כללי

הפוסט המאה

פיתחו את השמפניה, תירו בקונפטי, ושימו אלבום של איירון מיידן או AC\DC בווליום הכי גבוה שאפשר: הבלוג הזה מתפרסם מאז יולי 2015… והפוסט שלפניכם הוא הפוסט המאה.

מאה פוסטים, גבירותיי רבותיי, ואפילו לפיקארד יש משהו לומר בנושא:

נקמה גיקית.

אי לכך ובהתאם לזאת, ומכיוון שלא התארגנתי על "הוא והיא" הולם לשבת הסוערת הצפויה לנו (ומאחר ואני מאוד אוהב למחזר את עצמי) קבלו את מצעד הפוסטים הנקראים היותר בבלוג:

מקום #10

במקום העשירי מתייצב בגאווה (עם 239 כניסות) יקיר הבלוג, הלא הוא ישראמן, שקיבל שטיפה מהממונים עליו בגין התנהגות לא נאותה בכנס. עצם העובדה כי האגודה, הכותבות, ובאופן כללי כל מי שמעורב בכנסים ובקהילה לא נכנס באימאימא שלי אחרי הטקסט הזה, מעידה על כך שאני פשוט לא מעניין אף אחד. נו באמת, כולכם קראתם את זה ולא דיגדגה לכם בלוטת הרגישות?!

מקום #9

סיכום כנס עולמות 2016 ניצב במקום התשיעי עם 303 כניסות. זהו הפופולארי מבין סיכומי הכנסים שפורסמו בבלוג וזה אכן היה כנס כיפי במיוחד בזכות עצמו.

מקום #8

במקום השמיני עם 307 כניסות נמצא הוא והיא #12 העוסק ב"דם כחול" מאת ורד טוכטרמן. זה הזמן המתאים להזכיר כי באייקון האחרון הושק ספר ההמשך שלו, "אבן ירח", ואני בהחלט אמור להגיע אליו. מתישהו. כנראה. בעתיד הנראה לעין. אני מקווה שזה יהיה לפחות לפני הפוסט ה-200.

מקום #7

במקום השביעי עם 387 כניסות, נמצא טקסט פוליטי חריף בעצמתו שעד שמגיעים לסופו מבינים שבזבזתם 2 דקות מהחיים שלכם על הוצאת קיטור על דיסקברי. כל מי שנפל בפח שילך לשבת בפינה.

מקום #6

בנדיקט, יקיר הקהילה, ניצב בגאווה בלתי מוסתרת במקום השישי עם 412 כניסות.

מקום #5

אי שם בימי תחילת הבלוג היה זה הטקסט הנצפה ביותר, בעיקר בגלל האזכורים הרבים לדמויות מוכרות בקהילה. קבלו אותו: הוא והיא #2 (הידוע יותר כ"נון סופית") קיבל 464 כניסות. הוא נכתב בעת ששהינו בחופשה בארץ המגף, וכמעט נגנז עקב ביישנות של כותב חסר ניסיון הפוחד מהצל של עצמו.

מקום #4

דוקטור הו הנחית את הטארדיס שלו היישר למקום הרביעי עם 489 כניסות (רק מעט יותר מנון סופית).

מכאן ואילך התכוננו לקפיצה משמעותית במספר הכניסות.

מקום #3

1,189 כניסות קיבל ישראמן במאבקו למען הורים לילדים על הרצף. הטקסט נכתב לאחר שיצאנו מוועדת שילוב לגמדון שלנו. הם דיברו איתנו בצורה מנומסת מאוד בוועדה, אך משהו בכל זאת הפריע לי.

הוא: הם… לא באמת התעניינו במה שהיה לנו לומר, נכון?
היא: לחלוטין לא.
הוא: יכול להיות שאני לא בקיא בוועדות האלה, אבל… צפצפו עלינו הרגע?
היא: לגמרי.

אני מעריך שלפחות 90% מהכניסות היו מהורים מתוסכלים שמצאו כאן פורקן.

לפחות כניסה אחת הייתה מאימא שכתבה אי שם בפייסבוק: "תסלחו לי, אבל זה טקסט דוחה." תראה מה זה, ישראמן. שיחקנו אותה.

מקום #2

מילון הספקטרום הגדול, אותו כל הורה לילד על הרצף חייב להכיר, נמצא כאן בראש מורם עם פאקינג 1,711 כניסות. הוא נכתב לאחר שנמאס לי מהצנזורה העצמית המגוחכת שהצוות בגן הטיפולי סיגל לעצמו בכל פעם שדיווח לנו על מעלליו של הילד. אני מכיר היטב את הילד שלי, גברת. זו לא בושה להציע לנו למכור אותו באיביי. פעם כמעט הצלחנו.

מקום #1

אוי ואבוי. מאיפה מתחילים.

בכנס אייקון 2016 הופעלה לראשונה יוזמת "מדבקות מרחב בטוח". במסגרת הקמפיין (שהחל כיוזמה עצמאית של רותם ברוכין) חולקו מדבקות עם סלוגנים קליטים שמטרתם הייתה להעלות את המודעות למרחב אישי בטוח ומוגן מהטרדות מיניות (והטרדות בכלל). היוזמה קיבלה השראה מהקמפיין הזה, שזכה לפופולריות והערכה רבה.

קמפיין המדבקות עורר מודעות לנושא הטרדות בכנסים, באופן כזה שלא ניתן היה להתעלם ממנו. הוא עורר גם פולמוס חריף בקהילה (ע"ע #סטיקרגייט), ותגובות שונות ומשונות שקראו לאסור על חלוקת הסטיקרים. טענו כי מדובר בסוג של "דיקטטורת פוליטיקלי קורקט", חריצת משפט שדה, האשמה גורפת של גברים בשקרכלשהו, טיפול בבעיה שלא קיימת, וכמובן: "אם תתייחסו להטרדות מיניות באופן גלוי, עלולים לחשוב שבאמת יש בעיה כזו!"

הטיעונים האלה היו, איך לומר, מעט תמוהים בעיניי. לא לדבר על הטרדות מיניות? לא לשים את זה על השולחן? באמת? היה, אגב, מרתק לראות מגיבים צעקניים טוענים בתוקף כי הם מעולם לא חזו בשום הטרדה כלשהי בכנס ולכן "אין דבר כזה כמו הטרדות מיניות בכנסים." וואללה. איך אתם עם חמצן, בקטריות וכבידה?

צואה גרעינית פורסם ימים ספורים לאחר הכנס וזכה לכמות בלתי נתפסת של 2,383 כניסות, ולא מעט שיתופים. רוב התגובות היו מפרגנות, כולל אנשים שכלל לא האמינו שמישהו בכלל התנגד למדבקות. מקצת המגיבים נרתעו מהסגנון הבוטה של הטקסט. קשה לי להאשים אותם.

ומה הלאה?

תמו 100 פוסטים ראשונים, בתקווה ל-100 הבאים. אני מעט מאוכזב שאף אחד מהסיפורים לא העפילו לעשירייה אבל זה מה יש, לצערי.

יש כאן ארבעה פוסטים של "הוא והיא", שניים של ישראמן, שניים העוסקים באוטיזם, פוסט סיכום כנס אחד ופוסט סטארטרק אחד. אה כן, והפופולרי ביותר משתמש ללא הרף במילה "קקי". אם זה לא מדגם מייצג של הבלוג, אני לא יודע מה כן.

