רסיסים מאייקון 2016

ואו, זה היה שבוע מתיש… ולא רק בגלל העובדה שהייתי צריך להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא. אה, רגע… בואו נתחיל מהתחלה.

כנס!

חגיגת הגיקים השנתית "אייקון", הכנס השנתי למדע בדיוני, פנטזיה, משחקי תפקידים וכל מה שביניהם הגיעה לסיומה. רגע לפני שיבשו ממני הזיעה, אבק הדוכנים וזוהר הקוספליי, ולפני שיפוגו זיכרונות מהאירוע הכל כך תוסס הזה, אנסה להעביר לכם את רשמיי. תגידו, כבר אמרתי שהרציתי השנה?

הארלי

מדי שנה, הכנס צומח עוד קצת. ועוד קצת. ועוד טיפה. האשכול כבר נהיה קטן מלהכיל את כמות הדוכנים הבלתי נתפסת, שלא לדבר על כמות הקוספליי המגוונת להחריד. זכור לי שכשחיפשתי את הכניסה (הכניסות למתחם שינו מעט את מיקומן השנה) שאלתי את הארלי קווין איפה הכניסה. היא החוותה לכיוון שתי ההארלי קווינים שעמדו בסמוך לשער. מיד לאחר שעברתי אותן, שאלתי את הארלי קווין איפה אפשר לאסוף את הכרטיסים שהוזמנו מראש. היא אמרה להמשיך ישר, לעבור את הארלי קווין, ובהארלי קווין השלישית לפנות שמאלה. כשהגעתי להארלי קווין שאלתי אותה איפה הדוכן. היא לא ידעה. אז שאלתי את הארלי קווין. היא גם לא ידעה. בסוף שאלתי את הארלי קווין, שדווקא כן ידעה. עמדתי בתור. לפניי היתה הארלי קווין. מאחורי היתה הארלי קווין. בסופו של דבר קיבלתי את הכרטיסים. מהארלי קווין. ניסיתי לוודא האם הארלי קווין הזמינה כרטיס להרצאה שלי. הארלי קווין לא ידעה, והציעה שאשאל את הארלי קווין.

קיבינימט, "יחידת המתאבדים" היה הסרט היחידי שיצא השנה?

רודנברי

יעל פורמן הרצתה על ייצוג נשי בסדרת "מסע בין כוכבים" המקורית. מסתבר שהחזון הגדול של רודנברי לייצוג נשי הולם התנגש בדרישות רשת השידור השמרנית. לפרקים המסר הפמיניסטי פשוט הלך לאיבוד בין האקסיות הרבות-יותר-מדי של קירק ופרקים בעלי הגיון מדעי שאפילו הטמטום בו מטומטם (ע"ע Wink of an Eye).

לסיכומו של עניין: זו לא הפדרציה אשמה בשוביניזם – זה CBS והמיני של יומן ראנד. אח, יומן ראנד, פנטזיית גיל ההתבגרות המוקדם שלי… היה יכול להיות בינינו משהו לו מישהו היה טורח להסביר לי (ולדור שלם של ילדי אייטיז בישראל) מה זה לעזאזל יומן (Yeoman). היי תגידי, יומן… את באה להרצאה שלי?

תג

תג!
זה תג.

זהו תג שנועד להסביר לכולם שפקעת העצבים הנושאת אותו הולכת להעביר הרצאה באשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 מול אולם מלא ו… רגע, למה אתם בורחים?

רותם בחלל

אם לשפוט לפי ההרצאה הכיפית להחריד של רותם ברוכין "איפה חרב האור של מארק וואטני?", החלל הוא מקום בו אסור לצפות מכיוון שהוא מלא בחייזרים, מפלצות, אסונות ובעיקר סרטים גרועים על חייזרים, מפלצות ואסונות. מזל שיש את רותם שראתה את כל הדברים המזעזעים האלה כדי שאנחנו לא נצטרך לראות. יאי לרותם! (וגם: "מכירים את הסרט הזה? לא? יופי, הוא גרוע, אל תראו אותו!")

ג'וקר

יבגני טרבנוב העביר את ההרצאה המצוינת "האבולוציה של הג'וקר" ובה סקר את התפתחותו של "הנבל הכי פופולרי שצמח בתרבות הפופ", כהגדרתו. הרצאה ממש מעניינת, שהחלה בסקירה היסטורית של כתבי ויקטור הוגו והסתיימה בסרט The Killing Joke שיצא לאחרונה (עם מארק האמיל כג'וקר). הבעיות היחידות היו מספר בעיות טכניות מסוימות במקרן בעיקר בתחילת ההרצאה. יודעי דבר בקהל ציינו שהאשם בדבר היה, כנראה, באטמן. אני נוטה להסכים.

נרטיב

מה אתם אומרים, זה יכול לעבוד?
ההרצאה היתה מענינת, אם כי לפרקים נראה שפיילוט קשוח היה הופך אותה ליותר זורמת וחלקה.
בין היתר נסקרו אבודים, ממנטו, 500 ימים עם סאמר, ספרות זולה ועוד טרנטינואים למיניהם, ועוד.
היי, יכול להיות מעניין לכתוב את הפיסקה הזו באופן לא כרונולוגי. אתם יודעים, מעין משחק מטאיסטי כזה, לכתוב באותו הסגנון של תוכן היצירות שנסקרו בהרצאה.
מתן בכר סקר יצירות שונות המאופיינות בכך שהנרטיב שלהן אינו מסופר בסדר כרונולוגי.

שיט, לא עבד.

עתיד

"הרצאות מן העתיד": אירוע מעניין במהלכו הועברו לקהל שלוש ארבע הרצאות הלקוחות מאייקון עתידי. ההרצאות הועברו על ידי יעל פורמן, יואב לנדסמן, ד"ר קרן לנדסמן (מסתבר שאין שום קשר ביניהם) ואהוד מיימון. כל הרצאה עסקה בעתיד אפשרי הזוי כזה או אחר לקהל המרותק. כל מרצה הקפיד/ה להזכיר לעמיתו/ה ש"צריך ללחוץ שם!" כי כנראה הקליקרים ממש מסובכים בשנת 2056.

בסך הכל, ההרצאות היו עקביות והגיוניות: קרן הטיפה נגד חיסונים (כי זומבים), יעל הטיפה בעד המדע של סטאר טרק (כי קול מהיר יותר מאור – מדע!), יואב נתן סיבות אמינות לחלוטין מדוע לא נתקלנו בחייזרים (אני לא רוצה לדבר על זה) ואהוד עשה את הדבר ההגיוני ביותר שיכול לעשות עורך האתר של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה והסביר למה אין לנו בכלל מה לחפש בחלל (כי יש שם ג'אר ג'אר בינקס).

אני רוצה להוסיף עוד סיבה לטיעון של אהוד: כי בסוף המסע מחכה לך תכנייה ובה כתוב שחור על גבי לבן שבאשכול 2 ביום חמישי 20/10 בשעה 14:00 אתה צריך להעביר הרצאה ואיך קיבינימט אתה אמור לעשות את זה כשאתה פשוט לא זוכר מה אתה אמור לומר בהתחלה של שיקופית מס' 4 כשבחיים לא נגעת בקליקר ותעזבו אותי עכשיו למה אתם מעלים את זה כל רגע.

מקור

"המקור של הפקות המקור" (אילן מעיין אשכולי, הילה אלוני, יריב יערי וגיא בוסקו שהצליח להימלט מהדוכן שלו בעור שיניו) הוא למעשה פאנל על צפרות ואורניתולוגיה. הבנתם? מקור? ציפורים? הא? מקור? של ציפור? לא הבנתם? אתם רעים.

בקיצר, זה היה פאנל על הפקות מקור. כלומר, לא אורניתולוגיה, אלא ארכיאולוגיה ופרהיסטוריה. הוקרנו קטעים ישנים ונדירים של צילומי וידאו שאני-לא-מאמין-ששרדו-את-הזמן-שחלף מכל מיני הפקות מקור מכל הזמנים והתקופות. הוקרנו גם כמה יחסית חדשים ("איפה הדמויות מסטאר טרק?!").

עבור אחד כמוני שלא היה מעורה בכלל בהפקות מקור ולא צפה בהן, זה היה פאנל מרתק. אז תגידו… איפה הדמויות מסטאר טרק, והאם הן קנו כרטיס להרצאה שלי?

מעבדה

ד"ר נעה לכמן (דוקטור יקרה, אחת ולתמיד: האם זה ב-ח' או כ'?) העבירה הרצאה מקסימה לגמרי על תאונות בטיחות במעבדות אשר יצרו את גיבורי העל שלנו.

נסקרו ציטוטים מפורסמים שנאמרו במעבדות ידועות, כמו: "קיבינימט קתרוס, היה צריך לשים את זה דווקא על החלון?!", "אני לא מבין מי הדביל שהשאיר את הכלוב של העכביש הרדיואקטיבי פתוח!", "תגידו לבארי אלן שהחשמלאי בא לסדר את ההארקה לארון הכימיקל… עזבו, לא משנה כבר" וכמובן הציטוט הידוע: "חכה שנייה, ד"ר באנר, אני לא יודע איך להפסיק את הספירה לאח… עזוב, לא רלוונטי כבר."

היה כיף לגמרי, במיוחד הקטעים בהם ניהלה ד"ר לכמן רולטה רוסית עם הקהל לגבי תרכובות שונות שערבבה בכיתה, ואז נתנה אותם לטעימה לאלה מהקהל ששאלו שאלות מעצבנות במיוחד. אני מבקש מצוות התוכן של הכנס להתעלם ממה שכתבתי כאן, זה היה חלק מהבדיחה. נשבע לכם. תגידו… אתם באים או לא באים להרצאה שלי?

הרצאה

העברתי הרצאה. אמרו לי שהיה סבבה.

אני בכלל לא מבין למה חפרתם לי על זה כל הפוסט. נודניקים.

עוד הרצאות

עוד אירועים שהייתי בהם כללו את "משחקים באבא ואמא" של איריס מזור וגלעד רוזנבאום העמוסה אך מעניינת (במיוחד עבור קוראי ה-Young Adults), "איך ניצחנו בקרב שלא היינו בו מעולם?" שהיה פאנל בהנחיית איריס מזור (שוב איריס!) ובהשתתפות ארנון רייכמן ודוריאן קיין – פאנל עמוס תובנות על תכנים פוליטיים וצבאיים בסדרות סטאר טרק לדורותיהן, וכמובן: "ישחקו הז'אנרים לפנינו" של לילי דאי אשר עסקה בהגדרות הכל כך מתעתעות של ז'אנרים. זה נראה שהתבלבלו לנו הז'אנרים ויש לנו מזל גדול שלילי באה לעשות סדר.

גפן

כרגיל, לא היכרתי את רוב היצירות המועמדות. כמובן שהמנחה הקשוחה עד מאוד זכתה בגפן מוצדק על "אגם הצללים" (יאי לרוני!).

קשה היה להתעלם מהצביטה בלב הקהל, הכותבים והסגל כשהוכרז שמו של אביאל טוכטרמן ז"ל, כזוכה בפרס הסיפור הקצר על "רקוויאם למתי" המצויין והנוגה. קשה היה להישאר אדיש לנוכח נאומה המרגש של אחותו, ורד טוכטרמן, אשר קיבלה את הפרס בשמו. אני באמת לא יודע איך אני אמור לסיים פסקה כזו, אז אני פשוט אסיים אותה ואמשיך הלאה.

