סיפורים

מלכוד 22א (סיפור)

זו שנה שנייה ברציפות שסיפור שלי מתפרסם בפרויקט הסיפורים של כנס מאורות.

במסגרת הפרויקט, מוזמנים מספר כותבים לכתוב סיפור סביב נושא הכנס. על הסיפורים להיכתב בזירת התרחשות מוגדרת היטב. הדבר המרתק בפרויקט הוא לראות איך כל כותב מושך לכיוונים אחרים ומפתיעים, ונותן פרשנות ייחודית עבור היקום עליו הוא נדרש לכתוב.

נושא הכנס השנה הוא "מוסד וקיסרות": הכנס בוחן השנה מוסדות, אירגונים, אגודות, ארגונים חברתיים כאלה ואחרים ולמעשה כל דבר הקשור להתארגנות אנושית, תהא אשר תהא. פרויקט הסיפורים מתרחש הפעם ביקום המרתק של סדרת "המוסד" אשר נכתבה ע"י אייזק אסימוב לפני כ-70 שנה, והפכה מאז לנכס צאן ברזל של תור הזהב של ספרות המדע הבדיוני.

הסיפור אותו בחרתי לכתוב, קיבל השראה מטקסטים של אפריים קישון ז"ל אודות מנגנונים בירוקרטים מסורבלים עד גיחוך. על אף התרחשות הסיפור בעולם דמיוני, אני מניח שכל מי שאי פעם עמד מול משרד ממשלתי יוכל לזהות כמה מדפוסי ההתנהגות המתוארים בטקסט.

הסיפור עצמו נולד לאחר חוויה סהרורית אותה עברתי (במסגרת ה-Day Job שלי) כשנקראנו להסדיר בעיה במכס, עקב ייבוא סחורה שיועדה לשימוש חקלאי. הפקיד התעקש כי יש להוכיח לו כי מוצרים אלה בשום פנים ואופן לא מיועדים להיות מורכבים על רכבים מסוג אחר (כגון משאיות וכו'), שזה בערך כמו להוכיח שאין לך אחות. הסיבה להתעקשות, אגב, הייתה כי הסתבר כי ניתן להרכיבם על משאית ישנה אשר יוצרה ב… תחילת שנות השבעים.

לאחר פגישה מתישה ומייאשת במיוחד, עמדנו ללכת. אבי אמר לפקיד הכשרוני: "מזל שלא הבאתי חלקים כאלה למטוסים." תשובת הפקיד, כהרף עין, הייתה: "עבור מטוסים, סחורה זו פטורה מתקן."

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

בפרויקט "מאורות" 2016, ממש כאן.

רשומה רגילה
הוא והיא, סיפורים

התעוררות (סיפור)

(הסיפור עלה לבלוג! מי שרוצה, מוזמן לדלג על ההקדמה ישר לסיפור)

היא: אז שוב אתה הולך לאייקון?
הוא: כן.
היא: ואתה מעביר שם הרצאה?
הוא: כן.
היא: וכתבת סיפור לשנתון?
הוא: כן.
היא: בקיצר, אני שוב Icon Widow.
הוא: סליחה?!
היא: אגב, על מה הסיפור שלך השנה?
הוא: עלינו.

אודות "התעוררות" – סיפור פרי עטי המתפרסם ב"היה יהיה 2016"

קיץ 2015. לאחר סדנת כתיבה אחת, ועוד שני סיפורים (אחד מוצלח, שני הרבה פחות – לא מלנקק אליו בחיים), החלטתי לכתוב סיפור על התפוררות התא המשפחתי, משהו בסגנון "הניצוץ". הרעיון היה פשוט: כוח הרסני פולש למשפחה סטנדרטית (אבא, אימא, שני ילדים) ומפורר אותה מבפנים. באופן טבעי ביססתי את הדמויות הראשיות עלי ועל מלכת היופי. בחרתי לפתוח את הסיפור בדיאלוג קומי בין בני הזוג, בעיקר כדי לבסס את השוני ביניהם, ולאחר מכן להוביל בהדרגה את הסיפור לכיוונים עגומים ומטרידים.

התחלתי לכתוב את הדיאלוג. בדיחה ראשונה. ועוד אחת. ועוד רפרנס. ועוד אחד. ועוד כמה. ועוד בדיחה. או שתיים. די מהר נאלצתי להודות שאני כבר לא כותב מותחן על טבעי אלא מערכון. החלטתי לזרום עם הסיטואציה והשלמתי את הטקסט. לאחר מספר שכתובים כאלה ואחרים התקבל טקסט קומי עתיר רפרנסים. את הטקסט מיהרתי לפרסם בבלוג שהיה אז בחיתוליו וצמא לחומר… וכך נולד קטע ה"הוא והיא" הראשון.

לאחר תגובות משועשעות מכמה מכרים (הבולטת ביניהן הייתה "הקטע מצחיק בפני עצמו, אבל עבור מי שמכיר אתכם ויודע שככה אתם באמת מדברים, זה פי כמה וכמה יותר מצחיק!") הגעתי למסקנה שיש לי פה פלטפורמה בכלל לא רעה. המתח בין בני הזוג, כשאחד גיק והשנייה ממש (אבל ממש) לא, ייצר מצבים קומיים בשפע והטקסט פשוט כתב את עצמו (מלכת היופי: "ממה אתה כל כך מרוצה? לא כתבת כלום, אתה פשוט העתקת קטעי שיחות אמתיים שהיו לנו!"). בנוסף לכך, באותו שבוע היינו בחופשה מקסימה באיטליה: היה לי קצת יותר זמן פנוי מהרגיל וחיידק הכתיבה הציק לי.

מיהרתי לכתוב את הפרק הבא, לאחר ששמתי לב למוטיב אטימולוגי משעשע בשמותיהם של כמה חברי קהילה מוכרים. כתבתי בהתלהבות ושכתבתי ללא הרף עד שהדיאלוג "התנגן" כהלכה. ואז, לאחר שסיימתי לכתוב את הטקסט… כמעט וגנזתי אותו. אני מניח שחששתי מתגובות זעופות או תמוהות, מהסיבה שכתבתי טקסט היתולי הנוקב בשמות אנשים אמתיים שלא היכרתי כלל ברמה האישית. לא ממש ידעתי אם יזרמו איתי. מלכת היופי הרגיעה אותי: "אין לך מה לדאוג, הרי אף אחד לא יקרא את זה גם ככה". הסכמתי ופרסמתי את הטקסט הידוע כיום כ"נון סופית". חשתי הקלה של ממש כשהטקסט זכה לתגובות אוהדות. הטקסט אף שותף ברשתות החברתיות על ידי כמה מגיבוריו והפך במרוצת הזמן לפוסט השני הנקרא ביותר בבלוג (הנקרא ביותר, אגב, הוא "מילון הספקטרום הגדול").

את הזוג המשעשע הזה המשכתי לשלוח להרפתקאות שונות ומשונות: הם קנו טארדיס, תיכננו ערב רומנטי שהופרע ללא הרף על ידי ה-Sad Puppies, ניסו להכיר לילדים את Star Wars, מיגנו את הבית, חקרו תרחישים פסיכוהסטוריים, נרדפו על ידי זהבה גלאון, צפו בג'סיקה ג'ונס, שוחחו על יתרונות קבוצת הכתיבה, קראו את "דם כחול" ועוד ועוד ועוד

למעשה, כתיבת "הוא והיא" הכתיבה את אופי הבלוג כ"זירת דחקות" גיקית. דברים רציניים שהיו לי לומר מצאו את דרכם לסיפורים, בזמן שכל השאר… הגיעו לכאן. זה כיף לא רגיל עבורי. כתיבת קטע "הוא והיא" מתחילה כשיש לי ביד נושא כללי ובדיחה אחת טובה, אשר בדרך כלל לקוחה משיחות אמתיות שהיו ביני למלכת היופי ("אני אוהבת בתי קברות", "יש לנו נישואים פתוחים", "תזכירי לי למה התחתנו?", "גיבוי בענן זה השמפו של הגיקים"). לאחר מכן אני מנסה לפתח את הדיאלוג, מוסיף עוד בדיחות (כל בדיחה מביאה איתה באופן אסוציאטיבי את הבאה אחריה) ומריץ את הדיאלוג שוב ושוב במוחי עד שאני מרגיש שהוא בשל מספיק. לאחר לא יותר מיומיים-שלושה כאלה אני יושב וכותב את כל מה שהצטבר, מסדר, מלטש ומפרסם.

והסיפור המקורי שהחל את תגובת השרשרת? מכיוון שהוא לא היה מגובש מספיק באותה תקופה, החלטתי לגנוז אותו באופן זמני עד שהרעיון יבשיל. הוא התגבש (ועוד איך התגבש) בשתי סדנאות כתיבת ז'אנר של המנחה הקשוחה עד מאוד. בסדנה הראשונה שוחחנו ארוכות על בניית עולמות. תהיתי כיצד לתאר עולם הסובל מאסון גלובאלי דרך עיניו של אדם אחד המאבד את בת זוגו, עד שהבנתי כי זהו המנוע העלילתי אותו חיפשתי כל הזמן הזה. כך נכתבה נקודת המבט הראשונה של הסיפור.

נקודת המבט השנייה נכתבה בסדנה הנוספת, וכך למעשה הורכב הסיפור משני סיפורים נפרדים השזורים אחד בשני שתי וערב. לקינוח, דאגתי להתחיל את הסיפור בדיאלוג קומי-גיקי קצר כמו שרציתי בהתחלה.

הסיפור זכה לגלריה מרשימה (גם באיכות וגם בכמות) של קוראי בטא. באופן אירוני, כמה מהם היו אותם אנשים אשר הוזכרו ב"נון סופית".

אחד מקוראי הבטא היה אביאל טוכטרמן, אשר מותו כחודשיים לאחר מכן הותיר את הקהילה המומה ושבורת לב. אביאל היה אדם יקר, בעל יכולת נדירה להקסים גם את אלו שהכירו אותו באופן שטחי בלבד, וצר לי (בלשון המעטה) על שתקופת היכרותי עמו הייתה כה קצרה (כ-7 חודשים).

מבנה הסיפור הוא החלק המאתגר בו: סופרת ואפידמיולוגית (אותה כידוע אני מעריך עד מאוד), הגדירה אותו כ"סיוט עבור הכותב". היא אף חששה כי המבנה הזה עלול לפגוע קשות בסיפור, וכי יש מקום לשקול הורדת נקודת מבט אחת. לאחר לבטים רבים בחרתי בכל זאת לשמור על המבנה ולקוות לטוב.

לאחר שיכתובי בטא רבים נשלח הסיפור לאהוד מימון, עורך "היה יהיה". הוא עמד בתוקף על כך שאנתק ככל האפשר את הזיקה בין הסיפור ל"הוא והיא". "זה לא הבלוג שלך, ידידי," נזף בי בעדינות. בסופו של דבר התייצב הסיפור על הגרסה הסופית. אני אוהב אותה, מקווה שגם אתם.

ומה עם "הוא והיא", אתם שואלים?

היה לי חשש כבד שלאחר כתיבת "התעוררות" לא אצליח לחזור ולכתוב קטעי "הוא והיא". בכל זאת מדובר בסיפור די מטריד, ודאגתי שמא ה"סנסעבאסה" שלו תסתום את הגולל על הזוג המשעשע. לשמחתי התבדיתי. הם כבר עומדים פה, מוכנים ומזומנים, ויצאו למסע הבא מיד לאחר שהאידיוט יזכור להוציא את הכלב לטיול, לזרוק את הזבל (גם מהפח למעלה) ולהביא דואר, תוך כדי שיתלונן בפעם האלף על כך שמלכת היופי שלו לא מוכנה בשום פנים ואופן לצפות אתו בפארסקייפ. אוף.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

את "היה יהיה 2016" ניתן לקבל בהצטרפות לאגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. אפשר לעשות את זה באייקון. אפשר גם באינטרנט. מי שלא מעוניין להצטרף לאגודה, עדיין יוכל לרכוש את הספר באייקון, בחנויות הספרים או בפנייה לאגודה במייל. אם תעלה גירסה מקוונת לסיפור אשמח לעדכן. העליתי את הסיפור לכאן, באישורו של אהוד מיימון, עורך האסופה. תהנו!

התעוררות

"בואי נאמץ אותו."

"מאמי, הוא נראה מזעזע."

"מה אִתך? תראי איזה מסכן הוא."

"ומי יטפל בו? תסתכל איך הוא נראה, צריך לעשות לו טיפול ממש רציני רק כדי שיוכל להתקרב לילדים."

"אז איך נקרא לו?"

"אלוהים, עוד לא סיכמנו ש…"

"ספייק! נקרא לו ספייק!"

"לא."

"וולטר ווייט."

"שכח מזה."

"דקסטר."

"אתה צוחק עלי?"

"קילגרייב."

"אנחנו לא קוראים לכלב של הילדים בשמות של פסיכופתים, מה מסובך להבין?"

"מצוין, אז סיכמנו שהוא יהיה הכלב של הילדים."

"אני בורחת מהבית."

"נו, אז איך נקרא לו?"

"לפעמים נדמה לי שאתה מנהל את השיחות האלה עם עצמך ואני סתם ניצבת."

"ספייק!"

"כבר היינו שם, נודניק. יודע משהו, אם אתה כל כך מתעקש אני מוכנה להתפשר על אנג'ל. הוא חתיך."

***

בסיום הוויכוח אנג'ל הצטרף למשפחה. מצאנו אותו הבוקר מחוץ לבית וריחמנו עליו. עכשיו הוא אִתנו. לליה ותום יש חבר חדש לשחק אִתו. לי ולאושרה יש משהו חדש לריב עליו.

בחדשות מדווחים על פיצוץ בתחנת החלל הבינלאומית.

***

היינו חייבים לעזוב את העיר, למרות שמשהו בי הרגיש שאנחנו עוזבים אותה בעל כורחנו. זה החלק שהקפיד להזכיר לי שאני אוהבת את העיר התוססת, שאני חייבת מקום ללא הפסקה ושנאלצנו לעזוב רק בגלל הילדים. כל אחד מהטיעונים האלה היה שקר.

כלומר, כשהיינו זוג טרי זה לא היה שקר. אהבתי את העיר, את הדחיסות שלה, את החיוניות שלה. עד שראיתי מה היא עושה לזוגיות שלנו, לנפש שלנו, כשהפכנו למשפחה. הפרחה מהדירה למעלה, שהייתה בעבר חלק ססגוני מהנוף, הפכה באִטיות לישות המאיימת על הנישואין שלנו. פשוט היינו חייבים לצאת משם. אתם עוזבים נגד רצונכם, המשיך הקול הטורדני להזכיר לי. השתקתי אותו בכוח והמשכתי להזכיר לעצמי עד כמה הילדים שלנו מדהימים ואיך אנו עושים את זה בשבילם. גם בשבילנו.

מצאנו בית מקסים במושב. לא בית חדש במיוחד. הקירות מתקלפים מבחוץ, הדוד דרש החלפה וכן המזגן. לא היה מזיק גם להחליף את הריצוף הישן. אבל הייתה לו חצר גדולה שהתאימה במיוחד לילדים שרוצים לשחק בלי פחד מעשן אוטובוסים או נהגים שיכורים. הייתה שם שלווה שאי-אפשר למצוא בשום מקום אחר והרבה אוויר לשאוף.

בקיצור, חשבתי שאני משתגעת משעמום. נגד רצונ.. שתוק, אמרתי לקול הטורדני שלוש פעמים ביום, הילדים הם מעל לכל.

סביבה פסטורלית, שלווה… אין פלא שהרגשתי זרה. עכברת עיר שנלכדה בפרק מתמשך של "בית קטן בערבה". ומצד שני, בכל פעם שנזכרתי בעיר חזרה אלי תחושת המחנק הבלתי נסבלת, הרעש, הפתיינית הדוחה ההיא שעשתה עיניים ליריב והג'וקים שהגיחו ללא הרף מפתח הביוב ששכן דווקא מול הכניסה לבניין בו גרנו. הוא נהג להתלוצץ שיש שם מחנה אימונים של מקקים, שלומדים טכניקות לחימה באמצעות צפייה ב"גברים בחלל". אז עדיין צחקתי מהבדיחה הזו.

ואז מצאנו את המפלצת השעירה מחוץ לבית. אם יש דבר שלא חשבתי שאעשה אי-פעם, זה לאמץ כלב. שוב ניהלנו את אחד הוויכוחים האלה, שבעבר גרמו לי להתאהב בו והיום בא לי לשבור לו את הפרצוף כשהוא מכניס אותי לסיטואציות האלה. זו התנגשות בין שני עולמות, אבל במקרה שלנו לא מדובר במאדים ונוגה, אלא בכדור הארץ ואלפא סנטאורי. אם לא הייתי מתחתנת אִתו, בחיים לא הייתי יודעת שיש אפילו כוכב כזה. הדיאלוגים האלה, אלוהים. הוא יודע להתיש, ולא במובן הטוב.

אימצנו את הכלב בסוף. אפילו אני ריחמתי עליו. הצלחנו להתפשר על השם.

