כללי

הפיליפ במצודה הרמה

למדתי בבגרות לאנגלית על "זיכרון גורלי". תודו שזה לא משפט ששומעים כל יום.

היה לי בתיכון מורה נפלא לאנגלית, בחור יליד ניו יורק (אם אינני טועה) שכאשר עלה לארץ הקודש הבין כי הדבר היחיד שהוא יודע כמו שצריך ושאינו כרוך בקשיי שפה הוא, ובכן, אנגלית. כך התקבל הבחור לעבוד כמורה לאנגלית, כנראה בזכות העובדה (ואני אומר זאת בזהירות) שאנגלית היא שפת אימו. מי היה מאמין.

סל (כך שמו בישראל) היה המורה הטוב ביותר שאי פעם היה לי בבי"ס, בעיקר בזכות העובדה שהוא לא נצמד לרשימה היבשושית של יצירות מומלצות מטעם משרד החינוך. הסתבר לי שמשרד החינוך חייב אותו ללמד אותנו מכסה מסוימת של סיפורים קצרים, מחזות וכיו"ב, אך לא באמת חייב אותו אילו יצירות ספציפיות לבחור. כך קרה שנחשפנו לעולם מגוון של יצירות: "דיינר", "תרגילים בהתבגרות" (דרמת התבגרות נפלאה משנות ה-70), המחזה המצוין "בחורים טובים" (כמובן שראינו את הסרט הבלתי נשכח) וכמובן… יצירות ז'אנר.

כחלק ממכסת הסיפורים הקצרים אותן היינו אמורים ללמוד, לימד אותנו סל את הסיפור We Can Rememebr It for You Wholesale (זהירות, PDF) מאת פיליפ ק. דיק. קריאת הטקסט ומטלות הבית לוו בהקרנה של הסרט המוצלח של שוורצנגר. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הסופר המהפנט והמיוסר. כבן טיפשעשרה מצוי נהניתי מהסרט, מן הסתם, אבל הטקסט המקורי עליו בוסס הסרט, ואשר עלילת הסרט סוטה ממנו בשלב די מוקדם כפי שיקרה במרבית העיבודים ליצירות של דיק, ריתק אותי.

הסיפור של דיק עוסק, כהרגלו של דיק, במהות הזיכרון והמציאות, והאופן המתעתע בו אנו תופסים אותם. במרכז הסיפור אדם אשר מגלה לחרדתו כי חייו הם זיוף אחד גדול המבוסס על זיוף הזיכרונות שלו. דיק תיבל את הסיפור בתיאוריית קשר פרנואידית האופיינית לימי המלחמה הקרה, ובכך הסתיר מהקורא האמריקאי הממוצע כי מדובר למעשה בטקסט פילוסופי התוהה על מהות תפיסת המציאות שלנו.

כחלק מהדיון אודות מהות הזיכרון ביצירתו של דיק, הקרין לנו סל את יצירת המופת המקוללת "בלייד ראנר" (אני עוד אחזור לזה) המבוססת על ספרו עטור השבחים "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". הטריגר העיקרי כאן היה להראות את האנדרואידים האומללים (במיוחד הדמות של שון יאנג) אשר זיכרונותיהם המושתלים מונעים מהם להבין כי הם אינם בשר ודם אלא מכונות מתוחכמות בעלות תאריך תפוגה קצר מועד. אני מודה שהסרט הרשים אותי עד מאוד מבחינה חזותית, אבל הסיום הותיר אותי בתחושת "מה לעזאזל ראיתי עכשיו" מאכזבת. הייתי זקוק לצפייה נוספת וקריאה של הספר המקורי על מנת להישאב כהלכה לעולמו המסוייט. לאחר מכן הופנטתי על ידי "האיש במצודה הרמה" ו"הצלם" שלמזלי היו זמינים בספרייה במושב בו גדלתי.

הספר "פיליפ ק. דיק מת, כמה נורא" היה היצירה הבאה אותה קראתי. כאן לא מדובר בספר מאת דיק, אלא יותר במחווה לדיק שנכתבה על ידי מייקל בישופ. הספר כתוב בדיוק כמו ספר אופייני של דיק אשר דיק עצמו מופיע שם כדמות, במעין משחק הפוך-על-הפוך של סופרים שאוהבים לכתוב מחוות לאליליהם. מעבר להיותו ספר מרתק, הבנתי כמה מעט אני יודע על יצירתו של דיק. מרבית הכותרים מאת דיק אשר הוזכרו בספרו של בישופ לא תורגמו לעברית והייתי צמא לעוד (זה לא היה מהרגלי אז לקרוא באנגלית).

כשביקרתי עם מלכת היופי בבודפשט, עיר הולדתה, היא הראתה לי חנות ספרים חביבה שמכרה ספרים באנגלית. מדף שלם הוקדש לדיק ואני קניתי את כולו. מבין הספרים שקניתי אז, הרומאן האהוב עלי ביותר הוא ללא ספק Time Out of Joint (אשר למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית). במרכז הסיפור נמצא אדם המגיע למסקנה שהמציאות הסובבת אותו היא זיוף, ומישהו מנצל אותו כחלק ממזימה מסתורית. אם זה נשמע לכם כמו משהו שמזכיר את "המטריקס" או "המופע של טרומן" זה בגלל שזה באמת מזכיר אותם. זהו הרומאן הראשון בו דיק גיבש את סגנונו המוכר אשר הפך במרוצת השנים לסוגה משל עצמה. קשה למצוא מאז סרט הוליוודי התוהה על תקפותה של המציאות אשר לא מושפע בדרך זו או אחרת מרומאן של פיליפ ק. דיק.

פיליפ ק. דיק נפטר בשנת 1982, זמן קצר לאחר שזכה לראות חלקים מהסרט "בלייד ראנר" שנעשה לפי ספרו. הסרט, כאמור, מרשים עד מאוד מבחינה חזותית וישנה הסכמה כללית שדיק היה מרוצה מהאופן בו הוצגה לוס אנג'לס בסרט. למרות זאת היה הסרט כישלון קופתי מהדהד מכמה וכמה סיבות: ראשית, היה מעט קשה לעכל את האריסון "האן-סולו-אינדיאנה-ג'ונס" פורד בתפקיד הרציני והמהורהר בסרט קודר, לאחר שהקריירה שלו נבנתה על סרטי הרפתקאות לכל המשפחה. העובדה כי מדובר בסרט עם תסריט מבולגן שבוסס על יצירה מורכבת שלא קלה לעיבוד לא עזרה. התסריט עבר אינספור שיכתובים לפני שצולם… ואז עבר שיכתובים נוספים גם בזמן הצילומים. לקראת סוף הצילומים סולק רידלי סקוט, הבמאי, בבושת פנים על ידי המפיקים לאחר שלא היו מרוצים מחזונו האמנותי והתנהלותו השחצנית, והגרסה שיצאה לאקרנים ב-1982 כלל לא תאמה את את רצונותיו, או את רצונותיהם של בערך כל מי ששיחק בסרט. האריסון פורד עצמו שנא במשך תקופה ארוכה את עצם אזכור הסרט בראיונות איתו, בין היתר בגלל המונולוגים אותם נאלץ להקליט בסיום הצילומים ואשר סבל בכל רגע מהם. העובדה כי המונולוגים האלה היו הכרחיים רק כדי להבין מה הלך בסרט הכל כך מבולגן הזה, רק סיבכה את העניין.

באופן כללי, הוליווד מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם היצירות של דיק: או שהפכו אותן לשוברי קופות הוליוודים טיפוסיים אבל בדרך שינו (ואף רידדו) את העלילה לבלי הכר, או שניסו לשמר משהו מהמורכבות של הסיפור המקורי, אבל אז העיבוד הפך למשהו קצת קשה לעיכול. בדרך כלל בחרו המפיקים באופציה הראשונה, ע"ע "זיכרון גורלי", "נקסט", "צ'ק פתוח" ו"פצצה מהלכת" (פצצה מהלכת?! באמת?! זה התרגום הכי טוב שמצאתם?). "דו"ח מיוחד" של ספילברג הוא דוגמא ייחודית לסרט בו קיימת גם עלילה מורכבת המסופרת ומשוחקת היטב, לצד אקשן עוצר נשימה. הבעיה היחידה בסרט הוא תרגום שמו לעברית (מה כל כך מיוחד בדעת המיעוט, לעזאזל?).

