כללי

רסיסים מעולמות 2018

ברוכים הבאים לכנס עולמות – חגיגה ססגונית ליצירות דמיוניות ומופרעות, המתקיימת בזמן בו נהוג לאכול מצות בגלל יצירה דמיונית ומופרעת עוד יותר. הכנס נערך (כמדי שנה) בחוה"מ פסח, ועסק הפעם בנושא "פרידות".

השנה העברתי הרצאה שעסקה בנושא מאוד קרוב אליי… אולי קצת יותר מדי. שנתחיל?

אתגר

הכנס השנה היה מאתגר במיוחד, עקב הגעתנו בהרכב מלא ביום השני, אותו היום בו הייתי אמור להרצות. התכנית הייתה לראות עד כמה הילדים יהנו מפרויקט "יום לימודים בהוגוורטס" המקסים, אשר אורגן על ידי תמי קיס פפו במסגרת רצועת התוכן לילדים ההו-כל-כך-נחוצה-בכנס.

בואו נשים דברים על השולחן: ישנה כמות משמעותית של גיקים אשר מגיעים לכנס עם הילדים, בין אם זה על מנת להכיר להם את עולם התוכן של יצירות המד"ב והפנטזיה, ובין אם זה על מנת למסור אותם בדוכן היד שנייה.

אתם יכולים להתלונן על המשפט האחרון כמה שאתם רוצים, בחיים לא תמצאו מישהו שיחשוב שכתבתי את זה ברצינות. מי שלא מאמין לי יכול לנשק את תחתוני הבאטמן שלבשתי להרצאה, כי אין מצב בעולם שאני עולה להרצות בלעדיהם.

הוא והיא בהוגוורטס

הוא: המורה לשיקויים מדברת על מיץ כרוב. רוצה שנכין ביחד?
היא: רק אם אתה שותה.

אדווה

אדווה לוטן הרצתה על מדענים פסיכיים והתיאוריות העוד יותר פסיכיות שלהם. חלק מהתיאוריות נכשלו בצורה מפוארת, וחלקן הוכחו באופן מתיש. דווקא הייתה אחלה הרצאה, עד הרגע בו הבנתי שהרופאים של אדווה רוצים לנתח אותנו למוות. וכשאני אומר "אותנו" אני מתכוון "אותי". במיוחד את איזור הפה. כלומר את השיניים. מסתבר שהמדענים הפסיכיים האלה ממש (אבל ממש) מסמפטים את השיניים שלי ובא להם לעקור אותן. אחת אחת. ואז עוד אחת. ועוד אחת. באופן די יסודי.

בקיצר, מעט דאגתי בהרצאה. וקצת פחדתי. והייתי בהיסטריה. ואז התעלפתי. נראה שאדווה הייתה מרוצה, וזה מה שחשוב.

(פסססט… תגידו, אדווה הלכה כבר? אני יכול לצאת מהמחבוא?)

יופי

דפנה שחר הרצתה על מיתוס היופי והאופן בו הוא מגיח שוב ושוב ביצירות ז'אנר. זו הייתה הפעם הראשונה בה נכחתי בהרצאה של דפנה, ואני בהחלט מתכוון להופיע בהרצאות עתידיות שלה. דפנה בחנה באופן נוקב יצירות עכשוויות, וערערה אותן לנגד עינינו דרך פריזמה פמיניסטית הכרחית.

בקיצר: למה לעזאזל יש צורך להלביש את וונדרוומן בבגד הגוף הזה, הוליווד?!

הוא והיא בהוגוורטס

היא: מה. לעזאזל. אתה. עושה.
הוא: מכין שיקוי הרדמה.
היא: אבל…
הוא: משהו קטלני, לפנים.
היא: אבל…
הוא: נו תעזרי לי, אין זמן!
היא: אבל למה?!
הוא: יש פה ילדה שהולכת לספיילר לבת שלנו את סנייפ.

תקצירומטור

ברוכים הבאים ל"הרצאות מהתקצירומטור": האירוע בו כל ההרצאות מצוצות מהאצבע, ולדרישה לקחת לקרן לנדסמן את המיקרופון אין שום משמעות.

הקונספט פשוט עד כדי הברקה: דניאלה קרני הראל כתבה אפליקציה המייצרת תקצירי הרצאות שאוי ואבוי למי שיעז להגיש אותם לצוות התוכן (באמת, תרחמו עליהם). הילה בניוביץ' הופמן בתפקיד "זו שמקריאה את מה שהמחשב אומר" זורקת תקצירים מופרעים על חברי הפאנל האומללים אשר נדרשים לייצר הרצאה בן רגע, עד שדניאלה עוצרת אותם מלהביך עצמם סופית (היא לא עוצרת אף אחד, כי זה כיף לראות אותם מתפתלים).

האירוע היה משעשע ומלא הפתעות כרימון: כך גילינו כי פרידה הוא שם של דג, רייסטלין הוא נודניק שאוהב להביא פאי לקורבנות אומללים אותם הוא מטריד בביתם, יעל פורמן היא תת אלוף במיל' וקרן היא אפסנאית (אשר כנראה תשרוד את פרק 9 המדמם המסורתי). הקהל יצא מדעתו כשיואב לנדסמן קיבל אלף נקודות לאחר שהצליח לעמוד באתגר הבלתי אפשרי של לקחת לקרן את המיקרופון מהיד, אחרי שאפילו אהוד מימון ובועז קרני הראל נכנעו. שאפו.

לסיכום: אני מציע כי בשנה הבאה תכלול אפליקציית הכנס אך ורק תקצירים שיוצרו על ידי התקצירומטור, ויפה שעה אחת קודם.

השקה

קרן לנדסמן ונועה מנהיים השיקו את ספרה החדש של קרן, "לב המעגל". מסתבר שתהליך העריכה היה כדלהלן: קרן מציעה דברים ונועה מסרבת. כלומר ד"ר מוות VS ד"ר נו. התהליך נמשך כשנה, מה שמראה כי עצבי הברזל של נועה אכן מצדיקים את הכתרתה כ"המושלמת".

נ.ב.: לי יש ספר של קרן עם ההקדשה הכי אוסומית בעולם, אז דמיינו אותי עכשיו מוציא לשון לכולכם.

חבורה

מאיה גרשוביץ בר דיברה על אנסמבלים ופמליות ביצירות שונות, ועל הצורך בפיצולן על מנת לקדם את העלילה באופן חכם. במהלך ההרצאה אשר קלחה באופן יוצא מן הכלל, הביאה מאיה דוגמאות מהסדרות "סינדר" ו-"Magic 2.0" ובהחלט שכנעה אותי לקרוא לפחות את השנייה. יאי למאיה!

הוא והיא בהוגוורטס

היא: ואו, תראה איך היא מתלהבת. היא תהיה בסוף כימאית!
הוא: מצויין, היא תכין קריסטל מת'… זה ימבה כסף!

מיוחד

זה היה כנס מיוחד עבורי השנה.

קודם כל – הגענו בהרכב מלא, מה שכבר היווה אתגר. זו היתה הפעם הראשונה שהפגשנו את הגמד והגמדה עם אווירת הכנס. הגמדה התמכרה לאחרונה לספרי הארי פוטר, וסדנאות ההוגוורטס ריתקו אותה בצורה יוצאת דופן. עם הגמד היה מאתגר מעט יותר, ואני רוצה להודות לסגל שהיה סובלני במיוחד כלפי הילד שהיה צריך מדי פעם לרוץ במסדרון או סתם להתאוורר. כמו שאמרה מלכת היופי: "לא היה שום מצב להביא אותו לכאן בשנה שעברה, אבל תראה איזה שיפור עכשיו. עברנו עכשיו סדנה, ויש עדיין כיתה עם ארבעה קירות עומדים."

