רסיסים מאיטליה

הערה מנהלתית

אם תלחצו על התפריט למעלה (אייקון שלושת הפסים מצד ימין) תראו שבצד שמאל התווספה אפשרות להירשם לעדכונים לבלוג במייל. סליחה שרק עכשיו נזכרתי…

אז הגענו

אז הגענו לעיר נופש איטלקית שנקראת ביביונה, המרוחקת כשעה מונציה. אף לא ישראלי אחד, שזה כבר טוב.

מה יש לעשות פה? בריכה, ים ולהתלונן על החום. יש הרבה חנויות לתיירים, בתי קפה לתיירים, מסעדות לתיירים וגלידריות. גם הן לתיירים. גלידה מצוינת, באמת. וקרה. אם מקרבים את הגלידה לאוזן, אפשר לשמוע אותה מתלוננת על החום. "בחייאת, אח שלי,  תאכל אותי מהר, תגמור את זה כבר. לא בא לי לסבול."

המלון

המלון נחמד, נקי ומסודר. יש בו ארוחת בוקר טעימה מאוד. אבל מה? החדר קטן. מה זה קטן? חדר אחד אשר בו מיטת הורים ולצידה מיטת קומתיים לילדים. וואלה, אני לא זוכר שככה זה נראה ב-TripAdvisor. יש חדר מקלחת, כיור וכו'. ויתרו על ארון בחדר הרחצה לטובת בידה. בידה? אנחנו ישראלים. אנחנו מכסים את התחת או מזיזים אותו, אנחנו בועטים בתחת, מוציאים או מכניסים את הראש שלנו לתחת, וכמובן ששום דבר לא מעניין לנו את התחת, אבל אנחנו בטח שלא שוטפים אותו בבידה! מה אנחנו, גרמנים? (על כך בהמשך).

אגב, הגמדה רוצה למסור לכם שהחדר "בכלל לא מלכותי". אנא הבינו: אנחנו כרגע בפאזת "לשבור את הקרח", שהוא הסרט האהוב ביותר על הגמדה בכל הזמנים והמימדים. ולכן, כל דבר חייב להיות מלכותי. אני לא יודע מה ההגדרה למלכותי, אבל הייתי מנשק את הרגליים לארכיטקט שהיה בונה לנו חדר מקרח בחום הזה. חם פה. תודה לאל שיש מזגן בחדר. אבל רק בחדר – ברוב החנויות כאן אין מזגן או שפשוט לא מפעילים אותו. אירופאים דפוקים.

אגב מיטת קומתיים: הפסקתי לספור כמה פעמים הגמדים דפקו את הראש במיטה. עם השריטות שיש במשפחה הזו, יש מצב שהמכות האלה אולי סידרו משהו.

הוא והיא – בקטנה

היא: מאמי, אני דווקא מצליחה להסתדר עם גודל החדר הזה. הקומפקטיות דווקא עובדת לי.

הוא: כן, אני יודע. אמרת את זה אתמול.

היא: מתי?

הוא: אחרי שאמרת שאת רוצה להרוג אותי, ולפני שאמרת שאת רוצה להרוג את הילדים.

שובר שורות

אחד מאורחי המלון נראה בדיוק כמו וולטר ווייט, קומפלט עם קרחת וזקן צרפתי. אני יכול להישבע שיש לו סיגריה שהוא לעולם לא משתמש בה ושתמיד איתו בכיס החולצה.

אני פוחד.

הוא, היא וגמדה

גמדה: אבא, איך התחתנתם?

הוא: אה, זה פשוט מאוד, מתוקה. אימא איבדה את הסיסמא לאינטרנט והעדיפה להתחתן עם אבא מאשר לחכות שהתמיכה הטכנית יחזרו אליה.

היא: סליחה?!

הוא: צודקת. האמת היא שאימא אף פעם לא יצאה עם מישהו שדובר יותר משפה אחת, ואבא מעולם לא התקשר לבלונדינית שלא הוציאה נגדו צו הרחקה בבוקר שאחרי.

