ארגז הכלים לכותב המתחיל

בואו נדבר על כאבי ראש… אבל לא סתם כאבי ראש. אני מדבר על טארדיס בתוך הגולגולת שהבפנים שלה מתחיל לזלוג החוצה. כזה כאב ראש. מכירים? רוצים לדעת איך מקבלים אחד כזה? או, טוב ששאלתם.

בואו נניח שהחלטתם לכתוב רומאן, לא משנה מאיזה עדה. ואתם כותבים וכותבים. לוקח לכם קצת זמן להיפתח לדמויות ולהתחלה של משהו שמתחיל להזכיר עלילה קוהרנטית. אתם לאט-לאט מגלים את היקום הדמיוני הזה שנברא לאיטו בראשכם. ואז… פוגע החרא במאוורר. החרא במאוורר המדובר הוא תקרת ה-15,000-20,000 מילה שכתבתם עד עכשיו (שאגב זה הספק נפלא בתור התחלה!). הבעיה שכאן אנו פוגשים באותה מיגרנה עליה דיברתי מקודם.

קשה מאוד לבנות סיפור רחב יריעה (או טקסט ארוך באופן כללי) כשהכלי היחיד העומד לרשותך הוא מעבד התמלילים הסטנדרטי. למה? מכיוון שבדרך כלל אחרי כזו כמות של מילים יש לך כיוון כללי לרומאן – קווים מנחים כללים לגבי העלילות אותן רוצים לגולל והמסע שהדמויות אמורות לעבור, אבל זה פשוט בלתי אפשרי להבין מה הולך פה רק מהתבוננות במסך הוורד המאוס. 15,000-20,000 מילים הוא בערך השלב שבו מתגלה הבלגן.

הפיתרון המתבקש (אבל הוא לא באמת כזה יעיל) הוא כמובן לפתוח קובץ חדש ובו לכתוב את כל הפרטים האלה (כל מה שאני קורא לו "פרטי המאקרו"). מעין קובץ וורד עם אאוטליין מתומצת וכמה קווים מנחים, המכיל את העלילה הכללית בחלוקה לסעיפים קצרים ונוחים לקריאה. דמויות? אין בעיה, בואו נעשה גם להם קובץ! אבל רגע… איך נחבר בין רשימת הדמויות לרשימת אאוטליין הכללי בצורה נוחה לעין? ואיך נצליח לזכור איפה נמצאת כל דמות בסיטואציה נתונה? אני יודע, נרשום! רגע, איפה? הו, טפשון שכמוני, בגוף הטקסט! הרי לא יכול להיות שאחרי עוד כמה אלפי מילים הטקסט יראה כמו תערובת צבעי גואש בלתי קוהרנטית בעליל!

שיט, ומה אם יש בכלל דמות מיותרת שצריך להעיף? אה… אז בואו נעבור על האאוטליין ונראה איפה היא הופיעה, ואז נמחק אותה, ואז נעבור לקובץ העבודה העיקרי, ואז נקפוץ בין חלון לחלון ונראה איפה צריך למחוק ואוי-ואבוי-באיזה-עמוד-אני-עכשיו.

גולת הכותרת של הבלגן הנוראי הזה היא הסצנה. סצנה היא קצת יותר מדיאלוג יבש, אבל עדיין קצרה יותר מפרק שלם. היא מספיק ארוכה כדי לקדם את העלילה, אך מספיק קצרה כדי להתייחס אליה כאבן בניין עלילתית קומפקטית ונוחה לתפעול. לא מעט פעמים מתגלה הצורך למקם סצנות מחדש, לפצלן או למחוק אותן לחלוטין. אני מאחל למי שעובד עם מעבד תמלילים בהצלחה עם הקופי-פייסט ("באיזה עמוד אני עכשיו, ולאיפה רציתי להעתיק את הקטע?!"), ואחר כך עם שכפול השינויים האלה בחזרה לאאוטליין.

היי רגע, אולי פשוט נעשה את האאוטליין באקסל? זה רעיון נפלא, הרי האקסל מעולם לא גרם לאף אחד לרצות לפצוח בטבח.

בקיצר… בלגן אטומי, גם אם אנו מנסים להיות שיטתיים ומסודרים ככל שניתן. אני יכול להגיד לכם שלעתים, ובעיקר בגלל שאני כותב בשעות הקטנות כאשר אני ממילא עייף וחצי רדום, אני מגיע לתקרת הבלגן הארורה גם בסיפור קצר אשר אורכו הוא 10,000 מילה פלוס-מינוס, וגם אז אני בקושי מבין מה הולך פה (מה שמסביר הערות עריכה ובטא משועשעות שאני מקבל מדי פעם).

הפיתרון

בשנים האחרונות ישנה פריחה מסוימת בז'אנר חדש של תוכנות המיועדות לסופרים ותסריטאים. מדובר במעין מעבד תמלילים מאובזר היטב היודע להכיל ולארגן באופן מובנה את כל המידע הזה – קווי עלילה, דמויות (כולל מניעים וביוגרפיה), מה התפקיד של כל דמות בכל קו עלילה, חלוקה למערכות, פרקים וסצנות, כולל איזו דמות מופיעה באיזו סצנה ומהי נקודת המבט, מעקב אחרי ספירת מילים, דד ליינים, כמה כבר כתבתם ביחס למה שתכננתם, והכי-הכי חשוב: היכולת לייצא את מה שכתבתם לוורד כדי שתוכלו לשלוח לכל מיני אנשים.

לאחרונה יצא לי להשוות רשמים עם חברותיי לקבוצת הכתיבה (ישתבח שמן לעד) בנושא הזה, ונזכרתי שבעצם עשיתי בעבר בדיקה על הרבה יותר מדי תוכנות בתחום הזה. שנתחיל?

הטובים (אך בתשלום)

סקריוונר היא ללא ספק אחת הידועות בתחום. זו תוכנה אשר במקור פותחה עבור תסריטאים על מנת לסייע להם לארגן את הטקסט בפורמט תסריט תקני, כל זאת בתוספת אירגון המידע עליו דיברתי מקודם. היא נחשבת לאיכותית, יציבה ומקצועית (עם תמיכה בעברית) והיא עולה 40$ (גרסת נסיון חינם ואחר כך צריך לשלם). היא זמינה עבור Windows ומק – אין כיום תמיכה בלינוקס. דווקא בה לא התנסיתי, אך לפחות שלוש כותבות אותן אני מאוד מעריך דיברו עליה בחיוב, אם כי לפחות אחת מהן ציינה כי דרושה עקומת למידה של 3-5 ימים כדי להשתלט עליה כהלכה, וכן צויינו בעיות בייצוא הטקסט העברי לוורד.

כך או כך – מדובר בתכנה מקצועית ורבת מוניטין.

גם Final Draft היא תוכנה מוערכת מאוד, וכאן מדובר במפלצת של ממש. היא מיועדת במיוחד לתסריטאים… וזה כל מה שאוכל לומר עליה מכיוון שלא יצא לי להתנסות בה. התוכנה הזו קופצת בכל פעם שעושים חיפוש באינטרנט בתחום, וכנראה מסיבה טובה.

הטוב החינמי

yWriter היא כלי פרקטי להפליא שנכתב על ידי סופר אמריקאי-אוסטרלי בשם סיימון היינס, לאחר שהמסכן לא מצא מענה נורמלי לצרכיו באופיס. הפיתרון שמצא היה כתיבת התוכנה הזו לשימוש עצמי, ולאחר שראה כי מאמציו נשאו פרי הוא החל להפיצה באופן חופשי. היא די נוחה, יציבה, מכילה שלל פיצ'רים (כולל הצגה גרפית של קווי עלילה) ולטעמי פשוטה לתפעול. מצד שני, היא לא מיועדת לתסריטאים אלא לכותבי פרוזה בלבד. כמו כן, אין גרסה למק.

למשתמשי הווינדוז – יש לה תמיכה טובה בעברית. לעומת זאת, מי שמנסה להריץ אותה תחת לינוקס (שזה אני ושאר הפסיכים) יגלה הפתעה לא נעימה: כל העברית מתהפכת שם, מה שהופך אותה ללא שמישה בעליל עבור כותבי שפת הקודש במערכת ההפעלה החופשית. היינס הסביר לי שזה קשור לסביבת ה-MONO (שקצת מעצבן להתקינה) הנדרשת להפעלת התכנה תחת לינוקס. אני לא מצאתי פיתרון. בלעכס.

לסיכום – מומלץ למשתמשי הווינדוז (שתכל'ס הם רוב האוכלוסייה).

הפתוחות

מסתבר שיש מגוון די רחב של תוכנות חופשיות למטרה זו, רובן בקוד פתוח. חסרונן הגדול הוא שחסר להן עדיין לא מעט פיתוח כדי להביא אותן לרמת שמישות סבירה, וכמעט כולן לא תומכות בעברית באופן מספק. כשאני אומר "חוסר תמיכה בעברית" אני מתכוון לתופעות כגון פונטים עבריים המופיעים כג'יבריש, עברית הפוכה, טקסט מוצמד לצד שמאל במקום לימין וחוסר תמיכה במילון/בודק איות בעברית. אתם יכולים להבין שזה נורא מתסכל.

לדוגמא, תוכנת Bibisco נראית מאוד מרשימה ועמוסת פיצ'רים, אבל העברית מוצמדת בה לשמאל ולא ניתן להגדיר את שפת הפרויקט כעברית. מפתח הפרויקט אמר לי שזה ניתן להוספה בקלות יחסית כי התשתית קיימת, אבל לא נראה שיצאה גירסה חדשה לפרויקט כבר לפחות חצי שנה. זה די שובר לב, מכיוון שזו תוכנה מרשימה ונעימה למראה.

ב-Plume Creator המצב קצת יותר בעייתי, מכיוון שלפי דיווחים שונים שראיתי באינטרנט מדובר בתוכנה שאינה יציבה מבחינה מספקת. שוב חבל, כי ליטוש ודיבאגינג היה הופך אותה לכלי יעיל וקומפקטי. גם כאן, אגב, יש בעיות בתמיכה בעברית.

ב-oStoryBook הושקעה עבודה לא קטנה, וזה נראה שהיא כלי עמוס פיצ'רים ראויים. ובכל זאת: עברית. יש בעיה עם כיוון פיסקה מוצמד לשמאל (שלא ניתן לשנות בלי לבלגן את סימני הפיסוק) ומעבר לכך, ממשק המשתמש דורש עקומת למידה מסוימת בגלל תפריטים מעט מסורבלים. היא מנסה בכל כוחה להיות תחליף הולם וחוצה פלטפורמות ל-yWriter, אך לא כל כך הולך לה. הדבר הכי מעצבן בה (ובאמת חבל, כי יש שם פונטנציאל) הוא שאפשרות הייצוא לוורד/אופן אופיס פשוט לא קיימת. אפשר לייצא לקובץ טקסט פשוט, CSV, HTML (מה לעזאזל) ולמסד נתונים (DB). כן, קראתם נכון. העובדה שהושקע שם מאמץ נרחב כל כך באפשרויות ייצוא והמרה חסרות שימוש ברובן, עולה בקנה אחד עם העובדה כי התוכנה נכתבה על ידי צרפתי.

לתסריטאים שביננו ישנם פיתרונות אפשריים בדמותם של Trelby הפתוחה (אך לא מספיק מעודכנת) ו-Kit Scenarist החינמית. שתיהן נראות פרקטיות למדי, אם כי העברית היא עדיין סוגייה ששווה בדיקה. אם יש מישהו בקהל שהספיק להתנסות בהן – אנא כתבו לי או הגיבו ואעדכן.

WEB

תוכנות מהסוג הנ"ל קיימות גם כשירותי און ליין. יענו גוגל דוקס, אבל לכותבים. יש כמה וכמה שירותים כאלה מכל הסוגים והמינים, חלק חינמיים וחלק בתשלום. חלקם נראים מעניינים חביבים למראה וחלקם, ובכן, מציעים פיתרון אקזוטי/מוזר מדי. כך או כך, אני באופן אישי מעדיף לא להשתמש בהם מכיוון שלא תמיד ישנו אינטרנט היכן שאני פותח את הלפטופ. היתרון הברור, מאידך, של הפתרונות האלה הוא שאין תלות במערכת ההפעלה. צריך רק דפדפן ויאללה לעבודה.

ואני שוב מזכיר: אנא וודאו תמיכה בעברית ואפשרויות יצוא לאופיס. חבל לכתוב כמה אלפי מילים ואז להיתקע מול שוקת שבורה.

דף חלק

תעשו רגע ניסוי: תפתחו וורד (או את מעבד התמלילים של האופן אופיס). מה אתם רואים למעלה? תפריטים, נכון? ומתחתיהם – 2-3 שורות אייקונים, נכון? תגידו, נכון שהם טיפונת מסיחים את הדעת? עכשיו תסתכלו למטה. עוד פעם שורת אייקונים, הפעם של מערכת ההפעלה. מצד אחד – אייקון התחל. מצד שני – עוד קבוצת אייקונים מעצבנת של אנטי וירוס, רמקול, הדרופבוקס/דרייב/מה שזה לא יהיה אצלכם, עדכון של מערכת ההפעלה שעוד לא התקנתם והשד יודע מה עוד. וכולם תובעניים וחוצפנים, ומנצלים את מלוא צבעוניותם כדי למשוך את תשומת הלב שלכם ולהפריע לכם לכתוב. מדי פעם קופצת התראה, עוד בועה והופ… שכחנו על מה חשבנו.

בדיוק לבעיה הזו המציאו את הפיתרון הבא: תוכנה שלא עושה כלום. אוקיי, אני מודה שקצת הגזמתי. הכוונה לתוכנה שמעיפה ומסתירה את כל החרא המהווה מטרד. מדובר במשהו שהוא ספק עורך טקסט, ספק מעבד תמלילים פשוט, שכל מטרתו היא להציג בפניכם שטח חלק נטול הסחות דעת שעליו אתם אמורים לכתוב. זה נראה בערך משהו כזה:

focuswriter_blues
לילדי הניינטיז זה יזכיר את מסך הכתיבה של דוגי האוזר.

