עיתונים, מה שיבוא קודם.

וההורים ישמחו ויעלוזו בנפול אויבם, הספקטרום הגדול והנורא. ויפתחו את בקבוקי היין ויערכו משתה כדי לחגוג את הנצחון הגדול. והם יקוו כי מעתה ועד עולם אף לא הורה אחד יצטרך לשמוע משפטים כמו:
"אכלת מוצרי חלב בהריון, נכון?"
"נו, אבל אמרו שאסור לחסן!"
"זה בגלל הזיהום אויר!"
"יו, איזה מסכנים…"

המשתה ייערך באחד מהפורומים בפייסבוק ומהר מאוד הוא יהפוך לתיגרה, כאשר המצדדים ייעלבו במתנגדים ולהיפך. והורה חף מפשע כלשהו ישאל שאלת תם: "אתם בטוחים שזו באמת הסיבה?" וייענה במטר דם, אש ותימרות עשן. ויבואו ההורים המומחים וידונו בעוד גורמים עלומים אשר לבטח אחראים לעלייה באבחוני האוטיזם, ואשר הסיבה היחידה לכך שאף אחד לא מודע אליהם היא קשר חובק עולם בין חברות התרופות, האילומינטי ובוב ספוג (ביננו, מי סומך על חסר חוליות מדבר?).

וכך זה יימשך, וייפסק, ויחזור שוב עם הופעת המח(ש)קר הבא, וחוזר חלילה. ואני אומר – לא עוד!
כהמשך ישיר למחקרי הקודם: טרחתי, יגעתי ומצאתי, ואני גאה להציג רשימה עדכנית שהוכחה מחקרית (על ידי ספר טארוט ושתי קוביות שש-בש שצד אחד של אחת מהן מחוק) של כל הגורמים העלומים להופעת אוטיזם, ויפה שעה אחת קודם:

  1. אובך.
  2. ימי ראשון.
  3. ברוקולי.
  4. אנשים שצעקו "זה לא נכון!" על הסעיף עם הברוקולי.
  5. אנשים שלא אהבו את הבדיחה על אנשים שאוהבים ברוקולי.
  6. נובליזציות של "מסע בין כוכבים".
  7. הצבעות ל"Sad Puppies" בהוגו.
  8. בלינצ'ס שמגישים בבתי קפה והמנוולים דאגו לדחוף לשם צימוקים בטענה ש"ככה מגיע המילוי, מה לעשות?" וואללה יופי, ומה יעשו מי שלא אוהבים את הצימוקים המחורבנים שלכם? צימוקים זה הרוע בהתגלמותו, העולב בשיאו, הנבזות בשיא תפארתה, אני שונא צימוקים, מתי תבינו?!
  9. ריבוטים מיותרים לספיידרמן.
  10. אירועים חופפים באייקון.
  11. סיטקומים שעדיין מצולמים ב-4 מצלמות מול קהל.
  12. שורת סימני קריאה בסטטוס בפייסבוק המסתיימת ב-1.
  13. דיבובים מחורבנים לסרטי פיקסאר.
  14. תת סעיף לסעיף 13: פרקים של ה"דרדסים" שנעשו בדיבוב חדש.
  15. אפייה מוקדמת לפאי. אני רוצה לראות את הבן זונה שזה אי פעם הצליח לו.
  16. אנשים שלא אוהבים הומור בריטי.
  17. פריקוולים ל"מלחמת הכוכבים".
  18. כל האלבומים שמטאליקה הוציאו אחרי "האלבום השחור".
  19. אנשים שאוהבים לנתח אמנות אבסטרקטית.
  20. מחקרים המתיימרים לקבוע מה הסיבה לאוטיזם, למרות שקבוצת המחקר הורכבה מבן הדוד והאינסטלטור של עורך המחקר (לפעמים זה אותו בן אדם).

חושבים שיש עוד סיבות לאוטיזם?
חושבים שאתם חכמים גדולים?
רוצים להמשיך לעצבן לי את האונה השמאלית עם ידיעות שאפילו הנשיונל אינקוויירר לא היה נוגע בהן עם מקל 10 מטר וכפפות לטקס תעשייתיות שמשתמשים בהן אך ורק אנשים שמנקים אתרי צילום של סרטי פורנו?

אנא טקבקו! (או שלא, למען השם).