קשיי שפה

אורחי המלון הם גרמנים. נקודה. לנושא הבא.

אה, רוצים עוד מידע? מדובר במלון (ובאופן כללי, כל העיר הלא גדולה הזו) שבסך הכל, רוב המבקרים הם גרמנים. במלון שלנו זה נראה שכולם הם גרמנים (וגם כמה הונגרים). מטבע הדברים, הצוות יודע איטלקית, גרמנית ו… אנגלית די רצוצה. או שום אנגלית. בכלל. השילוט (כמעט כולו) באיטלקית וגרמנית. האנגלית תמיד בקטן יותר ולפעמים אין בכלל. למזלי, מלכת היופי נזכרה מחדש בגרמנית שלה, כך שנראה שאנחנו מסודרים. ישנה פקידת קבלה אחת בכל המלון שיודעת אנגלית שוטפת. הבעיה שהיא פשוט לא כל כך יודעת להכווין או להמליץ על אטרקציות (על כך בהמשך).

פיג'מה

בין הבגדים שארזתי בחופשה, נמצאת גם חולצה עם כיתוב בעברית. עשיתי חושבים, והסתבר לי שעדיף, כנראה, לא להסתובב איתה ברחוב ליתר ביטחון. אז בזאת הוחלט מהי חולצת השינה שלי. אימרו לי מזל טוב – עד שנחזור לארץ אני נרדם אך ורק בחולצת "עולמות".

הוא והיא בקטנה

(בנסיעה על אופניים חשמליות ששכרנו לטיול על החוף)

הוא: מאמי, תראי, לכולם יש פה קעקועים.

היא: כן, כולם פה קולים. לא כמונו.

הוא: מה פתאום? ברור שאת קולית!

היא: לא נכון. אתה יותר קול ממני. אתה מסתובב עם חולצות של להקות רוק. לי אפילו את זה אין.

הוא: (בלב)
pl2wj

שיעור בגלידה

הגמדון החליט שהוא חייב ללמוד לאכול גלידה מגביע. אני לא יודע כמה גלידה אכן נכנסת לפיו בתהליך, אבל זה בהחלט הוציא אותנו מהכלים. הוא מחזיק את הגביע בידו, הגלידה מטפטפת ומפטפטפת והגמד מפטפט ומפטפט. לא כל כך מבינים על מה, רק לאחרונה הוא אומר מדי פעם משפטים או מילים קוהרנטיות. לגלידה זה לא עוזר. היא עדיין נוזלת.

הוא והיא בקטנה

היא: הגלידה הזו ממש לא הייתה במקום!

הוא: (לא מסוגל לענות כי הפה מפוצץ בגלידה)

לונה פארק

יש פה לונה פארק. שאלנו את הפקידה החביבה איפה הוא. היא ענתה לנו "15-20 דקות הליכה, לא רציני".

הקיצר, אחרי יותר מ-40 דקות הליכה (את לא רואה שיש לנו 2 גמדונים בלתי נסבלים?! איך, קיבינימאט, נגיע לשם כל כך מהר?) הגענו למקום. מוזר, החניון נראה קצת ריק. והגלגל ענק לא עובד. והוא שומם. אז שואלים שם את הבחור שעובד בבית הקפה הסמוך, ומסתבר שהלונה פארק נפתח כל יום החל מ-19:00. עד שנחזור למלון כדי לסגור חשבון עם הפקידה, תאוות הדם שלנו תחוסל על ידי החום. לכן בדרך למלון כבר עוצרים לאכול צהריים במסעדה חביבה. אגב, באופן כללי, לא קרה לנו שהתאכזבנו מהאוכל. אמרנו איטליה, לא?

ללונה פארק, בסופו של דבר, הגענו ביום אחר. הילדים נהנו. היה קשה קצת לגרור את הגמדון משם, כי הוא רצה לעלות דווקא על מתקנים שגם למבוגרים לא הייתי מאשר. נאלצנו לעזור לו. הוא לא אהב את הרעיון. לא רוצה לדבר על זה יותר. לנושא הבא.