תוגה

יש לי נטייה לסיים את סיכומי הכנסים בתובנה מעט מהורהרת.

השנה, יותר מתמיד, היה עיסוק מסוים באופן בו הקהילה מתבגרת. דור המייסדים של הכנסים האלה כבר לא ילד. חלקם אפילו עם ילדים משלהם. הפיד שלי התמלא בשאלות בסגנון "למה אין סידור נורמלי למי שבא עם ילד?" ו"למה צריך לשלם כרטיס על ילד שלא באמת מעוניין בהרצאה אלא רוצה רק לשים את הראש על אבא/אימא?".

עוד תהיות שעלו לי בפיד נגעו לעצם ההשתתפות של אנשים מגיל מסוים בכנס. האם הכנס רלוונטי למי שעבר את גילאי ה-30? זו תהייה שממש חוזרת על עצמה ביתר שאת מדי כנס, במיוחד על רקע הקהל הצעיר והתוסס הממלא את האשכול ומביא איתו עוד ועוד דם חדש לקהילה. לצד הקהל הזה, ישנם אנשים אשר הכנס היה חלק בלתי נפרד מחייהם במהלך שני העשורים האחרונים ולפתע מרגישים לא רלוונטיים. אצל חלקם הכנס עצמו הופך לפתע ללא רלוונטי – הם כבר לא מרגישים כאותו האדם שהלך לכנס בצעירותו, כששורת הדוכנים הייתה מספיק קטנה כדי שהבניין עצמו יוכל להכילה. האדם ההוא כבר התבגר ופינה את מקומו למישהו אחר.

כשאני בכנס, כל ערב בערך בשעה 19:30 אני שם פעמיי לרכבת השלום. אני לא יכול להישאר עד עשר בלילה. יש לי משמרת שנייה בבית. אבל עדיין חשוב לי לבוא. אני פותח את הפייסבוק ולצד לייקים ופוסטים מלאי התלהבות על "איזה כיף היה היה בהרצאה של XXX היום!" אני רואה תוגה. תוגה של אנשים שעבורם הכנס הופך להיות אט אט זיכרון עמום, או של כאלה שלא באו בכלל בגלל אילוצי החיים ומודאגים מהעובדה שזה כבר לא מפריע להם כמו פעם.

אני מביט אחורה בדאגה, כי נדמה לי ששמעתי פיראט עם וו ברזל במקום יד, הרודף אחרי כשהוא עצמו נמלט מתנין בעל שעון מתקתק בבטנו. האם הוא ישיג אותי אי פעם? אני כל כך רוצה להאמין שלא. אני כבר לא ילד אבל, לעזאזל, אני רק התחלתי ליהנות מהכנסים האלה (כתיבה, הרצאות, חברים). עוד כמה זמן יימשך המרדף הזה, שבו מצאתי עצמי לפתע?

לפיטר פן הפתרונים.

צער גידול הרצאות

כבכל שנה בחול המועד סוכות, ממשמש, מגיח ומפציע חג עובדי כת השטן הידוע כ"פסטיבל אייקון". האירוע מיוחס לכת השטן בעיקר בגלל כל אותם אנשים שקפצו עכשיו בצעקות "זה לא פסטיבל, זה כנס!!!". סנובים – לכו הביתה.

וכבכל שנה, עבדכם הנאמן מתייצב באייקון. משנה שעברה אני מנסה לסגל לעצמי מנהג קבוע הכולל כתיבת סיכום כנס וסיפור לשנתון.

השנה הגדלתי לעשות ואני מתכבד להכריז בפניכם על… הרצאה ראשונה שאני מעביר באייקון ושמה בישראל: "צער גידול נבלים".

ההרצאה תתמקד בנושא חביב עליי – נבלים. ניסיתי לחשוב מאיזה כיוון לגשת לנושא ואיך לבחון אותו. התוצאה: בחינת מערכות יחסים של נבלים עם הוריהם, ניתוח מוטיבים חוזרים ביצירות שונות ומגוונות בז'אנר וניסיון לבחון מחדש סיפורי מקור מוכרים של נבלים מנקודת מבט מעט שונה.

**עדכון: העליתי את ההרצאה לבלוג – ממש כאן!**

יש להרצאה אירוע פייסבוק (הרגישו חופשי להצטרף) ואפשר להזמין כרטיסים כאן.

חוץ מזה, אני מתכוון בהחלט להיות בכנס ובעיקר באירועים הבאים:

הנשים של רודנברי
רמזורים
איפה חרב האור של מארק וואטני
?
האבולוציה של הג'וקר

משחקים באבא ואמא – היפוכי תפקידים בז'אנר

הרצאות מן העתיד
עבור לעמ 42 – נרטיבים עם טוויסט
המקור של הפקות המקור
מספיק עם הוראות בטיחות – אני רוצה כוחות על
!
איך ניצחנו בקרב שלא היינו בו מעולם
?
ישחקו הז
'אנרים לפנינו
אירוע הסיום

אתם מוזמנים להיתקל בי (אם באופן מקרי ואם בזדון תחילה) ולברכני לשלום או למדון. הכל הולך, העיקר שהלייקים והקליקים ימשיכו לזרום. תוכלי לזהות אותי בכנס בנקל: אני אהיה הבחור הגבוה והגמלוני עם חולצת רוק או חולצה גיקית שחורה, שסביר להניח שתהיה AC/DC או Winter is Coming. יש מצב גם לרולינג סטונס או חולצת שרלוק. אני זורם.

נתראה במתחם אשכול – חג אייקון שמח לכולם!

מפקד אוכלוסין למתוסכל המתלמד

הבלוג הזה החל את דרכו לפני כשנה וחודש, ומניינו עומד על 53 פוסטים (לא כולל זה). ממוצע של בערך פוסט לשבוע. לא רע. היו לי פה פוסטים משעשעים (רוב הזמן) ומדי פעם גם מעט רציניים. אבל…

זה בעייתי להחזיק בלוג היום. ואני מאשים את הפייסבוק.

נחזור קצת אחורה: לפני כעשור פלוסמינוס, הייתה סצנת הבלוגוספירה הישראלית בשיאה. זירה תוססת של בלוגים, חלקם טובים וראויים וחלקם סתם בלוגי אווירה של נערות בנות טיפשעשרה. וכולם ניהלו דיאלוג פורה ובלתי פוסק שהתנהל בזירה של פוסטים, טראקבקים וזליגה לפורומים, אשר נתנו היזון חוזר משל עצמם ליצירת עוד תוכן בבלוגים וחוזר חלילה.

אופן ההתנהלות הזה השאיר חותם ועדות ברורה: כשקראת פוסט שעורר בך צורך עז להגיב, אתה פשוט הגבת. בבלוג. ואם היה לך בלוג משלך, דאגת לכתוב את דעתך בנושא ולקשר באמצעות טראקבק. היה נוח לחפש בבלוגים ובפורומים, וכשמשהו הפריע לך אז פשוט הגבת עליו, והיה באופן יחסי די נוח לחפש מחדש תגובות ישנות או מאמרים ישנים. וכשמצאת פוסט ישן שכזה, יכולת לראות כמה עניין הוא עורר לפי התגובות והטראבקים שקישרו אליו.

אפשר היה לעבור פוסטים בבלוג של פלוני אלמוני בסדר כרונולוגי ולבצע חיפושים באמצעות קטגוריות ותגיות. המושג "טכנוראטי" (מנוע חיפוש עתיק לבלוגים) היה בשימוש לפחות כמו "גוגל".

והיום? היום 95 אחוז מההתנהלות מתקיימת בפייסבוק.

מלכתחילה, אנשים יעדיפו לכתוב את הגיגיהם כפוסט בפייס ולא בבלוג. ואפילו אם יכתבו בבלוגם פוסט מעורר הדים, הרעש הזה יישמע בפייסבוק. הדיונים עצמם יתנהלו… בפייסבוק, ניחשתם נכון.

בפייסבוק קשה יותר לחפש (על סף הבלתי אפשרי, למען האמת) פוסטים ישנים. אין קטגוריות. אין תגיות. החיפוש די מוגבל. חסימות בפייסבוק הן הדבר הכי קל בעולם, ויום אחד תמצא עצמך מול לינק שבור כי בעל החשבון החליט לסגור עצמו לכל מי שלא ברשימת חבריו. אפילו עניין פשוט כמו להגיע לפוסט של מישהו במקרה ולראות מה הפוסט הבא שפירסם (עניין טריוויאלי בעולם הוורדפרס האהוב) לא קיים בפייס. רק ההווה קיים והלייקים. ואחריהם המבול. והכי גרוע: אתה פשוט לא תוכל לראות מה כתבו עליך, אלא אם אתה חבר של כל המשתפים (עניין לא מעשי כשלעצמו).

עכשיו אני שומע אתכם צועקים: "מה מהות החפירה הזו?!"

אני אענה: אני מניח שאם הייתי מפרסם את הבלוג הזה באותה תקופה, היה לי קצת יותר מושג לגבי האנשים שקוראים אותו. אם, לדוגמא, אני מפרסם פוסט מוצלח במיוחד הזוכה לשיתופים נאים בפייס, אין לי שום דרך לראות את קריאות הבוז והמשטמה של אותם אנשים שחשבו שהוא דבילי לחלוטין. והלוא מה שווה אותה תקשורת המונים בלי תגובות הנאצה, אותן אין לי שום דרך לקרוא כי איני חבר של המשתף? כמובן שאין לי שום רצון להיות חברו של אותו אוויל משריש ומנאץ, אבל העיקרון, קוראים יקרים, העיקרון.

בימינו, לצערי, אי אפשר להיות ביץ' פתטי של צומי בוורדפרס כמו פעם, ואני מכה על חטא בשמו של דור שלם.

אז מהי מטרת הפוסט? אני מודה ומתוודה: אני באמת לא יודע כמה אנשים קוראים את הבלוג. אין לי מושג כמה עוקבים אחריו (עוקבי ה-RSS לא נספרים בעוקבי הוורדפרס). אין לי מושג מי משתף ומה הדו שיח שנוצר לאחר כל שיתוף. אין לי מושג מה מעניין אתכם, אבל הייתי רוצה לדעת. עוד "הוא והיא"? עוד "ישראמן"? פוסטים על זוגיות? חפירות היתוליות על סדרות? אולי בכלל משהו אחר לגמרי ולזנוח את הקודמים?

אני לא אומר שאענה לכל גחמה, אבל לא יזיק לדעת לאיזה כיוון נושבת הרוח אצל האוכלוסייה הכל כך מעטה אך נאמנה שפוקדת את הבלוג באופן קבוע (ויש, התפלאתי לראות). פוסט ממוצע לא זוכה ליותר מדי צפיות, אבל מספר הצפיות הוא די קבוע. מדי פעם פוסט מסויים זוכה לשיתופים רבים ורואים זאת בתעבורה, אבל כל הדו שיח המתנהל עליו (אם בכלל) הוא בלתי נראה עבורי.