הערה: הכותב הינו אב לילד מקסים על הרצף, ומאמין גדול בהומור שחור ככלי התמודדות.

רשומה רגילה
הומור

מילון הספקטרום הגדול

בואו נודה בזה: מי באמת רוצה לבלות עם הילד שלו כל היום? מיהו אותו אדם מוזר בעל סיבולת אינסופית, המוכן להיות יממה רצופה עם צאצאו?

יש לנו בבית סימן מוסכם: אם אנחנו לא רוצים למכור את הילדים ב-ebay לפחות פעמיים ביום – כנראה שהם פשוט חולים. אני, למשל, תמיד אהבתי לדמיין את הגמד והגמדה כוולוסירפטורים מפארק היורה – חכמים, פועלים בצוותים ויודעים לפתוח דלתות.

כאשר אתה הורה לילד על הרצף האוטיסטי (תגידו, אתם תתעצבנו אם אכתוב "אויטיסטי"? כי אני עושה כל הזמן את אותה שגיאת כתיב, ונראה שזה דווקא יכול להתאים) אזי בנוסף לכושר סיבולת, אתה נאלץ לפתח כישורים להבנת ופיתוח קודים.

כשאני אומר "קודים", אני מתכוון לאלה של הצוות הטיפולי שבא במגע עם הילד. לכל הסובבים ישנה נטייה לדבר בשפה נקייה על הילד, לא משנה כמה סבלו ממנו באותו היום. אל תבינו אותי לא נכון – מדובר בילדים מקסימים, המחפשים ורוצים לתת אהבה, ובכמויות. אבל לפעמים… עוברים איתם מרורים.

לאט-לאט אבל בטוח, גם ההורים ילמדו לדבר ולהבין את הקודים, היו בטוחים בכך. משלב מסוים והלאה, ההורים ידברו "טיפולית" שוטפת.

אני גאה להציג שירות להורים לילדים מיוחדים – פיענוח הצופן הטיפולי!

כן, הוא באמת ילד פעיל

מסתבר שהילד יודע איפה אנחנו מחביאים את המפתחות, הלפטופ, המציתים, הגפרורים, ה-M16 והפלוטוניום לדלוריאן**. הוא מנסה לעשות שימוש בשניים האחרונים.

הילד ער לסביבתו

הוא מצא גם את הדלוריאן.

עזרנו לילד להוריד את המעיל

הילד הביע התנגדות להורדת המעיל בהגעתו לגן, אשר במהלכה נרשמו חללים, בכי והודעת התפטרות של מטפלת. הצוות פיתח מיומנות חדשה להורדת המעיל, הכוללת כישורי לחימה בשטח בנוי תוך כדי כתיבה במחברת הקשר שהוא ילד מקסים.

עזרנו לילד להיפרד מהדובי

הילד ריתך על עצמו את הדובי באמצעות רתכת שרכש ב-ebay.

הילד אכל היום שניצל ותירס

הילד אוכל רק שניצל ותירס. הסייעת צרחה היום שהיא לא תסיים את חייה בטביעה בפירורי לחם.

ראית איך הוא הפנה לי מבט?

ראית איך הוא העמיד פנים שהוא ייעשה עכשיו מה שאני מבקשת, למרות שזה די ברור שזה לא יקרה כי הוא האדם הכי חכם בחדר והוא מסובב אותנו על האצבע הקטנה שלו כי אנחנו פשוט לא עומדים בפני החיוך המקסים והשטני שלו?

הילד תיקשר היום נפלא

הילד הפנה לנו מבט תוך כדי שהוא המשיך להתעלם מאיתנו ועשה את מה שהוא רצה בכל מקרה. ומעניין לעניין באותו עניין, צריך מערכת סטריאו חדשה לגן.

אנחנו עובדים איתו על הסתגלות

הוא מצפצף עלינו.

הוא באמת ילד מקסים

הוא מצפצף עלינו בוירטואוזיות.

יש לילד אינטראקציה נהדרת עם הכלב

הילד מעמיד פנים שהכלב הוא סוס פוני. הכלב מעמיד פנים שהוא לא קיים.

הילד נפתח לתחומי התענינות חדשים

הילד החל לתעד פקקי תנועה המתרחשים בחודשים נובמבר-דצמבר בסין, צפונית לקו רוחב 4250000, המכילים לפחות 37.7% מכוניות אדומות בעלות הנעת דיזל ללא ממיר קטליטי.

