קפה בוץ (פאנפיק)

לאור המצב המתגלגל בו כולנו שרויים, נאלצתי להזעיק את רוחות הערים לקרוסאובר עם ישראמן על מנת להתמודד עם המשבר.

מתפרסם עם ברכתה של רותם ברוכין כפרה עליה.

קפה בוץ

האינטרקום בישרא-קייב צילצל. ואז צילצל בשנית. ואז צילצל עוד פעם, ועוד פ…

"נו כוסאומו, קמתי!" נהם ישראמן וקם מהמיטה. האינטרקום לא הפסיק גם כשישראמן נעל את הישרא-כפכף, פתח את הישרא-דלת והחליק על פחית הישרא-בירה שהתגלגלה על הישרא-ריצ…

"בסדר, נראה לי שהבינו!" פלט ישראמן, "אני גר בבית אחו שרמוטה ישראלי, טוב?"

ישראמן הצליח סופסוף להגיע אל האינטרקום. מהמסך ניבטה דמות עם שיער סגול ומשקפי היפסטרים.

"ער?" שאלה הדמות.

"לא, אני כמה לפיורדים," נבח ישראמן, "מה נראה לך?"

"יופי, עכשיו רד למטה."

"זיבי יורד למטה," אמר ישראמן, "עשיתי תורנות אתמול עם רעננה."

"ולפני זה עם כפר סבא," אמרה תל אביב, "ולפני זה עם באר שבע, ולפני זה עם ירושלים. מה הקשר?"

"שנמאס לי, טוב?"

"כי המצב רוח שלי זה חדי קרן עם נצנצים בטארדיס, נכון?" זעפה תל אביב, "עכשיו בוא לפה."

"תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב…" עבר ישראמן לקול הבס מקורס מ"כים.

"זה או תורנות בוקר איתי," קטעה אותו תל אביב, "או תורנות ערב עם פתח תקווה."

ישראמן חרק שיניים למשך עשר שניות, לפני שענה "תני לי רק לשים טייטס."

~~~~~

צבע השמיים מעל הטיילת היה כצבעו של בקבוק אלכוג'ל שהיה מופנה למסך נטפליקס שנגמרו לו כל התכנים לצפייה. ישראמן הטיח את רגליו על המדרכה. תל אביב צעדה לידו בדממה.

"זה ביזיון מה שהולך פה," רטן ישראמן, "אני גיבור על, לא פקח של משרד הבריאות."

"הם כורעים תחת העומס ואתה יודע את זה," אמרה תל אביב בקול שקט.

"אבל למה אתן לא מסנג'רות את השומר הזה שלכן?" ישראמן ירק לצד המדרכה.

תל אביב עצרה ופנתה לישראמן בתנועה חדה. "איזה חלק במילה 'בידוד' אתה עדיין לא הבנת?"

"בסדר, בסדר, מה נפתחת עליי עכשיו?" מלמל ישראמן, והחל לשמור מרחק ביטחון של שני מטרים מתל אביב שחזרה לצעוד.

“אני כולה אומר," המשיך ישראמן לאחר שהדממה שוב הוציאה אותו מדעתו, "שאפשר היה לבקש עזרה גם מ…"

"יש לקנדה צרות משלה."

"ומה עם ההיא ב…"

"אשלינג קצת עסוקה, אם עוד לא הבנת."

"הצחקת אותי," רטן ישראמן, "מה יש לה להיות עסוקה?"

"תגיד לי, אתה דפוק?" סיננה תל אביב, "כל הממלכה המאוחדת על קוצים עכשיו. וחוץ מזה," היא נשמה נשימה עמוקה, "גם אם הם יכלו להגיע לכאן, הם עדיין היו חייבים להיות בבידוד."

"אבל לתפוס מפירי בידוד?" אמר ישראמן, "בשביל זה קמתי הבוקר?"

תל אביב הורידה את משקפי ההיפסטרים וחשפה זוג עיניים מותשות. "וגם בבוקר הקודם," היא עצמה את עיניה וגירדה את גשר אפה, "וגם בזה שלפניו וגם מחר."

"אבל…" ישראמן צימצם לפתע את עיניו. "וואללה יופי," מלמל, "הנה קליינט. מרוצה עכשיו?"

תל אביב הפנתה מבטה לעבר הצעיר שהחזיק בידו שלט רחוק. מעליו ריחף רחפן בגובה של עשרה מטרים.

"יא אללה, איך אני שונא אותם," סינן ישראמן.

"תן לי לטפל בזה," אמרה תל אביב והחלה להתקדם לעבר הבחור.

"רק לראות ת'פרצוף קקה שלהם עם השלט מעלה אותי על טורים," החל ישראמן לצעוד לעברו.

"אני יודעת," מלמלה תל אביב, "וזו בדיוק הסיבה שעדיף שאני אטפל בזה."

"באור שאני רואה," אמר ישראמן, "אני נכנס בו ובאימאימא שלו."

"יודע מה? לך הביתה," אמרה תל אביב במהירות, "עזוב, אתה עצבני והוא לא נראה רגוע גם ככה. עדיף שתחזור הבי…"

"הלו!" צעק ישראמן לעבר הצעיר, "הלו, תוריד ת'רחפן."

הצעיר המשיך להפנות אליהם את גבו.

"סליחה?" אמרה תל אביב, "אנחנו צריכים לדבר איתך."

"תוריד ת'רחפן," אמר ישראמן, "זריז."

הצעיר הפנה אליהם את מבטו, גיחך לרגע וסובב אליהם בחזרה את גבו.

"אמרתי לך פרצוף קקה, או לא אמרתי פרצוף קקה?" סינן ישראמן. הוא צמצם את עיניו והישיר מבט לעבר הרחפן.

"שיט, חכה שנייה!" קראה תל אביב, אך זה היה מאוחר מדי. הרחפן השרוף התרסק על הקרקע, והבחור הצעיר נבהל. הוא קרב למה שנשאר מהרחפן ולפתע סובב את מבטו לעבר ישראמן ותל אביב. הבעת הבהלה התחלפה בזעם והוא צעד לכיוונם.

"למה כל פעם אותו דבר," מלמלה תל אביב.

"אל תדאגי, אני מטפל בזה," אמר ישראמן, "התחייבות אישית שלי."

"זה הדבר האחרון שרציתי לשמוע," אמרה תל אביב.

"אתה עשית את זה?" אמר הצעיר שעמד קרוב מדי לישראמן.

"למה אתה בחוץ?" נבח ישראמן.

"זה רחפן של שלוש אלף שקל!"

"הקנס על הפרת בידוד הוא חמש," אמר ישראמן, "שזה החמש אצבעות שאני שובר לך בכל יד על זה שהוצאת החוצה ת'פרצוף הנגוע 'שך."

"חכה שנייה," אמרה תל אביב לישראמן ופנתה לצעיר, "הוא בסך הכל מתכוון ש…"

"למה מי אתה שתגיד לי לאיפה ללכת?" קולו של הצעיר עלה לטונים גבוהים.

"חבל על הזמן," אמר ישראמן לתל אביב, "הוא מצפצף עלינו ועל הבידוד. "

"אבל זה לא אומר שצריך לדרדר את הסיטואציה!" אמרה תל אביב והוסיפה בשקט "כמו שקורה בכל משמרת."

"אני מצפצף עליכם ועל הבידוד המסריח," נבח הצעיר, "מה יש לכם לומר על זה?"

"'בקשה, אמרתי או לא אמרתי לך?" אמר ישראמן לתל אביב.

"זה הפנים של כישלון ההסברה," אמרה תל אביב בייאוש.

"הסתבכת עם הפקחים הלא נכונים," אמר ישראמן.

"למה מה תעשה לי?" נהם הבחור הצעיר.

"מה שעשינו ב-2013," אמר ישראמן.

"חחח," גיחך הצעיר, "מה עשיתם ב-2013?"

"מה שעשינו ב-2009."

"ומה עשיתם ב-2009?"

"אין לי מושג, אח'שלי," תפס ישראמן בגרונו של הצעיר והרים אותו מהקרקע, "האתר של מדעת לא היה קיים אז," ועף איתו למעלה.

~~~~

"כמה סוכר?" שאל ישראמן בזמן שבחש את הפינג'ן המהביל.

"אחד," אמרה תל אביב.

"לא יספיק לך," אמר ישראמן, "הקפה בוץ שלי חזק כמו הגיהנום."

"תשתה את התה של ספרטה ואחרי זה נדבר," ענתה תל אביב והוסיפה, "אני מקווה שאחרי זה אתה מתכוון להחזיר אותו."

"את מי? אה, את ההוא," מלמל ישראמן, "כן… נראה לי. מתישהו."

"מתישהו?"

"ברגע שאני אזכור איפה שמתי אותו אני מחזיר אותו למקום," אמר ישראמן, "התחייבות אישית שלי." הוא מזג את הפינג'ן לספל שלה.

"רגע, אתה לא זוכר איפה שמת אותו?"

"נראה לי בקו אורך מס' ארבע-מאות-חפש-אותי," גירד ישראמן את ראשו, "נו מה את רוצה שאני אגיד לך? נשבר לי מהם, נשמה. תהרגי אותי, לא מבין מאיפה הסבלנות שלך."

"חכה שנייה," מלמלה תל אביב, "כבר חוזרת."

היא נעלמה כהרף עין, וחזרה אחרי מס' שניות.

"החזרת אותו הביתה, נכון? תגידי, למה את משקיעה זמן בלהחזיר דברים למקום?" אמר ישראמן, "ותשתי, זה מתקרר."

"אני רוח עיר… נשמה," חיוך קטן ועייף הפציע על פניה של תל אביב, "כל מה שאני עושה זה לסדר ולתקן ולהשגיח." היא לגמה מהספל ועצמה עיניים.

"יענו משמרות הזה"ב על סטרואידים," גיחך ישראמן, "אבל אל תעבדי עליי. אפילו אני רואה שאת מותשת מהחרא הזה."