אז אנא מכם – חרגו ממנהגכם וכתבו למטה מה דעתכם הכללית על הזירה ההיתולית שבניתי פה במהלך השנה האחרונה. מה אהבתם, מה לא. מעדיפים במייל או הודעה פרטית בפייס? גם זה בסדר! הם מופיעים למעלה, בתפריט הנגלל. אסתפק אפילו בקריאות נאצה, במידה ויהיו כתובות בדיקדוק תקני. אני שומר לעצמי את הזכות לשלוח אליכם את ישראמן. ראו הוזהרתם.

רסיסים מעולמות 2016

כנס! עולמות! מפגשים! גיקים!

אלה היו המילים שזעקתי בחודשים האחרונים ללא הפסק, עד שמלכת היופי זרקה אותי מהבית. מטבע הדברים נותרתי בחוסר מעש ולכן לא הייתה לי ברירה אלא פשוט ללכת ל"עולמות", הידוע למעשה כאחד משני כנסי הגיקים המרכזיים בחוה"מ פסח (השני הוא, כמובן, "ביגור" העוסק במשחקי תפקידים). אז הלכתי, לאחר שהובטח לי כי הורחקו משם אורחים לא רצויים. להלן רשמיי מכמה וכמה חוויות בכנס.

חם

אז הדבר הראשון ששמתי לב אליו ביום הראשון של הכנס, היה החום הבלתי נסבל (כ-38 מעלות צלסיוס). העובדה שבחרתי, מכל החולצות שבעולם, דווקא את חולצת "משחקי הכס", שהסלוגן Winter is Coming חקוק עליה, הייתה בעוכריי וזכיתי לקריאות ביניים משועשעות מכמה וכמה מכרים שפגשתי שם. כן, רבותיי, אני מודע לאירוניה, אבל במחילה מכם: זו חולצת הכנסים שלי. אני לובש אותה בערך 2-3 פעמים בשנה. גם לי מותר ליהנות ממנה מדי פעם… מה, לא? עכשיו אתם סתם רעים.

שלולית

בכניסה לאירוע הראשון (על כך בהמשך) נתקלתי בשלולית. לשלולית היו משקפיים, והיא הייתה מאוד חביבה. לשלולית קראו הלה הראל ולמי שאינו יודע, היא אחת ממארגני הכנס. גם היא סבלה מהחום, ולכן נאלצה להגיע באותו מצב קיומי של שלולית. אני מקווה שהפיזיקאים הרבים שנכחו בכנס מצאו כיצד להחזיר אותה למצבה הרגיל כי, בואו נודה בעובדות, אנו צריכים שלוליות… כלומר מארגנים, גם לכנסים הבאים. תודה.

פאנפיק

האירוע הראשון בו נכחתי היה "יצירות מעריצים" המדובר והמבוקש עד מאוד, וזאת מפאת חברי הפאנל: רותם "רוחות ערים" ברוכין, לי "Frozen is the New Black" להב, גיא "הרועה האחרון" בוסקו, אביב "ואו כמה קומיקס!" אור והמנחה גלי "אימת הפאנלים" גולן. הפאנל עסק בפאנפיק, פאנארט, פאנדומים וכל מה שביניהם ובפרט במה שמייחד או מגדיר פאנפיק.

הקהל הונחה באופן מיידי לשמור שאלות לסיום ההרצאה, אלא אם כן מדובר בשאלות ממשממש חשובות. "במידה וישאלו, בכל זאת, שאלות לא חשובות," כך ציוותה גלי, "מי שיושב ליד שואל השאלה יקפיד לגרשו החוצה לאלתר." וכך הושלט סדר נוקשה בממלכת וסטרוז על ידי האישה היושבת על כס הברזל.

הורגשה התלהבות רבתי כאשר הועלה הנושא הניצחי: "קירק וספוק – קוים לאופיה של הדחקת זוגיות גאה ומלבלבת ואיך, קיבינימט, רודנברי לא הבין את זה לבד".

הורגשה מתיחות כשהסאונד עשה בעיות. אני רק אציין שדדפול היה אחראי עליו. כן, אני שומע אתכם צועקים: "אידיוט, זו הייתה מתנדבת לבושה כמו דדפול, והקוספליי היה עשוי בכישרון!" אבל אני מעדיף לחשוב שזה אכן היה דדפול, ובמחילה מכם – נא לא לדווח לרשויות. תודה (ובהערת אגב: דדפול סאונדמן – מה ציפיתם שיהיה, אלוהים אדירים?!).

הורגשה פאניקה כשגלי זרקה משפטים כמו: "אין דבר כזה סנטה קלאוס" ולאחר מכן הציעה להרוג את מרי סו, ההורים שלה, המשפחה שלה והכותבים שלה. הפאניקה הורגעה על ידי כל מי שישב ליד מי שנכנס לפאניקה, וכך כס הברזל השליט שוב סדר בממלכת האנרכיה.

סיכום אירוע: אל. תבקשו. שירותי. סאונד. מדדפול. כי אחרת לא יהיה סאונד, והמיקרופון יתלכלך בצ'ימיצ'נגה, וזה סתם מבאס.

שנתון

כותבים יקרים! איפה אתם? בערך בתקופה זו של עולמות (ובאופן כללי לקראת הקיץ), מגיעה אטאט לקיצה תקופת שליחת הטקסטים לשנתון האגודה "היה יהיה". מטבע הדברים, כשנתקלתי באהוד מיימון, עורך האסופה ועורף ראשים של כותבים, שאלתי אותו מתי הוא יספיק לעבור על הטקסט שלי. מסיבה שאינה ברורה הוא החוויר, לחש "איך מצאת אותי?" ונעלם. אחריו נצפו כותבים נוספים במרדף.

תעשו לי טובה, אפשר לחשוב עד כמה הוא עסוק בתקופה הזו של השנה. זה בסך הכל כנס גדול, שהוא תרם לו כמה תכנים ואולי פאנל אחד או שניים, תוך כדי שהוא צריך לתחזק את אתר האגודה ובמקביל לאסוף חומר לאיזושהי אסופה שצריכה להיסגר במהלך החודש הקרוב. נו באמת.

כיפאק היי

מישהי אספה ממני "כיף" (High Five). הייתה לה חולצת משחקי הכס, והיא טענה שהיא אוספת "כיפים" מכל מי שלובש אותה חולצה כמו שלה. נתתי לה, אבל רק בגלל שלא רציתי לגמור כמו רוב סטארק.

קול

לעולם לא תהיו מגניבים כמו אבא שהביא את ילדו הפעוט לכנס, כשהוא לבוש בחולצה עם סמל הרובוטריקים.

עו"ד

אני אוהב את ההרצאות של מרק לייזרוביץ'. מרק הוא עו"ד במקצועו אשר אוהב לתת זוית משפטית ליצירה ספקולטיבית. באייקון האחרון, הוא דיבר על כך שהאקטוארים של חברות הביטוח הם, למעשה, התגלמות מודרנית של הפסיכוהיסטוריונים מיצירתו של אייזק אסימוב. הפעם הוא הירצה על הצד האפל של המנגנון השלטוני בעולמו של הארי פוטר.

היה כאן הכל. ציון "אפס בדמוקרטיה" לפי מדד האקונומיסט, הזנחה חברתית של חבל הענקים (אותו הוא פשוט השווה ללוד), שר קסמים המכהן בתפקידו כ-20 שנה ("ביביוקרטיה"), עינויים/טילטולים באזקבאן, וגולת הכותרת של ההרצאה: השוואה בין הגנת ה-Imperium Curse לקו הגנה של פושעים נאצים במשפטי נירנברג וכן למשפט אייכמן. הוקרנו קטעים מרתקים ומצמררים מסרט התעודה "הספציאליסט", המראה את אייכמן כפקיד עלוב, באופן הסותר את הנראטיב המצייר את אייכמן כמפלצת שאין שני לה. יש לי נקודה להעלות כאן… אבל היא תחכה לסוף הפוסט. חכו בסבלנות.

20 שנה

למי שלא יודע: השנה חוגגים 20 שנה לאגודה. שווה פאנל, לא? חברי הפאנל: דידי חנוך, ענבל שגיב נקדימון, אביגיל נוסבאום. מנחה הפאנל: אהוד מיימון.

נסקרה התקופה שלפני האגודה (מה שהמשתתפים כינו ללא הרף "היסטוריה וארכיאולוגיה") וכמובן תקופת האגודה עצמה. הועלו זיכרונות מפורום אורט, IOL ועוד כמה דברים באמת עתיקים שהעלו מבוכה בקרב הצעירונים אשר בקהל. יצוין כי ענבל כתבה בעברה תזה מרתקת אודות היסטוריית המד"ב בישראל, והיא אכן הייתה כר בלתי נדלה של אינפורמציה בנושא.

אביגיל נוסבאום (ובאמת לא ידעתי זאת לפני הפאנל) היתה לא פחות מהעורכת של Strange Horizons ואף היתה מועמדת להוגו על עבודתה בתחום. אגב, לאחרונה היא כתבה באתר האגודה מאמר מרתק הסוקר את ג'סיקה ג'ונס – מומלץ!

דידי חנוך היה דידי חנוך, וטוב שכך (נו באמת, מי שצריך שאכתוב עליו הסברים כנראה לא קורא את הבלוג הנכון).

נובה

אגב דידי – קיבלתי את התמורה שלי מ"פרויקט נובה"! ווהו!

dlUzRQpY

שיח סופרים

רוני גלבפיש ויואב אבני ניהלו שיחה נעימה אודות כתיבה. השיחה היתה נעימה עד מאוד, עד שנשאלה שאלה הנוגעת לדמויות שאינן משתפות פעולה עם המחבר. עד מהרה התחוללה תגרה בין רוני ויואב לבין דמויות יצירי דמיונם, וההרצאה הסתיימה באירוע רב נפגעים.

מוסר השכל: סופרים הם עם מוזר. וחמוש.

מארוול

שירה סלימי העבירה הרצאה אודות הקומיקס (ולא הסרט!) Civil War של מארוול, או כמו שהיא הציגה זאת: "הליך הגירושין הקשה ביותר בהיסטוריה".

אז ככה: קודם כל הרצאה פשוט מרתקת. למי ששקוע בקריאת הקומיקס ולא מסתפק בצפייה בסרטים, זו הייתה לא פחות מחגיגה. אבל, תשמחו לדעת שגם עצלן קולנוע כמוני נהנה לא פחות. הקומיקס נסקר עם מינימום ספויילרים, ונבחנו סוגיות של פרט מול כלל, חוק מול צדק, ו…

וכאן אני מגיע לדבר השני שרציתי להגיד, אך בדומה להרצאה של מרק אני מעדיף לשמור את זה לסוף.

דמיאן

מה עוד אוכל לומר על דמיאן "כבר ברחם ידעתי להרצות" הופמן?

השנה הוא הירצה על העונה הראשונה (והמחורבנת) של "מסע בין כוכבים: הדור הבא". לא אכביר במילים – זו הייתה פשוט הרצאה מצוינת, בה נבחנו הרקע והסיבות למחורבנותה של העונה. נרשמה הבעת סבל תמידית מצידו של פטריק סטיוארט המסכן.

