רסיסים ממאורות 2015

עוד חנוכה, עוד "מאורות".

סתם, על מי אני מנסה לעבוד? זו פעם ראשונה שלי במאורות. איכשהו הצלחתי לפספס אותו שנה אחרי שנה. לא עוד. השנה אפילו הייתי חרוץ והצלחתי לתרום סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס! כבוד!

דרך אגב, בפוסט זה כללתי התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד מהסיפורים שהוגשו לפרויקט. נושא הכנס (והפרויקט) השנה: "קץ הילדות" (על שם ספרו הקלאסי של ארתור סי קלארק).

ירושלים

הכנס נערך מדי שנה בירושלים. ירושלים, על פי מה שידוע למדע כיום, אינה באמת קיימת. זהו מקום ערטילאי לחלוטין, המצוי אי שם על מישור מטאפיזי הממוקם בין השטח בו חי (או מת) החתול של שרדינגר, ומרחב המחייה של ברווזים עיתונאים, הידוע כ"חדשות ערוץ 2". בקיצר, גורנישט אחד גדול.

המקום הופך לגשמי פעם בשנה לקראת קיום כנס "מאורות". אחרת, אין באמת סיבה לאף אחד להגיע לשם. אף אחד גם לא יודע איך. וגם מי שכן יודע איך להגיע – לא באמת יודע. יעידו על כך כל אותם מבולבלים שגם כאשר ניצבו מול שלט "מאורות" הצבעוני, עדיין לא הבינו כי באמת הגיעו למקום הנכון. השמועה אומרת שחלקם עדיין מסתובבים ברחבי הקמפוס, לכודים לנצח במצב חסר תקווה זה, עד לכנס הבא או זה שאחריו.

הגעה

– "סליחה, איך מגיעים לכנס מאורות?"

– "אין שום בעיה, תמשיך הלאה עוד 250 מטר, ליד הפורטל הבין מימדי תפנה שמאלה, תעבור את תהומות היאוש, דלג מעל החומה הגדולה, וזה נמצא ליד הלבירינת."

לך תסמוך על הוראות הכוונה מגיקים. אבל באמת, מי שבא לשם פעם ראשונה חייב לשים לב לשילוט, אחרת הוא פשוט יסתבך. אפילו בסוף הכנס, נאלצתי לבקש הכוונה על מנת להגיע בחזרה לחניון קוסל. תודה רבה לענבר גרינשטיין שנאותה לשמש כ-GPS אנושי לעת מצוא.

לרגע חששתי, כשרק הגעתי לקמפוס, כי אסיים את חיי לכוד בחיפוש בלתי פוסק אחר מקום הכנס, עד שראיתי מרחוק גיקים תולים שלטים ואביזרי תפאורה שונים. בקיצר, אביאל טוכטרמן.

– "היי, אביאל, המקום הזה לא באמת קיים באופן מלא במציאות, נכון?"

הבחור החוויר, הסתובב ונמלט, לא לפני שסינן "הם מאזינים לכל מילה שאנו אומרים."

המקום הזה מפחיד אותי.

הפרויקט של רוני

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של רוני גלבפיש: "הסכנות בבניית בריכת שחייה ללא רשיון".

ידוע גם כ: "שיעורי שחיה ללא מדריך!"

תג

20151211_234001

עד מהרה נתקלתי באדם הבקיא בדבר אחד או שניים בכנס. לא אציין כל פרט מזהה לגבי אדם זה, למעט העובדה כי יש לה חיבה בלתי מוסברת למגיפות, סייבורגים וכתיבת סיפורים מדכאים (בדר"כ על מגיפות וסייבורגים). היא מסרה לי בשורה משמחת: מגיע לי תג! ייפי! שיחקתי אותה! יש לי תג! ואפילו שמי כתוב עליו!

הפרויקט של עדו

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורו של עדו סוקולובסקי: "כשאבא שונא את השיקמיסט".

מרטי ואנדר

שני אוירבך העבירה הרצאה על קווים מקבילים ומוטיבים משותפים בין סיפורי ההתבגרות של מרטי מקפליי ("בחזרה לעתיד") ואנדר וויגין ("המשחק של אנדר"). תודה רבה לשני, הרצאה באמת מצוינת.

אם כי, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה כי הסיבה היחידה שמרטי ואנדר הצליחו בסופו של דבר להתגבר על האתגרים הקשים שניצבו בפניהם, היא שהם מעולם לא היו צריכים להגיע למעבדות בלמונטה בקמפוס גבעת רם בעיר הלא קיימת, על מנת להתייצב בכנס "מאורות".

אני רק אומר.

תג

תגידו, כבר אמרתי שקיבלתי תג? או, אז יופי שאני מזכיר. יש לציין כי התג הוא בגוון ירקרק עם אותיות שחורות המודפסות עליו. יש לו מסגרת לבנה ולוגו של מאורות וקוביית לגו צהובה מצד שמאל למטה.

תגידו, כבר אמרתי שקיבלתי… אה, אמרתי כבר? בטוחים?

הפרויקט של שחר

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של שחר אור: "מוזיקה קלאסית ואכילת ראש של תמנונים".