"אני מותשת ממך, נודניק," פיהקה תל אביב, "הפיוזים שלך זה משהו נורא. זו המשמרת הכי גרועה שהייתה לי עד עכשיו." ולאחר כמה שניות הוסיפה "חוץ מהקפה. תודה."

"על לא דבר," חייך ישראמן, "וזה לא מדויק מה שאמרת מקודם. היו לי יותר גרועות."

"יותר גרועות מזה?" הרימה תל אביב גבה.

"ברור," לגם ישראמן מהקפה, "למה נראה לך שאני מתחמק מהמשמרות עם פתח תקווה?"

עלייתו של ישראמן (סיפור)

הקדמה

הנה, ישראמן. כמו שרצית. סוף סוף הצלחנו להגיע איתך למשהו. זוכרים איך הכל התחיל?

ראשיתו של ישראמן במטלה בסדנת כתיבה לפני מס' שנים, שנושאה היה כתיבת יומן לדמות. דמותו המופרעת של גיבור העל גס הרוח והלא יציב נפשית עלתה בעיני רוחי ומצאה את דרכה לטקסט.

אפשר לזהות בנקל את ההשראה לישראמן: קצת הומור ישראלי בסגנון "גבעת חלפון", קצת קומיקס פארודי בסגנון "סופר שלומפר", וכמובן השפעה מאוחרת יותר של הסיפור המצויין "מלדרה מוטרדת" מאת גיא בוסקו, שהופיע לראשונה בתחרות "פרס עינת 2014" ולאחר מכן מצא עצמו באסופת "היה יהיה 2015" בגרסה משופרת בעריכתו של אהוד מיימון (האין זה סימלי כי זו אותה אסופה בה פרסמתי לראשונה בשנתון?).

מאז הוא המשיך להפציע בבלוג שוב, ושוב, ושוב, ושוב… ועוד.

אם להתבטא בשפה בוגרת, זה די מעניין לראות את האבולוציה שעברה על ישראמן מאז שנכתב לראשונה. דרך פחות בוגרת היא לציין את האמת הפשוטה שפשוט לא היה לי מושג מה לעשות עם הדבר הלא מזוהה הזה. התחלתי עם ישראמן כפארודיה פרועה על גיבורי על. משם המשכתי לסאטירה עכשווית פוליטית-חברתית. לאחר מכן השתמשתי בו ככלי יעיל להפליא להוצאת קיטור (ע"ע ישראמן וועדות ההשמה לילדים עם צרכים מיוחדים).

בערך בתקופה ההיא ניסיתי לחשוב האם הדמות יכולה להיות משהו רציני שיכול להחזיק סיפור של ממש. אולי אפילו נראטיב רחב יריעה כלשהו. בעיני רוחי ראיתי את דמותו המיוסרת והאפילה של ישראמן, המלווה את ישראל מאז קום המדינה ושלובה באירועי מפתח, מעין חייל על המלופף בקונספירציות פוליטיות מורכבות, מאבד את נשמתו ונופל אט אט לצד האפל, עד שהופך לנבל על. משהו בסגנון רורשאך מ"וואטצ'מן" פוגש את וולטר ווייט מ"שובר שורות", לו היו לבושים שניהם במדי זית ומקטרים על השבת שקיבלו מרס"ר המשמעת בגלל ששכחו לשים שמן בבאטמוביל. זה היה יכול להיות סיפור מעניין… עד ששוחחתי על כך עם המנחה הקשוחה עד מאוד.

"אני אגיד לך מה לא עובד ברעיון שלך," אמרה לי רוני בנועם, "גיבור על כמו שאתה מנסה לבנות כאן? זה מושג אמריקאי במהותו! קצת קשה לבנות עלילה כזו שתהיה ישראלית ומשכנעת. אתה מבין?"

כשעניתי לה "כן, הבנתי…" יכולתי לשמוע את הרוח יוצאת לי אט אט מהמפרשים.

פריצת הדרך הראשונית הייתה כשכתבתי את צואה גרעינית. למה? מכיוון שבאופן טבעי ניסיתי לכתוב את הטקסט הארסי ההוא דרך עיניה של הדמות הארסית והקיצונית ביותר שיכולתי לחשוב עליה, אותה דמות שכבר התרגלתי להשתמש בה על מנת להביע מחאה או תסכול. כמובן שהרעיון נזנח עד מהירה, מכיוון שיש בעייתיות מסויימת בלהשתמש בישראמן הסקסיסט עד אימה כמשיח הנושא על כנפיו (או יותר נכון: גלימתו) מסר פמיניסטי. אבל כבר אז נוכחתי לדעת עד כמה הדמות הזו חיה סביבי ומקיימת עימי דיאלוג מתמשך, בין אם ארצה או לא ארצה.

למעשה, ישראמן הפך לדמות ערטילאית הנוכחת בבית כל הזמן. "לעזאזל," מצאתי עצמי אומר שוב ושוב למלכת היופי כשמישהו עצבן אותי, "חבל שאין לנו כאן את ישראמן עכשיו. הוא היה פותר לנו את העניין."

"אתה צודק," השיבה לי, "היום שוב הציקו לילדה בבית הספר. בהחלט היינו יכולים להיעזר בו."

"שלא לדבר על הבירוקרטייה!" זעקתי כשעמלנו במשך שנתיים לסדר עניין רישומי הקשור לבית שלנו, "למה הוא לא מגיע וסוגר לנו את הפינה הזו!"

רשימת המשימות שהכנו לישראמן הלכה והתארכה, אך העריק הזה פשוט סירב להתייצב. חוצפה של ממש, אם אתם שואלים אותי. אני נותן לו חיים, טקסט, קיום במרחב הדיגיטלי, והאפס הזה מצפצף עלינו. מה זה מצפצף – משתין עלינו בקשת.

ואז ראיתי את הפיתרון… סופסוף. ומצאתי אותו כאן. לעזאזל, אפילו הייתי פיזית באותו מקום, אותה חורשה שבה נכתב "תום" לראשונה, כאשר הבנתי לפתע איך ישראמן צריך להיות כתוב. יותר מזה, הבנתי אותו.

"ומה אם…" מלמלתי לעצמי, "ומה אם הוא באמת היה כאן? ורק אני רואה אותו? ויש לו ממשות בעלת חוקים משלה? ועבר מסתורי? ואיזשהו קשר מיסטי למקום הפסיכי הזה בלב המזרח התיכון?" ולאחר מחשבה נוספת "ונניח שהוא באמת היה כאן… אולי הוא אפילו היה איתי כשכתבתי את תום לראשונה? הרי כל הורה לילד מיוחד מרגיש לפעמים שלא היתה מזיקה נוכחות של גיבור על שיעזור ברגעים הקשים… לא?"

עד מהירה קיבל ישראמן ביטוי שונה לוריאציות שבהן דמיינתי אותו בהן עד לאותו רגע. כן גיבור על, אך עם רקע שיכול להחזיק סיפור של ממש. כן דמות מופרעת וקיצונית, אך עם תירוץ מספיק קוהרנטי ואמין סיפורית על מנת להצדיק דמות שכזאת. מצד אחד ארכיטייפ של רפרנסים גיקיים למהדרין, המערב אזכורים לבאפי, הנסיכה הקסומה ומונטי פייתון, אך מצד שני עם רקע תרבותי ישראלי הלקוח מקישון והגשש החיוור.

אך יותר מכך: אם יורשה לי לקפץ מעט מעל כתפי ענקיות, הרי שישראמן הוא במידה רבה תוצאה של ההערכה העצומה שאני חש כלפי סדרת שומרי הערים של רותם ברוכין המופלאה. אם רוח המקום קיימת עבור כל ישוב ומקבלת את אופיו, למה לא לנסות משהו דומה עם מדינה שלמה? ישות מיסטית כלשהי, השואבת את כוחה מאופייה (לטוב ולרע) של מדינה איתה היא מזוהה, מקיימת דיאלוג שברירי עם אדם אחד ויחיד המסוגל לתקשר איתה, ומנסה בדרכה האגרסיבית ובלתי ניתנת לשליטה לעזור? דמות המערבת גיבור על "קלאסי" (פחות או יותר) ומצד שני – ערס מצוי אשר אותו אנו מכירים גם אם מעולם לא פגשנו אחד כזה. הגברתן החביב אך השובניסט, אשר מחכה להזדמנות לעזור, או בלשונו "לסגור את הפינה, אחי," ואז לשתות איתנו קפה בוץ "אבל שיהיה שחור-שחור, לא כמו זה של האשכנזים, אח'שלי."

ומעל לכל: מה ההשפעה של דיאלוג עם יצור כל כך מסתורי על אדם אחד רגיל, המנסה בסך הכל להתמודד עם טיפול יומיומי ומפרך בבנו האוטיסט, בתקווה שחייו לא יהרסו על ידי מפגשים חוזרים ונשנים עם יצור המעמיד את עצם שפיותו בסכנה?

ישראמן דרש ממני כתיבה זהירה יותר מאי פעם מכיוון שהיה זה רעיון שביקש לפרוץ החוצה במשך תקופה מאוד ארוכה, אך גם מפני שהכנסתי לתוכו אלמנטים רבים מחיי האישיים. או כמו שאחת הבטאיסטיות אמרה לי (ולא אציין שום פרט מזהה לגביה למעט העובדה שהיא טבעונית, בדורופובית, ושמה יעל פורמן): "יש לך דמיון פורה מאוד, מכיוון שאין בסיפור הזה שום דבר שמזכיר את החיים של אף אחד שאני מכירה!"

תהליך ההבשלה הארוך של ישראמן הצדיק את עצמו, והשנה הוא מועמד לפרס גפן בקטגוריית הסיפור הקצר. יאי! תמיד רציתי להפסיד לאחת מהפיינליסטיות האחרות!