הילד לומד לעבור ממצב למצב

הילד מסרב לעשות כל פעולה שתעביר אותו ממצב למצב. אין מצב שמישהו יסכים להישאר במצב הזה. המצב בכלל לא חצב.

הילד הראה כעס

הילד הרביץ לי. בבית קפה. עמוס אנשים. בזמן פגישה עם העובדת הסוציאלית.

היתה התקדמות עם הילד היום

היום הוא הרביץ גם לעובדת הסוציאלית.

צריך לחשוף אותו לעוד פעילויות

אולי אפשר לעשות משהו עם העובדה שהוא רוצה לעלות בלונה פארק על מתקנים שאסורים מתחת לגיל 35.

אלוהים לא נותן משהו שאי אפשר להתמודד איתו

אין לי מושג מה זה אוטיזם, אבל אני מבלה את שארית חיי בהפרחת סיסמאות דביליות.

 

** אני מניח שלא כל מי שהגיע לפוסט זה הוא גיק – מדובר במכונת הזמן מסרטי "בחזרה לעתיד".

רשומה רגילה
סיפורים

תום (סיפור)

הקדמה

ראשיתו של סיפור זה… בסדנה.

המנחה הקשוחה עד מאוד הנחיתה עלינו דרישה מוזרה, הקובעת כי עלינו להגיש לה סיפור מדי שבוע. זה לא מוזר? לכתוב סיפורים? בסדנת כתיבה? כל שבוע? השם ישמרנו, בקצב הזה אנו עלולים לפתח הרגלי כתיבה קבועים, רחמנא לצלן!

לסיכומו של עניין, הדרישה הדרקונית הכניסה אותי למצוקה. וכשאני במצוקה, אני משתדל להעסיק את עצמי במטלות שונות בבית, משימות שונות, תיקונים ו… או, סוף סוף מלכת היופי התרחקה מהמחשב. האמת היא שבמצבי מצוקה אני בורח מהבית, רצוי עם שק הפרעושים ההולך על ארבע. אבל אל תגלו לה.

האמינו לי, הכי טוב לברוח מהבית לשעה עם הכלב. אתה יכול לדבר אליו באופן חופשי לחלוטין, והטמבל יסתכל עליך בהנהון וקשב רב, ובשום שלב בשיחה אתה לא תבין כמה שהוא חושב שאתה דביל מוחלט. אפשר להעמיד פנים שאתה בדיון מתוח עם אישיות רבת אינטליגנציה אשר לא רק מכילה את היכולת להבין טיעונים מורכבים עד מאוד, אלא גם, שימו לב, מסכימה איתך לאחר שהעמדת אותה על טעותה! אין על כלבים, באחריות.

לקחתי את שק הפרעושים המקסים לחורשה שנמצאת במרחק דקה וחצי הליכה מהבית. הימים ימי חורף, חודש דצמבר. מחשיך מוקדם. בשעה 23:00 (זו הייתה השעה המשוערת) החושך הוא בלתי נסבל (אין מספיק תאורת רחוב) וכך גם הקור. אבל אני שם, עם אנג'ל, מתחנן שיוריד ערימה וישחרר אותי. בין לבין אני תוהה על מה, קיבינימט, אני אכתוב. עוד מספר ימים מפגש סדנה וטקסט – אין.

החורשה נראית די מאיימת בחושך. היא גם לא יפה במיוחד. בעוד הכלב מריץ אותי מעץ לעץ (יופיו של העץ כנראה משפיע על הוד הצואה… עניין אופנתי אצל כלבים, אנא עארף) מתגנבת למוחי המחשבה הבאה: "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה עם הגמדון היה בורח לי לכאן בלילה ומריץ אותי. איך הייתי מוצא אותו בחושך מצריים הזה?"

בום. יש סיפור. ובתזמון מושלם, הכלב מתרוקן.

עפתי איתם הביתה. עם הכלב והמחשבה. את הערימה השארתי שם.

באותו לילה, מפאת עייפות (נסו אתם להוציא סטר אירי לטיול!), כתבתי חצי סיפור. בלילה שאחריו את החצי השני. בסך הכל, מה שאתם קוראים כאן לפניכם הוא הסיפור כפי שנכתב לראשונה, לאחר תיקונים קלים.