עכשיו תשאלו – מה פשר החפירה הזו? או, טוב ששאלתם.

באוקטובר הקרוב עתיד לצאת "בלייד ראנר 2049" אשר מהווה לא פחות מסרט המשך לבלייד ראנר המקורי. ואם זה לא מספיק, אז רידלי סקוט מעורב גם כאן, הפעם כמפיק אחראי. לאור ההסטוריה הבעייתית של רידלי סקוט, כולל גרסאות הבמאי התמוהות שלו לבלייד ראנר, העובדה שמאז "תלמה ולואיז" הוא לא באמת מצליח להבריק כמו שמצופה ממנו, ולאור כישלונות אמנותיים תמוהים כמו "פרומתיאוס", יש לא מעט אנשים החוששים מהתוצאה וממגע ידי הפיל שלו.

ואם כל זה לא היה מספיק, מבקר הקולנוע יאיר רווה פרסם לאחרונה את חששותיו המנומקים היטב מהסרט. איך לומר, זועזעתי מהספקולציות המבוססות שרווה העלה שם. שמישהו ייקח מרידלי סקוט את הרישיון לעשיית סרטים, למען השם. אוף.

לא נורא. תמיד יהיה לי את הזיכרון מהתיכון, בו שיעור אנגלית התקיים בחדר הוידאו ואני יושב שם עם עיניים נוצצות וצופה בשוורצנגר מציל את מאדים… אלא אם כן גם הזיכרון הזה מזויף.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
כללי

מעשה ביווני (לא חשוב מאיזו עדה)

השהות בחברת היוונים הזכירה לי בדיחה יוונית מקאברית, אותה שמעתי מפי בחור יווני בלתי נשכח שפגשתי במהלך נסיעת עבודה לטורקיה לפני מספר חודשים.

הבחור עובד כמומחה בתחום מסויים עבור ספק שלנו. הוא התבלט כאדם מחוספס בלשון המעטה, בעל חוש הומור חסר עכבות.

"חולשתי היחידה בחיים," כך אמר לי, "היא שאיני מסוגל לסתום את הפה. תמיד יש לי מה לומר, ולא משנה מי השומע. כולל אפילו," הוסיף בחיוך מריר, "הבוס הקודם שלי."

הבדיחה שסיפר לי הוכיחה בדיוק את זה. היא הולכת כך:

הימים ימי מלחמת העולם השנייה הנוראה. יוון נכבשה על ידי הנאצים. בהיותם מסודרים ושיטתיים, שכרו הנאצים אנתרופולוג שיערוך סקירה מדוקדקת אודות העם המוזר והפרימיטיבי.

האנתרופולוג מיהר להתמקם בכפר נידח, ובכל יום קיים תצפית בשעות קבועות ותיעד מה ראה. באחד הימים הוא כבר לא יכל להתאפק לנוכח המחזה הבא: איכר רוכב על חמור ומאחוריו, קשורה אחריו בחבל, אישתו הסוחבת סלי מצרכים.

"אתה לא מתבייש?!" זעק האנתרופולוג המלומד, "היא אמורה לשבת על החמור בנוחות ולא אתה, פרימיטיב!"

היווני ענה לו במטר קללות וגידופים, כצפוי.

מיהר האנרופולוג להגיש דו"ח מפורט אודות "הבהמות הפרימיטיביות וחסרות השימוש לרייך", כהגדרתו.

עברו מספר שנים, והנאצים ראו כי המלחמה נוטה לרעתם. הם הבינו כי המציאות החדשה תיאלצם לסגת מיוון.

בהיותם, כזכור, שיטתיים ומסודרים, ביקשו לבדוק האם שהותם כשליטים על העם היווני הביאה תמורה חיובית כלשהי. מיהרו, איפוא, לשכור מחדש את האנתרופולוג המלומד.

ישב האיש שוב באותו הכפר, ולנגד עיניו נגלה המחזה הבא: אותו איכר, אותו חמור ואותה אישה, אך הפעם צעדה האישה בראש ולא מאחורי החמור.

צהל האנתרופולוג וקרא: "אהא! אני רואה שישנו לפחות שינוי מהותי אחד – הפעם אתה מכבד את אשתך ונותן לה לצעוד מלפנים!"

רטן האיכר וענה לו: "שילכו להזדיין הגרמנים ושדות המוקשים שלהם."

רשומה רגילה
כללי

רסיסים מזקינטוס 2017

עבדכם הנאמן ומשפחתו שוהים כרגע בחופשה בזקינטוס. להלן סיכום אקראי.

זקינטוס

זקינטוס הוא אי יווני מקסים הממוקם בקצה המערבי ביותר של יוון. או המזרחי. כנראה. נראה לי. תהרגו אותי, אין לי מושג. עלינו על מטוס ופתאום הגענו. קסם.

אוכלוסיית האי נאמדת בכאיןלימושג. התל"ג הוא לאאכפתלי. ענפי הגידול העיקריים כאן הם יין, זיתים, שאנטי והרבה יותר מדי בריטים עם בירה ביד שהחליטו לבלות כאן את חופשת הקיץ שלהם כי נמאס להם מטארדיסים. ואכן, במשך הימים האחרונים לא נתקלנו כאן בטארדיס אחד מחורבן.

מוזיאון

היא: יש פה מוזיאון ימי!

הוא: אחלה!

היא: עם דגמים מושלמים ונדירים של ספינות!

הוא: אחלה!

היא: ומוצגים מרתקים מההיסטוריה הימית של זקינטוס!

הוא: אחלה!

היא: אבל אסור לעלות.

הוא: אה.

היא: או לגעת. או להתקרב. או לדבר. או לצלם.

הוא: אז אין מוזיאון ימי.

היא: אין מוזיאון ימי.

אווירה

יש בזקינטוס אווירה מיוחדת, ואני אומר את זה בלי ציניות. קשה לי להסביר מה האווירה הזו בדיוק. אנחנו כאן כבר פעם שנייה (הפעם הראשונה לפני 3 שנים) ואפשר לומר שהתאהבנו במקום. המקום הזה עושה טוב לגמדון, בעיקר מהבחינה שהוא לא מפסיק לדבר מהרגע שהגענו לכאן.

גרגולים

היא: מה זה הגרגולים הזה שהילדה פתאום מדברת איתי עליהם עכשיו?

הוא: מה, לא ראית את הגרגולים?

היא: לא.

הוא: זו סדרת פנטסיה מצוירת של דיסני מהניינטיז. הגרגולים הם שבט של חיות קסומות שמגינות על טירה של שבט סקוטי בתחילת המילניום ו… באמת לא ראית את זה אף פעם?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מישהו מהשבט בוגד בהם ומסגיר את הטירה לאויב. האויבים לוקחים בשבי את בני האדם ומשמידים את רוב הגרגולים ורק קומץ מהם נשאר. על הקומץ הזה מוטל כיש… רגע, באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: הקיצר, מוטל עליהם כישוף שהם יהפכו לאבן עד אשר הטירה תעלה מעל העננים. אחרי אלף שנים מישהו מצליח להסיר את הכישוף ואז הענינים מתחילים להסתבך.

היא: אה.

הוא: באמת לא ראית?

היא: לא.

הוא: נשמע שהיו לך דברים חשובים יותר לעשות כשהיית בגיל הטיפשעשרה.

היא: נו שיט, שרלוק.