הוא והיא בקטנה

(בנסיעה על אופניים חשמליות ששכרנו לטיול על החוף)

הוא: מאמי תראי, האיש הזה צחק עלי עכשיו.

היא: לא נכון. יכול להיות שהוא סתם חייך לילדים.

הוא: וואללה. יכול להיות.

היא: גם יכול להיות שהוא צחק עליך.

הוא: למה?! הוא אפילו לא מכיר אותי!

היא: נראה לך שמישהו צריך להכיר אותך כדי לצחוק עליך?

אסייתים

לא יודע כמה מכם היו בניו יורק, אבל אלה שהיו שם בטוח שמו לב לחנויות המתנות המיועדות בעיקר לתיירים. מוכרים שם תיקים, בגדים, קצת גאדג'טים ועוד שטויות למיניהן. הן מתופעלות באופן אקסלוסיבי על ידי ישראלים. כלומר, יורדים. כלומר, אתה יכול להיתקל בבעל החנות שהוא למעשה ישראלי לשעבר שחי שם יותר מ-30 שנה, ועדיין כשתשאל אותו מאיפה הוא, הוא ידע להגיד לך "מנתניה". הוא כבר לא מנתניה, דביל, הוא מניו יורק.

למה נזכרתי בזה? כי פה אותו דבר אבל עם אסייתים. אני מניח שסינים. לא טרחתי לברר איזה ליכסון עיניים זה בדיוק, אבל בואו נסכם שהם לא באו מליטא.

זה נראה שכולם קונים את הפיצ'פקעס שלהם מאותו מקום וקובעים לפי הגרלה מה יהיה המחיר. במקום אחד, התיק המכוער שיתפרק בעוד יומיים בדיוק יעלה 5 אירו, ובחנות המרוחקת כ-100 מטר משם הוא יעלה 7 אירו. אל תדאגו, היומיים שייקח לתיק להתפרק הם עדיין יומיים. תורת היחסות לא עובדת פה. לא עלה בהגרלה.

אני מרשה לעצמי להעלות תיאוריה: אם בניו יורק אלה חבר'ה ישראלים, אולי גם כאן הם ישראלים, אבל כאלה שטרחו לעבור ניתוח מיוחד לליכסון עיניים כדי להימנע מסטיגמות אנטישמיות? התיאוריה הנגדית גורסת שכל אלה שבניו יורק הם בעצם אסייאתיים שעברו ניתוח הפוך לביטול ליכסון וכמובן למדו עברית. אבל זה קצת מוגזם. יותר סביר שישראלי ילמד סינית. או מנדרינית. או קוריאנית. נו, לא יודע, לא בדקתי את הליכסון שלהם, רדו ממני.

הוא והיא בקטנה

היא: אתה לא יכול לללבוש את החולצה הזו עם המכנס הזה!

הוא: למה?

היא: כי שניהם עם פסים!

הוא: צודקת. אם אלבש את זה, היקום יקרוס לתוך עצמו. זה בדיוק כמו כשחברה של מרטי מק'פליי פגשה את עצמה ב"בחזרה לעתיד 2".

ונציה (או – "הבריחה הגדולה")

אח, ונציה. דומה כי העולם מעולם לא התאגד כל כך סביב תשוקה למונומנט טובע.

תחבורה ציבורית עם הספקטרומיסט שלנו היא  בעייתית. אפשר להגיע לונציה מביביונה במונית, אבל זה עסק יקר. סתם שתדעו, אם תסעו מנמל התעופה של ונציה (מרקו פולו) לביביונה בלילה (כמונו) תיאלצו להיפרד מ-250 אירו (!). ביום התעריף יורד לכ-150 אירו לכל כיוון. שייט עולה חצי מכך. לפיכך החלטנו לעלות על שייט היוצא מביביונה ב-8:00 ולוקח לו שעתיים להגיע לעיר הטובעת. הפלגה חזרה לביביונה מהעיר שהחליטה להשקיע את עצמה לדעת, יוצאת ב-16:00.