תודה לכל מי שפוקד את הבלוג הזה באופן קבוע, תהיו אשר שתהיו. כל כניסה שלכם מחממת לי את הלב.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
הומור, כללי

רסיסים מאייקון 2017

בקצה רחוב הארבעה
יש מקום מדליק
לשם אפשר לבוא
ופשוט להיות גיק

יש שם אוהל גדול
עם כמה דוכנים
רק תקפידו להיות בתור של האיסוף מראש
(כי התור השני לא נעים)

יש שם אנשי סגל מרוטים
ומתנדבים נלהבים
וקוספליירים מקצוענים

ומרצים על קוצים
עם פוינטר ושקופיות
מכינים הרצאות
בכל הצורות

וכל האזרחים עוצרים…
ולא ממש מבינים.

כנס

פסטיבל אייקון! המקום בו קיר הפייסבוק שלך מתעורר לחיים, ואי אפשר לחסום אף אחד. כמו כן, זה נראה גם שלכולם יש משהו על הראש. או בתוך הראש. או צומח מהמצח. לא חשוב.

השנה התקיים האירוע בסימן "תרבויות". כאדם לא תרבותי בעליל היה לי קשה להשתלב שם, אך בכל זאת ניסיתי. להלן רשמיי.

טכנולוגיה

הכנס השנה התאפיין באפליקציה מעולה במיוחד לסמרטפון. האפליקציה הפציעה לראשונה בשנה שעברה, אך עברה מאז מקצה שיפורים. התוצאות נראו בשטח היטב – כמעט ולא טרחתי לפתוח את התכנייה המודפסת (שהייתה, כרגיל, יפה ומעוצבת היטב). כמה אירועים שמיקומם שונה עודכנו מיידית באפליקציה ולראשונה לא היה צורך להתרוצץ במתחם בפאניקה כי לא ידעת שהאירוע "אורגיית אורקים וערפדים בפאנפיק? שאל אותי כיצד!" הועבר מחור התולעת בחדר סדנאות 2 לסופר נובה בסינמטק 1. אל תטרחו לחפש את האירוע שציינתי עכשיו. האפליקציה אמרה שהוא בוטל.

מצד שני, השיפור הטכנולוגי לחדר היד השנייה היה, ובכן… מעט בעייתי ביום הראשון. מדפסת ה-QR-Code סבלה מבעיות טכניות מסויימות (בעיקר מחסור בדיו) מה שיצר עיכובים רבים. ביום השני הבעיה נפתרה, תודה לאל. למרות זאת, נזכור לעד את אותה אגדת קדם העוברת מפה לאוזן המספרת על ההולנ-גיק המעופף, אשר נתקע בלימבו נצחי של המתנה למדבקה שלו בעודו מחזיק ערימת נובליזציות של "חלל עמוק 9" וחולצה סופר נדירה של פיירפליי. אני מניח שהוא יתבע את קרבנו בכנס הבא.

איך גיק נולד (מאת ענבר גרינשטיין)

איך גיק נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
אחר כך הולך לאייקון
איך גיק נולד?
כמו תינוק
בהתחלה הוא קורא
אחר כך הולך לכנס
וכולם שמחים
ופתאום איזה יופי
הוא הולך לבד
איך גיק נולד?
כמו תינוק

מאמץ לו שלושה פאנדומים
מחמם על אש קטנה
ורץ מהר לקנות
כרטיסים מהתוכניה
מוסיף עוד שתי סדרות
קצת ספרות ספקולטיבית
קורא שלושה עמודים
בפנטסיה קצת נאיבית

איך גיק נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
אחר כך הולך לאייקון
איך גיק נולד?
כמו תינוק
בהתחלה הוא קורא
אחר כך הולך לכנס
וכולם שמחים
ופתאום איזה יופי
הוא הולך לבד
איך גיק נולד?
כמו תינוק

בדיוני

"יותר בדיוני ממדע" (בועז קרני הראל, קרן לנדסמן, יואב לנדסמן, דניאלה קרני הראל ועופר מתוקי) הוקדש השנה ל"מלחמת הכוכבים", לכבוד 40 שנה לסרט המקורי. הוא נפתח בעובדות מפוקפקות על הפנליסטים (ידעתם שדניאלה היא היחידה שננשכה על ידי נמר?) אשר הומצא… כלומר התגלו על ידי קרן. בין הנושאים שהועלו: מידיכלוריאנים (נושא המעלה את קרן על טורים), סרט הפריקוול "נקמת השיט" (הוא יפה מאוד ויזואלית עד שהדמויות מתחילות לדבר), ועוד פריקוול הידוע כ"פרוג 1" (כידוע הסרט האהוב ביותר על יואב). האמת שציפור הנפש שלי מעט נפגעה מכיוון ש… ובכן, אנחנו אוהבים את הסרט הזה. דרך אגב, ידעתם שהסרטים האלה אינם תיעוד היסטורי? מי היה מאמין!

דניאלה מצידה תרמה נושאים נוספים הלקוחים מעולמן המופלא של חיות הבר, כפי שהוא משתקף בסדרה ההו-כה-מוזרה Zoo, הידועה בעיקר כ"היצירה שהציגה לעולם עצלן שגורם לרעידות אדמה". איי שיט יו נוט.

לסיכום: מידיכלוריאנים הם התשובה לכל (תמיד רציתי לכתוב משהו שיגרום לקרן להרגיש כאילו מגרדים לידה גיר על לוח) ומסתבר שלכולם יש תשוקה נסתרת לדקור את בועז קרני הראל. אפילו לעופר.

נבל

לאחר מכן נכחתי ב"הנבל הוא הגיבור", הרצאה אותה העביר אודי בקר. מסתבר שלאחרונה יש נוכחות נכבדה לנבלים (חלקם אפילו נמצאים בקהל).

אודי דיבר על נרטיבים המציגים גיבורים שהם, ובכן, לא בדיוק גיבורים. או איך שהוא הציג זאת: "פיטר פן הוא שמוק ופסיכופת". עד מהירה כולנו הזלנו דמעה על המכשפה מהמערב, קפטן הוק ועוד.

בקיצר – אני רוצה קורס הסבה לנבל ויפה שעה אחת קודם.

הגיק הירוק

היה היה פעם… גיק. הוא גר בבית גיקי ועבד בעבודה גיקית. היו לו בגדים גיקים, אישה גיקית וילדים גיקים. וכשהיה חוזר הביתה מהעבודה הגיקית שלו והולך לישון, היה חולם חלומות גיקים.

יום אחד קם הגיק, לבש בגדים גיקים, נעל נעליים גיקיות, שתה קפה גיקי מספל שהיה מעוצב כמו הספל של קפטן ג'יינווי, נכנס למכונית הגיקית שלו ונסע לעבודה הגיקית. הוא נהג על כביש גיקי במהירות גיקית. מצדו האחד של הכביש ראה הגיק שדות גיקים, ומהצד השני ראה פרחים גיקים. זה היה יום גיקי במיוחד והגיק שמח ושר שירים גיקים ששמע בגיקדום ועישן סיגריה גיקית עם עשן גיקי. אל תשאלו אותי מה היה בסיגריה.