האבא הרוחני של הז'אנר הזה הוא תוכנת WriteRoom המיתולוגית שנכתבה עבור מק. היא כבר לא בפיתוח, אבל הולידה גל שלם של צאצאים, רובם הגדול חינמי. אתם לא תאמינו כמה כאלה יש. אני בעיקר מוטרד מכמות האנשים שהתיישבו לכתוב תוכנה שמציעה, ובכן, כלום. אני מניח שרבים מהמפתחים היום ראו סיינפלד בצעירותם.

מבין אלו שבתשלום, Write! בולטת היטב. היא עושה הכל, מתמודדת עם מבני מסמכים מורכבים ויכולה אף לערוך קבצי קוד ולא רק קבצי טקסט. הבעיה שהיא, מה לעשות, בתשלום ולכן לא יצא לי לבחון אותה לעומק.

מבין אלו שכן בחינם בולטת Focus Writer. היא בפיתוח כבר כמה זמן ונהנית מתמיכה נרחבת של קהילת מפתחים עצמאית. היא באמת מקסימה, יפה לעין (אפשר לבחור את הרקע), מכילה טיימר ומעקב אחרי התקדמות כתיבה. ניתן גם לשמור בפורמט ODF (גם הוורד יכול לפתוח אותו). הבעיה היא, ניחשתם נכון, עברית. אפשר בהחלט לכתוב בעברית, אבל אין בודק איות (לפחות לא כזה שהצלחתי למצוא). בנוסף, הייצוא בעברית לפורמטים בהם היא תומכת לא תמיד עובד כהלכה.

למי שרוצה לראות עוד אלטרנטיבות, תוכלו לראות כאן רשימה לא קטנה של תוכנות באותו הסגנון. אפשר גם לגגל "distraction free writing".

הבחירה שלי

בשנה שעברה ניסיתי תכנה חדשה בשם Manuskript. היא הייתה מזעזעת וקרסה כמעט מהתחלה. במאי האחרון יצאה גרסה חדשה והופתעתי מכמות השיפורים שהוכנסו. התוכנה הזו מנסה לתת אלטרנטיבה לסקריוונר ו-yWriter. היא רצה על ווינדוז, מק ולינוקס, והפיצ'רים שלה כוללים ניהול סצינות, ניהול דמויות, קווי עלילה, טמפלייטים לסיפור קצר, נובלה ורומאן, העברית נראית נורמלי (!), אפשר לנהל מעקב אחרי הספק הכתיבה, ועוד עוד…

דרך אגב, התוכנה כוללת גם מצב כתיבה ללא הסחות דעת, בדומה לתוכנות שצוינו בסעיף הקודם.

אפשרויות הייצוא שלה נרחבות (כולל וורד כמובן), אך יש להתקין תכנה בשם PanDoc כדי ליהנות מהן. יצוין כי בייצוא לוורד/אופן אופיס העברית מוצמדת לשמאל, אך זה פתיר על ידי סימון כל הטקסט (Ctrl+A) ואז הצמדת הפיסקה בחזרה לימין. סימני הפיסוק לא מתבלגנים, אם דאגתם.

מילון/בודק איות בעברית: בודקי איות באופן עקרוני מתאפשרים על ידי התקנת PyEnchant אך אני מודה כי לא הצלחתי לעבור את המשוכה הזו (עדיין). אני מקווה לעדכן כאן לגבי תשובה חיובית בנושא. עדכון: עובד! צריך לשים את התוסף בספרייה הלוקאלית של Manuskript. גם בלינוקס – אין טעם להתקין עם ה-APT, צריך פשוט להוריד מכאן את קובץ ה-WHL המתאים למערכת ההפעלה שלכם, לפתוח עם תוכנת ZIP ולשים בספרייה של Manuskript. מסיבה מוזרה הוא זיהה את השפה העיברית מייד ונתן לי אופציה להשתמש במילון העברי בלי להתאמץ.

עם זאת, יש להזכיר שלא מדובר בגירסה סופית (עדיין בשלב בטא) ויש להקפיד על שמירה וגיבוי. אני מודה כי התוכנה עפה לי פעמיים אך עם זאת לא אבד כל מידע, מה שמצביע על כך כי המסמכים נשמרים היטב.

אני מתכוון בהחלט לנסות אותה בזמן הקרוב. יהיה מעניין לבדוק אותה במסמכים גדולים של כמה עשרות אלפי מילים. במקרה הגרוע אייצא את מה שכתבתי לאופיס ואמשיך משם. יהיה מעניין! (אפשר להוריד מכאן, דרך אגב).

עדכון 28/11/2017 – לצערי התגלה באג ב-Manuskript. כאשר מייצאים לוורד/אופן אופיס בעברית, התכנה פשוט מאחדת פיסקאות. כלומר, פרק המורכב מכמה וכמה פיסקאות יהיה מיוצא כפיסקה אחת ארוכה ומטבע הדברים בלתי קריאה. אתם יכולים לראות בתגובות את הדיאלוג שלי עם המפתח שבאופן מפתיע הגיע לבלוג וקרא אותו באמצעות Google Translate (!). תודו שזה מגניב. אני מקווה שהבעייה המעצבנת הזו תיפתר בקרוב. נכון לרגע זה – אני לא יכו ללהמליץ על תכנה זו בלב שלם.

רסיסים על הרצף

כידוע למי שעוקב אחרי הבלוג (המספר נמוך מדי מכדי שאנקוב בו ואעשה מעצמי צחוק), הגמדון בן השש שלנו מאובחן על הרצף האוטיסטי. מדי פעם אני מוצא עצמי מוציא קיטור ופורק תסכולים שונים ומשונים בסוגיה.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה חוויות שהצטברו לאחרונה השופכות אור על הגמדון, ובאופן כללי על ההתמודדות עם הדבר הבאמת לא ברור הזה שקרוי רצף האוטיסטי". דרך אגב, אם יש דבר אחד שאפשר לקבוע בוודאות היום לגבי מה שאנו יודעים על הרצף האוטיסטי, הוא שאנחנו לא יודעים כלום על הרצף האוטיסטי. כמו שציינתי בעבר בכמה מקומות, כאשר מדובר בילדים על הרצף כל מקרה לגופו. אז הנה מדגם (בכלל לא מייצג) מאצלנו.

אקסטרים

אבא שלי מצא תחביב רגוע ומשעמם: ספורט מוטורי. הוא ידוע כחובב נלהב של טרקטורוני שטח, מסוג Side By Side. למי שלא מכיר, מדובר ברכב שטח המזכיר ג'יפ קטן וקומפקטי, עם מקום לשני אנשים היושבים זה לצד זה מקדימה (ולפעמים גם מאחורה) ובעל כושר עבירות גבוה במיוחד. מדי סופ"ש הוא וחבריו בונים לעצמם מסלול וגומעים מרחקים.

יום אחד התחוור לנו שהגמדון אוהב דברים שנוסעים על גלגלים. מכוניות, טרקטורים, אוטובוסים, מכונות זמן מהאייטיז וכו'. החיבור בינו לרכב השטח של סבו היה בלתי נמנע. אז בהתחלה הייתי עולה איתו לרכב לנסיעות קצרות, חוגר את שנינו בצורה מאובטחת ואבי היה נוהג. בזמן הנסיעה הגמדון היה שלוו ומבסוט, בעוד אני הרגשתי כאילו ויקינגי תוחב את ידו לגרוני, שולף משם את מעיי ומשתמש בהם כחבל קפיצה. כמובן שהמזג הטוב שלו היה נעלם ברגע שהנסיעה הגיעה לסיומה, כי מדוע שיהיה מרוצה בעת ששתי רגליו ניצבות על הקרקע וגופו אינו בבלנדר? מוזר.

היום הוא יושב ליד סבו באופן עצמאי לגמרי. אין לו שום בעיה לנסוע 2-3 שעות ואף יותר. אני, כאמור, עדיין מנסה להסדיר את הנשימה.

לפני כמה שנים היינו בחופשה באי יווני מקסים. אחת האטרקציות המוצעות שם הייתה שייט לאיים הקטנים הסמוכים. מדובר בשמורות טבע מבודדות לחלוטין, וניתן הגיע לשם רק בשייט מורשה. עלינו על אחת היאכטות האלה בהרכב מלא. קצת אחרי שיצאנו לדרך, ניגשתי בנימוס למדריכה וביקשתי ממנה בעדינות אין קץ שאולי בכל זאת תיתן לי את הכדורים למניעת בחילות שהציעה לנו מקודם לפני שהקיבה המזורגגת שלי נשפכת החוצה, יען כי מי שנהג ביאכטה היה סוג של סטרבק על סטרואידים.

הגמדון, מנגד, לא הזדקק לכדורים נוגדי הבחילה. אפילו לא פעם אחת. הוא עמד על ברכיו על הספסל, ליד חבורת נוסעים שביקשו את נפשם להקיא, הביט החוצה אל הים, הצביע ואמר בחיוך ובקול ברור וחזק "ים!"

אני, לעומת זאת, מיהרתי לזנוח את החלום שלי להטיס וייפר.

רשות

בזמן פרפורי הגסיסה של רשות השידור, הילד הפך לאובססיבי בכל הנוגע לערוץ 1. הוא פשוט נדלק על הסמליל המיתולוגי של הרשות – "העיגולים", כמו שהוא קרא להם.

כך זכינו לעקוב אחרי שקיעת הערוץ הראשון בשבועיים האחרונים לשידוריו, רק בגלל שהזאטוט התעקש לצפות בו מדי ערב.  ניסינו להכין אותו לעובדה שהעיגולים הולכים להיעלם לנצח, אך לשווא. הוא לא היה מוכן להשלים עם זה.

לאחרונה גיליתי כי הותקנה על הטאבלט אפליקציית ערוץ 1 הרשמית. כן, יש דבר כזה. כן, זה עובד. כן, הילד התקין בעצמו. לא, אין לי מושג איך. אני פוחד לשאול.

וכך, מדי ערב, צופה הילד במהדורת מבט האחרונה ונראה שזה מאוד משמח אותו.

ילד מתוק ויפהפה שלי, מתישהו ניאלץ לדבר איתך על חשיבותו של העיתוי בחיים.

גאדג'ט

הוא יודע להפעיל את הסטרימר. גם את הישן. גם את החדש. וגם את האייפד. אחותו קיבלה טבאלט אנדרואיד, אז גם על זה הוא השתלט. גם על הסמרטפון. איזה סמרטפון, אתם שואלים? התשובה היא כולם, תמימים שכמוכם.

הפסקנו לספור כבר את כמות היישומונים שהותקנו ללא ידיעתנו. כמו במקרה ערוץ 1, גם כאן אנו פוחדים לשאול אותו איך הוא מצא והתקין. אני מניח שאנו חוששים מפעולת תגמול. אני לא בטוח במאה אחוז, אבל אני חושב שהוא פתח חשבון טלגרם.

סטטיק

מסתבר שהגמדון (וגם אחותו) התמכרו לסטטיק ובן אל. מה לעשות. אולי זו הקופצנות, אולי המקצב ואולי הוא שמע שם משהו שחמק מאזנינו. לאחרונה גילינו שהמשפט האחרון בהחלט נכון.

הגמדון נתפס על שיר אחד מסויים של סטטיק (השיר נקרא MIXIM) והוא כל הזמן מתעקש לשמוע אותו. העיניים שלו פשוט נוצצות מאושר כשהוא שומע את השיר. אנחנו פשוט לא הצלחנו להבין למה. חשבנו בהתחלה שזה בגלל שזה שיר קופצני כזה… עד שהקשבנו למילים. אני אשים כאן את הבתים הרלוונטיים (ההדגשות שלי):

לפעמים כולם רוצים לומר לי 
מה יותר נורמלי 
איך להיות אני 
אבל אני לא מסוגל 
לא יכול להיות 
סתם אחד בקהל 
כן אני מיוחד אם ת׳לא 
זה חבל

אין מה לעשות אני שונה 
איפה שכולם הולכים ישר
אני פונה
רק מה שאף אחד לא לקח 
אני קונה
איפה שכולם תמיד שותקים 
אני עונה 
כי החיים הם קצרים מידי
וחוקים בשבילי
מיותרים מידי
לא אכפת לי מה אומרים עליי
כי הכוכבים למעלה שומרים עליי
אז כל אחד פה מיקס
וזה סבבה בבה 
תהיה אתה תמיד 
וזה סבבה בבה
שקט בדרך כלל 
או לפחות כולם חושבים 
שאני ביישן 
חוץ מלפעמים כי 

הם רוצים שאשתנה
לא בא לי 
שאפסיק להיות אני
לא בא לי 
שאלך עם העדר
לא בא לי
מי החליט מה זה להיות 
נורמלי 
שים את העולם בצד
דע שאתה אף פעם לא לבד 
אין יותר טוב מלהיות עצמך
אין לאף אחד מיקס כמו שלך
אז זה נכון החיים לא שוקולד 
ולא, הם לא תמיד מתוקים
אבל עליך זה קטן
גם אם בתכלס לפעמים

איך לומר בלשון עדינה: זה נראה שהוא האדם הכי חכם בבית. לצערי הרב הוא מצפצף על מאמציי להכיר לו את איירון מיידן ו-AC\DC.

יצוין, אגב, כי בשבוע בו סיים את הגן (ממש לאחרונה) הוא ניגש למלכת היופי והצהיר באופן ברור ואשר אינו משתמע לשתי פנים: "אימא, אני סיימתי להיות נורמלי." אל תדאג, חמוד, אתה בחברה טובה. אבא שלך לא היה כזה מלכתחילה.

סטטיק – תודה.

רצון

ונסיים ברצון.

אה רגע: רצון אחד? הצחקתם אותי. הרבה רצונות. הוא רוצה הרבה. הכל. עכשיו, כשהוא סופסוף למד להביע עצמו, הוא מקפיד להדגיש את מלוא הרצונות והדיעות שלו.

אני רוצה שוקולד. הוא התמכר ליולו. שוקולד מריר, כמובן.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש רוצה טאבלט. עכשיו, כמובן.

אני רוצה בריכה. הוא שוחה ושוחה, חורך את הבריכה… אבל רק בשחיית כלב.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש-ממש אוהב טאבלט.