דאלק-סיטר

כשמאיה גרשוביץ לא מפיקה את "הרועה האחרון" או "צלילה חופשית", היא מעבירה הרצאה ב"מאורות" (לראשונה, כך הבנתי). נושא ההרצאה שלה היה ה"רובו נאני": רובוטים המיועדים לשמש כאומנת/בייביסיטר לילדים. הנושא נסקר בהרצאה מכמה זוויות, בעיקר מהזווית הספרותית (דרך יצירות של סופרים כמו אסימוב ודיק) והזווית המדעית עכשווית, דרכה היא בחנה דוגמאות לרובוטים קיימים שיוצרו בשנים האחרונות.

כאשר חזרתי הביתה וסיפרתי למלכת היופי על ההרצאה המרתקת והפיתוחים האחרונים בתחום, נעניתי בצרחות אקסטזה שכללו "איפה קונים  את זה?!", "אני רוצה את זה עכשיו!" ו"אם אתה לא קונה את זה, אני מוכרת אותך ביחד עם הילדים, הבנת?!"

הבנתי. הבעיה שלי עם הרובוטים האלה, היא שהיחיד שלא נראה כמו דאלק, הזכיר לי את מכונת העינויים שדארת' ויידר השתמש בה על ליה בסטאר וורס המקורי. כשנשאלה מאיה בנושא, תשובתה הייתה: "הם יפנים." אה, אז למה לא אמרת קודם?

הפרויקט שלי

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את הסיפור שלי: "כיצד לסיים יום לימודים באורורה בלי מכות, רוחות, מנעל אוויר או אזהרות טריגר.  נ.ב. אזהרת טריגר".

ידוע גם כ:
"כיצד לעבור יום לימודים באורורה בלי לאיים, לתקוף, להרביץ, לכלוא, לחנוק, להטריד, לדקור או לפלוט מישהו לחלל"
"פעילויות חוץ-לימודיות ומציאת חברים חדשים באורורה!"
"אורורה. פשוט אל תלמדו כאן"
אה, ויש גם פוסט.

מחמאות

לפחות 4 אנשים אמרו לי במהלך הכנס שהם מאוד אהבו את "בן כלאיים". את חלקם היכרתי, את חלקם לא. תודה לכם.

אותם אנשים אמרו לי גם שהסיפור מדכא בטירוף.

אחלה, תמיד רציתי לשמח אנשים.

תג

התג הוא הצדק, התג הוא עוצמה, התג הוא מיזוג נורא ורב הוד של האלוהות מחד והאנושיות מאידך. כל מה שאני מתגלם בתג, וכל מה שיש בתג מתגלם בי, ממלא אותי בכל מה שאהיה וכל מה שהייתי. ולאחר שהכנס יסתיים ויהפוך לעוד אירוע בר חלוף, התג יישאר כאנדרטה ניצחית עטופה בניילון המעידה על נצחיות החיים ותעצומות הנפש, עדות ברת קיימא למה שאני קורא לו: "נצחון הרוח האנושית".

מה, לא רציתם לשמוע עוד פעם על התג? לא נכון. אתם רציתם. אני יודע שרציתם. שמעתי עד כאן.

זה לא יפה מה שאתם עושים עכשיו.

הפרויקט של הילה

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של הילה בניוביץ'-הופמן: "לברוח בפאניקה מהפעוטון – שאל אותי כיצד! כמו כן, המטפלות מעצבנות והילד מסתכל עלי מוזר".

מכונת כביסה

יואב לנדסמן, רעות סורק-אברמוביץ' ועדי ניניו-גרינברג הציגו הרצאה מרתקת ועמוסת פרטים על חקר החלל המודרני, תוך כדי התמקדות במציאת חיים והפיתוחים האחרונים בתחום זה. דובר בעיקר על גשושים הנוחתים על כוכבי לכת ואסטרואידים, כיצד ניתן להשתמש בהם כדי למצוא חיים במקומות שעד עכשיו פשוט לא היו נגישים למחקר, ובאופן כללי, שיטות מחקר מודרניות למציאת חיים.

יכול להיות שדובר על עוד נושאים. הבעיה, עבורי, החלה ברגע שהמרצים המכובדים תיארו פרויקט בו הונחת גשוש בצורת מכונת כביסה על אסטרואיד בפרויקט חסר תקדים מסוגו. הגשוש, אגב, לא נחת בצורה מוצלחת ונכון לרגע זה אינו ממלא את ייעודו.

אז מה הבעיה? הבעיה היא, כמו תמיד, אני. מכיוון שיש לי קשב של דג זהב, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו מאז הוא "מכונת כביסה בחלל". מה שהסביר את הדיאלוג הבא כשחזרתי הביתה:

הוא: "את לא מאמינה, הם הנחיתו מכונת כביסה על אסטרואיד!"
(פאוזה)
היא: "אתה עוד פעם כותב פוסט סיכום כנס, נכון?"
הוא: "יו, איך ידעת?"
היא: "קיבינימט איתך, במקום לעזור לי עם הכביסה אתה כותב על מכונות כביסה?!"
הוא: "את רצינית? לעזור לך עם… המכונה שלנו?"
היא: "לגמרי."
הוא: "וואללה…. לא יודע. שלנו יודעת לנחות על אסטרואיד?"
היא: "לא נראה לי."
הוא: "אז איך את רוצה שאני אעבוד על מכשיר כזה? מה אני אמור לעשות איתו? כביסה??"