מקום בו לא היינו מעולם

אם דמיאן סקר את מה שהיה, שמוליק לוטטי ואיריס מזור סקרו את מה שיהיה: סדרת הסטאר טרק החדשה שאמורה לעלות לאויר ב-2017, וכן שלל התיאוריות שרצות ברשת אודות הסידרה. למעשה, גם כאן (בדומה לדמיאן) נסקרה ההסטוריה של סטאר טרק לדורותיה, אם כי כמובן יותר באריכות, ודמותה המשוערת (והלא ידועה, למעשה) של הסדרה החדשה נמדדה באופן יחסי מול דברים שכבר היכרנו בסדרות הישנות. שמוליק ואיריס פשוט ניסו להקיש להיכן אנו הולכים, ומה החזון הגדול הבא של היקום המרתק (והכל כך ותיק) הזה.

חלק מההרצאה נסב על ליהוקים אפשריים. אם אתם שואלים אותי: שימו את טיריון לאניסטר כקצין האבטחה ואת דאנירייז טארגריין כקפטן, וסגרתם עניין.

חובבי סטאר טרק נהנו, מטבע הדברים.

גם פה היה לי משהו לומר… אך בדומה למרק ושירה, ארצה לשמור את זה לסוף.

כדורגל והיצירה הספקולטיבית

כשחזרתי הביתה, התבשרתי על ידי מלכת היופי, כי הגמדה הנסיכתית שלנו שיחקה כדורגל עם כמה בנים שפגשה בפארק ודי קרעה להם את הצורה. השיחה נסובה, עד מהירה, על למה יש הורים אשר מונעים מהבנות שלהן לשחק בכדורגל או כל ספורט "גברי" אחר.

וזה הזכיר לי משהו.

די מהר נזכרתי כי נכחתי בשיחה זהה (לגמרי!) עם איריס מזור ועוד כמה אנשים חביבים, בסיום ההרצאה על הסדרה החדשה של סטאר טרק. גם שם סופר על תופעה מדהימה ובה הורים מושכים את ילדותיהן (לפעמים אף בכוח) ממשחקי כדורגל של ילדים אחרים, מפחד שמא הן יצטרפו למשחק. הגענו לנושא הזה דרך שיחה אודות האופן בו ילדות מנותבות מינקות לעיסוקים הנתפסים כ"נשיים" וחס וחלילה לא "גבריים". ולנושא הזה הגענו דרך השיחה הכל כך רלוונטית הבאה: מדוע חשוב שהקפטן הבא של "אנטרפרייז" יהיה אישה ולא גבר, וזאת במיוחד בעידן ההסגברה, גיימרגייט ו-Sad Puppies. הבדיחה על ק'אליסי מקודם לא הייתה מקרית.

וגם זה הזכיר לי משהו. שירה סלימי הזכירה, כבדרך אגב, את האופן בו צריך (או לא צריך) להתייחס לגיבור על העושה שימוש לא אחראי בכוחותיו, או נשקו, במקום ציבורי ועקב כך נפגעים אזרחים לא מעורבים. האם גם בעדו ייערכו הפגנות שיאורגנו על ידי "הצל"? ומהי אחריות המנגנון השלטוני ביחס לאחזקה של נשק קטלני כל כך בלב אוכלוסייה אזרחית?

וגם זה הזכיר לי משהו. זה הזכיר לי את מרק מדבר על שלטון של אותו אדם כבר כ-20 שנה, על עיתון (בואו נקרא לו: "הישראלי היומי") שלמעשה משמש כשופר השלטון, על דמוקרטיה שלמעשה לא נראית כמו דמוקרטיה, על בית כלא שמשמש כסות לעינויים מוסדרים ולא חוקיים בחסות השלטון ועל משמעות ציות לפקודות לא חוקיות ומעמדן המשפטי.

גבירותיי ורבותיי: המציאות העזה להזדחל לאטה לכנס האסקפיסטי שלי (כן, אני מודע לכך שזה לא הכנס שלי. תזרמו איתי) וזה דבר לא פחות מנפלא.

הכנס הזה (וגם אייקון, מאורות ומה שביניהם) אינו רק על קוספליי. כלומר, ברור לי שיש אוכלוסייה לא מבוטלת של אנשים שמפיקה הנאה מהפאן הטהור בקוספליי וכן שהקוספליי, כמוטיב ויזואלי, מהווה כיום את חזות הכנס, אבל אני רוצה להאמין שיש משהו מעבר לכך, במיוחד אצל החבר'ה הצעירים שגודשים את מתחם "אשכול".

עומד לו מרק לייזרוביץ', ויוצק רפרנסים למציאות הישראלית המדכאת לתוך אחד הפאנדומים הפופולריים ביותר בהיסטוריה. מולו יושב קהל המורכב באופן כמעט אבסולוטי מנערים ונערות מתחת לגיל 18, ובמקום להשתעמם, או פשוט לקום וללכת, הם נשארים. ומקשיבים. ומעכלים. ויוצאים אחרי ההרצאה עם מחשבות ותובנות. הם יגיעו לדעה כלשהי על מה שאנו קוראים לו "המצב", באופן יותר מושכל מכפי ש"פגוש את העיתונות" הפופוליסטית אי פעם תאפשר להם.

אני הולך לכנסים כבר כעשור. לפני כן לא הלכתי – פשוט לא היה לי עם מי. למעשה, רק בשנה האחרונה התחלתי ממש להכיר שם חברים חדשים, וגם זה בעיקר דרך הכתיבה (טיפ לחיים: כשכותבים – פוגשים אנשים מגניבים. בדוק!). מהבחינה הזו, רק בשנה האחרונה אני יותר מעורה בקהילה הזו ומבחין בדברים שלא הבחנתי מקודם. אני באמת לא יודע עד כמה המציאות זלגה לכנסים הקודמים ובאיזו מידה.

לעומת זאת, אני כן מאמין גדול בכוחה של היצירה הספקולטיבית לייצר דיון אינטליגנטי ולעודד את קהל הצרכנים שלה לחשוב, לעיתים באופן שיצירות המיינסטרים פשוט אינן מסוגלות לכך. תמרור האזהרה הגדול ביותר שייצרה הספרות במאה העשרים הוא "1984" של אורוול, אשר במשך שנים סירבו להכליל אותו תחת מטריית המדע בדיוני, פשוט מפני שהוא נחשב כ"ספרות טובה מדי" מכדי להיחשב ככזה. אבל הוא כזה, בין אם ירצו או לא. "שיר של אש וקרח" (ומקבילתה הטלוויזיונית "משחקי הכס") מעוררת ללא הרף שאלות על מהות השלטון, משחקים פוליטיים והמחיר המשלם על כך האזרח הפשוט, לצד דיון מעמיק על מלחמות, בין אם זו מלחמה במהלכים לבנים או בבני אדם. רוברט היינלין עורר דיון פוליטי ללא הפסקה במשך כל שנות פעילותו, גם כשספריו נשאו רוח פשיסטית, גזענית או סתם סקסיסטית. פיליפ דיק כתב ללא הרף על משמעות הקיום האנושי מול מציאות מתעתעת, בזמן שהארלן אליסון… טוב נו, הוא סתם אהב לעצבן אנשים. אבל באיזה כישרון, אלוהים.

הנקודה שלי היא כזו: אנחנו לא באים לכאן רק בגלל הקוספליי. אנחנו באים לכנסים האלה כדי להיות באותו חלל עם אותה קבוצת אנשים האוהבים לשנות דבר אחד במציאות המוכרת ולראות מה יקרה הלאה. אנשים האוהבים לחשוב בדרכים יצירתיות, מוזרות, מטרידות, אבל תמיד לא שגרתיות ומקוריות. ואף אחת מהן אינה משהו שלמדנו בשיעורי ספרות בבי"ס.

ואם מישהו יבוא אליי וישאל אותי "למה אתה הולך לכנסים האלה? למה אתה קורא את הספרים האלה? למה אתה כותב את הסיפורים האלה? זה הכל סתם דברים דמיוניים, לא אמיתיים, מטופשים, לא קשורים למציאות…", שכה אחיה, אני פשוט אתן לו סטירה.

המדריך לרוצח האדיב

אזרח מודאג: הלו, משטרה?

משטרה: כן.

אזרח מודאג: שלום, רציתי לדווח בהקדם האפשרי על הרצח אותו אני עומד לבצע.

משטרה: כן הבנסליחה?

אזרח מודאג: זה בסדר, סלחתי.

משטרה: רגע אחד… אדוני עומד לבצע רצח?

אזרח מודאג: בוודאי, וכמו כל אזרח אחראי אני מדווח. חוק זה חוק.

משטרה: זו בדיחה?

אזרח מודאג: חס ושלום. אני לא מתבדח לעולם על עיסוקי.

משטרה: אתה עשית את זה יותר מפעם אחת?

אזרח מודאג: בוודאי, למה לקטוע רצף הצלחות? כשהולך אז הולך, ככה אבא שלי תמיד היה אומר.

משטרה: אני מצטער, אני לא רואה את ההיגיון בכל השיחה הזו. למה שרוצח יתריע לפני שהוא רוצח?

אזרח מודאג: כי אני ממש בלחץ היום ונתקעתי בדואר. אתה יודע איך זה.

משטרה: ספר לי על זה, לפעמים התור כל כך ארוך שבא לי לתקוע כדור לפקידה.

אזרח מודאג: יפה, אז אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר!

משטרה: אתה חוזר לשם כדי לרצוח?

אזרח מודאג: לחזור לדואר? אלוהים, זה משהו שלא הייתי מאחל לגרועים שבשונאיי. מדובר בשכנה שלי.

משטרה: אתה הולך לרצוח את השכנה שלך?

אזרח מודאג: בדיוק, ואני מתריע לכם בצורה מסודרת. אני מקווה שהכל רשום אצלכם.

משטרה: מה תהיה סיבת הרצח?

אזרח מודאג: עוד לא החלטתי. בעיקרון אני נתקל בה מדי בוקר והסיבה משתנה. סבירות גבוהה שזה יכול להיות ה"בוקר טווווב!" המתנגן הזה שלה שמשחרר אצלי את המפלצת. אתה יודע, נשים.

משטרה: כן כן, אני רושם.

אזרח מודאג: בפעם הקודמת זו היתה אישתי. החיוך שלה עיצבן אותי.

משטרה: אתה רצחת את אישתך?

אזרח מודאג: אל תדאג. נעצרתי, נשפטתי, שילמתי את חובי לחברה. הכל מתועד. היום אני אדם נקי, אזרח נורמטיבי משלם מיסים.

משטרה: כמה נורמטיבי יכול להיות מישהו שרצח את אשתו?

אזרח מודאג: נורמטיבי בערך כמו זה שניכה לו שליש.

משטרה: כן, תכל'ס.

אזרח מודאג: בקיצר, אל תדאגו. הכל מתועד ומאורגן. כבר סגרתי את כל עניני הפתוחים. קניתי אפילו משקפיים חדשות, משהו אופנתי במיוחד.

משטרה: למה?

אזרח מודאג: זה נותן לי מראה יותר אביב 2016 מחד, ופסיכופתי מאידך.

משטרה: אה, ברור.

אזרח מודאג: למה מה אני, ישי שליסל? תאמין לי, הייתי רוצח את מי שמכר לו את המשקפיים.