אני רוצה בלון. ורצוי שיהיה עם המספר 50 עליו, כי זה המספר בו הוא מאוהב כרגע.

אני רוצה טאבלט!!! אני מניח שהבנתם את הרעיון.

אני רוצה YES. אין לנו YES. תאמינו לי שאין. יש כמה תכניות מוקלטות ודי וי דים עם לוגו YES שמופיע בהתחלה או בגוף התכנית. אז הוא רוצה. הוא כל כך רוצה שהוא צריך לראות את שוב ושוב ושוב.

אני רוצה להיות בבי"ס. בשנה הבאה הוא בכיתה א'. הוא נרגש, גם בגלל השינוי עצמו וגם בגלל שהוא יודע שאחותו תהיה בקרבת מקום. אנו מתרגשים וגם פוחדים.

ילד שלי, אני אוהב אותך כל כך.

טרולים ואמנות אחזקת העצבים

ישנם מספר אנשים שיצא לי להיתקל בהם בפייסבוק, העונים על ההגדרה "טרול דוחה". יש לי חברים משותפים איתם, אך איני חבר שלהם באופן ישיר.

רובם מחזיקים דעות ימניות קיצוניות, קנאות דתית (למרות שלפחות שניים נראים כמסורתיים ממוצעים) והתבטאויות רוויות בשנאת נשים. חלקם אנטי-מדע. כולם מתבטאים באופן שיטתי באופן בריוני ומרושע.

אחד אינו מסוגל לכתוב משפט בלי שגיאות כתיב או מילים גסות. את הדביל הזה מיהרתי לחסום אחרי שהגיב לפוסט פוליטי שפירסמתי, כשהטיעון בפתיחת תגובתו התייחס לרמתם השכלית שלי ושל חבריי. הוא לא מכיר לא אותי ולא אותם, ולצואה הטקסטואלית שלו אין מקום אצלי. מאוחר יותר גיליתי כי אין באמת סיבה לחסום, מכיוון שפייסבוק בעצמה חסמה את הפרופיל שלו לא פחות משלוש פעמים, וזאת לאחר תלונות חוזרות ונשנות על התבטאויות דוחות כאלה ואחרות. הוא חזר מאז. החסימה שלו אצלי עדיין בתוקף.

את השני אני מאבחן בזהירות כדוש. הוא לא זוכה אצלי לאיזושהי הנחה, במיוחד אחרי שטען ביחס לזכות הפטור מתור המוקנית לילדים על הרצף, כי "לפעמים אנשים שמתמודדים עם דברים קשים בטוחים שכל העולם צריך להתכופף בפניהם. ואם הוא לא מתכופףהם יכופפו אותו." אחרי שהתקררתי (לקח לי יום) הבנתי כי הוא מבסס את התבטאותו הדוחה על חווייה ספציפית שעבר בתור. כן, חווייה אחת. פעם. בעבר. על זה הוא ביסס את השקפת עולמו השוללת את ההקלה על ילדים על הרצף. על אף שיכולתי באיזשהו מקום להבין את הרציונל שלו (הדוש המנומס אף כתב לי באופן פרטי ונתן לי את נימוקיו המתנשאים), הוא עדיין בחר להביע את עצמו בניסוח מעורר אנטגוניזם באופן קיצוני. הוא קיבל תגובה בהתאם, כי החווייה האישית שלו (אותה כיניתי בזעמי "מכה קלה בכנף") לא מפחיתה מדושיותו. אני מקווה לא לראות אותו יותר באף פיד.

שלישי מחזיק, כנראה, בתואר ראשון במדעי תרבות האונס. מדברים איתו על החפצה והוא מדבר על רדיקליות פמיניסטית שיצאה משליטה. מסבירים לו מה פסול בהסרת קונדום בלי להודיע לפרטנרית, והוא מדבר על גנבת זרע. מה הנימוק לסימטריה בין שתי הסוגיות, שואלים אותו. הוא דורש תשובה על השאלה, כי אחרת הדיון לא מכבד. הוא רוצה כבוד, הדביל. מסבירים לו שוב מדוע ואיך ולמה, והטרול ממשיך בהטרלה. וכך זה נמשך, עד עולה הבחילה על גדותיה.

רביעית הגיבה לפוסט חריף שכתבתי על בריונות הרשת של מתנגדי החיסונים. "תנגב את הסנטר," כתבה, "נזל לך קצת רוק." כה אמרה מלאכית המוסר.

יש להם נרטיב מרתק. הם דורשים כבוד, יחס, דיון מכבד. הם הרי אנשים ברמה גבוהה, משכילים, אינטליגנטים, לא כמו ההזויים מהסמול או הפמינאציות. מותר להם הכל. להחליט מה לומר, למי לומר ובאיזה נסיבות. ואם הדיון לא מתאים – הבה נשנה אותו. נעשה אנלוגיה בין שני נושאים קשורים למחצה, או לא קשורים בכלל. אם תענה על אחד, אענה על השני. וכל טיעון נגדי נענה בהטחות. הכל הולך – מקללות רחוב ועד גידופים מליציים, ובלבד שיפגע וישפיל. רק להם מותר. אם תעז להגיב בחריפות – אתה הצד האלים ובהינף מקלדת הם יתקרבנו וקוננו על מר גורלם. רגע לאחר מכן תזכיר לך שוב לשונם הדוחה מי הם באמת.

הילה בניוביץ' הופמן הגדירה היטב את הז'אנר בפוסט השרגא המבריק שלה, שם ניתחה את הסימפטומים לדמות הטרול המצוי. דומה כי מאז המצב רק הורע. הם פשוט מרשים לעצמם יותר ויותר בחסות הליברליות. וכאשר אתה מטיח בהם טיעונים ליברלים, הם מקללים אותך בקללה "ליברלי" וממשיכים בשלהם. בשם הליברליות.

אני תוהה האם "שרגא" יכול להיות ראשי תיבות של שנאת רשת גדושת אלימות. אני נתקל בזה יותר ויותר, וזה מתחיל להימאס עליי.

אין פואנטה היום. מי שמשתעמם מחוסר פואנטה, מוזמן לפצוח בשיחה עם אחד מהחבר'ה החביבים המוזכרים למעלה. מובטחות שעות רבות של הנאה. באחריות.

 

אימת הפריקוול ונקמת הריבוט (הרצאה)

שוד ושבר: הרצאת "אימת הפריקוול ונקמת הריבוט" אותה העברתי בכנס עולמות האחרון עלתה ליוטיוב!

כולכם מוזמנים לצפות בי עושה בושות על ימין ועל שמאל (מדי פעם אני אפילו מרצה קצת. נשבע לכם). זה נראה שהיה מעט בלאגן בתיעוד – חסרות 3-4 הדקות הראשונות, וכל החלק האחרון של ההרצאה שוכפל בסוף הסרט… אבל לא נורא. הפאדיחה עדיין מתועדת היטב.

דרך אגב, זה המקום להזכיר (למי שלא יודע) שהאגודה מפעילה את ערוץ Phantom VOD המכיל אירועים מצולמים רבים מכנסי עבר. מומלץ בחום!

רסיסים מעולמות 2017

כל ההתחלות קשות… אך לא הכנסים. הם דווקא סבבה.

השבוע נערך כנס עולמות, הכנס השנתי למדע בדיוני ופנטסיה, הנערך כמדי שנה בחוה"מ פסח במתחם אשכול הצמוד לסינמטק תל אביב. נושא הכנס השנה (למי שלא הבין ממשפט הפתיחה הצולע) היה "התחלות". באופן מפתיע, גם אני נכחתי שם ואפילו הספקתי להרצות (וואהו!). להלן רשמיי.

נדב

האירוע הראשון בו נכחתי היה ההרצאה המצוינת של נדב מילר אלמוג, שעסקה בקידום בלוגים ואתרי תוכן למיניהם. ההרצאה שפעה עצות מועילות לכל מי שרוצה לעסוק בבלוגים באופן רציני ואף מקצועי. הצד הרציני שבי רוצה שאכתוב כי זו היתה הרצאה מאלפת, מלאה בעצות קונקרטיות ומועילות שלוותה במצגת יפהפייה. הצד היותר דומיננטי אצלי רוצה לסכם את ההרצאה ב"תשיגו אינפוזיה תומכת אנדרואיד, שימו עליה אפליקציית וורדפרס ותתחילו לעבוד, עצלנים."

לא, אל תענו לי ב"אבל איך נדב עושה את זה בלי הפיתרון המופרך שלך?" זה כי נדב הוא גיבור העל של הבלוגוספירה. נודניקים.

עברית

לעולם לא תראו מחזה נפלא יותר מנערה האומרת "10 שקל" ואחותה המתקנת אותה ל"עשרה שקלים".

קפה

הו, קפה יקר. אהובי, יקיר לבי, מחמל נפשי… מה הייתי עושה בלעדיך? (סביר להניח שנרדם באשכול ונופל קרבן לכייסים החומדים כרטיסי חינם וכליות)

כבוד #1

כמו בכל כנס המכבד עצמו, גם כאן היה לנו אורח כבוד. אישיות מוכרת, רבת עשייה, בעלת תמיכה קונצנזוסיאלית מקיר לקיר. גבירותיי ורבותיי, אני מדבר כמובן על… סטטיק*. פרטים בהמשך.

גיבור

מיכל פזקלפ העבירה הרצאה מרתקת אודות גיבורי העל בקומיקס הישראלי, או שכמו אני קורא להם "כל האנשים שאמורים להיות מודל החיקוי של ישראמן אבל בחייאת רבאק תעשו לי טובה תראו איפה אנחנו חיים". החל מיואב גוש חלב ועד הרומן ההפכפך של אורי פינק עם קונספט גיבורי העל – הרצאה מאוד מעניינת ושופעת פרטי טריוויה מקסימים. מומלץ לבקר במוזיאון הקומיקס בחולון המציג את התערוכה עליה מבוססת ההרצאה – אני יודע שאני כבר בכיוון.

כמו כן, הצלחתי לתפוס שיחה קצרצרה עם מיכל וניסיתי לשווק לה את ישראמן, למרות שאני יודע שכל איש מקצוע המכבד עצמו יתרחק מהחוליגן הזה כמו מחוות חזירי בר נגועי אבולה.

הנהלה

הוא: תגידי, הלה… אפשר לשאול משהו?
הלה: בשמחה!
הוא: איך יש לך כרטיסי חינם לכל האירועים בכנס?
(פאוזה)
הלה: אני. בהנהלת. הכנס.
הוא: יענו את פריווילגית.

בקיצר היה מצחיק וזה, ומישהו מכיר עוד כנס מד"ב/פנטסיה שיהיה בפסח של שנה הבאה כי לא נראה לי שיכניסו אותי לעולמות ever again?

כבוד #2

אכן נרשמה המולה רבה ורוב מהומה על ביאתו של אורח הכבוד המהולל. אלפי חסידים ומתנגדים התקבצו להם כעדת ארבה על מנת לחפון מאבק הכוכבים של אורח הכבוד הבלתי צפוי, כולל סלפי. ואם כבר מדברים על סלפי…

סלפי

רוני: יש לי סלפי עם סטטיק! יש לי סלפי עם סטטיק!
הוא: אז כשאת שומעת רגאיי טוב, בא לך לרקוד?
(פאוזה)
רוני: רגאטון, כפרה.
הוא: אז… אז שישירו לאט יותר. אי אפשר להבין אותם!
רוני: שברת אותי, אחי.
הוא: לא נורא. שימי רגאיי טוב וזה יעבור.

כוורת

אהוד מיימון העביר את הרצאת "גופים ונפש" שעסקה בייצוגים של קונספט "מוח הכוורת" בספרות הז'אנר, ובכלל ביישויות המורכבות מגופים מרובים ותודעה אחת. אני חייב לציין שלא קראתי את כל היצירות, אך ההרצאה הייתה מאלפת ומסקרנת (כי אהוד). מוח כוורת זה ללא ספק הדבר הבא – בקרוב בסניף הפורמיקים הקרוב אליכם!

כבוד #3

עד מהירה הפכה אידיליית ביקור האורח לקרקס מדמם בו התפלשו המעריצים, אנטי מעריצים, פרו מעריצים, ניאו מעריצים, גיקים, גיקים מזוייפים ואובר גיקים, באורגיה ססגונית של הטחת מהלומות.

מסיבה שאינה מוסברת נעלם לו האורח. לך תבין.

הרצאה

גם אני העברתי הרצאה. ציפיתי להרצאה בקוצר רוח… עד הרגע שבו שמתי לב שבהודעות לקהל אודות שינוי מקום ההרצאה נכתב "אימת הפריקוול ונקמת הרובוט". עשיתי מה שכל מרצה הגיוני וסביר היה עושה במקומי ושיכתבתי מחדש את ההרצאה על מנת להפוך אותה להרצאה על רובוטים. הרי מי יעז לעשות את הדבר המתבקש ולבקש בעדינות מהסגל שיתקנו את שגיאת הכתיב התמימה, יען כי כל פעם שאני רואה את ההודעה הזו חלק קטן מנשמתי מת מבפנים?

בסופו של דבר אכן שוכנעתי פשוט לבקש מהסגל את התיקון הפשוט… וכמובן שלאחר מכן נאלצתי לשכתב מחדש. אני חושב שבסך הכל זה היה שיעור מאלף (אם כי אני עדיין לא יודע במה עסק השיעור. יש לי בעיה בריכוז ובקש… היי, הנה קוספליי מגניב של רובוט!).

פאנל

הנון סופית העבירו פאנל בנושא פתיחות סיפורים. זה היה בהתחלה מסקרן. זה התחיל להיות מפחיד כשאושיית קהילה חרוצה במיוחד שנכחה בקהל (היי שירה!) החלה לצטט פתיחת סיפור של רותם ברוכין. זה הפך לקרקס אימה כשאהוד מיימון החל לצטט מילה במילה את "חולית" (זה עניין של פרינציפ עבורו). למזלנו הוא הפסיק בעמ' 300. אז הצהירה רותם כי העלילה של "חולית" לא מתחילה לפני עמ' 300 (קרן לנדסמן ניסתה לעצור בעדה על מנת שתשרוד את הפאנל), ואז נאלץ אהוד לדקלם את השאר. זה לקח 3 חודשים. הכנס הסתיים בעזרת מכונת הזמן של האגודה, ש"פתאום נמצאה". אתם רואים, וועד? כשאתם רוצים – אתם יכולים!