אחד הכותבים האהובים עלי ביותר הוא הארלן אליסון. אחד השקרים הגדולים ביותר שסיפר על עצמו למשך תקופה ארוכה מאוד, הוא שאת סיפורו המפורסם "I Have No Mouth and I Must Scream" הוא כתב בלילה אחד בלבד ומה שפורסם היא הטיוטה הראשונית שנכתבה. לקח קצת זמן עד שבערך הויקיפדיה של הסיפור רשמו כי לקח לו למעשה עוד שנה וחצי עד שסיים את הסיפור, וגם אז לאחר עזרה כספית של פרדריק פול, כותב מוכשר נוסף. השקר הזה של אליסון הכניס אותי לתסביך מאוד רציני לגבי הזמן הדרוש לכתיבת סיפור ראוי לפרסום. רציתי לחנוק אותו כשגיליתי שאפילו לאלוהי הסיפור הקצר לוקח זמן (שנה וחצי!) לסיים סיפור.

אז אתה יודע משהו, אליסון? אני עשיתי את זה בשני לילות, וקיבלתי מספיק משובים חיוביים עליו. לך לעזאזל. שאלוהים יסלח לי שאמרתי את זה לאחד הכותבים הפוריים והמוכשרים ביותר ב-50 השנים האחרונות.

את הסיפור כתבתי בתקופה בה הגמדון רק החל להוציא מילה פה-מילה שם, בהיותו בן ארבע. רצה הגורל והוא נכתב בערך שבוע אחרי שאמר מילה לי מילה ברורה בהגייה נכונה. התרגשתי כל כך עד שהכנסתי זאת לסיפור. תוכלו לראות את המילה, ממש לקראת סופו.

הנה הסיפור לפניכם. לא מדובר בפנטסיה או מד"ב. סתם דרמה העוסקת בקשיי גידול ילדים עם צרכים מיוחדים. אני מקווה שתאהבו.

תום

אני קם באמצע הלילה, לאחר שטפיחה מעירה אותי. זו לא טפיחה, אלא בעצם נעיצת מרפק. המרפק מחובר לעירית, והיא עושה בו שימוש חוזר, עד שאני מצליח להרים את פלג גופי העליון ולהתחבר מחדש לעולם הערים.

"קום, שמעתי משהו!" היא אומרת לי בבהלה.

"נו, אז אם את ערה למה לא הלכת לבדוק בהזדמנות?" והמרפק ממהר לדרוש ממני היכרות חוזרת.

"נו, לך תבדוק את הילד!" היא פוקדת ואני מציית.

החדר של תום ממוקם בהמשך המסדרון שיוצא מחדר השינה שלנו. אני מגשש לשם את דרכי בחשכה, עד שאני מגיע למיטתו של תום. המיטה ריקה.

"קיבינימט, עוד פעם טיול בבית באמצע הלילה," אני מסנן לעצמי. בפעם הקודמת מצאתי אותו עם המחשב דלוק ואליו מחובר הצעצוע החכם המחורבן הזה שקנינו לו. הצעצוע מתפקד יפה, אבל הילד עדיין לא מדבר.

בפעם אחרת, תום עמד מול המקרר הפתוח, אצבע בפיו, והוא מתבונן ומתעמק בטקסטורות השונות של הגבינות והיוגורטים. הוא לא ענה שקראתי לו שוב ושוב. גם באור היום הוא לא עונה.

אנשי המקצוע, הדוקטורים, הקלינאיות וכל אנשי הקרקס כבר מזמן עולים לי על העצבים. כל אחד בא עם מאה תעודות, אבל אני למדתי לשים זין על כל אחד מהשחצנים האלה. לאף אחד מהם אין אחד כזה בבית, אז מאיפה היומרה להגיד לי מה לעשות עם שלי?

אני מוודא שאין שום דבר באף אחד מחדרי הקומה העליונה, שם אנו ישנים. אני מקפיד לוודא שאין אף אחד בתוך האסלה או תלוי על חלון מרפסת השירות. הילד אולי בן ארבע, אבל הוא שד משחת. נשימה כבדה, ואני יורד במדרגות.

"תום? חמוד, איפה אתה? בוא למיטהאולי תישן איתנו הלילה?" הטלוויזיה כבויה, וכך גם המחשב. אפילו דלת המקרר סגורה. איפה הוא מתחבא, חייל הקומנדו שלי?