לפתע ראה הגיק שעל שפת הכביש עומד איש בצבע כחול. עצר הגיק את המכונית הגיקית שלו ושאל את האיש הכחול: "היי איש כחול, מה אתה עושה פה?"

"אני?" ענה האיש הכחול, "נמאס לי שלוקחים אותי כרפרנס מובן מאליו במרחב האינטר-פרסונאלי שנובע מהרובד התרבותי האינדיבידואלי של המספר התורן. יש לי אישיות, קיבינימט."

סופרות

פאנל "סופרות מדברות", או כמו שאני נוהג לקרוא לו: "נון סופית זה לא רק תיאורית קונספירציה".

אהוד מיימון העביר פאנל בהשתתפות קרן לנדסמן, רותם ברוכין, יעל פורמן והילה בניוביץ' הופמן. הפאנל נסב על ייצוג נשי, מגדר, כתיבה נשית, ייצוג להט"בים בכלל וטראנסים בפרט ובאופן כללי – ההתקדמות האדירה בשנים האחרונות בכל אחד מהתחומים האלה.

היה מרתק, כרגיל, ואני משוכנע שכל אדם חובב כתיבה קיבל שם כמה טיפים לגבי מה לעשות/לא לעשות בכתיבת דמות נשית.

השתגעת?!

נבט טחנאי העבירה את הרצאת "גברת, השתגעת?!". ההרצאה עסקה בבלטריקס לסטריינג' והארלי קווין, היחס המבזה שהן מקבלות ממושא אהבתן ובחינת הדינמיקה המטרידה הזו מול רעיון "המשוגעת בעליית הגג" שהופיע במיוחד בספרות הוויקטוריאנית. הייתי שמח לעבור אתכם על הניתוחים המפורטים שנבט העבירה ועל ים היצירות שהיא כללה בהרצאה הכל כך, אבל כל כך מושקעת שלה ("אנחנו לא נדבר על יחידת המתאבדים!"), אבל כששאלתי אותה איך היא חושבת שאפשר לבחון את דרוסילה מ"באפי" באופן הזה היא ענתה במבוכה שהיא לא ראתה באפי ורצה לתפוס מחסה.

זהו דוקטור, אני לא זוכר כלום אחרי זה.

אני אוהב.ת כנסים (מאת מעין שיר)

אני אוהב עולמות
ואת אייקון גם
אירועים והרצאות ו-
כרטיסי חינם
אני אוהבת את האשכול ו-
את יריד הדוכנים
העירוני וגם את הזירה ו-
את כל שאר המתחמים
אני אוהבת את באפי
ואת הארי פוטר גם
מסע בין כוכבים
את הפאנדומים כולם
אני אוהבת אירועים מכל הצורות
משחקי תפקידים, השקות, הקרנות וסדנאות
אני אוהבת את תוכן
ואת מנהלה
אוהבת את כוח אדם ו-
את לוגיסטיקה
אני אוהבת את צוות טכני
ואת צוות המקרינים
אבל הכי הכי הרבה
אני אוהבת את הצוות שלי!

מדען

אדוה לוטן הבלתי נלאית קבעה איתי ועם עוד כמה אנשים נלהבים דייט שכלל פאנל אודות מדענים מטורפים ביצירות ז'אנר בהשתתפות יונת אשחר, יואב לנדסמן ורן בן יעקב. היא הבריזה לנו כשספגה מקרה לא נעים של פנצ'ר ללא גבולות בדרך לתל אביב. זה היה בהחלט עגום.

הפיתרון שנמצא עד מהירה הוא שיואב יתפקד הן כפנאליסט והן כמנחה. לשמחתנו המשימה בוצעה בהצלחה! תגידו, ידעתם שיש מדען במכון וייצמן שעושה ניסויים על נמלים? אתם לא רוצים לדעת מה כוללים הניסויים. באמת שלא.

חושים

ליאת ברגמן וירדן ון-בירן העבירו הרצאה מקסימה על הפרעת עיבוד חושי וכיצד היא מתבטאת בגיבורי על שונים. אז ככה:

דיירדוויל עם בן אפלק מעולם לא קרה, לא משנה כמה תתעקשו שכן. לגבי הדיירדוויל של עכשיו, מסתבר שבכל פעם שמדברים על היכולות המוגברות שלו, אנו מחויבים לצעוק "A thousandfold!" או משהו כזה. סמכו עליי, פשוט תזרמו עם זה. זה בהחלט עבד לליאת וירדן.

פאנדומים (מאת דינה פיימן)

פאנדומים, פאנדומים בערב סתיו חם
יש בכנס הזה מקום לכולם
יש פאנדומים של המון אנשים,
ויש כאלה של רק קצת
פאנדום ספרותי, פאנדום של סדרה
תמיד נעים לשמוע, ויש קוספליי מגניב נורא
(לעיתים קרובות יש גם מרץ' נחמד)
פאנדומים, פאנדומים בערב סתיו חם
כנס עושה מסאז' לנשמה, בנאדם
כנסים ופאנדומים, כנסים ופאנדומים…

עוד

ורד טוכטרמן השיקה את ספרה החדש "אבן ירח", המהווה המשך ל"דם כחול". סייעו לה לסטאט ו-וספר (ידועים יותר כטליה נירגד-חסון וניר שרון) שעזרו לה לתקן תפיסות מוטעות על ערפדים במהלך ההיסטוריה. היה מגניב. היי, ותפסיקו ללכלך על לסטאט, הוא מתנדב במד"א!

עדן הר-דגן העבירה הרצאה מקסימה על גיקים, הגדרתם העצמית ותחושת הייחוד שלהם בעידן זליגת הגיקיות לתרבות המיינסטרים. התעורר ויכוח מסויים כאשר הנוכחים לא הצליחו להחליט מה זה גיק בדיוק, אבל הויכוח יושב כשעדן פסקה נחרצות: "אנחנו פשוט אוהבים דברים!". המממ. מתאים לי.

הכנס השישה עשר (מאת מעין שיר)

כשאני לא מצליח להירדם,
ומחשבות יוצאות ונכנסות מראשי,
אני יושב על המיטה שלי וסופר כנסים.

העדר עובר מעל לראשי ונעלם לי מאחורי הגב,
וכל כנס דומה בדיוק לכנס שעבר פה לפניו.

כנס ראשון ושני,
כנס שלישי ורביעי
ערימות של חנונים,
כולם דומים.

עוברים כנס שמיני וכנס תשיעי,
אבל כשמגיע הכנס השישה עשר
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכנס הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אז אני לוחש לו, נו, כנס, תזוז!
תן פעם לתפוס את כולם!
אבל הוא לא זז.
והכנס השישה עשר הוא בדרך כלל
הכנס שבו אני נרדם.

הערה: הכותבת נשבעת כי זהו אכן הכנס השישה עשר שלה ותילחם עד חרמה בכל ניטפיקר שיעז לטעון אחרת.

באפי מור

את הכנס חתמתי עם איילת מור (AKA איילי מור) שהעבירה הרצאה לקהל הוידוניסטי אודות מין, מגדר ומולטיסקסואליות ביצירותיו של ג'וס וידון. איילת השכילה להראות ולנתח את הייצוג של דמויות להט"ביות ביצירות רלוונטיות כגון באפי, אנג'ל ופיירפליי, וכן להראות את הדינמיקה של הדמויות הן בעולם הבדיוני בו הן פועלות והן במציאות הטלוויזיונית שהתפתחה מאז.