משטרה: כן, זה נשמע שאתה כבר מתורגל בזה.

אזרח מודאג: רושם ראשוני זה הכל בחיים, זה מה שאבא תמיד היה אומר.

משטרה: אבא שלך איש חכם.

אזרח מודאג: כן, אדם משכמו ומעלה. עבד קשה, הקים משפחה למופת. כל מה שאני יודע – זה ממנו.

משטרה: הוא באמת עשה עבודה טובה.

אזרח מודאג: אז מה סגרנו?

משטרה: כרגיל – אתה אורב לשכנה המסכנה שלך, שוחט אותה בגלל סיבה הזויה ככל שתמצא, אנחנו נתפוס אותך באיחור למרות שכל הסימנים היו מראש

אזרח מודאג: שליסל, הא? כל הכבוד לכם, רואים שאתם מתורגלים.

משטרה: כן, תודה. אח"כ אנחנו נעצור אותך ואתה תוכל לומר לעיתונאים מה שבא לך.

אזרח מודאג: כן, זה באמת יפה מצידכם. אני מתלבט בין "כלהנשיםזונותצריךלהרוגאתכולן" לבין "אויאוימהעשיתיאנימהזהמצטערלאידעתי". אני יכול גם ללכלך על הומואים, אבל זה לא יהיה רלוונטי. חשבתי ללכלך קצת על אבא, אתה יודע. עיתונאים אוכלים הכל.

משטרה: ללכלך ככה על אבא? אחרי שהקים משפחה למופת?

אזרח מודאג: צודק. חוץ מזה, אם היה לי פאק בחינוך זה בטוח הגיע מאימא. זונה כמו כולן, צריך להר… אה תראה, זה כבר בא לי טבעי. יאללה, סגרנו על הגרסה הזאת.

משטרה: שיהיה בהצלחה!

אזרח מודאג: על לא דבר.

משטרה: אה, ועוד משהו – כל מה שסגרנו עכשיו אתה צריך לשלוח חתום בפקס.

אזרח מודאג: צודק, חוק זה חוק. מה זה פהסדום?

(נכתב בהשראת "הספורט הלאומי" מאת אפריים קישון, הגדול מכולם)

שיט שכותבים בסדנת כתיבה

בימים אלה, כפי שכבר הבנתם, אני מקיז דם בסדנת כתיבה יחד עם עוד 6 כותבים. כולנו ביחד אומללים, אך אופטימיים.

הסתבר לי לאחרונה, כי הבלוג הוא במה לא רעה לפרסם מדי פעם את הטקסטים שיוצא לי לכתוב שם. מעין מסגרת לא מחייבת לטקסט לא מחייב.

הגדרתי לעצמי כלל פשוט: לפרסם את הטקסט כפי שנכתב, בלי שיפוצים (אלא אם כן אמרתי אחרת). ייתכנו שגיאות ניסוח או כתיב.

תמיד תזכרו: הטקסטים הנכתבים בסדנת כתיבה הם… ובכן… לא נעים לומר… לא משהו. הסיבה היא פשוטה: יש לך כ-20 דקות לכתוב טקסט כלשהו. נותנים לך רעיון או תמה כלשהי ועכשיו מצופה שתרוץ איתו. האילתור הכפוי מאלץ אותך להפעיל את התאים האפורים ביתר שאת. ומדי פעם – יש אפילו ניצוצות. אל תדאגו, לא אצלי. הגזמתם.

אה כן, ואחר כך צריך להקריא לכולם את הדבר הזה! ולקבל משובים! איזה יופי!

אז הנה – פירור ראשון לפניכם.

הטקסט

החלטה אחת לא נכונה.
האמת שאני עושה לעצמי הנחות כשאני אומר את זה. היו לי למעשה שרשרת של הנחות לא נכונות:
קודם כל, העמדתי פנים שאני יודע לנסוע בסופת שלגים, כשהאמת היא שברגע שיורד קצת גשם אני מעקם את האף ומסתגר בין ארבעה קירות.
יודעים מה, עוד לפני זה עשיתי שטות, כשבכלל יצאתי למקום המסריח הזה. מה לי ולשלג, אלוהים אדירים? אני צריך להיות על החוף, עם הרגליים על כיסא ים וכוס עם שמשייה ביד. במקום זה, אני משקר לעצמי שאני סוג של אלפיניסט.
הלאה. השטות הבאה היא שנכנסתי לג'יפ המחורבן ולא בדקתי דלק. בחוץ כמו סיביר, שלג בגובה 2 מטר שנערם בחוץ, אבל האדיוט נכנס לג'יפ ונוסע, כאילו אין מחר.
יודעים מה? הטמטום החל ברגע שהסכמתי לצאת לחופשה הזאת. "אבל זכית בהגרלה, למה אתה לא יכול לצאת ולתת לנו קצת נחת?!" התבכיינה לי אימא שלי. לך תגיד לה שהדבר האחרון שאתה צריך זה לפרנס לה את הפולניות עם נקיפות מצפון וחליפה תרמית. אבל אין עם מי לדבר, ולפני שאתה שם לב אתה בשדה תעופה עם תיק עמוס בכובע צמר, גרביים חמות, מצפן, אולר שוויצרי וסנדביצ'ים עם שניצל. וואללה יופי, אימא, השניצל הזה מה זה עוזר לי עכשיו כשאני עומד פה באמצע קיבינימט ליד ג'יפ ריק מדלק, והשלג נערם עלי כאילו אין מחר.
בקיצר, מצאתי בתא כפפות עיפרון שבור ונייר טואלט. אני כותב עליהם כדי שלפחות יבינו איך הגעתי הנה. בהתחלה התלבטתי, כי זה בכל זאת נייר טואלט, אבל לבסוף הבנתי ששקעתי עמוק בחרא, מה שמפחית מאוד את הסיכוי שאוכל לנגב חרא בעתיד. אז לא צריך נייר טואלט.
מה שצריך זה אומץ. אומץ לבוא אחר כך לבית של ההורים ולצרוח: "נו, לקחתי את הפרס של ההגרלה. מרוצה?! נהנית לראות את הילד שלך כמעט קופא למוות בחופשת סקי מזורגגת?!"
דבר אחד אני יכול לומר לכם: זה ממש קשה לשבת ולכתוב בשלג. קודם כל – השלג נמס על הנייר והכתב נמרח. דבר שני, אתה הולך למות. אבל בעיקר מעצבן שהכתב נמרח. לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מסוגל לכתוב ככה. עם ההיפותרמיה אני דווקא מסוגל להסתדר. בכל זאת, גדלתי אצל אימא שלי.
אני עכשיו מסתכל על כל מה שכתבתי, וממש מתרגש. כתבתי כל כך יפה את כל מה שעובר עלי. אם אחרי כל זה קורה לי נס ומישהו עובר פה ומציל אותי, זו תהיה מה-זה פאדיחה. עד שכתבתי משהו כל כך פיוטי, עכשיו מישהו יבוא ויהפוך אותו לחסר משמעות? זין אני נותן עכשיו למישהו להציל אותי. שיציל מישהו אחר – אני לא פראייר.

רסיסים ממאורות 2015

עוד חנוכה, עוד "מאורות".

סתם, על מי אני מנסה לעבוד? זו פעם ראשונה שלי במאורות. איכשהו הצלחתי לפספס אותו שנה אחרי שנה. לא עוד. השנה אפילו הייתי חרוץ והצלחתי לתרום סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס! כבוד!

דרך אגב, בפוסט זה כללתי התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד מהסיפורים שהוגשו לפרויקט. נושא הכנס (והפרויקט) השנה: "קץ הילדות" (על שם ספרו הקלאסי של ארתור סי קלארק).

ירושלים

הכנס נערך מדי שנה בירושלים. ירושלים, על פי מה שידוע למדע כיום, אינה באמת קיימת. זהו מקום ערטילאי לחלוטין, המצוי אי שם על מישור מטאפיזי הממוקם בין השטח בו חי (או מת) החתול של שרדינגר, ומרחב המחייה של ברווזים עיתונאים, הידוע כ"חדשות ערוץ 2". בקיצר, גורנישט אחד גדול.

המקום הופך לגשמי פעם בשנה לקראת קיום כנס "מאורות". אחרת, אין באמת סיבה לאף אחד להגיע לשם. אף אחד גם לא יודע איך. וגם מי שכן יודע איך להגיע – לא באמת יודע. יעידו על כך כל אותם מבולבלים שגם כאשר ניצבו מול שלט "מאורות" הצבעוני, עדיין לא הבינו כי באמת הגיעו למקום הנכון. השמועה אומרת שחלקם עדיין מסתובבים ברחבי הקמפוס, לכודים לנצח במצב חסר תקווה זה, עד לכנס הבא או זה שאחריו.

הגעה

– "סליחה, איך מגיעים לכנס מאורות?"

– "אין שום בעיה, תמשיך הלאה עוד 250 מטר, ליד הפורטל הבין מימדי תפנה שמאלה, תעבור את תהומות היאוש, דלג מעל החומה הגדולה, וזה נמצא ליד הלבירינת."

לך תסמוך על הוראות הכוונה מגיקים. אבל באמת, מי שבא לשם פעם ראשונה חייב לשים לב לשילוט, אחרת הוא פשוט יסתבך. אפילו בסוף הכנס, נאלצתי לבקש הכוונה על מנת להגיע בחזרה לחניון קוסל. תודה רבה לענבר גרינשטיין שנאותה לשמש כ-GPS אנושי לעת מצוא.

לרגע חששתי, כשרק הגעתי לקמפוס, כי אסיים את חיי לכוד בחיפוש בלתי פוסק אחר מקום הכנס, עד שראיתי מרחוק גיקים תולים שלטים ואביזרי תפאורה שונים. בקיצר, אביאל טוכטרמן.

– "היי, אביאל, המקום הזה לא באמת קיים באופן מלא במציאות, נכון?"

הבחור החוויר, הסתובב ונמלט, לא לפני שסינן "הם מאזינים לכל מילה שאנו אומרים."

המקום הזה מפחיד אותי.

הפרויקט של רוני

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של רוני גלבפיש: "הסכנות בבניית בריכת שחייה ללא רשיון".

ידוע גם כ: "שיעורי שחיה ללא מדריך!"

תג

20151211_234001

עד מהרה נתקלתי באדם הבקיא בדבר אחד או שניים בכנס. לא אציין כל פרט מזהה לגבי אדם זה, למעט העובדה כי יש לה חיבה בלתי מוסברת למגיפות, סייבורגים וכתיבת סיפורים מדכאים (בדר"כ על מגיפות וסייבורגים). היא מסרה לי בשורה משמחת: מגיע לי תג! ייפי! שיחקתי אותה! יש לי תג! ואפילו שמי כתוב עליו!

הפרויקט של עדו

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורו של עדו סוקולובסקי: "כשאבא שונא את השיקמיסט".

מרטי ואנדר

שני אוירבך העבירה הרצאה על קווים מקבילים ומוטיבים משותפים בין סיפורי ההתבגרות של מרטי מקפליי ("בחזרה לעתיד") ואנדר וויגין ("המשחק של אנדר"). תודה רבה לשני, הרצאה באמת מצוינת.