אף אחד לא מצליח להגיע אליו. הוא בעולם משלו, ואני יכול לחלום על לקבל ממנו תשובה. מצד שני, יש לו עקשנות בלתי רגילה מלווה בתושייה חסרת מעצורים. כמו בפעם ההיא שלא שמנו לו את הדי וי די שהוא רצה, אז ברגע הראשון שעירית הייתה עם הגב אליו, הוא מיהר לארון הדיסקים, והוציא דיסק אחד אחר השני עד שהגיע לדיסק אותו רצה, ושם אותו במכשיר. אה כן, הוא גם הדליק את הטלוויזיה ושם בערוץ הנכון. מילה לא יצאה משפתותיו כל הזמן הזה.

בתור אמצעי זהירות, נאלצנו להתקין על דלת הכניסה אלקטרומגנט בטיחותי. כפתור הפתיחה שלו מותקן גבוה, הרחק מהישג ידם של ילדים וחיילי קומנדו, ולא ניתן לשבור את הדלת במכה. מבחוץ, לעומת זאת, יש להקיש קוד כניסה מתאים – מפתח לא יעזור כאן. כך וידאנו שאנחנו לא ניתקע בחוץ ללא מפתח, ומצד שני תום לא יוכל לפתוח את הדלת בלי שנדע.

אני עוצר ליד שולחן האוכל ושם לב למשהו לא שיגרתי. אחד, שניים, שלושה, ארבעהאיפה הכיסא החמישי? איפה הכיסא של תום? מבט מהיר סביבי, ואני מגלה אותו ליד הדלת. ממש ליד הדלת. ומהדלת מבצבץ חריץ אור ירח לכל אורכה האנכי.

"לא.. לא!" אני קורא כשפני מתרוקנות מצבע, ואני מזנק בארבעה צעדים בדיוק לעבר הדלת. היא פתוחה. ניתן לעשות זאת רק על ידי לחיצה על הלחצן. לא ניתן להגיע ללחצן אם הגובה שלך פחות ממטר. ניתן להגיע ללחצן אם אתה נעזר בכיסא. אם אתה תום, יש לך מספיק שכל להביא כסא עד הדלת.

הנקישה שהעירה את עירית והמרפק שלה, הייתה פתיחת האלקטרומגנט של הדלת. שבריר שנייה לאחר שהבנתי זאת, אני צועק משהו לעירית שלא תדאג, ואני כבר עם נעליים בחוץ, מחפש את הילד שלי שלא עונה לאף אחד ומרוכז אך ורק בעולמו שלו.

הרחוב השקט וריק מאדם מקדם אותי בברכה חרישית. תום לא בנמצא.

"תום! תום!" אני צועק שוב ושוב, עובר ביתבית אבל אין ילד. הלב מתחיל לדפוק בקצב מואץ, ואני מרגיש איך החיים שלי מתקצרים, אלא אם כן אמצא את הילד המקסים הזה, שמדבר ג'יבריש במקרה הטוב (אם בכלל הוא יורק לכיוון שלי), שמרכיב, אבל בדרך כלל מפרק חפצים, ושאף אחד לא יכול להישאר אדיש לפני המלאך שלו והתלתלים העוטפים את פניו במסגרת עדינה אך קופצנית.

ואני כבר התרחקתי מהבית, והגעתי לגן השעשועים. אין איש על המתקנים, אבל אני ממהר ישר למגלשה הגדולה והרעועה, שלמועצה ממש אין זין להתעסק אתה והדבר היחיד שהם עשו כדי לפתור את הבעיה הוא להציב שלט גדול וברור המציין ש"סכנה! אין לעלות על המתקן!". אבל האם מישהו הסביר להם שתום לא יודע לקרוא? ואני רץ לעבר המתקן, סובב אותו מכל צדדיו, אבל אין אף לא איש אחד על הגרוטאה. ואני עוד רגע מתחיל לבכות כמו ילדה קטנה.