רגע, ומה הלאה אתם שואלים? ובכן, זו היתה התנסות מרתקת מכפי שארצה למצות אותה בסיפור קצר. למעשה, "עלייתו של ישראמן" הוא מבחינתי Discovery Writing עבור כתיבת רומאן פנטסיה של ממש, אשר יושלם ממש אוטוטו! כלומר, עוד שנה-שנתיים. אולי יותר. בערך. בעתיד הנראה לעין. יודעים משהו? כש ג.ר.ר. מרטין יוציא את רוחות החורף, גם אני אוציא את שלי. או יום אחרי.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

"עלייתו של ישראמן" פורסם לראשונה באסופת היה יהיה 2018, בעריכתו המעולה של אהוד מיימון.

בנוסף (ולשמחתי הרבה) פורסם הסיפור כחלק ממועמדי הגפן באתר האגודה. קריאה נעימה!

ישראמן והסנסבאסה

ישראמן פרץ, כהרגלו, לתוך הדירה מהחלון. הוא התנשף בכבדות, פניו אדומות והווריד הרגיל ברקתו רטט בעצבנות.

הוא הביט סביב. על הספה ישבה הסופרת הארורה עם הלפטופ. היא הרימה את עיניה וסידרה את משקפיה. היא הביטה באורח הלא קרוא, גילגלה עיניה ונאנחה. "אפשר לעזור, אדוני?"

"שלום לך, דוקטור," אמר הישראמן בעיניים קרועות לרווחה (הערת המחבר – ישראמן הוא אלוף הארץ בפרצוף קיר), "את לא זוכרת אותי?"

"וואללה לא," ענתה הסופרת (והרופאה) המכובדת.

"נפגשנו פעם," אמר הישראמן, "בכנס."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"רדפת אחרי עם מבחנת אבולה."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"אני רוצה לדעת רק דבר אחד, קיבינימט!" צווח גיבור העל עתיר הגורמטים, "זה שלך?!" והניף ספר בכריכה רכה בצבע אפור, עליו צוירה עיר עתידנית בכדור זכוכית ומעליה מזרק אימתני.

"הו, אתה אחד מקוראיי הנאמנים!" זרחו פניה של הסופרת, "למה לא אמרת קודם?"

ישראמן רצה לקלף לעצמו את עור הפנים לאור הבעתה הזחוחה של הסופרת ההרבה-יותר-מדי-מרוצה מעצמה. "אז את מודה שזה שלך?!"

"ברור."

"כל מה שכתוב פה?!"

"בוודאי!" זרחה הסופרת.

"הסיפור על האימא והבת שמנסות לברוח מ…"

"שלי."

"ההיא שתקועה בבידוד בחללית בגלל המגיפה ה…"

"כן, זה באמת היה סיפור משעשע."

"החייזרים האימתניים שבונים מבנים מסתוריים בכדור הארץ, וכשמנסים להביס אותם אז…"

"אויש, כן, זה היה ממש כיף לכתוב."

"המגיפה הנוראית של ה…"

"לגמרי."

"האנתרופולוג בכוכב הארור ההוא שפתאום מגלה ש…"

"כן, בדיוק."

השתררה שתיקה מתוחה. לבסוף שאלה הסופרת "נו? ומה אתה אומר על הספר?"

"שבא לי למות!" פרץ ישראמן בבכי (לא בקול של ילדה קטנה, אלא בקול של אדם בוגר שבוכה בקול של ילדה קטנה), "אני לא יכול יותר! מי כותב כאלה סיפורים מדכאים תחת? ולמה? אין לך לב?!"

"אהא," אמרה הסופרת והתיישבה ליד הערס בעל כוחות העל, "אני חושבת שאני מבינה מה הבעיה."

"**סניף**" פלט ישראמן.

"הנה, חמוד, קח טישו."

"תודה, דוקטור," ייבב ישראמן, "זה באמת נחמד מצידך."

"אבל תראה," אמרה הסופרת בחיוך, "האמן לי שאנחנו ממש לא כאלה בקהילה."

"וואללה יופי."

"אני רצינית!" קראה הסופרת, "מה נראה לך, שכולנו סאדיסטים שאוהבים לכתוב סיפורי סנסבאסה דיכאוניים?"

"אתם צריכים טיפול," אמר ישראמן, "כולכם."

"מה פתאום!" אמרה הסופרת בדאגה משולבת בחיוך זדוני, "זה בכלל לא אנחנו… זה החינוך שקיבלנו!"

"חינוך?" אמר ישראמן, "את הולכת לשבת כאן עכשיו ולהאשים את ג.ר.ר. מרטין?"

"פחחחחח, נראה לך?" צחקקה הסופרת, "ממש לא. הוא בכלל לא הכתובת."

"אז… מי אשם?" מלמל ישראמן, והוסיף במלוא זעמו הישראמני "את מי אני צריך לחפש כדי לתלוש לו את המעיים?"

הצמידה הסופרת את פיה לאזנו של ישראמן ולחשה במתק שפתיים "את רמי שלהבת."

נכתב ליום הולדתה של קרן לנדסמן – רופאה וסופרת המגלה חיבה מטרידה לסייבורגים, מגיפות וכתיבת סיפורים מדכאים אודות סייבורגים ומגיפות. וחוץ מזה, מחר יש כנס מאורות, אז… בואו למאורות! (ואל תהיו מבאסים כמוני שנאלצים להחמיץ את הכנס בגלל עבודה)

ישראמן ואני

הכל התחיל כשישראמן פרץ לביתנו באמצע הלילה. הוא נכנס דרך חור סימטרי מהגג, דרך תקרת חדר השינה שלנו והעיר אותי. בעדינות. מלכת היופי התהפכה לצד השני ומלמלה משהו על זה שיסיים עם זה מהר ושיזכיר לי להוציא את הכלים מהמדיח בבוקר. הוא אמר "אין בעיה, כפרה!"

"רגע, שנייה…!" זעקתי, "מאמי, תקראי למש…" אבל היא רק אמרה "שששש… נדבר על זה מחר."

"יאללה, יאללה!" אמר ישראמן, העמיס אותי החוצה מהמיטה ועף איתי דרך התקרה. בעדינות. הוא מאוד עדין.

את המשך השיחה ניהלנו במקום שקט ופסטורלי, ליד אחו ירוק ומקסים שעונת המעבר הסתווית עדיין לא צבעה אותו בגווני אפור. אני הייתי תלוי הפוך על עץ.

"טוב, עכשיו אני רוצה לדעת דבר אחד," אמר ישראמן בעצבנות, "מה קורה איתי?"

"בקשר למה?"

"מה קורה בקשר לאתה-יודע-טוב-מאוד!" צרח עלי ישראמן (בעדינות), "מה קורה עם הרומן?"

לרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר, בעיקר בגלל שזה מוציא מהריכוז להתנדנד כשאתה תלוי הפוך מעץ. יש קצת סחרחורת, אפילו כשישראמן צועק בעדינות. אבל בסוף נזכרתי.

"אה… אתה מדבר על ה…"

"רומן. רומן ישראמן. ספר. ספר כמו שצריך, קומפלט עם קוראי בטא, עריכה והגהה, ובלי השגיאת כציב שלך בין הצ' לכ'… כוסאמק, עוד פעם עשית אותה."

"זה ב… תהליכים."

"תהליכים."

"בדיוק."

"אתה מזהה תהליכים בכתיבה של הרומן שלי."

"בטח."

"אתה רוצה לזהות תהליכים בפרצוף שלך?"

"צודק, אין תהליכים."

"אין תהליכים."

"אפילו לא תהליכון. אבל שנייה!" מיהרתי לומר כשזיהיתי את הווריד הרועד ברקה השמאלית, "יש הסבר."

"אין בעיה," אמר ישראמן (בעדינות), "אבל לא עכשיו. אחרי שנזהה תהליכים כירורגיים ביחד."

"אתה רוצה לשמוע מה הסיבה, או לא?"

"דבר, אבל שיהיה קצר. אני צריך להחזיר את השאריות שלך למלכת היופי. היא ביקשה ש…"

"אני יודע, המדיח."

לקחתי הרבה אויר. גם כי ההסבר היה קצת ארוך, וגם בגלל שרציתי ליהנות מנשימות האוויר האחרונות שלי. "תקשיב, בגדול, אני פשוט לא יודע מה לעשות איתך."

"זה ההסבר שלך?"

"זה יותר מסובך ממה שזה נשמע!" אמרתי בייאוש, "אתה התחלת בתור פארודיה על סופר גיבורים, מעין גירסה ערסית-ישראלית לסופרמן. הבעיה שראיתי די מהר, זה שאפשר בצורה הזו להחזיק כולה איזה פינה בבלוג, אבל לא יצירה באורך מלא."

"נו?"

"אז בתור התחלה ניסיתי להשתמש בך כדי לעשות מדי פעם סאטירה פוליטית לייט, וזה עבד לא רע. אבל…"

"אבל מה?"

"גם זה לא מספיק כדי להחזיק רומן!"

"אני מזהה תהליכי התעייפות."

"אחר כך ניסיתי להשתמש בך כאתנחתא קומית גיקית בשביל הקהילה."

"נו? ומה רע בזה?"

"שום דבר רע, אבל התוצאה הייתה הומור נישתי שאולי הקהילה מסמפטת פחות או יותר, אבל אני שוב באותו ברוך – איך זה יחזיק רומן?"

"איך מכל הכותבים בעולם נפלתי על הכי חנון, יא וואראדי."

"…ואז הבנתי שאני צריך לעזוב את הקטע הקומי, ולהפוך אותך לרציני יותר. חשבתי על משהו בכיוון של גיבור על שנופל לצד האפל כי הוא לא מצליח לשלוט בכעסים שלו. משהו עם ביקורת פוליטית מדכאת, איזה סיפור גדול מהחיים על דמות מורכבת בעלת כוחות על, שעוברת תהליך של הידרדרות מוסרית וכל זה על רקע ההיסטוריה של מדינת ישראל. משהו בסגנון וואצ'מן פוגש את שובר שורות פוגש תיאוריות קונספירציה במשרד הביטחון."

"נו?! אחלה!"

"אבל אז הבנתי מה הבעייה הכי גדולה כאן – שגיבור על זה מושג מהתרבות האמריקאית, ובכל פעם שאני מנסה לעשות איתך משהו רציני זה פשוט לא יוצא ישראלי, וזו הסיבה שכל מה שעשיתי איתך עד עכשיו היו דחקות ופארודיות!"

