הוא והיא, הומור

הוא והיא #12

היא: תגיד, איפה אתה רוצה שניקח צימר – ירושלים או רמת הגולן?

הוא: בשבילי רמת הגולן. אני אוהב את כל הישובים הקטנים האלה שם.

היא: יופי, כמו תימרות עשן!

הוא: תימרות עשן זה מקום דמיוני, מאמי.

היא: אה. באסה.

הוא: אבל יש ב"אגם הצללים" הרבה אזכורים למקומות אמתיים ברמת הגולן.

היא: מצוין, אז תבקש המלצות מרוני.

הוא: עזבי אותך. בטח היא תמליץ לי על איזה צימר שנמצא בקרבה מינימאלית לאיזה בית קברות שקבורה שם רחל המשוררת.

היא: סבבה, אני דווקא אוהבת בתי קברות.

הוא: סליחה?

היא: אני מתה על בתי קברות!

הוא: רגע אחד… אנחנו עושים עכשיו "הוא והיא"?

היא: הכי חשוב שתהיה שלווה, זה מה שאני תמיד אומרת.

הוא: זה מדהים, ה"הוא והיא" הזה ממש כותב את עצמו!

היא: אז אתה בא איתי לבית קברות ברמת הגולן?

הוא: תבטיחי לי דבר אחד – איך שהערפד הראשון יוצא מהקרקע, את בורחת ונותנת לי לטפל בו. יש לי נסיון.

היא: ניסיון.

הוא: ניסיון רב.

היא: לך.

הוא: בוודאי.

היא: הניסיון שלך מסתכם בשבע עונות של באפי, חמש עונות של אנג'ל ועונה וחצי של "דם אמיתי".

הוא: אם צפייה בטלוויזיה לא עוזרת להתכונן נגד תקיפות של ערפדים מוצצי דם, אז מה כן, אלוהים אדירים?!

היא: נראה לי שאני מבינה את הסיבה לפרץ ההתעניינות הנוכחי בערפדים. אנחנו עדיין קוראים את "דם כחול"?

הוא: אח, "דם כחול"… סיפורה של חן רסקו המסתבכת עם סוכנות ליווי של ערפדים אחרי שנזרקה על ידי ליאור, מי ייתן וסיילונים יעשו קפיצת בנג'י עם המעיים שלו.

היא: מי ייתן ומי יעשה מה? למי?!

הוא: דיברתי על האקס של חן ליאור, מי יתן ויקשרו לו את האשכים לבאטפוד באמצע מרדף בגות'האם.

היא: אתה חייב להפסיק עם זה.

הוא: זה לא אני, זו ורד טוכטרמן. זה Running Gag בספר, לומר "איחולים" כאלה בכל פעם שמזכירים את האקס של חן – ליאור, מי ייתן וימות מאכילת מוח על ידי הסגברה של Rabid Puppies.

היא: אני, במקומו, כבר הייתי הולכת על הבאטפוד. ואם תמשיך ככה, הפוסט הזה יהיה בסכנת הפיכה לפאנפיק.

הוא: אני לא דואג. כבר עשיתי פאנפיק פעם. אני אשף בפאנפיק!

היא: אשף.

הוא: בפאנפיק.

היא: אתה.

הוא: לגמרי.

היא: מה אתה אומר.

הוא: רגע אחד! יש לי רעיון!

היא: אוי ואבוי.

הוא: קבלי רעיון לפאנפיק!

היא: אוי. ואבוי.

הוא: ישראמן

היא: בבקשה לא.

הוא: פוגש את

היא: אני מתחננת.

הוא: רוחות הערים!

היא: הקהילה עדיין לא מוכנה לזה.

הוא: זה יהיה שוס!

היא: הקהילה תירה בך.

הוא: אני אומר לך, הפוסט הזה כותב את עצמו!

היא: איזה "כותב את עצמו"?! כל הקטע מאז הערפד הוא פיקטיבי לגמרי, בכלל לא אמרנו את הדברים האלה!

הוא: אני הולך לכתוב את הפאנפיק שיהיה האימאימאימא של כל הפאנפיקים!

היא: אתה לא יכול. יש בעיה עם הפוסט.

הוא: איזה בעיה?

היא: שהוא נגמר.

הוא: נגמר?

היא: הנה, כתוב פה.

הוא: עכשיו?!

היא: לא עכשיו. עוד רגע, אחרי הפאוזה.

(פאוזה)

הוא: ועכשיו…?

היא: עכשיו כן.

הוא: קיבינימט.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הומור

הקומיסר של נרניה

את הקריקטורה המקסימה בכותרת צייר אורי פינק עבור "מעריב".

אזהרת ספוילרים ל"אגם הצללים".