שריפה

זה באמת לא מצחיק – יש גל הצתות בזקינטוס. כבר כמה ימים הרשויות מכבות שריפה אחת, רק כדי להתמודד עם הבאה בתור. החשד נופל על כנופיית מציתים שמנסה להשיג משהו לא ברור. כנראה הפעלת לחץ על הרשויות בנושא פוליטי כזה או אחר, והקורבן הוא היער ובעלי החיים.

הם דווקא מנסים להרגיע אותנו, התיירים, לאור הלהבות שחלקן אף בוערות על ההר המשקיף על המלון שלנו. הייתי מאוד רגוע כשמסוק הכיבוי הראשון חלף מעל ראשי. הייתי רגוע שבעתיים כשעוד כמה הגיעו אחריו. בנגלה הרביעית של המסוקים הרגשתי בטוח להפליא, והרגשת הביטחון האישי שלי לא פסקה גם במהלך הלילה כשרעש הרוטורים המשיך לחגוג, ואפשר היה לראות אינפרנו מרהיב של להבות על ההר. ממש "לילה על הר קרח" מודל זקינטוס 2017.

העובדה שקראתי את הנערה עם כל המתנות (סיימתי! וואהו!) השתלבה היטב באווירה האפוקליפטית המרגיעה הזו, אם כי חוויתי טלטלה ריגשית מסויימת כשהיה נדמה לי כי גל הלהבות הבריח לכיווננו עדר זומבים רעבים. הם כנראה רצו להשתכשך בבריכה אבל היה מעט קשה להבינם, כנראה (ואני אומר זאת בזהירות) מהסיבה שאיריס בוסקו לא הייתה כאן כדי לתרגם.

עוד גרגולים

הוא: תקשיבי, ביקשתי מהקהילה שימצאו לי פרקים מדובבים של הגרגולים כדי להנגיש את הסדרה לילדה, והייתה ממש התגייסות! זה היה נפלא! אף אחד עדיין לא מצא כלום, אבל אני בטוח שמישהו ימצא משהו! זה יהיה מדהים! הקהילה זה דבר אדיר, אני אומר לך, אדיר!

היא: אה. תזכיר לי מה זה הגרגולים הזה?

הלמי'ס

הלמי'ס הוא מוזיאון המוקדש למערכת האקולוגית המרתקת של זקינטוס. הוא אמנם לא גדול במיוחד, וממוקם בעיירה נידחת לצערי, אבל יש בו מגוון רחב של מוצגים (מפוחלצים וכיו"ב) מעולם החי והצומח של האי: קונכיות, שבלולים, דגים, צבים, ציפורים, חרקים, חרקים, חרקים והרבה חרקים. פרפרים, עשים והרבה יותר מדי ג'וקים מכפי שבא לכם לראות.

בנוסף למוצגים מהאי עצמו, יש לא מעט מוצגים מרחבי העולם על מנת להשלים את התמונה.

המוזיאון הוקם כיוזמה פרטית על רקע אמירה אקולוגית: הצהרת כוונות על מחויבות האדם לשמירה על האיזון האקולוגי בסביבה בה הוא חי, ובפרט במקום כמו זקינטוס המהווה שמורת טבע אחרונה לזנים מסויימים של בעלי חיים (בעיקר צבי ים מזן מאוד ספציפי) העומדים בפני סכנת הכחדה.

כנסייה

הוא: הממ… מחר יום ראשון.

היא: אז?

הוא: אז יש מצב שהרבה מקומות יהיו סגורים.

היא: אז… מה עושים?

הוא: איך שאני מסיים להניח תפילין אני הולך לכנסייה. שמעתי שיש שם אחלה מיסה שבעולם.

היא: לא איכפת לי, כל עוד זה מרחיק אותך מכאן.

פרצוף

"פהצוף," אומר הגמדון. לא עוברות שתי שניות ושוב: "פהצוף."

קנינו לו מחזיק מפתחות קטן שראה בחנות. זו כרית קטנה ומרופדת, בצורת הסמיילי הצוחק עד דמעות מהווטסאפ. הוא אוהב את זה עד מאוד וקורא לו "פהצוף." קשה לו עדיין להגות את הריש, אבל הוא קשור מאוד לאובייקט הצהוב והמרופד.

הוא איבד אותו כשהיינו במוזיאון. הוא שם לב לכך כשישבנו במסעדה המשקיפה על כל האי. הוא רצה לאכול פיצה, המאכל היחיד בזמן האחרון שהוא מסכים לאכול כשהוא מחוץ לבית. רגע לאחר שהזמנו את האוכל הוא ביקש את ה"פהצוף". ואז שמנו לב שהלך לאיבוד.

"שכחתי את הפהצוף," מלמל הגמדון, "שכחתי במוזיאון."

"נכון, חמוד," אמרנו, "זה מה שקורה כשלא שמים לב."

לך תחזור עכשיו למוזיאון (שנסגר כבר) ותשכנע מישהו שיפתח לך כדי שתתחיל לחפש את הבובה של הילד שלך.

"בוא נחזוא למוזיאון," אמר הגמדון, "שכחתי את הפהצוף שלי." הוא מצליח להגות חית, אבל לא ריש.

והוא ממשיך לבקש ולהתחנן, ואנו עומדים מולו חסרי אונים. הוא צריך ללמוד להיות יותר אחראי, יותר בוגר. הוא כבר בן שש, והוא התקדם כל כך הרבה בשנה האחרונה, ומדבר יותר, ועושה יותר, ומתקשר יותר והכל הרבה יותר, ועדיין קשה לראות אותו מפגין תחושת אבדן שוברת לב כל כך על בובה.

שמנו פעמינו לכיוון המוזיאון לאחר שסיימנו במסעדה. המוזיאון נסגר כבר, אבל מולו נקבעה נקודת האיסוף של המונית שבאה לאסוף אותנו. עשינו קצת עיקופים וטיולים בסימטאות העיירה הקטנטונת הזו, ולבסוף מצאנו עצמנו בחזרה מול שער המוזיאון הנעול.

על השער, מחייך חיוך רחב ודומע, נמצא הפהצוף. האישה החביבה שקיבלה את פנינו במוזיאון מקודם מצאה את הבובה ותלתה על השער כשנעלה אותו, כנראה בתקווה שנחזור לשם כשנשים לב לאבידה.

"פהצוף! הפהצוף שלי!" הוא צוהל.

החיוך שלך, ילד מתוק שלי.

חום

היא: ממש חם בקומה שלנו במלון.

הוא: אנחנו נמצא את החום הזה ונשמיד אותו ואת בני בריתו, בי נשבעתי!

(פאוזה)

הוא: אני… לא עשיתי את זה כמו שצריך, נכון?

WI-FI

אוקיי, זה כבר ממש לא מצחיק. השריפה פגעה במתקן תקשורת כלשהו שהשבית את חיבור האינטרנט לאי. רוב האי (85%) מרושת בווייפיי הניתן לרכישה לתקופות זמן קצובות, ועכשיו הוא נפל. אנחנו חיים על החבילה הסלולרית ומרגישים את תחילתה של אנרכיה. המממ… מצד שני, אני אשכרה מצליח להתרכז בכתיבת הפוסט הזה. היי, מה זו הפרודוקטיביות הפתאומית הזו? לכי מכאן, את לא רצויה!

כשהתייצבתי בדלפק המלון כדי לרדת לשורש הבעייה והשלכותיה, נרשמה אי נוחות מסויימת.

פקידה: אתה מבין, יש גל שריפות באי.

הוא: אני יודע. האם זה קשור לווייפיי שהלך?

פקידה: השריפות פגעו במתקני תקשורת, בנוסף לזה שנשרפו פה חורשות שלמות.

הוא: מתי נראה לך שיחזור האינטרנט?

פקידה: ובכן… אני לא ממש יודעת. הרשויות מנסות להשתלט על הלהבות, זה נראה שאנו עומדים מול כנופיית מציתים ש

הוא: זה ממש קשה בלי אינטרנט. ממש. אני באמת לא יודע איך הקימו פה אי בלי זה.