מכסחות

הדס סלוין ויערה כהן שחטו בחדווה את מיטב זוועות הקולנוע שיצאו ב-2016. היה מצחיק בטירוף. נהניתי כשהם נכנסו ביחידת המתאבדים ובקומדיית הטעויות הרומנטית "כיור נגד סופרמן" (בעיקר כי כל הסרט הזה הוא טעות אחת גדולה). התענגתי על זעקות התסכול של הדס ויערה כאחד. אבל… אבל… "רוג אחת"? קראו לי נאיבי, אבל… קראו לי נאיבי, בקיצור.

כמו כן: שיבוש הלשון הנפלא "מסיבת התאבדות". זה היה מצחיק ומטריד כאחד. בעיקר מצחיק, כי אנו נמצאים בקהילה לא שגרתית וטוב שכך.

נבלים

היי, הרצאה על נבלים! ברור שאהיה שם!

ענבר נעמן העבירה הרצאה מסקרנת על נבלים ועל הדיאלוג הפנימי הרץ בעמקי נפשם בזמן שהם עושים את ה… נבלות שלהם. זה לא ענבר אמרה, זה אני אמרתי כי אני מאותגר. בסך הכל הרצאה מעניינת, אם כי קצרה מדי לסלוט כפול. אני מניח ששיכתוב והתאמת ההרצאה לסלוט של 45 דקות היה עושה לה רק טוב והופך אותה למהודקת יותר. חוץ מזה – אני רוצה עוד הרצאות על נבלים!

סיכום

קודם כל: בכנסים הקפה הוא חברכם הטוב ביותר. הצטיידו בו. שימרו עליו. הגנו עליו. נצרו אותו. המציאו עבורו ביטויים נרדפים שמשמעותם היא לשמור עליו, להגן עליו, לנצור אותו וכו'.

דבר שני – אל. תכנסו. עם. אהוד. מיימון. לוויכוח. על. חולית. האיש יודע הכל, כולל את הפרקים שלא נכנסו לספר או שנכנסו לספר ביקום מקביל.

והכי חשוב: סלפי עם סטטיק – אל תחזרו הביתה בלי זה. רוצים לדעת איך? שאלו את רוני.

*הוא לא באמת היה אורח הכבוד. הוא סתם בא כי הוא גיק. חמוד.

כנס כנס תרדוף

שעון קיץ, העלייה בטמפרטורות וביעור החמץ מבשרים לגיק הישראלי המצוי על בואו של כנס עולמות, המתקיים השנה בתאריכים 12-13.4 ונושאו יהיה "התחלות".

אני מניח שכולכם מכירים את מודל חמשת השלבים של מרצים בכנס:

התלהבות
התפכחות
בהלה
תחנונים
תכנית להגנת עדים

(פרטים נוספים על בהלת הרצאה – כאן)

לצערי נשברתי בשלב התחנונים, וככל הנראה אכן ארצה בכנס. מדובר בהרצאת "אימת הפריקוול ונקמת הריבוט" העוסקת במערכת היחסים ההפכפכה של הקהל עם אתחולים (ריבוטים) וקדימונים (פריקוולים). אני מתכוון לסקור לא מעט דוגמאות ליצירות כאלה שנעשו במרוצת שני העשורים ולראות איפה הן הצליחו ואיפה כשלו. בקיצר – לא מעט דחקות על סרטים גרועים. מובטחים ספויילרים בשפע.

עדכון: ההרצאה עלתה לערוץ ה-VOD של האגודה.

תבואו, יהיה מגניב! יש דף פייסבוק להרצאה, ואתם מוזמנים לעקוב ולתפוס את מקומכם בקהל. אפשר להזמין כרטיסים לכנס כאן.

כמו כן, אני מתכוון להיות באירועים הבאים בכנס:

האם גיבורי על יכולים לשרוד בישראל?
זה מתחיל בקליק
!
גופים ונפש
מכסחות הסרטים 2016

להתחיל מבראשית
האם נבלים יודעים שהם רעים
?
הוגוורטס: המקום הבטוח בעולם?

חג עולמות שמח לכולכם!

הרומן שלי עם באפי

פורסם במקור כסטטוס ארוך בפייסבוק, לרגל חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים". כמו כן, ספויילרים אפשריים (למי שאיחר ב-20 שנה).

אוקיי, בואו נדבר על באפי ועליי.

תירגעו, תירגעו. זה לא מה שאתם חושבים. ובכל זאת – מה הקטע עם באפי? ולמה חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים" צריך להיות כזה ביג דיל? ולמה אני חופר, כרגיל?

כשהייתי בתיכון, הפציעה בערוץ 2 סדרת רכש חדשה שיועדה לבני נוער, ושובצה בהתאם (בשעה שש או שבע בערב, אם אינני טועה).

העפתי עליה מבט. נראתה נחמדה. אני חושב שהפרק שהכי זכור לי מהעונה הראשונה היה הפרק עם הגמל שלמה (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר). אבל מה לעשות – לא נסחפתי, ולך תזכור לצפות בסדרה שמשודרת בשעה לא הכי אטרקטיבית. אז עזבתי.

ואז הגיע העונה השנייה – גם לערוץ השני. והובלטה שם דמות בשם אנג'ל, אבל מכיוון שלא צפיתי בעונה הראשונה, ומכיוון ששוב שכחתי לצפות בהרבה יותר מדי פרקים, זנחתי אותה שוב. הספקתי לראות את הסצינה הבלתי נשכחת עם מיס קלנדר ואנג'ל. נו, אתם יודעים על מה אני מדבר.

ואז עונה שלוש – אותו סיפור. כן, הפיית' ההיא הייתה מסקרנת, וגם ראש העיר. היה אפשר לראות שהסדרה הזו מתפתחת היטב… אבל פספסתי יותר מדי פרקים ולא היתה לי נקודת התייחסות יציבה מספיק להתחבר לעניין. פרט מעניין: פרק הסיום של העונה שכלל את פיצוץ בית הספר (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר) שודר בישראל בשעות הלילה המאוחרות כי… לא ממש ברור למה. איכשהו בארץ נבהלו משידור הפרק הזה, על רקע פיגוע הירי בקולומביין בארה"ב באותה שנה והפרק שודר זמן רב מאוד לאחר מועד שידורו המקורי בארה"ב. הייתי בצבא כשהוא שודר ואפילו הצלחתי לצפות בו, אבל… אני מניח שהבנתם את הקטע.

השתחררתי מהצבא, והסדרה החמקמקה משודרת בערוץ Star Plus דאז. יום אחד אני נתקל בפרומו לפרק שהגימיק המרכזי בו הוא שהוא די אילם. ללא מילים. לימים הבנתי שמדובר ב-27 דקות ללא מילים. נו, אתם יודעים על איזה פרק אני מדבר. רצה הגורל ובמקרה תפסתי את מועד שידור הפרק והצלחתי לצפות בו.

פאק. מי.

אוקיי, זה היה לא צפוי. אני עד עכשיו זוכר את עצמי יושב מול המרקע, והמחשבה היחידה שיש לי בראש זה: "ואו… אז ככה אמורה להיות טלוויזיה."

אבל גם אז לא הצלחתי לראות את הסדרה באופן קבוע, מכיוון שלא ראיתי טעם לצפות בסדרה שפיספסתי כל כך הרבה פרקים ממנה. פאק מי פעם שנייה.

הלאה. עונה חמש. אני רואה אותה באופן די ספורדי – פרק פה, פרק שם. היי, הנה אחות של באפי ומה-לעזאזל-ראיתי-עכשיו? נו, אתם יודעים על מה אני מדבר. אבל שוב… אותו הסיפור, ידה-ידה-ידה, רציפות, ידה-ידה-ידה… שוב פעם פיספסתי.

את עונה שש לא ראיתי בכלל. עונה שבע – פירורים. אבל ברור לי שיש כאן משהו שדורש התייחסות, אבל איכשהו אני לא נכנס לעובי הקורה.

ואז, יום אחד, אני נתקל באתר מקסים מאין כמותו בשם "המסך המפוצל", המופעל בין היתר על ידי אנשים כמו אסף רזון, גיא בוסקו ועוד רבים וטובים שלבושתי הרבה פשוט איני זוכר את שמם. והחבר'ה המוכשרים האלה מקימים באתר את "שער באפי" המיתולוגי. וכשעבדכם הנאמן מרפרף שם, הוא חווה לא פחות מסטירת לחי לנוכח התוכן הרב שיש להשלים. "אלוהים אדירים, את כל זה פיספסתי?! ארורים תהיו!!!" (לא באמת ארורים תהיו, זו סתם מניפולציה זולה כדי להדגים את שברון ליבי כשגיליתי את גודל הפיספוס.)

(הערה עגמומית: האתר עדיין קיים, אך בגירסת ארכיון מנוונת בלבד. לדאבוני, שער באפי אינו זמין יותר כפורטל. הסקירות המעולות שפורסמו בו נמצאות בארכיון אך יש לחפשן ידנית 😦 )

אז אני מחליט לעשות מעשה, ומשתמש בנפלאות האימיול כדי להשלים פערים. מוריד עונה, רואה עונה. כשמתאפשר, קורא את הסכפ"שים (סכפ"ש = סיכום פרק שבועי) ב"מסך המפוצל" כדי לראות האם פיספסתי משהו. למי שלא מבין את פשר העניין – כשגיק נתקל בסדרה שתופסת אותו, זה מינימום הכנת תזה. צריך לקלוט הכל, לחרוש הכל, לבדוק הכל, כדי לודא שום פרשנות לא תתפספס ו… אה, זה לא אצל כולם ככה? מה, רק אני הדפוק? עזבו, אל תענו לי בעצם.

עונה אחר עונה, פרק אחר פרק. סיימנו עם באפי? יאללה, בוא ניתן בראש עם אנג'ל. נגמר אנג'ל? שיט, מה רואים עכשיו?

יום אחד מלכת היופי נכנסה לחיי. אני מציע שנראה ביחד באפי+אנג'ל כדי שתוכל לראות את פשר ההתלהבות שלי, אבל זה די ברור שסתם חיפשתי תירוץ נוח כדי לעשות עוד מרתון. עד היום, כשהיא רוצה לעצבן אותי היא מזכירה לי כמה אנג'ל חתיך. אני מנסה להסביר לה שהוא סחי מעצבן ושספייק הוא הדמות החשובה של הסדרה, אבל לך תנסה לשכנע אותה (אל תדאגו, בסוף אני תמיד עוקץ אותה ב"הוא והיא").

האש הוא עדיין הפרק האהוב עליי. קצת פחות על מלכת היופי – הג'נטלמנים מקריפים לה את הצורה. די בצדק, האמת.

אני לא יודע אם ספייק הוא דמות יותר מוצלחת מאנג'ל (ברור שכן) או האם המיוזיקל יותר טוב מ"הגופה" או "האש" (האש תמיד מנצח) או האם עונה שלוש היא העונה הטובה ביותר (חמש, אל תתווכחו איתי) או האם המוות של טארה היה מהלך עלילתי נכון (ארור תהיה, ג'וס).

אבל דבר אחד אני יודע בוודאות – יש כמה וכמה סדרות מעולות, הכתובות היטב ומשוחקות לעילא. יש סדרות עם דמויות נשיות חזקות, אירוניה עצמית וטקסטים שנונים. אבל לבאפי, בנוסף לכל מה שציינתי, יש דבר אחד שקשה למצוא – חיי מדף נצחיים. שכה אחיה, ראיתי כל פרק בבאפי כמה וכמה פעמים והייתי יכול לצפות בהם עוד ועוד ועוד… היא פשוט לא מתיישנת. גם לא אחרי 20 שנה. ואם אתם שואלים אותי, זה כוחה של יצירת אמנות אמיתית.

אז קדימה, שבו ותראו את זה. שוב. ושוב. ושוב. תראו לפי הסדר. או בסדר אקראי. או אולי רק את סופי העונות. תראו רק את הפרקים עם אנג'ל. או רק את הפרקים עם ספייק. תראו רק את עונה שתיים, או אולי רק את חמש. אולי רק את שש (אם אתם אוהבים ללכת על הקצה). או שתראו רק את הפרק הראשון והאחרון.

אבל שבו ותראו את זה. כי ככה צריך לספר סיפור.

רק תעשו לי טובה: אל תראו את הפרק עם הבירה.

הרומן שלי עם אודג'וב ודריל

אזהרת ספויילרים לספרו של דריל גרגורי "האלף בית של השטן".

עבדכם הנאמן מבקר כרגע בסין, לראשונה בחייו, לצרכי עבודה. להלן רשמיי.

הגעה

המקום הזה רחוק.

כלומר, הוא מלכתחילה היה רחוק. הוא הפך ליותר רחוק כשנאלצנו לבטל את הטיסות היחסית נוחות יותר של אל על (בגלל עיצומי הטייסים) ולקבוע טיסות המשך בחברות זרות שפשוט האריכו את הנסיעה בערך ביומיים. אוף.

אז טסנו להונג קונג. מהונג קונג לצ'ינגדאו. עם הגיענו לצ'ינגדאו, שבאופן כללי זו מילה שמעצבן לכתוב בגלל הצ'ופצ'יק ב-צ', הסתבר ששלחו נהג במיוחד לאסוף אותנו משדה התעופה ולקחת אותנו ליאנטאי. אין לי מושג מה היה שמו, אבל גמלה בי ההחלטה לקרוא לו אודג'וב, מכיוון שהוא נראה בדיוק כמו אודגו'ב מהסרט הג'ימס בונדי "גולדפינגר" רק בלי כובע הבולר הרצחני. לא ראיתם "גולדפינגר"? אני באמת לא מבין מה אתם עושים בבלוג הזה.

אודג'וב רוצה לדבר עם כל מי שלא ראה את
אודג'וב רוצה לדבר עם כל מי שלא ראה את "גולדפינגר".