הייתי שמח לעבור אתכם על כל נקודה ונקודה שהועלתה שם, אבל איך שאיילת השמיעה את השיר של ווילו וטארה מהמיוזיקל התחלתי לדמוע ולא ממש הפסקתי מאז.

נפלו בעריכה

"חברים, בעוד יומיים יהיה פה כנס" (יהיו המון חדי קרן אבל אף ג'ירפה)
"אתמול רבתי עם גיורא, הילד הטולקינאי" (בינינו – מי לא?)
"כשאהיה גדול אהיה מרצה" (ואסבול מלחץ דם גבוה לפני פיילוט)
"מי שמביט בי מאחור לא יודע שאני מאלתר את ההרצאה תוך כדי מצגת" (סיפור אמיתי, מסתבר)
"יש ילד שאבא שלו אחמ"ש" (ויש ילד שאבא שלו מכניס אותו הביתה רק אחרי 10 דקות של איחור)
"כשנסענו העירה לבקר את כנס אייקון" (אימא ראתה את הקוספליירים וצעקה עלי שאני לא אשתה איתם חשיש)
"לא כל כך נעים לראות אשכול סגור" (בואו נשתלט עליו באופן אלים ונפקיע אותו. זה לגמרי מעשי ועובר מבחן בג"צ)

הערה: כל מה שנפל בעריכה, למעט החלק על אילתור ההרצאה (שהוא פרי עטי) נכתב על ידי מעין שיר.

שלל

אתם לא באמת הייתם באייקון אם לא קיבלתם תיק בד עם סמל באטמן רקום עליו (מתנת יומולדת מאוחרת מעשה ידיה של ענבל שגיב נקדימון המהממת), לחם ביתי עם בזיליקום תוצרת מרב גורן פריש (כי היא אוסומית) או הקדשה מיעל פורמן ו-ורד טוכטרמן על הספרים החדשים שלהן. אני יכול רק לקוות שהשתיים האחרונות לא ראו אותי מנפנף בידיים בהתרגשות רגע אחרי שהחזירו לי את הספר (כי אם כבר להתנהג כמו בת 12, אז הכי טוב בגיל 37).

ייצוג

ההרצאות השנה (לפחות אלו שהעליתי בחכתי) התאפיינו בתוכן שעסק בייצוג נשי, להט"בי ו/או השיק ללימודי מגדר. ההרצאות של נבט ואיילת, פאנל הסופרות ואני בטוח ששכחתי עוד רבות וטובות.

הקהילה בארץ מאופיינת בנוכחות חזקה מאוד של ייצוג נשי ולהטבפאק"י (כתבתי את זה נכון?), הנוגד את ההרכב המסורתי שעדיין נוכח בכנסים בחו"ל. וורלדקון הוא דוגמא לא רעה, אם כי זה נראה שגם שם ישנה התחלה של שינוי.

לעיתים כשמתעורר דיון אודות ייצוג נשי בז'אנר, ניתן לשמוע קולות כעוסים. "מה אתם דוחפים לנו את הפמיניזם הזה עכשיו", "פמינאציות" ועוד כהנה וכהנה. זה כואב לי לשמוע קולות כאלה.

הייצוג הזה הוא הכרחי. אייקון הוא בועה של אוטופיה, שאני כל כך רוצה שתחלחל לעוד מקומות. הרצאות על ייצוגים נשיים, דמויות להטביו"ת ושיח על מגדריות בכלל צריכים להיות דבר שבשגרה. לעזאזל, אני מצפה שבמאה ה-21 אני כבר לא אצטרך להקדיש לזה פוסט. הנראות הזו הכרחית לחברה בריאה, כי האלטרנטיבה היא מתן לגיטימציה להדרה של הרבה יותר מדי דברים על ידי אנשים פחות מדי סובלניים מכפי שהדעת סובלת.

אייקון, עולמות ומה שביניהם הם הזירה הליברלית, טולרנטית ומקבלת ביותר שאני מכיר. אני גאה להיות חלק ממנה. אני גאה להיות חלק מהנראות הזו.

תודות

בשבוע שעבר נחה עלי ההשראה ופרסמתי בפייס את השיר הראשון בפוסט הזה בהשראת "ריח של שוקולד" האלמותי של יהונתן גפן, הלקוח מתוך "הכבש השישה עשר" הנפלא. לשמחתי והפתעתי מיהרו ענבר גרינשטיין, מעין שיר ודינה פיימן לתרום קטעי פילק מקסימים משלהן והוכיחו בפעם ה-5,000 שהן אוסומיות ללא גבולות. תודה לכן.

רשומה רגילה
כללי

לקראת אייקון 2017

אילוצי החיים עיכבו אותי ולכן הפוסט מתפרסם קצת יותר מאוחר ממה שתכננתי, ובכל זאת:

כנס אייקון למדע בדיוני, פנטזיה, משחקי תפקידים וכל מה שביניהם מתקיים בשבוע הבא (חוה"מ סוכות) בפעם ה-21 (!). יאי!

נושא הכנס השנה: "תרבויות".

תוכלו למצוא אותי באירועים הבאים:

כשהנבל הוא הגיבור
יותר בדיוני ממדע
מי אני? מה אני?
סופרות מדברות
ניווט באוקיינוס הסיפורת הקצרה
"גברת, השתגעת?!" – בין הארלי לבלטריקס
מין, מגדר ומולטיסקסואליות ביצירותיו של ג'וס וידון
אבן ירח: חידון הערפדים הגדול
מוהאהאהאהא!
עלחושי: גיבורי על בינינו?

כמו בכל שנה, את הכנס מלווה הוצאת המהדורה החדשה של שנתון האגודה "היה יהיה". השנתון מאגד סיפורים שנכתבו על ידי מיטב כותבי הקהילה. השנתון מכיל גם (מסיבה שאינה לי ברורה די הצורך) סיפור פרי עטי. "אורה השבורה" מספר על אדם דוחה במיוחד המתמודד עם אובססיה מעוותת לתיקון עצמי, על רקע עולם הכורע תחת קידמה טכנולוגית שיצאה משליטה. הסיפור בן 13,000 המילים הוא הארוך ביותר שכתבתי עד כה. העבודה הממושכת והמאומצת עליו תבעה מחיר, והתוצאה היא שעל אף הרצון הטוב לא הספקתי להכין הרצאה לכנס השנה. באסה. נקווה שהמצב ישתפר ב"עולמות".

בנוסף… פרס גפן! הפרס מוענק מדי שנה ליצירות המקוריות והמתורגמות הטובות ביותר בז'אנר. ניתן להצביע במהלך הכנס בקלפי הממוקמת בדוכן האגודה. אנא הצביעו!

מקווה לפגוש בכם מחר. אני אהיה הבחור הגמלוני והמרושל בג'ינס וחולצה שחורה גיקית או חולצת רוק שחורה שכל הזמן רעב, עייף וחם לו. אשמח אם תוכלו להיתקל בי ולומר עד כמה אתם מרוצים ממני או שונאים אותי. אני מבקש מאלה שיבחרו באופציה השנייה לתת לי את הכתובת שלכם. זה לצורכי מדגם. כן זהו, זה לגמרי לצורכי מדגם. נשבע לכם.

