רסיסים מאיטליה

הערה מנהלתית

אם תלחצו על התפריט למעלה (אייקון שלושת הפסים מצד ימין) תראו שבצד שמאל התווספה אפשרות להירשם לעדכונים לבלוג במייל. סליחה שרק עכשיו נזכרתי…

אז הגענו

אז הגענו לעיר נופש איטלקית שנקראת ביביונה, המרוחקת כשעה מונציה. אף לא ישראלי אחד, שזה כבר טוב.

מה יש לעשות פה? בריכה, ים ולהתלונן על החום. יש הרבה חנויות לתיירים, בתי קפה לתיירים, מסעדות לתיירים וגלידריות. גם הן לתיירים. גלידה מצוינת, באמת. וקרה. אם מקרבים את הגלידה לאוזן, אפשר לשמוע אותה מתלוננת על החום. "בחייאת, אח שלי,  תאכל אותי מהר, תגמור את זה כבר. לא בא לי לסבול."

המלון

המלון נחמד, נקי ומסודר. יש בו ארוחת בוקר טעימה מאוד. אבל מה? החדר קטן. מה זה קטן? חדר אחד אשר בו מיטת הורים ולצידה מיטת קומתיים לילדים. וואלה, אני לא זוכר שככה זה נראה ב-TripAdvisor. יש חדר מקלחת, כיור וכו'. ויתרו על ארון בחדר הרחצה לטובת בידה. בידה? אנחנו ישראלים. אנחנו מכסים את התחת או מזיזים אותו, אנחנו בועטים בתחת, מוציאים או מכניסים את הראש שלנו לתחת, וכמובן ששום דבר לא מעניין לנו את התחת, אבל אנחנו בטח שלא שוטפים אותו בבידה! מה אנחנו, גרמנים? (על כך בהמשך).

אגב, הגמדה רוצה למסור לכם שהחדר "בכלל לא מלכותי". אנא הבינו: אנחנו כרגע בפאזת "לשבור את הקרח", שהוא הסרט האהוב ביותר על הגמדה בכל הזמנים והמימדים. ולכן, כל דבר חייב להיות מלכותי. אני לא יודע מה ההגדרה למלכותי, אבל הייתי מנשק את הרגליים לארכיטקט שהיה בונה לנו חדר מקרח בחום הזה. חם פה. תודה לאל שיש מזגן בחדר. אבל רק בחדר – ברוב החנויות כאן אין מזגן או שפשוט לא מפעילים אותו. אירופאים דפוקים.

אגב מיטת קומתיים: הפסקתי לספור כמה פעמים הגמדים דפקו את הראש במיטה. עם השריטות שיש במשפחה הזו, יש מצב שהמכות האלה אולי סידרו משהו.

הוא והיא – בקטנה

היא: מאמי, אני דווקא מצליחה להסתדר עם גודל החדר הזה. הקומפקטיות דווקא עובדת לי.

הוא: כן, אני יודע. אמרת את זה אתמול.

היא: מתי?

הוא: אחרי שאמרת שאת רוצה להרוג אותי, ולפני שאמרת שאת רוצה להרוג את הילדים.

שובר שורות

אחד מאורחי המלון נראה בדיוק כמו וולטר ווייט, קומפלט עם קרחת וזקן צרפתי. אני יכול להישבע שיש לו סיגריה שהוא לעולם לא משתמש בה ושתמיד איתו בכיס החולצה.

אני פוחד.

הוא, היא וגמדה

גמדה: אבא, איך התחתנתם?

הוא: אה, זה פשוט מאוד, מתוקה. אימא איבדה את הסיסמא לאינטרנט והעדיפה להתחתן עם אבא מאשר לחכות שהתמיכה הטכנית יחזרו אליה.

היא: סליחה?!