פקידה: אהא… ובכן, זה נמשך כבר שבוע. יום ולילה. אני מאמינה שהם יעשו הכל כדי להשתלט על הלהבות ולהחזיר את הביטחון האיש

הוא: אני בניתי על האינטרנט הזה. יש לי "הוא והיא" שממש מחכה להתפרסם ואתם גורמים לנזק בל יתואר.

פקידה: נשקפת סכנה ממשית לכמה ישובים. למזלנו אנחנו לא בטווח סכנה מיידי, אבל פינו כבר כמה ריכוזי אוכלוסייה ו

הוא: אבל הווייפיי, גברת, מה עם הוויפיי?

פקידה: (נשימה עמוקה) השריפות. מהוות. סכנת. חיים.

הוא: תפסיקי לדבר עם נקודות. אני צריך ווייפיי, לא מורס.

חיים

היא: האי הזה ממש מחזיר לי את כוח החיים!

הוא: אל תתלהבי מדברים שמחזירים את כוח החיים. תראי מה קרה לבריק דונדריון.

מחלה

דבר #1 שהעיב על החופשה: הגמדה חטפה וירוס ביומיים הראשונים. נרשמו כאבי אזניים בעיקר.

למזלנו, מלכת היופי באה מאורגנת: אנטיביוטיקה, עוד אנטיביוטיקה, תרופה אנטי דלקתית, טיפות אזניים, אינהלטור, משחות, פלסטרים, טריקורדר רפואי, ערכת ניתוח שדה, ערכת ניתוח של חדר מיון, מכונה שעושה "פיייייינגגגגג!", חלב פרג וההולוגרמה הרפואית מ"סטאר טרק וויאג'ר". לקח למלכת היופי 5 דקות עד שהתחילה לנזוף בו שהוא לא יודע שום דבר. האנטיפת בקושי הספיק לרטון "אני רופא, לא…" לפני שכיבינו אותו.

הילדה הבריאה אחרי יומיים. עבר. מישהו צריך חלב פרג ספייר?

כלב

דבר #2 שהעיב על החופשה: אנג'ל שלנו הובהל לוטרינר בשל מצב חרום (שוב התנפחות קיבה). הוא טופל בזמן והוחזר לפנסיון לאחר לילה אחד של אישפוז והשגחה.

אוף, אנג'ל. אני כבר מתגעגע.

סיום

אנחנו פה כבר כמה ימים, ויש לנו עוד פחות משבוע באי הזה.

הפוסט הזה נכתב לאחר עוד יום מלא פעילות. הילדים כבר במיטות, מלכת היופי מתרחצתואני מברבר לכם פה. אפילו הווי-פיי חזר, אז יש לי איך להעלות את הטקסט לבלוג.

אנחנו אוהבים את זקינטוס. כמו שכתבתי מקודם – אווירה שקשה לי להסביר. יהיה קשה עד מאוד לחזור לשיגרה ולאקטואליה הפסיכית של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית.

אני מסיים את הפוסט וממהר להצטרף למלכת היופי, המתאוורת במרפסת על רקע צלילי גיטרה מהפאב הצמוד לבריכה. הערב מופיע פליט "כוכב נולד" היווני שמנגן עיבודי גיטרה לשירי נייטיז ואייטיז.

זו הדרך המקסימה ביותר שמישהו בחר כדי להזכיר לנו עד כמה התבגרנו, ובאותה נשימה אומר לנו שאולי ננסה להנות מזה קצת.

רשומה רגילה
הוא והיא, כללי

יומם-לדת

בימים האחרונים חגגתי יומולדת 38. התאריך היה 5.8, למי שתהה.

האירוע המרכזי באותו היה ביקור משפחתי בחדר בריחה (פעם ראשונה!) כשר למהדרין. ארבעתינו נכלאנו בחדר המשחקים של מכשף בעל פטיש לבובות פרווה (אני לא רוצה לדבר על זה), ובעזרת כוחות משותפים הצלחנו לצאת בשלום ואפילו בזמן! נרשמה הפתעה לטובה ממלכת היופי, שעד עכשיו היתה נגד הקונספט של להיות נעול בחדר מלא חידות,  ושיתוף פעולה מלא של הזאטוטים.

החדר, אגב, מותאם היטב למשפחות – הוא קליל, לא מלחיץ (אין באמת נעילה, זה חדר הבנוי מתפאורה ו-ווילונות) וקיימות חידות גם עבור הגדולים וגם עבור הזאטוטים. במקרה שלנו הייתי צריך לוודא מראש את מידת ההתאמה לילד עם צרכים מיוחדים, ורווח לכולנו כשעברנו את המשוכה הזו בשלום.

קיבלתי הרבה ברכות (בעיקר בפייס). תודה לכולכם, חיממתם לי את הלב 🙂

בין שלל הברכות המקסימות שקיבלתי, בלטה במיוחד הגלריה המהממת שהכינה ענבר גרינשטיין – ממים משעשעים המצטטים קטעים מ"הוא והיא". התוצאה מהממת ומושלממת. הא? הבנתם? מהמם? מושלמם?

התמונות נמצאות בהמשך הפוסט. לחיצה על התמונה תיקח אתכם ל"הוא והיא" הרלוונטי. תהנו!

ענבר – את אלופה.

רשומה רגילה
כללי

ארגז הכלים לכותב המתחיל

בואו נדבר על כאבי ראש… אבל לא סתם כאבי ראש. אני מדבר על טארדיס בתוך הגולגולת שהבפנים שלה מתחיל לזלוג החוצה. כזה כאב ראש. מכירים? רוצים לדעת איך מקבלים אחד כזה? או, טוב ששאלתם.

בואו נניח שהחלטתם לכתוב רומאן, לא משנה מאיזה עדה. ואתם כותבים וכותבים. לוקח לכם קצת זמן להיפתח לדמויות ולהתחלה של משהו שמתחיל להזכיר עלילה קוהרנטית. אתם לאט-לאט מגלים את היקום הדמיוני הזה שנברא לאיטו בראשכם. ואז… פוגע החרא במאוורר. החרא במאוורר המדובר הוא תקרת ה-15,000-20,000 מילה שכתבתם עד עכשיו (שאגב זה הספק נפלא בתור התחלה!). הבעיה שכאן אנו פוגשים באותה מיגרנה עליה דיברתי מקודם.

קשה מאוד לבנות סיפור רחב יריעה (או טקסט ארוך באופן כללי) כשהכלי היחיד העומד לרשותך הוא מעבד התמלילים הסטנדרטי. למה? מכיוון שבדרך כלל אחרי כזו כמות של מילים יש לך כיוון כללי לרומאן – קווים מנחים כללים לגבי העלילות אותן רוצים לגולל והמסע שהדמויות אמורות לעבור, אבל זה פשוט בלתי אפשרי להבין מה הולך פה רק מהתבוננות במסך הוורד המאוס. 15,000-20,000 מילים הוא בערך השלב שבו מתגלה הבלגן.

הפיתרון המתבקש (אבל הוא לא באמת כזה יעיל) הוא כמובן לפתוח קובץ חדש ובו לכתוב את כל הפרטים האלה (כל מה שאני קורא לו "פרטי המאקרו"). מעין קובץ וורד עם אאוטליין מתומצת וכמה קווים מנחים, המכיל את העלילה הכללית בחלוקה לסעיפים קצרים ונוחים לקריאה. דמויות? אין בעיה, בואו נעשה גם להם קובץ! אבל רגע… איך נחבר בין רשימת הדמויות לרשימת אאוטליין הכללי בצורה נוחה לעין? ואיך נצליח לזכור איפה נמצאת כל דמות בסיטואציה נתונה? אני יודע, נרשום! רגע, איפה? הו, טפשון שכמוני, בגוף הטקסט! הרי לא יכול להיות שאחרי עוד כמה אלפי מילים הטקסט יראה כמו תערובת צבעי גואש בלתי קוהרנטית בעליל!