"כוס אמק."

"מפה לשם, דווקא ראיתי שאיתך אני דווקא מצליח להוציא איתך קיטור באופן מאוד אפקטיבי, וזה דווקא נתן לי תקווה…"

"תגיד לי משהו," התעצבן ישראמן, "אם אני כל כך טוב בלהוציא לך את הקיטור, למה, אינענרבאק, לא השתמשת בי בשביל הקטע עם הסטיקרים?"

לקחתי עוד פעם אוויר. "ניסיתי, זה כמעט הצליח. הבעיה הייתה שמלכתחילה בניתי אותך כסקסיסט, שובניסט ודי בהמתי. איך פתאום אני אמור להפוך אותך לגיבור של מניפסט נגד הטרדות מיניות?"

"תגיד לי," נהם ישראמן, "זה נראה לך בסדר כל הקטע הזה של ההזנחה הזאת? אתה לא יודע שיש לי נפש רגישה?"

"רגישה."

"האימא של הרגישה."

"וואללה."

"רגע, אתה באמת התכוונת לעשות לי עכשיו את הקטע הזה של 'הוא והיא' שהיא אומרת משהו ואתה חוזר על המילה כהרמה להנחתה? אתה לא מתבייש?"

"נו באמת, אתה רואה?" זעקתי בייאוש, "אני מתחיל לרפרר לעצמי כי כל כך אין לי מושג מה עוד לעשות איתך!"

"קיבינימט, איזה מין כותב אתה?! אפילו שיחות דמיוניות אתה לא יודע לנהל!" צרח ישראמן והלך.

הקיצר, אחרי איזה שעה (או שש שעות, זה קשה להתחבר לזרימה של הזמן כשאתה תלוי הפוך) הוא חזר. מסתבר שמלכת היופי הביעה דאגה (בעיקר בגלל המדיח) ולישראמן לא הייתה ברירה אלא לשחרר אותי, מייד לאחר שהבטיח לחזור לזמבר אותי במועד מאוחר יותר. אני נשארתי עם הדילמה והסחרחורת.

כמה ימים לאחר מכן חזרתי מהעבודה והתיישבתי מול המחשב. התחלתי לכתוב מסמך חדש:  "הכל התחיל בסדנת כתיבה. ניסיתי לכתוב רומן רציני אודות גיבור על – ונתקלתי בקשיים…"

נראה מה ייצא. אולי את זה הוא יאהב.

ישרא-ספקטרום

אז תגידופגשתם כבר את ישראמן?

בחדר לא גדול במיוחד, אי שם במדינת ישראל, התחוללה בצהרי היום מערכה מרובת נפגעים הקרויה "ועדת השמה". ובקרב מדמם זה נכחו זוג הורים (אשר נשבר להם הזין) וחברי ועדת השמה נכבדים (אשר חיו בסרט).

ובעיצומה של הועדה, חטפה האם קריזה באופן סופי ומוחלט, התרוממה מכסאה ושלפה את הסמרטפון שלה. "אני מתקשרת אליו."

"רגע, חכי שנייה," נרעש האב, "אמרנו שנעשה את זה רק אם…" ואז סתם את פיו כשראה את המבט בעיני בת זוגו. האם חייגה למספר המבוקש תוך שהיא מפנה לחברי הועדה הבעת פנים. סילביו דנטה יעזור לי להמחיש לכם על איזו הבעת פנים אני מדבר:

הבעת פנים של אם שנשבר לה הזין.
הבעת פנים של אם שנשבר לה הזין.

"האמינו לנו שאנו עושים הכל עבור הילד…" אמר יו"ר ועדת ההשמה, "אה… למי את מתקשרת?"

וכרגיל במקרים כאלה, נפער חור בתקרה. ומהחור הגיח, כמו תמיד, ישראמן מיודענו. והישראמן עצבני, יען כי נטרף לו המוח כשהוא רואה פקידים, ובפרט פקידים שאמורים לתת שירות להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

"אוקיי, מה הולך פה?" שאל הישראמן בטון ידידותי, תוך שהוא משמיע רחש מטריד מפרקי אצבעותיו המחפשות צוואר לחנוק.

"מה שקורה כאן," אמרה האם בשלווה, "זה שאנחנו עכשיו בוועדת השמה ונשבר לנו הזין."

"כן, בדרך כלל זה מה שקורה," פסק הישראמן נחרצות, "מה הם אמרו כבר?"

"שהם חושבים את הילד."

"אתם עושים מה?" שאל הישראמן את יו"ר הועדה המבולבל.

"חושבים את הילד!" התעשת היו"ר הנכבד, "כל הזמן חושבים אותו, שמים אותו לנגד עינינו, מנסים לראות איך אנחנו מקדמים את הנושא הזה ואיך אנח…"

"תגיד לי," אמר ישראמן, "היה לך פעם ילד על הרצף?"

"אה… לא, אבל זה לא חלק מדרישות התפק…"

"בקיצר, אתה זיין מוח." חתך אותו ישראמן.

"אל תשכח את הזין שלנו שנשבר," מיהר להזכיר האב.

"בטח הזבלים רוצים שתשאירו אותו עוד פעם בגן טיפולי, נכון?" אמר ישראמן.

"תסלח לי אדוני!" קפץ היו"ר ממקומו, "אבל בגן טיפולי ישנם כל הכלים על מנת לטפל ול…"

"בגן טיפולי יש עוד 6-7 ילדים על הרצף," חתך אותו ישראמן, "שכלואים שם כל היום ולא נחשפים בכלל לילדים עם אינטראקציה נורמלית, תוך כדי שהצוות הטיפולי מתייאש מלכתחילה מללמד אותם דברים בסיסיים שמלמדים בכל גן רגיל, למה הצוות האהבל חושב שהילדים גם אהבלים כמוהם, אז כל מה שהם מלמדים את הילדים המסכנים זה איך להיות יופי של דיירים בדיור מוגן, איפה שהם יעבירו את היום בלהכין סלט ולהתחפש לעציצים שלא יודעים להוציא מילה מהפה."

"מה… אבל… רגע אחד!" צווח היו"ר הנכבד, "מי אתה בכלל?!"

"אני מי שבא לעשות פה סדר, למה שני ההורים פה הרגע הסבירו שנשבר להם הזין מכם ומהגן הטיפולי המסריח שלכם."

"אבל… רק רגע, אדוני!" התרוממה ממקום מושבה הפסיכולוגית המלומדת, שהרי ידוע כי כל הפסיכולוגים הם אכן מלומדים, בעלי טקט ושאינם מוציאים אף דבר שטות מפיהם. "אנחנו מנסים לעבוד בגן הטיפולי בגישה תומכת ומקבלת, לנסות לחבק את האוטיזם…"

"לחבק את מה-זה?!" הישראמן הביט על הפסיכולוגית במבט הבא – אבקש מקפטן פיקארד לעזור לי.

מבט השמור לאנשי מקצוע שמדברים מהתחת.

כמו כן – אנא התעלמו מכל מה שאמרתי מקודם על פסיכולוגים.

"ובכן…" המשיכה הפסיכולוגית, "ללמוד איך להיות סובלני ומחבק כלפי הלקות ו…"

"וואלה," אמר ישראמן, "רוצה שאני אראה לכולם איך אני עושה אוריגמי מהפרצוף שלך? אפשר יהיה לחבק את זה."

מפה לשם, הפגישה לא התקדמה כמצופה מבחינת הועדה, ועד מהרה לא נשאר דבר מהחדרון, הועדה ומחבקי האוטיזם. עבור ישראמן, אשר היה עצבני כי לא היו מוכנים לתת לו כרטיסי חינם לאייקון (וכמובן כי צו ההרחקה היה עדיין בתוקף), זו הייתה דווקא חוויה מתקנת והוא היה בהחלט משועשע מכל העניין. "יש עוד מישהו שאתם רוצים להיכנס בו?" שאל ישראמן את הזוג החביב.

ואכן היו. או-הו, כמה שהיו. ראשונים בתור היו השכנים עם ארבעת הילדים הבריאים לחלוטין, דבר שאכן עיצבן את הזוג החביב שלנו. אין דבר יותר מתסכל מלראות את הילד בן השנתיים של השכנים האנטיפתים מדבר באופן תקין, כשהבן שלך כבר אוטוטו בן שש ועדיין נאבק עם חיבור משפט.

הבא בתור היה כל אדם שאי פעם היה לפני המשפחה בתור (לא משנה איזה תור – כל תור: גן חיות, לונה פארק, שדה תעופה, הכל הולך) והתרעם על כך שהחוצפנים העיזו, שומו שמיים, להשתמש בזכות המוקנית להם בחוק, קרי: כרטיס פטור מתור. "מה זאת אומרת!?", צרח כל אחד ואחד מאנשים אלה, אותם ישראמן מצא ועיצב להם מחדש את הפרצוף, "הרי ידוע כי אם הילד אינו על כיסא גלגלים או מחובר לאינהלטור, הרי שהוא לא נכה בכלל ומי אתה בכלל שתעיז לומר לי מה זה נכות, יא חתיכ…" ובערך בנקודה זו קשר להם ישראמן את הלשון לטחול ובא לציון לגואל.

אחר כך, ביקרו ישראמן והזוג החביב את החוקר המלומד שפירסם איזה מחקר על איזו בדיקת דם שיכולה לאבחן אוטיזם כהרף עין. בהתחלה החוקר לא זכר על מה הם מדברים. אחרי כמה טלטולים אדיבים נזכר החוקר באיזה עיתונאי שאיכשהו שמע ממנו כמה מילים על מציאת גנים שאולי מתישהו יוכלו לסייע לאבחן אוטיזם מתישהו. "חכה רגע," אמר ישראמן וטס דרך התקרה. הוא חזר (דרך חור חדש בתקרה) עם העיתונאי.