רשומה רגילה
כללי

הפיליפ במצודה הרמה

למדתי בבגרות לאנגלית על "זיכרון גורלי". תודו שזה לא משפט ששומעים כל יום.

היה לי בתיכון מורה נפלא לאנגלית, בחור יליד ניו יורק (אם אינני טועה) שכאשר עלה לארץ הקודש הבין כי הדבר היחיד שהוא יודע כמו שצריך ושאינו כרוך בקשיי שפה הוא, ובכן, אנגלית. כך התקבל הבחור לעבוד כמורה לאנגלית, כנראה בזכות העובדה (ואני אומר זאת בזהירות) שאנגלית היא שפת אימו. מי היה מאמין.

סל (כך שמו בישראל) היה המורה הטוב ביותר שאי פעם היה לי בבי"ס, בעיקר בזכות העובדה שהוא לא נצמד לרשימה היבשושית של יצירות מומלצות מטעם משרד החינוך. הסתבר לי שמשרד החינוך חייב אותו ללמד אותנו מכסה מסוימת של סיפורים קצרים, מחזות וכיו"ב, אך לא באמת חייב אותו אילו יצירות ספציפיות לבחור. כך קרה שנחשפנו לעולם מגוון של יצירות: "דיינר", "תרגילים בהתבגרות" (דרמת התבגרות נפלאה משנות ה-70), המחזה המצוין "בחורים טובים" (כמובן שראינו את הסרט הבלתי נשכח) וכמובן… יצירות ז'אנר.

כחלק ממכסת הסיפורים הקצרים אותן היינו אמורים ללמוד, לימד אותנו סל את הסיפור We Can Rememebr It for You Wholesale (זהירות, PDF) מאת פיליפ ק. דיק. קריאת הטקסט ומטלות הבית לוו בהקרנה של הסרט המוצלח של שוורצנגר. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הסופר המהפנט והמיוסר. כבן טיפשעשרה מצוי נהניתי מהסרט, מן הסתם, אבל הטקסט המקורי עליו בוסס הסרט, ואשר עלילת הסרט סוטה ממנו בשלב די מוקדם כפי שיקרה במרבית העיבודים ליצירות של דיק, ריתק אותי.

הסיפור של דיק עוסק, כהרגלו של דיק, במהות הזיכרון והמציאות, והאופן המתעתע בו אנו תופסים אותם. במרכז הסיפור אדם אשר מגלה לחרדתו כי חייו הם זיוף אחד גדול המבוסס על זיוף הזיכרונות שלו. דיק תיבל את הסיפור בתיאוריית קשר פרנואידית האופיינית לימי המלחמה הקרה, ובכך הסתיר מהקורא האמריקאי הממוצע כי מדובר למעשה בטקסט פילוסופי התוהה על מהות תפיסת המציאות שלנו.

כחלק מהדיון אודות מהות הזיכרון ביצירתו של דיק, הקרין לנו סל את יצירת המופת המקוללת "בלייד ראנר" (אני עוד אחזור לזה) המבוססת על ספרו עטור השבחים "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". הטריגר העיקרי כאן היה להראות את האנדרואידים האומללים (במיוחד הדמות של שון יאנג) אשר זיכרונותיהם המושתלים מונעים מהם להבין כי הם אינם בשר ודם אלא מכונות מתוחכמות בעלות תאריך תפוגה קצר מועד. אני מודה שהסרט הרשים אותי עד מאוד מבחינה חזותית, אבל הסיום הותיר אותי בתחושת "מה לעזאזל ראיתי עכשיו" מאכזבת. הייתי זקוק לצפייה נוספת וקריאה של הספר המקורי על מנת להישאב כהלכה לעולמו המסוייט. לאחר מכן הופנטתי על ידי "האיש במצודה הרמה" ו"הצלם" שלמזלי היו זמינים בספרייה במושב בו גדלתי.

הספר "פיליפ ק. דיק מת, כמה נורא" היה היצירה הבאה אותה קראתי. כאן לא מדובר בספר מאת דיק, אלא יותר במחווה לדיק שנכתבה על ידי מייקל בישופ. הספר כתוב בדיוק כמו ספר אופייני של דיק אשר דיק עצמו מופיע שם כדמות, במעין משחק הפוך-על-הפוך של סופרים שאוהבים לכתוב מחוות לאליליהם. מעבר להיותו ספר מרתק, הבנתי כמה מעט אני יודע על יצירתו של דיק. מרבית הכותרים מאת דיק אשר הוזכרו בספרו של בישופ לא תורגמו לעברית והייתי צמא לעוד (זה לא היה מהרגלי אז לקרוא באנגלית).

כשביקרתי עם מלכת היופי בבודפשט, עיר הולדתה, היא הראתה לי חנות ספרים חביבה שמכרה ספרים באנגלית. מדף שלם הוקדש לדיק ואני קניתי את כולו. מבין הספרים שקניתי אז, הרומאן האהוב עלי ביותר הוא ללא ספק Time Out of Joint (אשר למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית). במרכז הסיפור נמצא אדם המגיע למסקנה שהמציאות הסובבת אותו היא זיוף, ומישהו מנצל אותו כחלק ממזימה מסתורית. אם זה נשמע לכם כמו משהו שמזכיר את "המטריקס" או "המופע של טרומן" זה בגלל שזה באמת מזכיר אותם. זהו הרומאן הראשון בו דיק גיבש את סגנונו המוכר אשר הפך במרוצת השנים לסוגה משל עצמה. קשה למצוא מאז סרט הוליוודי התוהה על תקפותה של המציאות אשר לא מושפע בדרך זו או אחרת מרומאן של פיליפ ק. דיק.

פיליפ ק. דיק נפטר בשנת 1982, זמן קצר לאחר שזכה לראות חלקים מהסרט "בלייד ראנר" שנעשה לפי ספרו. הסרט, כאמור, מרשים עד מאוד מבחינה חזותית וישנה הסכמה כללית שדיק היה מרוצה מהאופן בו הוצגה לוס אנג'לס בסרט. למרות זאת היה הסרט כישלון קופתי מהדהד מכמה וכמה סיבות: ראשית, היה מעט קשה לעכל את האריסון "האן-סולו-אינדיאנה-ג'ונס" פורד בתפקיד הרציני והמהורהר בסרט קודר, לאחר שהקריירה שלו נבנתה על סרטי הרפתקאות לכל המשפחה. העובדה כי מדובר בסרט עם תסריט מבולגן שבוסס על יצירה מורכבת שלא קלה לעיבוד לא עזרה. התסריט עבר אינספור שיכתובים לפני שצולם… ואז עבר שיכתובים נוספים גם בזמן הצילומים. לקראת סוף הצילומים סולק רידלי סקוט, הבמאי, בבושת פנים על ידי המפיקים לאחר שלא היו מרוצים מחזונו האמנותי והתנהלותו השחצנית, והגרסה שיצאה לאקרנים ב-1982 כלל לא תאמה את את רצונותיו, או את רצונותיהם של בערך כל מי ששיחק בסרט. האריסון פורד עצמו שנא במשך תקופה ארוכה את עצם אזכור הסרט בראיונות איתו, בין היתר בגלל המונולוגים אותם נאלץ להקליט בסיום הצילומים ואשר סבל בכל רגע מהם. העובדה כי המונולוגים האלה היו הכרחיים רק כדי להבין מה הלך בסרט הכל כך מבולגן הזה, רק סיבכה את העניין.