באמצע נאלצתי להשאיר את הפמליה בחדר סדנאות הילדים, ומיהרתי לעבר האתגר השני שעמד מולי בכנס: הרצאה על דמויות עם צרכים מיוחדים ביצירות הז'אנר (עדכון: אפשר לצפות בצילום ההרצאה כאן!). אני אגיד זאת כאן ועכשיו: זו ללא ספק ההרצאה התובענית ביותר שהכנתי עד כה. אני מעריך שעבדתי עליה כשנה, במהלכה פשוט דקלמתי לעצמי בדיחות ונושאים שונים שיתאימו להרצאה. היא שוכתבה במוחי בערך מאה אלף פעם, עברה פיילוט קשוח על ידי קבוצת אנשים הרבה יותר חכמים ממני (כולל פיילוט נפרד בארבע עיניים על ידי מלכת היופי) ושוכתבה שוב, כל זאת לצד תקופה לא פשוטה בעבודה ומטלות עמוסות בבית. יעידו כל מי שפגש אותי לקראת הכנס ובמהלכו – הייתי פקעת עצבים.

לשמחתי ההרצאה זרמה, הקהל היה קשוב ונתן פידבקים חיוביים אחריה (ע"ע קבוצת האנשים שקפצו עלי בשאלות אחרי הרצאה ופשוט לא נתנו לי ללכת). אני מתנצל בפני כל אלה שפשוט ברחתי להם באמצע משפט, מכיוון שהייתי צריך לחזור בחזרה למלכת היופי והילדים המורעבים בחדר הסדנאות. תודה מעומק הלב לעמית בר מהסגל, שפילסה לי דרך בתוך ההמון רק כדי שאוכל לחזור מאשכול 3 לחדר סדנאות הילדים בזריזות.

בדיעבד הבנתי גם שמועד ההרצאה היה בזמן חודש אפריל שהוא חודש המודעות הבינלאומי לאוטיזם. יומיים לפני מועד ההרצאה צויין יום המודעות לאוטיזם בצפון אמריקה (ה-2/4), וזה נראה שלא יכולתי למצוא עיתוי טוב יותר.

היו עוד לפחות שתי הרצאות בנושאים קרובים לשלי: גלי אחיטוב הרצתה על מוגבלויות נפשיות בסדרת הארי פוטר, והילה בניוביץ' הופמן הרצתה על פיצול אישיות כפי שהוא מתבטא בסדרה "ליג'ן" (וכמובן שלצערי פספסתי את שתיהן). אני חושב שיש משהו בריא ובוגר בכנס המאפשר אירועים העוסקים בנושאים כל כך טעונים ורגישים, וזו עוד סיבה עבורי להמשיך להתייצב בכנסים האלה.

להגיד שאני אוהב את הכנסים האלה בקושי מגרד את פני השטח. להתראות בכנס הבא.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה
כללי

על כנסים ודברים שבורים

…ואז יום אחד אבחנו לנו את הילד על הרצף האוטיסטי. הסוף.

טוב, לא באמת הסוף. אבל מתישהו, אחרי תקופה ארוכה שנדרשה לי לצורך עיכול הנושא, התחלתי להרהר. כלומר, לחשוב בכל רם. כלומר, לחפור למלכת היופי. כלומר, היא החליפה את המנעול ומאז אני צריך להציג תעודת זהות כשאני רוצה להיכנס הביתה.

כשהילד שלנו אובחן כבעל צרכים מיוחדים, נחשפנו לקהילה שלמה של הורים בסיטואציות דומות. ואז ניסיתי להבין – איך זה מתבטא ביצירות שאני אוהב? ואני לא מדבר רק על אוטיזם אלא גם על פיגור שכלי, מוגבלויות פיזיות, עיכובים התפתחותיים כאלה ואחרים, וכו'. זה נראה כמו נושא שיהיה מרתק לחקור ולראות מה יש לז'אנר לומר. התוצאה היא ההרצאה אותה אני מתעתד להעביר בכנס עולמות הקרוב.

איך דמויות ביצירות ז'אנר המאובחנות עם תסמונות ולקויות שונות מיוצגות? האם הלקות "מסתירה" את הדמות? אילו פתרונות מוצעים להן בעולם הספקולטיבי בו הן מצויות? האם יש בכלל פתרונות כאלה? מה ההשלכות המוסריות והסוציולוגיות לפתרונות שכאלה? האם הם בכלל מעוניינים בפתרונות שכאלה? האם מישהו שואל אותם בכלל…?

אני בעיצומן של ההכנות לפיילוט, ואני יכול להגיד כבר עכשיו שמדובר בהרצאה מאתגרת להכנה. צער גידול נבלים נראית לי עכשיו כמשחק ילדים. בכנות מלאה – פעמים רבות אני נקרע בין הרצון להציג מוגבלויות שונות באופן נאמן ומכובד, לבין הרצון להכניס פן הומוריסטי (כהרגלי) ולו רק כדי שההרצאה תהיה קצת יותר נוחה לעיכול. אני עדיין לא בטוח לגמרי שמסגרת הזמן תספיק לכל מה שאני מתכנן, אבל אני משתדל לשמור על אופטימיות.

למיטב ידיעתי, לא נעשתה הרצאה דומה בכנסים בעבר (אבל כמובן יכול להיות שאני טועה). לעומת זאת, השנה ישנן לפחות עוד שתי הרצאות בנושאים קרובים: גלי אחיטוב מעבירה הרצאה בנושא מוגבלות נפשיות בספרי "הארי פוטר", והילה בניוביץ' הופמן מעבירה הרצאה בנושא הפרעות נפשיות בסדרת "ליג'ן". נמסר לי מהתכנייה שצפוי להיות אוסומי לגמרי.

ההרצאה שלי נקראת "נכים, ממזרים ודברים שבורים" (שם ההרצאה הינו פרפראזה על ציטוט של טיריון לאניסטר) והיא תתקיים ביום רביעי, 4/4/2018, בשעה 12:00 – 13:30 באולם אשכול 3 (בניין אשכול פיס, צמוד לסינמטק תל אביב). יש גם דף להרצאה בפייסבוק, למקרה שתרצו לקבל ממים, עדכונים ושאר בונוסים שלא ייכללו בהרצאה עצמה.

בואו בהמוניכם, כי אחרת לא תוכלו לצפות בגיק נוירוטי המדבר על אנשים בעלי צרכים מיוחדים ביצירות ז'אנר, ושאינו מצליח להימנע מלהכניס פן אישי להרצאה מול זרים מוחלטים, עד כדי פריצה בבכי לעיני 70 איש!

ובהערת צד, אני חושב שאני צריך לשפר את כישורי הפרומושן שלי.

עדכון: צוות התוכן המדהים של הכנס העלה את צילום ההרצאה לרשת במהירות שיא! אתם מוזמנים לסייר באופן כללי בפאנטום VOD, יש שם עוד אירועים מגניבים שתועדו.

רשומה רגילה
כללי

אחרוני האבירים האפלים

אזהרת ספויילרים ל"אחרוני הג'דיי", "שובר שורות" ו"האביר האפל"

פורסם בגירסה מעט שונה באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.

כבר כמה ימים אני שקוע במחשבות על "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי".

יצאנו מהסרט חסרי נשימה ומותשים. מלכת היופי מרוצה עד הגג. הילדים הדאיגו אותי מעט יותר, בעיקר מכיוון ספקטרומיסט הבית: דאגנו שמא אורך הסרט ייתן את אותותיו, ואכן הילד החל להסתובב בחוסר מנוחה באולם הקולנוע במשך כל המערכה האחרונה. מזל שהאולם היה די ריק… לעומת זאת, כאשר הם נשאלו בדרך חזרה איך היה, התשובות נעו על הטווח שבין "כיף!" ל"מהממםםםם…" אז גם שם נרשמה הצלחה.

אני יצאתי מהסרט עם עיניים נוצצות ורמת אדרנלין גבוהה, אך עייף. זהו סרט שנוצר על מנת לתת משמעות למילה "ואווווו!!!" הסרט מושקע ומוקפד, עתיר אקשן ברמות מטורפות, כתוב היטב ומרובה מערכות. אולי אף יותר מדי. יש שם אוסף נרטיבים שכל אחד מהם יכול לפרנס סרט אקשן איכותי נפרד. הסרט תופס את הצופים בגרון החל מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, בלי טיפת הפוגה. מדי פעם במהלך הסרט (אבל רק מדי פעם, נשבע לכם) ביקשתי שהחבר'ה ב-ILM ינוחו טיפה עם ה-CGI והפיצוצים. הקונפליקט הדרמטי בין לוק סקייווקר לריי עניין אותי יותר מהמרדף מורט העצבים בין המסדר הראשון למורדים. בנוסף לכך, ריי היא דמות נפלאה והדינמיקה בינה לקיילו רן חורכת את המסך.