"עכשיו תגידו לי, זבלים בני זבלים," הרעים ישראמן, "מישהו מכם אמר שהולכות להיות בדיקות דם פשוטות לאוטיזם. אני כולה רוצה לדעת מי הבן זונה, זה הכל."

"אל תשכח את הזין שנשבר," העירה האם המרוצה.

"אה.. ובכן…" אמר החוקר, "תראה, אנחנו כל הזמן עושים מחקרים…"

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"וכל מחקר דורש, ובכן, לא מעט משאבים וזמן," המשיך החוקר.

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"ולוקח זמן להגיע לתוצאות קונקרטיות בעלות מובהקות סטטיסטית גבוהה," אמר החוקר.

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"ויכול להיות שלפעמים חלק מהתוצאות או הפרמיס של המחקר לא מגיע באופן הכי מדויק למי שצריך להגיע, אתה מבין?" אמר החוקר בחשש.

"ואנחנו מדווחים!" סיכם הכתב.

"בקיצר," אמר ישראמן לחוקר, "מה שאתה אומר לי, שאתה נותן לדביל מהעיתון לצלם אותך מאונן, הדביל מגיע עם מצלמה לא טובה, בכלל לא מצלם את מה שהוא צריך לצלם כי הוא דביל ואתה פשוט נותן לו להמשיך לצלם במקום להעיף אותו קיבינימט ולהפסיק לתת לדבילים לצלם אותך, אבל בגלל שאין לו סבלנות לחכות עד שתגמור הוא פשוט הולך באמצע ומפרסם שאתה עוד רגע אוטוטו גומר בקול תרועה. אני צודק? תגיד לי," המשיך ישראמן, "למה אתה פשוט לא סותם את הפה עד שיש לך משהו קונקרטי יותר מהזין שלך ביד?"

"בא'נה, תראה מה זה!" אמר הכתב הדביל, "פעם ראשונה שמישהו הבין! שיחקת אותה, אח שלי, תאמין לי אתה מה זה…"

"אז תגידו לי," אמר ישראמן להורים אחרי שנפטר מהגופות, "עוד משהו?"

"לא," אמרו ההורים המרוצים, "זה נראה שזה בסדר בינתיים."

"יופי, יופי," אמר ישראמן בשביעות רצון, "בקיצר, ניפגש כשה-DSM ישנו שוב את ההגדרה לאוטיזם. דיר באלק אתם לא קוראים לי, הא?"

הכותב הוא אב לילד על הרצף ונשבר לו הזין.

ישראמן ונקמת הטסק מנג'ר

אז תגידופגשתם כבר את ישראמן?

בבית תכנה עלום שם אך משגשג (הבה נקרא לו: "בית התכנה של מייק רו"), נפער ביום בהיר אחד חור בתקרה. ומאותו חור בצבץ לו ישראמן, מיודענו. והישראמן, כרגיל, אינו רגוע והווריד הרגיל מפעפע ברקתו, עת צועק גיבור העל קללה אחר קללה.

עמדו מולו רועדים מהנדסי ומהנדסות התכנה המסורים, והאינסטלטור שבא באותו יום לתקן נזילה בשירותים. תפס ישראמן את אחד האנשים באופן אקראי ואמפתי וצעק עליו "מי הזבל שפיתח את טרמינל 2012?!"

זעק האיש המסכן שאינו יודע כלום, ועל כן ניסה ישראמן לרענן את זכרונו באופן מנומס ודיפלומטי. לאחר כשלוש שיניים, התברר כי מכל האנשים באופן ספייס תפס ישראמן דווקא את האינסטלטור. הוא שוחרר לאחר שהתחייב על ביקורים מהירים ופתיחת סתימות בתעריף נקוב של 150 ש"ח בלבד לביקור (טבין ותקילין).

מיהר ישראמן לפגישת עבודה עם בן הערובה הבא. מקץ כמה זפטות ואיבוד הכרה אחד, ניהל ישראמן דין ודברים עם האומלל הרלוונטי לעצם הדיון.

"תגיד לי," רקק ישראמן את מילותיו, "אתה היית אחראי על הזוועה היא של טרמינל 2012?"

"אדוני, במחילה ממך," בחר המהנדס את מילותיו בקפידה, "אני רק ממלא פקודות, אין טעם להאשים אותי ב…"

"אינעלרבאק, מה נסגר עם המדפסות, תגיד לי?!"

רחש מעורר דאגה עבר בין הקיוביקלים. "נו," המשיך הישראמן, "מה נהיה עם זה?!"

"ובכן…" חכך המהנדס הנכבד בדעתו, "שמה ניסה אדוני לעשות איתחול מחדש?"

"ריסטרט?!" צווח הישראמן, "אתה מנסה למרוח אותי עם הריסטרט המזורגג שלכם? על מי אתה מנסה לעבוד? המדפסות המזורגגות שלכם נעלמות!"

"אדוני, אני מבקש להירגע. אין טעם לצעוק עלי, אני בסך הכל ממלא פקודות."

"חבל שהמדפסת לא ממלאת פקודות. אתה יודע שמכל מי שעובד אצלנו בסוכנות, עלי הפילו להיות הסיסי-אדמין?"

"אתה מתכוון לסיסטם אדמין."

"אני מתכוון לזה שמקבל כל הזמן שטרונגול למה אין לאף אחד זין לחפש איך מפעילים את הטסק מנג'ר."

המהנדס הנכבד נעלב עד עמקי נשמתו, יען כי לא היה ביכולתו להבין כי בעולם חדש ומופלא בו אנו חיים ומתקינים עדכונים שוטפים (ומיד אחריהם מתקינים רולבקים), עדיין קיימים אנשים אשר לא יודעים כיצד להפעיל את הטסק מנג'ר. הוא החל להסביר כי כל אשר עליו לעשות הוא ללחוץ סטרט, ראן, ואז להתחיל להקליד דבר מה באנגלית, עניין אשר כמו תמיד הלחיץ את ישראמן. ההסבר נקטע לאחר שמהנדסת נכבדה אחרת העירה כי אם הטסק מנג'ר נחסם על ידי שקר-כלשהו, הרי שיש בכלל להשתמש בגוף זר ומזיק בשם gpedit.msc ואז לעשות מעשה מגונה כזה או אחר. כאשר ראש קבוצת קשרי לקוחות שאל מדוע לא לעשות קליק ימני על הטסק באר, התעצבן הישראמן באופן סופי ומוחלט.

"קיבינימט איתכם, זבלים בני זבלים. למה אתם עושים את זה?"

הביטו עליו המהנדסים, הבודקים והמאפיינים. גם האינסטלטור.

"אתם והכושלאימא שלכם ידעתם שהמדפסות המזורגגות האלה לא עובדות. אתם ידעתם שוינדוז ME זה חרא של דבר. אתם ידעתם שהוינדוס 8 הופך את היוזר שלך לטמפורארי כל שלושה חודשים…"

"חודשיים," מלמל מהנדס מיואש מהקצה השני של האופן ספייס.

"אתם ידעתם שאאוטלוק 2003 עף כשעושים ביטול שלח/קבל. אתם ידעתם שקבצי PST הולכים קיבינימט כמו קלקר ששפכו עליו אצטון ברגע שהם מגיעים לגודל בינוני שלא צריך להזיז לאף אחד, וידעתם גם שאף אחד לא יבין איך להשתמש עם ה-scanpst המחורבן הזה. תגיד לי," תפס ישראמן מהנדס אקראי ואומלל, "היית נותן scanpst לסבתא שלך?"

"וואללה, בחיים לא," מלמל המסכן.

"אז למה אתה נותן לי אותו?!" הרעים ישראמן, "מה אנחנו, בדייט? רבאק איתכם, אתם הרי ידעתם שעדכון לוינדוז 10 יתקע את המחשב לזמן ארוך ועדיין דחפתם אותו לכל העולם ואשתו, כמו איזה קבוצה של מתרימים לעמותה חרדית שדופקים לך כל יום באופן קבוע על הדלת בין שתיים לארבע ומצפים שייתרמו להם ואחרי כך יניחו איתם תפילין ועוד שנגיד אחר כך תודה כמו זומבים*. אתם ידעתם שאנשים מתים על תפריט 'התחל', מה שלא הפריע לכם להעיף אותו ב-8 ואז להחזיר אותו ב-10, כאילו אתם איזה כלב שמתעקש לאכול קקי של חתולים** למרות שאומרים לדביל שלא יעשה את זה כי זה דבילי ואז רגע אחרי זה, כשהוא משלשל, הוא מבין מה הוא לא היה אמור לעשות, אבל מה הוא אמור לומר לך עכשיו? הוא פאקינג כלב! ועוד לא התחלתי לדבר על אקספלורר, מסך כחול והמדיה פלייר המזורגג הזה. תגידו לי, שרמוטות… יש פה דביל אחד שמשתמש בחרא הזה ולא ב-VLC כמו כל אדם נורמלי?!"

האינסטלטור הרים את היד.

"תוריד, תוריד," אמר ישראמן, "אני צריך אותך, יש לי סתימה בבית."

הוריד.

המהנדס הראשון כחכך בגרונו. "סלח לי, ערס רב עוצמה," מלמל, "אבל זה לא רק אנחנו. גם ללינוקס יש בעיות, וגם לאפל, וחוץ מזה…"

"נכון מאוד," אמר ישראמן, "אני רוצה לראות את הבן זונה שאמר לעצמו 'ואוווווו, להקיש פקודות בטרמינל עושה לי רטוב בין הרגליים, וזה גם כל כך מתקדם ומגניב כי השנה אצלי בראש היא עדיין 1975!' או את הדביל שהחזיק אייפון ביד וקיבל אורגזמה כפולה כשגילה שאין שם מקום לכרטיס הרחבה או כשביקשו ממנו להחליף את הכבל חשמל ואת האזניות, ואז החליטו להעיף בכלל את האזניות. אבל הזבלים האלה לא פה, ואתם… מה אני אגיד לכם, יש לכם דימוי אליטיסטי יותר. אתם פשוט הרבה יותר מעצבנים."