***

אני משחק עם אנג'ל בגינה. יש לנו גינה גדולה, זה דבר אחד נפלא שלא היה לנו בעיר. עברנו למושב אחרי שהעיר הפכה עבורנו למקום חנוק מדי, מזוהם מדי. יותר מדי. מצאנו בית עם שטח גדול במושב. מספיק שטח להפוך אותו לגינה ולחצר מרווחת לילדים לשחק.

אני מנסה לגרור את ליה ותום למשחק, אבל הם לא מתלהבים. עוד לא התרגלו לחבר החדש במשפחה.

מדי פעם אני גם מנסה לגרור את אושרה למשחק. בכל פעם שהיא משיבה בשלילה, אני שואל אותה אם יש לה את הטלפון של השכנה מהדירה למעלה, בבית הקודם בעיר (הפרחה ההיא עם החבר הנרקומן), אולי היא תסכים לבוא לשחק. הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה אותה כמו פעם. כשאני מעיר על זה, היא אומרת שהבדיחה הזו מעולם לא הצחיקה אותה.

אני זורק לכלב את צעצוע הלעיסה שלו, והוא רץ ומחזיר לי. בפעם העשירית שאני עושה את זה, הצעצוע עף לקיבינימט, לחורשה שמעבר לשטח שלנו. הכלב רץ לשם ואני אחריו. הוא נעלם לי ואני מתחיל לקרוא לו. אני שונא כשהוא עושה לי את זה.

לפתע העולם סביבי מחשיך. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל כשאני מתעורר, הכלב מסתכל עלי במבט מוזר. אני עומד במרכז החורשה, מבולבל וחסר מטרה. אני מנסה לקרוא לאנג'ל והוא רץ לכיוון הבית. אני מביט בשעון. נראה שאיבדתי רבע שעה. אני לא מבין מה קורה כאן וחוזר הביתה.

ואני לא מספר לאושרה דבר.

***

את ברכה ויצחק פגשנו די מהר. זוג מבוגר וחביב, עם נכדים שמבקרים אותם כל שבוע. השטח שלהם צמוד לשלנו.

ברכה הפתיעה אותי בברכת שלום דווקא ברגע בו ניסיתי לקטוף אפרסק מהעץ שצמח ממש בצמוד לגדר. צרחתי בבעתה והיא צחקה. אני חושבת שבאותו רגע התחברנו. היא מיהרה לקרוא ליצחק, בעלה, ועשינו היכרות. זוג חביב, בערך בגיל של ההורים שלי. יצחק גידל פרדס לתפארת. למרות שכבר פרש לפנסיה, נשאר לו קצת מהפרדס. הם היו נותנים לנו תפוזים וקלמנטינות כל שבוע, בטעם גן עדן.

אני מתגעגעת אליהם.

***

"נמשכת חקירת אסון תחנת החלל הבינלאומית, בו נספו חברי צוות התחנה, אשר מנה שבעה אסטרונאוטים. החוקרים בודקים חשד לפיו ישנו קשר בין חלק מהניסויים האחרונים שבוצעו בתחנה, לבין הפיצוץ. צוות התחנה ביצע ניסויים שבדקו השפעות של קרינה קוסמית על רקמות חיות. במסגרת הניסוי, דגימות עכברים וחזירים הופגזו בספקטרום רחב של קרינה, על מנת לבדוק את יכולת שרידות הרקמות בתנאי שהות ומסע ממושכים בחלל. כתבנו לענייני מדע וטכנולוגיה מוסר כי…"

אני מושיט יד ומשתיק את הדיווחים הבלתי פוסקים על האסון ברדיו. במקום קריינים נסערים ושברי דיווחים על חללי האסון ומשפחותיהם, שקט דחוס ומחניק מציף את הרכב שלי בזמן שאני חוזר הביתה מהמשרד ומחנה את האוטו בחצר.

חוויתי עוד שני איבודי הכרה מאז הפעם ההיא כששיחקתי עם אנג'ל. רגע אחד אני ממצמץ, ומיד מוצא עצמי בחורשה שליד הבית. בפעם הראשונה איבדתי עשרים דקות. בשנייה – חצי שעה.

אני מדומם מנוע ויוצא מהרכב. אנג'ל זיהה את הרכב מרחוק ורץ לחנייה בהתלהבות ילדותית. עם פתיחת הדלת הוא קופץ עלי ומלקק לי את הפנים. אני שוכח לרגע מזיכרוני המתעתע וצוחק.

"בוא, חמוד," אני אומר לחיה המסריחה והמקסימה, "רוצה לשחק?"

***

"נו, ילדונת, איך המיץ תפוזים?" שאלה ברכה בחיוך. ישבתי אצלה בזמן שיצחק עבד בחוץ.

"הוא מדהים, תודה." המיץ שיצחק נהג לסחוט מהתפוזים שגדלים בפרדס שלו, שהצטמצם מאז שיצא לפנסיה, היה יותר טוב מסמים.

"ואיך המושב? התרגלת לשקט וליתושים?" המשיכה לעקוץ בחינניות.

"תתפלאי, דווקא ליתושים התרגלתי. הם מעולם לא נגעו בי. אני לא מספיק טעימה."

"נו, אז כנראה שבכל זאת נעשה ממך מושבניקית של פעם!"

ברכה צחקה ואחזה לרגע בכף ידי בחום אימהי. חייכתי בחזרה, בניסיון להסוות את העובדה שהיתושים הם הדאגה הקטנה ביותר שלי.

ההיעדרויות של יריב החלו ממש אז, אך לא שמתי לב אליהן בהתחלה. הסביבה הפסטורלית אליה עברנו הצליחה לחפות עליהן.

ברכה חזרה שוב לרגע למטבח להביא עוגיות קינמון שאפתה ממש באותו היום. זה היה אחר הצהריים מקסים במיוחד.

***

אבדני ההכרה שבים ותוקפים אותי פעם אחר פעם. אני לא יודע מה קורה לי בזמן שאני הולך השד-יודע-לאיפה. וזה מתרחש יותר ויותר, בעיקר בלילות. אני מוצא את עצמי שוב ושוב באותה חורשה ארורה בחשכה, יחף ובטרנינג. עיניי נפקחות ואני לוקח שאיפת אוויר חזקה, כאילו ראשי היה טמון עמוק מתחת למים ורק עכשיו הניחו לו לצוף. אוויר הלילה ממלא אותי, מקפיא אותי מבפנים וצורב את ריאותיי.

הגרון כואב מקור, החזה שלי דוקר ועיניי מנסות להסתגל לאפלה. והאפלה… קודרת יותר ויותר בכל פעם שזה קורה.

אני מנסה לשתף את אושרה ועוצר בעצמי כל פעם. מה אני אמור לספר לה? שמשהו חוטף אותי באופן סדרתי כבר כמה שבועות, ואין לי מושג מה אני עושה כשזה קורה? היא מתאמצת להראות שהמעבר למקום המקסים הזה הוא בדיוק מה שהיא צריכה, אבל אני יכול לראות שקשה לה להתאקלם. הקשר שלה עם ברכה מחזיק אותה איכשהו, אבל יש כאן בדידות עטופה בשדות ירוקים שהיא עדיין לא התרגלה אליה. היא עדיין לא מרגישה בטוחה כאן.

אני פוחד שאם אספר לה, היא עלולה לברוח ממני ותיקח את הקטנים אתה. אני לא יכול לספר לה. חוץ מזה, היא לא תאמין לי. יש יותר סיכוי שתזמין רווחה ותוציא נגדי צו הרחקה.

***

"אתה ישן טוב בזמן האחרון?"

יריב עצר עם כוס הקפה בידו ועמד במטבח. "למה את שואלת?"

"אתמול בלילה הכלב ליקק לי את הפנים והעיר אותי. הסתובבתי אליך וראיתי שאתה לא שם. הכול בסדר?"

הוא שתק לרגע ולגם באִטיות מהקפה. "היו לי קצת… נדודי שינה. עוד לא התרגלתי לרעשים פה בלילות. הלכתי לטייל בחוץ."

הוא לגם שוב מהמשקה החם. "לפחות פה באמת אפשר לטייל בחוץ, בלי שאיזה אופנוען ידרוס אותך או תיתקל בהומלס, הא?" והוא ניסה לחייך.

"בסדר, אבל אם זה ממשיך, אני רוצה שתלך לרופא, אוקיי? אולי הוא ישלח אותך למומחה להפרעות שינה."

"ברור."

אחר כך שמתי לב שהוא בכלל לא הסתכל לי בעיניים.

***

לא ראינו את ברכה כבר כמה ימים.

יצחק מתנהג מוזר, לא מסתכל לנו בעיניים. אני שואל אותו היכן ברכה, והוא ממלמל משהו על כך שנסעה לבקר את הנכדים. זה לא מתאים לה, אני מהרהר. לבקר את הנכדים בלי יצחק? מה הולך פה?

***

"… לאור הסערה התקשורתית הגדולה מאז הפיצוץ. סוכנות החלל הבינלאומית עדיין לא פירסמה מסקנות כלשהן, אך אמצעי תקשורת זרים מפרסמים פרטים שעדיין לא אושרו על ידי אף גורם המעורב בחקירה. הניו-יורק פוסט טוען כי נבדקת האפשרות שבוצעה חבלה במנועי התחנה אשר גרמה לפיצוץ, אך טענה זו נדחתה בתוקף על ידי סוכנות החלל. ובתוך כך, נבדקת הטענה לגבי רמות קרינה חריגות שנמדדו באיזור הים התיכ…"

על רקע הקריין בעל העברית המושלמת, שאלה אותי ליה למה אבא מטייל בלילה.

שאלתי את יריב, כשחזר מהעבודה, אם הלך לרופא כמו שביקשתי ממנו. הוא שיקר לי שהכול בסדר והוא לא צריך שום רופא.

***

הייתי צריך לאסוף את תום מהגן היום. אושרה ישבה לי על הראש לוודא שלא אשכח כלום: "ואל תשכח את בקבוק המים שלו, הוא לא מוכן לשתות בלי הפקק הירוק… תשאל אותם אם הוא אכל… תשאל כמה אכל… תשאל כמה לא אכל… תשאל למה לא אכל… תשים לב אם הורידו לו את החולצה הארוכה כשהתחמם… אני לא סומכת על הסייעת העצלנית שם… ותגיע בזמן, שלא יחכה לך ויבכה!"

אני לא מגיע לגן בכלל. אני זוכר שיצאתי מהעבודה. אני זוכר את עצמי נכנס לאוטו, נוסע ברחוב הראשי, עולה על האוטוסטרדה… ואני מוצא עצמי שוב בחורשה. אני מביט סביבי בהלם, והעצים מקיפים אותי, צופים בי, שומרים סוד אותו לא אוכל לחלץ מהם לעולם.

הילד נשאר לבד בגן ובכה בהיסטריה. אושרה הייתה צריכה לעזוב את הפגישה שלה באמצע ולהגיע מהר לגן.

אושרה זועמת עלי. אני לא מצליח להסביר לאושרה מה קרה. גם לא לעצמי.

***

הסלולרי צלצל שוב ושוב, בדיוק באמצע הפגישה שדחינו כבר שלוש פעמים. בהתחלה השתקתי אותו באופן אינסטינקטיבי, אבל כשהבוסית הזעיפה את פניה, נאלצתי לפחות לבדוק מי הנודניק. זו הייתה הגננת שהתקשרה בהיסטריה. יריב לא בא לאסוף את הילד, והילד נשאר שם לבד, ממרר בבכי ובפאניקה מוחלטת.

עזבתי את הפגישה. לפי המבט שקיבלתי מהבוסית, נראה שימיי במשרד ספורים בכל מקרה. אבל מה היא מצפה, שאני אשאיר אותו שם? מי בדיוק ייקח אותו במקומי? ניסיתי להסביר לה שבעלי לא הגיע ואי-אפשר להשיגו וכמובן שזה לא עניין אותה. שתלך לעזאזל.

טסתי לגן. תום רץ אלי בבכי ונצמד אלי בחוזקה. הוא היה מכוסה בזיעה ודמעות שהתייבשו. המשכתי משם ישר לצהרון של ליה ואספתי גם אותה.

הוא הואיל בטובו להופיע כעבור שעה.

צרחתי עליו והוא לא ענה.

***

גל היעדרויות שוטף את המדינה. זה התחיל מדיווחים בודדים, וצמח לממדים מבהילים בשבוע האחרון. אין מכנה משותף בין הנעדרים. חלקם רווקים, חלקם נשואים, מכל הגילים ומכל השכבות הסוציו-אקונומיות. זה התחיל מבודדים, ועכשיו יותר ממאה אנשים שנעלמו. אם חד-הורית שעזבה בלילה את שני ילדיה, והבכי הבלתי פוסק של התינוק העיר את השכנים. נער לפני צבא שיצא למסיבה ולא שב. הקשישה שהתעוררה בבוקר וגילתה כי בעלה נעלם, והיא זועקת מול השוטרים הלא משוכנעים כי אין לו אלצהיימר ולא בטיח ושימצאו אותו כבר.

התקשורת הזרה מפרסמת כי זה מתרחש גם במדינות אירופה וצפון אפריקה. לאחר כמה ימים של חוסר ודאות מלווה בהכחשה רפה, נאלץ המשרד לביטחון פנים לשחרר אישור מהוסס לידיעה.

 

אנחנו לא מדברים כבר כמה ימים. אושרה בגלל הכעס, אני בגלל הבושה. הטלוויזיה דולקת לאחרונה יותר מהרגיל, רק כדי שיהיה רעש רקע שיסתיר את השתיקה המעיקה.

"…כתבנו מוסר כי נבדק כיוון חקירה חדש בנוגע לגל ההיעדרויות אשר עליו דווח בשבועות האחרונים באירופה וכן בישראל. נחקרת האפשרות כי בכל המדינות בהן דווח על מספר חסר תקדים של היעלמויות, נמדדה גם קרינה חריגה אשר מקורה בפיצוץ תחנת החלל לפני כחודשיים. צוות החקירה הבינלאומי שהוקם לבדיקת נסיבות האסון אישר את קיומה של הקרינה, אך שלל את הטענות לגבי הקשר בין שני האירועים וכן את הטענות בדבר סכנות אפשריות של החשיפה לאותה קרינה. עם זאת, ממשיך צוות החקירה לחקור את נסיבות האסון, אשר נזקיו נאמדים ב…"

"זה לא מוזר שברכה נסעה בלעדי יצחק?" אני שואל לבסוף, נואש לדבר עם אושרה על משהו ונאבק בקולו של דני קושמרו על תשומת הלב שלה.

"כן… אני דואגת לה." זו הפעם הראשונה מזה ימים שהיא מדברת אִתי. אני מקווה שזה לא אירוע חד-פעמי.

 

אמש התעוררתי בין העצים, עם ארנבת בידי.

המפרקת שלה הייתה שבורה.

***

"יצחק?"

הוא טיאטא את שביל הכניסה לביתם ולא התייחס לקריאה שלי.

"יצחק? יצחק!"

הוא הפסיק את תנועת הטאטוא והסתובב אלי בתנועה מהירה. למשך כמה שניות הוא עמד והשקיף לכיווני. לפתע לבשו פניו חיוך מנומס והוא צעד לעברי.

"שלום, אושרה. מה שלומך?" קולו היה צלול מהרגיל. בדרך כלל יצחק היה פותח את דיבורו בשיעול או לפחות בכחכוח. הפעם קולו היה… נקי.

"הכול בסדר, יצחק. מה שלום ברכה?"

"ברכה? הכול בסדר. עם הנכדים, את יודעת. לא רוצה לחזור." הוא צחק.

"הבנתי… היא פשוט נסעה כבר לפני עשרה ימים ובדרך כלל היא לא נוסעת בלעדיך."

"נו, את יודעת… בשביל הנכדים עושים הכול."

"תמסור לה דרישת שלום מאִתנו, בסדר?"

"אין בעיה. שלום, אושרה."

צפיתי ביצחק צועד בעלייה בחזרה לתוך ביתו. הוא לא חזר לטאטא את הכניסה. לפני שחזרתי הביתה, העפתי מבט בערוגה שברכה גידלה סמוך לגדר. הצמחים החלו לנבול.

***

מצאו את ברכה.

הבן של ברכה ויצחק הגיע במפתיע לאחר שהם לא ענו לו לטלפון. חשדו התעורר, הוא פרץ פנימה והזעיק משטרה.

רוצצו את הראש שלה בכלי כבד כלשהו והכלב המשטרתי מצא את הגופה קבורה מחוץ למחסן שצמוד לשטח שלנו. המשטרה חושדת ביצחק, אשר נעלם והצטרף לדיווחים על שאר הנעדרים.

אני משוכנע שאושרה תבכה ללא הפסקה ומופתע כשזה לא קורה. ברכה הייתה בערך האדם היחיד שאושרה הכירה במושב. במקום לבכות, אושרה פשוט מתכנסת בעצמה. אני חושב שהכאב הוא כל כך גדול, שהיא פשוט מפחדת להרגיש אותו. היא פוחדת להיעלם לתוכו. מספיק שאחד מאִתנו נעלם מדי פעם.