הוא: צודקת. האמת היא שאימא אף פעם לא יצאה עם מישהו שדובר יותר משפה אחת, ואבא מעולם לא התקשר לבלונדינית שלא הוציאה נגדו צו הרחקה בבוקר שאחרי.

קשיי שפה

אורחי המלון הם גרמנים. נקודה. לנושא הבא.

אה, רוצים עוד מידע? מדובר במלון (ובאופן כללי, כל העיר הלא גדולה הזו) שבסך הכל, רוב המבקרים הם גרמנים. במלון שלנו זה נראה שכולם הם גרמנים (וגם כמה הונגרים). מטבע הדברים, הצוות יודע איטלקית, גרמנית ו… אנגלית די רצוצה. או שום אנגלית. בכלל. השילוט (כמעט כולו) באיטלקית וגרמנית. האנגלית תמיד בקטן יותר ולפעמים אין בכלל. למזלי, מלכת היופי נזכרה מחדש בגרמנית שלה, כך שנראה שאנחנו מסודרים. ישנה פקידת קבלה אחת בכל המלון שיודעת אנגלית שוטפת. הבעיה שהיא פשוט לא כל כך יודעת להכווין או להמליץ על אטרקציות (על כך בהמשך).

פיג'מה

בין הבגדים שארזתי בחופשה, נמצאת גם חולצה עם כיתוב בעברית. עשיתי חושבים, והסתבר לי שעדיף, כנראה, לא להסתובב איתה ברחוב ליתר ביטחון. אז בזאת הוחלט מהי חולצת השינה שלי. אימרו לי מזל טוב – עד שנחזור לארץ אני נרדם אך ורק בחולצת "עולמות".

הוא והיא בקטנה

(בנסיעה על אופניים חשמליות ששכרנו לטיול על החוף)

הוא: מאמי, תראי, לכולם יש פה קעקועים.

היא: כן, כולם פה קולים. לא כמונו.

הוא: מה פתאום? ברור שאת קולית!

היא: לא נכון. אתה יותר קול ממני. אתה מסתובב עם חולצות של להקות רוק. לי אפילו את זה אין.

הוא: (בלב)
pl2wj

שיעור בגלידה

הגמדון החליט שהוא חייב ללמוד לאכול גלידה מגביע. אני לא יודע כמה גלידה אכן נכנסת לפיו בתהליך, אבל זה בהחלט הוציא אותנו מהכלים. הוא מחזיק את הגביע בידו, הגלידה מטפטפת ומפטפטפת והגמד מפטפט ומפטפט. לא כל כך מבינים על מה, רק לאחרונה הוא אומר מדי פעם משפטים או מילים קוהרנטיות. לגלידה זה לא עוזר. היא עדיין נוזלת.

הוא והיא בקטנה

היא: הגלידה הזו ממש לא הייתה במקום!

הוא: (לא מסוגל לענות כי הפה מפוצץ בגלידה)

לונה פארק

יש פה לונה פארק. שאלנו את הפקידה החביבה איפה הוא. היא ענתה לנו "15-20 דקות הליכה, לא רציני".

הקיצר, אחרי יותר מ-40 דקות הליכה (את לא רואה שיש לנו 2 גמדונים בלתי נסבלים?! איך, קיבינימאט, נגיע לשם כל כך מהר?) הגענו למקום. מוזר, החניון נראה קצת ריק. והגלגל ענק לא עובד. והוא שומם. אז שואלים שם את הבחור שעובד בבית הקפה הסמוך, ומסתבר שהלונה פארק נפתח כל יום החל מ-19:00. עד שנחזור למלון כדי לסגור חשבון עם הפקידה, תאוות הדם שלנו תחוסל על ידי החום. לכן בדרך למלון כבר עוצרים לאכול צהריים במסעדה חביבה. אגב, באופן כללי, לא קרה לנו שהתאכזבנו מהאוכל. אמרנו איטליה, לא?