קשה לי למתוח ביקורת על היוצרים לגבי הדחיסות המתישה של הסרט. יש להם נעליים ענקיות להיכנס אליהם, והם לא פסחו על אף טריק ישן או חדש כדי לבצע את המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזו. הקביעה של מבקרים רבים שמדובר בסרט הסטאר וורס הטוב ביותר (אולי אף יותר מהאימפריה מכה שנית) היא בהחלט במקום ואינה מוגזמת. הסייג היחיד שיש לי, אם בכלל, הוא העומס. רק הסצינה האחרונה על ירח המלח, לדוגמא, יכולה לפרנס סרט שלם משל עצמה.

מכיוון שאני מניח שקוראי הבלוג הזה לא מופתעים ממה שכתבתי עד כה (יכול להיות שסיפרתי פעם כמה אני אוהב את הסרטים האלה), אני אנסה להתייחס לשני נושאים שלא ממש ראיתי שהועלו במקומות אחרים.

אוזימנדיאס

ריאן ג'ונסון הוא הוירטואוז שניהל את הפרויקט הזה, ועמד מאחורי מושכות התסריט והבימוי. הרזומה שלו מכיל את לופר, שהוא אחד מסרטי המסע בזמן היותר טובים שנוצרו בשנים האחרונות, וכן את בריק והנוכלים בלום, שאותם לא ראיתי. אבל יצירות אלו אינן הסיבה מדוע שמו של ריאן ג'ונסון נחרת בזכרוני, וגם לא אחרוני הג'דיי. אני מכיר את ריאן ג'ונסון בזכות אוזימנדיאס, הפרק המופתי של שובר שורות שנחשב, ככל הנראה, לפרק הדרמטי הטוב ביותר שאי פעם שודר בטלוויזיה. ספויילרים ל"שובר שורות" מכאן ואילך.

שובר שורות מספרת את סיפורו של וולטר ווייט, מורה לכימיה עני, מרוד ומושפל, אשר לאחר שפרש ממיזם מבטיח שהקים עם חבר, פיספס את הזדמנות חייו להתעשר והפך לאדם מתוסכל. בפתיחת הסדרה מאובחן ווייט עם סרטן ריאות קטלני, ועל מנת לממן את הטיפולים הוא מחליט לעשות כסף מהצד על ידי ייצור ומכירה של קריסטל מת': סם מסוכן, ממכר ויקר. וולטר ווייט, מדען מוכשר ואדם רב תושייה, הופך בהדרגה מאזרח שומר חוק לסוחר סמים אכזרי ומניפולטיבי, המייצר את הקריסטל מת' הטוב ביותר בעולם, ואינו לוקח שבויים. בדרך הוא משקר לאישתו ומנהל משחקי חתול ועכבר עם גיסו, סוכן בכיר ביחידה ללוחמה בסמים שאינו יודע שקרוב משפחתו המקסים מנהל חיים כפולים.

הפרק "אוזימנדיאס", הוא הפרק הלפני-לפני-אחרון של הסדרה. בפרק זה, החיים של וולטר מתפוצצים לו בפנים. האמת עליו יוצאת לאור. הוא הופך למבוקש. אישתו מעיפה אותו באיומי סכין מביתם, מכיוון שהיא סופסוף מבינה עד כמה הוא מסכן אותם. ומעל לכל – כתוצאה מתכנית הימלטות שהשתבשה, נאלץ וולטר לראות את גיסו, האנק, מוצא להורג על ידי כנופייה של ניאו נאצים.

זהו פרק דחוס, מרתק, מורט עצבים וקורע לב. כל הפרק הוא רצף סצינות שלא נותנות מנוח, כאשר כל סצינה כאילו מניחה את היסודות לבניית הסצינה הבאה. האנק מוצא להורג, וולטר בורח עם חבית מלאה בכספי הסמים שלו באמצע המדבר. אישתו של וולטר, סקיילר, שולפת עליו סכין. בנו אומר לו שלא רוצים לראות אותו. וולטר חוטף את בתו התינוקת. ומעל לכל, שיחת טלפון בין וולטר לאישתו, כאשר הוא יודע שהמשטרה מאזינה:

סקיילר: "איפה האנק?"
וולטר: "את לעולם לא תראי אותו שוב." (…ומזיל דמעה אחת בלתי נשכחת)

סיפור מתח מורט עצבים, בחור שעבר לצד האפל והמחיר הנורא שיקיריו משלמים. אולי זה רק אני, אבל אני לא חושב שאחרוני הג'דיי יכל למצוא במאי טוב יותר.

הג'דיי האפל

"אחרוני הג'דיי" מתהדר בכך שהוא חותר תחת מהות אבירי הג'דיי, כפי שנבנתה אצל הקהל מאז 1977.

"תשכחי מזה," מפציר לוק מריי, "תפקידם של הג'דיי הוא להיעלם." היא מסרבת לשמוע, והוא נאלץ להוכיח לה פעם אחר פעם שכל מה שהג'דיי מייצגים זה סוג של בבל"ת. שהם כישלון. שבנקודת הזמן הנוכחית, עדיף להם להיעלם כי כרגע הם לא חלק מהפיתרון, אלא חלק מהבעייה. שקיילו רן ודארת' ויידר אומנו על ידי מסדר הג'דיי ועברו לצד האפל לאחר כישלון מסדר הג'דיי לגלות את הסכנה מבעוד מועד. וכאשר היא מתווכחת איתו, הוא מגלה לה את האמת האיומה על מה שקרה בינו לבן סולו.

האופן בו בנו לנו דמות הירואית של גיבור אצילי, ואז מפוררים לנו את מה שהדמות הזו מייצגת, מזכיר לי במידה מסויימת את הנרטיב שהוצג ב"האביר האפל". אזהרת ספוילרים לאביר האפל.

שם לקחו את מושג גיבור העל רק כדי לבנות עלילה שמראה שבאטמן המוכר והאהוב מביא יותר נזק מתועלת, מכיוון שהאגרסיביות שלו בהדברת הפשע המאורגן רק דחפה את הגנסטרים לערב את הג'וקר הבלתי צפוי. אולי, תוהה נולאן, בימאי הסרט, היה עדיף לתת לאנשים כמו הארווי דנט והמפקח גורדון להתמודד עם הפשיעה באמצעים לגיטימיים במקום להפוך את השמירה על הסדר הציבורי לקרקס מדמם של מתקפות טרור?

שני הסרטים לוקחים מותג מוכר ומאתגרים מחדש את תפיסת הצופה לגבי המסר הגלום בו. שני הסרטים הם מותחנים אינטנסיביים חסרי מנוח. שניהם בנויים על דמויות אובסיסיביות (אני מסתכל עליך, פו). בשניהם יש עלילות משנה המהוות סרט בתוך סרט, אשר במבט שני לא נראות כל כך רלוונטיות לעלילה הראשית (הקזינו ו-DJ בג'דיי, החטיפה מהונג קונג באביר). בשניהם יש גיבורים הנאלצים להתעמת מול דמות אחרת אשר מטיחה בהם האשמות קשות ולמעשה חותרת תחת מה שהצופה תופס כהירואיזם (ריי מול לוק, ברוס מול פוקס, וגם פו מול אדמירל הולדו). ובסופו של דבר, שתי היצירות מעלות נקודה מעניינת (אולי אף מהפכנית) לפיה הניצחון לא תלוי בגיבור העושה מעשים גדולים מהחיים, אלא דווקא באנשים הרבה פחות מושלמים אשר עושים דברים פחות הירואיים כדי שאנשים אחרים יוכלו לחזור הבייתה בשלום. באחרוני הג'דיי זו אדמירל הולדו שפשוט מנסה למלט כמה שיותר אנשים (ונכשלת בגלל אקט המרידה של פו) או רוז שמצילה את פין לפני שהוא מקריב את עצמו למען משימה חסרת סיכוי. באביר האפל זה גורדון שמנסה להסתדר עם האמצעים המוגבלים שיש לו במלחמתו בפשע המאורגן, גם כאשר הארווי דנט משתגע ומנסה לרצוח לו את הילד, או האסירים על הספינה שמסרבים להשתתף בתכנית הסנאף-ריאליטי של הג'וקר.