הילדים שקטים מהרגיל בזמן האחרון. הם שמים לב שמשהו לא בסדר.

אני נוגע בכתפה של אושרה ומנסה ללחוש באוזנה מילות עידוד. היא מסתובבת אלי בחטף, מעיפה ממנה את ידי ומבעד לעיניה שיבשו מדמעות היא מטיחה בי שאני כבר לא כאן בכלל, שכבר לפני כמה זמן אני נעלמתי לה ולילדים. שאני חרא של בן זוג. שאני חרא של אבא. אני חושב שהיא פוחדת לתת לי להתקרב לילדים. אחרי המריבה היא יוצאת החוצה לעשן. היא לא עישנה כבר עשר שנים לפחות. אני מתפלא שאנחנו עדיין ישנים בכלל באותה מיטה. זה הניסיון הנואש שלנו להסתיר את המצב מהילדים.

אימוץ הכלב היה הדבר האחרון שעשינו כזוג נשוי. אני חושב שהוא מתחיל לפחד ממני.

***

יריב התהלך בחדר מצד לצד, מסתובב בחדות בכל פעם שהגיע לקיר, כאילו ציפה שהקיר כבר לא יהיה שם. הוא גרד את ראשו שוב ושוב ולא יצר אִתי קשר עין. "מספיק עם השאלות האלה," הוא מסנן בשיניים חורקות ופה קפוץ. זה נראה כמעט כאילו הוא מנסה לעצור את נשימתו.

"אני רוצה לדעת לאן אתה הולך כל פעם."

"נו די כבר! תסתמי את הפה! עופי ממני!"

הצרחה שלו מילאה את החדר כמו ענן דחוס וסמיך של אדי חומצה, יצאה מהחלון והדהדה ברחבי המושב. לפעמים אני עדיין שומעת את ה"עופי ממני" הזה לפני שאני מתעוררת בזיעה קרה.

יריב עמד מולי, מתנשף כולו לאחר שהצעקה הזו יצאה מגרונו, פניו אדומים ועיניו… כבר התקשיתי לראות אותו בהן. עמדנו זה מול זה במשך דקה שלמה.

בימים שלאחר מכן, שבהם לא דיברנו, תהיתי האם אי-פעם ננהל שוב דיאלוג בו הוא חושב שהוא מצחיק ואני רוצה לתת לו סטירה.

***

במרכז החורשה יש עץ אקליפטוס גדול, מרשים וזקן. הוא, כנראה, העץ הוותיק ביותר בחורשה, אשר ניטע לפני כולם, כאשר כל האזור היה עדיין מוכה ביצות.

בכל פעם אני מתעורר בקרבתו, משקיף עליו משקיף עלי בחזרה. הוא ניצב מולי, אור הירח משתקף בטל הלילה אשר נקווה עליו. לו היה לו פה, הוא בוודאי היה מחייך אלי בהתנשאות.

באחת הפעמים האלה, כשהעץ לועג לי כהרגלו, אני נתקף חמת זעם. אני רץ אליו, כחיית בר מוכת טירוף נעולה בכפכפים, ומכה בו באגרופי בכל הכוח. הגזע מתפורר בקלות וידי חודרת פנימה ללא קושי. מתוך הגזע בוקע נחיל של מה שנראה כמו נמלים לבנות – טרמיטים. הם קיננו בו במשך תקופה ארוכה, פוררו אותו מבפנים בזמן שהחזות שלו נשארה ללא פגע.

העץ מעולם לא הבין מה הרס אותו מבפנים.

***

בכיתי כל כך אחרי ההתפרצות האחרונה שלו. היינו במדרון תלול וחלקלק לשומקום, אבל מבין שנינו רק אני העזתי להביט למטה, אל התהום, כדי לראות לאן בדיוק היא מגיעה. יריב, לעומת זאת, המשיך להביט בהווה ולהתכנס לתוך עצמו יותר ויותר. דיברנו פחות. לעזאזל, בקושי הסתכלנו זה לזה בעיניים. אני כאן, והוא… איפה שהוא.

יריב היה יוצא מהבית לפרקי זמן בלתי נסבלים. כבר הצטערתי שאנחנו לא גרים בעיר – שם לפחות הייתי חושבת שיש לו מישהי מהצד. אבל כאן, במקום בו רוב האוכלוסייה מבוגרת ושמרנית, ולחלקה הגדול אפילו יש נכדים… איזה רומן כבר יהיה לו כאן? עם האחות מהמרפאה שלפחות פעמיים בשבוע מאחרת לפתוח אותה כי קשה לה יותר ויותר ללכת את המרחק הקצר עד המרפאה? ואלוהים אדירים, מה הוא עושה כל הפעמים האלה בחוץ?

שמעתי אותו בכל הלילות בהם הוא חמק החוצה. לא העזתי לעקוב אחריו. אמרתי לעצמי שלעולם לא אשאיר את הילדים לבד. מעולם לא הודיתי שבעצם לא רציתי לדעת מה הסיבה האמתית לטיולים שלו. פחדתי.

כשהקטנים היו הולכים לישון, כל אחד מאִתנו בנה לעצמו עולם נפרד בטריטוריה משלו. הוא היה נשאר בסלון או במרפסת, ועושה את מה שזה לא היה שלא רציתי לדעת. אני הייתי מתרחצת ונשארת בחדר השינה ועושה את הדברים הבנאליים שעושה כל אישה נשואה שסיימה את יומה המתיש. הכול חוץ מלהיות עם בן זוגה.

ישבתי מול המראה והברשתי את השיער. את המיטה הבאנו אִתנו כשעברנו לכאן, אבל השידה עם המראה הייתה רהיט ישן. הבעלים הקודמים לא רצה לקחת אותה – היא הייתה מחוברת לקיר ואי-אפשר היה לנתק אותה מבלי להרוס אותה לגמרי. השידה הייתה אחד החפצים האחרונים שהזכירו לו את אשתו והוא לא היה מוכן להרוס אותה, אפילו אם זה אומר שמישהי אחרת תשתמש בה. קינאתי בו ובאשתו המתה.

הרהיט היה עתיק יומין, עם עבר עשיר ועתיר שריטות. לפי הפגמים הרבים, נראה שהוא קרוב יותר לסוף דרכו מאשר לתחילתה. המראה, לעומת זאת, הייתה מבריקה וצלולה וממנה נשקפה הבבואה שלי באופן ברור וחד. דומה שהן ניהלו מאבק על תשומת לִבי: השתקפות צלולה ומבריקה, מול עצם ממשי שקצו המתקרב ניכר בו.

הייתי כה שקועה בבהייה במראה ובהברשת השיער, עד שלא הבחנתי בכתם על הקיר שמאחוריי. שמתי לב לתזוזתו רק לאחר שמצמצתי. לקח לי רגע להבין שכתמים על קירות לא אמורים לזוז, והכתם ניתק מהקיר ועף ישר אלי. הוא נתקע בי בכל הכוח.

צרחתי וניסיתי לנתק אותו מהשיער, והוא, בתגובה, צרח יותר חזק ממני והיכה בי בכנפיו. נפנופי הכנפיים רק גרמו להן להסתבך בקווצות שיערי יותר ויותר עד שלא ניתן היה להפריד בינינו. חשתי איך הוא שורט ופוצע את הגולגולת שלי ולא הפסקתי לצרוח.

***

הילדים ישנים. אני יושב בסלון לבדי. בדרך כלל הטלוויזיה דולקת ואני בוהה בה. עכשיו היא כבויה, ואני רואה את עצמי על המסך, תוהה אם אוכל לראות את מה שמתעורר בי, רגע לפני שאיעלם. אני תוהה אם אוכל להטמין מצלמות בבית ובמכונית, שיקליטו מה קורה לי, בלי שאושרה תשים לב.

לפתע אושרה מתחילה לצרוח בחדר השינה. אני מזנק מהכורסה ושועט במעלה המדרגות. אני רץ במסדרון עד לדלת חדר השינה. הדייר הקודם הסביר לנו שלפעמים עטלפים נכנסים דרך צינור האוויר המחבר בין המנוע החיצוני של המזגן למזגן המותקן בתוך המבנה ושזו תופעה שכיחה, בעיקר מחוץ לעיר, במקומות שבהם הם מרובים יותר. כרגע אחד מהם תוקף את אושרה מתוך פאניקה. אני משקיף מהצד, ומרגיש את עצמי עוזב ואותו מתעורר.

זה לא אבדן הכרה מוחלט. חלק ממני עדיין ער. מישהו מושך בחוטים וגופי זז כמריונטה. אני רואה את עצמי ניגש לאושרה בצעדים החלטיים, תופס את היונק המכונף, עוקר אותו בכוח מראשה ודוחף אותה. היא מתמוטטת לרצפה, צורחת בכאב אחרי שהעטלף שרט אותה ותלש קווצות משערה. היא מסתכלת עלי ואני לא מתייחס אליה ולא מנחם אותה. במקום זה, אני מחזיק את העטלף בידי ומתבונן בו לכמה שניות. הוא ממשיך לצרוח ולשרוט גם אותי, עד שאני מסובב את ראשו וצליל ה'קנאק' ממלא את החדר. התנועה שלי חדה מספיק כדי למלוק את צווארו וכמעט לעקור את ראשו לגמרי. אני מכוסה בדם. אושרה מביטה בי באימה. גם היא מדממת.

אני מתעורר וחוזר לעצמי. הוא נעלם.

בעוד הילדים מתעוררים מהרעש, אושרה מרימה את ראשה הפצוע. בידה האחת היא מחזיקה את מצחה המדמם. באחרת היא מחבקת את ברכיה, כמו ילדה קטנה הפוחדת מהמפלצת המתחבאת בארון. הבעת פניה משתנה מאימה לגועל כשהיא שמה לב לידיי המגואלות בדם, שגוויית העטלף עדיין מוחזקת באחת מהן.

אני רוצה לדבר אִתה, אך לא מצליח להוציא מילה מפי. תחושת מחנק בלתי נסבלת ממלאת את גרוני. אני בורח החוצה, ומקיא מחוץ לדלת הכניסה. בעוד גופי עדיין רועד, רגליי נושאות אותי הלאה, לעבר הלילה.

***

לקח לי חצי שעה להרגיע את הילדים ולשקר להם שיש לי פצע קטן בראש ושזה בכלל לא כואב. ילדים בגיל ההתבגרות היו צועקים עלי שאפסיק לבלבל להם את המוח ופעם אחת אגיד להם מה באמת הולך פה, ומה לעזאזל קורה לאבא. במקום זאת, ראיתי בעיניהם את הדאגה והפחד והלב שלי נשבר.

הספקתי, בין לבין, לחטא את הפצע ולעצור את הדם.

מעולם לא ראיתי את יריב במצב כזה. כשהכרתי אותו הוא לא היה מסוגל לפגוע בזבוב, אבל הרגע בו שבר לעטלף את הצוואר… זה לא היה בעלי. בעלי היה האיש שמצמץ לעברי בבהלה רגע אחד אחרי, וגם הוא ברח.

הדלקתי טלוויזיה אחרי שהילדים נרדמו כדי להפסיק לשמוע את המחשבות על המשפחה המתפוררת שלנו. שוב דיברו שם על תחנת החלל הארורה. לעזאזל, כמה אפשר לדבר על זה? היא כבר התפוצצה, אין שם שום דב-

זינקתי מהכורסא ועמדתי קפואה מול המסך. הקריין היה נסער.

"…הסרטון שאתם רואים הודלף לפני כשעה על ידי מקור אלמוני בנאס"א. סוכנות החלל מסרבת להגיב באופן רשמי על הנראה בסרט, אולם מקורות בכירים הספיקו לאשר באופן לא רשמי את אמִתותו. לפי חותמת הזמן של הסרטון, מדובר בתיעוד של הדקות האחרונות של תחנת החלל, דקות ספורות לפני הפיצוץ שארע שם לפני כחודש והרס אותה כליל. טרם יצאה הודעה רשמית מהבית הלבן, אולם מה שנראה בתמונות אינו משתמע לשני פנים. תוכן ההקלטה…"

מאז הפיצוץ, תמונותיהם של חברי המשלחת פורסמו והוקרנו שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת. שמותיהם, עיסוקיהם. משפחותיהם. זיהיתי את הביולוג של התחנה. הוא ריחף בחוסר המשיכה מול לוח מתכתי שהיה מקובע על הקיר שלפניו ובידו מברג. במשך כדקה הוא ניסה לשחרר את הלוח, ודחף את המברג לחריץ שהפריד בין לוח אחד למשנהו. הוא החזיר את המברג לחגורת הציוד שלו ושלף ממנה פטיש קטן. הוא החל להכות בלוח.

לפתע הגיח מאחוריו אסטרונאוט אחר. הוא אחז במתלה מתכת שהיה ליד הדלת ומשך עצמו במהירות לעבר הביולוג עם הפטיש. הוא טפח על כתפו ושפתיו נעו. לא היה קול להקלטה, אבל אפשר היה לראות שהוא מרים את קולו ולבסוף צועק על הביולוג. הטפיחה על הכתף הפכה למכה ולניסיון פראי למשוך את הבחור עם הפטיש. הביולוג המשיך בשלו והכה ללא רחם בלוח שכבר התעקם והחל לצאת ממקומו. לפתע הוא סבב אחורה והחל להכות באסטרונאוט המבוהל. הספיקו לו בדיוק ארבע מכות, עד שחברו (אפשר עדיין לקרוא לו ככה?) הפך לגווייה מרחפת, המוקפת בכדורים מרחפים של דם.

הביולוג חזר ללוח המתכת ועקר אותו ממקומו. בחלל שנגלה נראתה ערבוביה של צינורות ושסתומים. לאחר שבחן את הצנרת במשך כמה שניות, הוא עקר לפתע שני צינורות ממקומם. מאחד פרץ נוזל חום שקוף, ומהאחר נוזל מימי עם גוון ורדרד. לבסוף אחז בידית עגולה ששכנה בצד התחתון של ערֵמת הצנרת והשסתומים וסובב אותה נגד כיוון השעון.

"… את נוזלי הקירור של המנוע הרקטי המורכב על יחידת השירות. המנוע מופעל מספר פעמים בשנה על מנת להחזיר את התחנה למסלול בגובה הרצוי כדי שלא תאבד מגובהה ותתרסק על כדור הארץ. נראה כי המנוע הופעל באופן בלתי מתוכנן על ידי דוקטור אנדרי צ'רקוביץ', אשר מסיבה שאינה ברורה חיבל במערכת הקירור. כאשר טמפרטורת המנוע עברה את נקודת האל-חזור, התרחש הפיצוץ. בנוסף, על פי פרטים נוספים שהודלפו, נראה כי צ'רקוביץ', ביולוג בהשכלתו, ביצע פעולות נוספות במעבדה הביולוגית של התחנה, אשר משמעותן עדיין נבדקת. בכיר בנאס"א טוען כי…"

צ'רקוביץ' סובב את הידית עד שלא ניתן היה לסובב אותה יותר. הוא עזב אותה וסבב אחורה. הוא הישיר את מבטו למצלמה. הלהבות פרצו מהצד השמאלי של התמונה. הוא אפילו לא סובב את ראשו אליהן. וזה היה סוף הסרטון.

הקריין וצוות הכתבים באולפן המשיכו לדבר ולברבר, אבל אותי זה לא עניין. אותי עניין רק המבט בעיניו של צ'רקוביץ'. ראיתי את המבט הזה, קודם לכן, ניבט מעיניו של בעלי, רגע לפני ששבר לעטלף את הצוואר.

***

הרגליים נושאות אותי לחורשה הארורה. אני לא יודע לאן לברוח. אני לבוש בטרנינג המכוער שלי, שאושרה מתה לזרוק, וגופייה לבנה ארוכה. חשוך כמו בגיהינום. אני מסתובב ומגלה מאחוריי את יצחק.

"אל תלך," הוא אומר לי.

אני עומד בהלם, כמעט נחנק. הוא נעלם כבר לפני שבועיים, ואליו הצטרפו עוד קרוב לאלף איש בגל ההיעדרויות הארור. הוא מביט בי בפנים חסרי הבעה, מחכה שאעכל את הסיטואציה. המילה היחידה שאני מצליח לומר לו היא: "ברכה."

"היא כבר לא חשובה."

"כבר לא…" האוויר יוצא ממני ברגע, ואני בקושי מצליח לגייס קול עבור המילים אותן אני כל כך מתאמץ להוציא מפי. "אתה… איך יכולת לעשות זאת לאשתך? למה, אלוהים אדירים?"

"כבר לא הייתי בעלה. גם אתה כבר לא בעלה של אושרה, אתה יודע את זה כבר."

"על מה…" התחלתי לומר והשתתקתי. זו הפעם הראשונה בה אני מרשה לעצמי לחשוב כי אולי הבעיה אינה בי.

"אני מדבר על הטיולים שלך באמצע הלילה. אלו שאתה מתעורר בהם בסוף ולא זוכר מה עשית. הם מתחילים לקחת פיקוד, אבל עדיין צריכים לעשות מדי פעם 'נסיעת מבחן'. ככה זה מתחיל."