ללונה פארק, בסופו של דבר, הגענו ביום אחר. הילדים נהנו. היה קשה קצת לגרור את הגמדון משם, כי הוא רצה לעלות דווקא על מתקנים שגם למבוגרים לא הייתי מאשר. נאלצנו לעזור לו. הוא לא אהב את הרעיון. לא רוצה לדבר על זה יותר. לנושא הבא.

הוא והיא בקטנה

(בנסיעה על אופניים חשמליות ששכרנו לטיול על החוף)

הוא: מאמי תראי, האיש הזה צחק עלי עכשיו.

היא: לא נכון. יכול להיות שהוא סתם חייך לילדים.

הוא: וואללה. יכול להיות.

היא: גם יכול להיות שהוא צחק עליך.

הוא: למה?! הוא אפילו לא מכיר אותי!

היא: נראה לך שמישהו צריך להכיר אותך כדי לצחוק עליך?

אסייתים

לא יודע כמה מכם היו בניו יורק, אבל אלה שהיו שם בטוח שמו לב לחנויות המתנות המיועדות בעיקר לתיירים. מוכרים שם תיקים, בגדים, קצת גאדג'טים ועוד שטויות למיניהן. הן מתופעלות באופן אקסלוסיבי על ידי ישראלים. כלומר, יורדים. כלומר, אתה יכול להיתקל בבעל החנות שהוא למעשה ישראלי לשעבר שחי שם יותר מ-30 שנה, ועדיין כשתשאל אותו מאיפה הוא, הוא ידע להגיד לך "מנתניה". הוא כבר לא מנתניה, דביל, הוא מניו יורק.

למה נזכרתי בזה? כי פה אותו דבר אבל עם אסייתים. אני מניח שסינים. לא טרחתי לברר איזה ליכסון עיניים זה בדיוק, אבל בואו נסכם שהם לא באו מליטא.

זה נראה שכולם קונים את הפיצ'פקעס שלהם מאותו מקום וקובעים לפי הגרלה מה יהיה המחיר. במקום אחד, התיק המכוער שיתפרק בעוד יומיים בדיוק יעלה 5 אירו, ובחנות המרוחקת כ-100 מטר משם הוא יעלה 7 אירו. אל תדאגו, היומיים שייקח לתיק להתפרק הם עדיין יומיים. תורת היחסות לא עובדת פה. לא עלה בהגרלה.

אני מרשה לעצמי להעלות תיאוריה: אם בניו יורק אלה חבר'ה ישראלים, אולי גם כאן הם ישראלים, אבל כאלה שטרחו לעבור ניתוח מיוחד לליכסון עיניים כדי להימנע מסטיגמות אנטישמיות? התיאוריה הנגדית גורסת שכל אלה שבניו יורק הם בעצם אסייאתיים שעברו ניתוח הפוך לביטול ליכסון וכמובן למדו עברית. אבל זה קצת מוגזם. יותר סביר שישראלי ילמד סינית. או מנדרינית. או קוריאנית. נו, לא יודע, לא בדקתי את הליכסון שלהם, רדו ממני.

הוא והיא בקטנה

היא: אתה לא יכול לללבוש את החולצה הזו עם המכנס הזה!

הוא: למה?

היא: כי שניהם עם פסים!

הוא: צודקת. אם אלבש את זה, היקום יקרוס לתוך עצמו. זה בדיוק כמו כשחברה של מרטי מק'פליי פגשה את עצמה ב"בחזרה לעתיד 2".

ונציה (או – "הבריחה הגדולה")

אח, ונציה. דומה כי העולם מעולם לא התאגד כל כך סביב תשוקה למונומנט טובע.