שלף הישראמן את רובה הלייזר האימתני שלו ולחץ על ההדק. הרובה לא ירה. הוא לחץ שוב. לא ירה. המהנדס הראשון יעץ לו להפעיל את הרובה מחדש. השני ייצב את משקפיו על אפו וטען כי יש להתקין עדכון תכנה מסוים יען כי זו בעיה ידועה. אבל הם לא הצליחו לחבר את את הרובה למחשב בעזרת כבל הרשת, אז הם ניסו לחברו באמצעות כבל USB, מה שהיווה מעט בעיה מכיוון שדרייבר לחיבור USB עבור סוג הרובה הספציפי הזה לא היה בנמצא. על כן ישבו המהנדסים המסורים ומצאו פיתרון קוד פתוח, אשר כדי ליישמו יש לעשות שימוש בשתי ספריות אותן יש לקמפל ולבנות בסביבה הלוקאלית של הרובה. על כן ישבו ועמלו צוות המהנדסים (ביחד עם האינסטלטור) על מנת להתקין פלטפורמת עדכונים מבוססת OPKG על לוח האם המסויים של הדגם הזה של הרובה. הם נתקלו עד מהירה בבעיה בלינקייג', על כן אץ רץ אחד המהנדסים לבקש התייעצות מעמיתו אשר היה מומחה באסמבלי, מכיוון ש… בואו נודה בעובדות, אף אחד לא באמת מבין אסמבלי. המסקנה של צוות המפתחים המסור הייתה כי ירי ברובה הזה הינו פיצ'ר שעדיין אינו נתמך ויש לחכות לגירסה הבאה.

הנהן ישראמן בהבנה, ושבר לכולם את המפרקת.

תאמינו לי – אין כמו פיתרון אנאלוגי.

דברי הסבר: במקום עבודתי עברנו לאחרונה שדרוג טכנולוגי משמעותי מבוסס הטמעת שרת בענן. אני אחראי על מערכות המידע. חוויתי השבוע בערך כל תקלה אפשרית שהיה אפשר לחוות, למרות הצוות המסור שעבד על המעבר והשידרוג. רוב הבעיות נבעו מתקלות של מייקרוסופט (הו, מדפסות הרשת הארורות!) שאני פשוט לא מצליח להבין למה הן לעולם לא נפתרות וצריכות להגיע באופן כל כך מייאש ללקוחות הקצה. התוצאה היא הוצאת קיטור… וקאמבק לישראמן.

*אני נשבע לכם בהן צדק שזה התרחש בביתנו תקופה מסוימת. זה הסתיים כשהפסקתי להיות מנומס.

** כמו הכלב שלנו. עדיין מתפלק לו.

ישרא-כנס

תזכורת: אז… פגשתם כבר את ישראמן?

קראת לי, קמב"ץ?

כנס, ישראמן.

מה העניין?

– בקצרה: אתה מורחק מעולמות.

מה זה?!

לצמיתות.

השתגעת?! איזה מין כנס מדע בדיוני זה אם גיבור העל הישראלי לא מאבטח אותו?

קיבלתי עליך תלונה חריפה מהאגודה אחרי אייקון והם לא רוצים שתאבטח יותר אף אירוע, אף פעם.

שטינקרים מסריחים.

סליחה?

אה… אמרתי שכנראה חלה טעות מצערת והייתי רוצה ליישר את ההדורים.

הדורים בתחת שלי. שלחו לי תלונה מפורטת שמתארת את כל הסיבות למה הצורה שלך לא מתקרבת ליותר לאשכול.

אני בטוח שהם מגזימים, הכל ברוח טובה.

ברוח טובה? בוא נתחיל מזה שבאייקון האחרון ניגשת לדוכן של "ינשוף" וביקשת ספר.

אסור לבן אדם לקרוא?

לשירותים.

אסור לבן אדם לקרוא בשירותים?

אמרת שאתה צריך את הספר כי נגמר הנייר טואלט ואז ברחת. עם הספר.

ההזנחה בשירותים של אשכול זה פשוט ביזיון. חוץ מזה, אצל "ינשוף" יש את הספרים הישנים האלה, עם נייר שכבר לא עושים. מה אני אמור לקחת, ספר של "גרף צעיר"?

הם מציינים פה, ואני מצטט: "האידיוט נמצא כשהוא מנסה, ללא הצלחה, להימלט בטארדיס שלא הייתה טארדיס אלא תפאורה מעץ".

אני רוצה לדעת מי נתקל בקופסה כחולה בשטח פתוח ולא חושב שזה טארדיס.

– כל אחד שיודע להבדיל בין טארדיס לתפאורה. טוב שלא חשבת שזה שירותים כימיים.

– אינעלרבאק, איזה מין כנס זה אם במקום טארדיס אורגינל, הם מביאים מצג שווא של מכונת סרק? איפה היושרה? איפה ההגינות? איפה ה…

– איפה היה השכל שלך כשהרבצת לילד בן 12 באוהל של משחקי תפקידים?

– נו באמת, עוד הפעם הסיפור הזה? היתה אי נעימות רגעית, אבל בסוף הכל נגמר ברוח טובה.

אתה צרחת עליו – ואני מצטט: "אניאכנסבאימאימאשך'-רמאימסריח" ותקפת אותו אחרי שהתעטש על קובייה.

זה היה בכבוד שלי, קמב"ץ. הוא ניסה להזיז קובייה אחרי הטלה.

– מה להזיז, איזה להזיז? היה לו אפצ'י!

תקשיב לי, קמב"ץ, ותקשיב לי טוב: איפה שאני גדלתי, ק-20 זה קדוש, מבין? לא מזיזים ובטח לא מתעטשים! העיקר שגמרנו הכל ברוח טובה.

אתה ממשיך להשתמש בביטוי הזה.

אני לא מבין מה יש לעשות עניין.

הילד צורח את השם שלך כל פעם שעושים לו רורשאך.

– זה לא היה לעניין עכשיו, קמב"ץ. אמרתי לך אלף פעם לא להזכיר לידי את פני פנדה. קול צרוד ואימא זונה לא עושים גיבור על מאף אחד.

אתה רוצה לספר לי מה קורה בטקסי הסיום?

לא קורה כלום בטקסי הסיום.

רשום פה – ואני מצטט: "מושא התלונה מטריד מדי שנה את המועמדות לגפן".

סתם הגזמה, כולן מקבלות את זה ברוח טו

סטירת לחי מרותם ברוכין, בעיטה במפשעה מיעל פורמן, גז פלפל מהילה בניוביץ' הופמן ואתה רוצה לומר לי מה היה בדיוק עם קרן לנדסמן?

אה… לא… יודע… על מה אתה מדבר.

איימה או לא איימה עליך בנשק ביולוגי?

(פאוזה)

היא הביאה איתה מבחנת אבולה לכנס.

הם רושמים שאיך שראית את זה, אתה ברחת – ואני מצטט: "כמו גרמלין מפרוז'קטור".

אבולה, קמב"ץ. בכנס.

– המממ… הם רושמים שהתפתח מרדף: מהסינמטק בחזרה לאשכול… למגרש ספורט… לרח' הארבעה… תראה מה זה, היא השיגה אותך ב-BBB.

– תגיד לי, אתה מודע לזה שהיא עשתה…

– …"שימוש מינורי באבולה", זה מה שכתוב.

אני רוצה לדעת איך מישהו יכול לכתוב "אבולה" ו"מינורי" באותו משפט.

ואני רוצה לדעת ממתי גיבור על מתרגש מנגיפים. מה הלאה, שומר ערים שמפחד מאדום לבן?

תגידי לי, קמב"ץ, באיזה יקום זה נראה לכם נורמלי שרופאה וסופרת בישראל סוחבת אתה מבחנה עם נגיף רצחני לכל מקום?

יש נסיבות מקלות. אם כל שנה בסוכות היו מפילים עליך להרים כנס בירושלים עד חנוכה, גם אתה היית רוצה לתקוף עם נשק ביולוגי כל אחד שמתקרב אליך.

אבל…

– חבל על הוויכוח. תשכח מאייקון, עולמות, מאורות וכל מה שביניהם.

זה ביזיון מה שהולך פה. תגיד לי, מה קורה עם הנמרוד הזה?

אתה מדבר על איזנברג שכותב אותנו?

בטח הטמבל הזה יכנס חופשי, נכון?

הצחקת אותי. עם כל הבדיחות שהוא כתב פה על הקהילה, אני מניאק אם יעבירו אותו בש"ג.

(תמימים. הם לא יודעים שאף אחד לא קורא את הבלוג הזה בכלל)

ישראמן וההשגחה העליונה

היה לי היום עוד תאקל עם משגיח הכשרות של היחידה. הוא באמת מתחיל לעלות לי על העצבים.

אני אפילו רועד עכשיו כשאני כותב את זה ביומן. ושלא תחשבו שזה קל לי העניין הזה, לנהל יומן. אבל הקב"ן הנודניק הזה, שהצמידו לי כדי שאנסה לשלוט בכעסים, מתעקש. בסוף הסכמתי, אחרי שתפסתי אותו בחגורה והעפתי אותו כמו רוגטקה לקיבינימט.

הקיצר, איפה הייתי? אה, נכון – רבתי עם המשגיח כשרות. החליט שאני צריך להניח תפילין בבקרים. אמר שאני סמל לאומי ושאני צריך לשמש דוגמא. רצה לשדר את זה בערוץ 20 כל בוקר. אמרתי לו שלפחות ישדר את זה בערוץ 1, איפה שאף אחד לא רואה, אבל הוא התעקש ואמר שהוא נותן את ההוראות כאן ושאני צריך להיזהר לפני שהוא ישלול לי את רשיון הטיס. הוא התחיל להגיד אחרי זה עוד משהו, אבל לא כל כך הבנתי אותו כי זה היה בזמן שתפסתי אותו עם התפילין והעפתי אותו כמו רוגטקה לקיבינימט.