דריל

כהרגלי בקודש, לקחתי איתי עותק של ספר לנסיעה על מנת להעביר רגעים מתים (בעיקר טיסות).

הקורבן התורן היה "האלף בית של השטן" מאת דריל גרגורי. זהו ספר מופלא ומטריד אודות עיירה אמריקאית שלווה, אשר חייה משתנים לבלי הכר כאשר מגיפה קשה ואכזרית משחקת להם עם הד.נ.א. והופכת את כולם לסינים. עדכונים בהמשך.

אוכל

יצא לנו לאכול ארוחת צהריים, כשאודג'וב היה בין הסועדים. הוא אכל כל דבר שהיו לו מעל ארבע רגליים ונראה שהוא ממש נהנה. הוא באופן כללי נראה אדם מאוד הומני.

התובנה הכללית שלי היא זו: מידת הסיניות של האוכל עומדת ביחס ישר לכמות הרגליים של המנה המוגשת. כבר היו כמה מנות שלא ידעתי האם אני אמור לנגוס בהן או להוציא אותן לטיול.

ארגו

אז בספר הנפלא של דריל יש את יצורי ה"ארגו", שהם סיניים ממש גדולים וגבוהים עם גפיים גדולות וארוכות. קומתם הגבוהה מאוד עבור סיני, מזכירה מחדש לקורא את העובדה כי מדובר בספר מדע בדיוני.

עדכונים בהמשך.

מרחב

בסך הכל בילינו יום אחד ביאנטאי. משם אמרנו שלום לאודג'וב וטסנו לשנגחאי, שהיא באמת עיר מרהיבה. סיבת הביקור: תערוכת ענק (אתם תסלחו לי אם לא אכנס לתחום העבודה שלי בבלוג האסקפיסטי הזה).

דבר אחד ששמים לב במקום הצפוף הזה המלא אנשים (וגם בשדות התעופה בהם עברנו) הוא העובדה שהסינים אוהבים להיתקע ולהידחף. אתה הולך עם טרולי – הם יתקעו בו עם הרגל. הם לא רואים אותו ולכן הוא גם לא קיים. ראייה קוואנטית. מדע. אתה מתעצבן והם נותנים בך מבט מזוגג, שבהתאם לאותו מדע לפחות מאשש את קיומך. רק לא של הטרולי, הם עדיין לא מסתכלים לכיוון שלו בכלל.

מרחב אישי הוא פיקציה. בכל מקום נדחפים לכיוונך הסינים החביבים ובאנגלית רצוצה דוחפים לך עלונים ושואלים "Are you interested in…?" ואז אתה מתעלם והם נתקעים לך בטרולי. המדע מכה שוב.

תזכורת לעצמי: בפעם הבאה לחלק כאן מדבקות סגולות.

בטא

הבטות אצל דריל, הן סיניות קרחות בצבע אדום הנכנסות להריון בלי זכרים המעורבים בעניין, על מנת שיוכלו להוליד עוד הרבה סיניים קטנטנים וחמודים. כל סיני קטן שיוצא להם הוא למעשה סינית קטנה שיכולה אף היא להביא עוד סיניות קטנטנות כדי שכולן יחיו בהרמוניה אוריינטלית נפלאה.

יכול להיות שאני קצת מגזים. עדכונים בהמשך.

שיעולים

הסינים אוהבים להשתעל. ולהתעטש. מכל הלב. הפיזור הבקטריאלי שלהם הוא מתנה שלא מפסיקה לתת. זה באמת מחזה נפלא. וכשאני אומר "נפלא", אני מתכוון שזה נפלא עבור כל מי שחשב ש"12 קופים" הוא קומדיה רומנטית.

ג'ונו

הג'ונואים (אצל דריל) הם חבר'ה שמנים באופן מופרז. פרט מעניין לגביהם ההוא שהם מפרישים חומר ממש מוזר מהגוף שלהם. זה חומר שמורכב מנודלס, אורז מטוגן, מרק ירקות, ירקות מטוגנים, דים סאם מטוגן בשמן עמוק, דגים אקזוטיים מתובלים, טפיוקה ועוד הרבה דברים שאלוהים יודע למה הסינים חושבים שהם אידאלים לארוחת הבוקר.

אנגלית

הסינים דוברים היטב את השפה. הסינית. זה נראה ש-90 אחוז לא יודעים אנגלית בכלל, והנותרים בוחרים מילים באופן אקראי לפי תוצאות הגרלה שנערכה על ידי גרביל מסומם. זה מאוד מתסכל. בתור אחד שיודע אנגלית ברמה טובה מאוד, זה שברון לב של ממש כשאתה מדבר איתם והם מסתכלים עליך במבט מזוגג. זה עוד במקרה הטוב – בדרך כלל הם פשוט צוחקים לך בפנים.

כשהם מואילים בטובם לענות לך באנגלית רצוצה, תשובתם לעולם תהא עם הגייה לא ברורה בעליל. כבר עדיף לדבר עם קני.

כשהמצב נעשה מתסכל, אתה שואל אם יש מתורגמן שמבין. מביאים מתורגמן. עד מהירה אתה מגלה שגם הוא צריך מתורגמן. בסופו של דבר אתה מוצא עצמך מול שניים סינים בלי כינור ובלי אנגלית, שמתרגמים משפט שמעולם לא אמרת על מנת לבצע בקשה שמעולם לא ביקשת על הצד הגרוע ביותר. ומחייכים. זה הרגע בו אתה מצטער שאין בסביבה את הכינור המדובר כדי שתוכל להפגיש אותו עם הראשים שלהם.

כמו כן, יש לסינים מערכת יחסים מיוחדת עם המילה "או". כשאתה שואל אותם: "האם אתם עושים את X בשיטה 1 או שיטה 2?" תשובתם לעולם תהא "כן". אתה מנסה לוודא לאיזה מהסעיפים התייחס ה"כן". כנראה של-2. "אז אתם לא עושים ב-1?" הם עונים "לא.". אז אתה שואל האם פעמיים "לא" זה בעצם "כן". תשובתם הנחרצת היא "לא." אתה מתעצבן ושואל למה הם מתכוונים. הם עונים "כן."

כל ההתנהלות הזו ממש מערערת את הסדר הקיים שבנית במוחך במשך תקופת חיים שלמה: העולם דובר אנגלית, וברגע שאתה תשלוט בשפה הזו, גם אתה תוכל להשתלב בו. ואז באה האומה המוזרה הזו ופשוט מצפצפת על המוסכמה האוניברסלית. אני חייב לציין שהיו לא מעט מקרים בהם פשוט התחשק לי לחנוק מישהו.

כאות של רצון טוב וסובלנות השארתי להם בסופו של הביקור כמה פרקים של "Here We Are" אבל בפורמט בטא מקס, כי אין שום סיבה שרק אני ארצה לחנוק מישהו. פייר או לא פייר?

סוף דבר

בתור התחלה, לעולם אל תסתמכו על תחזית מזג האוויר בסין. השתדלו לשאול מראש מישהו שמכיר את המקום היטב. אני לא התכוננתי כראוי ומצאתי עצמי במזג אויר הנמוך בכ-10 מעלות ממה שהיה מתוכנן (נפילת טמפרטורות פתאומית). אני מניח שזה בגלל שהחזאי היה סיני.

דבר שני, לא הייתי ממליץ להתחתן עם בטא. חיי הנישואין לא יהיו, ובכן, מעשיים. ובאופן כללי הם יהיו קרחים, אדומים ומתסכלים. כמעט כמו לנסות לבקש הסבר על האוכל ממלצר במסעדה סינית.

ודבר אחרון: אל, פשוט אל, תבקרו בסוויצ'קריק. הם לא יודעים אנגלית.

עליית הטראמפ האפל

את הטקסט למטה פרסמתי במקור בפייסבוק בעקבות הוועידה הרפובליקנית רצופת השערוריות ביולי האחרון לאחר הפריימריס הפראיים במפלגה הרפובליקנית. זו הפרשנות שלי למערכת הבחירות בארה"ב אשר את תוצאותיה הרגשנו היום. ועוד איך הרגשנו. ויש לי הרגשה שזה עוד יהיה איתנו להרבה יותר מדי זמן מכפי שאנו רוצים.

"טראמפיאדה!" זועקת הכותרת ב"ידיעות אחרונות" אודות הועידה הרפובליקנית. מה אומר ומה אדבר: שמח שם.
הצירים המתנגדים לטראמפ מתכננים תרגילים שונים ומשונים על מנת לטרפד את מינויו, וזאת על רקע סירובם של בוש, מקיין ושאר כרישים רפובליקנים להשתתף בועידה על רקע מחאתם החריפה נגד טראמפ.
זה נראה שחלק מאוד משמעותי מהצירים בוועידה פשוט לא רוצים את טראמפ, לעומת ההמונים שהצביעו לו בפריימריס. וזו מילת המפתח: ההמונים. הם אינם בוועידה, אבל הפתק שהם שמו בקלפי אכן הגיע לוועידה בצורה של אדם דוחה, גזען, הניחן במגע מידאס להפצת שנאה. דומה שהקלף העיקרי העומד לזכותו של טראמפ הוא העובדה שהוא אכן אומר את אשר על ליבו, או לפחות את מה שאף אחד לא מעז לומר. וזה מדבר אליהם, להמונים. הוא "משלהם". הוא אינו נתון לתכתיבים של בעלי הון מנותקים ולא מכבס את מילותיו. אם הוא שונא נשים, ליברלים, הומואים, מקסיקנים, כושים, מהגרים בכלל או כל דבר שלא לובש גרסה מעוותת של הדגל – הוא פשוט יאמר זאת בריש גלי.
הרים של פרשנים מחוץ ומבית מנסים להבין מה הולך פה. אני לא פרשן מקצועי, או כתב. אני, איך לומר, לא מהחכמים כשזה מגיע לניתוח פוליטיקה בארץ זרה. אין לי זיכרון צילומי לכל האירועים ביותר מ-200 שנות פוליטיקה אמריקאית, ותהרגו אותי אם אני זוכר איך בדיוק רצו להדיח את ניקסון או מי קיבל מה וממי בפרשת איראן-קונטראס ומה רייגן ידע או לא ידע.
אתם יודעים במי אני כן מבין? באטמן. כן-כן, באטמן. רגע, אל תלכו. תתאזרו בסבלנות, תישארו לרגע ותפתחו את האוזן. נו מה אתם, טראמפ?
הקיצר, לא יודע למה, אבל נזכרתי שלפני 4 שנים יצא הסרט "עליית האביר האפל" מבית היוצר של כריסטופר נולאן. צפיתי באופרת הפיצוצים השייקספירית הזו 2-3 פעמים.
ס
פ
ו
י
ל
ר
במרכז הסרט נמצאת תכניתו של ביין להשתלט על גות'הם. גות'הם היא מקום בו בעלי ההון סוגרים עסקאות עם פוליטיקאים, כשברקע אוכלוסיה הולכת וגדלה של עניים ממורמרים. ביין משתלט על העיר באופן אלים, ומשליט אנרכיה מתוזמרת היטב המורכבת מהרס תשתיות פיזיות ושלטוניות בעיר על רגע גל של משפטי ראווה המכוונים כנגד השלטון הקודם. באופן מפתיע (או שלא) הוא זוכה לתמיכת האספסוף האלים. הוא לא יכול להשליט את משטר האימה בעיר בכוחות עצמו – הוא חייב את תמיכת ההמונים, והוא אכן זוכה לה. מה שהם לא יודעים הוא שתכניתו הסופית היא השמדה מוחלטת של העיר.
מה אני אגיד לכם, אני לא כזה פרשן. אבל אני גיק. אולי לא כזה חכם במיוחד, אבל גיק בכל זאת. ממה שאני הצלחתי להבין זה כמעט נראה כאילו מישהו מנסה לדחוף לי בכוח לגרון את האסכולה הטוענת שבהינתן חברה אשר חולה בפערים חברתיים וכלכליים חריפים, אשר בה אף פוליטיקאי לא מגרד לעצמו את האשך השמאלי בלי מימון ממיליארדר, ואשר קיים בה נתק מוחלט בין העם לבין מי שהעם תופס כ"ממסד", קיים סיכוי גבוה לעליית כוח חדש ולא צפוי אשר באמצעות ניצול שנאת ההמונים ל"ממסד" הישן, יעלה לשלטון בדרך חוקית, חוקית למחצה או אלימה, ויביא סדר פוליטי-חברתי אלים יותר ואכזרי יותר מכפי שאפשר היה לדמיין.
תראו מה זה, זה כמעט נראה כאילו טראמפ בארה"ב והברקזיט באנגליה עובדים לפי המודל הזה.
אז מה המסר שלי, אתם שואלים? נו באמת, אני חושב שהמסר שלי ברור כשמש. מה, לא הבנתם? תעשו לי טובה! מה אתם, האמריקאי הממוצע שמצביע טראמפ? המסר שלי, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, הוא שפאקינג תקומו מהכורסה שלכם, תשנסו מותניים, תיקחו אוויר, תיאזרו באומץ ועצבי ברזל, ותעשו מרתון של סרטי האביר האפל של כריסטופר נולאן.
תאמינו לי, האינטרנט הזה מנוון לכם את האימאימא של המחשבה.

צער גידול נבלים (הרצאה)

לפניכם הרצאת "צער גידול נבלים" אותה העברתי בכנס אייקון האחרון. השתדלתי לשמור על כל מרכיבי ההרצאה, כולל סרטוני הוידאו אשר הוקרנו במהלכה. אזהרת ספויילרים חמורה ליצירות הבאות: מסע בין כוכבים: הדור הבא, משחקי הכס, פארסקייפ, הארי פוטר וגביע האש וג'סיקה ג'ונס.

על מה נדבר?

עד כמה יחסים עם ההורים משפיעים על נבלים? האם נבלים הופכים לנבלים בגלל הורים בעייתיים, או בגלל סיבה אחרת? דרך סקירת חוויות הילדות של כמה נבלים מפורסמים, אני אנסה להציג לכם את סיפורי המקור שלהם מזווית מעט שונהואולי אפילו לשנות את דעתכם עליהם.