שיט, ומה אם יש בכלל דמות מיותרת שצריך להעיף? אה… אז בואו נעבור על האאוטליין ונראה איפה היא הופיעה, ואז נמחק אותה, ואז נעבור לקובץ העבודה העיקרי, ואז נקפוץ בין חלון לחלון ונראה איפה צריך למחוק ואוי-ואבוי-באיזה-עמוד-אני-עכשיו.

גולת הכותרת של הבלגן הנוראי הזה היא הסצנה. סצנה היא קצת יותר מדיאלוג יבש, אבל עדיין קצרה יותר מפרק שלם. היא מספיק ארוכה כדי לקדם את העלילה, אך מספיק קצרה כדי להתייחס אליה כאבן בניין עלילתית קומפקטית ונוחה לתפעול. לא מעט פעמים מתגלה הצורך למקם סצנות מחדש, לפצלן או למחוק אותן לחלוטין. אני מאחל למי שעובד עם מעבד תמלילים בהצלחה עם הקופי-פייסט ("באיזה עמוד אני עכשיו, ולאיפה רציתי להעתיק את הקטע?!"), ואחר כך עם שכפול השינויים האלה בחזרה לאאוטליין.

היי רגע, אולי פשוט נעשה את האאוטליין באקסל? זה רעיון נפלא, הרי האקסל מעולם לא גרם לאף אחד לרצות לפצוח בטבח.

בקיצר… בלגן אטומי, גם אם אנו מנסים להיות שיטתיים ומסודרים ככל שניתן. אני יכול להגיד לכם שלעתים, ובעיקר בגלל שאני כותב בשעות הקטנות כאשר אני ממילא עייף וחצי רדום, אני מגיע לתקרת הבלגן הארורה גם בסיפור קצר אשר אורכו הוא 10,000 מילה פלוס-מינוס, וגם אז אני בקושי מבין מה הולך פה (מה שמסביר הערות עריכה ובטא משועשעות שאני מקבל מדי פעם).

הפיתרון

בשנים האחרונות ישנה פריחה מסוימת בז'אנר חדש של תוכנות המיועדות לסופרים ותסריטאים. מדובר במעין מעבד תמלילים מאובזר היטב היודע להכיל ולארגן באופן מובנה את כל המידע הזה – קווי עלילה, דמויות (כולל מניעים וביוגרפיה), מה התפקיד של כל דמות בכל קו עלילה, חלוקה למערכות, פרקים וסצנות, כולל איזו דמות מופיעה באיזו סצנה ומהי נקודת המבט, מעקב אחרי ספירת מילים, דד ליינים, כמה כבר כתבתם ביחס למה שתכננתם, והכי-הכי חשוב: היכולת לייצא את מה שכתבתם לוורד כדי שתוכלו לשלוח לכל מיני אנשים.

לאחרונה יצא לי להשוות רשמים עם חברותיי לקבוצת הכתיבה (ישתבח שמן לעד) בנושא הזה, ונזכרתי שבעצם עשיתי בעבר בדיקה על הרבה יותר מדי תוכנות בתחום הזה. שנתחיל?

הטובים (אך בתשלום)

סקריוונר היא ללא ספק אחת הידועות בתחום. זו תוכנה אשר במקור פותחה עבור תסריטאים על מנת לסייע להם לארגן את הטקסט בפורמט תסריט תקני, כל זאת בתוספת אירגון המידע עליו דיברתי מקודם. היא נחשבת לאיכותית, יציבה ומקצועית (עם תמיכה בעברית) והיא עולה 40$ (גרסת נסיון חינם ואחר כך צריך לשלם). היא זמינה עבור Windows ומק – אין כיום תמיכה בלינוקס. דווקא בה לא התנסיתי, אך לפחות שלוש כותבות אותן אני מאוד מעריך דיברו עליה בחיוב, אם כי לפחות אחת מהן ציינה כי דרושה עקומת למידה של 3-5 ימים כדי להשתלט עליה כהלכה, וכן צויינו בעיות בייצוא הטקסט העברי לוורד.

כך או כך – מדובר בתכנה מקצועית ורבת מוניטין.

גם Final Draft היא תוכנה מוערכת מאוד, וכאן מדובר במפלצת של ממש. היא מיועדת במיוחד לתסריטאים… וזה כל מה שאוכל לומר עליה מכיוון שלא יצא לי להתנסות בה. התוכנה הזו קופצת בכל פעם שעושים חיפוש באינטרנט בתחום, וכנראה מסיבה טובה.

הטוב החינמי

yWriter היא כלי פרקטי להפליא שנכתב על ידי סופר אמריקאי-אוסטרלי בשם סיימון היינס, לאחר שהמסכן לא מצא מענה נורמלי לצרכיו באופיס. הפיתרון שמצא היה כתיבת התוכנה הזו לשימוש עצמי, ולאחר שראה כי מאמציו נשאו פרי הוא החל להפיצה באופן חופשי. היא די נוחה, יציבה, מכילה שלל פיצ'רים (כולל הצגה גרפית של קווי עלילה) ולטעמי פשוטה לתפעול. מצד שני, היא לא מיועדת לתסריטאים אלא לכותבי פרוזה בלבד. כמו כן, אין גרסה למק.

למשתמשי הווינדוז – יש לה תמיכה טובה בעברית. לעומת זאת, מי שמנסה להריץ אותה תחת לינוקס (שזה אני ושאר הפסיכים) יגלה הפתעה לא נעימה: כל העברית מתהפכת שם, מה שהופך אותה ללא שמישה בעליל עבור כותבי שפת הקודש במערכת ההפעלה החופשית. היינס הסביר לי שזה קשור לסביבת ה-MONO (שקצת מעצבן להתקינה) הנדרשת להפעלת התכנה תחת לינוקס. אני לא מצאתי פיתרון. בלעכס.

לסיכום – מומלץ למשתמשי הווינדוז (שתכל'ס הם רוב האוכלוסייה).

הפתוחות

מסתבר שיש מגוון די רחב של תוכנות חופשיות למטרה זו, רובן בקוד פתוח. חסרונן הגדול הוא שחסר להן עדיין לא מעט פיתוח כדי להביא אותן לרמת שמישות סבירה, וכמעט כולן לא תומכות בעברית באופן מספק. כשאני אומר "חוסר תמיכה בעברית" אני מתכוון לתופעות כגון פונטים עבריים המופיעים כג'יבריש, עברית הפוכה, טקסט מוצמד לצד שמאל במקום לימין וחוסר תמיכה במילון/בודק איות בעברית. אתם יכולים להבין שזה נורא מתסכל.

לדוגמא, תוכנת Bibisco נראית מאוד מרשימה ועמוסת פיצ'רים, אבל העברית מוצמדת בה לשמאל ולא ניתן להגדיר את שפת הפרויקט כעברית. מפתח הפרויקט אמר לי שזה ניתן להוספה בקלות יחסית כי התשתית קיימת, אבל לא נראה שיצאה גירסה חדשה לפרויקט כבר לפחות חצי שנה. זה די שובר לב, מכיוון שזו תוכנה מרשימה ונעימה למראה.

ב-Plume Creator המצב קצת יותר בעייתי, מכיוון שלפי דיווחים שונים שראיתי באינטרנט מדובר בתוכנה שאינה יציבה מבחינה מספקת. שוב חבל, כי ליטוש ודיבאגינג היה הופך אותה לכלי יעיל וקומפקטי. גם כאן, אגב, יש בעיות בתמיכה בעברית.