מזכיר לי כשמבקר המדינה החליט לחקור אותי ליד שדה המוקשים ההוא ברמת הגולן. האמת שאני לא זוכר הרבה ממה שהיה שם (בגלל כל העשן והפיצוצים), אבל מה שבאמת חשוב זה שמאז הוא כותב עלי בדוחו"ת שלו שאני עשר. ממש עשר. וזה לא אני אמרתי, זה הוא כתב בדו"חשחור על גבי עשן.

תהרגו אותי אם אני מבין למה גיבור על צריך משגיח כשרות בכלל. אמרו לי "ישראמן, בחיאת רבאק, אם יש לצבא רב ראשי אז גם גיבור על צריך משגיח," שזה בערך הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי. שיעיפו את הרב במקום לדחוף לי משגיח.

מה הוא כבר יעזור לי המשגיח הזה? נניח שיש לי איזה מבצע להשתתף בו. איך המשגיח הזה יעזור לי – יזכיר לי לומר תפילת הדרך? נשבע לכם שכל פעם בקריירה שלי שאמרתי תפילת הדרך לפני מבצע, הכל התחרבן לי. כמו שקרה לי בדרך לחיסול בביירות – איך שאמרתי את ה"אמן", הייתי צריך לעצור בדרך להתפנות ולך תחפש עכשיו נייר טואלט במרג' עיון. ואני מנסה להסביר אחרי זה לשר הביטחון: "אח שלי, זה לא בגללי נסראללה ברח, זה בגלל השירותים הציבוריים במרג' עיון, אתה יודע, איפה שהחומוסייה…" ומפה לשם הייתי צריך להסביר לו איך החומוס קשור לעניין והתחרבן לי הכסת"ח.

דיברתי על כל זה עם הקב"ן. התחיל לדבר איתי על שליטה בכעסים, ולספור ולחשוב רגע על איך אני מרגיש. אז באמת חשבתי רגע על איך אני מרגיש, והגעתי למסקנה שהמחשבה על הרגשות שלי היא שאני לא סובל לא את הקב"ן ולא את המשגיח. בקיצר, עכשיו יש פלוגה של צנחנים שמנסים להוריד את הקב"ן והמשגיח מאיזה צוק, שתהרגו אותי אני כבר לא זוכר איך שמתי אותם שם.

טוב, אני צריך לסיים. יש לי שיחה צפופה עם שר הביטחון. אני אעשה מאמץ לחשוב על כל מה שאני מרגיש. אני חושב שאני לא מרגיש טוב בקשר לעניין הזה.

ישרא-שנור

(צלצול טלפון)

הלו?

שלום, מאיר?

כן, מי מדבר?

– ‏שלום, ‏שמי ישראמן. אני משרת כ

סליחה?

נו, אל תפריע לי, גם ככה אני אני שונא להקריא.

רגע, אבל

אתה עדיין מפריע.

אני פשוט חושב שיש פה טע

מפריע. עדיין. עברית אתה מבין?

טוב, בוא נשמע.

שלום, ‏שמי ישראמן. אני משרת כ… אה, רגע, הקראתי את זה כבר. רואה מה קורה כשאתה מפריע?

אני מנתק.

טוב, שנייה! שמי ישראמן. אני משרת כגיבור על ביחידת פראי"ר (פיקוד ורישום אנשים ישראלים רבי עוצמה), היחידה המובחרת המוזנחת והממורמרת ביותר במשרד הביטחון.

זו בדיחה?

היחידה משמשת לניהול מגוון גיבורי העל בישראל. אנו קיימים כבר XXX זמן…

סליחה, מה זה היה ה-XXX?

מסווג.

נניח. תמשיך.

היחידה הוקמה על ידי XXX כתוצאה מ-XXX וגם קצת להשמיש את XXX…

זה לא אינפורמטיבי. הסיווג הזה מגוחך.

פעם רביעית שאתה מפריע.

נו, יאללה, בוא נגמור עניין. מה אתה צריך? מה מהות השיחה הזו?

גרביים.

אתה אמרת גרביים עכשיו?

כרגע זה מה שאני צריך. גרביים.

למה שגיבור על יצטרך גרביים?

למה לא? מה, אתה יותר טוב ממני?

חס וחלילה, אבל חשבתי שתבקש משהו אקזוטי יותר. גלימה, אקדח לייזר

אתה עושה ממני צחוק? כלום לא טוב לכם, אינעלרבאק.

למה אתה מתכוון?

כשהתחלנו עם מסע השנור הזה חשבתי בגדול: כור גרעיני משלנו, חללית, מפקדה אווירית כמו של שיל"ד הסנובים האלה, חליפה של איירוןמן… אבל ירדתי מזה.

למה?

למה אתם הרמתם גבה והתחלתם לשאול "מה זה… זה יקר… ולמה המדינה לא נותנת… וכבר שילמתי מס הכנסה…" חפירה שבחיים לא קיבלתי. אז ירדתי מדרגה.

לאיזה דרישה ירדת?

דברים לא ברומו של עולם, אבל עדיין מצ'פרים: אסלה מזהב, מכונת אספרסו מדברת, סמרטפון שרוטט ועושה לך נעים בגב בזמן שהוא מפלרטט איתך במבטא גרמני… אבל הפסקתי גם עם זה.

למה, מה אמרו?

שאני מפונק ומאיפה קיבלתי את המספר הזה.

ומה עשית אחרי זה?

התחלתי לבקש דברים יותר בנאליים, כמו ביגוד.

אוקיי, באמת פרקטי יותר.

אבל אז אתם, בני זונות, התחלתם לשאול למה אני מבקש כל כך מעט. קיבינימט, היתה שיחה אחת שחשבו שאני איזה הונאת פירמידה מדברת. תגיד לי, איך אפשר להיות גיבור על משנורר ככה?

תקשיב, כל הסיפור הזה באמת קצת מוזר. בכל זאת, גיבור על ישראלי מבקש תרומות

וואללה?

וואללה.

וכשכמה חברה עם כומתה ונעליים אדומות שעובדים בשביל אירגון שמקבל מלאנתאלאפים מליארד ש"ח בשנהמתקשרים אליך פתאום לבקש לדרמן כאילו האימאימא שלך חייבת להם משהו – זה נשמע לך הגיוני?

נו, זה לא אותו דבר

אותו דבר וחצי. תאמין לי, זה רק בגלל צבע הכומתה. מה אני צריך לעשות, לשים על עצמי טייץ אדום?

אפשר לנסות את זה.

זיבי אני שם טייץ אדום. הפלאש-fetish הזה לא מתקרב אליי.

תגיד… יצא לך משהו מכל זה?

האמת? לא. זה די מתסכל. מזל שיש יום הזעם פעם בשנה.

אתה… חוגג את יום הזעם?

לא יום הזעם הזה, אהבל. יש לנו בפראי"ר יום זעם משלנו. זה מופנה נגד שיל"ד הסנובים החארות האלה.

ו… מה אתה עושה ביום הזה?

במהלך יום זה אני עושה גיחה למפקדה שלהם ומכסה אותה בנייר טואלט רדיואקטיבי מכל הכיוונים.

אלוהים. אדירים.

יודע משהו, אולי תתרום לזה? משרד הביטחון לא רוצה לרשום לי את הקילומטראז'ים בתלוש, ואני ממש חייב למצוא פיתרון השנה. כבר אי אפשר לגנוב חמקן, כמו פעם.

ביי.

חכה רגע, אל תנתק! אתה משאיר אותי ככה?

אני בכלל לא מבין למה אתה עובד ככה. תעבוד עם שכל.

די להתנשות.

אומרים "להתנשא".

נו די להתנשות כבר!

למה אתה פשוט לא מוציא חשבוניות פיקטיביות? כולם עושים את זה.

חשבונית? למי אני אוציא חשבונית עכשיו?

אנא עארף… לראש הממשלה. הנה, וואללה, לראש הממשלה. גם ככה אתה עובד אצלו.

מה לכתוב שם?

תהיה יצירתי. תכתוב שקראו לך כי הכלבה ברחה והיית צריך למצוא אותה. בדרך היא נשכה לך את האשכים והיית צריך גם טיפול רפואי.

הצחקת אותי. זה נראה לך אמין הסיפור הזה?

יודע משהו? אז תכתוב שכל זה קרה ביום כיפור. זה יעבור. תאמין לי, יעבור.

ומאז, קוראים יקרים, מתהדר לו ישראמן בגרביים מחממים וצבעוניים עד מאוד. אבל בלי אדום – יש גבול.

 

על סדר היום: דברים תמוהים שצה"ל עושה.

 

ישראמן והמים הכבדים

עוד טקסט מסדנה. תזכורת: כבר הכרתם את ישראמן?

ניסיתי לעוף ישר לתוך המשרד של הקמב"ץ, אבל נתקעתי במשקוף. לעזאזל, עוד לא השתלטתי על הנחיתות. שלא לדבר על זה שהקמב"ץ ייכנס בי על שעוד פעם שרטתי לו את הכניסה למשרד שלו. "גם ככה המשרד נראה מגעיל," הוא נזף בי בפעם האחרונה, "אני לא צריך שתכער לי אותו יותר."

נכנסתי פנימה.

"היי דלית, מה המצ…" דלית דיפדפה בפייסבוק, כרגיל, לא הסתכלה עלי אפילו וישר סימנה לי עם היד להיכנס אליו. קיבינימט, לפחות תעיפי עלי מבט. אני גיבור העל הלאומי שלך, תכבדי אותי! מה אני, ראש הממשלה?

פתחתי את הדלת ונכנסתי למשרד הקמב"ץ. הוא ישב מאחורי השולחן שהיה מסריח מקפה שהתייבש. מאחוריו, על הקיר, היה עדיין הכתם השרוף מהיום שהתעצבנתי עליו כשנתן לי מת"ש על הגלימה. יריתי אז בעצבים עם ראיית הלייזר שלי על הקיר. לפניו, על השולחן, ניצב מחשב עם מסך בגודל של שני אבטיחים, בגלל שאף אחד לא חושב שצריך לתת ציוד נורמלי ליחידה שלנו.