המדריכה, אגב, הסבירה לנו מדוע זה לא כזה תענוג לגור בונציה. עלויות תחזוקה גבוהות, חוסר בתחבורה ציבורית (בעצם הכל נעשה רגלית) והמעמסה של עונת תיירות בלתי פוסקת הופכים את הונציאנים לאנשים עצבנים. מסכנים. מישהו בקהל רוצה לדבר איתם על קסאמים ושוד הגז?

בין לבין, ישנו סיור מודרך, ארוחת צהריים ושייט מקסים בתוך התעלות של ונציה. הארוחה והשייט הם בתוספת כסף. עד כאן הכל נשמע טוב.

אז איפה היו הבעיות? בתור התחלה, החום והלחות בונציה בעונה זו של השנה מתחרות בהצלחה בזו של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית שלנו. כשאתה עם שני ילדים קטנים – זה מכה. די מהר איבדנו את הקבוצה ונאלצנו להסתדר לבד. זו עיר מדהימה ביופיה, אבל קשה להתמצא שם. Google Maps לא עובד כל כך טוב בגלל צפיפות הסמטאות המפריעה לקליטת הנווטן. התמקמנו בסוף במסעדה והתרעננו. ההתרעננות כללה גם גלידה. אלא מה?

לאחר השייט המאורגן בתעלות העיר, המשכנו להסתובב וכחצי שעה לפני מועד עזיבת הספינה התחלנו בדרך חזרה. יש לציין כי זו הייתה הספינה היחידה שיוצאת לביביונה. לפספס אותה אומר שיש למצוא מונית. עסק יקר, אמרתי כבר? התחלנו ללכת לאורך הטיילת היוצאת מפיאצת סאן מרקו המפורסמת, כשהבנו למעשה שאנו לא יודעים איפה תמתין הספינה ואיך קוראים לה. הדקות נוקפות, דפיקות הלב מואצות, השמש קופחת ומלכת היופי והגמדונים סובלים בחום. ספינה – יוק. הספינה יוצאת ב-16:00. אני מביט בשעון הסמרטפון בעצבנות: 15:40, 15:45, 15:50.

אני עוזב את מלכת היופי ודופק ריצה בחיפוש נואש אחרי הספינה המשיחית שלנו. אולי אצליח למצוא אותם, לשכנע אותם שיחכו (שילמנו פאקינג על הכרטיסים, שיחכו קצת!) ולחזור לקחת אותם. הטיילת לא נגמרת, ואני לא מוצא את המטרייה האדומה של המדריכה, איתה היא מסמנת לתיירים מרחוק היכן היא נמצאת. עוד רגע הספינה עפה משם ואנחנו תקועים.

ברגע אחד טהור של תושייה אני מוציא את חשבונית המשרד בו הזמנו את הטיול, מאתר את מספר הטלפון, מתקשר אליהם, מסביר להם בכמה מילים קורה, ומקבל מהפקידה המבולבלת את מס' הסלולרי של המדריכה. תוך כדי, מקבל שיחה ממתינה ממלכת היופי – הספקטרומיסט חטף התקפת זעם בשיא החום והיא כמעט איבדה עליו שליטה. הגמדה איתה והם סובלים. איכשהו, וונדר וומן לקחה אותם לכיוון שלי והיא מחפשת אותי. רצתי אליה בפאניקה בחזרה והרמתי את הגמד ההיסטרי. מן הסתם נבהל כשרצתי בלעדיהם. מתקשר למדריכה. מסתבר שהיינו בכיוון הנכון אבל לא רחוק מספיק. צריך לחצות 7 גשרים מפיאצת סאן מרקו, והם האנייה הפאקינג אחרונה במעגן.

"כמה גשרים חצית?" שואלת אותי המדריכה שבא לי לחנוק. "עוד לא שבעה, אבל אני לא זוכר כמה." אני אומר לה ליד איזה מלון אני נמצא. תודה לאל, רק עוד גשר אחד. אבל בחום הזה, הגשר הזה מרגיש כמו מסלול מכשולים בטירונות. באותה מידה הייתה יכולה לומר לי שיש עוד 10 גשרים. והילד עלי.