"צאו מהמחבוא שלכן!" שאג הקומיסר המתוסכל. הוא שנא מחבואים, תופסת ובאופן כללי כל משחק ילדים מקובל.

שתי התאומות הגינג'יות המפוחדות יצאו ממחבואם שהיה מאחורי דולמן מדבר.

"קודם כל," פתח הקומיסר הנרגן, "מה זה הדבר הזה דולמן מדבר?"

"הוא לא מדבר," ניסתה יערה להסביר, "הוא שר."

"השירה שלו פשוט לא מוצלחת במיוחד." מיהרה תמר להגן על כבודם של כל הדולמנים באשר הם.

"נו, אז למה הוא פותח את הפה שלו בכלל?" רטן הקומיסר, "עדיף שיסתום את הפה. תאמינו לי, הכי עדיף תמיד לסתום את הפה. כמה שפחות רעיונות, כמה שפחות רעש."

הילדות הביטו במבוכה אחת על השנייה. "אה…" גמגמה יערה, "ומי אתה, אדון נכבד?"

"בנט. נפתלי בנט," ניפח הקומיסר את חזהו בגאווה, "ובאתי לעשות פה סדר. קודם כל, אני מעלעל בספר הזה שלכן," הוא הוציא מתיקו ספר בעל כריכה כחולה עם ציור של נמר, זאב ושתי ילדות, "ותהרגו אותי, אני לא מוצא איפה הבית כנסת פה."

"אה… כלומר… אני לא זוכרת שממש רשום משהו כזה בספר…"

"איזה מין ספר זה על קהילה יהודית בארץ הקודש בלי תיאור מדויק של בית הכנסת?!" שאג הקומיסר, "מעשה נבלה!"

"אבל… אנחנו יותר קהילה של טבע," ניסתה יערה להרגיע את שליח אל הנקמות, "אנו חיים בהרמוניה עם בעלי החיים, הצמחייה…"

"חוץ מהנמרים," תיקנה תמר (שהבינה בנמרים דבר אחד או שניים), "הם שייכים לבני רשף."

"מה זה?!" צרח הקומיסר בגרון ניחר, "מי אלה? קוזאקים? פורעים? מחבלים?" והוסיף ברעד "…שמאלנים?"

"לא לא, חלילה וחס!" אמרה יערה בדאגה כנה ללחץ הדם של המשוגע, "הם פלג של בני הכשף אשר נמלטו למדבר יהודה לפני שנים, ולכן ישנה מתיחות מסוימת איתם. אנחנו מנסים להבין איך להתמודד עם הסיכסוך הזה, ו…"

"רפורמים מתועבים!" נזעק הקומיסר שומר המסורת, "לא יהיו כאלה בספר שלי! על גופתי!!!"

"אה, סליחה אדוני!" קראה תמר, "אבל זהו אינו הספר שלך, זהו ספר של כולם!" ומבלי משים, נפרשו כנפיה העדינות, עם קנוקנותיהן המנצנצות בשמש (הערת המחבר: בחיאת רוני, קנוקנות? זו מילה מסובכת מדי! איך אפשר לכתוב פיליטון ככה?).

למראה הכנפיים, נפל האיש הקדוש מאין כמוהו על ברכיו תוך שהוא צועק "דיבוק!", "תועבה!" ועוד מילים שהשתיקה יפה להן. תמר ויערה ניסו להסביר לו על שורשי הכפר, אולם ברגע שיצאו מפיהן המילים "שאול" ו"בעלת האוב" נתקף הקומיסר המסכן בסינדרום "הר הבית בידינו" וקצף עלה מפיו.

לאחר שנרגע (עד שכמה שקומיסרים יכולים להירגע) פצח הקומיסר בנאום חוצב להבות. בנאום זה הכריז מלחמה על מורדור (אורקים הזכירו לו קוזאקים), נרניה (נוצרים), אורה הכפולה (כי יערה ותמר עיצבנו אותו), פיטר פן (לא עלה לתורה וונדי היא גויה), מיץ פטל (כי ארנב זה לא כשר), הסרט "מעוף הדרקונים" (לכו תגגלו למה לא מקרינים את זה יותר בחינוכית), פו הדב (חזרזיר), ארץ פרידיין (חזרזירה מגידת עתידות), דוקטור דוליטל (בטוח יש שם חזיר איפשהו), רומח הדרקון (לא אמרו תפילת הדרך) ועוד רבים ומדיחים ועוכרי ישראל.

וכאשר סיים הקומיסר את מלחמת הקודש, קם מיכאל אנדה מקברו ואמר בעצב: "הלא-כלום אמור היה להיות רק אלגוריה…"

רשומה רגילה