ונפתח ב… שקרן

1
מתוך: "האביר האפל"

הג'וקר מרבה לשמור על עמימות (בואו נודה בעובדות: הוא משקר ללא הרף) לגבי סיפור המקור שלו. זו סוג של מסורת ב-DC.

אולם, אם נשים בצד את סוגיית אמיתות הציטוט, יש לתהות האם אכן קיים תהליך שתחילתו בהורים בעייתיים וסופו בנבל? ניתן לראות כמה מוטיבים חוזרים בתיאור נבלים ויחסיהם עם הוריהם. לא כל המוטיבים מופיעים בכל סיפור, אולם בדרך כלל ניתן למצוא את חלקם:

  1. טראומה קשה אשר נעשתה לילד הקשורה איכשהו להוריו. לעיתים זוהי אשמתם הישירה, ולעיתים עקיפה.
  2. מתיחות מתמשכת בין הילד להוריו המעכירה את היחסים עד לבלי היכר. מדובר במערכת יחסים קשה, עכורה ולעתים אף אלימה ומתעללת.
  3. פרידה כפויה בין הילד להוריו, בין אם הילד ברח, נחטף, גורש או (במקרים מסויימים) ננטש.
  4. אובססיה, בדרך כלל קשורה למציאת הוריו או "סגירת חשבון" איתם, אותה הילד מפתח לאורך חייו ובבגרותו.
  5. עימות קשה מול ההורים בעל תוצאות טראגיות.

בואו ננסה לבחון כיצד מתבטאים המוטיבים האלה בסיפורי מקור של נבלים שונים. נפתח בנבל אשר הופלה לרעה במשך רוב חייו, לטובת אחיו המוצלח והנעים יותר.

הבן הפחות מועדף

2

זהו אינו דאטה! זהו לור, אחיו של דאטה מ"מסע בין כוכבים: הדור הבא".

לור נוצר במושבה נידחת של הפדרציה על ידי הרובוטיקאי המוכשר ד"ר נוניאן סונג, והיה עד אותה נקודה יצירת המופת של ד"ר סונג, מפעל חייו. לור הוא גאון, נראה כמעט אנושי ובעל יכולת הבעת רגשות. פה גם מתחילה הבעיה: הוא החל להפגין חוסר יציבות נפשית ותסביך עליונות כלפי שאר אנשי המושבה. הם תובעים מסונג: "תעשה משהו!"

אני שואל אתכם: דמיינו שאתם חולים. מה אתם מעדיפים – שהוריכם יעשו הכל כדי לרפא או לתקן אתכם, או שפשוט יבנו ילד חדש ואתכם יאפסנו? כי זה בדיוק מה שבחר לעשות ד"ר סונג.

לור זועם על כך שבמקום לתקן אותו, בחר אביו לבנות ילד חדש – דאטה. בניגוד ללור, לדאטה אין רגשות או ידע להבינם. עליו ללמוד את מכלול הרגש האנושי לבד, מה שהופך אותו לדמות ילדותית במקצת. לכן, קל לנו להתחבר לדאטה, לחוש אמפתיה כלפיו, בניגוד לרתיעה הטבעית מלור השחצן בעל הנטיות האלימות.

תסכולו של לור מהיחס של אביו בשילוב תסביך העליונות שלו, גורמים לו לשתף פעולה עם ישות חייזרית (Crystalline Entity) אשר משמידה את המושבה לאחר שסונג מימש את תכניתו להשבית את לור. סונג נמלט בעור שיניו. דאטה נמצא כשנתיים לאחר מכן, ובמהלך 3 העשורים הבאים עובר הכשרה להפוך לקצין בצי. לאחר כשלושה עשורים, לור נמצא בטעות ע"י צוות האנטרפרייז במהלך סיור שגרתי במושבה ההרוסה, ונמלט לאחר נסיון כושל להשמדת הספינה.

הפעם השנייה בה אנו נתקלים בלור היא לאחר שסונג, על רקע גסיסתו, מזמן אליו ממקום מחבואו את דאטה. אך גם לור שומע את הקריאה בטעות ומתייצב גם הוא.

התוצאה: "איחוד משפחתי". הסרטון הבא מראה את עיקרי העימות בין לור לאביו. שימו לב איך לור מסיר את כל ההגנות הרגשיות שלו מול סונג, פונה אליו בתחינה ומטיח בו בעוצמה את כל מטענו הריגשי… ואיך סונג עונה לו את כל הדברים הכל כך לא נכונים.

ישנה ניגודיות מרתקת בין לור לדאטה: דאטה לא מסוגל להראות רגשות אך בבסיסו ההוא שוחר טוב. הוא מקבל באופן שכלתני את מותו המתקרב של אביו, לעומת לור אשר רגשותיו פורצים ממנו החוצה. לור מגיב כמו ילד המסרב להבין שאביו עומד למות.

סונג מגלה כי הוא בנה שבב רגשות חדש והוא מתכוון להעניקו ל… דאטה. זה כבר יותר מדי עבור לור ואישיותו הבלתי יציבה. האמפתיה המפתיעה אותה גילה כלפי אביו לאחר שנודע לו על מותו הקרב נעלמת, והוא מחליט לעשות מעשה.

הוא מערים על דאטה ומכבה אותו. הוא מתחזה לדאטה ע"י לבישת מדיו, וכמו בסיפור התנ"כי על יעקב ועשיו ניגש לאביו הזקן, אשר חושיו כבר אינם חדים, על מנת לקבל ממנו בערמה את הברכה השמורה לאח הבכור. הברכה, במקרה שלנו, היא אותו שבב רגשות מתקדם. שימו לב בסרטון הבא (רגע לאחר שסונג מתקין את השבב בלור) באיזה עלבון בחר לור כדי להשפיל את אביו.

סונג הוא אולי מדען מוכשר… אך אב גרוע. השגיאה של סונג אינה בכך שהוא לא רואה את הסכנה הטמונה בלור, אלא בכך שהוא אינו מבין כי לור רואה בו כאבא לכל דבר ועניין – החלטתו לאפסן אותו מצביעה על כך כי מבחינתו זהו חפץ ולא יצור בעל רגשות ותודעה.

אז מה היה לנו?

טראומה (החלטת סונג לאפסן את לור ולבנות אח חדש, שהיא למעשה הפחד הגדול של כל אח בכור), מערכת יחסים מתוחה עם האב, פרידה כפויה (ע"י השמדת המושבה ובריחת סונג), אובססיה לסגור חשבון עם האב וכמובן העימות האלים בסוף.

הנבל הבא הוא למעשה נבלית אשר ילדותה גרמה לה להתכחש ולשנוא את מוצאה.

בתה של הנוסעת בזמן

sela

סילה יאר, ביתה של טאשה יאר (גם היא מ"מסע בין כוכבים – הדור הבא"). טאשה יאר הייתה קצינת הביטחון המקורית של האנטרפרייז, אשר נהרגה במרוצת העונה הראשונה של הסידרה. סיפורה של סילה הוא על כן מעט מסובך ומערב מסע בזמן.

ספינת האנטרפרייז נתקלת בספינת האנטרפרייז C המגיחה אליה מפורטל המחובר לעבר. אותה ספינה הגיעה להווה במקרה לאחר שנכנסה לאותו הפורטל. אולם מכיוון שהיא נטשה קרב בעל חשיבות היסטורית נגד הרומולאנים, דבר שלא היה אמור לקרות, השתנתה המציאות הסובבת את האנטרפרייז המוצאת עצמה במציאות בה מתנהלת מלחמה עקובה מדם נגד הקלינגונים. רק גאיינן (בארמנית הספינה, אשר מדי פעם משמשת בסדרה על תקן אוראקל) מודעת למציאות "השגויה". צוות האנטרפרייז מחליט לעזור לספינה לחזור לעבר, לאחר שגאיינן מצליחה לשכנע אותם שמשהו במציאות פשוט השתבש. טאשה יאר, המבינה לאחר שיחה עם גאיינן כי במציאות "הנכונה" היא למעשה מתה מוות סתמי, מבקשה מפיקארד לשלוח אותה לעבר ביחד עם האנטרפרייז C על מנת לעזור בקרב הגורלי החשוב וכביכול למות מוות הירואי ובעל משמעות (להבדיל מלמות בפרק 17 של עונה ראשונה גרועה). פיקארד נעתר לבקשתה. ברגע שהספינה חוזרת לעבר וממלאת את תפקידה ההיסטורי, המציאות חוזרת להיות כפי שהייתה, אולם אנשי האנטרפרייז שוב אינם מודעים לשינויים האלה אשר נמחקו מזכרונם.

לאחר זמן מה, נתקל צוות האנטרפרייז בקצינה רומולאנית שעושה להם לא מעט צרות, הטוענת כי היא ביתה של טאשה יאר וכמובן דומה לה שתי טיפות מים (כנראה, ואני אומר זאת בזהירות, מכיוון ששתיהן מגולמות ע"י דניס קרוסבי). זה מזעזע אותם. הדבר נראה להם בלתי אפשרי שכן הם אינם זוכרים את המסע בזמן ואת השלכותיו. פיקארד הנסער דורש להיפגש עמה ושואל אותה האם טאשה אכן הייתה על האנטרפרייז C, מכיוון שהוא מצליח לזהות את הקשר המסתורי בין אותו קרב ידוע מול הרומולאנים לבין הקצינה הרומולאנית המסתורית. זו התשובה שהוא מקבל. נקודה למחשבה: שימו לב לשפת הגוף שלו.

הסצנה הזו מראה את סילה כאכולת זעם רב על אמה. היא רוצה לבטל חלק שלם באישיות שלה מתוך אותו הכעס. אולם לסצינה הזו יש משמעות נוספת: גאיינן אומרת לפיקארד במהלך הפרק כי הוא למעשה אחראי על הולדתה של סילה, מכיוון שהוא זה ששלח את אמה לעבר. לכן פיקארד הוא, לצורך העניין, אביה של סילה, והסצינה שראינו היא למעשה העימות של סילה עם הצד האנושי המייצג את אימה. העימות הזה הוא דרכה של סילה לומר לאימה את כל מה שלא יכלה להגיד אז, וכן לבטא את זעמה כלפי תחליף אב המייצג את הצד האנושי שבה, אותו היא כל כך מתעבת.

סילה נידונה, איפוא, לחיות בזעם מתמיד אותו לא תוכל ליישב לעולם – הצד האנושי שבה הוא עובדה מוגמרת והיא לעולם לא תוכל להעמיד פנים שאינו קיים. לנצח הוא יהיה חלק ממנה והדיסוננס הזה יעכיר את רוחה באופן תמידי.

אז מה היה לנו?

אין ספק כי הלשנה על אמה וגרימת הוצאתה להורג היה אירוע טראומטי עבור סילה. אירוע זה כלל גם את הפרידה הכפויה מאימה. בנוסף, רצונה להישאר מול רצונה של אימה להימלט, מצביע על חוסר הסכמה בין האם וביתה ולכן יש להניח כי הייתה ביניהן מתיחות מסוימת. סילה אכולת שנאה אובססיבית כלפי הצד האנושי שבה וכמובן, העימות בינה לבין דמות הורית המייצגת את אמה.

הנבל הבא זכה לאבא פורמלי שהיה מאוכזב ממנו תמידית ולעולם לא זכה להכיר את אביו הביולוגי האמיתי.

אכזבת האב

jeoffry

ג'ופרי באראתיאון, מסדרת הפנטזיה האפית "שיר של אש וקרח" (מאת ג.ר.ר. מרטין) וכן מקבילתה הטלוויזיונית, "משחקי הכס".

מבחינה פורמלית, ג'ופרי הוא בנם של סרסיי לאניסטר ורוברט באראתיאון, האיש היושב על כס הברזל. אפשר לראות כמעט מיד שהיחסים בין המלך ואישתו עלו על שירטון מזמן, וכי המלך לא ממש מרוצה מבנו הבכור העתיד לרשת אותו בעתיד. לעומת זאת, נראה כי ג'ופרי מצידו דווקא מנסה בדרכיו המעוותות לזכות באמונו והערכתו של אביו. בין היתר, מסופר כי בילדותו הוא הרג חתולה בהריון על מנת שיוכל להציץ בגוריה והראה לאביו את תוצאות מעשיו. רוברט זועם, מכה את הילד בעוצמה ושובר כמה משיניו. רק אימו, סרסיי, מגינה עליו מעונש כבד יותר. מבין שני הוריו – רק סרסיי באמת אוהבת אותו.

יש משהו צורם במשולש הזה של ג'ופריסרסיירוברט. מאוחר יותר מתגלה הסיבה לכך – ג'ופרי אינו הבן של רוברט. הוא, אחיו ואחותו הם למעשה בניהם של סרסיי ואחיה – ג'יים לאניסטר.

גילוי עריות מוגדר כחטא ללא כפרה ביצירות שונות – מ"אדיפוס" (יוון העתיקה) ועד "צ'יינהטאון" (שנות ה-70 של המאה ה-20). לכאורה (וזה "לכאורה" גדול מאוד), מרטין מסמן את ג'ופרי כתוצר של זיווג טמא שכזה, ובכך מכשיר את מעמדו כנבל (אחד השנואים ביותר ב"שיר של אש וקרח").

קל ליפול בפח הזה. זוהי פרשנות שאינה נכונה, ולו רק בגלל העובדה שאחיו ואחותו של ג'ופרי גם הם תוצר של גילוי העריות הזה, אבל להם אין את הנטיות האלימות של אחיהם הבכור. לאור זאת, יש לתהות האם הסיבה לרוע של ג'ופרי טמונה אך ורק בגנים שלו? אולי האלימות של ג'ופרי היא נרכשת ולא רק מולדת?

בואו ננסה לבחון את מודלי החיקוי של ג'ופרי. מצד אחד: אמו של ג'ופרי – עליה אין מה להכביר במילים. אם יורשה לי להתבטא בבוטות – היא כלבה חסרת מעצורים. אולם, דווקא היא פחות מעניינת בהקשר הזה. מה לגבי אביו של ג'ופרי?