אנו חוצים את הגשר ורואים את האנייה. איכשהו גומעים את שארית המרחק ועולים עליה. אני מושיב אותם, עף לקיוסק של האנייה, קונה לכולם בקבוקי מים קרים וגומר אחד לבד. הגמדה שותה. מלכת היופי שותה. הגמד שותה גם. נרגע, תודה לאל. האנייה יוצאת להפלגה. הרוח נושבת עלינו, ואנחנו נרגעים אט אט.

ונציה היא עיר מאתגרת.

הוא והיא – בקטנה

(בהפלגה חזרה מונציה לביביונה. לבד על המים בין כל המדוזות.)

הוא: מאמי, איפה את חושבת שדקסטר נפטר מהגופות?

היא: (מצביעה ללא היסוס לכיוון מוגדר) בערך קילומטר מערבה.

יום הולדת

חגגתי יום הולדת לפני מס' ימים (ה-5 לאוגוסט). תודה רבה לכל המאחלים. ולמי שלא איחל, יש כאן מישהו שרוצה למסור לכם הודעה:
pl30d

הוא והיא בקטנה

הוא: מאמי, איזה ביטויים את מכירה עם המילה 'תחת'?

היא: מה אתה כותב שם?

הוא: כרגע על המלון.

היא: השתגעת? מאיפה אתה יודע אם המלון מנטר את הביקורות שרושמים עליו? אולי תחכה עד שנחזור? שלא נסתכסך איתם!

הוא: הם בקושי יודעים אנגלית, נראה לך שהם יודעים עברית?

היא: איפה אתה כותב את זה בכלל?

הוא: בבלוג.

היא: בבלוג? אה, אז תכתוב מה שבא לך. מי יקרא את זה?

אז כתבתי.

עדכון: בצירוף מקרים מקסים, גם יובל דרור ביקר באיטליה ונראה שגם לו יש אי-אילו טענות לגבי ארץ המגף. טוב נו, לא רק טענות. אבל אם להתייחס רק לביקורת – I feel his pain.

הוא והיא #2

הוא: בואי נראה "דולהאוס".

היא: אני לא רואה איתך "דולהאוס" עוד פעם.

הוא: כולה שתי עונות קצרות.

היא: אני. לא. רואה. איתך. "דולהאוס". עוד. פעם.

הוא: אז אולי באפי?

היא: אני לא רואה איתך באפי, עוף מפה!

הוא: טוב, הלכתי לקרוא.

היא: מה אתה קורא?

הוא: תסריטים של "דולהאוס".

היא: מה קורה באמת עם הכרטיס שאתה פותח לי באשלי מדיסון?

הוא: אני קורא "היה יהיה". יוצאת מהדורה חדשה עוד מעט, ואני קורא בינתיים מהדורות ישנות.

היא: מי כותב שם?

הוא: התחלנו? את גם ככה לא זוכרת אף פעם, ויש לך אסוציאציות מופרעות.

היא: אז מבין שנינו אני המופרעת?

הוא: אין לך משהו לעשות?

היא: בטח שיש לי. לשאול אותך מה אתה עושה.

הוא: טוב, מה את רוצה לדעת?

היא: מי כותב שם?

הוא: רותם ברוכין.

היא: זו ההיא שכותבת על הבחורות שהולכות מכות?

הוא: (נשימה עמוקה) זה נקרא רוחות ערים. למה לכל דבר שאני קורא את קוראת "בחורות שהולכות מכות"?

היא: שמת לב שברוב היצירות שאתה אוהב יש בחורות יפות שהולכות מכות?

הוא: וואללה… אז את לא רוצה לראות "באפי"?

היא: אני לא רואה איתך "באפי"!

הוא: אז תפסיקי לדבר על בחורות יפות שמרביצות.

היא: מי עוד כותב שם?