באופן כללי, הוליווד מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם היצירות של דיק: או שהפכו אותן לשוברי קופות הוליוודים טיפוסיים אבל בדרך שינו (ואף רידדו) את העלילה לבלי הכר, או שניסו לשמר משהו מהמורכבות של הסיפור המקורי, אבל אז העיבוד הפך למשהו קצת קשה לעיכול. בדרך כלל בחרו המפיקים באופציה הראשונה, ע"ע "זיכרון גורלי", "נקסט", "צ'ק פתוח" ו"פצצה מהלכת" (פצצה מהלכת?! באמת?! זה התרגום הכי טוב שמצאתם?). "דו"ח מיוחד" של ספילברג הוא דוגמא ייחודית לסרט בו קיימת גם עלילה מורכבת המסופרת ומשוחקת היטב, לצד אקשן עוצר נשימה. הבעיה היחידה בסרט הוא תרגום שמו לעברית (מה כל כך מיוחד בדעת המיעוט, לעזאזל?).

עכשיו תשאלו – מה פשר החפירה הזו? או, טוב ששאלתם.

באוקטובר הקרוב עתיד לצאת "בלייד ראנר 2049" אשר מהווה לא פחות מסרט המשך לבלייד ראנר המקורי. ואם זה לא מספיק, אז רידלי סקוט מעורב גם כאן, הפעם כמפיק אחראי. לאור ההסטוריה הבעייתית של רידלי סקוט, כולל גרסאות הבמאי התמוהות שלו לבלייד ראנר, העובדה שמאז "תלמה ולואיז" הוא לא באמת מצליח להבריק כמו שמצופה ממנו, ולאור כישלונות אמנותיים תמוהים כמו "פרומתיאוס", יש לא מעט אנשים החוששים מהתוצאה וממגע ידי הפיל שלו.

ואם כל זה לא היה מספיק, מבקר הקולנוע יאיר רווה פרסם לאחרונה את חששותיו המנומקים היטב מהסרט. איך לומר, זועזעתי מהספקולציות המבוססות שרווה העלה שם. שמישהו ייקח מרידלי סקוט את הרישיון לעשיית סרטים, למען השם. אוף.

לא נורא. תמיד יהיה לי את הזיכרון מהתיכון, בו שיעור אנגלית התקיים בחדר הוידאו ואני יושב שם עם עיניים נוצצות וצופה בשוורצנגר מציל את מאדים… אלא אם כן גם הזיכרון הזה מזויף.

רשומה רגילה
כללי

מעשה ביווני (לא חשוב מאיזו עדה)

השהות בחברת היוונים הזכירה לי בדיחה יוונית מקאברית, אותה שמעתי מפי בחור יווני בלתי נשכח שפגשתי במהלך נסיעת עבודה לטורקיה לפני מספר חודשים.

הבחור עובד כמומחה בתחום מסויים עבור ספק שלנו. הוא התבלט כאדם מחוספס בלשון המעטה, בעל חוש הומור חסר עכבות.

"חולשתי היחידה בחיים," כך אמר לי, "היא שאיני מסוגל לסתום את הפה. תמיד יש לי מה לומר, ולא משנה מי השומע. כולל אפילו," הוסיף בחיוך מריר, "הבוס הקודם שלי."

הבדיחה שסיפר לי הוכיחה בדיוק את זה. היא הולכת כך:

הימים ימי מלחמת העולם השנייה הנוראה. יוון נכבשה על ידי הנאצים. בהיותם מסודרים ושיטתיים, שכרו הנאצים אנתרופולוג שיערוך סקירה מדוקדקת אודות העם המוזר והפרימיטיבי.

האנתרופולוג מיהר להתמקם בכפר נידח, ובכל יום קיים תצפית בשעות קבועות ותיעד מה ראה. באחד הימים הוא כבר לא יכל להתאפק לנוכח המחזה הבא: איכר רוכב על חמור ומאחוריו, קשורה אחריו בחבל, אישתו הסוחבת סלי מצרכים.

"אתה לא מתבייש?!" זעק האנתרופולוג המלומד, "היא אמורה לשבת על החמור בנוחות ולא אתה, פרימיטיב!"

היווני ענה לו במטר קללות וגידופים, כצפוי.

מיהר האנרופולוג להגיש דו"ח מפורט אודות "הבהמות הפרימיטיביות וחסרות השימוש לרייך", כהגדרתו.

עברו מספר שנים, והנאצים ראו כי המלחמה נוטה לרעתם. הם הבינו כי המציאות החדשה תיאלצם לסגת מיוון.

בהיותם, כזכור, שיטתיים ומסודרים, ביקשו לבדוק האם שהותם כשליטים על העם היווני הביאה תמורה חיובית כלשהי. מיהרו, איפוא, לשכור מחדש את האנתרופולוג המלומד.

ישב האיש שוב באותו הכפר, ולנגד עיניו נגלה המחזה הבא: אותו איכר, אותו חמור ואותה אישה, אך הפעם צעדה האישה בראש ולא מאחורי החמור.

צהל האנתרופולוג וקרא: "אהא! אני רואה שישנו לפחות שינוי מהותי אחד – הפעם אתה מכבד את אשתך ונותן לה לצעוד מלפנים!"

רטן האיכר וענה לו: "שילכו להזדיין הגרמנים ושדות המוקשים שלהם."

רשומה רגילה
כללי

רסיסים מזקינטוס 2017

עבדכם הנאמן ומשפחתו שוהים כרגע בחופשה בזקינטוס. להלן סיכום אקראי.

זקינטוס

זקינטוס הוא אי יווני מקסים הממוקם בקצה המערבי ביותר של יוון. או המזרחי. כנראה. נראה לי. תהרגו אותי, אין לי מושג. עלינו על מטוס ופתאום הגענו. קסם.

אוכלוסיית האי נאמדת בכאיןלימושג. התל"ג הוא לאאכפתלי. ענפי הגידול העיקריים כאן הם יין, זיתים, שאנטי והרבה יותר מדי בריטים עם בירה ביד שהחליטו לבלות כאן את חופשת הקיץ שלהם כי נמאס להם מטארדיסים. ואכן, במשך הימים האחרונים לא נתקלנו כאן בטארדיס אחד מחורבן.

מוזיאון

היא: יש פה מוזיאון ימי!

הוא: אחלה!

היא: עם דגמים מושלמים ונדירים של ספינות!

הוא: אחלה!

היא: ומוצגים מרתקים מההיסטוריה הימית של זקינטוס!

הוא: אחלה!

היא: אבל אסור לעלות.

הוא: אה.

היא: או לגעת. או להתקרב. או לדבר. או לצלם.

הוא: אז אין מוזיאון ימי.

היא: אין מוזיאון ימי.

אווירה

יש בזקינטוס אווירה מיוחדת, ואני אומר את זה בלי ציניות. קשה לי להסביר מה האווירה הזו בדיוק. אנחנו כאן כבר פעם שנייה (הפעם הראשונה לפני 3 שנים) ואפשר לומר שהתאהבנו במקום. המקום הזה עושה טוב לגמדון, בעיקר מהבחינה שהוא לא מפסיק לדבר מהרגע שהגענו לכאן.