"מה… מתחיל?"

"ההתעוררות."

אני לא מחכה להסברים שלו על מה שזה לא יהיה. אני נושא את רגליי ובורח חזרה לכיוון הבית. לפתע ניצבת מולי דמות בחשכה, אורבת לי וחוסמת את דרכי.

"הם נמצאים בתוכנו," אני שומע את קולו של יצחק. אור הירח נופל על פני הדמות. ואני מבחין כי זהו גבר כבן ארבעים, לבוש מכנסיים קצרים וגופייה לבנה פשוטה.

"כשאני אומר 'בתוכנו', אני לגמרי מתכוון לזה. רדומים כבר מיליוני שנים."

פני האיש שחסם את דרכי מוארים היטב, אך עיניו שרויות בחשכה מוחלטת ואפלה נוראה פורצת מהן. קריאת בהלה נמלטת מגרוני.

"אתה בטח תקרא להם 'טפילים'," המשיך יצחק, "אבל אני מתנגד לכך בתוקף. אלו אינם טפילים מהזן המוצץ את דמך עד המוות. קרא להם… מלווים רדומים."

עוד דמות מטילה את צִלה עלינו. ועוד אחת לידה. אני מזהה אישה מבוגרת ולידה חייל צעיר במדים. הם לא מתכוונים לתת לי לברוח.

"הם ישנים מאז עידן הקרח," המשיך יצחק בקולו המונוטוני. "הקור המקפיא לא הצליח להכחיד את האדם, אבל הוא כמעט הכחיד אותם. אותנו. השינה הייתה מנגנון ההגנה היחיד שנותר לנו. בזמן שחלף, המשכתם להיות הנשאים שלנו."

אני מנסה לברוח לכיוון ההפוך, שוכח שאני מפקיר את משפחתי למפלצות האלה אך הפאניקה חזקה ממני. אישה צעירה מגיחה מבין העצים וחוסמת את דרכי. בטנה התפוחה מגלה כי היא בהיריון מתקדם.

"ובכל הזמן הזה, חיכינו לשעת כושר. מנגנון הרבייה שלנו דאג לשמר אותנו, מוטמעים אך מוסתרים עמוק בתוככם."

אני נסוג לאחור. עוד ועוד צלליות מקיפות אותנו. אלוהים, יש כל כך הרבה מהם.

"היינו במלחמה נגדכם, ידידי, אשר הסתיימה בתוצאות עגומות מבחינתנו." אני מבין כי זו לא הפעם הראשונה שהוא נושא את הנאום הזה. כמה עוד אנשים נפלו ברשתו? כמה עוד ייפלו?

"איננו טפילים מהסוג המחולל מגפות. אולם עבור הקיום שלנו דרוש שותף. מארח. הגוף שלכם – והתודעה שלנו. זה בלתי נמנע. עידן הקרח קטע את המלחמה הקטנה בינינו והגן עליכם. לא עוד."

במאמץ נואש אני מנסה לרוץ לכיוון היחיד בו אין עוד חטופים אומללים שנותקו ממשפחותיהם. רגלי נתקלת באבן ואני נופל ליד גזע עץ שבור ומרקיב.

"צ'רקוביץ' היה הראשון. הניסויים השיטתיים שערך העירו את המלווה שלו…"

אני מזהה את העץ בו חבטתי באגרופי, שהנמלים הלבנות הדוחות בקעו ממנו. הגזע התמוטט ונשבר לרצפה מאז שחוררתי אותו. כעת הוא קליפה מתה. הטרמיטים עוזבים אותו וממשיכים לעץ האומלל הבא.

"…אשר הבין כי הקרינה מהניסויים היא המפתח להתעוררות. פיצוץ התחנה, כך שהקרינה תשטוף את כדור הארץ, היה בלתי נמנע, למען ההישרדות שלנו. צ'רקוביץ' מילא את חלקו בהצלחה."

הפיצוץ! אני מבין לפתע. התחקירים האינסופיים שסוכנות החלל ערכה בשבועות האחרונים על מצבם הנפשי של חברי הצוות, החשדות לגבי חבלה שנעשתה על ידי אחד מהם… הרי אפילו אם יוכיחו כי מישהו מהאסטרונאוטים היה מעורב, הם לעולם לא ידעו את הסיבה האמִתית, עד שיהיה מאוחר מדי. ובכל הזמן הזה…

"עוד מעט זה יושלם," ממשיך יצחק. "כבר אין עוד הרבה זמן. התחלנו להתאסף. אנו מקימים קהילה. זה מסע המאסף שלנו. זה לא היישוב הראשון בו אני מבקר, ובוודאי לא האחרון, ובכל פעם אנו גדלים מעט. עוד ועוד אנשים מצטרפים אלינו בכל מקום בו אני מבקר, אנשים שההתעוררות הגיעה אליהם. בקרוב המין האנושי ייאלץ לדבר אִתנו."

מעגל הצופים מקיף אותנו ואני מבחין שקוטרו מצטמצם. הצללים מגיחים לעברי ומצמצמים את המרחק ביני לבינם. עוד רגע אטבע בים אפל המכסה אט-אט את האדמה תחתיי. אין לי לאן לברוח. הם מביטים בי בעיניים חלולות ולא מסיטים את עיניהם ממני אף לא לשנייה.

אני מרגיש בחילה מטפסת בגרוני. "קהילה? אתם קוראים לעבדות המונית קהילה?"

יצחק חייך. מעולם לא ראיתי אותו מחייך בצורה כזו. אלוהים, זה נראה כאילו מישהו לובש אותו.

"קשה לך לקבל את זה, אני מבין אותך. גם לי היה קשה לקבל. אבל עכשיו… אני כאן, אִתך. ואתה צריך לקבל החלטה."

"מה עם אושרה? הילדים?"

"אם היא עדיין לא התעוררה, כנראה שהיא כבר לא תתעורר לעולם. לא כולם נשאים. והילדים צעירים מדי. אפילו אם הם באמת נשאים, הם עדיין צעירים מכדי להתעורר."

אני מנסה לקום מהקרקע, אך אני מרגיש את רגליי כושלות, בטני כואבת. אני מתמוטט בחזרה.

"אתה… מצפה ממני לעזוב הכול… ללכת אִתכם…"

"אתה תעשה את זה בכל מקרה. אי-אפשר לשלוט בהתעוררות. בגלל זה אני כאן." יצחק חייך חיוך רחב, כמעט אבהי. "כדי לברך אותך על כניסתך למשפחה."

"בגלל זה הרגת את ברכה? כי היא לא חוותה את ההתעוררות? כי היא לא הייתה מוכנה לשתף פעולה עם חטיפה המונית?"

החיוך נעלם מפניו של יצחק והבעת רחמים תופסת את מקומו. "זה מה שאתה זוכר, ידידי?"

אני נזכר בגופה של ברכה מוצאת מהקרקע.

"אני מעולם לא הרמתי יד על ברכה," אומר יצחק בקול רך ובאִטיות, "המוות שלה היה נחוץ, אני לא מכחיש זאת, אבל… זה לא הייתי אני."

ואז אני נזכר. אני רואה את גופי החטוף צועד לעבר ביתם של יצחק וברכה בשעת לילה מאוחרת. הירח היה בננה דקיקה שהאירה את דרכי באלומה חלושה וכמעט בלתי נראית, אך המלווה הארור לא נזקק ליותר מדי אור. אני מגיע לביתם ושומע צעקות מבעד לדלת. ברכה צועקת עליו שיחזיר לה את יצחק ושהיא מעדיפה למות מאשר לחיות עם מפלצת שנראית כמו בעלה. אני פותח את הדלת ונכנס פנימה. הם עומדים בפינת המטבח שלהם, גבהּ צמוד לשיש. לברכה אין לאן לברוח כאשר יצחק סוגר עליה, אבל היא עומדת מולו, ראשה זקוף ועיניה רושפות. יצחק מסתובב אלי.

"שלום לך, ידידי," מברך אותי יצחק, "ברכה, אני חושב שהמשאלה שלך עומדת להתגשם."

המחבת העבה שלהם הייתה מונחת על דלפק שניצב במרכז המטבח שלהם. אני ניגש אליה ואוחז בה בחוזקה. אני חושב שברכה הרגישה כאב רק בשתי המכות הראשונות, כי כאשר הכיתי אותה בפעם השלישית עיניה כבר לא הביטו בי אלא בנקודה כלשהי בתקרה. הכיתי בה עוד כמה פעמים.

אני נזכר בי וביצחק קוברים את ברכה עוד באותו הלילה. לאחר שניקינו את המטבח וחיטאנו את המחבת מסימני הדם, יצחק הודה לי. אני לא זוכר אם עניתי לו "על לא דבר".

 

"קומי."

העיניים המדהימות של אושרה לא נפקחות. אני דוחף אותה בגסות עד שהיא נופלת מהמיטה.

"מה… מה הולך פה, השתגעת?!"

"אתם עפים מכאן. עכשיו." מתי הספקתי להפוך כל כך אכזרי כלפי האישה שאני אוהב?

"מה… מה הולך פה? מה קורה לך?" הקול שלה רועד, מזכיר לי חלון זכוכית עדין שהרוח מכה בו שוב ושוב, עד שנפערים בו סדקים כשהוא אינו מסוגל לעמוד בעוצמה.

"מה מסובך להבין? אתם עפים מפה. קחי את הילדים ולכו."

"השתגעת?! אתה מעיר אותי באמצע הלילה ו…"

"לכי מכאן!" הצעקה שלי מקפיאה אותה.

"אתה… איבדת את זה לגמרי." עיניה נמלאות דמעות, קולה חנוק. "חתיכת בן זונה."

"לכי מכאן. אלוהים, לכו מכאן כבר. לפני…"

"לפני שמה?" הקול שלה מרוסק. היא מביטה בי במאמץ אחרון למצוא בעיניי את הגבר שהתחתנה אִתו.

אני שומע נביחה. אנג'ל התעורר והוא התגנב לחדר בזמן שדיברנו. הוא נוהם עלי, בפעם הראשונה מאז שהוא אצלנו, כאילו אני אדם זר.

"סתום, שב בשקט! לא לנבוח עלי!" הכלב עוצר לרגע, מתרחק חצי צעד, אך עדיין משקיף עלי ממקומו. אושרה ניגשת אליו ומחבקת אותו. העיניים שלה לא זזות ממני כל הזמן הזה.

"אני רוצה שתקחי את הילדים ותעופו מכאן." לא יעזור לי להסביר לה. היא גם ככה חושבת שאני מטורף ואין פנאי למשא ומתן. שאריות האהבה שלה אלי רק הופכות את המעשה שלי לקשה עוד יותר. ובינתיים, אני שומע את הילדים מתעוררים משנתם. צעדים קטנים נשמעים מאחורי.

"מה קרה, אמא?" שואלת ליה.

"הכול… הכול בסדר, חמודה," אושרה מוחה דמעה, תופסת את הכלב בקולר ומושכת אותו לכיוון הדלת. היא עוברת לידי ולא מסתכלת עלי בכלל. אני שומע אותה מרגיעה את ליה ומשקרת לה שהכול בסדר. היא בכלל לא אומרת לה שאבא שלה זקוק לאישפוז, או שהוא מסוכן להם. אפילו לא לרגע אחד.

היא לוקחת אותה לחדר שלה ומלבישה אותה בזריזות. לוקחת תיק וזורקת לשם כמה בגדים שלה ושל הילדים. אני רוצה לומר לה שלא תשכח את הדובי של תום, אבל עוצר בעצמי. היא בוודאי תזכור לבד.

"אנג'ל… אנג'ל! מה אתה עושה? בוא אִתי!"

אני שומע משהו השורט את רצפת המסדרון, הרעש המוכר של כפות רגליו של אנג'ל כשהוא מתרוצץ בבית. הוא נכנס לחדר ומתיישב לידי. למרות הכול, הוא עדיין לא ויתר עלי.

אחרי עשרים דקות, אושרה והילדים עוזבים אותי. בכל הזמן הזה אני עומד עם הגב אליהם.

***

התקשרתי בדרך לאמא שלי. ניסיתי להסביר לה מה קרה ואז הבנתי שפשוט אי-אפשר להסביר דבר כזה. בסוף אמרתי לה שאני באה עם הילדים ושתכין לנו חדר. תום בכה כל הדרך. ליה שתקה. היא כבר גדולה מספיק כדי לשמור דברים בבטן.

הגענו להורים שלי והשכבתי את הילדים לישון. הם תבעו ממני לספר להם מה קורה. אבא שלי התעקש שאלך מיד לקופת חולים כדי לקבל חיסון נגד כלבת, אחרי נשיכת העטלף. אני רק רציתי שיעזבו אותי במנוחה. נרדמתי בסלון, כשאמא שלי ישנה בכורסה לידי.

הנייד צלצל בבוקר בשבע ושלוש עשרה דקות. חוקר משטרתי היה על הקו.

בזמן שדיברתי בטלפון השכן דפק בדלת ואמא שלי פתחה לו. הוא סיפר בקול רועד שאשתו עזבה את הבית באמצע הלילה ולא חזרה מאז.

***

אושרה והילדים עזבו לפני שעה. הלילה הארור סוגר עלי.

אני יושב על הרצפה בפינת הסלון, מול דלת הכניסה, מעיף מבט ארוך על מה שהיה פעם ביתי. המקום בו חייתי עם משפחתי. המקום בו הרגשתי שלם. המקום בו הרגשתי. אנג'ל יושב לידי, ראשו מונח על רגלי. עיניו מביטות בי בתחינה.

"אני מצטער, מתוק," אני שומע את עצמי ממלמל. "כל כך מצטער."

לפני כמה דקות הקלטתי בסמרטפון את כל מה שיצחק סיפר לי, וכן את מה שעבר עלי בחודשיים האחרונים מאז פיצוץ התחנה. אנשים חייבים לדעת. אני שולח את זה לכל קבוצת ווטסאפ אפשרית. בעוד המכשיר מסמן כי הקובץ נשלח, אני עוצם את עיניי ונזכר שוב בקן הטרמיטים.

עוד מעט איעלם, בדרך זו או אחרת. עדיף שזה יהיה בדרכי מאשר בדרכם.

לפתע הצללים חוזרים. אור הירח מבחוץ נחסם על ידי צלליות. אני מעריך שכל אותם האנשים שהקיפו אותי בחורשה, כארבעים איש בערך, נמצאים מסביב לבית. צלליות רבות, היוצרות ביחד צל אחד מחניק ואפל. אני ואנג'ל יושבים במרכזו, בתוך נקודת אור אחת בודדה.

דפיקה בדלת. "פתוח," אני אומר.

הדלת נפתחת ויצחק נכנס פנימה. הוא קיבל את ההודעה ששלחתי לכתובת הדואר האלקטרוני שנתן לי לפני שעזבתי אותו ביער. הוא אמר לי ליצור אִתו קשר כשאשנה את דעתי.

"שלום לך," הוא אומר והחיוך האבהי על שפתיו, "אני מבין שהשלמת עם הבלתי נמנע?"

יצחק עוצר לרגע. הוא מריח את הריח החריף שאין לטעות בו, ומסב אלי את ראשו. עיניו מלאות פליאה. "מה הולך פה?" הוא שואל.

ריח גז הבישול ממלא כל פינה בבית. המצית של אושרה מונח בידי.

האם משהו יישאר מהם? עד כמה הם חזקים מאִתנו? האם הם מרגישים כאב? אני פוחד לגלות את התשובות לשאלות האלה, אבל זה גם לא תפקידי. היה לי תפקיד אחד – להיות אבא ובעל – וכשלתי בו.

אני לא מוכן לחיות כעבד. אני לא אהיה אמצעי שייתן להם גישה לליה, לתום ולאושרה, אם מישהו מהם יתגלה כנשא. אני לא אתן להם למות כמו ברכה. אולי יימצא טיפול נגד המלווים ואולי לא. במקרה כזה, אינני יודע אם יש בכלל משמעות למה שאני עומד לעשות, אבל אני חייב לנסות.

יצחק מזנק לעברי, אך הוא מאחר. אנג'ל נוהם וחושף את שיניו לעברו.

אני מצית להבה.

רשומה רגילה
סיפורים

בן כלאיים (סיפור)

מי מכם היה פעם קורבן לבריונות?
אני הייתי.

ישנם דברים שאתה מהרהר בהם מדי פעם. הם קרו בעבר. השלמת איתם. יכולת אולי להגיב יותר טוב, אולי להתמודד אחרת. אבל זה כבר לא בשליטתך, ומאז אתה מנסה לחיות את חייך בהווה במקום לשקוע בעבר. אבל העבר עדיין שם. ומה שהרגשת אז לא נעלם, אלא ממשיך להתבשל לאיטו בנפשך והופך בהדרגה לרגש מטריד המחכה להתפרץ ברגע הנכון.