הוא: יעל פורמן.

היא: אה רגע… היא לא כתבה על ההוא שגזזו לו?

הוא: (נשימה יותר עמוקה) "גונזזו". הסיפור נקרא "גונזזו". יש לך עולם אסוציאציות דפוק.

היא: כן כן, יופי, מי עוד?

הוא: בחורה כותבת, משקיעה את הנשמה, וכל מה שאת זוכרת זה שגזזו למישהו וזה אפילו לא נכון!

היא: אתה חופר. מי עוד כותב שם?

הוא: אני לא מבין למה אני מבזבז את הזמן שלי. ורד טוכטרמן, שאלוהים יעזור לי. כתבה את "דם כחול".

היא: לא מכירה. מי עוד?

הוא: לפחות לא הוצאת לי את הנשמה עליה. קרן לנדסמן.

היא: זו ההיא שאוהבת מגיפות בסודן, לא?

הוא: (נשימה מאוד מאוד עמוקה) היא מומחית לבריאות הציבור. זו העבודה שלה. אגב, השמועה אומרת שהיא גם כותבת מדי פעם, אבל איכשהו את זוכרת רק את הקטע בסודן.

היא: רגע! לא שמת לב למשהו מוזר?

הוא: מה?

היא: תחזור על השמות משפחה שלהן.

הוא: ברוכין. פורמן. טוכטרמן. לנדסמן.

היא: אתה לא שם לב? כולם מסתיימים ב-'ן' סופית!

הוא: סליחה?

היא: תודה שזה מוזר. זה בטוח לא מקרי.

הוא: זה מקרי.

היא: זה לא מקרי.

הוא: תוכיחי.

היא: מי ערך את הספר?

הוא: אה… אהוד…

היא: אהוד מה?

הוא: לא מה. אהוד מיימון. ואני צריך אספירין.

היא: רואה?

הוא: זה לא אומר כלום!

היא: מה קורה עם רוני?

הוא: רוני?

היא: כן, רוני. שעשית אצלה סדנא. שרודפת אחרי פיות ברמת הגולן.

הוא: (הנשימה העמוקה ביותר מאז קום המדינה) בפעם המאה, זה לא פיות. זה בני סהר. והיא לא רודפת אחרי אף אחד, היא כתבה אחלה ספר, ומה את מסבכת אותי איתה עכשיו? וחוץ מזה, איפה את רואה 'ן' סופית ב"גלבפיש"?

היא: מה השם שלה לפני הנישואין, חוכמולוג?

הוא: בשן. ותשכחי מהאספירין, יש בבית וליום?

היא: רואה?! איך קוראים לחנות ספרים ההיא ברעננה???

הוא: ינשוף ספרים.

היא: ומי הבעלים?!

הוא: אלי… הרשטיין. עזבי וליום, מה יקרה אם אני שותה אלכוהול נקי?

היא: האלה שייסדו את כתב העת ההוא משנות ה-80, שניפחת לי את המוח עליו אפילו שזה לא עניין אותי בכלל…

הוא: מה זה לא עניין אותך?? הבעת התענינות ועוד איך!

היא: מאמי, אף אחד לא אומר את האמת בדייטים.

הוא: גם אלכוהול לא יעזור לי. איך משיגים את וולטר ווייט?

היא: רואה איזה חנון אתה? חצי מדינה על גראס וסוחר הסמים היחיד שאתה מכיר זה וולטר ווייט. נו, איך קוראים להוא מהכתב עת… אהרון משהו…

הוא: האופט… מן. ואת מפחידה אותי.

היא: ההיא שעושה המון הרצאות בכנסים הדפוקים האלה שלך… גלי מה??

הוא: גולן. אני צריך סולם וחבל.

היא: זרוק עכשיו שם של מישהו מפורסם שביקר בכנס, מהר!

הוא: ניל גיימן. פאק.

היא: מקרי בתחת שלי, הקונספירציה הזו מקיפה אותנו מכל עבר! מה אתה קורא עכשיו?