אם כי, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה כי הסיבה היחידה שמרטי ואנדר הצליחו בסופו של דבר להתגבר על האתגרים הקשים שניצבו בפניהם, היא שהם מעולם לא היו צריכים להגיע למעבדות בלמונטה בקמפוס גבעת רם בעיר הלא קיימת, על מנת להתייצב בכנס "מאורות".

אני רק אומר.

תג

תגידו, כבר אמרתי שקיבלתי תג? או, אז יופי שאני מזכיר. יש לציין כי התג הוא בגוון ירקרק עם אותיות שחורות המודפסות עליו. יש לו מסגרת לבנה ולוגו של מאורות וקוביית לגו צהובה מצד שמאל למטה.

תגידו, כבר אמרתי שקיבלתי… אה, אמרתי כבר? בטוחים?

הפרויקט של שחר

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של שחר אור: "מוזיקה קלאסית ואכילת ראש של תמנונים".

דאלק-סיטר

כשמאיה גרשוביץ לא מפיקה את "הרועה האחרון" או "צלילה חופשית", היא מעבירה הרצאה ב"מאורות" (לראשונה, כך הבנתי). נושא ההרצאה שלה היה ה"רובו נאני": רובוטים המיועדים לשמש כאומנת/בייביסיטר לילדים. הנושא נסקר בהרצאה מכמה זוויות, בעיקר מהזווית הספרותית (דרך יצירות של סופרים כמו אסימוב ודיק) והזווית המדעית עכשווית, דרכה היא בחנה דוגמאות לרובוטים קיימים שיוצרו בשנים האחרונות.

כאשר חזרתי הביתה וסיפרתי למלכת היופי על ההרצאה המרתקת והפיתוחים האחרונים בתחום, נעניתי בצרחות אקסטזה שכללו "איפה קונים  את זה?!", "אני רוצה את זה עכשיו!" ו"אם אתה לא קונה את זה, אני מוכרת אותך ביחד עם הילדים, הבנת?!"

הבנתי. הבעיה שלי עם הרובוטים האלה, היא שהיחיד שלא נראה כמו דאלק, הזכיר לי את מכונת העינויים שדארת' ויידר השתמש בה על ליה בסטאר וורס המקורי. כשנשאלה מאיה בנושא, תשובתה הייתה: "הם יפנים." אה, אז למה לא אמרת קודם?

הפרויקט שלי

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את הסיפור שלי: "כיצד לסיים יום לימודים באורורה בלי מכות, רוחות, מנעל אוויר או אזהרות טריגר.  נ.ב. אזהרת טריגר".

ידוע גם כ:
"כיצד לעבור יום לימודים באורורה בלי לאיים, לתקוף, להרביץ, לכלוא, לחנוק, להטריד, לדקור או לפלוט מישהו לחלל"
"פעילויות חוץ-לימודיות ומציאת חברים חדשים באורורה!"
"אורורה. פשוט אל תלמדו כאן"
אה, ויש גם פוסט.

מחמאות

לפחות 4 אנשים אמרו לי במהלך הכנס שהם מאוד אהבו את "בן כלאיים". את חלקם היכרתי, את חלקם לא. תודה לכם.

אותם אנשים אמרו לי גם שהסיפור מדכא בטירוף.

אחלה, תמיד רציתי לשמח אנשים.

תג

התג הוא הצדק, התג הוא עוצמה, התג הוא מיזוג נורא ורב הוד של האלוהות מחד והאנושיות מאידך. כל מה שאני מתגלם בתג, וכל מה שיש בתג מתגלם בי, ממלא אותי בכל מה שאהיה וכל מה שהייתי. ולאחר שהכנס יסתיים ויהפוך לעוד אירוע בר חלוף, התג יישאר כאנדרטה ניצחית עטופה בניילון המעידה על נצחיות החיים ותעצומות הנפש, עדות ברת קיימא למה שאני קורא לו: "נצחון הרוח האנושית".

מה, לא רציתם לשמוע עוד פעם על התג? לא נכון. אתם רציתם. אני יודע שרציתם. שמעתי עד כאן.

זה לא יפה מה שאתם עושים עכשיו.

הפרויקט של הילה

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של הילה בניוביץ'-הופמן: "לברוח בפאניקה מהפעוטון – שאל אותי כיצד! כמו כן, המטפלות מעצבנות והילד מסתכל עלי מוזר".

מכונת כביסה

יואב לנדסמן, רעות סורק-אברמוביץ' ועדי ניניו-גרינברג הציגו הרצאה מרתקת ועמוסת פרטים על חקר החלל המודרני, תוך כדי התמקדות במציאת חיים והפיתוחים האחרונים בתחום זה. דובר בעיקר על גשושים הנוחתים על כוכבי לכת ואסטרואידים, כיצד ניתן להשתמש בהם כדי למצוא חיים במקומות שעד עכשיו פשוט לא היו נגישים למחקר, ובאופן כללי, שיטות מחקר מודרניות למציאת חיים.

יכול להיות שדובר על עוד נושאים. הבעיה, עבורי, החלה ברגע שהמרצים המכובדים תיארו פרויקט בו הונחת גשוש בצורת מכונת כביסה על אסטרואיד בפרויקט חסר תקדים מסוגו. הגשוש, אגב, לא נחת בצורה מוצלחת ונכון לרגע זה אינו ממלא את ייעודו.

אז מה הבעיה? הבעיה היא, כמו תמיד, אני. מכיוון שיש לי קשב של דג זהב, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו מאז הוא "מכונת כביסה בחלל". מה שהסביר את הדיאלוג הבא כשחזרתי הביתה:

הוא: "את לא מאמינה, הם הנחיתו מכונת כביסה על אסטרואיד!"
(פאוזה)
היא: "אתה עוד פעם כותב פוסט סיכום כנס, נכון?"
הוא: "יו, איך ידעת?"
היא: "קיבינימט איתך, במקום לעזור לי עם הכביסה אתה כותב על מכונות כביסה?!"
הוא: "את רצינית? לעזור לך עם… המכונה שלנו?"
היא: "לגמרי."
הוא: "וואללה…. לא יודע. שלנו יודעת לנחות על אסטרואיד?"
היא: "לא נראה לי."
הוא: "אז איך את רוצה שאני אעבוד על מכשיר כזה? מה אני אמור לעשות איתו? כביסה??"

נשים. לך תבין.

הפרויקט של קרן

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של קרן לנדסמן: "אני, החבר'ה והילד שאפילו הליצנים פוחדים ממנו".

דמיאן

קשה לי לומר משהו משעשע על דמיאן הופמן, ומסיבה אחת בלבד: ההרצאות שלו מועברות בצורה כל כך מעולה, מעמיקה ורהוטה, שפשוט לא נעים לי לכתוב עליהן בסגנון השטותי הרגיל שלי.

הבחור העביר הרצאה מצוינת ב"אייקון" האחרון שכללה סקירה מרתקת על יצירתו של טד צ'יאנג, ועכשיו הוא העביר סקירה מרתקת על "קץ הילדות" של ארתור סי קלארק, תוך שהוא מנתח פילוסופיות גנוסטיות ותיאוריות מיסטיות שונות השזורות בספר.

אומר רק זאת: אם אי פעם קראתם יצירת מופת עמוסה ברעיונות למכביר ואתם זקוקים למישהו שיעשה לכם קצת סדר בראש, נסו לבקש מדמיאן שיעביר לכם הרצאה על הספר. אתם לא תצטערו, האמינו לי.

הפרויקט של אהוד

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורו של אהוד מימון: "I'm too old for this shit".

ידוע גם כ:
"תנאי פרישה מחורבנים משירות הסקר"
"הקצין, השגרירה והמשימה המעורפלת"

ננס

האירוע האחרון שנכחתי בו היה ההרצאה על התבגרות ב"ננס אדום" שהועברה על ידי עינת סיטרון.

את הסיטקום הפולחני הזה לא ראיתי לפחות 7-8 שנים, וזו היתה הזדמנות להיזכר האם הוא באמת כל כך טוב. הוא באמת כל כך טוב. תודה לעינת.

ובהערת שוליים, אני לגמרי לא זכרתי שליסטר היה כזה מלוכלך. אבל באמת מלוכלך.

סיום

כנסים חד יומיים נוטים להסתיים תוך יום, מסיבה שמעולם לא הובררה לי.

מיותר לציין כי הכנס הזה היה הנאה שלמה עבורי. מעבר להרצאות המצוינות (נהניתי בכל אחת ואחת מאלו שנכחתי בהן), יש בו מעין אווירה אינטימית השונה בתכלית מהפנינג הקוספליי של "אייקון". ואתם יודעים משהו? זה היה משב רוח מרענן.

אני בהחלט אהיה כאן גם בכנס הבא. כלומר, במידה וירושלים אכן תתגשם מחדש בנקודה זו על רצף הזמן החלל בשנה הבאה. אני שוב אומר ומתעקש: המקום הזה לא באמת קיים! תשכחו מפתח תקווה לרגע, ירושלים היא השערוריה האמיתית!

לך תבין גיקים.

עריכת שמות סיפורים ותמיכה נפשית: קרן לנדסמן

על כתיבה ומזוכיזם

אז החלטת להרוס לעצמך את החיים. כלומר, ללכת לסדנת כתיבה. אנחנו גאים בך. קבל לחיצת יד כנה, חיבוק ועו"ד טוב המתמחה בצוואות ופתיחת כספות לאחר התאבדויות מסתוריות.

בואו נצא מנקודת הנחה שבאמת אין עם מי לדבר. החלטת וזהו. השד יודע למה, אבל זה המצב. החלטת להיכנס למשימת הקזת הדם העצמית הנקראת "כתיבה יוצרת".

המוטו שלי הוא כזה: אם כבר הגעת ברוב טמטומך לחתונה האדומה, לפחות תשתה משהו. קבל מספר מושגי יסוד לגבי סדנאות כתיבה, כתיבה בכלל ושאר מרעין ובישין.

סדנה

אנא הבן: כתיבה היא סאדו/מאזו ליורמים, וכאן הוא מרתף העינויים. התכונן לעמוד בפני משימות מטרידות, לא אנושיות וסיזיפיות.

לדוגמא: התחל לכתוב קטע המתרחש בחדר… "ופתאום דפיקה בדלת!" זועקת המנחה (ע"ע). אתה נזעק, אתה נבהל, אתה מכניס מישהו לחדר הדמיוני שהרגע כתבת עליו, ומתחרט ברגע הבא כשאותו מישהו מתחיל להתווכח איתך.

יש להניח שברגע שתסיים את הקטע, תידרש גם להקריאו (ע"ע). אתה תחשוש מהמעמד ויש לך סיבה טובה לכך. המנחה תנסה לשכנע אותך להקריא בכל זאת. היא תנסה להרגיע. היא משקרת, אל תאמין לה!

אני באמת לא מבין את הקונספט: להקריא בסדנת כתיבה? נו באמת, תיכף גם תגידו שהולכים לקבל על זה משובים. מטורפים.

מנחה

היא קשוחה. עד מאוד. היא מטילת אימה. בעברה הייתה לולנית, מתכנתת, קוטפת דובדבנים, טכנאית הקלטות, סוחרת כרישים ומאלפת שטיחים.