תחבורה ציבורית עם הספקטרומיסט שלנו היא  בעייתית. אפשר להגיע לונציה מביביונה במונית, אבל זה עסק יקר. סתם שתדעו, אם תסעו מנמל התעופה של ונציה (מרקו פולו) לביביונה בלילה (כמונו) תיאלצו להיפרד מ-250 אירו (!). ביום התעריף יורד לכ-150 אירו לכל כיוון. שייט עולה חצי מכך. לפיכך החלטנו לעלות על שייט היוצא מביביונה ב-8:00 ולוקח לו שעתיים להגיע לעיר הטובעת. הפלגה חזרה לביביונה מהעיר שהחליטה להשקיע את עצמה לדעת, יוצאת ב-16:00.

המדריכה, אגב, הסבירה לנו מדוע זה לא כזה תענוג לגור בונציה. עלויות תחזוקה גבוהות, חוסר בתחבורה ציבורית (בעצם הכל נעשה רגלית) והמעמסה של עונת תיירות בלתי פוסקת הופכים את הונציאנים לאנשים עצבנים. מסכנים. מישהו בקהל רוצה לדבר איתם על קסאמים ושוד הגז?

בין לבין, ישנו סיור מודרך, ארוחת צהריים ושייט מקסים בתוך התעלות של ונציה. הארוחה והשייט הם בתוספת כסף. עד כאן הכל נשמע טוב.

אז איפה היו הבעיות? בתור התחלה, החום והלחות בונציה בעונה זו של השנה מתחרות בהצלחה בזו של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית שלנו. כשאתה עם שני ילדים קטנים – זה מכה. די מהר איבדנו את הקבוצה ונאלצנו להסתדר לבד. זו עיר מדהימה ביופיה, אבל קשה להתמצא שם. Google Maps לא עובד כל כך טוב בגלל צפיפות הסמטאות המפריעה לקליטת הנווטן. התמקמנו בסוף במסעדה והתרעננו. ההתרעננות כללה גם גלידה. אלא מה?

לאחר השייט המאורגן בתעלות העיר, המשכנו להסתובב וכחצי שעה לפני מועד עזיבת הספינה התחלנו בדרך חזרה. יש לציין כי זו הייתה הספינה היחידה שיוצאת לביביונה. לפספס אותה אומר שיש למצוא מונית. עסק יקר, אמרתי כבר? התחלנו ללכת לאורך הטיילת היוצאת מפיאצת סאן מרקו המפורסמת, כשהבנו למעשה שאנו לא יודעים איפה תמתין הספינה ואיך קוראים לה. הדקות נוקפות, דפיקות הלב מואצות, השמש קופחת ומלכת היופי והגמדונים סובלים בחום. ספינה – יוק. הספינה יוצאת ב-16:00. אני מביט בשעון הסמרטפון בעצבנות: 15:40, 15:45, 15:50.

אני עוזב את מלכת היופי ודופק ריצה בחיפוש נואש אחרי הספינה המשיחית שלנו. אולי אצליח למצוא אותם, לשכנע אותם שיחכו (שילמנו פאקינג על הכרטיסים, שיחכו קצת!) ולחזור לקחת אותם. הטיילת לא נגמרת, ואני לא מוצא את המטרייה האדומה של המדריכה, איתה היא מסמנת לתיירים מרחוק היכן היא נמצאת. עוד רגע הספינה עפה משם ואנחנו תקועים.

ברגע אחד טהור של תושייה אני מוציא את חשבונית המשרד בו הזמנו את הטיול, מאתר את מספר הטלפון, מתקשר אליהם, מסביר להם בכמה מילים קורה, ומקבל מהפקידה המבולבלת את מס' הסלולרי של המדריכה. תוך כדי, מקבל שיחה ממתינה ממלכת היופי – הספקטרומיסט חטף התקפת זעם בשיא החום והיא כמעט איבדה עליו שליטה. הגמדה איתה והם סובלים. איכשהו, וונדר וומן לקחה אותם לכיוון שלי והיא מחפשת אותי. רצתי אליה בפאניקה בחזרה והרמתי את הגמד ההיסטרי. מן הסתם נבהל כשרצתי בלעדיהם. מתקשר למדריכה. מסתבר שהיינו בכיוון הנכון אבל לא רחוק מספיק. צריך לחצות 7 גשרים מפיאצת סאן מרקו, והם האנייה הפאקינג אחרונה במעגן.