ואחרון חביב: בשניהם מתחבא בסוף טוויסט על התכנית האמיתית של "הטובים" – תכנית המילוט של הולדן בספינות התובלה הקטנות, ומערכת הניטור והעקיבה המתוחכמת של באטמן בגות'האם.

ומה הלאה?

תגובות הקהל כלפי אחרוני הג'דיי מקוטבות באופן חסר תקדים. אני מניח שאף אחד לא אוהב שאומרים לו שהדבר הזה שקוראים לו "ג'דיי" זה חרטאבונא שנכשלה פעם אחר פעם באופן מחפיר. אני חושב שאין עוד הרבה אנשים כמו ריאן "אני זה שריסק לוולטר ווייט את החיים בלי למצמץ לרגע" ג'ונסון, שיש להם אומץ בכלל להעלות מסר שכזה מול גיקים שגדלו על הסרטים האלה. אבל סחתיין על האומץ, בן אדם. אחרוני הג'דיי אינו סתם סרט, זו אופרת חלל מרהיבה, מאתגרת ובלתי נשכחת.

אני לא יודע אם זה פרק הסטאר וורס שאנחנו צריכים, אבל זה כנראה פרק הסטאר וורס שהפרנצ'ייז הזה ראוי לו. לפחות כרגע.

רשומה רגילה
כללי

רסיסים ממאורות 2017

היא: נו, אז איך היה?
הוא: חבל על הזמן!
היא: אוקיי, אבל מה היה בדיוק?
הוא: המממ… אז ככה:

מאורות!

ברוכים הבאים לכנס מאורות, המקום בו גיקים למהדרין מגיעים לירושלים בדצמבר על מנת לפגוש אנשים שעד אותו רגע היו קיימים אך ורק בקיר הפייסבוק שלהם.

בניגוד לאייקונולמות מדובר בכנס קטן ואינטימי להפליא, נטול קוספליי ו/או אווירת קרנבל, אבל עשיר בהרצאות מעולות. נושא הכנס השנה: "לראות", על שם ספרו המצוין של הארלן אליסון. היי, ויש גם פרויקט סיפורים!

הוא והיא – בקטנה

היא: מה זה היה עכשיו?
הוא: מה זה היה מה?
היא: רגע אחד דיברנו, ורגע אחרי זה היינו פתאום במקום אחר לגמרי.
הוא: זה נקרא "פלאשבק", מאמי.
היא: אבל למה ככה? זה פתאומי וכואב!
הוא: זה מה שנותן את הפלאש לפלאשבק.
היא: אבל…
הוא: חכי רגע, הנה מגיע עוד אחד וזה בטח יהיה על…

פק"ד

תום בייקין אוחיון נתן סקירה נהדרת על פיליפ ק. דיק, והדגים היטב איך הביוגרפיה הכל כך מוזרה ומטרידה של האיש הזה עזרה לעצב חזון עתידני ומבעית של המאה ה-21. דווקא התחיל לא רע, אבל… זו הרצאה על פיליפ ק. דיק, ולכן היה רגע שבו מחקו לכולנו את הזיכרון ואז השתילו לנו אחד חדש, מיד לאחר שנתנו לכולנו בראש עם קרן ורודה שגרמה לכולנו להתמכר לממריצים. עד מהרה כל מי שהיה בקהל החל לדמיין שהוא מישהו אחר, לעקוב אחריו, לגלות שזה הוא עצמו ולומר "הא, ידעתי את זה קודם!"

אתם לא רוצים לדעת כמה ספרים הספקתי לכתוב במהלך 45 הדקות האלה.

הוא והיא – בקטנה

היא: פיליפ ק. מי?
הוא: לא מי. דיק.
היא: מה? אני מכירה משהו שלו?
הוא: הסרט עם שוורצנגר.

היא: פיליפ ק. שוורצנגר?
הוא: עזבי.
היא: לפעמים נראה לי שהשיחות האלה זה חלום אחד ארוך ודפוק.
הוא: או, אז את כן קראת אותו!
היא: את שוורצנגר?
הוא: לא חשוב. היי תראי, הנה בא עוד פלאשב…

מה שרואים

ד"ר ישראל בלפר דיבר על אנשים (פחות או יותר) שרואים דרך עיניים של מישהו אחר, ולפעמים רואים הרבה יותר מכפי רצו לראות. או במילים אחרות: כשדמות מסיפור אכזרי של אליסון פוגשת את הסאנדמן, ואחרי שעוקרים לה את העיניים היא מתחרטת שלא פגשה במקום את הזקנה שהייתה תחליף-יודה ב"הכוח מתעורר".

מה שמזכיר לי: עוד לא ראיתי את "אחרוני הג'דיי", אז קחו בחשבון שמצבי שביר.

הוא והיא – בקטנה

היא: הפלאשבקים האלה תזזיתיים מדי.
הוא: אני אוהב לעשות את זה בסטייל.
היא: אבל למה לא כמו ב"אבודים"?
הוא: כלומר?
היא: אצלם לפני פלאשבק הכל היה פתאום נורא שקט, עם קלוזאפ לעיניים ו"פוף"! ואז עוברים לפלאשבק.
הוא: כלומר, את רוצה שיהיו לנו חיים שקטים, מסתוריים ולא מובנים שמנוהלים על ידי תסריטאי שלא יודע מה לעשות עם עצמו?
היא: בטח, זה ימבה כסף.
הוא: ממש לא נראה לי שנצליח לארגן משהו לפני הפלאשבק הבא.

אהוד VS סלדון

האור בכוך הזמן התעמעם, וההולוגרמה של הארי סלדון הופיעה לפתע, יש מאין. "יופי, עוד פעם הגיע החרטטן הזקן," רטן ראש העיר של טרמינוס.

"זו שנת ה-500 למוסד של טרמינוס," פתח סלדון, "ושוב התכנסתם כאן כדי לשמוע הודעה שהוקלטה על ידי מראש, הרבה לפני שכולכם נולדתם. כמו כן, ישנה סבירות של 85 אחוז שראש העיר קרא לי עכשיו חרטטן."

"חוכמולוג מסריח," אמר ראש העיר.

"ישנה סבירות של 78 אחוז שהוא קילל אותי שוב," אמר סלדון, "ואני לא מתפלא, מפני שלהערכתי לפני כחודש מצאתם בארכיון את ההרצאה האבודה של אהוד מיימון מכנס מאורות 2017."

"מה אתה אומר!" צרח יו"ר איגוד הסוחרים, "הוא אמר שאתה שרלטן אחד גדול!"

"זה לא בדיוק מה שהוא אמר," אמר סלדון בנחת, "ישנה סבירות של 59 אחוז שהוא אמר שהתכנית שלי בכלל לא מבוססת על כוחות פוליטיים וכלכליים רבי עצמה, אלא יותר על אנשים בודדים הנמצאים במקום הנכון, בזמן הנכון."

"כן, משהו כזה," מלמל הסוחר, "רגע, איך אתה מצליח לענות לי בכלל?"

"אני לא עונה לאף אחד," אמר סלדון, "אני חזיתי את השיחה הזו על ידי ניתוח סטטיסטי הסתברותי של האישיות התיאורטית של מי שמדבר איתי."

"נו, אז זה מוכיח בדיוק את מה שהוא אמר!"

"אני במקומכם לא הייתי מקשיב לאף מילה שהאיש הזה מוציא מהפה," אמר סלדון, "בטח גם אמר לכם שהוא מרצה בכנסים מאז 2003, נכון?"

"מה, זה לא נכון?"

"ברור שזה נכון," אמר סלדון, "אבל הבן אדם פשוט שחצן. תהרגו אותי, לא מבין איך שרדתם הרצאה של אדם שליטרלי יודע הכל."

"צודק, אנחנו בקושי שורדים אותך," סינן יו"ר איגוד הסוחרים.

"הוא אמר שעם כל הכבוד לתחזיות והסטטיסטיקות שלך," רתח ראש העיר, "דרך הפעולה של התכנית שלך נקבעת באופן שלא רחוק מהסוס של דריווש."