יש לה ניסיון כתיבה בן 500 שנות אדם, אותו השיגה באמצעות מכונת זמן, מתק שפתיים ואיומים. מכירה את כל העורכים, את כל הסופרים ואת כל הספרים שאי פעם נכתבו. הספר התיאורטי ההוא הקיים אך ורק בדמיונו של הסופר שעדיין לא התפרסם? היא כבר קראה ונתנה עליו חוות דעת מנומקת.

אתה דווקא תסתדר איתה, תעריך אותה, תשתה בצמא את דבריה. ואז תעשה סדנת כתיבה אצלה באייקון, וכשלא תהיה במיטבך (ותכתוב טקסט עם עקיצה קטנה לכיוונה) היא תעניש אותך בעבודה פרך, ייסורים וכתיבת טקסט מתוקן לסדנה הבאה עלינו לטובה.

כי רק ככה תלמד לא לכתוב עליה טקסטים הומוריסטיים. אה… רגע.

עורך

ביום: אדם מקסים, אינטליגנטי, משרה שלווה על סביבתו.

בלילה: אתה תפנטז על המגע של אצבעותיך סביב גרונו.

בין לבין ייתכנו מצידו אמירות כגון: "יש לך בעיות בסיפור", "חסרים לך תיאורים!", והחביב עליי: "אני באמת לא מבין מה ניסית לעשות פה".

קוראי בטא

מדובר בעדר אוכלי אדם וטקסט, אשר בתמורה לחוות דעתם (שללא ספק תשפר את איכות הטקסט שלך), אתה תשלם להם בפיסה מנשמתך.

לפני שליחת הטקסט אליהם: הם נמנים על חבריך הנעימים והמקסימים ביותר.

לאחר קבלת המשוב מהם: אתה תבצע בדיקה האם כפתור "חסום" בפייסבוק עובד לא רק על המרחב הפיזי הנוכחי, אלא גם על רצף הזמן חלל לאחור, במטרה למחוק כל זכר להיכרותך איתם.

אתה לא תחסום אותם, כי רגע לפני שתעשה זאת אתה תעיף מבט על הטקסט, תקרא שוב את הערותיהם האדומות ותבין שהם צודקים והטקסט מחורבן. לאחר שעה של Head Desk אתה תירגע, תשתה קצת (נניח שזה) מים ותבין כי גם הלילה אתה לא תקבור אף אחד בחצר האחורית. גם לא את ההוא שאמר לך במלוא כנותו: "תשמע, אתה צריך עריכה רצינית". (אני יודע את זה, קיבינימט! אם הטקסט לא היה צריך עריכה, הייתי מזמן שולח אותו לפירסום! בשביל מה אני מתייעץ איתך, העיניים היפות?!)

רעיון

אח… הרעיון החמקמק לסיפור. הוא באמת מנוול. כשבן לאדן רצה לחמוק משירותי הביטחון האמריקאים, הדבר הראשון שאמר היה: "הראו לי מה עושים רעיונות לסיפורים! הא הא הא!". טוב, יכול להיות שהגזמתי קצת עם הצחוק המרושע.

אתה תנהל אחריו מרדפים אינסופיים. בבוקר הוא יציג עצמו בפניך. עד הערב, הוא ייעלם לך עשרים פעם, ויופיע מחדש בצורה הרבה פחות מרשימה מאיך שזכרת אותו בבוקר. אתה תקלל את עצמך שלא רשמת אותו בפעם הראשונה. ובנוסף, הוא עלול להגיד לך: "יודע משהו… עזוב, זה לא יילך". לפעמים זה יקרה באמצע כתיבת הסיפור.

אתה תצעק באימה, תיכנס להיסטריה ותיאכל על ידי הפאניקה, אבל הנזק כבר נעשה.

שורה תחתונה: Google Keep, נודניקים, מה מסובך להבין?

הקראה

זה לא נעים. זה מביך. זה משפיל. זה מבזה את הגבריות, במיוחד אם זה קורה מול בת הזוג. זה… אה רגע, על מה דיברנו? ובכן… הקראת טקסט בסדנה. פשוט תעשו את זה ותסגרו עניין. בכיינים.

הגהה

הגאה אי דוור חשוב מעוד מעוד. עים לו אוסים הגאה, התכסת נירעה חרע. מהמש חרע. עתם לו רוטצים לאיסטבח אים אאורך. מהמש לוא.

שורה התחתונה: קיבינימט. על זה דווקא היה לי חשוב לעשות הגהה.

דדליין

האויב הקשה מכולם. רצחני וחסר פשרות. המשימה: לעמוד בו.

דוגמאות לעמידה מוצלחת בדדליין: לוק יורה ומפוצץ בהצלחה את כוכב המוות, רגע לפני שהמורדים מפסידים. טום קרוז בורח מהחדר המאובטח בלאנגלי רגע לפני שתופסים אותו. קווין קוסטנר מביס את המאפיונרים של אל קאפונה רגע לפני שהתינוק ההוא נופל מהמדרגות.

דוגמא לכישלון בעמידה בדדליין: אריה מאחרת בדקה ומספיקה לראות את פריי מראה למשפחה שלה מאיפה משתין הלאניסטר.

מרצים אורחים

יש להניח שהמנחה הקשוחה עד מאוד תגוון מדי פעם באירוח כותבים ידועים מהביצה המקומית, דבר אשר אתה מצפה לו בקוצר רוח.

במקרה שלי מדובר בסדנת כתיבת מד"ב/פנטזיה, ולכן הכותבים/ות יהיו בהתאם. בקשתי היא כזו: אם אי פעם החבר'ה האלה מקימים/ות להקת רוק, אני מציע את השמות "Final Ns" או "Geffen Gang", ויפה שעה אחת קודם. אני מתנדב להיות נער המים.

בת זוג

מלכת היופי, הראשונה בשמה, הבלתי ניתנת להשמדה, מלכת האנדלים, אם הדרקונים, קוראת הבטא והעורכת האכזרית מכולם, ההיא שיש תמיד לציית, לפחוד ולסגוד לה.

היא סובלת אותך, תעריך!

בלוג

אמצעי שיחרור הקיטור היחיד שלך – השתמש בו וכמה שיותר. כתוב בו מה שבא לך, אין לך ממה לחשוש.

זה לא שמישהו קורא אותו בכלל.

 

(נכתב בתרועות גיל לכבוד פתיחת סדנת מד"ב ופנטזיה של רוני גלבפיש הבלתי נלאית)

רסיסים מאייקון 2015

עוד מושב של כנס הגיקים הלאומי, הידוע כ"אייקון", הסתיים השבוע. כמו שחפרתי בעבר, השנה הכנס היה בעל משמעות מיוחדת עבורי. אולי זו הסיבה שהשנה החלטתי לנסות למצותו עד תום, ולכן את שלושת ימי הפסטיבל ביליתי בנסיון נואש למקסם כמה שיותר אירועים, באופן שהשאיר אותי מותש מהרגיל. החום והלחות באשכול לא היטיבו עימי (וכפי הנראה, גם לא עם שאר המבקרים הנלהבים בכנס). בעתיד, אגב, הזכירו לי בבקשה לא להירשם לסדנת כתיבה המתקיימת בשעה 20:00 (ביום הראשון של הכנס). לא הייתי במיטבי ונענשתי קשות על ידי המנחה הקשוחה עד מאוד. אל תסתבכו עם רוני גלבפיש.

כעת, לאחר שוך הקרבות, הפאנלים, ההרצאות והסדנאות, אנסה להעלות על הכתב כמה רסיסים ראויים לציון משלושת ימי הכנס.

טארדיס

הם הביאו השנה טארדיס! לאשכול! צבועה בכחול! זה גדול! ועוד כל מיני חרוזים שמסתיימים ב"ול"! האטרקציה המגניבה (והמושקעת, יש לציין) משכה את עיניהם של לא מעט גיקים וסקרנים. גם אותי.
20150929_151843 (1)

יש לציין שכמות המבקרים אשר נכנסו פנימה ולא חזרו הייתה קטנה מהצפוי, ולכן המיצג הוכרז כהצלחה.

כמובן ששקלתי לקחת את הטארדיס הביתה בסוף הכנס. נאלצתי לוותר לאחר שמלכת היופי הזכירה לי מה קרה בפעם הקודמת. אתם לא רוצים להסתבך איתה.

עדכון: נאמר לי כי האיש אשר אחראי על הטארדיס ("שר הטארדיס") הוא אילן מעיין אשכולי. אתה תותח.

טד צ'יאנג

אורח הכבוד השנה היה לא פחות מטד צ'יאנג, אחד הסופרים המוערכים ביותר בז'אנר בשני העשורים האחרונים. כתיבתו משתרעת על פני שניים וחצי עשורים ונכון לרגע הוא כתב… 15 סיפורים קצרים ונובלות. הוא הדוגמא הקלאסית ל"איכות על פני כמות".

יצא לי להיות אחד מכעשרה יחידי סגולה אשר הספיקו לרכוש כרטיס לסדנת הכתיבה המדוברת שלו, לפני שהכרטיסים עשו מעשה "מופע איחוד של כוורת" ופשוט אזלו די במהירות. מכיוון שצ'יאנג לא יודע עברית, ולא כל חברי הסדנה הרגישו בנוח לכתוב באנגלית (זה היה אני, אוקי?) הסדנה התנהלה באופן קצת שונה ויותר הזכירה Q&A מאשר סדנה. צ'יאנג דיבר בעיקר על נסיונו ככותב, נתן טיפים שונים לכתיבה, תיאר את תהליך הכתיבה שלו וסיפר קצת על סדנת "קלריון" היוקרתית בה למד כתיבה. כך שזו לא הייתה ממש סדנה, אבל נאמרו לא מעט טיפים שרשמתי לעצמי. אז איפה הייתה הבעיה?

הבעיה המצערת היא זו: הבחור מדבר בערך בקצב בו הוא כותב. צ'יאנג (אני פשוט לא מרגיש בנוח מספיק לקרוא לו טד. בפעם הבאה אני אקפיד לקנות לו בירה) חושב לא מעט לפני כל משפט, מתחיל עשרה משפטים לפני שמסיים אחד ובעיקר מתנסח בא-ר-י-כ-ו-ת ו-א-ט-י-ו-ת. זו המקבילה המדוברת לתהליך בו כותבים מספר מילים בשנה לאחר אינספור הגהות. אה כן, והיו הרבה מאוד "Y'all". או משהו כזה.

השורה התחתונה היא שזה מעייף לעקוב אחרי דבריו של צ'יאנג. אני די נבוך להודות בכך, אבל במספר מקרים לא מבוטל פשוט לא הבנתי את תשובתו המפותלת או ש… איך לומר… שכחתי מה הייתה השאלה. אכן מביך. בעיקר עבורי.

טד צ'יאנג VS קרן לנדסמן VS רותם ברוכין

מי שעדיין לא התמודד עם סגנונו של צ'יאנג בסדנה, נאלץ להתמודד עימו בפאנל בהנחיית דידי חנוך, אשר משתתפיו היו צ'יאנג, קרן לנדסמן ורותם ברוכין. הפאנל עסק באמנות הסיפור הקצר.