אנחנו, באופן רשמי, יחידת הפראירים של ישראל. זו אפילו הגדרת התפקיד שלנו: "פיקוד ורישום אנשים ישראלים רבי עוצמה". מנכ"ל משרד הביטחון חשב על ההברקה הזאת. היה מסוכסך עם הקמב"ץ. כשהקמב"ץ קיבל את התפקיד עם הקמת היחידה, זו היתה הדרך של המנכ"ל להתנקם בו. מאז אנחנו מכונים "הפראי"רים". אני אמנם הפרא"יר הראשי, אבל הקמב"ץ נמצא מעלי – הוא זה שצריך לנהל את הקרקס הזה.

"שב, ישראמן."

התיישבתי. הוא לא הרים את הראש שלו מהשולחן.

"אתה יודע למה קראתי לך היום, ישראמן?"

מה לעשות? להעמיד פנים שאני לא יודע? אין מצב שאני יוצא מזה. המצח שלו מקומט מהרגיל, ואני מריח תה קמומיל מהספל שלו. הוא בחיים לא שותה תה. רק שחור, אלא אם כן קרה משהו.

"בגלל מנכ"ל משרד הביטחון."

"באמת? היה משהו עם המנכ"ל?" הוא הרים אלי את הראש סוף סוף. הגבות שלו היו מורמות.

"נו, מה העניין עכש…"

"שששש… בוא נעשה את זה בשיטה שלי, אוקי, ישראמן?"

נשמתי עמוק וקיוויתי שלא יהיה עוד כתם על הקיר.

"הוא התווכח איתי אתמול."

"באמת? על מה היה הויכוח, ישראמן?"

"הוא אומר שלא מילאתי טופס 27-ז לפני הגיחה לסוריה."

"מה אתה אומר? ומילאת טופס, ישראמן?"

"נו קיבינימט, מה אני פקיד במשרד הפנ…"

"שששש… בוא נמשיך לעשות את זה בשיטה שלי, אוקי, ישראמן?"

התחלתי לספור עד מאה. הוא הסתכל עלי סופר עד מאה. הוא חיכה שאסיים לספור עד מאה. סיימתי לספור עד מאה. הקב"ן שהצמידו לי כדי שילמד אותי לשלוט בכעסים הוא שרלטן מסריח.

"לא מילאתי, טוב?"

"אההההה!" כל פעם שהוא את ה'אההההה' שלו, הוא מלחין את זה רק כדי שמי שיושב מולו ירגיש עוד יותר מטומטם. "זה מאודמאוד מעניין מה שאמרת עכשיו. אבל אני עדיין מעט מתקשה להבין את מה שקרה אחר כך, ישראמן."

"אמרתי לו שאני לא עובד אצלו."

"ומה הוא אמר לך, ישראמן?"

"שכדאי לי לדבר איתו יפה, לפני שהוא יתקע לי את המלמ"ב עמוק בתחת."

"ומה ענית לו, ישראמן?"

"שהיה לי אתמול אירוע דומה עם אחותו ואני שמח ששנינו באותו ראש."

"ומה הוא ענה לך, ישראמן?"

"רצה שאתנצל."

"והתנצלת, ישראמן?"

"נראה לך? השתנתי עליו בקשת."

הוא נשם נשימה עמוקה, שירבב את השפתיים ועצם את עיניו. "חסר לי משהו, ישראמן."

"מה חסר? מה עוד אתה רוצה ממ…"

"חסרות לי שתי מילים כדי להשלים את האנקדוטה הציורית הזאת, ישראמן."

עברו עוד שלושים שניות של שתיקה מתוחה לפני שעניתי לו. "על אמת."

"בקול רם יותר, ישראמן."

"על אמת," הגברתי את הקול, "השתנתי עליו על אמת."

"איזה סיפור מקסים, ישראמן!" והוא החל למחוא כפיים, כמו שהוא עושה בכל פעם שהוא עצבני על מישהו שעשה משהו ממש מטומטם. "באמת, כל הכבוד! זה מסביר למה כל העולם מתקשר אלי מהבוקר, עד שהייתי צריך לנתק את הטלפון האדום מהקיר."

אלוהים, רק שלא יתחיל לספר לי על…

"סבא שלי היה איש חכם, ישראמן. היה לו פתגם: בחיים אל תשתין למעלה, למה בסוף זה יורד למטה ומתחיל להסריח."

חשבתי טובטוב על מה שעמדתי להגיד לו. "אני מבין, קמב"ץ. אתה בעצם אומר לי שאני צריך לשלוט יותר טוב בכעסים שלי כדי שלא אסתבך עם משרד הביטחון, נכון?"

"אני מתכוון שנמאס לי להסריח מהפיפי שלך, דביל. עכשיו עוף מפה, ולשם שינוי אל תשרוט לי את המשקוף."

זה היה הסימן שלי לקום, ללכת לדלת ולהתרחק משם לפני שהוא יקרקע אותי לתקופה בלתי מוגבלת. רגע לפני שיצאתי החוצה סובבתי את הראש אחורה. הקמב"ץ ישב מכופף ולידו ערימת מסמכים שהייתה הרבה יותר קטנה כשרק התקבלתי ליחידה. הוא התעכב על מסמך אחד מולו. לפתע הוא שמט את העט מידו וחפן את ראשו בשתי ידיו. שמתי לב כמה עיניו היו עייפות. לעזאזל, הוא לא היה כזה זקן פעם.

"מה קרה, ראובן?" הצלחתי לבסוף לשאול.

הוא הרים את ראשו אלי. כשהתמקדתי במסמך, ראיתי לפתע את הלוגו המוכר. יכולתי אפילו לזהות את החתימה. עוד פעם הוא יושב לקמב"ץ על הראש?

"אני לא יודע כבר, ישראמן. תאמין לי, אני כבר לא יודע מה לעשות איתו."

"זה האמריקאי, נכון? מה הוא רוצה היום, האפס הזה?"

הקמב"ץ חייך את החיוך העצוב שלו. "בוא נגיד שגם לו היו כמה דברים להגיד על הגיחה לסוריה. גם טופס 46-G באנגלית לא מילאת, נכון?"

"על זה?! על זה העלוקה יושב עליך?! עזוב אותך, קמב"ץ, שילך לאלף עזאזלים, ממתי זה מטריד אותך?"

"הוא שלח לי היום תמונה," מלמל הקמב"ץ, "הנה, תראה." הוא סובב אלי בקושי את מסך המחשב. האפס עמד ליד רחפת על קולית חדשה ונוצצת. אנחנו מתחננים לציוד הזה כבר שנה וחצי, וההוא רק עושה פיפס ומקבל את זה מיד. "אתה מבין?" המשיך הקמב"ץ, "הוא קודם יורד עלי ברמה המקצועית ואחר כך, כדי לסובב את הסכין עוד יותר, עוקץ אותי עם זה."

עמדתי שם, רועד מעצבים. הקמב"ץ סובב את המסך המצהיב בחזרה אליו והמשיך לקשקש את החתימה שלו על עוד מסמכים. עמדתי כבר להסתובב… ואז עצרתי.

"קמב"ץ…"

"מה, ישראמן?"

"יודע מה העכבר מצא לי בפיפי?" זה לא היה באמת עכבר. ככה קראנו לרמ"ד מדע של פראי"ר. הוא לא היה יוצא מהמעבדה ותמיד היה מסריח מכימיקלים, אז החלטנו ש"עכבר" זה הכינוי הכי מתאים. הוא בחור מבריק, אבל אני נשבע לכם שאני לא זוכר מה השם שלו.

"מים כבדים, שמעתי." אמר הקמב"ץ.

"זה היה אתמול. היום בבוקר הוא התקשר אלי. מסתבר שהשתן שלי מכיל גם חומצה פלואורואנטימונית."

"זה מדהים, ישראמן."

"נכון? החרא הזה אוכל כמעט הכל."

"לא, זה מדהים שאתה יודע להגיד מילים ארוכות כאלה."

"בקיצר, חשבתי על משהו," המשכתי, "אני תופס טיסה קצרה לשמי וושינגטון, מאתר את הרחפת, ומסמן עליה שטח טריטוריאלי."

הופה… ככה אני אוהב את העיניים של הקמב"ץ. הוא פתאום נראה צעיר יותר בעשר שנים, אם לא יותר.

"אתה תעשה כזה דבר בשבילי?" חייך הקמב"ץ.

"ראובן, אני טס לשם תוך שבע דקות וארבעים ושמונה שניות על השעון, מוצא את הכלי המזורגג הזה, ומצייר עליו מגן דוד עם הפיפי שלי."

"אתה תראה לחרא הזה מאיפה משתין המגן דוד, הבנת?"

"אני אראה לו, תאמין לי! ואחרי זה אני אחתום עליו בשמך, איך אני?"

"אתה תסמן אותו טובטוב, מבין? אני רוצה שהחומצה עם השם שלי יגיעו עד השאסי. תקרקע את החצי עיוור הזה."

"סמוך עלי, מילה של פראיר."

"אני אוהב אותך, ישראמן."

"אני אוהב אותך, ראובן."

"תפסיק להגיד 'אני אוהב אותך' ותפסיק לקרוא לי ראובן."

"אין בעיה, קמב"ץ."

"יאללה, לעבודה. יש לך היום גם עבודה בביירות, אל תפדח אותי."

"אני אספיק אפילו לקנות לך את השוקולד שאתה אוהב מהשדרה החמישית."

"טוס בזהירות, ישראמן."

רגע לפני שיצאתי מהדלת, פניתי אליו ושאלתי "אתה לא באמת קראת לי בגלל מנכ"ל משרד הביטחון, נכון?"

הקמב"ץ גיחך ואמר "מצידי אתה יכול לחרבן עליו אורניום."

צחקתי ועפתי משם. איזה תותח הקמב"ץ הזה. בשבילו אני מוכן לחפור מנהרה לליבת כדור הארץ. טוב, נפתח וייז, צריך להגיע לוושינגטון ואני לא רוצה להתברבר בדרך. שיט, לא זוכר את הכתובת… תגידו, מישהו זוכר איפה החנייה של ניק פיורי?