אני תופש את ראשי ומתחיל ללכת במקום, וסביב עצמי, מנסה לחשוב על כל המקומות אליהם הוא היה יכול לרוץ. אולי לגן שלו? הוא מכיר את הדרך, יש לו זיכרון של שד. אבל הגן רחוק, האם יכול להיות שהוא ילך את כל הדרך? ישנה עוד אפשרות שהוא הלך לכיוון הסופר שבכלל סגור בשעות האלה. הוא תמיד אוהב לרוץ בין המדפים ולהיעלם. ואם נותנים לו מספיק זמן, הוא הולך למעבר של הקורנפלקס ובונה מגדל מהקופסאות, עד שהמנהלת של הסניף מתחילה לצרוח עליו ועלי שאני אקח את הילד הפרחח שלי ושאני לא מחנך אותו כמו שצריך ואז אני עונה לה שהלוואי שיהיו לה רק ילדים כאלה, כי אולי אז היא תלמד להתנהג כמו בן אדם ולא כמו חיה. ואחר כך אני והילד המקסים והמתסכל ביותר בעולם יוצאים מהמקום הזה, המלא באנשים טבולי שנאה לכל מה שהם לא מבינים או אין להם סבלנות אליו, ותום לא מפסיק לחייך וללטף אותי בלחי. והוא לא אומר מילה כל הזמן הזה.

אני מקבל החלטה לרוץ לכיוון הגן שלו. לא עבר יותר מדי זמן, ואני מקווה להשיג את תום. כמה מרחק הוא כבר יכול לעבור בזמן הזה? ואני רץ ומציץ בכל פח אשפה שאני רואה (אולי החוקר מצא לידו משהו ששווה דגימה), ובכל עץ (אולי ספיידרמן הקטן שמע קריאה לעזרה) וצועק עד שמיתרי הקול כמעט יוצאים ממקומם ולופתים את גרוני ולשוני. ותום לא עונה לי.

ואני רץ ורואה לידי את החורשה. אותה חורשה שבדרך אל הגן, שתום כל כך אוהב להסתובב איתנו שם. החורשה די עלובה האמת, אבל אוסף העצים תמיד משך את תשומת לבו, והמטפלת בתנועה בגן אמרה שזה חשוב שהוא ירוץ שם ויסתובב ויחווה כמה שיותר עם העצים, אם הוא כל כך אוהב אותם (אז אולי תסתובבי אתו את שם, כשהוא מחליט להשוות את צורת מעופם של שני עלים אקראיים במשך שעתיים ולא מוכן ללכת הביתה?).

אני עוצר ליד החורשה, ונכנס פנימה. "תום!" אני צועק. החורשה מורכבת מעשרה טורים של עצים, כל אחד עקום יותר מהשני. לא מדובר בג'ונגל, אבל בלילה הכל נראה כל כך אפל וסבוך. אני עובר טורטור, שורה אחר שורה ומחפש את תום. אני צועק שוב ושוב. למה אני מצפה בדיוק? הוא הרי לא יבוא אלי, הוא מרוכז במה שהוא מרוכז, השד יודע מה זה.

אני כבר מרים ידיים ופונה עוד רגע לצאת מהחורשה, כשתנועה בחושך תופסת את תשומת לבי. הדמות בגובה פחות ממטר, לובשת אדום בפלג גופה העליון וירוק בפלג גופה התחתון. כשהיא מתקרבת לאור הפנס בשולי החורשה, אני מזהה תלתלים. "תום!" אני זועק זעקת טירוף ורץ אליו כאילו מישהו עומד לירות עלינו ואני צריך לגרום לו להשתטח. ואני רץ אליו וממשש אותו ומנשק אותו, ובודק שלא קרה לו כלום. והוא, אפילו חיוך הוא לא זורק לכיוון שלי, אלא רק מבט מרוכז ברצפה.

"אלוהים, איפה היית? תענה לי!" הדמעות חונקות את גרוני כשאני מבין שכבר אין לי כוח לכעוס, ואין לי כוח אפילו לקום מהקרקע. ותום לא עונה, אלא רץ לכיוון פינת החורשה, חדור מטרה ואני רואה אותו מרים עצם כלשהו בחדווה. "תום, מה אתה עושה שם?" אני קורא לו בשארית כוחותיי.

אני קם ורץ אליו, תופס אותו לפני שיברח לי שוב. בידו הוא מחזיק בובה כתומה עם ראש של דינוזאור. הבובה מסריחה מתערובת של גשם ופיפי של חתולים. "אלוהים, בשביל זה יצאת מהבית?" אני שואל בייאוש. את ג'וני איבדנו כשיצאנו עם תום לטיול בחורשה לפני כמה ימים. תום נצמד אליו כל הזמן, כהרגלו, ובכל זאת כשיצאנו מהחורשה שמנו לב שהבובה לא איתנו. תום צרח ובכה, ורצה לחזור לחורשה לקחת את ג'וני, אבל השמיים כבר כוסו בעננים והתחיל לטפטף. לא הייתה לנו ברירה והגענו הביתה עם תום כשהוא צורח בהיסטריה. הוא היה עלי כל הדרך והרביץ לי. אני כבר שכחתי מזה. תום לא.