ישנן שתי תכונות מרכזיות ובולטות אצל רוברט: בראש ובראשונה, רוברט הוא אדם אלים. רוברט הנהיג הפיכה אלימה כנגד בית טארגריין, אשר במסגרתה לא היסס להורות על הרג אזרחים (ותינוקות!) ובלבד שבית טארגריין יוכחד. אדם אימפולסיבי הנתון להתפרצויות זעם. חובב ציד (תחביב אלים בפני עצמו). אלכוהוליסט – הרגל מעודד אלימות. לקוח VIP של בתי הזונות בקינגס לנדינג – יחס מבזה ומחפיץ לנשים, שהוא למעשה נגזרת של התנהגות אלימה. לצד כל אלה, הוא ניחן בכריזמה לא מבוטלת וסוחף אחריו פמליה מכובדת של בני אצולה המוכנים למות למענו. נד סטארק, לדוגמא, עוזב את ביתו כדי להיות ימין המלך של רוברט, למרות שהוא יודע כי הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו, ועושה זאת אך ורק בגלל שרוברט מבקש ממנו.

ג'ופרי מנסה לאמץ את נורמות ההתנהגות של רוברט ואף מקצין את דרכו האלימה, במטרה להיות דומה למי שהוא מאמין שהוא אביו. הוא חושב שכך יזכה להערכתו ולהערכת הסובבים אותו. בתור התחלה, מאמץ ג'ופרי גינוני בני אצולה מוגזמים אשר בשמם הוא תוקף ילד פשוט עם, כביכול כדי "להציל" את אריה מתקיפת בן איכרים (וזוכה לתבוסה משפילה מנחת זרועה).

אבל ג'ופרי ממצב עצמו כנבל באופן סופי לאחר שאימו מוציאה לפועל את נסיון ההפיכה שלה. סרסיי רוצה לסלק את אדארד סטארק לגלות בצפון, אך לא מעוניינת להרגו כדי לא לפתוח במלחמת אזרחים. כל מה שג'ופרי צריך זה לשים את חותמת הגומי שלו על המהלך ולהגלות את אדארד. והנה מה שקורה:

ג'ופרי מסרב להיכנע למה שהוא מכנה "מורך הלבב של נשים" ואינו מתעניין כלל במשחק הפוליטי אותו מנהלת אימו בכישרון רב. בדומה לאביו, הוא אוהב את החיים פשוטים ואלימים. רצונו להיראות כאדם קשוח מאביו עומד בניגוד לשכל הישר והוא נכנע לגחמה הכוחנית.

לבד מהסאדיזם שהוא מגלה כלפי הכפופים לו, הוא מתעלל ללא הרף בסאנסה, מחפיץ אותה ומדבר בגלוי על כוונתו לאנסה. עוד הקצנה של התנהגות אביו, רודף השמלות.

ג'ופרי לכוד במלוא מובן המילה – בין נטיות אלימות של אביו הפורמלי, היות אימו ה-Evil Bitch Monster of Death של חצר המלוכה, מוצאו האסור וכן מיקומו בצומת של תככים ורציחות פוליטיות. נסיבות אלה מייצרות נבל ללא יכולת לגאולה.

אז מה היה לנו?

מערכת יחסים מתוחה בין ג'ופרי לאביו, פרידה כפויה (מותו של רוברט בנסיבות חשודות) וכן אובססיה של ג'ופרי להיראות שליט חזק וסמכותי בדומה לאביו.

הנבל הבא לא זכה להכיר את הוריו כלל, והוא תוצר של ניסוי גנטי מזעזע.

בן הכלאיים

scorpyסקורפיוס, מסדרת הטלויזיה "פארסקייפ".

קצת הכרות בסיסית עם "פארסקייפ": האסטרונאוט ג'ון קרייטון מגיע בטעות לחלק נידח בגלקסיה, מסתבך עם כוח הצבא המקומי ומנסה נואשות לחזור הביתה. עקב השתלשלות מקרים מעניינת (שלא אכנס אליה) מושתל במוחו ידע ליצירה ושליטה בחורי תולעת (שהם הסיכוי היחיד שלו לשוב לכדור הארץ). הוא מנסה לחקור ולהבין מה אצור במוחו כדי לחזור הביתה. סקורפיוס מנסה לתפוס את קרייטון ולחלוב את בכוח את הידע ממוחו, על מנת להשתמש בידע הזה כדי ליצור נשק להשמדה המונית, כיאה לנבל קלאסי.

כדאי להבין גם את המציאות הפוליטית ב"פארסקייפ": במרכז הסדרה נמצא עימות מתמשך ומסלים בין שני גזעים: ה-Sebatians (גזע של דמויי אדם), אשר להם חסרונות מוסריים משל עצמם, בעיקר חשדנות וגזענות כלפי השונה מהם. סקורפיוס הוא מפקד צבאי בכיר בשירות הסביישנס. הגזע השני הוא ה-Scarans האכזריים והחזקים. הסקארנס מתוארים כרוע המוחלט – הם רבים במספרם, חזקים פיזית, מחזיקים צבא אדיר וסכנת הפלישה שלהם לשטחם של הסביישנס קיימת באופן תמידי. המלחמה בין שני הגזעים היא בלתי נמנעת – ובין שני הגזעים האלה נמצא סקורפיוס. אבל מי הוא?

אימו של סקורפיוס ובן זוגה הסביישנים הם ניצולים מהתרסקות של ספינה סביישנית, כתוצאה מתקיפה סקאראנית. הם נופלים בשבי הסקארנים. הבעל מוצא להורג באופן מיידי – והאישה האומללה עוברת אונס אכזרי בידי חייל סקארני, וזאת במסגרת ניסוי גנטי שמטרתו לבחון יכולת היתכנות של בן כלאיים בן שני הגזעים. אפשר לראות כמעט מיד את האכזריות של הסקארנס – אפשר היה לעשות את זה במסגרת הפריית מבחנה, אך הם עדיין בחרו לעשות זאת בדרך המוגדרת כלא פחות מאשר "פשע מלחמה". האונס, ההריון, אליו גוף סביישני לא מותאם מפאת השונות הביולוגית האדירה בין שני הגזעים, וכמובן הלידה הקשה עושים את שלהם, ואימו של סקורפיוס מתה בלידה. את הסקארנס זה לא מטריד במיוחד מאחר שהם קיבלו את מה שרצו – בן כלאיים אשר שרד את הלידה (אחד מתוך כ-100 ניסויים שנכשלו).

הסקארנס ממנים "אומנת" שתגדל את יצור הכלאיים האומלל. בואו נראה מי האומנת אשר גידלה את סקורפיוס ב-12 השנים הראשונות לחייו:

לא, זו לא מרי פופינס. זוהי טאוזה, אשר שיטותיה לגדל ילד נעות על הספקטרום שבין ספרטה והאינקוויזיציה הספרדית, עם נגיעות של גסטפו. הילד עומד בפני מסכת עינויים, השפלות ואף שקרים על מוצאו. כל מטרת הגידול הזה היא לדכא את צידו הסביישני של סקורפיוס, ולחזק את צידו הסקארני. טאוזה מאמינה שהגנטיקה החזקה של צידו הסקארני של סקורפיוס, יכולים לעזור לגופו השברירי להתמודד עם הכאב והייסורים הבלתי נסבלים שנגרמו לו כתוצאה מהניסוי.

tauza

הילד מצליח לשרוד את 12 השנים הראשונות בשבי ומתחשל. לאחר שהוא מבין כי טאוזה משקרת לו על מוצאו, הוא נתקף רצון עז להבין מי הם הוריו האמיתיים וכיצב בא לעולם. כנגד כל הסיכויים, הוא מצליח לברוח. הוא יוצר קשר עם הסביישנס ומציע להם את הידע שצבר אודות הסקארנס בתמורה למידע על מוצאו האמיתי. הם רואים את הפונטנציאל בעיסקה ומשתכנעים למרות החשדנות האינהרנטית שלהם כלפי חייזרים ובני כלאיים.

סקורפיוס גדל בצל הסביישנס ומספר שנים אחר כך, כאדם בוגר, הוא מתחקה אחר עקבות אימו. כאשר הוא מוצא את ספינתה ההרוסה (ומבין, פחות או יותר, מה קרה שם), הוא נתפס שוב על ידי מארב של הסקארנס. הם הבינו מה כוונתו וחיכו לו בספינה ההרוסה של אימו.

כשהוא שוב האסיר שלה, טאוזה מספרת לו את כל האמת על מוצאו ומוסיפה כי הסקארנס הגיעו למסקנה כי אין להם שימוש בסביישנס – ולכן יש להרוג את כולם. אולם טאוזה שוב ממעיטה בערכו של סקורפיוס ואינה מבינה כי הבחור אשר לכדה אינו אותו ילד שברח ממנה לפני שנים. אצל סקורפיוס התהליך הושלם – הוא כעת שונא את הסקארנס עד מוות. הוא מצליח להרוג את טאוזה באופן אכזרי ולברוח. הוא לא מסתפק בכך, וחוזר עם תגבורת סביישנית על מנת לטבוח בספינה הסקארנית ששבתה אותו.

scorpy2

הפעם יש לסקורפיוס תחושת שליחות – להשמיד את הסקארנס בכל מחיר, בכל אמצעי שיידרש. בדיוק בנקודה זו נוצר הסקורפיוס שאנו מכירים – רצחני, חסר מעצורים, מניפולטיבי, שורד וחדור מטרה. רצונו העז "בליטרת הבשר" שלו, הוא הסיבה למאמציו הבלתי פוסקים לפתח את הנשק האכזרי מבוסס חורי-תולעת ולהכריע את המלחמה מול הסקארנס, וכן לקיבעון שלו ללכוד את קרייטון.

סקורפיוס הוא דמות של נבל מצמרר, אשר עליו הולבש לפתע מימד מוסרי שקל מאוד להזדהות עימו, וזהו סוד קיסמו.

אז מה היה לנו?

את הילדות בצילה של טאוזה אפשר לראות כטראומה ומערכת יחסים עכורה. סקורפיוס נתקף באובססיה למציאת הוריו, אשר בעטיה הוא בורח מטאוזה. וכמובן – העימות האלים בסוף.

הנבל הבא לקוח מהעולם המופלא של הארי פוטר, והוא בא מהמשפחה הכי טובה.

בן הטובים

ברטי קראוץ' הצעיר ("ג'וניור") – בחור מוכשר, אינטליגנטי, נצר לשושלת אריסטוקרטית של קוסמים טהורי דם, בנו של בכיר מוערך במשרד הקסמים המופקד על מערכת אכיפת החוק ומועמד כמעט ודאי למשרת שר הקסמים, בחור שקיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן לקבל בעולם הקוסמות, רב כישורים, בעל פוטנציאל לגדולות… רוצח. סאדיסט. סוציופת. ומשרתו הנאמן ביותר של וולדמורט. מה קרה פה, לעזאזל?

barty

למעשה, סיריוס מתאר לנו את מה שקרה על קצה המזלג.

אנו נתקלים בג'וניור במשפטים הגדולים שנערכים לאוכלי המוות לאחר תבוסת וולדמורט הראשונה. ג'וניור, בנו של ברטי קראוץ', פקיד מוערך ביותר, מתגלה לתדהמת קהילת הקוסמים כאוכל מוות אכזר במיוחד ונאמן לוולדמורט באופן כמעט פנאטי. תגובת האב מדהימה: הוא מסרב לפסול את עצמו מכס השפיטה, ושולח את בנו להירקב באזקבאן. האב גוזר את דינו של הבן באופן הפומבי ביותר האפשרי, על מנת להוכיח את קשיחותו והרצינות בה הוא לוקח את תפקידו. הוא מקווה כי יוכל להראות לעולם הקוסמות כי הוא האדם הראוי לעמוד בראש משרד הקסמים. אולם, מעשיו של האב ואכזריותו כלפי בנו פועלים כבומרנג, מכיוון שהקולגות שלו מסרבים לקבל את העובדה שאב יתאכזר כך לבנו. הוא מאבד את כוחו הפוליטי ומעמדו… וגם את בנו, לאחר שמדווח כי נפטר בכלא ממחלה.

14 שנה חולפות ואנו מגיעים לאירועים המתוארים ב"הארי פוטר וגביע האש": בשיא העלילה מתגלה כי ג'וניור הסתתר בהוגוורטס כל אותה שנה, כחלק ממזימתו של וולדמורט. הוא מנסה להרוג את הארי אך דמבלדור, סנייפ ומקגונגל מצילים אותו ברגע האחרון.

דמבלדור מחליט להשקות את ג'וניור בשיקוי אמת ולחקור אותו. בנקודה זו מתחילה אחת הסצינות המרשימות ביותר ביקום של הארי פוטר.

מונולוג הנבל

barty2ג'וניור מספר להארי (ולקורא) בשפה ישירה עד כאב את הסיפור מנקודת מבטו בלי שקרים או סילופים. האמת, כל האמת ורק האמת. דרך אגב, זהו אירוע שלמעשה לא חוזר על עצמו בסדרה: מעולם לא תוארה לנו נקודת מבטו של נבל באופן כל כך בלתי אמצעי וישיר. בדרך כלל נעשה שימוש בפלאשבק (אשר פעמים רבות מפורש על ידי דמבלדור) או שמדובר בנבל שפשוט לא ניתן להאמין לדבריו (כמו לסטרנג' הפסיכוטית או לושיוס האופורטוניסט). הכי קרוב לכך קיבלנו ביומן של וולדמורט – אך הורקרוקס אינו יצור גשמי ושלם, אלא רק חלק קטן מנשמתו של וולדמורט.

ג'וניור מתאר באופן קר ומצמרר את הצד שלו בסיפור: כיצד אביו הוורקוהוליק לא היה נוכח בחייו, כיצד תמיד העדיף את עבודתו על פני בילוי עם משפחתו. את המחסור המתמיד בדמות אב. את הצטרפותו לאוכלי המוות. כיצד החליף דמות אב אחת באחרת. ומעל לכל, כיצד הפעם היחידה בה אביו באמת התייחס אליו, הייתה במשפט הראווה בה הוא שלח אותו לאזקבאן, למרות תחנוניו ותחנוני האם.