הוא: "חמש ארבע שלוש שתיים אחת".

היא: ומי כתב את זה?

הוא: אהה… הילה…

היא: הילה מה?

הוא: ב-נ-י-ו-ב-י-ץ'.

(פאוזה)

היא: אתה מסתיר ממני עוד שם משפחה, נכון?

הוא: אלוהים… הופמן, טוב? משוגעת.

היא: משוגעת אחותך.

הוא: זה למעשה ואן דר גראף אח… לא משנה. אז מה את אומרת לי בעצם? שקהילת המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל נשלטת על ידי כת סודית שהסימן המזהה שלהם הוא 'ן' סופית בשם המשפחה שלהם, שהם מתכוננים למשהו גדול, ושזה נמשך כבר שני עשורים?

היא: כן! איך לא שמתם לב לזה עד עכשיו?!

(פאוזה)

הוא: מאמי, כמה זמן אנחנו ביחד?

היא: תשע שנים מטרידות.

הוא: בכל הזמן הזה, תאורית הקשר הזו היא דבר הכי סקסי שאמרת לי. את יפה כשאת פרנואידית.

היא: אני אומרת לך, יש להם תכנית!

הוא: ואפילו הכנסת רפרנס לגלקטיקה, איזו חמודה!

היא: הבנתי אותך. אתה יכול לשכוח מפעילות הלילה. ולא רואים "דולהאוס".

הוא: אוף, למה אי אפשר לראות "דולהאוס"?!

היא: איכשהו אני לא מופתעת שזה מה שמטריד אותך.

הוא: אז מה את מציעה לעשות עם הכת ההיא? למי לדווח?

היא: לאף אחד. סתם צחקתי.

הוא: סליחה?

היא: I was just messing with you.

הוא: לא סיכמנו כבר שיש לי בעיה עם סרקזם?

היא: היו לי חמש דקות פנויות. ניצלתי אותן. תתקדם.

הוא: בתור פיצוי את צריכה לראות…

היא: לא רואה איתך "דולהאוס". וציפצף לך הסמרטפון, יש לך הודעה חדשה במייל.

הוא: אה, הגיע עדכון על הפרויקט שתרמתי לו.

היא: איזה פרויקט?

הוא: תרמתי לפרויקט ממש מגניב. אם זה יצא לפועל אני מקבל ספר**.

היא: מה ביקשת?

הוא: "דם כחול". הוא יגיע חתום ואף פעם לא קראתי.

היא: של מי זה?

הוא: ורד טוכטרמן. החלטת להוציא לי את הנשמה?

היא: זו ההיא מהכת הסודית, לא?

הוא: החלטת להוציא לי את הנשמה.

היא: על מה הספר?

הוא: ערפדים.

היא: אני לא רואה איתך באפי!

הוא: רואה שהיה עדיף לראות איתי "דולהאוס"?

** לקח קצת זמן, אך בכנס עולמות 2016 קיבלתי אותו 🙂

הוא והיא

הוא: תגידי, מאמי…

היא: מה?

הוא: אני יכול לשאול אותך משהו?

היא: זה דחוף? צריך להשכיב את הילדים לישון.

הוא: זה ממש חשוב.

היא: אתה יודע מה השעה?

הוא: כן, אבל אני לא רואה איך זה קשור.

היא: טוב נו, תשאל כבר.

הוא: בטוחה?

היא: החלטת לשגע אותי?

הוא: אז תקשיבי… ב"בבילון 5"…

היא: אוי, אלוהים.

הוא: איך קראו להוא עם התספורת המצחיקה?

היא: לונדו, נודניק, ושאלת אותי את זה כבר אלף פעם.

הוא: ואיך קראו לזה שהיה אויב שלו, אבל אחר כך…

היא: ג'קאר! נו, החלטת לשגע אותי עכשיו?

הוא: ואיך קראו לרופא של התחנה?

היא: לא זוכרת, קרצייה. מאיפה אני יודעת עכשיו? תגיד תודה שזכרתי את שני אלה. זה לא כתוב בחוקה של הבחורות שהתחתנו עם יורמים ולא הבינו לאיפה נפלו?