"כמה גשרים חצית?" שואלת אותי המדריכה שבא לי לחנוק. "עוד לא שבעה, אבל אני לא זוכר כמה." אני אומר לה ליד איזה מלון אני נמצא. תודה לאל, רק עוד גשר אחד. אבל בחום הזה, הגשר הזה מרגיש כמו מסלול מכשולים בטירונות. באותה מידה הייתה יכולה לומר לי שיש עוד 10 גשרים. והילד עלי.

אנו חוצים את הגשר ורואים את האנייה. איכשהו גומעים את שארית המרחק ועולים עליה. אני מושיב אותם, עף לקיוסק של האנייה, קונה לכולם בקבוקי מים קרים וגומר אחד לבד. הגמדה שותה. מלכת היופי שותה. הגמד שותה גם. נרגע, תודה לאל. האנייה יוצאת להפלגה. הרוח נושבת עלינו, ואנחנו נרגעים אט אט.

ונציה היא עיר מאתגרת.

הוא והיא – בקטנה

(בהפלגה חזרה מונציה לביביונה. לבד על המים בין כל המדוזות.)

הוא: מאמי, איפה את חושבת שדקסטר נפטר מהגופות?

היא: (מצביעה ללא היסוס לכיוון מוגדר) בערך קילומטר מערבה.

יום הולדת

חגגתי יום הולדת לפני מס' ימים (ה-5 לאוגוסט). תודה רבה לכל המאחלים. ולמי שלא איחל, יש כאן מישהו שרוצה למסור לכם הודעה:
pl30d

הוא והיא בקטנה

הוא: מאמי, איזה ביטויים את מכירה עם המילה 'תחת'?

היא: מה אתה כותב שם?

הוא: כרגע על המלון.

היא: השתגעת? מאיפה אתה יודע אם המלון מנטר את הביקורות שרושמים עליו? אולי תחכה עד שנחזור? שלא נסתכסך איתם!

הוא: הם בקושי יודעים אנגלית, נראה לך שהם יודעים עברית?

היא: איפה אתה כותב את זה בכלל?

הוא: בבלוג.

היא: בבלוג? אה, אז תכתוב מה שבא לך. מי יקרא את זה?

אז כתבתי.

עדכון: בצירוף מקרים מקסים, גם יובל דרור ביקר באיטליה ונראה שגם לו יש אי-אילו טענות לגבי ארץ המגף. טוב נו, לא רק טענות. אבל אם להתייחס רק לביקורת – I feel his pain.

אז מה הולך פה?

ראשיתו של הבלוג הזה, כמו הרבה דברים טובים בחיים, נעוצה בסדנת כתיבה מקסימה שהשתתפתי בה. שם באמת התחלתי לסגל הרגלי כתיבה שונים ומשונים ואפילו לסיים כמה סיפורים (משונים אף הם – אל תשאלו).

לאחרונה, לאחר כתיבת סיפור אשר נדחה וקיבל תגובות טובות פחות מהמצופה, נזכרתי בעצה חשובה מאוד שמנחת הסדנה נתנה לנו בסיומה. אני מדבר כמובן על העצה לחקות את הסופר האהוב עלינו מילה במילה, לכתוב ספר שיפנה למכנה המשותף הנמוך ביותר, לשים על הכריכה תמונה של בחורה מצודדת עם בגד המכסה טפח ומגלה טפחיים, לשים באמזון ולגרוף בוכטות.

זו, כמובן, לא העצה שקיבלנו, אבל אני משוכנע שעכשיו קיבלתי את מלוא תשומת הלב שלכם.