גרגולים

היא: מה זה הגרגולים הזה שהילדה פתאום מדברת איתי עליהם עכשיו?

הוא: מה, לא ראית את הגרגולים?

היא: לא.

הוא: זו סדרת פנטסיה מצוירת של דיסני מהניינטיז. הגרגולים הם שבט של חיות קסומות שמגינות על טירה של שבט סקוטי בתחילת המילניום ו… באמת לא ראית את זה אף פעם?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מישהו מהשבט בוגד בהם ומסגיר את הטירה לאויב. האויבים לוקחים בשבי את בני האדם ומשמידים את רוב הגרגולים ורק קומץ מהם נשאר. על הקומץ הזה מוטל כיש… רגע, באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מוטל עליהם כישוף שהם יהפכו לאבן עד אשר הטירה תעלה מעל העננים. אחרי אלף שנים מישהו מצליח להסיר את הכישוף ואז הענינים מתחילים להסתבך.

היא: אה.

הוא: באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: נשמע שהיו לך דברים חשובים יותר לעשות כשהיית בגיל הטיפשעשרה.

היא: נו שיט, שרלוק.

שריפה

זה באמת לא מצחיק – יש גל הצתות בזקינטוס. כבר כמה ימים הרשויות מכבות שריפה אחת, רק כדי להתמודד עם הבאה בתור. החשד נופל על כנופיית מציתים שמנסה להשיג משהו לא ברור. כנראה הפעלת לחץ על הרשויות בנושא פוליטי כזה או אחר, והקורבן הוא היער ובעלי החיים.

הם דווקא מנסים להרגיע אותנו, התיירים, לאור הלהבות שחלקן אף בוערות על ההר המשקיף על המלון שלנו. הייתי מאוד רגוע כשמסוק הכיבוי הראשון חלף מעל ראשי. הייתי רגוע שבעתיים כשעוד כמה הגיעו אחריו. בנגלה הרביעית של המסוקים הרגשתי בטוח להפליא, והרגשת הביטחון האישי שלי לא פסקה גם במהלך הלילה כשרעש הרוטורים המשיך לחגוג, ואפשר היה לראות אינפרנו מרהיב של להבות על ההר. ממש "לילה על הר קרח" מודל זקינטוס 2017.

העובדה שקראתי את הנערה עם כל המתנות (סיימתי! וואהו!) השתלבה היטב באווירה האפוקליפטית המרגיעה הזו, אם כי חוויתי טלטלה ריגשית מסויימת כשהיה נדמה לי כי גל הלהבות הבריח לכיווננו עדר זומבים רעבים. הם כנראה רצו להשתכשך בבריכה אבל היה מעט קשה להבינם, כנראה (ואני אומר זאת בזהירות) מהסיבה שאיריס בוסקו לא הייתה כאן כדי לתרגם.

עוד גרגולים

הוא: תקשיבי, ביקשתי מהקהילה שימצאו לי פרקים מדובבים של הגרגולים כדי להנגיש את הסדרה לילדה, והייתה ממש התגייסות! זה היה נפלא! אף אחד עדיין לא מצא כלום, אבל אני בטוח שמישהו ימצא משהו! זה יהיה מדהים! הקהילה זה דבר אדיר, אני אומר לך, אדיר!

היא: אה. תזכיר לי מה זה הגרגולים הזה?

הלמי'ס

הלמי'ס הוא מוזיאון המוקדש למערכת האקולוגית המרתקת של זקינטוס. הוא אמנם לא גדול במיוחד, וממוקם בעיירה נידחת לצערי, אבל יש בו מגוון רחב של מוצגים (מפוחלצים וכיו"ב) מעולם החי והצומח של האי: קונכיות, שבלולים, דגים, צבים, ציפורים, חרקים, חרקים, חרקים והרבה חרקים. פרפרים, עשים והרבה יותר מדי ג'וקים מכפי שבא לכם לראות.

בנוסף למוצגים מהאי עצמו, יש לא מעט מוצגים מרחבי העולם על מנת להשלים את התמונה.

המוזיאון הוקם כיוזמה פרטית על רקע אמירה אקולוגית: הצהרת כוונות על מחויבות האדם לשמירה על האיזון האקולוגי בסביבה בה הוא חי, ובפרט במקום כמו זקינטוס המהווה שמורת טבע אחרונה לזנים מסויימים של בעלי חיים (בעיקר צבי ים מזן מאוד ספציפי) העומדים בפני סכנת הכחדה.

כנסייה

הוא: הממ… מחר יום ראשון.

היא: אז?

הוא: אז יש מצב שהרבה מקומות יהיו סגורים.

היא: אז… מה עושים?

הוא: איך שאני מסיים להניח תפילין אני הולך לכנסייה. שמעתי שיש שם אחלה מיסה שבעולם.

היא: לא איכפת לי, כל עוד זה מרחיק אותך מכאן.

פרצוף

"פהצוף," אומר הגמדון. לא עוברות שתי שניות ושוב: "פהצוף."

קנינו לו מחזיק מפתחות קטן שראה בחנות. זו כרית קטנה ומרופדת, בצורת הסמיילי הצוחק עד דמעות מהווטסאפ. הוא אוהב את זה עד מאוד וקורא לו "פהצוף." קשה לו עדיין להגות את הריש, אבל הוא קשור מאוד לאובייקט הצהוב והמרופד.

הוא איבד אותו כשהיינו במוזיאון. הוא שם לב לכך כשישבנו במסעדה המשקיפה על כל האי. הוא רצה לאכול פיצה, המאכל היחיד בזמן האחרון שהוא מסכים לאכול כשהוא מחוץ לבית. רגע לאחר שהזמנו את האוכל הוא ביקש את ה"פהצוף". ואז שמנו לב שהלך לאיבוד.

"שכחתי את הפהצוף," מלמל הגמדון, "שכחתי במוזיאון."

"נכון, חמוד," אמרנו, "זה מה שקורה כשלא שמים לב."

לך תחזור עכשיו למוזיאון (שנסגר כבר) ותשכנע מישהו שיפתח לך כדי שתתחיל לחפש את הבובה של הילד שלך.

"בוא נחזוא למוזיאון," אמר הגמדון, "שכחתי את הפהצוף שלי." הוא מצליח להגות חית, אבל לא ריש.

והוא ממשיך לבקש ולהתחנן, ואנו עומדים מולו חסרי אונים. הוא צריך ללמוד להיות יותר אחראי, יותר בוגר. הוא כבר בן שש, והוא התקדם כל כך הרבה בשנה האחרונה, ומדבר יותר, ועושה יותר, ומתקשר יותר והכל הרבה יותר, ועדיין קשה לראות אותו מפגין תחושת אבדן שוברת לב כל כך על בובה.

שמנו פעמינו לכיוון המוזיאון לאחר שסיימנו במסעדה. המוזיאון נסגר כבר, אבל מולו נקבעה נקודת האיסוף של המונית שבאה לאסוף אותנו. עשינו קצת עיקופים וטיולים בסימטאות העיירה הקטנטונת הזו, ולבסוף מצאנו עצמנו בחזרה מול שער המוזיאון הנעול.