ב-oStoryBook הושקעה עבודה לא קטנה, וזה נראה שהיא כלי עמוס פיצ'רים ראויים. ובכל זאת: עברית. יש בעיה עם כיוון פיסקה מוצמד לשמאל (שלא ניתן לשנות בלי לבלגן את סימני הפיסוק) ומעבר לכך, ממשק המשתמש דורש עקומת למידה מסוימת בגלל תפריטים מעט מסורבלים. היא מנסה בכל כוחה להיות תחליף הולם וחוצה פלטפורמות ל-yWriter, אך לא כל כך הולך לה. הדבר הכי מעצבן בה (ובאמת חבל, כי יש שם פונטנציאל) הוא שאפשרות הייצוא לוורד/אופן אופיס פשוט לא קיימת. אפשר לייצא לקובץ טקסט פשוט, CSV, HTML (מה לעזאזל) ולמסד נתונים (DB). כן, קראתם נכון. העובדה שהושקע שם מאמץ נרחב כל כך באפשרויות ייצוא והמרה חסרות שימוש ברובן, עולה בקנה אחד עם העובדה כי התוכנה נכתבה על ידי צרפתי.

לתסריטאים שביננו ישנם פיתרונות אפשריים בדמותם של Trelby הפתוחה (אך לא מספיק מעודכנת) ו-Kit Scenarist החינמית. שתיהן נראות פרקטיות למדי, אם כי העברית היא עדיין סוגייה ששווה בדיקה. אם יש מישהו בקהל שהספיק להתנסות בהן – אנא כתבו לי או הגיבו ואעדכן.

WEB

תוכנות מהסוג הנ"ל קיימות גם כשירותי און ליין. יענו גוגל דוקס, אבל לכותבים. יש כמה וכמה שירותים כאלה מכל הסוגים והמינים, חלק חינמיים וחלק בתשלום. חלקם נראים מעניינים חביבים למראה וחלקם, ובכן, מציעים פיתרון אקזוטי/מוזר מדי. כך או כך, אני באופן אישי מעדיף לא להשתמש בהם מכיוון שלא תמיד ישנו אינטרנט היכן שאני פותח את הלפטופ. היתרון הברור, מאידך, של הפתרונות האלה הוא שאין תלות במערכת ההפעלה. צריך רק דפדפן ויאללה לעבודה.

ואני שוב מזכיר: אנא וודאו תמיכה בעברית ואפשרויות יצוא לאופיס. חבל לכתוב כמה אלפי מילים ואז להיתקע מול שוקת שבורה.

דף חלק

תעשו רגע ניסוי: תפתחו וורד (או את מעבד התמלילים של האופן אופיס). מה אתם רואים למעלה? תפריטים, נכון? ומתחתיהם – 2-3 שורות אייקונים, נכון? תגידו, נכון שהם טיפונת מסיחים את הדעת? עכשיו תסתכלו למטה. עוד פעם שורת אייקונים, הפעם של מערכת ההפעלה. מצד אחד – אייקון התחל. מצד שני – עוד קבוצת אייקונים מעצבנת של אנטי וירוס, רמקול, הדרופבוקס/דרייב/מה שזה לא יהיה אצלכם, עדכון של מערכת ההפעלה שעוד לא התקנתם והשד יודע מה עוד. וכולם תובעניים וחוצפנים, ומנצלים את מלוא צבעוניותם כדי למשוך את תשומת הלב שלכם ולהפריע לכם לכתוב. מדי פעם קופצת התראה, עוד בועה והופ… שכחנו על מה חשבנו.

בדיוק לבעיה הזו המציאו את הפיתרון הבא: תוכנה שלא עושה כלום. אוקיי, אני מודה שקצת הגזמתי. הכוונה לתוכנה שמעיפה ומסתירה את כל החרא המהווה מטרד. מדובר במשהו שהוא ספק עורך טקסט, ספק מעבד תמלילים פשוט, שכל מטרתו היא להציג בפניכם שטח חלק נטול הסחות דעת שעליו אתם אמורים לכתוב. זה נראה בערך משהו כזה:

https://i1.wp.com/macnn.mnmcdn.com/article_images/126277-md-21922-Writeroom_gallery2.jpg

לילדי הניינטיז זה יראה כמו מסך הכתיבה של דוגי האוזר

האבא הרוחני של הז'אנר הזה הוא תוכנת WriteRoom המיתולוגית שנכתבה עבור מק. היא כבר לא בפיתוח, אבל הולידה גל שלם של צאצאים, רובם הגדול חינמי. אתם לא תאמינו כמה כאלה יש. אני בעיקר מוטרד מכמות האנשים שהתיישבו לכתוב תוכנה שמציעה, ובכן, כלום. אני מניח שרבים מהמפתחים היום ראו סיינפלד בצעירותם.

מבין אלו שבתשלום, Write! בולטת היטב. היא עושה הכל, מתמודדת עם מבני מסמכים מורכבים ויכולה אף לערוך קבצי קוד ולא רק קבצי טקסט. הבעיה שהיא, מה לעשות, בתשלום ולכן לא יצא לי לבחון אותה לעומק.

מבין אלו שכן בחינם בולטת Focus Writer. היא בפיתוח כבר כמה זמן ונהנית מתמיכה נרחבת של קהילת מפתחים עצמאית. היא באמת מקסימה, יפה לעין (אפשר לבחור את הרקע), מכילה טיימר ומעקב אחרי התקדמות כתיבה. ניתן גם לשמור בפורמט ODF (גם הוורד יכול לפתוח אותו). הבעיה היא, ניחשתם נכון, עברית. אפשר בהחלט לכתוב בעברית, אבל אין בודק איות (לפחות לא כזה שהצלחתי למצוא). בנוסף, הייצוא בעברית לפורמטים בהם היא תומכת לא תמיד עובד כהלכה.

למי שרוצה לראות עוד אלטרנטיבות, תוכלו לראות כאן רשימה לא קטנה של תוכנות באותו הסגנון. אפשר גם לגגל "distraction free writing".

הבחירה שלי

בשנה שעברה ניסיתי תכנה חדשה בשם Manuskript. היא הייתה מזעזעת וקרסה כמעט מהתחלה. במאי האחרון יצאה גרסה חדשה והופתעתי מכמות השיפורים שהוכנסו. התוכנה הזו מנסה לתת אלטרנטיבה לסקריוונר ו-yWriter. היא רצה על ווינדוז, מק ולינוקס, והפיצ'רים שלה כוללים ניהול סצינות, ניהול דמויות, קווי עלילה, טמפלייטים לסיפור קצר, נובלה ורומאן, העברית נראית נורמלי (!), אפשר לנהל מעקב אחרי הספק הכתיבה, ועוד עוד…

דרך אגב, התוכנה כוללת גם מצב כתיבה ללא הסחות דעת, בדומה לתוכנות שצוינו בסעיף הקודם.

אפשרויות הייצוא שלה נרחבות (כולל וורד כמובן), אך יש להתקין תכנה בשם PanDoc כדי ליהנות מהן. יצוין כי בייצוא לוורד/אופן אופיס העברית מוצמדת לשמאל, אך זה פתיר על ידי סימון כל הטקסט (Ctrl+A) ואז הצמדת הפיסקה בחזרה לימין. סימני הפיסוק לא מתבלגנים, אם דאגתם.

מילון/בודק איות בעברית: בודקי איות באופן עקרוני מתאפשרים על ידי התקנת PyEnchant אך אני מודה כי לא הצלחתי לעבור את המשוכה הזו (עדיין). אני מקווה לעדכן כאן לגבי תשובה חיובית בנושא. עדכון: עובד! צריך לשים את התוסף בספרייה הלוקאלית של Manuskript. גם בלינוקס – אין טעם להתקין עם ה-APT, צריך פשוט להוריד מכאן את קובץ ה-WHL המתאים למערכת ההפעלה שלכם, לפתוח עם תוכנת ZIP ולשים בספרייה של Manuskript. מסיבה מוזרה הוא זיהה את השפה העיברית מייד ונתן לי אופציה להשתמש במילון העברי בלי להתאמץ.

עם זאת, יש להזכיר שלא מדובר בגירסה סופית (עדיין בשלב בטא) ויש להקפיד על שמירה וגיבוי. אני מודה כי התוכנה עפה לי פעמיים אך עם זאת לא אבד כל מידע, מה שמצביע על כך כי המסמכים נשמרים היטב.