יום אחד נוחת אצלי מייל ממארגני כנס "מאורות 2015" (קרן לנדסמן ואהוד מיימון החכמים מכל אדם). המייל נשלח למעשה לקבוצה של כותבים בז'אנר ותוכנו היה בקשה לכתוב סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס. נושא הפרויקט: "קץ הילדות". הזירה בה הסיפורים אמורים להתרחש הייתה מעין בית ספר בחלל. כל מחבר התבקש לתרום סיפור כמיטב דמיונו וחזונו.

החזון שלי היה זעם.

נחזור כ-25 שנה אחורה: בי"ס יסודי. תקופה אומללה עבורי. הייתי קורבן לבריונות מתמשכת. נקודת השיא (אולי, בעצם, השפל) שלה הייתה כליאתי בכיתה לפרק זמן של כחצי שעה. אולי יותר. קשה לי לזכור. הדחקתי, מן הסתם. הייתי מאוד רוצה לומר שזה משהו שכיום לא מטריד אותי במיוחד. הבעיה היא ש-25 שנה אחר כך מבקשים ממני לכתוב סיפור שמתרחש בבי"ס, והדבר הראשון שקופץ לי לראש זה לכתוב סיפור על בריונים הכולאים נער חסר ישע ודחוי חברתית. כן, ברור שהתגברתי.

חזרתי הביתה מהעבודה. בישרתי למלכת היופי שאני הולך לכתוב סיפור למאורות.

היא: "אחלה, על מה הסיפור?"
הוא: "זה צריך להתרחש בבי"ס בחלל. מה דעתך שאני אכתוב סיפור על…"
(הוא והיא ביחד): "…התעללות בבי"ס!"
היא: "אולי תכתוב על מה שקרה לך בבי"ס יסודי?"
הוא: "אה… כן, אפשר. לא חשבתי על זה. בכלל."

זה היה יכול להסתיים בזה, אבל סימכו על מלכת היופי שתספק לי אתגרים.

אתם מבינים, את הבקשה לסיפור קיבלתי ב-7/9. ב-30/7 , בסך הכל כחודש לפני, התרחש הרצח במצעד הגאווה.

הוא: "את… רוצה שאעשה מה?"
היא: "שתתייחס בסיפור לרצח של שירה בנקי."
הוא: "סליחה?"
היא: "אתה הולך לכתוב סיפור על שינאת האחר. הרצח במצעד הגאווה חייב להיכנס לסיפור הזה, אתה לא מבין?"
הוא: "אבל…"
היא: "זה נושא חשוב. זה קרה ממש עכשיו. זה אקטואלי. כולם מדברים על זה. מה הטעם לכתוב על עולמות דמיוניים אם לא משתמשים בהם כדי לבקר מציאות עכשווית?"
הוא: "אבל…"
היא: "ותגיד, איפה הכנס הזה יהיה בכלל?"
הוא: "ירושלים."
היא: "נו? גם הרצח היה בירושלים. אם תכתוב על הרצח והסיפור יתפרסם בכנס בירושלים, תהיה בזה סימליות מסויימת. אתה לא חושב?"

נגמרו לי התירוצים.

התחלתי לכתוב וזה היה לא קל. עם החוויה האישית שלי כבר השלמתי (בערך). אבל, קיבינימט, איך כותבים סיפור מדע בדיוני על פשעי שינאה והומופוביה בישראל של 2015? ואיך אני אמור לכתוב אותו טוב?

אז ניסיתי. האתגר העיקרי היה לחבר בין שני הסיפורים בצורה משכנעת ומנומקת. המשוב שחזר על עצמו מקוראי הבטא, היה שהסיפור על הנערה פשוט לא משתלב ונראה מודבק. מי שראה את הסיפור בגירסתו הראשונית, יוכל לזהות את השינויים הרבים שקו העלילה הזה עבר, עד שהסיפור הפך למהודק. אני חושב שזה עשה לסיפור רק טוב.

הסיפור, בבסיסו, מונע ע"י תחושה עמוקה של זעם. לא רק כלפי המתעללים, אלא גם כלפי אוזלת היד של המערכת. בין אם זו הנהלת בית ספר שלא מעיפה את הבריונים לקיבינימט, או משטרה שנותנת להומופוב רצחני להתקרב למצעד גאווה עם סכין. אני מקווה שזה חילחל לסיפור. אלוהים יודע שזה מה שאני הרגשתי בזמן הכתיבה.

ישנם כמה דברים שלמדתי בתהליך הכתיבה: קודם כל, כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי כיצד אסיים את הסיפור, וזה עלה לי בחודש של עיכוב. בהתחלה קראתי לזה "מחסום כתיבה", אבל כיום אני מבין שזה לא היה מחסום כתיבה, אלא פשוט חלק מתהליך הכתיבה הטבעי שלי: אני חייב לדעת איך יסתיים הסיפור כשאני ניגש לכתוב. כשהבנתי את שורש הבעיה והחלטתי על אופן סיום העלילה, הבעיה נפתרה. לפחות שני כותבים שאני מעריץ מתנהלים ככה, אז אני מניח שאני בחברה טובה.

דבר שני: קוראי בטא, קוראי בטא, קוראי בטא. הסיפור הוגש במסגרת סדנת מדע בדיוני ופנטזיה של רוני גלבפיש ועמד בפני שחיטה מסיבית של כל המשתתפים. זה עשה לו רק טוב, וממש הקפיץ אותו בכמה רמות. בנוסף, הראיתי אותו לכמה אנשים מחוץ לסדנה. ענבר ועדו – אתם קוראי בטא (ואנשים!) יקרים. תודה.

אני חייב להודות בפעם המי יודע כמה למנטורית הקבועה שלי, רוני גלבפיש, אשר העמידה לרשותי סדנת כתיבה שלמה כפלטפורמה לביקורת על הסיפור ונתנה לי, כרגיל, עצות מאלפות. תודתי הניצחית לאהוד מיימון אשר (כמו ב"משותקת") ערך אותו ללא רחם והראה לי איפה אני נופל (בתקווה שלא אפול שוב). מוסר השכל: אם לא תיעזר באנשים חכמים ממך, אתה פשוט לא תגיע לשום מקום.

את הסיפור הזה היה לי קשה לכתוב, בעיקר בגלל שכתבתי אותו בהשראת אירועים אמיתיים. אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לכתוב סיפור כזה שוב.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

באתר של כנס "מאורות 2015" – ממש כאן.

רשומה רגילה
סיפורים

משותקת (סיפור)

עדכון: מי שרוצה, מוזמן לדלג ישר לסיפור – הוא מופיע לאחר ההקדמה. מתפרסם באישור אהוד מיימון, עורך אסופת "היה יהיה".

הקדמה

כנס אייקון 2015 מתקרב אלינו במהירות. כבכל שנה, מושקת באייקון המהדורה החדשה של אנתולוגיית "היה יהיה" – אסופת הסיפורים השנתית של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה. השנה מתפרסם שם גם סיפור פרי עטי: "משותקת".

הרעיון לסיפור נולד מהכתבה הבאה (יש כאלה אשר יקראו לכתבה "קליקבייט" ובצדק).

שיתוק שינה אינו מצב שכיח במיוחד, אך הוא בהחלט ידוע ומתועד. מדובר בשיתוק זמני של הגוף אשר מתרחש מייד לאחר רגע ההתעוררות, או אף בזמן השינה עצמה. חלק מהאנשים אשר סובלים ממצב רפואי זה, מתארים חזיונות או חלומות מוזרים אשר מתרחשים ברגע השיתוק ואחריו (התמונה למעלה הינה קצה הקרחון). השיתוק יכול להימשך מרגעים בודדים ועד פרקי זמן של רבע שעה ואף יותר.

קשה לחשוב על עוד מצבים מטילי אימה כמו חוסר שליטה על הגוף שלך. מיטב סופרי האימה, מד"ב ופנטסיה כבר עשו מכך מטעמים במהלך השנים. שטיפת מוח, כישוף, החלפה חוץ גופית ועוד שלל המצאות שונות ומשונות שנועדו להמחיש לקורא מצבים בהם הגוף פשוט אינו מציית לבעליו ומנוצל למטרות זדוניות. מי אמר Imperius Curse ולא קיבל?

כאשר נתקלתי בכתבה ההיא, מיהרתי לשמור אותה ב-Google Keep הנאמן. היה לי ברור שמדובר ברעיון טוב מדי לסיפור מכדי להתעלם ממנו. התחלתי לחקור מה עוד אפשר למצוא ברשת, ואפשר לומר שחשכו עיני. לא חסרות כתבות שונות ומשונות על התסמונת, כולל אתר המוקדש אך ורק לנושא זה. הכתבה המצמררת ביותר (בעיניי לפחות) עסקה בצלם אשר יצר מיצג מדהים של תמונות ערוכות ומבויימות במטרה להמחיש בדיוק מה עובר עליו כשהוא לכוד בגופו. אני ממליץ לכם להעיף מבט – מדובר במצגת תמונות מתעתעות ועוכרות שלווה המתארות שורה של חזיונות אותם האיש האומלל חווה בכל פעם שהתסמונת תוקפת.

אז מנוע עלילתי מצאתי ואפילו די מפחיד. השלב הבא היה להחליט על העלילה עצמה ולמצוא דמויות משכנעות. בסופו של דבר התקבעתי על אם חד הורית, המטפלת בבתה שהפכה לצמח בעקבות תאונת דרכים.

רצה הגורל והסיפור נכתב מייד לאחר שקראתי קובץ סיפורים של אדגר אלן פו. הדבר הבולט ביותר ביצירתו של פו, היא תחושה מחניקה של בדידות וחוסר אונים מתמיד. בפני הקורא ניצבת רמיזה מתמדת על פורענות ממשמשת ובאה (מה שכנראה נבע מחייו המיוסרים של פו), המלווה בחוסר שליטה של הגיבור על האירועים הסובבים אותו. באופן טבעי, נשאתי תחושות אלה איתי בזמן כתיבת הסיפור והם חילחלו לטקסט. לפחות כך חשבתי. הבעיה היתה שאני, בטיפשותי, עדיין סברתי כי אני כותב סיפור אימה. מלכת היופי מיהרה להעמיד אותי על טעותי כבר בקריאה ראשונה.

הוא: "נו, אז מה את חושבת? מספיק מפחיד?"
היא: "אני בכלל לא חושבת שזה מפחיד."
הוא: "באמת? באסה."
היא: "אני פשוט חושבת שזה ממש יפה איך תפסת את הבדידות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים."

וזו הסיבה מדוע אני אוהב לכתוב. זו גם הסיבה מדוע כתיבה היא עניין מתעתע מחד אך מתגמל מאידך. יש לכותב חזון לגבי איך הסיפור צריך להיראות. הכותב מנסה ללכת לפיו עד כמה שניתן, ולבנות את הסיפור היטב. לעזאזל, ידעתי אפילו מה יהיה משפט הסיום ברגע שהתחלתי לכתוב. ועדיין – מה שנשפך בסוף למעבד התמלילים מבעד לאצבעותיי היה משהו אחר לגמרי. תת המודע לקח פיקוד ואמר: "חביבי, אתה הורה לילד מיוחד, לא? אז תכתוב על זה. את האימה תשאיר לאדגר אלן פו וסטיפן קינג."

ועוד הוסיפה מלכת היופי: "אני בטוחה שישנם הרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהיו מתחננים לעמוד בפני הדילמה שהאם עומדת בסיפור."

אז על זה הסיפור, בסופו של דבר. הבדידות וחוסר האונים של כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים – יהיו הצרכים אשר יהיו.

את הסיפור מיהרתי להראות לרוני גלבפיש, אשר מיהרה להגיב בזו הלשון:
רוני: "הפתיחה חלשה מאוד! תתקן ומיד!"
אני: "אה… את מדברת על חצי העמוד הראשון, או…"
רוני: "שני העמודים הראשונים!"
אני: (בדמעות) "אוקי… אז… נתראה בעולמות?"
רוני: "סבבה."

יהיה זה חטא בל יסולח אם לא אזכיר את העריכה המא(ע)לפת של אהוד מיימון:
אהוד: "תיאור, תיאור, חסרים לך תיאורים!!!" (צליל הצלפת שוט)

כי אם לקבל ריג'קטים, אז רק מהקפדנים ביותר. תודה.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

את "היה יהיה 2015" ניתן לקבל בהצטרפות לאגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. אפשר לעשות את זה באייקון. אפשר גם באינטרנט. מי שלא מעוניין להצטרף לאגודה, עדיין יוכל לרכוש את הספר באייקון, בחנויות הספרים או בפנייה לאגודה במייל. אם תעלה גירסה מקוונת לסיפור אשמח לעדכן. עדכון: העליתי את הסיפור ממש לכאן 🙂

משותקת

שולמית התעוררה משנתה, וגילתה כי היא משותקת.

היא התעוררה, כבכל בוקר, לפני השעון המעורר. כשניסתה לשלוח את ידה לשעון ולקטוע את צלצולו הטורדני, נוכחה לדעת כי אינה יכולה.

היא ניסתה להזיז את ידיה, ואחר כך את רגליה. היא ניסתה לצקצק בלשונה, להטיח ראשה בכרית ולמצמץ. היא ניסתה לפתוח את פיה ולצרוח.

לא הייתה תחושה באף איבר מאיברי גופה. מוחה של שולמית הלך ונכנע לאימה.

עיניה, שגם אותן לא יכלה להזיז, נחו על השעון, העד היחיד שנכח בחדרה. הוא תקתק ללא הרף, בזמן ששכבה מולו חסרת אונים.

גופה הפך לכלוב, והיא הייתה לאסירה בו.

מבטה השבוי ספר את תקתוקי השעון. לאחר פרק זמן שנראה כנצח, החלה שולמית לחוש בעקצוץ בזרת ידה השמאלית. אט אט חזרה התחושה לכל גופה. היא נמלטה ממיטתה ורצה אחוזת אמוק לחדרה של דנה.

הילדה בת התשע ישנה במיטתה בשלווה. גם כיסא הגלגלים, מכונת האינהלציה ובלון החמצן לשעת חירום שכנו במקומותיהם בבטחה. שולמית הרשתה לעצמה לנשום מעט לרווחה.

היא התיישבה ליד המיטה ומשכה את קווצות שׂערה הארוך, כפי שעשתה בכל פעם שהייתה שרויה במתח. היא כמעט תלשה אותו.

שולמית החלה לעסות בעדינות את רגלה הימנית של דנה. היא ספרה את תנועותיה בדקדקנות, ולאחר מכן עברה לרגל השמאלית. עיסוי ומתיחה, ועוד פעם. היא עברה לידיה של דנה, מעסה ומותחת כל יד בעדינות, אך בקפדנות. לאחר מכן סובבה את דנה בעדינות על צדה ובדקה את גבה. הרופאים הסבירו לה את חשיבות טיפולי הבוקר, וכיצד הם מונעים נמק ודלקות בגוף שלא נעשה בו שימוש. היא מיששה את כתפה של דנה בדאגה, ותהתה אם מתפתחת שם דלקת והאם תצטרך להשתמש שוב בקומפרסים חמים.

מדי פעם הביטה בראי, ממנו ניבטה אליה דמותה של אישה בת שלושים וחמש, עם עיניים עייפות ופנים עדינים ומותשים. דווקא ברגעים אלה, בהם נמצאה שולמית עם היקר לה מכול, הרגישה בודדה יותר מכל אדם שהכירה.

ובזמן שעסקה בטיפול בדנה, לא יכלה שולמית לבטל את המחשבה שמישהו צפה בה בזמן שהייתה משותקת.

השיתוק חזר גם בבוקר הבא.

***

המשרד של דוקטור רובינזון הכיל שולחן שהיה נקי כמעט לגמרי מחפצים, קירות עירומים מתמונות, ואת דוקטור רובינזון עצמו. כאשר נכנסו אליו החולים, היה מקדם אותם מבטו המשועמם וקולו המונוטוני של הרופא. "כן, גם זה קורה. תמרח את המשחה הזו, אבל אם אין שיפור אז תלך ישר לכירורג כי אני כבר לא אוכל לעזור לך."

הסימפטומים של שולמית נמשכו כבר כמה ימים ללא שיפור. הבעתו של דוקטור רובינזון לא השתנתה כאשר נתן את אבחנתו בטון אדיש, "כן, זה נראה כמו שיתוק שינה, גם זה קורה. חולשה או שיתוק של הגוף לאחר שינה, אבל זה עובר אחרי זמן קצר."

"דוקטור, זה נמשך כבר שבוע. הבוקר זה נמשך שבע דקות! אני יודעת את זה כי הפנים שלי פנו לשעון. זה נראה לך נורמלי?" קולה של שולמית רעד.

"אני ארשום לך פלואוקסטין, נקווה שלא יהיו לך תופעות לוואי."

"תופעות לוואי?" שולמית שבה למשוך בהיסח הדעת בקווצות שערה.

רובינזון נאנח. "סחרחורת, חוסר התמצאות, כאבי ראש, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, בחילות, הזעת יתר ואפילו…"

"טוב, הבנתי, ומה עושים במקרה כזה?"

"אפשר לתת לך טריציקליות."

"אה… וזו תרופה אמינה יותר?"