הוא: רואה? כולם זוכרים אותם, אבל בכלל לא זוכרים את הרופא השחור! בגלל זה כולם קוראים לו הכו…

היא: שלא תעיז לדבר ככה ליד הילדים, אני מנסה לחנך אותם שלא לחזור על קללות גזעניות בגן!

הוא: אבל הבנת מה אני אומר?

היא: באמת על זה רצית לדבר איתי עכשיו?

הוא: זה פשוט משגע אותי…

היא: התחתנתי עם לא נורמלי.

הוא: …שאף אחד לא זוכר אותו בכלל.

היא: מאמי, הגיקיאדה הזו לא הייתה רשומה בכתובה.

הוא: אז למה את חושבת שהוא נשכח? אולי הדמות שלו פשוט לא הייתה מעניינת?

היא: הייתי צריכה לברוח ברגע שניסית לשכנע אותי לראות את הסדרה עם הבלונדה.

הוא: באפי?

היא: לא, השנייה.

הוא: פרינג'?

היא: לא, השנייה-שנייה.

הוא: גלקטיקה?

היא: אה, כן!

הוא: אז איך קראו לאישתו של טירול?

היא: אני רוצה גט.

הוא: רואה איך זה חוזר על עצמו? אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה משחק שם כו…

היא: נו די לדבר ככה ליד הילדים!

הוא: נו מה לעשות שכולם לעשות שכולם קוראים לו ככה?

היא: אלוהים אדירים, אף אחד לא קורא לו ככה! זה רק אתה והחברים המטומטמים שלך!

הוא: זה ממש לא נכון מה שאת אומרת. שנינו יודעים שאין לי חברים.

היא: כן, זה ממש לא ברור למה. הדעות שלך בכלל לא איזוטריות.

הוא: את סרקסטית עכשיו?

היא: לא, אני עייפה והשיחה הזו מעוררת בי חשק עז לפתוח פרופיל באשלי מדיסון.

הוא: אני לא דואג, את בטוח תבקשי ממני עזרה.

היא: אני יודעת. אתה כזה דפוק שגם תעזור לי.

הוא: נו לא סיכמנו שיש לי בעיה עם סרקזם?

היא: יש לך עוד בעיות. הקטנה בהן היא תפיסת המציאות שלך.

הוא: את כועסת עלי רק בגלל שאני לא רואה איתך ניקיטה.

היא: עוד פעם חזרנו לזה?

הוא: אני רק אומר.

היא: אני אומרת שכל רגע שאתה מעכב אותי פה עם הבאבילונים שלך, זה עוד רגע שיכולתי להיות במיטה אחרי שתקתקתי את הבית.

הוא: ומה נזכרת בניקיטה עכשיו? את לא רואה אליאס בכלל?

היא: אתה זוכר מה אני רואה בכל יום, אבל לזרוק את הפח אתה לא זוכר. תזכיר לי למה התחתנתי איתך?

הוא: אני יודע לעשות ריסטרט לראוטר.

היא: אין לי מושג מה אמרת, אבל כנראה שזה נחוץ.

הוא: גם לבלונדה לא זכרת איך קראו.

היא: תעלה לי במחשב את אשלי מדיסון.

הוא: חשבתי שאת רוצה לראות את אליאס.

היא: נו, אתה רואה למה אסור לי לדבר איתך?

הוא: באיזה פרק את בכלל?

היא: הם מצאו עוד המצאה של גריבלדי.

הוא: של מי?

היא: גריבלדי.

(פאוזה)

הוא: מאמי… רמבלדי. לממציא האיטלקי קוראים רמבלדי.

היא: אה.. אז מי זה גריבלדי?

הוא: הקצין ביטחון של באבילון 5.

היא: ואי, נכון! איזה קטע שזכרתי את השם שלו!

הוא: נו ברור, אמרתי לך שאף לא זוכר איך קראו לכושי.