"קיימת סבירות של 75 אחוז שהזכרתם עכשיו את הסוס של דריווש," אמר סלדון, "ואני יכול לומר לכם שלאחר חקירה מאומצת בנושא, הסוס הזה הזה יכול להיכנס לי לתחת."

"לעזאזל, היה צריך לקרוא לספר הרביעי 'מוסד ופיית הבלעכס'," מלמל יו"ר איגוד הסוחרים.

"המממ…" מלמל סלדון, "ישנה סבירות של 38 אחוז שההקרנות בכוך הזמן מזכירות יותר ויותר את מופע הקולנוע של רוקי."

"נו שיט, שרלוק!" נשמעה צרחת הקהל.

לילי

לילי דאי המופלאה (מנהלת הכנס! כבוד!!!) הרצתה על מסע בזמן ולמה לא לעשות את זה. אף פעם. EVER. וזה לא משנה אם קוראים לך מרטי מקפליי או ביל וטד. אל. תעשו. את. זה. ואם כבר עשיתם אז פשוט תיקחו מכונת זמן, תחזרו אחורה ותבטלו את מה שעשי…

אתם יודעים משהו, אני לא חושב שהפנמתי את הלקח שלילי רצתה שאפנים.

הוא והיא – בקטנה

היא: אתה קורא לזה "סיכום כנס"? זה ארוך כמו פאנפיק!
הוא: אני קינג של פאנפיקים.
היא: אתה לא.
הוא: סליחה?! אני הולך לכתוב את האימאימא של הפאנפ…
היא: בפעם המאה, אתה לא הולך לכתוב קרוסאובר של ישראמן עם רוחות הערים.
הוא: מה את אומרת?
היא: בשביל לעשות כזה דבר מטורף צריך תכנון, קווים מנחים, איזשהו בסיס חזק לעבוד איתו, משהו שקיים משחר ההיסטוריה שמספרי סיפורים משתמשים בו, איזשהו מנגנון מספיק חזק אך עם זאת מספיק גמיש וידידותי, כדי שתוכל ליצור באמצעותו מגוון רחב של סיפורים בלי להיות קלישאי מדי. צריך איזושהי…
הוא: נוסחה?
היא: בדיוק!
איך ידעת?
הוא: קבלי:

הנוסחה של נטע

נטע טרופ הרצתה על הנוסחה עתיקת היומין לסיפור הגיבור. האמת שזה נושא שהכרתי אותו מעט לפני ושמחתי לראות שנטע הציגה את הנושא באופן מרענן וכיפי. ההרצאה הייתה פשוט מצוינת, עשירה בדוגמאות וקטעים מיצירות מפורסמות (כמו שאני אוהב!) וקלחה להפליא. נאלצתי לצאת מההרצאה 2-3 דקות לפני סיומה, לצערי, אבל ההנאה שלי לא נפגמה משום כך. תודה, נטע!

הוא והיא – בקטנה

היא: וואללה. עוד משהו?

מאורות ואני

למאורות הגעתי פעם ראשונה לפני שנתיים, ולא היכרתי (כמעט) אף אחד. אני מודה ומתוודה שלהכיר אנשים חדשים זו משימה מעט קשה ותובענית עבורי. זה לא נעים להרגיש כסוג של אאוטסיידר בכנסים ועוד פחות מכך במאורות, שהוא מלכתחילה כנס אינטימי ובאווירה יחסית שקטה.

השנה זה היה סיפור אחר לחלוטין. אני לא חושב שהיה רגע אחד שבו הייתי בגפי למעט אותו רגע בו הלכתי לקנות קפה… ואז הלנדסמנים ואהוד התקשרו אליי ושאלו אם אני רוצה להצטרף אליהם לאכול.

פגשתי אנשים אותם היכרתי היטב (היי הלה!). פגשתי גם א.נשים איתם.ן הייתה לי היכרות חברבוקית בלבד, והיה כיף לגלות שהן מקסימות גם במציאות (דינה ואפרת, בקיצר). קיבלתי מדידי חנוך את ספל ה"עקורה" שהזמנתי בעיצובה המהמם של אור רוזנשטיין. הקפה אכן יותר טעים ככה.

אדם אחד שלא היכרתי כלל אמר לי שהוא קורא את הבלוג. מישהי אחרת אמרה לי שהיא ממחיזה לבעלה את קטעי "הוא והיא". גולת הכותרת, מבחינתי, הייתה כשנודע לי שנצר דאי שהרצה על הקשר בין אדם ומכונה, ציטט את "האורקל של רעות" בהרצאה שלו, ואשקר אם אגיד שלא נמסתי כששמעתי על זה.

הסגל היה מקסים. לילי, את גדולה מהחיים, תודה!

אני אוהב את מאורות. מאוד. להתראות בשנה הבאה.

רשומה רגילה
כללי

באנו חושך לגרש

חנוכה הגיע ואיתו כנס "מאורות" – הזמן הזה בשנה בו אנשים מתל אביב מגלים שירושלים אכן קיימת.

מדובר, למי שלא יודע, בכנס מקסים בן יום אחד המוקדש כולו להרצאות ופאנלים בנושאי מדע בדיוני ומדע. נושא הכנס השנה הוא "לראות", על שם קובץ הסיפורים המצויין של הארלן אליסון.

כבכל שנה, מלווה הכנס גם בפרויקט סיפורים מרתק הקשור לנושא הכנס. אני ממליץ בחום להעיף שם מבט – יש שם סיפורים נפלאים. לשמחתי, גם השנה נפלה בידי הזכות לכתוב לפרויקט.

אני בהחלט מתכוון להגיע לכנס. תוכלו לפגוש בי באירועים הבאים:

פיליפ ק. דיק – האיש שחזה את ההווה
מה שרואים משם
הבט קדימה בחשש מסוים
פשוט אמרו לא (למסע בזמן) (הרצאה המחליפה את הרצאת הטארדיס שבוטלה ברגע האחרון)
לראות מבעד לעלילה

נתראה בכנס – יום חמישי הקרוב, תאריך 14.12, במעבדות בלמונטה, גבעת רם, ירושלים. פרטי הגעה מדויקים ניתן למצוא באתר הכנס.

חג מאורות שמח!

רשומה רגילה
כללי

הפוסט המאה

פיתחו את השמפניה, תירו בקונפטי, ושימו אלבום של איירון מיידן או AC\DC בווליום הכי גבוה שאפשר: הבלוג הזה מתפרסם מאז יולי 2015… והפוסט שלפניכם הוא הפוסט המאה.

מאה פוסטים, גבירותיי רבותיי, ואפילו לפיקארד יש משהו לומר בנושא:

נקמה גיקית.

אי לכך ובהתאם לזאת, ומכיוון שלא התארגנתי על "הוא והיא" הולם לשבת הסוערת הצפויה לנו (ומאחר ואני מאוד אוהב למחזר את עצמי) קבלו את מצעד הפוסטים הנקראים היותר בבלוג:

מקום #10

במקום העשירי מתייצב בגאווה (עם 239 כניסות) יקיר הבלוג, הלא הוא ישראמן, שקיבל שטיפה מהממונים עליו בגין התנהגות לא נאותה בכנס. עצם העובדה כי האגודה, הכותבות, ובאופן כללי כל מי שמעורב בכנסים ובקהילה לא נכנס באימאימא שלי אחרי הטקסט הזה, מעידה על כך שאני פשוט לא מעניין אף אחד. נו באמת, כולכם קראתם את זה ולא דיגדגה לכם בלוטת הרגישות?!

מקום #9

סיכום כנס עולמות 2016 ניצב במקום התשיעי עם 303 כניסות. זהו הפופולארי מבין סיכומי הכנסים שפורסמו בבלוג וזה אכן היה כנס כיפי במיוחד בזכות עצמו.

מקום #8

במקום השמיני עם 307 כניסות נמצא הוא והיא #12 העוסק ב"דם כחול" מאת ורד טוכטרמן. זה הזמן המתאים להזכיר כי באייקון האחרון הושק ספר ההמשך שלו, "אבן ירח", ואני בהחלט אמור להגיע אליו. מתישהו. כנראה. בעתיד הנראה לעין. אני מקווה שזה יהיה לפחות לפני הפוסט ה-200.