"דיכאונות, סרוטונין נמוך, גלאוקומה, סימפטומים פרקינסוניים ובמקרים קיצוניים גם…"

"אוקיי, אז נישאר עם הראשון," קטעה שולמית את הרופא. נראה שהוא דווקא החל ליהנות מהקראת הרשימה. היא אף חשדה כי זו הייתה גולת הכותרת של יומו.

דוקטור רובינזון הדפיס לשולמית את המרשם וחתם עליו תוך שהוא בוהה במסך המחשב. הקשקוש על המרשם כלל לא נראה לשולמית כמו חתימה אמִתית. היא קמה לעבר הדלת וברגע שנגעה בידית, עצרה ופנתה לרופא.

"דוקטור, אני מטפלת בבת שלי בבית… מה יקרה אם זה ימשיך? מה יקרה… אם זה יהיה לפרקי זמן ארוכים יותר?"

רובינזון קימט את מצחו. "הבת שלך עדיין אצלך?"

"כן."

הרופא הביט בה רגע ארוך, מצחו מקומט בתהייה, לפני ששאל, "למה?"

***

לפני התאונה הם היו משפחה קומפקטית ומאושרת. שולמית, ראובן ודנה.

ראובן היה המג"ד של שולמית בצבא, והיא הייתה פקידת הלשכה שלו. היא לא התאהבה בו מיד, אולם אט-אט הגבר האדמוני המרשים עם העיניים הכחולות החודרות והקול הרגוע שבו את לבה.

לאחר שראובן עבר תפקיד ולא היה צורך להסתיר את הרומן, הקשר ביניהם התהדק ומקץ שנתיים של מערכת יחסים אינטנסיבית הם התחתנו. בשעת החתונה שולמית כבר הייתה משוחררת מזה חודשים אחדים. ומאושרת.

לאחר החתונה ראובן נכנס למסלול קידום מהיר. שיחות הטלפון ביניהם התמעטו, כמו גם חופשותיו של ראובן. שולמית ניצלה תקופה זו כדי ללמוד לתואר ראשון, אולם הריקנות שנוצרה לפתע בחייה לא התמלאה. היא ניהלה טבלאות ייאוש לקראת חופשותיו של ראובן, ומיהרה לאפס את הספירה לאחור עם חזרתו לבסיס. ראובן תמיד אמר לה, מבעד לעייפות, שהוא אוהב אותה, אך המילים היו עייפות כמוהו, הלהט נעדר מהן. המושג "אושר", שהיה לה ברור כל כך קודם, הפך חמקמק בעיני שולמית. ועדיין, היא אהבה את ראובן אהבה עזה.

הכול השתנה עבור שולמית כשדנה הגיחה לאוויר העולם. המילה "אושר" שוב הפכה לממשית וברורה, במיוחד בכל הפעמים בהן החזיקה את הזאטוטה, היניקה אותה וטיפלה בה. נראה שגם אצל ראובן התינוקת גרמה לשינוי, והגבר בעל החזות השקטה הרשה לעצמו בפעם הראשונה להיראות פגיע ליד התינוקת, ולומר לה מילים רכות ומלטפות. כמעט כמו שעשה כשהכיר את שולמית.

בכל דקה שראובן היה בבית שולמית דאגה ששלושתם יוכלו לבלות יחד. היא נרתעה מלחשוב על הבאת ילד נוסף לעולם. בסתר לבה, היא פחדה שלא תוכל לאהוב עוד ילד כמו שאהבה את דנה.

הם היו יוצאים לטיולים – בפארק, בשכונה, על אופניים, ברגל, על קורקינט ובכל צירוף אפשרי של אלה. אלו היו הזמנים בהם שלושתם דבקו זה בזה בחיבור שלא ניתן לנתק של אושר ואהבה. הם צחקו, וחיבקו ואהבו.

תמיד היו הולכים באותו מסלול מהפארק בחזרה לביתם. לפעמים דנה הייתה עדיין על האופניים, ולפעמים ראובן היה מחזיק את האופניים על כתפו, ודנה הייתה צועדת בבטחה לידו ונותנת לשולמית את ידה. שתיהן היו צוחקות על "אבא הסבל", והוא היה עושה פרצוף כועס והן היו צוחקות עוד יותר.

בחלומה הקבוע, הייתה שולמית חוזרת לרגע בו עלתה המכונית על המדרכה והעיפה את דנה למרחק עשרה מטרים כי הנהג היה בטוח שהוא עמיד לוודקה. שולמית רצה לעבר דנה שדיממה על המדרכה בגוף מרוסק וצרחה בהיסטריה. ראובן רק עמד במקומו, המום ומשותק, והחזיק את האופניים כדי שלא ייפלו על הקרקע כי בכל זאת הם עלו כסף.

שולמית פקחה את עיניה וגופה שוב לא ציית לה.

***

הפעם לא יכלה לדעת כמה זמן זה נמשך. עיניה, אותן לא יכלה להזיז, נחו על נקודה אקראית בקיר חדרה ולא על השעון. שולמית החליטה להישאר במיטה, להשלות את עצמה שיש לה יכולת כלשהי להחליט. ואז שמעה את הרחש מהסלון.

היא שמעה את מסלול הצעדים מצדו האחד של הסלון, סביב לשולחן, ליד הטלוויזיה וחזרה לנקודה בה התחילו. אז הצעדים המשיכו לכיוון חדרה של דנה. ושולמית יכלה רק לחשוב על דנה במיטתה, מנותקת מן המציאות וחסרת הגנה, בזמן שמישהו פולש לחדרה. מחשבותיה של שולמית ניסו לפרוץ את כלוב גופה ולהגיע לדנה, להחזיק אותה, להגן עליה, לחבק אותה.

הצעדים עוד נשמעו בדירה כאשר התחושה החלה לחזור לגפיה. כאשר תחושת השיתוק נעלמה, שאפה שולמית אוויר כאדם שניצל מטביעה ומנסה לינוק את אנרגיית החיים לקרביו. היא נאנקה ממאמץ פתאומי זה ומיהרה לחדרה של דנה.

הילדה שכבה בשלווה במיטתה. שולמית מיששה אותה ובדקה את כל גופה בפראות עד כי לרגע היה נדמה לה שהכתה בה בידה הרועדת. ומשזה קרה, נמלטה מפיה זעקת שבר. היא נרגעה כשראתה כי לא פצעה את דנה.

שולמית מיהרה לסלון והחלה לסרוק אותו, בחיפוש נואש אחר סימני פריצה. היא לא מצאה דבר, אבל מי טורח לנהל רישום מדויק של מיקום כל עצם בבית? הצעדים נשמעו בצורה כה ברורה.

***

אחרי הפעם הרביעית ששולמית התקשרה לראובן, היא נזכרה עם מי יש לה עסק וויתרה.

שולמית היא שנאלצה לאסוף את הרסיסים של הילדה לאחר התאונה, ולראות יום אחר יום איך הרסיסים לא מתחברים. לא משנה מה עשתה, הילדה עדיין נשארה שבורה, פגומה ומשותקת.

ראובן החליט כפי הנראה שנפשו עדינה מכדי להישאר. לשולמית עניין זה מעולם לא היה ברור לגמרי. קצת קשה לנהל דיבור פנימי בנושאים האלה כשמטפלים בצמח בן שבע (עכשיו כבר תשע), דואגים לפיזיותרפיה, לדיאליזה, לאינפוזיה ובאופן כללי לכך שהצמח לא ינבול במשך עשרים וארבע שעות ביממה. שולמית התעקשה שהילדה תהיה אצלה בבית, ולא הייתה מוכנה שתהיה מאושפזת בבית חולים או מוסד כלשהו עם זרים. היא ניהלה מאבק איתנים לקבל עליה חזקה והשתלטה במיומנות על משימות הטיפול בילדה.

הנהג השיכור רצח את בתה אבל השאיר את הילדה בגוף חי ונושם. גוש בשר פועם וחסר תועלת. ודנה עדיין כלואה שם. ושולמית כלואה שם יחד אתה. ראובן הצליח לברוח. או שאולי היה זה הפוך – זו היא שקפצה לגיהינום יחד עם דנה וראובן נשאר לו בעולם הנורמלי. היא מעולם לא הצליחה להחליט.

ראובן דיבר אתה בשפת ההמחאות בלבד. בכל ראשון לחודש במעטפה בדואר. הטיפולים באחריותה. הדמעות עליה. ומהרגע שנחתם הגט, הוא מעולם לא ענה לאף שיחת טלפון שלה. גם לא עכשיו.

השוטרים לא הועילו יותר מראובן. באופן מוזר, הם נראו לה בדיוק כמו השוטרים שהוזעקו לאסוף את דנה מהרצפה בתאונה ההיא. לקח לשולמית בדיוק רבע שעה להבין כי הדמות הנלעגת בסיטואציה הנוכחית זו דווקא היא. גם על שיחת הטלפון למוקד המשטרתי מיהרה להתחרט.

"משהו חסר?"

"לא."

"איפה היית?"

"בחדר שלי."

"ראית את הפורץ?"

"לא."

"סליחה?"

"אני סובלת ממצב רפואי… שיתוק לאחר שינה, הייתי בחדר ולא יכולתי לזוז. אני יכולה לתת את הטלפון של הרופא שלי, תאמת את זה אִתו."

"אז כל הזמן היית בחדר?"

"כן."

"כמה זמן?"

"לא יודעת, לא יכולתי להסתכל על השעון."

"ואת בטוחה שהיה פה מישהו?"

שולמית הבינה לפתע כיצד היא נראית בעיניהם. לאחר שהשוטרים עזבו את הדירה, הספיקה לשמוע אחד מהם מפטיר לשני משהו על המטורפת בדירה ארבע.

***

עוד באותו יום החליפה שולמית את המנעול על הדלת. המנעול החדש היה מסיבי, בעל מנגנון חשמלי מתוחכם המופעל על ידי קוד כניסה שמקשה מאוד על פורצים. המסגר היה אמור להגיע להתקין סורגים יומיים אחר כך. שולמית בנתה עבורה ועבור בתה כלוב לתפארת.

מדי לילה נאבקה שולמית בעייפות ככל יכולתה ודחתה עוד ועוד את שעת השינה. היא רחצה את דנה באטיות מכוונת, ביצעה בדנה פיזיותרפיה באופן קפדני יתר על המידה, ובלבד שפרקי הזמן בהם היא לבד יתקצרו. היא שתתה כמות כפולה ומשולשת של קפה, והדליקה את הטלוויזיה, שם ראתה אנשים מזויפים שהסבירו לה מה היא עושה לא בסדר בחייה ואיך היא יכולה להשתנות, והדבר היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו היה אם חמצון השׂער, הגדלת החזה או הסתובבות בלבוש מינימלי במקום אקזוטי היו משאירים את ראובן אִתה ועם דנה. לאחר כמה לילות כאלה שבהם השאירה את הטלוויזיה דולקת, השטויות מהמסך החלו להישמע לה הגיוניות.

שולמית ניהלה תחרות עם עצמה, כשבכל לילה השעות נקפו הלאה, לשעת חצות ומעבר לה. 11:43, 00:12, 01:05… שולמית נכנסה מדי לילה ליער השינה העבות ולא ידעה אם וכיצד תצא. ומעל לכול, היא לא רצתה להשאיר את דנה מאחוריה.

אבל כמו תמיד, אלוהי השינה והחלום ניצחו אותה. עיניה של שולמית נעצמו על הספה בסלון. בחלומה, המכונית ריסקה את גופה של דנה לגזרים למעט פיה אשר הטיח בה כי הכול באשמתה. שולמית עמדה מול פיה של דנה כשהזמן עמד מלכת. ראובן הצדיק כל מילה שהפה אמר, ושולמית הרגישה שהם צודקים, ידעה שהם צודקים וששום דבר לא יוכל לגאול אותה. כשדנה וראובן פנו לעזוב אותה ולהשאירה לבד לנצח, הבחינה שולמית כי בעצם היא עצמה נפגעה בתאונה והיא אשר שוכבת על מדרכה, אולם אף שגופה היה שלם, הוא היה משותק והיא לא הצליחה לקום ולהתחנן בפני דנה להישאר.

***

שולמית המשותקת פקחה את עיניה בבוקר למחרת.

לא שוב בבקשה אני לא מסוגלת יותר היא נמצאת בחדר ליד ואני לא מסוגלת לעזור לה לא ככה נטשתי את הבת שלי איך יכולתי לעשות לה את זה להפקיר אותה על המדרכה הייתי צריכה לראות לשים לב איך המסטול הזה מגיע ומאבד שליטה ומפורר את הבת שלי מול העיניים ומול ראובן ולמה ראובן לא עונה לי מה עשיתי לו למה הוא לא עזר באותו יום על המדרכה הוא כועס עלי גם הוא כועס עלי בגלל זה הוא עזב ועכשיו אנחנו לבד ודנה לבד לגמרי ואני לא יכולה לעזור לה

מעבר לספה נשמע הרחש. מוחה של שולמית השתולל בפראות כשהבינה כי המנעול המפואר שהתקינה שימושי כמו שוטר שמנסה לגרד ילדה מהרצפה אחרי שנדרסה, ושמישהו נכנס לדירה בזמן שישנה. ועכשיו הוא ממש לידה, וקרוב לדנה. והיא לא מסוגלת לזוז.

הצעדים נשמעו בבירור, זו לא הייתה הזיה של טירוף. היא שמעה את טפיפות הצעדים המתקרבים. הזר עצר ליד השידה הקרובה לדלת הכניסה ושולמית שמעה אותו מזיז את החפצים שהיו מונחים עליה. מה הוא מחפש? אולי הוא בודק את התמונה המשפחתית מלפני שלוש שנים, מהלונה פארק. או את המתנה שדנה הכינה לה בגן ליום האם (גמד ירוק ומכוער, מודבק בצורה עקומה אבל עם המון אהבה, שרק ילדה בת חמש מסוגלת אליה). אולי את המזכרת שהיא שמרה מסוף השבוע הספונטני באילת (קריקטורה שלה ושל ראובן מחובקים, הפרצוף העקום שלו שם דווקא התאים לפרצוף האמתי אותו גילה ברבות הימים).

מישושי החפצים על השידה פסקו, והתחלפו בצעדים אטיים שהתקדמו לצדה האחר של הספה. בתוך גופה המשותק פעם לבה של שולמית בקצב מטורף. הדמות התקדמה לעבר קצה הספה וכאשר עברה אותו, שולמית ראתה כי מדובר בילדה. היא זיהתה את דנה גם בלי שזו תפנה אליה את מבטה המתוק.

דנה היפה, שפעם היה לה שׂער מתולתל ששולמית לא העזה לספר, אבל עכשיו היה קצוץ (כי למה היא צריכה רעמת שׂער טורדנית כשהיא מוטלת על המיטה כאבן שאין לה הופכין, וגם ככה יותר מדי שער מפריע לה לנשום אם הוא נכנס לפיה או מכסה אותו), הסתובבה ברגעים אלה בסלון באטיות ובשלווה כאילו רק היא נמצאת בעולם וכל עולמה מורכב אך ורק מהחדר הזה. שטיח. טלוויזיה. שידה. דלת. אמא משותקת על הספה.

דנה עברה בסלון בקפדנות ומיששה כל חפץ שנקרה בדרכה – שולחן, אגרטל, שלט רחוק ואפילו את כבל החשמל של מערכת הסטריאו. לבסוף פנתה לשולמית, אשר בגופה הקפוא הייתה נפשה אחוזת טירוף כאשר דנה נגעה בידה. דנה אחזה בידה למשך כמה דקות, מיששה אותה, ליטפה אותה.

דנה התיישבה בקצה הספה ואמרה בקולה הילדותי, אשר לא נשמע בחדר כבר יותר משנתיים, "אוף אמא, למה את תמיד ישנה בחלומות שלי?"

לאחר פרק זמן נוסף, אשר שולמית התחננה בנפשה שלא יסתיים, קמה דנה מהספה וחזרה לחדרה. שולמית שמעה את הילדה נכנסת למיטה, ולפי רחש הבד הסיקה כי ילדתה התכסתה. רגע לאחר מכן השיתוק התפוגג. היא החליקה על הרצפה כשרצה לחדר של דנה. בעודה אוחזת בברך הכואבת בידה, נכחה לדעת כי הילדה נמצאת במצבה הרגיל, וכי החיים האמִתיים שלה שבו והגיחו.

***

בראשית הייתה המדרכה. ואחריה החל החלום המוזר.

דנה לא זכרה מתי הטיול הסתיים ומתי אבא ואמא חזרו אתה הביתה. היא זכרה אותם בחזרה מהטיול בפארק אחרי שאבא רץ אחריה כשהיא נוסעת על האופניים, והפעם היא כמעט ניצחה אותו אבל רק כמעט כי אף אחד לא יותר מהיר מאבא שלה (אף אחד, אף פעם), והיא זכרה את אמא צוחקת על שניהם כי הם תמיד נראים מצחיק כשהם שופכים לאגר (ככה אמא אומרת, ומה זה בכלל "לאגר" ולמה שמישהו ישפוך אותו?).