הבובה פשוט מסריחה. ירד עליה גשם שוטף, ונוסף לכל הצרות היא כנראה שכבה בבור ספיגה של פיפי של חתולים או חיה אחרת כלשהי. "תום, זה נראה מחריד, אנחנו לא לוקחים את זה," אני מנסה לשכנע אותו בשלוש בבוקר, "זה מלוכלך, זה פויה!". הוא מסתכל עלי וחוטף את ג'וני לכיוונו בכל פעם שאני שולח יד לג'וני. "קיבינימט, תעיף את זה כבר, אני לא יכול יותר!"

אני ותום באמצע החורשה, ומסביבנו אפילה חונקת. אף אחד לא שם לב שאני מאבד עשתונות ליד הילד שלי. ואז אני שומע את זה.

"בקשה."

אני מסתובב ומחפש סביב. מי זה היה?

"בקשה."

הקול מגיע מלמטה, ליד רגלי. ותום מסתכל עלי בריכוז ועיניים פקוחות לרווחה במבט המתחנן ביותר שאי פעם ראיתי. והוא אומר שוב, ובקול צלול "בקשה." הוא שכח את ה'ב' הראשונה, וה-'ש' לא יוצאת בהגייה מושלמת, אבל עדיין ניתן להבין: בבקשה.

מתוך ההלם אני צונח לידו, ומסתכל עליו, כשהוא נצמד לבובה המטונפת ומחבק אותה, כאילו היא פיסת החיים האחרונה שלו. והוא כבר לא טורח לומר שוב. אולי הוא עייף, אולי הוא מיואש, ואולי הוא חושב שהוא כבר אמר מספיק. אבל אני כבר שמעתי מספיק. ותום מסתכל עלי, ורואה על פני שהבנתי. הוא שם יד על לחיי ומחייך. ואני מנשק ומחבק בחיבוק ברזל אותו, ואת הדינוזאור המזוהם. כבר לא אכפת לי, הדמעות שלי יכולות לשטוף את ג'וני בשלב ראשון לפני שנחזור הביתה. וחוץ מזה, הוא כבר לא נראה לי כל כך מלוכלך.

רשומה רגילה
כללי

פוסט ראשון – פוסט של זעם

לא זו הדרך בה רציתי להציג עצמי, או את הבלוג.

רק אתמול גמלה בי ההחלטה לפתוח בלוג, ולפתח את הכתיבה לתחביב קצת יותר רציני ממה שהיה עד עכשיו.

הייתה לי תכנית איך לפתוח את המסע הזה – "שלום, אני נמרוד. עשיתי בחיים ככה, תכננתי לעשות דבר אחר, חשבתי על ככה וככה והנה אני פה." אבל זה לא ייצא לפועל באופן הזה. אולי בפעם אחרת. אחרי שארגע מעט. אחרי שאוציא קיטור.

על מה הקיטור?

היום התפרסמה בדה מרקר הכתבה הזו. בקצרה, מדובר על הוסטל לילדים אוטיסטים הממוקם במושב ינוב בשרון. ההוסטל חשוף להתעללות בריונית חסרת מצפון (כך על פי הכתבה) מצד שכנים אשר לא מוכנים לחיות בדו קיום עם ההוסטל.

אני מזכיר – ילדים אוטיסטים. מי שמגיע למוסדות כאלה איננו בתפקוד גבוה. עולים במוחי מעט מאוד טיפוסים אחרים העונים על הגדרה מילונאית של "חסרי ישע". ודווקא הם סופגים התעמרות בלתי נתפסת, אשר בין היתר כוללת הפעלת רמקול רב עוצמה המופנה ישירות לכיוון ההוסטל, מתוך ידיעה ברורה כי הרעש הנוראי מכניס אותם למצוקה.

הוסיפו לקלחת את העובדה כי אני ומלכת היופי הורים לילד על הרצף האוטיסטי וקיבלתם סערת רגשות טהורה.