סגנונו האיטי של צ'יאנג בלט במיוחד מול הפינג פונג המילולי השנון בין שתי שותפותיו לפאנל, ואף נראה שהוא היה מעט נבוך אל מול הסגנון "האיקוניסטי" המוכר. מתישהו הוא מעט התחבר לסיטואציה כשאמר לרותם "היא [קרן] לא הסכימה איתך. תראי לה מה זה". היה כיף.

קרן ודידי חנוך מנהלים דו קרב. מאזן האימה הוכרע כשקרן הכריזה כי היא תפצח בשירה.
קרן ודידי חנוך מנהלים דו קרב. מאזן האימה הופר כשקרן הכריזה כי היא תפצח בשירה. ניתן לראות מצד שמאל את אורח הכבוד המפוחד.

רותם, יעל ופרד וויזלי האומלל

"איך לא כותבים סיפור" – אימפרוביזציית כתיבה בשיתוף הקהל בהנחיית יעל פורמן ורותם ברוכין.

זו למעשה הפעם השלישית שמתקיים האירוע הזה בכנסים ופעם ראשונה שיוצא לי להיות בו. יעל ורותם מנסות להרכיב סיפור על ידי קבלת רעיונות מהקהל, אותם הן מנסות לשזור לעלילה מאולתרת. בהזדמנות זו יש להודות ליעל שטרחה להופיע לאירוע עם גרון שעדיין לא סיים להחלים.

השתיים בנו עלילה קוהרנטית להפליא אשר גוללה את סיפורם של קיפוד שהפך למאוורר וחד קרן (שהוא למעשה בלש פרטי) המאוהב בבחור מסכן המכונה ג'וס (לא ווידון, וזה המקור לכל צרותיו). גיבורינו נפגשים בקבוצת תמיכה למכחישי מותו של פרד וויזלי, ועליהם להציל ענקית הסובלת מפחד גבהים מציפורניה של דודה פולניה מרושעת וקוביית ק-20 רצחנית. מה לא ברור כאן?

אה כן, היה גם גפילטעפיש מורעל. אגב, מבחינתי כל גפילטע הוא רעל מעצם הגדרתו. קיבינימט עם המטבח הפולני.

לסיכום: פאנל אימפרוביזצית כתיבה עם רותם ברוכין ויעל פורמן: מי שלא שם – לא קיים, או נאלץ להקים קבוצת תמיכה מוזרה משלו. אה כן, ושלא תעיזו להשתתף בלי להצביע, רותם הינה חומה בצורה היטב בפני קריאות ביניים לא מורשות.

פאנל כותבות

פאנל זה התקיים ביום השלישי לכנס, הונחה על ידי אהוד מיימון, והשתתפו בו ורד טוכטרמן, רותם ברוכין, יעל פורמן וקרן לנדסמן. בלטה בהיעדרה רוני גלבפיש שנאלצה להיעדר באותו יום מפאת מחלה. אני מקווה שהיא מרגישה טוב יותר בעודי כותב שורות אלו.

פאנל באמת נהדר ומלא עניין. אגב, אני רוצה להודות באופן אישי לחברי הפאנל אשר הוכיחו את תיאוריית הנון סופית.

תודתי הנצחית הן לכותבות המוכשרות והן לאביאל טוכטרמן שנכח בקהל, אשר הואילו בטובם לחתום לי על סיפוריהם בעותק "היה יהיה" שלי לאחר הפאנל. זהו רישמית הספר היקר והמקושקש ביותר בבית.

מהדורה ראשונה

התגלתה "טעות" בעמוד העטיפה האחורי של "היה יהיה".

Once_Upon_A_Future

כלומר, כך העמדה הרישמית טוענת. אהוד מיימון, עורך האסופה, ניסה להציג את זה כ"פייספאלם". אני, לעומת זאת, מגדיר זאת כ"אהוד, כמה משלם לך ועד עובדי מכונת הזמן של האגודה על נסיון הטיוח הכושל?"

עוד אירועים

אירועים נוספים שהלכתי אליהם: פאנל מתרגמות מעניין בהנחיית ענבל שגיב נקדימון (שוב נון-סופית), סקירה של דמיאן הופמן על טד צ'יאנג (מצוין!), הרצאת "מה הסיפור שלך ג'ורג' מרטין?" (מצויין!) והרצאת "הכביסה המלוכלכת של ג'וס" שעסקה בתכנים בעייתיים בבאפי. ההרצאה הייתה באמת מעניינת אך קשה לי לומר שהסכמתי עם כל הנקודות שהועלו. בכל מקרה מי שבא להרצאה זו קיבל מספיק חומר למחשבה.

גפן

לא היכרתי את מרבית היצירות שהיו מועמדות. מבין אלה שכן היכרתי, נרשמו זכיות מוצדקות לקרן לנדסמן ("שמיים שבורים" המחכה בסבלנות לקריאתו על המדף אצלי) והילה בניוביץ' הופמן ("חמש ארבע שלוש שתיים אחת").

מלכת היופי

יש להפנות את מלוא הרחמים ,הסימפטיה וההערצה למלכת היופי, אשר במשך חצי השנה האחרונה נאלצה לסבול אותי צועק בבית: "אייקון! הרפתקאות! טד צ'יאנג! היה יהיה!" ובמשך חצי השנה הקרובה תשמע אותי צועק "עולמות! מפגשים! בבקשה אל תזרקי אותי מהבית!".

מציאות

המעבר מהאסקפיזם המקסים באייקון בחזרה לחיי היום-יום אינו קל (ע"ע "דיכאון פוסט כנס"). השנה מעבר זה היה קשה מהרגיל, כאשר צילה האפלולי של האקטואליה הישראלית שורטט כקו ישר המחבר בין אלנבי 40 לבית פוריק.

בבוקר שלאחר סיום הכנס הגיחה המציאות לכיווני, היישר מחדשות הבוקר של ערוץ 10. פתאום דפיקה בדלת. העוזרת החביבה אך פזורת הדעת שלנו, הקדימה בשעתיים למרות שמלכת היופי ווידאה איתה מראש שתגיע בשעה הנכונה. היא נכנסה פנימה במבוכה בטענה ש"נשבעת שלא זכרתי!".

בעוד אני מקשיב להגיגי העוזרת, עמדתי כמו דביל מול המרקע והחדשות. במאמץ אסקפיסטי אחרון עלה בי ההרהור הבא: האם אצליח לשכור אי פעם את העוזרת הכל כך יעילה מ"בית נקי"? ליעל פורמן הפתרונים.

עוד רסיסים מאיטליה

(בהמשך לפוסט הקודם אודות חופשתינו בארץ המגף)

הוא, גמדה ומדוזה

גמדה: אבא, אני לא נכנסת למים! אני מפחדת שיגיעו מדוזות!

הוא: אל תדאגי, מתוקה, זה לא יקרה. הן יודעות כמה יקר פה.

הוא, היא ושופט

הוא: מאמי, אני צריך שנייה ללכת.

היא: אתה לא הולך לאף מקום. אין מצב שאני משתלטת על הגמדים לבדי.

הוא: אז מה אני אעשה?

היא: במים.

הוא: ומה אני אגיד לשופט?

היא: צודק, אולי זה באמת לא רעיון כל כך טוב.

הוא: עזבי, מאוחר מדי. העיקר שקיבלתי ממך אישור.

היא: אבל האישור שלי לא יספיק לשופט!

הוא: מה פתאום? בטוח שזה יספיק.

היא: נראה לך?

הוא: ברור! תאמיני לי, אם שופטים היו צריכים להתוודות על כל הפעמים שהם קיבלו אישור מהאישה, הם היו צריכים להחליף מקומות עם הנאשם.

הוא, היא ומטוס

היא: מאמי, תראה את המטוס באופק, מעל הים!

הוא: כן, הוא מפזר איזה עשן מוזר.

היא: נכון. מה נראה לך?

הוא: הוא בטח מחפש את קארי גרנט.

הוא, היא וציפורים

(מלכת היופי והגמדים מתלהבים מציפורים ליד מתקני השעשועים לילדים על החוף)

היא: תראו את הציפורים, חמודים!

הוא: עזבי, נשמה, הן בטח מתכוננות למתקפה.

(כן, היו לי יותר מדי פלאשבקים להיצ'קוק בטיול הזה)

הוא וביטוח

(ארוחת צהריים בונציה. פתאום שיחת טלפון ממס' 072-228-2022)

הוא: שלום?

טלפון: זה המתוסכל?

הוא: מי זה?

טלפון: מדברת XXX מ"עוגנים ישיר". אנחנו…

הוא: אני באיטליה, ואתם חוצפנים. עוד פעם אחת את מתקשרת אלי, אני שוחט אותך, חונק את בעלך ושורף לך את הילדים.

(מנתק)

מצטער, ברסיס הזה אין שום קומדיה. רק אפיסת כוחות מול הדבר הזה שנקרא "הספאם הטלפוני הנבזי והבלתי פוסק של חברות ביטוח".

הוא, היא וז'אקט

היא: בוא נקנה כאן ז'אקט!

הוא: נראה לך? אין להם לא ז'אקט מטריקס ולא ז'אקט ספייק.

(בסוף קנינו. לשנינו.)

היא: אני לא מאמינה שקנינו אותם! נהיה הכי יפים בעיר!

הוא: וגם הכי עניים.

הבלדה על פורטוגרוארו

בבוקר חם, בבוקר לח
יצאו הארבעה בסח
לראות, לנשום וגם לטעום
את העיירה החלומית במזרח
עליה חלמו, עליה שרו
ושם העיירה: פורטוגרוארו
הם יצאו נלהבים, מצוידים ללא דופי
המתוסכל, גמד, גמדה ומלכת יופי.

הם הגיעו לעיירה בטקסי הנאמן
("אני אאסוף אתכם מאותו המקום – ובזמן!")
יצאו מהרכב, שאפו אויר הרים צלול
וביחד, בהתלהבות – פצחו במסלול.

מהעיירה הציורית הם נפעמו,
ממי הנהר טעמו,
טיילו, הסתובבו והצטלמו.
העיירה הייתה שקטה, וזה נראה להם קצת מוזר
אך דבר את רוחם הנלהבת לא שבר
לבסוף, כשהבטן מקרקרת
מיהרו הארבעה לארוחה איטלקית מפוארת.

אך אבוי,
מה קרה? שוד ושבר!
בשתיים בצהריים
העיירה הארורה
סגורה מכל עבר!

מקום מוזר ושטני
המתוסכל לא הכיר, לא ידע
כי החנויות והמסעדות ייפתחו אולי בפאקינג ארבע!
"אבוי!", זעק המתוסכל
"חמס!", בכתה מלכת היופי
אלוהים, מדוע זה בראת מקום מלא סבל ללא מזור?
הארבעה לא ראו מקום כה נורא
מאז נורמנדי, המתלה ובופור.

גורלם נחרץ,
עתידם אבוד,
חלום הארוחה הלך לאיבוד
לטקסי נכנסו,
בנסיעה בכו
עד שגרונותיהם ניחרו
וזו הייתה בלדת הדמים על פורטוגרוארו.
קיבינימט.

מוסר השכל

בעיירות הקטנות והציוריות באיטליה, הכל סגור. החנויות נפתחות רק בערב. מסעדות מגישות צהריים, אך נסגרות בשתיים ונפתחות בערב מחדש. רצוי לבדוק לפני.

קיבינימט.