ואחר כך היא זכרה את אבא ואמא הולכים אִתה בחזרה הביתה, ואבא עוד פעם סחב את האופניים שלה, והפעם היא ואמא צחקו עליו ביחד כי הוא הסבל שלהם (פעם אמא קראה לו "סנג'ר" אבל דנה לא הבינה מה זה אומר, ואבא שוב כעס קצת). ואז היא שמעה רעש מוזר מאחוריה והיא חשבה שאמא צורחת על איזו מכונית, אבל היא לא שמה לב כי מיד היא הלכה לישון.

אבל זו הייתה שינה מיוחדת, עם חלום ארוך ומתוק שדנה לא רצתה להתעורר ממנו כי הוא היה כל כך נעים ונוח, אבל לפעמים היא הייתה שומעת פתאום ברקע את אמא ואבא בוכים ואז שותקים ואז בוכים שוב. ואז פתאום היא שמעה רק את אמא וזה היה נורא מוזר, כי דנה אוהבת שגם אבא וגם אמא נמצאים לידה אפילו אם הם בוכים, כי מי שבוכה אפשר לעודד אותו ולומר לו שהכול יהיה בסדר, ודנה מאוד אוהבת ללטף את אבא ואמא ולומר להם שהכול יהיה בסדר והיא אוהבת אותם לעולמי עולמים.

מתישהו דנה אפילו חשבה שהיא שומעת מספריים כמו אצל הספר והרגישה דגדוגים כמו אצל הספר אבל לא יכול להיות שזה באמת היה הספר כי אם אמא הייתה רוצה לגזוז לה את התלתלים שלה, היא בטוח הייתה אומרת לה ולא גוזזת לה סתם.

אבל החלום הבאמת מוזר לא התחיל מיד, אלא המון זמן אחרי שהחלום הראשון המוזר התחיל, וזה היה ממש בסדר כי דנה כבר התחילה להשתעמם. החלום הבאמת מוזר התחיל בתוך החלום הגדול, והוא לא תמיד היה חלום אחד, אלא כמה חלומות קצרים.

בכל חלום כזה, היא הייתה מתעוררת במיטה שלה, וליד המיטה היו כל מיני צעצועים שהיא לא הכירה, כמו למשל המכל הארוך עם השפיץ המצחיק, או המיטה שבכלל לא הייתה שלה וכל החלק של הכרית היה "באלכנוס" (היא שמעה פעם את אמא אומרת "אלכנוס" ומאז היא כל הזמן אמרה את זה, אפילו כשלא היה צריך).

דנה מיהרה לקום מהמיטה בחלום הבאמת מוזר ולטייל בבית בתוך החלום. הבית היה דומה אבל קצת שונה. קודם כול, היא לא מצאה את אבא בשום מקום. כלומר, דנה ידעה שהוא בעבודה וכשאבא בעבודה אז אסור להפריע לו והרבה פעמים אבא לא חוזר מהעבודה כל כך מהר, אבל הפעם דנה ידעה שהוא גם לא יחזור, והיא לא הבינה למה היא יודעת דבר כזה בכלל.

ובכלל, בכל החלום הבאמת מוזר היה לבית ריח וצבע מוזרים, כאילו הוא נמצא שם אבל עוד רגע נעלם. כמו העשן המצחיק שהיה יוצא לה מהפה כשבאמת היה קר, והיא הייתה מנסה לנשוף אותו החוצה ולתפוס אותו מיד באצבעות לפני שהוא היה נעלם לה, ואמא תמיד הייתה מנסה להסביר לה שבמחבואים ההבל (קראו לעשן הזה "הבל") תמיד ינצח.

גם השׂער שלה היה מוזרהוא היה קצר ממה שהיא זכרה. אולי הוא היה ככה תמיד ורק עכשיו היא שמה לב? בחלומות אי-אפשר לדעת.

אמא הייתה בחלומות שלה, אבל דנה אף פעם לא הבינה למה אמא לא קמה לשחק אִתה. דנה השתעממה מהחלום הארוך הגדול המוזר. החלום הבאמת מוזר היה קצת יותר טוב, כי גם אמא הייתה שם, אבל זה לא היה שווה אם אמא לא שיחקה אִתה. ואמא גם ישנה בצורה מוזרה, כמו הפעם ההיא בסלון כשדנה ראתה שהעיניים של אמא היו פקוחות. איזו אמא מצחיקה יש לי! חשבה דנה. אבל אחרי כמה חלומות כאלה, היה לדנה עצוב.

ודנה אף פעם לא הבינה דבר אחד בחלום הבאמת מוזרלמה בכל פעם כשנכנסה לחלום הבאמת מוזר, רגע קטנטן לפני שהחלום התחיל, הייתה דנה בטוחה שהיא מרחפת מעל אמא.

***

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

תובנה זו בערה במוחה של שולמית אפילו תוך כדי השיחה מהמרפאה של דוקטור רובינזון. היא השאירה את דנה עם המטפלת הסיעודית ומיהרה לרופא השנוא.

היא תלשה בעצבנות קווצות משׂערה עד ששמה לב למבטים של הפקידה האנטיפתית.

לבסוף נכנסה למשרד המעוקר מלכלוך, רגשות ומצפון. דוקטור רובינזון ישב שם. היה צפוף בחדר עם שביעות הרצון האינסופית שהוא הקרין באותו יום. ואו, בטח האבולה התפרצה שוב אם הוא כל כך מרוצה, חשבה שולמית.

"הסיבה שקראתי לך," פתח הרופא ללא הקדמות, "היא שישנה תרופה חדשה, ניסיונית, לשיתוק אחרי שינה." הוא התנשף בכבדות והוסיף, "למעט כמה מקרים בודדים, לא נרשמו תופעות לוואי."

"תרופה… חדשה?"

"זו תרופה המהווה את המילה האחרונה בטיפול במשפחת מחלות זו."

"משפחת מחלות?" שאלה שולמית.

"קטפלקסיה, נרקולפסיה, הזיות היפנגוגיות וכמובן ההפרעה ה-…"

"הבנתי," שולמית קטעה אותו ורכנה קדימה בכיסאה, "ואיך זה קשור אלי?"

"מחפשים נסיינים," אמר הרופא בפשטות, "ואת מועמדת מושלמת. אין לך שום בעיה רפואית חוץ מהתסמינים של שיתוק לאחר שינה, ואין לך רגישות מתועדת לאיזושהי תרופה או טיפול." הוא השתתק לרגע ושאל, "בטוח שאין לך?"

"כן, בטוח שאין לי."

דוקטור רובינזון נטל פיסת נייר וכתב עליה שם של תרופה באורך של שתי שורות וחצי, ומתחתיה את המינון. הוא מחץ את הנייר תחת החותמת שלו וקשקש את חתימתו הלא ברורה. בעודו שקוע במלאכה זו אמר לשולמית בלא להביט בה, "אני נותן לך מרשם עם אישור מיוחד. תוכלי לאסוף את התרופה בקבלה, הפקידה יודעת שאת מקבלת באישור, את לא צריכה ללכת לבית המרקחת. את אפילו לא צריכה לשלם. יצרן התרופה מכסה הכול. המינון הדרוש הוא חצי כדור ביום, לאחר הארוחה. ארוחת הערב, כמובן, כדי שההשפעה תיכנס לתוקף לקראת השינה. ההשפעה אמורה להיות מידית, כבר הלילה." הוא הישיר לפתע את מבטו ואמר, "אבל שימי לב – לא לקחת יותר מהמינון הרשום. היו מקרים של כמה חולים שלקחו מינון מופרז."

"ו… מה קרה להם?"

"התסמינים של השיתוק החריפו במקום להיעלם. בשני מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני." רובינזון נשען אחורה, שאף אויר, עצם את עיניו, נשא מבטו לתקרה ואמר, "כמה חבל שלא יצא לי לראות את זה. בוותק שלי כבר קשה למצוא דברים חדשים שיפתיעו אותי, זה כל כך מתסכל, כל פעם מחדש, את מבינה?"

הוא החזיר את מבטו אליה, אבל שולמית כבר עזבה את החדר והשאירה כיסא מיותם.

***

בדרכה הביתה, החזיקה שולמית את התרופה בידה המיוזעת. זה היה מכל פלסטיק קטן, שקוף אך עכור, ובתוכו רשרשו הכדורים. למרות גודלו, זה היה החפץ הכבד ביותר שאי-פעם נשאה.

המשמעות של נטילת התרופה לא נעלמה ממנה, אולם בכל פעם שניסתה לדמיין את בליעת הכדור לאחר ארוחת הערב (היה עליה להעמיד פנים שיש לה תיאבון) התמונה נמחקה מיד מעיני רוחה ובמקומה היא ראתה את דנה משוטטת בסלון, בעוד היא עצמה שוכבת משותקת על הספה.

האם אני יכולה לוותר על זה?

היא צעדה לביתה כורעת תחת נטל המחשבות, עיוורת לעולם הסובב אותה, חירשת להמולת הרחוב וצפירת המכונית בכל פעם שחצתה את הכביש בלי להביט לכיוון הרמזור. היא עצרה רק כשאספלט המדרכה נראה לה מוכר פתאום. היא הרימה את מבטה והביטה סביב. זו הייתה פינת הרחוב ההרסנית, בה נרצחו חייה הקודמים. רגליה נשאו אותה לשם בזמן שתודעתה נדדה במחשבות על התרופה.

היא עמדה שם דקות ארוכות, ואז התמוטטה על המדרכה ועובר אורח, בחור צעיר באמצע ריצת הבוקר שלו, ניגש אליה.

"הכול בסדר, גברת? את מרגישה טוב? בואי, תירגעי, תני לי לעזור לך."

שולמית מצמצה, מחתה את דמעותיה ודחתה בתנועה מגושמת את היד המוצעת. היא מלמלה, "הכול בסדר, לא קרה כלום," ונמלטה לביתה.

***

אני לא לוקחת את התרופה.

לא היה לה שום ספק בכך ברגע שחזרה הביתה, שחררה את המטפלת ונכנסה לחדר של דנה.

אני לא לוקחת את התרופה.

היא אכלה פרוסת לחם עם גבינה וחתיכת עגבנייה לארוחת ערב.

אני לא לוקחת את התרופה.

שולמית החליטה לעשות את הלילה בחדר של דנה. רצונה לראות את דנה ברגע בו היא מתעוררת היה סוחף ורב-עוצמה. אם תיקח את התרופה, אולי רגע זה לא יגיע. הילדה מתעוררת רק כשהיא משותקת… אבל אולי היא תוכל לתקשר אתה כשזה קורה? בשעה אחת-עשרה ורבע נעצמו עיניה. כבר לא היה אכפת לה כמה זמן תישאר מקובעת שם. והיא לא לקחה את התרופה.

רגלה של דנה העירה את שולמית. עיניה של שולמית נפקחו לחוסר האונים המוכר, אשר התמלא עד מהרה במראה של דנה אשר משכה את עצמה מהמיטה.

"היי אמא," אמרה הילדה וחיבקה את שולמית. החיבוק החם והאוהב קרע את לבה של שולמית. דנה חיבקה את אימה עוד ועוד עד שזרועותיה התרפו והיא עזבה את גופה של שולמית.

אני לא מסוגלת יותר, חשבה שולמית. הבת שלה כאן, לידה, מדברת ומדברת וצוחקת, ומוציאה מהארון את הבובה האהובה עליה (הנסיכה עם השמלה הירוקה והנצנצים), אבל היא לא יכולה אפילו ללטף אותה.

אני לא לוקחת את התרופה.

ומתוך חוסר האונים והתסכול, צמח הזעם. שולמית לא ידעה שקיים בה זעם, אולם כשסוף-סוף הוא התגשם בתוך גופה חסר החיים, הבינה כי הוא היה שם מאז ומתמיד, מחכה לפקודתה, ולצורך. הצורך הגיע, ועמו הזעם חסר המעצורים, על הנהג השיכור, על ראובן, על רובינזון, על הפקידה של רובינזון, על השוטרים, ועל כל מבט מזלזל ומרחם שנתקלה בו בשנתיים האחרונות.

הזעם פינה את מקומו לנחישות, ושולמית אימצה את כל הווייתה וכוח רצונה. היא ריכזה את מבטה בידה, שהייתה רחוקה כפסע מדנה, אשר ניסתה ללמד את הנסיכה לרקוד. שולמית הביטה על זרתה כאילו הייתה העצם היחיד בעולם, ולא היה דבר להביט בו מלבדה.

כשהסתכלה על ידה, כשברקע דנה שיחקה, נראתה היד כציפור גדולה ומגוננת המבקשת לעטוף את דנה, אולם מרחק אינסופי מפריד ביניהן.

עוד קצתעוד רגעאני כל כך קרובה

שולמית הצליחה לראות את זרתה רועדת לרגע, ולבה ניתר.

וברגע שהאצבע זזה, התמוטטה דנה לרצפה.

"לא…!" שולמית זינקה מן המיטה, בלי להיות מודעת כלל לכך שהתחושה והתנועה חזרו לגופה. היה מיהרה לדנה והחלה למשש אותה בניסיון למצוא סימן למכה. או דם.

היא מיששה את ראשה של דנה. לא היה שׂער ארוך שיפריע, ולאחר דקה וחצי היא יכלה לנשום לרווחה. היא הרימה את דנה בעדינות למיטה ומיהרה לכסותה. גם הנסיכה הוכנסה למיטה ליד דנה, מתחת לשמיכה.

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

אף פעם לא שתינו יחד.

אחת צריכה להיות כלואה, כדי שהאחרת תשתחרר. זו העסקה שהוצעה לה.

הזעם, החרדה, נעלמו. הנחישות נשארה.

שולמית פנתה אחורה והלכה לתיק שלה. היא הוציאה משם את קופסת הפלסטיק שבה התרופה בעלת השם שהיה צריך שתי שורות וחצי שורות בכתב ידו של דוקטור רובינזון כדי לכתוב אותו.

בכמה מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני. היא זכרה את הטון המדויק שבו נאמרו הדברים.

שולמית הכינה כריך עם ממרח חלווה וכוס עם שוקו, ושמה אותם על צלחת ליד המיטה. זה היה המאכל האהוב על דנה.

שולמית ליטפה את ראשה של דנה. "אל תדאגי, מתוקה, עוד מעט תתעוררי."

שולמית חייגה במכשיר הסלולרי שלה. הטלפון צלצל, עד שהגיע לתא הקולי. "תקשיב לי, ראובן. החופשה נגמרה. תהיה פעם אחת בן אדם ותבוא לפה, אם אתה באמת האבא של הילדה שלנו. עוד עשר דקות כבר לא תהיה לך ברֵרה אחרת." האב המסור לא יישאר אדיש להודעה כזו.

היא התקשרה למשטרה. "בואו לרח' האורן עשרים וחמש, קומה שנייה, דירה ארבע. בואו מהר." המוקדנית שאלה אותה ללא הרף מה קרה, אבל היא לא טרחה לענות ולא ניתקה את השיחה. הודעה כזו לבטח תביא אותם.

שולמית החזיקה בידה את קופסת הפלסטיק, ופתחה את המכסה. היא הוריקה תוכן הקופסה לגרונה ושתתה כוס מים כדי להשלים את הפעולה. "קטטוני בתחת שלי. שילך לעזאזל הרופא המתנשא הזה."

שולמית נכנסה למיטה לצד דנה והנסיכה. רגע לפני שעיניה נעצמו, היא הביטה בילדתה, ולא זכרה מתי ראתה משהו כל כך יפה ופגיע, עד כי סירוב לעזור לו יכול להיחשב פשע.

עיניה נעצמו אט-אט. "אני אוהבת אותך, יפה שלי. הכי בעולם."

וכאשר דנה התעוררה, היא ניסתה, כרגיל, להעיר את אמהּ, אך לשווא.

רשומה רגילה
סיפורים

תום (סיפור)

הקדמה

ראשיתו של סיפור זה… בסדנה.

המנחה הקשוחה עד מאוד הנחיתה עלינו דרישה מוזרה, הקובעת כי עלינו להגיש לה סיפור מדי שבוע. זה לא מוזר? לכתוב סיפורים? בסדנת כתיבה? כל שבוע? השם ישמרנו, בקצב הזה אנו עלולים לפתח הרגלי כתיבה קבועים, רחמנא לצלן!

לסיכומו של עניין, הדרישה הדרקונית הכניסה אותי למצוקה. וכשאני במצוקה, אני משתדל להעסיק את עצמי במטלות שונות בבית, משימות שונות, תיקונים ו… או, סוף סוף מלכת היופי התרחקה מהמחשב. האמת היא שבמצבי מצוקה אני בורח מהבית, רצוי עם שק הפרעושים ההולך על ארבע. אבל אל תגלו לה.

האמינו לי, הכי טוב לברוח מהבית לשעה עם הכלב. אתה יכול לדבר אליו באופן חופשי לחלוטין, והטמבל יסתכל עליך בהנהון וקשב רב, ובשום שלב בשיחה אתה לא תבין כמה שהוא חושב שאתה דביל מוחלט. אפשר להעמיד פנים שאתה בדיון מתוח עם אישיות רבת אינטליגנציה אשר לא רק מכילה את היכולת להבין טיעונים מורכבים עד מאוד, אלא גם, שימו לב, מסכימה איתך לאחר שהעמדת אותה על טעותה! אין על כלבים, באחריות.