העליתי פוסט בפייסבוק לגבי האירוע הזה. לא אכנס בפירוט למה שרשמתי שם, אלא אציין רק כי המילים "פני הרשע", "פאקינג" ו"קיבינימט" היו בין המילים המרכזיות שם.

מגיב לי קרוב משפחה באלה המילים:

"לא הכל שחור ולבן.
קראתי תגובה של מישהי באחת הכתבות בנושא, היא בנאדם נורמלי והקימו ליד הבית שלה הוסטל כמו זה, לפיה יוצאים מהבית צעקות/זעקות במשך כל היום. היא מנסה בכל מאודה לפנות אותם (בצורה חוקית בשונה מהבהמה הזה) ללא הצלחה.
מעבר לצקצוקי הלשון, באמת שאני חושב מה היה קורה אם היו מקימים הוסטל ליד הבית שלי שהיה מפריע לי בניהול חיי.
כנראה שהייתי מתנהג כמוה ולא כמו הבהמה.
אבל עדיין, זה לא מקרה כזה שחור/לבן של שכן שסתם בחר להתעלל בילדים המסכנים האלו."

"לא הכל שחור ולבן". אויש, איזו בחירה גרועה של מילים בתור התחלה.

אתם מבינים, יש בהוסטל צעקות. והן מפריעות. ומנסים לפנות אותם (באופן חוקי, הכל כחוק, הרי אנחנו לא בהמות כמו ההוא מינוב). ולקינוח, ההוסטל מפריע לו בניהול חייו.

אם צעקות זה הבעיה שלכם, מה ההבדל בין זה לגן רגיל? לא רחוק ממני ישנו גן, ובמשך היום ישנן צעקות של ילדים. יש בתים שממש צמודים לו בשכנות. אני לא רואה אף אחד מהשכנים מתעלל בגנים האלה. אבל הוסטל לאוטיסטים? אה, זה כבר סיפור אחר. סיפור שמפריע לשיגרת החיים. הצעקות הורגות אותנו. מסכנים.

ילדים המאובחנים על הרצף הינם חסרי ישע. הם משתוקקים לקבל אהבה ולהשיב אהבה, בדרכם שלהם. הם חייבים להיות במסגרת של שיגרה טיפולית וחייבים להיות מוגנים 24 שעות ביממה. אחרת הם ינבלו לנו מול העיניים. והדבר שהכי מפורר אותי מבפנים, הוא שאני צריך לכתוב ולהזכיר את זה בשנת 2015. זה אמור להיות מובן מאליו, לעזאזל.

אנו חיים במדינה שבה "אוטיסט" ו"מפגר" הינן מטבע-קללות עובר לסוחר. זה מקובל. לאחרונה, כשרצו למתוח ביקורת על ראש הממשלה, השתמשו בין היתר במילה "אוטיסט". רבותי, הוא לא אוטיסט. הוא אטום. כל מי שמקיף אותו – אטום, חסר רגישות. שלא תעיזו לקרוא להם "אוטיסטים". הלוואי והיה להם 10% מהיכולת של בני להרגיש ולתת אהבה. אוטיסטים מרגישים ואוהבים בעוצמות שאנו, ה"רגילים", לא מכירים בכלל. הם פשוט לא משדרים את זה החוצה כמו שהיינו מצפים. זו בעיה תקשורתית. האטימות זו בעיה של אנשים שגרים בינוב ומרכיבים רמקול על הגג שלהם, כי הם מאוד אוהבים להתעלל בנכים. אולי הקללה בכלל צריכה להיות "רמקוליסט".

כל עוד משתמשים בלקויות האלה כקללות ברחוב, נמשיך לקרוא כתבה כזו בעיתון, ונמשיך לראות דבילים המטיפים ש"אין שחור ולבן". לכאלה אני מאחל שיהיו להם רק ילדים אוטיסטים. אני משתוקק לראות את הצדקנות המטופשת הזאת אז, כשמכריזים מלחמה על ההוסטל שהילד שלך ייאלץ להיות בו בגיל בוגר, כי הבית של ההורים כבר לא יוכל להיות המסגרת המתאימה.

וזו מהות הזעם שלי.

טוב, איך מפרסמים את זה עכשיו? פוסט ראשון, אתם יודעים, אני עוד לא משופשף.

רשומה רגילה