מקום #7

במקום השביעי עם 387 כניסות, נמצא טקסט פוליטי חריף בעצמתו שעד שמגיעים לסופו מבינים שבזבזתם 2 דקות מהחיים שלכם על הוצאת קיטור על דיסקברי. כל מי שנפל בפח שילך לשבת בפינה.

מקום #6

בנדיקט, יקיר הקהילה, ניצב בגאווה בלתי מוסתרת במקום השישי עם 412 כניסות.

מקום #5

אי שם בימי תחילת הבלוג היה זה הטקסט הנצפה ביותר, בעיקר בגלל האזכורים הרבים לדמויות מוכרות בקהילה. קבלו אותו: הוא והיא #2 (הידוע יותר כ"נון סופית") קיבל 464 כניסות. הוא נכתב בעת ששהינו בחופשה בארץ המגף, וכמעט נגנז עקב ביישנות של כותב חסר ניסיון הפוחד מהצל של עצמו.

מקום #4

דוקטור הו הנחית את הטארדיס שלו היישר למקום הרביעי עם 489 כניסות (רק מעט יותר מנון סופית).

מכאן ואילך התכוננו לקפיצה משמעותית במספר הכניסות.

מקום #3

1,189 כניסות קיבל ישראמן במאבקו למען הורים לילדים על הרצף. הטקסט נכתב לאחר שיצאנו מוועדת שילוב לגמדון שלנו. הם דיברו איתנו בצורה מנומסת מאוד בוועדה, אך משהו בכל זאת הפריע לי.

הוא: הם… לא באמת התעניינו במה שהיה לנו לומר, נכון?
היא: לחלוטין לא.
הוא: יכול להיות שאני לא בקיא בוועדות האלה, אבל… צפצפו עלינו הרגע?
היא: לגמרי.

אני מעריך שלפחות 90% מהכניסות היו מהורים מתוסכלים שמצאו כאן פורקן.

לפחות כניסה אחת הייתה מאימא שכתבה אי שם בפייסבוק: "תסלחו לי, אבל זה טקסט דוחה." תראה מה זה, ישראמן. שיחקנו אותה.

מקום #2

מילון הספקטרום הגדול, אותו כל הורה לילד על הרצף חייב להכיר, נמצא כאן בראש מורם עם פאקינג 1,711 כניסות. הוא נכתב לאחר שנמאס לי מהצנזורה העצמית המגוחכת שהצוות בגן הטיפולי סיגל לעצמו בכל פעם שדיווח לנו על מעלליו של הילד. אני מכיר היטב את הילד שלי, גברת. זו לא בושה להציע לנו למכור אותו באיביי. פעם כמעט הצלחנו.

מקום #1

אוי ואבוי. מאיפה מתחילים.

בכנס אייקון 2016 הופעלה לראשונה יוזמת "מדבקות מרחב בטוח". במסגרת הקמפיין (שהחל כיוזמה עצמאית של רותם ברוכין) חולקו מדבקות עם סלוגנים קליטים שמטרתם הייתה להעלות את המודעות למרחב אישי בטוח ומוגן מהטרדות מיניות (והטרדות בכלל). היוזמה קיבלה השראה מהקמפיין הזה, שזכה לפופולריות והערכה רבה.

קמפיין המדבקות עורר מודעות לנושא הטרדות בכנסים, באופן כזה שלא ניתן היה להתעלם ממנו. הוא עורר גם פולמוס חריף בקהילה (ע"ע #סטיקרגייט), ותגובות שונות ומשונות שקראו לאסור על חלוקת הסטיקרים. טענו כי מדובר בסוג של "דיקטטורת פוליטיקלי קורקט", חריצת משפט שדה, האשמה גורפת של גברים בשקרכלשהו, טיפול בבעיה שלא קיימת, וכמובן: "אם תתייחסו להטרדות מיניות באופן גלוי, עלולים לחשוב שבאמת יש בעיה כזו!"

הטיעונים האלה היו, איך לומר, מעט תמוהים בעיניי. לא לדבר על הטרדות מיניות? לא לשים את זה על השולחן? באמת? היה, אגב, מרתק לראות מגיבים צעקניים טוענים בתוקף כי הם מעולם לא חזו בשום הטרדה כלשהי בכנס ולכן "אין דבר כזה כמו הטרדות מיניות בכנסים." וואללה. איך אתם עם חמצן, בקטריות וכבידה?

צואה גרעינית פורסם ימים ספורים לאחר הכנס וזכה לכמות בלתי נתפסת של 2,383 כניסות, ולא מעט שיתופים. רוב התגובות היו מפרגנות, כולל אנשים שכלל לא האמינו שמישהו בכלל התנגד למדבקות. מקצת המגיבים נרתעו מהסגנון הבוטה של הטקסט. קשה לי להאשים אותם.

ומה הלאה?

תמו 100 פוסטים ראשונים, בתקווה ל-100 הבאים. אני מעט מאוכזב שאף אחד מהסיפורים לא העפילו לעשירייה אבל זה מה יש, לצערי.

יש כאן ארבעה פוסטים של "הוא והיא", שניים של ישראמן, שניים העוסקים באוטיזם, פוסט סיכום כנס אחד ופוסט סטארטרק אחד. אה כן, והפופולרי ביותר משתמש ללא הרף במילה "קקי". אם זה לא מדגם מייצג של הבלוג, אני לא יודע מה כן.

תודה לכל מי שפוקד את הבלוג הזה באופן קבוע, תהיו אשר שתהיו. כל כניסה שלכם מחממת לי את הלב.

רשומה רגילה
הומור, כללי

רסיסים מאייקון 2017

בקצה רחוב הארבעה
יש מקום מדליק
לשם אפשר לבוא
ופשוט להיות גיק

יש שם אוהל גדול
עם כמה דוכנים
רק תקפידו להיות בתור של האיסוף מראש
(כי התור השני לא נעים)

יש שם אנשי סגל מרוטים
ומתנדבים נלהבים
וקוספליירים מקצוענים

ומרצים על קוצים
עם פוינטר ושקופיות
מכינים הרצאות
בכל הצורות

וכל האזרחים עוצרים…
ולא ממש מבינים.

כנס

פסטיבל אייקון! המקום בו קיר הפייסבוק שלך מתעורר לחיים, ואי אפשר לחסום אף אחד. כמו כן, זה נראה גם שלכולם יש משהו על הראש. או בתוך הראש. או צומח מהמצח. לא חשוב.

השנה התקיים האירוע בסימן "תרבויות". כאדם לא תרבותי בעליל היה לי קשה להשתלב שם, אך בכל זאת ניסיתי. להלן רשמיי.

טכנולוגיה

הכנס השנה התאפיין באפליקציה מעולה במיוחד לסמרטפון. האפליקציה הפציעה לראשונה בשנה שעברה, אך עברה מאז מקצה שיפורים. התוצאות נראו בשטח היטב – כמעט ולא טרחתי לפתוח את התכנייה המודפסת (שהייתה, כרגיל, יפה ומעוצבת היטב). כמה אירועים שמיקומם שונה עודכנו מיידית באפליקציה ולראשונה לא היה צורך להתרוצץ במתחם בפאניקה כי לא ידעת שהאירוע "אורגיית אורקים וערפדים בפאנפיק? שאל אותי כיצד!" הועבר מחור התולעת בחדר סדנאות 2 לסופר נובה בסינמטק 1. אל תטרחו לחפש את האירוע שציינתי עכשיו. האפליקציה אמרה שהוא בוטל.

מצד שני, השיפור הטכנולוגי לחדר היד השנייה היה, ובכן… מעט בעייתי ביום הראשון. מדפסת ה-QR-Code סבלה מבעיות טכניות מסויימות (בעיקר מחסור בדיו) מה שיצר עיכובים רבים. ביום השני הבעיה נפתרה, תודה לאל. למרות זאת, נזכור לעד את אותה אגדת קדם העוברת מפה לאוזן המספרת על ההולנ-גיק המעופף, אשר נתקע בלימבו נצחי של המתנה למדבקה שלו בעודו מחזיק ערימת נובליזציות של "חלל עמוק 9" וחולצה סופר נדירה של פיירפליי. אני מניח שהוא יתבע את קרבנו בכנס הבא.