לקחתי את שק הפרעושים המקסים לחורשה שנמצאת במרחק דקה וחצי הליכה מהבית. הימים ימי חורף, חודש דצמבר. מחשיך מוקדם. בשעה 23:00 (זו הייתה השעה המשוערת) החושך הוא בלתי נסבל (אין מספיק תאורת רחוב) וכך גם הקור. אבל אני שם, עם אנג'ל, מתחנן שיוריד ערימה וישחרר אותי. בין לבין אני תוהה על מה, קיבינימט, אני אכתוב. עוד מספר ימים מפגש סדנה וטקסט – אין.

החורשה נראית די מאיימת בחושך. היא גם לא יפה במיוחד. בעוד הכלב מריץ אותי מעץ לעץ (יופיו של העץ כנראה משפיע על הוד הצואה… עניין אופנתי אצל כלבים, אנא עארף) מתגנבת למוחי המחשבה הבאה: "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה עם הגמדון היה בורח לי לכאן בלילה ומריץ אותי. איך הייתי מוצא אותו בחושך מצריים הזה?"

בום. יש סיפור. ובתזמון מושלם, הכלב מתרוקן.

עפתי איתם הביתה. עם הכלב והמחשבה. את הערימה השארתי שם.

באותו לילה, מפאת עייפות (נסו אתם להוציא סטר אירי לטיול!), כתבתי חצי סיפור. בלילה שאחריו את החצי השני. בסך הכל, מה שאתם קוראים כאן לפניכם הוא הסיפור כפי שנכתב לראשונה, לאחר תיקונים קלים.

אחד הכותבים האהובים עלי ביותר הוא הארלן אליסון. אחד השקרים הגדולים ביותר שסיפר על עצמו למשך תקופה ארוכה מאוד, הוא שאת סיפורו המפורסם "I Have No Mouth and I Must Scream" הוא כתב בלילה אחד בלבד ומה שפורסם היא הטיוטה הראשונית שנכתבה. לקח קצת זמן עד שבערך הויקיפדיה של הסיפור רשמו כי לקח לו למעשה עוד שנה וחצי עד שסיים את הסיפור, וגם אז לאחר עזרה כספית של פרדריק פול, כותב מוכשר נוסף. השקר הזה של אליסון הכניס אותי לתסביך מאוד רציני לגבי הזמן הדרוש לכתיבת סיפור ראוי לפרסום. רציתי לחנוק אותו כשגיליתי שאפילו לאלוהי הסיפור הקצר לוקח זמן (שנה וחצי!) לסיים סיפור.

אז אתה יודע משהו, אליסון? אני עשיתי את זה בשני לילות, וקיבלתי מספיק משובים חיוביים עליו. לך לעזאזל. שאלוהים יסלח לי שאמרתי את זה לאחד הכותבים הפוריים והמוכשרים ביותר ב-50 השנים האחרונות.

את הסיפור כתבתי בתקופה בה הגמדון רק החל להוציא מילה פה-מילה שם, בהיותו בן ארבע. רצה הגורל והוא נכתב בערך שבוע אחרי שאמר מילה לי מילה ברורה בהגייה נכונה. התרגשתי כל כך עד שהכנסתי זאת לסיפור. תוכלו לראות את המילה, ממש לקראת סופו.

הנה הסיפור לפניכם. לא מדובר בפנטסיה או מד"ב. סתם דרמה העוסקת בקשיי גידול ילדים עם צרכים מיוחדים. אני מקווה שתאהבו.

תום

אני קם באמצע הלילה, לאחר שטפיחה מעירה אותי. זו לא טפיחה, אלא בעצם נעיצת מרפק. המרפק מחובר לעירית, והיא עושה בו שימוש חוזר, עד שאני מצליח להרים את פלג גופי העליון ולהתחבר מחדש לעולם הערים.

"קום, שמעתי משהו!" היא אומרת לי בבהלה.

"נו, אז אם את ערה למה לא הלכת לבדוק בהזדמנות?" והמרפק ממהר לדרוש ממני היכרות חוזרת.

"נו, לך תבדוק את הילד!" היא פוקדת ואני מציית.

החדר של תום ממוקם בהמשך המסדרון שיוצא מחדר השינה שלנו. אני מגשש לשם את דרכי בחשכה, עד שאני מגיע למיטתו של תום. המיטה ריקה.

"קיבינימט, עוד פעם טיול בבית באמצע הלילה," אני מסנן לעצמי. בפעם הקודמת מצאתי אותו עם המחשב דלוק ואליו מחובר הצעצוע החכם המחורבן הזה שקנינו לו. הצעצוע מתפקד יפה, אבל הילד עדיין לא מדבר.

בפעם אחרת, תום עמד מול המקרר הפתוח, אצבע בפיו, והוא מתבונן ומתעמק בטקסטורות השונות של הגבינות והיוגורטים. הוא לא ענה שקראתי לו שוב ושוב. גם באור היום הוא לא עונה.

אנשי המקצוע, הדוקטורים, הקלינאיות וכל אנשי הקרקס כבר מזמן עולים לי על העצבים. כל אחד בא עם מאה תעודות, אבל אני למדתי לשים זין על כל אחד מהשחצנים האלה. לאף אחד מהם אין אחד כזה בבית, אז מאיפה היומרה להגיד לי מה לעשות עם שלי?

אני מוודא שאין שום דבר באף אחד מחדרי הקומה העליונה, שם אנו ישנים. אני מקפיד לוודא שאין אף אחד בתוך האסלה או תלוי על חלון מרפסת השירות. הילד אולי בן ארבע, אבל הוא שד משחת. נשימה כבדה, ואני יורד במדרגות.

"תום? חמוד, איפה אתה? בוא למיטהאולי תישן איתנו הלילה?" הטלוויזיה כבויה, וכך גם המחשב. אפילו דלת המקרר סגורה. איפה הוא מתחבא, חייל הקומנדו שלי?

אף אחד לא מצליח להגיע אליו. הוא בעולם משלו, ואני יכול לחלום על לקבל ממנו תשובה. מצד שני, יש לו עקשנות בלתי רגילה מלווה בתושייה חסרת מעצורים. כמו בפעם ההיא שלא שמנו לו את הדי וי די שהוא רצה, אז ברגע הראשון שעירית הייתה עם הגב אליו, הוא מיהר לארון הדיסקים, והוציא דיסק אחד אחר השני עד שהגיע לדיסק אותו רצה, ושם אותו במכשיר. אה כן, הוא גם הדליק את הטלוויזיה ושם בערוץ הנכון. מילה לא יצאה משפתותיו כל הזמן הזה.

בתור אמצעי זהירות, נאלצנו להתקין על דלת הכניסה אלקטרומגנט בטיחותי. כפתור הפתיחה שלו מותקן גבוה, הרחק מהישג ידם של ילדים וחיילי קומנדו, ולא ניתן לשבור את הדלת במכה. מבחוץ, לעומת זאת, יש להקיש קוד כניסה מתאים – מפתח לא יעזור כאן. כך וידאנו שאנחנו לא ניתקע בחוץ ללא מפתח, ומצד שני תום לא יוכל לפתוח את הדלת בלי שנדע.

אני עוצר ליד שולחן האוכל ושם לב למשהו לא שיגרתי. אחד, שניים, שלושה, ארבעהאיפה הכיסא החמישי? איפה הכיסא של תום? מבט מהיר סביבי, ואני מגלה אותו ליד הדלת. ממש ליד הדלת. ומהדלת מבצבץ חריץ אור ירח לכל אורכה האנכי.

"לא.. לא!" אני קורא כשפני מתרוקנות מצבע, ואני מזנק בארבעה צעדים בדיוק לעבר הדלת. היא פתוחה. ניתן לעשות זאת רק על ידי לחיצה על הלחצן. לא ניתן להגיע ללחצן אם הגובה שלך פחות ממטר. ניתן להגיע ללחצן אם אתה נעזר בכיסא. אם אתה תום, יש לך מספיק שכל להביא כסא עד הדלת.

הנקישה שהעירה את עירית והמרפק שלה, הייתה פתיחת האלקטרומגנט של הדלת. שבריר שנייה לאחר שהבנתי זאת, אני צועק משהו לעירית שלא תדאג, ואני כבר עם נעליים בחוץ, מחפש את הילד שלי שלא עונה לאף אחד ומרוכז אך ורק בעולמו שלו.

הרחוב השקט וריק מאדם מקדם אותי בברכה חרישית. תום לא בנמצא.

"תום! תום!" אני צועק שוב ושוב, עובר ביתבית אבל אין ילד. הלב מתחיל לדפוק בקצב מואץ, ואני מרגיש איך החיים שלי מתקצרים, אלא אם כן אמצא את הילד המקסים הזה, שמדבר ג'יבריש במקרה הטוב (אם בכלל הוא יורק לכיוון שלי), שמרכיב, אבל בדרך כלל מפרק חפצים, ושאף אחד לא יכול להישאר אדיש לפני המלאך שלו והתלתלים העוטפים את פניו במסגרת עדינה אך קופצנית.

ואני כבר התרחקתי מהבית, והגעתי לגן השעשועים. אין איש על המתקנים, אבל אני ממהר ישר למגלשה הגדולה והרעועה, שלמועצה ממש אין זין להתעסק אתה והדבר היחיד שהם עשו כדי לפתור את הבעיה הוא להציב שלט גדול וברור המציין ש"סכנה! אין לעלות על המתקן!". אבל האם מישהו הסביר להם שתום לא יודע לקרוא? ואני רץ לעבר המתקן, סובב אותו מכל צדדיו, אבל אין אף לא איש אחד על הגרוטאה. ואני עוד רגע מתחיל לבכות כמו ילדה קטנה.

אני תופש את ראשי ומתחיל ללכת במקום, וסביב עצמי, מנסה לחשוב על כל המקומות אליהם הוא היה יכול לרוץ. אולי לגן שלו? הוא מכיר את הדרך, יש לו זיכרון של שד. אבל הגן רחוק, האם יכול להיות שהוא ילך את כל הדרך? ישנה עוד אפשרות שהוא הלך לכיוון הסופר שבכלל סגור בשעות האלה. הוא תמיד אוהב לרוץ בין המדפים ולהיעלם. ואם נותנים לו מספיק זמן, הוא הולך למעבר של הקורנפלקס ובונה מגדל מהקופסאות, עד שהמנהלת של הסניף מתחילה לצרוח עליו ועלי שאני אקח את הילד הפרחח שלי ושאני לא מחנך אותו כמו שצריך ואז אני עונה לה שהלוואי שיהיו לה רק ילדים כאלה, כי אולי אז היא תלמד להתנהג כמו בן אדם ולא כמו חיה. ואחר כך אני והילד המקסים והמתסכל ביותר בעולם יוצאים מהמקום הזה, המלא באנשים טבולי שנאה לכל מה שהם לא מבינים או אין להם סבלנות אליו, ותום לא מפסיק לחייך וללטף אותי בלחי. והוא לא אומר מילה כל הזמן הזה.

אני מקבל החלטה לרוץ לכיוון הגן שלו. לא עבר יותר מדי זמן, ואני מקווה להשיג את תום. כמה מרחק הוא כבר יכול לעבור בזמן הזה? ואני רץ ומציץ בכל פח אשפה שאני רואה (אולי החוקר מצא לידו משהו ששווה דגימה), ובכל עץ (אולי ספיידרמן הקטן שמע קריאה לעזרה) וצועק עד שמיתרי הקול כמעט יוצאים ממקומם ולופתים את גרוני ולשוני. ותום לא עונה לי.

ואני רץ ורואה לידי את החורשה. אותה חורשה שבדרך אל הגן, שתום כל כך אוהב להסתובב איתנו שם. החורשה די עלובה האמת, אבל אוסף העצים תמיד משך את תשומת לבו, והמטפלת בתנועה בגן אמרה שזה חשוב שהוא ירוץ שם ויסתובב ויחווה כמה שיותר עם העצים, אם הוא כל כך אוהב אותם (אז אולי תסתובבי אתו את שם, כשהוא מחליט להשוות את צורת מעופם של שני עלים אקראיים במשך שעתיים ולא מוכן ללכת הביתה?).

אני עוצר ליד החורשה, ונכנס פנימה. "תום!" אני צועק. החורשה מורכבת מעשרה טורים של עצים, כל אחד עקום יותר מהשני. לא מדובר בג'ונגל, אבל בלילה הכל נראה כל כך אפל וסבוך. אני עובר טורטור, שורה אחר שורה ומחפש את תום. אני צועק שוב ושוב. למה אני מצפה בדיוק? הוא הרי לא יבוא אלי, הוא מרוכז במה שהוא מרוכז, השד יודע מה זה.

אני כבר מרים ידיים ופונה עוד רגע לצאת מהחורשה, כשתנועה בחושך תופסת את תשומת לבי. הדמות בגובה פחות ממטר, לובשת אדום בפלג גופה העליון וירוק בפלג גופה התחתון. כשהיא מתקרבת לאור הפנס בשולי החורשה, אני מזהה תלתלים. "תום!" אני זועק זעקת טירוף ורץ אליו כאילו מישהו עומד לירות עלינו ואני צריך לגרום לו להשתטח. ואני רץ אליו וממשש אותו ומנשק אותו, ובודק שלא קרה לו כלום. והוא, אפילו חיוך הוא לא זורק לכיוון שלי, אלא רק מבט מרוכז ברצפה.

"אלוהים, איפה היית? תענה לי!" הדמעות חונקות את גרוני כשאני מבין שכבר אין לי כוח לכעוס, ואין לי כוח אפילו לקום מהקרקע. ותום לא עונה, אלא רץ לכיוון פינת החורשה, חדור מטרה ואני רואה אותו מרים עצם כלשהו בחדווה. "תום, מה אתה עושה שם?" אני קורא לו בשארית כוחותיי.

אני קם ורץ אליו, תופס אותו לפני שיברח לי שוב. בידו הוא מחזיק בובה כתומה עם ראש של דינוזאור. הבובה מסריחה מתערובת של גשם ופיפי של חתולים. "אלוהים, בשביל זה יצאת מהבית?" אני שואל בייאוש. את ג'וני איבדנו כשיצאנו עם תום לטיול בחורשה לפני כמה ימים. תום נצמד אליו כל הזמן, כהרגלו, ובכל זאת כשיצאנו מהחורשה שמנו לב שהבובה לא איתנו. תום צרח ובכה, ורצה לחזור לחורשה לקחת את ג'וני, אבל השמיים כבר כוסו בעננים והתחיל לטפטף. לא הייתה לנו ברירה והגענו הביתה עם תום כשהוא צורח בהיסטריה. הוא היה עלי כל הדרך והרביץ לי. אני כבר שכחתי מזה. תום לא.

הבובה פשוט מסריחה. ירד עליה גשם שוטף, ונוסף לכל הצרות היא כנראה שכבה בבור ספיגה של פיפי של חתולים או חיה אחרת כלשהי. "תום, זה נראה מחריד, אנחנו לא לוקחים את זה," אני מנסה לשכנע אותו בשלוש בבוקר, "זה מלוכלך, זה פויה!". הוא מסתכל עלי וחוטף את ג'וני לכיוונו בכל פעם שאני שולח יד לג'וני. "קיבינימט, תעיף את זה כבר, אני לא יכול יותר!"

אני ותום באמצע החורשה, ומסביבנו אפילה חונקת. אף אחד לא שם לב שאני מאבד עשתונות ליד הילד שלי. ואז אני שומע את זה.

"בקשה."

אני מסתובב ומחפש סביב. מי זה היה?

"בקשה."

הקול מגיע מלמטה, ליד רגלי. ותום מסתכל עלי בריכוז ועיניים פקוחות לרווחה במבט המתחנן ביותר שאי פעם ראיתי. והוא אומר שוב, ובקול צלול "בקשה." הוא שכח את ה'ב' הראשונה, וה-'ש' לא יוצאת בהגייה מושלמת, אבל עדיין ניתן להבין: בבקשה.

מתוך ההלם אני צונח לידו, ומסתכל עליו, כשהוא נצמד לבובה המטונפת ומחבק אותה, כאילו היא פיסת החיים האחרונה שלו. והוא כבר לא טורח לומר שוב. אולי הוא עייף, אולי הוא מיואש, ואולי הוא חושב שהוא כבר אמר מספיק. אבל אני כבר שמעתי מספיק. ותום מסתכל עלי, ורואה על פני שהבנתי. הוא שם יד על לחיי ומחייך. ואני מנשק ומחבק בחיבוק ברזל אותו, ואת הדינוזאור המזוהם. כבר לא אכפת לי, הדמעות שלי יכולות לשטוף את ג'וני בשלב ראשון לפני שנחזור הביתה. וחוץ מזה, הוא כבר לא נראה לי כל כך מלוכלך.

רשומה רגילה