אני מתכוון בהחלט לנסות אותה בזמן הקרוב. יהיה מעניין לבדוק אותה במסמכים גדולים של כמה עשרות אלפי מילים. במקרה הגרוע אייצא את מה שכתבתי לאופיס ואמשיך משם. יהיה מעניין!

רשומה רגילה
כללי

רסיסים על הרצף

כידוע למי שעוקב אחרי הבלוג (המספר נמוך מדי מכדי שאנקוב בו ואעשה מעצמי צחוק), הגמדון בן השש שלנו מאובחן על הרצף האוטיסטי. מדי פעם אני מוצא עצמי מוציא קיטור ופורק תסכולים שונים ומשונים בסוגיה.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה חוויות שהצטברו לאחרונה השופכות אור על הגמדון, ובאופן כללי על ההתמודדות עם הדבר הבאמת לא ברור הזה שקרוי רצף האוטיסטי". דרך אגב, אם יש דבר אחד שאפשר לקבוע בוודאות היום לגבי מה שאנו יודעים על הרצף האוטיסטי, הוא שאנחנו לא יודעים כלום על הרצף האוטיסטי. כמו שציינתי בעבר בכמה מקומות, כאשר מדובר בילדים על הרצף כל מקרה לגופו. אז הנה מדגם (בכלל לא מייצג) מאצלנו.

אקסטרים

אבא שלי מצא תחביב רגוע ומשעמם: ספורט מוטורי. הוא ידוע כחובב נלהב של טרקטורוני שטח, מסוג Side By Side. למי שלא מכיר, מדובר ברכב שטח המזכיר ג'יפ קטן וקומפקטי, עם מקום לשני אנשים היושבים זה לצד זה מקדימה (ולפעמים גם מאחורה) ובעל כושר עבירות גבוה במיוחד. מדי סופ"ש הוא וחבריו בונים לעצמם מסלול וגומעים מרחקים.

יום אחד התחוור לנו שהגמדון אוהב דברים שנוסעים על גלגלים. מכוניות, טרקטורים, אוטובוסים, מכונות זמן מהאייטיז וכו'. החיבור בינו לרכב השטח של סבו היה בלתי נמנע. אז בהתחלה הייתי עולה איתו לרכב לנסיעות קצרות, חוגר את שנינו בצורה מאובטחת ואבי היה נוהג. בזמן הנסיעה הגמדון היה שלוו ומבסוט, בעוד אני הרגשתי כאילו ויקינגי תוחב את ידו לגרוני, שולף משם את מעיי ומשתמש בהם כחבל קפיצה. כמובן שהמזג הטוב שלו היה נעלם ברגע שהנסיעה הגיעה לסיומה, כי מדוע שיהיה מרוצה בעת ששתי רגליו ניצבות על הקרקע וגופו אינו בבלנדר? מוזר.

היום הוא יושב ליד סבו באופן עצמאי לגמרי. אין לו שום בעיה לנסוע 2-3 שעות ואף יותר. אני, כאמור, עדיין מנסה להסדיר את הנשימה.

לפני כמה שנים היינו בחופשה באי יווני מקסים. אחת האטרקציות המוצעות שם הייתה שייט לאיים הקטנים הסמוכים. מדובר בשמורות טבע מבודדות לחלוטין, וניתן הגיע לשם רק בשייט מורשה. עלינו על אחת היאכטות האלה בהרכב מלא. קצת אחרי שיצאנו לדרך, ניגשתי בנימוס למדריכה וביקשתי ממנה בעדינות אין קץ שאולי בכל זאת תיתן לי את הכדורים למניעת בחילות שהציעה לנו מקודם לפני שהקיבה המזורגגת שלי נשפכת החוצה, יען כי מי שנהג ביאכטה היה סוג של סטרבק על סטרואידים.

הגמדון, מנגד, לא הזדקק לכדורים נוגדי הבחילה. אפילו לא פעם אחת. הוא עמד על ברכיו על הספסל, ליד חבורת נוסעים שביקשו את נפשם להקיא, הביט החוצה אל הים, הצביע ואמר בחיוך ובקול ברור וחזק "ים!"

אני, לעומת זאת, מיהרתי לזנוח את החלום שלי להטיס וייפר.

רשות

בזמן פרפורי הגסיסה של רשות השידור, הילד הפך לאובססיבי בכל הנוגע לערוץ 1. הוא פשוט נדלק על הסמליל המיתולוגי של הרשות – "העיגולים", כמו שהוא קרא להם.

כך זכינו לעקוב אחרי שקיעת הערוץ הראשון בשבועיים האחרונים לשידוריו, רק בגלל שהזאטוט התעקש לצפות בו מדי ערב.  ניסינו להכין אותו לעובדה שהעיגולים הולכים להיעלם לנצח, אך לשווא. הוא לא היה מוכן להשלים עם זה.

לאחרונה גיליתי כי הותקנה על הטאבלט אפליקציית ערוץ 1 הרשמית. כן, יש דבר כזה. כן, זה עובד. כן, הילד התקין בעצמו. לא, אין לי מושג איך. אני פוחד לשאול.

וכך, מדי ערב, צופה הילד במהדורת מבט האחרונה ונראה שזה מאוד משמח אותו.

ילד מתוק ויפהפה שלי, מתישהו ניאלץ לדבר איתך על חשיבותו של העיתוי בחיים.

גאדג'ט

הוא יודע להפעיל את הסטרימר. גם את הישן. גם את החדש. וגם את האייפד. אחותו קיבלה טבאלט אנדרואיד, אז גם על זה הוא השתלט. גם על הסמרטפון. איזה סמרטפון, אתם שואלים? התשובה היא כולם, תמימים שכמוכם.

הפסקנו לספור כבר את כמות היישומונים שהותקנו ללא ידיעתנו. כמו במקרה ערוץ 1, גם כאן אנו פוחדים לשאול אותו איך הוא מצא והתקין. אני מניח שאנו חוששים מפעולת תגמול. אני לא בטוח במאה אחוז, אבל אני חושב שהוא פתח חשבון טלגרם.

סטטיק

מסתבר שהגמדון (וגם אחותו) התמכרו לסטטיק ובן אל. מה לעשות. אולי זו הקופצנות, אולי המקצב ואולי הוא שמע שם משהו שחמק מאזנינו. לאחרונה גילינו שהמשפט האחרון בהחלט נכון.

הגמדון נתפס על שיר אחד מסויים של סטטיק (השיר נקרא MIXIM) והוא כל הזמן מתעקש לשמוע אותו. העיניים שלו פשוט נוצצות מאושר כשהוא שומע את השיר. אנחנו פשוט לא הצלחנו להבין למה. חשבנו בהתחלה שזה בגלל שזה שיר קופצני כזה… עד שהקשבנו למילים. אני אשים כאן את הבתים הרלוונטיים (ההדגשות שלי):

לפעמים כולם רוצים לומר לי 
מה יותר נורמלי 
איך להיות אני 
אבל אני לא מסוגל 
לא יכול להיות 
סתם אחד בקהל 
כן אני מיוחד אם ת׳לא 
זה חבל

אין מה לעשות אני שונה 
איפה שכולם הולכים ישר
אני פונה
רק מה שאף אחד לא לקח 
אני קונה
איפה שכולם תמיד שותקים 
אני עונה 
כי החיים הם קצרים מידי
וחוקים בשבילי
מיותרים מידי
לא אכפת לי מה אומרים עליי
כי הכוכבים למעלה שומרים עליי
אז כל אחד פה מיקס
וזה סבבה בבה 
תהיה אתה תמיד 
וזה סבבה בבה
שקט בדרך כלל 
או לפחות כולם חושבים 
שאני ביישן 
חוץ מלפעמים כי 

הם רוצים שאשתנה
לא בא לי 
שאפסיק להיות אני
לא בא לי 
שאלך עם העדר
לא בא לי
מי החליט מה זה להיות 
נורמלי 
שים את העולם בצד
דע שאתה אף פעם לא לבד 
אין יותר טוב מלהיות עצמך
אין לאף אחד מיקס כמו שלך
אז זה נכון החיים לא שוקולד 
ולא, הם לא תמיד מתוקים
אבל עליך זה קטן
גם אם בתכלס לפעמים

איך לומר בלשון עדינה: זה נראה שהוא האדם הכי חכם בבית. לצערי הרב הוא מצפצף על מאמציי להכיר לו את איירון מיידן ו-AC\DC.