איך גיק נולד (מאת ענבר גרינשטיין)

איך גיק נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
אחר כך הולך לאייקון
איך גיק נולד?
כמו תינוק
בהתחלה הוא קורא
אחר כך הולך לכנס
וכולם שמחים
ופתאום איזה יופי
הוא הולך לבד
איך גיק נולד?
כמו תינוק

מאמץ לו שלושה פאנדומים
מחמם על אש קטנה
ורץ מהר לקנות
כרטיסים מהתוכניה
מוסיף עוד שתי סדרות
קצת ספרות ספקולטיבית
קורא שלושה עמודים
בפנטסיה קצת נאיבית

איך גיק נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
אחר כך הולך לאייקון
איך גיק נולד?
כמו תינוק
בהתחלה הוא קורא
אחר כך הולך לכנס
וכולם שמחים
ופתאום איזה יופי
הוא הולך לבד
איך גיק נולד?
כמו תינוק

בדיוני

"יותר בדיוני ממדע" (בועז קרני הראל, קרן לנדסמן, יואב לנדסמן, דניאלה קרני הראל ועופר מתוקי) הוקדש השנה ל"מלחמת הכוכבים", לכבוד 40 שנה לסרט המקורי. הוא נפתח בעובדות מפוקפקות על הפנליסטים (ידעתם שדניאלה היא היחידה שננשכה על ידי נמר?) אשר הומצא… כלומר התגלו על ידי קרן. בין הנושאים שהועלו: מידיכלוריאנים (נושא המעלה את קרן על טורים), סרט הפריקוול "נקמת השיט" (הוא יפה מאוד ויזואלית עד שהדמויות מתחילות לדבר), ועוד פריקוול הידוע כ"פרוג 1" (כידוע הסרט האהוב ביותר על יואב). האמת שציפור הנפש שלי מעט נפגעה מכיוון ש… ובכן, אנחנו אוהבים את הסרט הזה. דרך אגב, ידעתם שהסרטים האלה אינם תיעוד היסטורי? מי היה מאמין!

דניאלה מצידה תרמה נושאים נוספים הלקוחים מעולמן המופלא של חיות הבר, כפי שהוא משתקף בסדרה ההו-כה-מוזרה Zoo, הידועה בעיקר כ"היצירה שהציגה לעולם עצלן שגורם לרעידות אדמה". איי שיט יו נוט.

לסיכום: מידיכלוריאנים הם התשובה לכל (תמיד רציתי לכתוב משהו שיגרום לקרן להרגיש כאילו מגרדים לידה גיר על לוח) ומסתבר שלכולם יש תשוקה נסתרת לדקור את בועז קרני הראל. אפילו לעופר.

נבל

לאחר מכן נכחתי ב"הנבל הוא הגיבור", הרצאה אותה העביר אודי בקר. מסתבר שלאחרונה יש נוכחות נכבדה לנבלים (חלקם אפילו נמצאים בקהל).

אודי דיבר על נרטיבים המציגים גיבורים שהם, ובכן, לא בדיוק גיבורים. או איך שהוא הציג זאת: "פיטר פן הוא שמוק ופסיכופת". עד מהירה כולנו הזלנו דמעה על המכשפה מהמערב, קפטן הוק ועוד.

בקיצר – אני רוצה קורס הסבה לנבל ויפה שעה אחת קודם.

הגיק הירוק

היה היה פעם… גיק. הוא גר בבית גיקי ועבד בעבודה גיקית. היו לו בגדים גיקים, אישה גיקית וילדים גיקים. וכשהיה חוזר הביתה מהעבודה הגיקית שלו והולך לישון, היה חולם חלומות גיקים.

יום אחד קם הגיק, לבש בגדים גיקים, נעל נעליים גיקיות, שתה קפה גיקי מספל שהיה מעוצב כמו הספל של קפטן ג'יינווי, נכנס למכונית הגיקית שלו ונסע לעבודה הגיקית. הוא נהג על כביש גיקי במהירות גיקית. מצדו האחד של הכביש ראה הגיק שדות גיקים, ומהצד השני ראה פרחים גיקים. זה היה יום גיקי במיוחד והגיק שמח ושר שירים גיקים ששמע בגיקדום ועישן סיגריה גיקית עם עשן גיקי. אל תשאלו אותי מה היה בסיגריה.

לפתע ראה הגיק שעל שפת הכביש עומד איש בצבע כחול. עצר הגיק את המכונית הגיקית שלו ושאל את האיש הכחול: "היי איש כחול, מה אתה עושה פה?"

"אני?" ענה האיש הכחול, "נמאס לי שלוקחים אותי כרפרנס מובן מאליו במרחב האינטר-פרסונאלי שנובע מהרובד התרבותי האינדיבידואלי של המספר התורן. יש לי אישיות, קיבינימט."

סופרות

פאנל "סופרות מדברות", או כמו שאני נוהג לקרוא לו: "נון סופית זה לא רק תיאורית קונספירציה".

אהוד מיימון העביר פאנל בהשתתפות קרן לנדסמן, רותם ברוכין, יעל פורמן והילה בניוביץ' הופמן. הפאנל נסב על ייצוג נשי, מגדר, כתיבה נשית, ייצוג להט"בים בכלל וטראנסים בפרט ובאופן כללי – ההתקדמות האדירה בשנים האחרונות בכל אחד מהתחומים האלה.

היה מרתק, כרגיל, ואני משוכנע שכל אדם חובב כתיבה קיבל שם כמה טיפים לגבי מה לעשות/לא לעשות בכתיבת דמות נשית.

השתגעת?!

נבט טחנאי העבירה את הרצאת "גברת, השתגעת?!". ההרצאה עסקה בבלטריקס לסטריינג' והארלי קווין, היחס המבזה שהן מקבלות ממושא אהבתן ובחינת הדינמיקה המטרידה הזו מול רעיון "המשוגעת בעליית הגג" שהופיע במיוחד בספרות הוויקטוריאנית. הייתי שמח לעבור אתכם על הניתוחים המפורטים שנבט העבירה ועל ים היצירות שהיא כללה בהרצאה הכל כך, אבל כל כך מושקעת שלה ("אנחנו לא נדבר על יחידת המתאבדים!"), אבל כששאלתי אותה איך היא חושבת שאפשר לבחון את דרוסילה מ"באפי" באופן הזה היא ענתה במבוכה שהיא לא ראתה באפי ורצה לתפוס מחסה.

זהו דוקטור, אני לא זוכר כלום אחרי זה.

אני אוהב.ת כנסים (מאת מעין שיר)

אני אוהב עולמות
ואת אייקון גם
אירועים והרצאות ו-
כרטיסי חינם
אני אוהבת את האשכול ו-
את יריד הדוכנים
העירוני וגם את הזירה ו-
את כל שאר המתחמים
אני אוהבת את באפי
ואת הארי פוטר גם
מסע בין כוכבים
את הפאנדומים כולם
אני אוהבת אירועים מכל הצורות
משחקי תפקידים, השקות, הקרנות וסדנאות
אני אוהבת את תוכן
ואת מנהלה
אוהבת את כוח אדם ו-
את לוגיסטיקה
אני אוהבת את צוות טכני
ואת צוות המקרינים
אבל הכי הכי הרבה
אני אוהבת את הצוות שלי!

מדען

אדוה לוטן הבלתי נלאית קבעה איתי ועם עוד כמה אנשים נלהבים דייט שכלל פאנל אודות מדענים מטורפים ביצירות ז'אנר בהשתתפות יונת אשחר, יואב לנדסמן ורן בן יעקב. היא הבריזה לנו כשספגה מקרה לא נעים של פנצ'ר ללא גבולות בדרך לתל אביב. זה היה בהחלט עגום.

הפיתרון שנמצא עד מהירה הוא שיואב יתפקד הן כפנאליסט והן כמנחה. לשמחתנו המשימה בוצעה בהצלחה! תגידו, ידעתם שיש מדען במכון וייצמן שעושה ניסויים על נמלים? אתם לא רוצים לדעת מה כוללים הניסויים. באמת שלא.