אני מדבר על כתיבת בלוג. כתיבת הבלוג, לפי עצת המנחה, אשר תחזקה בעצמה בלוג במשך 12 (!) שנה, מפתחת את כישורי הכתיבה יותר מכל דבר. היא מאלצת אותנו לשבת ולכתוב, על כל דבר, מתרגלת אותנו ללא הרף ומעל לכל – מאלצת אותנו לחפש רעיונות לכתיבה ללא הרף ועל בסיס יומיומי ואחר כך להזריקם בצורת טקסט.
הבלוג נותן לנו מסגרת, אותה מסגרת של מחויבות הכל כך חסרה למי שכותב. באין מחויבות – אנו פשוט מזניחים את הכתיבה.

וואללה יופי, אני מרגיש את השאלות שלכם מגיעות:

"אבל מאיפה תגרד 500-600 מילים כל כמה ימים?"
אנא עארף? יהיה. נמצא. נחפש ברחוב פראייר עם 500 מילים מיותרות ונשדוד אותו באיומי אקדח. אל תדאגו לי, בקטע הזה אני (מקווה ש)אסתדר.
"ועל מה תכתוב?"
טוב רבותיי, אתם מתחילים לנג'ס. נמצא על מה. הפראייר מהפיסקה הקודמת ייתן פיתרון תחת לחץ.

בינתיים, אני מנסה לסגל לעצמי שיגרת כתיבה חדשה. ליקוט מתמיד של רעיונות, רסיסים וסקיצות שכתבתי המחכים לקבל כאן את המסגרת הראויה להם. בין היתר, אני מתכוון ללטש כמה סיפורים הנכתבו בסדנה ולפרסמם כאן. מעין כרטיס ביקור ביני – לבינכם.

אני מקווה שיהיה מעניין.

פוסט ראשון – פוסט של זעם

לא זו הדרך בה רציתי להציג עצמי, או את הבלוג.

רק אתמול גמלה בי ההחלטה לפתוח בלוג, ולפתח את הכתיבה לתחביב קצת יותר רציני ממה שהיה עד עכשיו.

הייתה לי תכנית איך לפתוח את המסע הזה – "שלום, אני נמרוד. עשיתי בחיים ככה, תכננתי לעשות דבר אחר, חשבתי על ככה וככה והנה אני פה." אבל זה לא ייצא לפועל באופן הזה. אולי בפעם אחרת. אחרי שארגע מעט. אחרי שאוציא קיטור.

על מה הקיטור?

היום התפרסמה בדה מרקר הכתבה הזו. בקצרה, מדובר על הוסטל לילדים אוטיסטים הממוקם במושב ינוב בשרון. ההוסטל חשוף להתעללות בריונית חסרת מצפון (כך על פי הכתבה) מצד שכנים אשר לא מוכנים לחיות בדו קיום עם ההוסטל.

אני מזכיר – ילדים אוטיסטים. מי שמגיע למוסדות כאלה איננו בתפקוד גבוה. עולים במוחי מעט מאוד טיפוסים אחרים העונים על הגדרה מילונאית של "חסרי ישע". ודווקא הם סופגים התעמרות בלתי נתפסת, אשר בין היתר כוללת הפעלת רמקול רב עוצמה המופנה ישירות לכיוון ההוסטל, מתוך ידיעה ברורה כי הרעש הנוראי מכניס אותם למצוקה.

הוסיפו לקלחת את העובדה כי אני ומלכת היופי הורים לילד על הרצף האוטיסטי וקיבלתם סערת רגשות טהורה.

העליתי פוסט בפייסבוק לגבי האירוע הזה. לא אכנס בפירוט למה שרשמתי שם, אלא אציין רק כי המילים "פני הרשע", "פאקינג" ו"קיבינימט" היו בין המילים המרכזיות שם.