הוא מתאר כיצד הצליח להימלט מאזקבאן: זו אימו אשר מצליחה לבסוף לשכנע את קראוץ' למלט את ג'וניור מהכלא. כמו סרסיי גם היא אוהבת את בנה, בניגוד לבן זוגה. היא מתחלפת עם ג'וניור, מתחזה לו ומתה שם במקומו. ג'וניור עובר לגור בחשאי עם אביו, ונאלץ לראותו יוםיום מבעד לכישוף ה-Imperius המוטל עליו. בין 4 קירות יושבים השניים בתוך סיר הלחץ הזה, והלחץ, התיעוב והשנאה רק גוברים וגוברים, עד שוולדמורט שומע על משרתו הנאמן ביותר אשר כלוא בבית אביו, והוא מגיע במפתיע לשחררו.

ג'וניור מספר כיצד הצליח להשתחרר משליטת אביו ולמלא את תפקידו במזימת וולדמורט. בעוד ג'וניור משתחרר מכישוף ה-Imperius, מושם אביו באותו הכישוף על מנת שלא יפריע למזימה. הוא מספר כיצד אביו הצליח, בסופו של דבר, להשתחרר מכישוף השליטה המוחית ודלק אחרי בנו להוגוורטס… ועל העימות הבלתי נמנע ביניהם. הוא אומר בפשטות מצמררת: "הרגתי את אבי", אבל הוא לא סתם הרג את אביו: הוא הסווה אותו כעצם של חיה כלשהי וקבר אותו ביערות הסמוכים להוגוורטס. זוהי דרך מאוד מעשית להיפטר מגופה, אך יש כאן מימד נוסף: לקבור גופה ביער, היכן שחיות הבר יכולות למצאה ולכרסמה, הוא אקט של התרסה, שינאה ובוז ואף חילול כבוד המת.

"בן הטובים שהתדרדר לפשע", הוא ארכיטיפ אותו ניתן למצוא ביצירות רבות ואף בחדשות. רולינג משתמשת בו כדי להניף תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: הורים, אנא השקיעו בילדיכם במקום לפנקם בעושר חומרי. כי אם תמשיכו להסב מהם את מבטכם… אתם עלולים למצוא את עצמכם בבית עם ברטי קראוץ' ג'וניור.

אז מה היה לנו?

מה לא? מערכת יחסים עכורה מאין כמותה, טראומת המשפט והשליחה לכלא, פרידה כפויה מאימא, אובססיה לסגור חשבון עם האב ולבסוף העימות האלים והבלתי נמנע.

הנבל הבא הוא מהמרשימים ביותר שהופיעו בשנים האחרונות בטלוויזיה. הוא חווה הורות, אך לא לאורך זמן. היו לו הורים אך הם נטשו אותו ברגע שראו איזו מפלצת הם יצרו. בואו נכיר את… קווין תומפסון.

זה שאינו יודע לחמול

מדובר, כמובן, בקילגרייב מהסדרה "ג'סיקה ג'ונס". קצת אודות הסדרה: ג'סיקה ג'ונס היא גיבורת על אשר סובלת מהלם פוסט טראומטי בעקבות שבי והתעללות ממושכת (במהלכה גם נאנסה) על ידי קילגרייב. היא מצליחה להימלט בעור שיניה ומנהלת מאבק נורא מול קילגרייב במטרה לעצרו בכל מחיר.

קווין תומפסון (שמו המקורי של קילגרייב) הוא ילד אשר חולה במחלה ניוונית קשה. הוריו, מדענים מוכשרים, החלו לחפש דרכים לרפא אותו בכל מחיר. הם העבירו אותו תחת סדרת ניסויים קשה, אשר בסופה זכה קווין בכוח בלתי צפוי: שליטה מוחית באנשים באמצעות פקודות קוליות פשוטות. לא ניתן לסרב לפקודה הניתנת על ידו, וניתן להבין כי זהו כוח רב עוצמה והרסני.

kilgrave1

קווין מתעמר בהוריו ומתנקם בהם על ידי שימוש בכוחו החדש במעשיהם הם אולי הצילו את חייו, אך מבחינתו הם גזלו ממנו את ילדותו. לדבריו, הוא לא זכה מהם לחיבה או יחס ריגשי כלשהו אלא היה עבורם לא יותר מניסוי מאתגר.

לאחר סדרת התעללויות מזעזעת בהוריו, בשיאה הוא מורה לאימו להצמיד ללחיה מגהץ רותח, אביו ואימו המזועזעים של קילגרייב נמלטים ונוטשים אותו (והוא רק בן 10). קילגרייב משתמש בכוחו על מנת לנצל אנשים מסביבו ולקבל מחסה, בגדים, אוכל וכסף. במקביל, הוא מעסיק את עצמו, במהלך שני העשורים הבאים של חייו בניסיון אובססיבי למחוק כל זכר לעצמו.

קילגרייב נתקל מחדש ההוריו בדרך לא צפויה: ג'סיקה ג'ונס. ג'סיקה מעוניינת לשבור את קילגרייב בחקירה ולחלץ ממנו הודאה בפשעיו, על מנת לשחרר מהכלא ומהרשויות את כל אותם אומללים אשר נעצרו לאחר שביצעו פשעים תחת השפעתו ההיפנוטית. אולם לקילגרייב יש רצון ברזל והחקירה שלה נקלעת למבוי סתום.

פריצת הדרך שלה מגיעה לאחר שהיא מזהה את החולשה הרגשית של קילגרייב כלפי הוריו. זהו הכפתור היחיד שיש לה כדי ללחוץ עליו בנסיון לשבור אותו בחקירה, ולכן היא מוצאת אותם ומפגישה אותם איתו. בחדר חקירות מאולתר הבנוי בתוך סביבה אטומה אשר מונעת מהשפעתו ההרסנית של קילגרייב לדלוף החוצה, לצד אמצעי ביטחון אשר ג'סיקה מקווה שיפעלו כהלכה, ומול עדים (אחד מהם בלש משטרה) מנסה ג'סיקה להקליט את הודאתו של קילגרייב. בזירת התרחשות זו מתרחש העימות הגדול (בה"א הידיעה!) בין הנבל להוריו. שימו לב לתיעוב הבלתי פוסק שג'סיקה חשה כלפי קילגרייב (היא לא נופלת בפח המניפולציות שלו, אפילו לא לרגע), לעובדה שכל כך קשה לראות מתי קילגרייב מתכוון למה שהוא אומר ומתי זו סתם מניפולציה שטנית (אם בגלל שקילגרייב הוא דמות בלתי נתפסת או בגלל שדייוויד טננט הוא שחקן מצויין), ולבסוף, כיצד ברגע בו אנו בטוחים שאולי בכל זאת יהיה איזשהו חיבור ריגשי בין קילגרייב להוריו… הרגע הזה מתפוגג והסיטואציה הולכת לכיוון אלים ונורא.

קילגרייב בבגרותו הופך לאדם ללא אמפתיה וללא רגישות כלשהי לחיי אדם. אנשים הם בעיניו כלי משחק טהור, אמצעי לסיפוק יצרים ותו לא. זהו אדם אשר אינו מסוגל ליצור קשר ריגשי עם אף אדם אחר. הוא משלה עצמו כי הקשר בינו לבין ג'סיקה הוא אהבה, אך למעשה זהו ניצול נורא ואונס מתמשך.

kilgrave2

קילגרייב הוא נבל אפקטיבי, אך לאו דווקא בגלל ילדותו הטראגית או מאבק האימתנים שלו מול ג'סיקה. קילגרייב מצליח ללחוץ על הכפתורים שלנו לא מפני שאנו פוחדים לשלומנו, אלא מפני שאנו פוחדים כי הוא יגרום לנו לפגוע ביקירינו. ואם קילגרייב עושה זאת להוריו, אשר ניסו לעזור לו בדרכם שלהם ואף הצילו את חייו, הרי שהוא יהיה מסוגל להתאכזר לכל אדם הנקרה בדרכו ואכן כך קורה.

ואולי הדבר הקשה ביותר לעיכול עבורנו, הוא שהאיש מטיל האימה הזה לובש את הפנים אשר התרגלנו כל כך לאהוב כשהן היו פניו של הדוקטור העשירי.

Doctor Who: The Doctors Revisited: Episode 10
"היי, מי הזיז לי את הטארדיס?"

אז מה היה לנו?

אתם רציניים? טראומת הטיפולים הפולשניים, מערכת יחסים עכורה שהתבטאה בהטלת טרור על ההורים האומללים, נטישת ההורים את הילד (פרידה כפויה), האובססיה של קילגרייב להעלים כל פיסת מידע על עצמו ועברו, וכמובן… העימות האכזרי מול ההורים.

ונסיים עם… שקרן

c35b05c69bbb58ca9a59cf8be28be7d28a328d6f364528aebdc2ac44b167f44b

התחלנו עם שקרן, ולכן גם נסיים איתו: מי שראה את הסרט "האביר האפל", בוודאי זוכר שהג'וקר אוהב לשמור על עמימות בנוגע לסיפור המקור שלו. במהלך הסרט הוא מספר לפחות 2 גרסאות שונות של אותו סיפור מקור. העמימות הזו היא חלק מסוד קיסמו של הג'וקר. אבל בסופו של דבר, השקרים האלה לא עושים עלינו רושם. בין אם מה שהוא מספר זה אמת או שקר, אנחנו עדיין רוצים שבאטמן ילכוד אותו וימנע את פיגועי הטרור שהג'וקר מבצע.

אבל רגע… אם סיפור המקור של הג'וקר לא משנה את תפיסתינו לפיה הוא נבל מסוכן שיש לעצרו, מדוע שזה ישנה לנו לגבי השאר?

הסיפור של כולנו

המוטיב המשותף האחרון של חבורת הנבלים הזו – כולם מספרים לעצמם (ולנו) סיפור. ואצל כולם, כמו אצל הג'וקר, הסיפור הזה מורכב מאוסף של מניפולציות ושקרים… כמו הפוסט הזה. קוראים יקרים, אני מברבר כאן כבר 4000 מילה, ומספר לכם נרטיב המורכב כולו ממניפולציות ושקרים. אלו מניפולציות מכיוון שאני מספר לכם סיפור קורע לב על אנשים מנוולים, תוך כדי שאני מעלים, מטשטש או מתעלם מהפרטים שלא מסתדרים לי. אלו שקרים, מכיוון שאני מנסה לשכנע אתכם, ברוב חוצפתי, שהסיפורים האלה אמורים לשנות משהו בקשר לדעתנו על הנבלים. אבל הג'וקר מוכיח לנו שזה לא אמור להיות ככה. אם אנו לא מוכנים לקבל את טבעו של הג'וקר ללא כל קשר למקורו, הרי שאנו אמורים לנקוט באותה דעה גם לגבי השאר.

לור ספג מאביו יחס משפיל, אך עדיין זו אינה סיבה להפוך לרוצח המונים. כבן אצולה, קיבל ג'ופרי את החינוך הטוב ביותר שאפשר היה להעניק לו בעולם בו הוא חי, ועדיין הוא בחר במודל חיקוי אלים, למרות שהיו לו כל הכלים להבין מה מוסרי וחוקי ומה לא. סילה יאר, הילדה שהלשינה על אימה וגרמה בכך להוצאתה להורג, מזכירה לי את המיתוס הסובייטי אודות הילד שהלשין על אביו, אשר באותו הלילה נאסף על ידי הק.ג.ב. למחנה עבודה ממנו מעולם לא שב. מסופר כי כששמע סטלין את הסיפור אודות הילד, הוא התבטא בחריפות: "ראיתם את החלאה הקטן? הלשין על אבא שלו!". סקורפיוס מצליח לשבות את ליבנו, מכיוון שהסיפור שלו אכן נוגע ללב. קל להזדהות עם הצורך של סקורפיוס להתנקם בסקארנים, אולם יש לי בעייה קשה עם שובל הגוויות של החפים מפשע שהוא מותיר אחריו. ברטי קראוץ' ג'וניור: אני לא זוכר שמערכת יחסים עכורה עם אב הינה סיבה מוצדקת להפיכה לרוצח, ולגבי קילגרייב… נו באמת, הלא מדובר כאן באמן המניפולציות למרחקים ארוכים. הוריו של קילגרייב לא ניסו להפוך אותו לשפן הניסויים שלהם, כפי שהוא אוהב לספר לעצמו. הם ניסו להציל את חייו ואף הצליחו בכך! קשה להאשים אותם על כך שנטשו אותו, ובפרט לאחר תקרית המגהץ המזעזעת.

הרשו לי לשתף אתכם בחזיון מטריד שיש לי: כל אחד ואחד מהאנשים האלה מדקלם לעצמו את מה שהוא רואה כסיפור חייו. הוא משנן את סיפורו הבדוי מתוך פתק הנמצא מתחת לכרית שלו במיטה, ודואג לעשות זאת באופן מושלם. וביום שידור הפרק בטלוויזיה (או, לחילופין, פירסום הטקסט הספרותי), על במה ולאור זרקורים, ניצב מולנו הנבל המדובר, ובקול נרגש, עיניים דומעות ורטוריקה שאין לעמוד בה, הוא נואם ומדקלם באזננו את הנרטיב המניפולטיבי אותו הוא שינן בכישרון רב. "אתם רואים," הוא שואג לבסוף בגרון ניחר, "זה בכלל לא אני! זה הכל בגלל אבא ואימא!" והסיפור נשמע כל כך משכנע באזננו, ואנחנו נסחפים וכמעט משתכנעים, ושוכחים בדרך אמת אחת פשוטה ואכזרית. והאמת הזו, שהיא למעשה השורה התחתונה של הפוסט הזה, מזכירה לנו שבסופו של יום, למרות טראומות הילדות, סיפור החיים הקשה וההורים הלא מתפקדים, נבל הוא עדיין… נבל.

תודתי הניצחית נתונה לשבע פיילוטאיות מופלאות אשר העלו את ההרצאה הזו על המסלול הנכון: רותם ברוכין, מאיה גרשוביץ, איריס מזור, נבט טחנאי, הלה הראל, ריקה טייכהולץ והילה פלג.

תודה מיוחדת לענבל שגיב נקדימון ואהוד מימון שסייעו בתרגום הסצינות מ"מסע בין כוכבים".