חושים

ליאת ברגמן וירדן ון-בירן העבירו הרצאה מקסימה על הפרעת עיבוד חושי וכיצד היא מתבטאת בגיבורי על שונים. אז ככה:

דיירדוויל עם בן אפלק מעולם לא קרה, לא משנה כמה תתעקשו שכן. לגבי הדיירדוויל של עכשיו, מסתבר שבכל פעם שמדברים על היכולות המוגברות שלו, אנו מחויבים לצעוק "A thousandfold!" או משהו כזה. סמכו עליי, פשוט תזרמו עם זה. זה בהחלט עבד לליאת וירדן.

פאנדומים (מאת דינה פיימן)

פאנדומים, פאנדומים בערב סתיו חם
יש בכנס הזה מקום לכולם
יש פאנדומים של המון אנשים,

ויש כאלה של רק קצת
פאנדום ספרותי, פאנדום של סדרה
תמיד נעים לשמוע, ויש קוספליי מגניב נורא
(לעיתים קרובות יש גם מרץ' נחמד)
פאנדומים, פאנדומים בערב סתיו חם
כנס עושה מסאז' לנשמה, בנאדם
כנסים ופאנדומים, כנסים ופאנדומים…

עוד

ורד טוכטרמן השיקה את ספרה החדש "אבן ירח", המהווה המשך ל"דם כחול". סייעו לה לסטאט ו-וספר (ידועים יותר כטליה נירגד-חסון וניר שרון) שעזרו לה לתקן תפיסות מוטעות על ערפדים במהלך ההיסטוריה. היה מגניב. היי, ותפסיקו ללכלך על לסטאט, הוא מתנדב במד"א!

עדן הר-דגן העבירה הרצאה מקסימה על גיקים, הגדרתם העצמית ותחושת הייחוד שלהם בעידן זליגת הגיקיות לתרבות המיינסטרים. התעורר ויכוח מסויים כאשר הנוכחים לא הצליחו להחליט מה זה גיק בדיוק, אבל הויכוח יושב כשעדן פסקה נחרצות: "אנחנו פשוט אוהבים דברים!". המממ. מתאים לי.

הכנס השישה עשר (מאת מעין שיר)

כשאני לא מצליח להירדם,
ומחשבות יוצאות ונכנסות מראשי,
אני יושב על המיטה שלי וסופר כנסים.

העדר עובר מעל לראשי ונעלם לי מאחורי הגב,
וכל כנס דומה בדיוק לכנס שעבר פה לפניו.

כנס ראשון ושני,
כנס שלישי ורביעי
ערימות של חנונים,
כולם דומים.

עוברים כנס שמיני וכנס תשיעי,
אבל כשמגיע הכנס השישה עשר
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכנס הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אז אני לוחש לו, נו, כנס, תזוז!
תן פעם לתפוס את כולם!
אבל הוא לא זז.
והכנס השישה עשר הוא בדרך כלל
הכנס שבו אני נרדם.

הערה: הכותבת נשבעת כי זהו אכן הכנס השישה עשר שלה ותילחם עד חרמה בכל ניטפיקר שיעז לטעון אחרת.

באפי מור

את הכנס חתמתי עם איילת מור (AKA איילי מור) שהעבירה הרצאה לקהל הוידוניסטי אודות מין, מגדר ומולטיסקסואליות ביצירותיו של ג'וס וידון. איילת השכילה להראות ולנתח את הייצוג של דמויות להט"ביות ביצירות רלוונטיות כגון באפי, אנג'ל ופיירפליי, וכן להראות את הדינמיקה של הדמויות הן בעולם הבדיוני בו הן פועלות והן במציאות הטלוויזיונית שהתפתחה מאז.

הייתי שמח לעבור אתכם על כל נקודה ונקודה שהועלתה שם, אבל איך שאיילת השמיעה את השיר של ווילו וטארה מהמיוזיקל התחלתי לדמוע ולא ממש הפסקתי מאז.

נפלו בעריכה

"חברים, בעוד יומיים יהיה פה כנס" (יהיו המון חדי קרן אבל אף ג'ירפה)
"אתמול רבתי עם גיורא, הילד הטולקינאי" (בינינו – מי לא?)
"כשאהיה גדול אהיה מרצה" (ואסבול מלחץ דם גבוה לפני פיילוט)
"מי שמביט בי מאחור לא יודע שאני מאלתר את ההרצאה תוך כדי מצגת" (סיפור אמיתי, מסתבר)
"יש ילד שאבא שלו אחמ"ש" (ויש ילד שאבא שלו מכניס אותו הביתה רק אחרי 10 דקות של איחור)
"כשנסענו העירה לבקר את כנס אייקון" (אימא ראתה את הקוספליירים וצעקה עלי שאני לא אשתה איתם חשיש)
"לא כל כך נעים לראות אשכול סגור" (בואו נשתלט עליו באופן אלים ונפקיע אותו. זה לגמרי מעשי ועובר מבחן בג"צ)

הערה: כל מה שנפל בעריכה, למעט החלק על אילתור ההרצאה (שהוא פרי עטי) נכתב על ידי מעין שיר.

שלל

אתם לא באמת הייתם באייקון אם לא קיבלתם תיק בד עם סמל באטמן (מתנת יומולדת מאוחרת מעשה ידיה של ענבל שגיב נקדימון המהממת), לחם ביתי עם בזיליקום תוצרת מרב גורן פריש (כי היא אוסומית) או הקדשה מיעל פורמן ו-ורד טוכטרמן על הספרים החדשים שלהן. אני יכול רק לקוות שהשתיים האחרונות לא ראו אותי מנפנף בידיים בהתרגשות רגע אחרי שהחזירו לי את הספר (כי אם כבר להתנהג כמו בת 12, אז הכי טוב בגיל 38).

ייצוג

ההרצאות השנה (לפחות אלו שהעליתי בחכתי) התאפיינו בתוכן שעסק בייצוג נשי, להט"בי ו/או השיק ללימודי מגדר. ההרצאות של נבט ואיילת, פאנל הסופרות ואני בטוח ששכחתי עוד רבות וטובות.

הקהילה בארץ מאופיינת בנוכחות חזקה מאוד של ייצוג נשי ולהטבפאק"י (כתבתי את זה נכון?), הנוגד את ההרכב המסורתי שעדיין נוכח בכנסים בחו"ל. וורלדקון הוא דוגמא לא רעה, אם כי זה נראה שגם שם ישנה התחלה של שינוי.

לעיתים כשמתעורר דיון אודות ייצוג נשי בז'אנר, ניתן לשמוע קולות כעוסים. "מה אתם דוחפים לנו את הפמיניזם הזה עכשיו", "פמינאציות" ועוד כהנה וכהנה. זה כואב לי לשמוע קולות כאלה.

הייצוג הזה הוא הכרחי. אייקון הוא בועה של אוטופיה, שאני כל כך רוצה שתחלחל לעוד מקומות. הרצאות על ייצוגים נשיים, דמויות להטביו"ת ושיח על מגדריות בכלל צריכים להיות דבר שבשגרה. לעזאזל, אני מצפה שבמאה ה-21 אני כבר לא אצטרך להקדיש לזה פוסט. הנראות הזו הכרחית לחברה בריאה, כי האלטרנטיבה היא מתן לגיטימציה להדרה של הרבה יותר מדי דברים על ידי אנשים פחות מדי סובלניים מכפי שהדעת סובלת.

אייקון, עולמות ומה שביניהם הם הזירה הליברלית, טולרנטית ומקבלת ביותר שאני מכיר. אני גאה להיות חלק ממנה. אני גאה להיות חלק מהנראות הזו.

תודות

בשבוע שעבר נחה עלי ההשראה ופרסמתי בפייס את השיר הראשון בפוסט הזה בהשראת "ריח של שוקולד" האלמותי של יהונתן גפן, הלקוח מתוך "הכבש השישה עשר" הנפלא. לשמחתי והפתעתי מיהרו ענבר גרינשטיין, מעין שיר ודינה פיימן לתרום קטעי פילק מקסימים משלהן והוכיחו בפעם ה-5,000 שהן אוסומיות ללא גבולות. תודה לכן.

רשומה רגילה