מגיב לי קרוב משפחה באלה המילים:

"לא הכל שחור ולבן.
קראתי תגובה של מישהי באחת הכתבות בנושא, היא בנאדם נורמלי והקימו ליד הבית שלה הוסטל כמו זה, לפיה יוצאים מהבית צעקות/זעקות במשך כל היום. היא מנסה בכל מאודה לפנות אותם (בצורה חוקית בשונה מהבהמה הזה) ללא הצלחה.
מעבר לצקצוקי הלשון, באמת שאני חושב מה היה קורה אם היו מקימים הוסטל ליד הבית שלי שהיה מפריע לי בניהול חיי.
כנראה שהייתי מתנהג כמוה ולא כמו הבהמה.
אבל עדיין, זה לא מקרה כזה שחור/לבן של שכן שסתם בחר להתעלל בילדים המסכנים האלו."

"לא הכל שחור ולבן". אויש, איזו בחירה גרועה של מילים בתור התחלה.

אתם מבינים, יש בהוסטל צעקות. והן מפריעות. ומנסים לפנות אותם (באופן חוקי, הכל כחוק, הרי אנחנו לא בהמות כמו ההוא מינוב). ולקינוח, ההוסטל מפריע לו בניהול חייו.

אם צעקות זה הבעיה שלכם, מה ההבדל בין זה לגן רגיל? לא רחוק ממני ישנו גן, ובמשך היום ישנן צעקות של ילדים. יש בתים שממש צמודים לו בשכנות. אני לא רואה אף אחד מהשכנים מתעלל בגנים האלה. אבל הוסטל לאוטיסטים? אה, זה כבר סיפור אחר. סיפור שמפריע לשיגרת החיים. הצעקות הורגות אותנו. מסכנים.

ילדים המאובחנים על הרצף הינם חסרי ישע. הם משתוקקים לקבל אהבה ולהשיב אהבה, בדרכם שלהם. הם חייבים להיות במסגרת של שיגרה טיפולית וחייבים להיות מוגנים 24 שעות ביממה. אחרת הם ינבלו לנו מול העיניים. והדבר שהכי מפורר אותי מבפנים, הוא שאני צריך לכתוב ולהזכיר את זה בשנת 2015. זה אמור להיות מובן מאליו, לעזאזל.

אנו חיים במדינה שבה "אוטיסט" ו"מפגר" הינן מטבע-קללות עובר לסוחר. זה מקובל. לאחרונה, כשרצו למתוח ביקורת על ראש הממשלה, השתמשו בין היתר במילה "אוטיסט". רבותי, הוא לא אוטיסט. הוא אטום. כל מי שמקיף אותו – אטום, חסר רגישות. שלא תעיזו לקרוא להם "אוטיסטים". הלוואי והיה להם 10% מהיכולת של בני להרגיש ולתת אהבה. אוטיסטים מרגישים ואוהבים בעוצמות שאנו, ה"רגילים", לא מכירים בכלל. הם פשוט לא משדרים את זה החוצה כמו שהיינו מצפים. זו בעיה תקשורתית. האטימות זו בעיה של אנשים שגרים בינוב ומרכיבים רמקול על הגג שלהם, כי הם מאוד אוהבים להתעלל בנכים. אולי הקללה בכלל צריכה להיות "רמקוליסט".

כל עוד משתמשים בלקויות האלה כקללות ברחוב, נמשיך לקרוא כתבה כזו בעיתון, ונמשיך לראות דבילים המטיפים ש"אין שחור ולבן". לכאלה אני מאחל שיהיו להם רק ילדים אוטיסטים. אני משתוקק לראות את הצדקנות המטופשת הזאת אז, כשמכריזים מלחמה על ההוסטל שהילד שלך ייאלץ להיות בו בגיל בוגר, כי הבית של ההורים כבר לא יוכל להיות המסגרת המתאימה.

וזו מהות הזעם שלי.

טוב, איך מפרסמים את זה עכשיו? פוסט ראשון, אתם יודעים, אני עוד לא משופשף.