יצוין, אגב, כי בשבוע בו סיים את הגן (ממש לאחרונה) הוא ניגש למלכת היופי והצהיר באופן ברור ואשר אינו משתמע לשתי פנים: "אימא, אני סיימתי להיות נורמלי." אל תדאג, חמוד, אתה בחברה טובה. אבא שלך לא היה כזה מלכתחילה.

סטטיק – תודה.

רצון

ונסיים ברצון.

אה רגע: רצון אחד? הצחקתם אותי. הרבה רצונות. הוא רוצה הרבה. הכל. עכשיו, כשהוא סופסוף למד להביע עצמו, הוא מקפיד להדגיש את מלוא הרצונות והדיעות שלו.

אני רוצה שוקולד. הוא התמכר ליולו. שוקולד מריר, כמובן.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש רוצה טאבלט. עכשיו, כמובן.

אני רוצה בריכה. הוא שוחה ושוחה, חורך את הבריכה… אבל רק בשחיית כלב.

אני רוצה טאבלט. הוא ממש-ממש אוהב טאבלט.

אני רוצה בלון. ורצוי שיהיה עם המספר 50 עליו, כי זה המספר בו הוא מאוהב כרגע.

אני רוצה טאבלט!!! אני מניח שהבנתם את הרעיון.

אני רוצה YES. אין לנו YES. תאמינו לי שאין. יש כמה תכניות מוקלטות ודי וי דים עם לוגו YES שמופיע בהתחלה או בגוף התכנית. אז הוא רוצה. הוא כל כך רוצה שהוא צריך לראות את שוב ושוב ושוב.

אני רוצה להיות בבי"ס. בשנה הבאה הוא בכיתה א'. הוא נרגש, גם בגלל השינוי עצמו וגם בגלל שהוא יודע שאחותו תהיה בקרבת מקום. אנו מתרגשים וגם פוחדים.

ילד שלי, אני אוהב אותך כל כך.

רשומה רגילה
כללי

טרולים ואמנות אחזקת העצבים

ישנם מספר אנשים שיצא לי להיתקל בהם בפייסבוק, העונים על ההגדרה "טרול דוחה". יש לי חברים משותפים איתם, אך איני חבר שלהם באופן ישיר.

רובם מחזיקים דעות ימניות קיצוניות, קנאות דתית (למרות שלפחות שניים נראים כמסורתיים ממוצעים) והתבטאויות רוויות בשנאת נשים. חלקם אנטי-מדע. כולם מתבטאים באופן שיטתי באופן בריוני ומרושע.

אחד אינו מסוגל לכתוב משפט בלי שגיאות כתיב או מילים גסות. את הדביל הזה מיהרתי לחסום אחרי שהגיב לפוסט פוליטי שפירסמתי, כשהטיעון בפתיחת תגובתו התייחס לרמתם השכלית שלי ושל חבריי. הוא לא מכיר לא אותי ולא אותם, ולצואה הטקסטואלית שלו אין מקום אצלי. מאוחר יותר גיליתי כי אין באמת סיבה לחסום, מכיוון שפייסבוק בעצמה חסמה את הפרופיל שלו לא פחות משלוש פעמים, וזאת לאחר תלונות חוזרות ונשנות על התבטאויות דוחות כאלה ואחרות. הוא חזר מאז. החסימה שלו אצלי עדיין בתוקף.

את השני אני מאבחן בזהירות כדוש. הוא לא זוכה אצלי לאיזושהי הנחה, במיוחד אחרי שטען ביחס לזכות הפטור מתור המוקנית לילדים על הרצף, כי "לפעמים אנשים שמתמודדים עם דברים קשים בטוחים שכל העולם צריך להתכופף בפניהם. ואם הוא לא מתכופףהם יכופפו אותו." אחרי שהתקררתי (לקח לי יום) הבנתי כי הוא מבסס את התבטאותו הדוחה על חווייה ספציפית שעבר בתור. כן, חווייה אחת. פעם. בעבר. על זה הוא ביסס את השקפת עולמו השוללת את ההקלה על ילדים על הרצף. על אף שיכולתי באיזשהו מקום להבין את הרציונל שלו (הדוש המנומס אף כתב לי באופן פרטי ונתן לי את נימוקיו המתנשאים), הוא עדיין בחר להביע את עצמו בניסוח מעורר אנטגוניזם באופן קיצוני. הוא קיבל תגובה בהתאם, כי החווייה האישית שלו (אותה כיניתי בזעמי "מכה קלה בכנף") לא מפחיתה מדושיותו. אני מקווה לא לראות אותו יותר באף פיד.

שלישי מחזיק, כנראה, בתואר ראשון במדעי תרבות האונס. מדברים איתו על החפצה והוא מדבר על רדיקליות פמיניסטית שיצאה משליטה. מסבירים לו מה פסול בהסרת קונדום בלי להודיע לפרטנרית, והוא מדבר על גנבת זרע. מה הנימוק לסימטריה בין שתי הסוגיות, שואלים אותו. הוא דורש תשובה על השאלה, כי אחרת הדיון לא מכבד. הוא רוצה כבוד, הדביל. מסבירים לו שוב מדוע ואיך ולמה, והטרול ממשיך בהטרלה. וכך זה נמשך, עד עולה הבחילה על גדותיה.

רביעית הגיבה לפוסט חריף שכתבתי על בריונות הרשת של מתנגדי החיסונים. "תנגב את הסנטר," כתבה, "נזל לך קצת רוק." כה אמרה מלאכית המוסר.

יש להם נרטיב מרתק. הם דורשים כבוד, יחס, דיון מכבד. הם הרי אנשים ברמה גבוהה, משכילים, אינטליגנטים, לא כמו ההזויים מהסמול או הפמינאציות. מותר להם הכל. להחליט מה לומר, למי לומר ובאיזה נסיבות. ואם הדיון לא מתאים – הבה נשנה אותו. נעשה אנלוגיה בין שני נושאים קשורים למחצה, או לא קשורים בכלל. אם תענה על אחד, אענה על השני. וכל טיעון נגדי נענה בהטחות. הכל הולך – מקללות רחוב ועד גידופים מליציים, ובלבד שיפגע וישפיל. רק להם מותר. אם תעז להגיב בחריפות – אתה הצד האלים ובהינף מקלדת הם יתקרבנו וקוננו על מר גורלם. רגע לאחר מכן תזכיר לך שוב לשונם הדוחה מי הם באמת.

הילה בניוביץ' הופמן הגדירה היטב את הז'אנר בפוסט השרגא המבריק שלה, שם ניתחה את הסימפטומים לדמות הטרול המצוי. דומה כי מאז המצב רק הורע. הם פשוט מרשים לעצמם יותר ויותר בחסות הליברליות. וכאשר אתה מטיח בהם טיעונים ליברלים, הם מקללים אותך בקללה "ליברלי" וממשיכים בשלהם. בשם הליברליות.

אני תוהה האם "שרגא" יכול להיות ראשי תיבות של שנאת רשת גדושת אלימות. אני נתקל בזה יותר ויותר, וזה מתחיל להימאס עליי.

אין פואנטה היום. מי שמשתעמם מחוסר פואנטה, מוזמן לפצוח בשיחה עם אחד מהחבר'ה החביבים המוזכרים למעלה. מובטחות שעות רבות של הנאה. באחריות.

 

רשומה רגילה