על השער, מחייך חיוך רחב ודומע, נמצא הפהצוף. האישה החביבה שקיבלה את פנינו במוזיאון מקודם מצאה את הבובה ותלתה על השער כשנעלה אותו, כנראה בתקווה שנחזור לשם כשנשים לב לאבידה.

"פהצוף! הפהצוף שלי!" הוא צוהל.

החיוך שלך, ילד מתוק שלי.

חום

היא: ממש חם בקומה שלנו במלון.

הוא: אנחנו נמצא את החום הזה ונשמיד אותו ואת בני בריתו, בי נשבעתי!

(פאוזה)

הוא: אני… לא עשיתי את זה כמו שצריך, נכון?

WI-FI

אוקיי, זה כבר ממש לא מצחיק. השריפה פגעה במתקן תקשורת כלשהו שהשבית את חיבור האינטרנט לאי. רוב האי (85%) מרושת בווייפיי הניתן לרכישה לתקופות זמן קצובות, ועכשיו הוא נפל. אנחנו חיים על החבילה הסלולרית ומרגישים את תחילתה של אנרכיה. המממ… מצד שני, אני אשכרה מצליח להתרכז בכתיבת הפוסט הזה. היי, מה זו הפרודוקטיביות הפתאומית הזו? לכי מכאן, את לא רצויה!

כשהתייצבתי בדלפק המלון כדי לרדת לשורש הבעייה והשלכותיה, נרשמה אי נוחות מסויימת.

פקידה: אתה מבין, יש גל שריפות באי.

הוא: אני יודע. האם זה קשור לווייפיי שהלך?

פקידה: השריפות פגעו במתקני תקשורת, בנוסף לזה שנשרפו פה חורשות שלמות.

הוא: מתי נראה לך שיחזור האינטרנט?

פקידה: ובכן… אני לא ממש יודעת. הרשויות מנסות להשתלט על הלהבות, זה נראה שאנו עומדים מול כנופיית מציתים ש

הוא: זה ממש קשה בלי אינטרנט. ממש. אני באמת לא יודע איך הקימו פה אי בלי זה.

פקידה: אהא… ובכן, זה נמשך כבר שבוע. יום ולילה. אני מאמינה שהם יעשו הכל כדי להשתלט על הלהבות ולהחזיר את הביטחון האיש

הוא: אני בניתי על האינטרנט הזה. יש לי "הוא והיא" שממש מחכה להתפרסם ואתם גורמים לנזק בל יתואר.

פקידה: נשקפת סכנה ממשית לכמה ישובים. למזלנו אנחנו לא בטווח סכנה מיידי, אבל פינו כבר כמה ריכוזי אוכלוסייה ו

הוא: אבל הווייפיי, גברת, מה עם הוויפיי?

פקידה: (נשימה עמוקה) השריפות. מהוות. סכנת. חיים.

הוא: תפסיקי לדבר עם נקודות. אני צריך ווייפיי, לא מורס.

חיים

היא: האי הזה ממש מחזיר לי את כוח החיים!

הוא: אל תתלהבי מדברים שמחזירים את כוח החיים. תראי מה קרה לבריק דונדריון.

מחלה

דבר #1 שהעיב על החופשה: הגמדה חטפה וירוס ביומיים הראשונים. נרשמו כאבי אזניים בעיקר.

למזלנו, מלכת היופי באה מאורגנת: אנטיביוטיקה, עוד אנטיביוטיקה, תרופה אנטי דלקתית, טיפות אזניים, אינהלטור, משחות, פלסטרים, טריקורדר רפואי, ערכת ניתוח שדה, ערכת ניתוח של חדר מיון, מכונה שעושה "פיייייינגגגגג!", חלב פרג וההולוגרמה הרפואית מ"סטאר טרק וויאג'ר". לקח למלכת היופי 5 דקות עד שהתחילה לנזוף בו שהוא לא יודע שום דבר. האנטיפת בקושי הספיק לרטון "אני רופא, לא…" לפני שכיבינו אותו.

הילדה הבריאה אחרי יומיים. עבר. מישהו צריך חלב פרג ספייר?

כלב

דבר #2 שהעיב על החופשה: אנג'ל שלנו הובהל לוטרינר בשל מצב חרום (שוב התנפחות קיבה). הוא טופל בזמן והוחזר לפנסיון לאחר לילה אחד של אישפוז והשגחה.

אוף, אנג'ל. אני כבר מתגעגע.

סיום

אנחנו פה כבר כמה ימים, ויש לנו עוד פחות משבוע באי הזה.

הפוסט הזה נכתב לאחר עוד יום מלא פעילות. הילדים כבר במיטות, מלכת היופי מתרחצתואני מברבר לכם פה. אפילו הווי-פיי חזר, אז יש לי איך להעלות את הטקסט לבלוג.

אנחנו אוהבים את זקינטוס. כמו שכתבתי מקודם – אווירה שקשה לי להסביר. יהיה קשה עד מאוד לחזור לשיגרה ולאקטואליה הפסיכית של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית.

אני מסיים את הפוסט וממהר להצטרף למלכת היופי, המתאוורת במרפסת על רקע צלילי גיטרה מהפאב הצמוד לבריכה. הערב מופיע פליט "כוכב נולד" היווני שמנגן עיבודי גיטרה לשירי נייטיז ואייטיז.

זו הדרך המקסימה ביותר שמישהו בחר כדי להזכיר לנו עד כמה התבגרנו, ובאותה נשימה אומר לנו שאולי ננסה להנות מזה קצת.

רשומה רגילה
הוא והיא, כללי

יומם-לדת

בימים האחרונים חגגתי יומולדת 38. התאריך היה 5.8, למי שתהה.

האירוע המרכזי באותו היה ביקור משפחתי בחדר בריחה (פעם ראשונה!) כשר למהדרין. ארבעתינו נכלאנו בחדר המשחקים של מכשף בעל פטיש לבובות פרווה (אני לא רוצה לדבר על זה), ובעזרת כוחות משותפים הצלחנו לצאת בשלום ואפילו בזמן! נרשמה הפתעה לטובה ממלכת היופי, שעד עכשיו היתה נגד הקונספט של להיות נעול בחדר מלא חידות,  ושיתוף פעולה מלא של הזאטוטים.

החדר, אגב, מותאם היטב למשפחות – הוא קליל, לא מלחיץ (אין באמת נעילה, זה חדר הבנוי מתפאורה ו-ווילונות) וקיימות חידות גם עבור הגדולים וגם עבור הזאטוטים. במקרה שלנו הייתי צריך לוודא מראש את מידת ההתאמה לילד עם צרכים מיוחדים, ורווח לכולנו כשעברנו את המשוכה הזו בשלום.

קיבלתי הרבה ברכות (בעיקר בפייס). תודה לכולכם, חיממתם לי את הלב 🙂

בין שלל הברכות המקסימות שקיבלתי, בלטה במיוחד הגלריה המהממת שהכינה ענבר גרינשטיין – ממים משעשעים המצטטים קטעים מ"הוא והיא". התוצאה מהממת ומושלממת. הא? הבנתם? מהמם? מושלמם?

התמונות נמצאות בהמשך הפוסט. לחיצה על התמונה תיקח אתכם ל"הוא והיא" הרלוונטי. תהנו!

ענבר – את אלופה.

רשומה רגילה