נשים. לך תבין.

הפרויקט של קרן

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של קרן לנדסמן: "אני, החבר'ה והילד שאפילו הליצנים פוחדים ממנו".

דמיאן

קשה לי לומר משהו משעשע על דמיאן הופמן, ומסיבה אחת בלבד: ההרצאות שלו מועברות בצורה כל כך מעולה, מעמיקה ורהוטה, שפשוט לא נעים לי לכתוב עליהן בסגנון השטותי הרגיל שלי.

הבחור העביר הרצאה מצוינת ב"אייקון" האחרון שכללה סקירה מרתקת על יצירתו של טד צ'יאנג, ועכשיו הוא העביר סקירה מרתקת על "קץ הילדות" של ארתור סי קלארק, תוך שהוא מנתח פילוסופיות גנוסטיות ותיאוריות מיסטיות שונות השזורות בספר.

אומר רק זאת: אם אי פעם קראתם יצירת מופת עמוסה ברעיונות למכביר ואתם זקוקים למישהו שיעשה לכם קצת סדר בראש, נסו לבקש מדמיאן שיעביר לכם הרצאה על הספר. אתם לא תצטערו, האמינו לי.

הפרויקט של אהוד

עוד לא קראתם את פרויקט הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורו של אהוד מימון: "I'm too old for this shit".

ידוע גם כ:
"תנאי פרישה מחורבנים משירות הסקר"
"הקצין, השגרירה והמשימה המעורפלת"

ננס

האירוע האחרון שנכחתי בו היה ההרצאה על התבגרות ב"ננס אדום" שהועברה על ידי עינת סיטרון.

את הסיטקום הפולחני הזה לא ראיתי לפחות 7-8 שנים, וזו היתה הזדמנות להיזכר האם הוא באמת כל כך טוב. הוא באמת כל כך טוב. תודה לעינת.

ובהערת שוליים, אני לגמרי לא זכרתי שליסטר היה כזה מלוכלך. אבל באמת מלוכלך.

סיום

כנסים חד יומיים נוטים להסתיים תוך יום, מסיבה שמעולם לא הובררה לי.

מיותר לציין כי הכנס הזה היה הנאה שלמה עבורי. מעבר להרצאות המצוינות (נהניתי בכל אחת ואחת מאלו שנכחתי בהן), יש בו מעין אווירה אינטימית השונה בתכלית מהפנינג הקוספליי של "אייקון". ואתם יודעים משהו? זה היה משב רוח מרענן.

אני בהחלט אהיה כאן גם בכנס הבא. כלומר, במידה וירושלים אכן תתגשם מחדש בנקודה זו על רצף הזמן החלל בשנה הבאה. אני שוב אומר ומתעקש: המקום הזה לא באמת קיים! תשכחו מפתח תקווה לרגע, ירושלים היא השערוריה האמיתית!

לך תבין גיקים.

עריכת שמות סיפורים ותמיכה נפשית: קרן לנדסמן

בן כלאיים (סיפור)

מי מכם היה פעם קורבן לבריונות?
אני הייתי.

ישנם דברים שאתה מהרהר בהם מדי פעם. הם קרו בעבר. השלמת איתם. יכולת אולי להגיב יותר טוב, אולי להתמודד אחרת. אבל זה כבר לא בשליטתך, ומאז אתה מנסה לחיות את חייך בהווה במקום לשקוע בעבר. אבל העבר עדיין שם. ומה שהרגשת אז לא נעלם, אלא ממשיך להתבשל לאיטו בנפשך והופך בהדרגה לרגש מטריד המחכה להתפרץ ברגע הנכון.

יום אחד נוחת אצלי מייל ממארגני כנס "מאורות 2015" (קרן לנדסמן ואהוד מיימון החכמים מכל אדם). המייל נשלח למעשה לקבוצה של כותבים בז'אנר ותוכנו היה בקשה לכתוב סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס. נושא הפרויקט: "קץ הילדות". הזירה בה הסיפורים אמורים להתרחש הייתה מעין בית ספר בחלל. כל מחבר התבקש לתרום סיפור כמיטב דמיונו וחזונו.

החזון שלי היה זעם.

נחזור כ-25 שנה אחורה: בי"ס יסודי. תקופה אומללה עבורי. הייתי קורבן לבריונות מתמשכת. נקודת השיא (אולי, בעצם, השפל) שלה הייתה כליאתי בכיתה לפרק זמן של כחצי שעה. אולי יותר. קשה לי לזכור. הדחקתי, מן הסתם. הייתי מאוד רוצה לומר שזה משהו שכיום לא מטריד אותי במיוחד. הבעיה היא ש-25 שנה אחר כך מבקשים ממני לכתוב סיפור שמתרחש בבי"ס, והדבר הראשון שקופץ לי לראש זה לכתוב סיפור על בריונים הכולאים נער חסר ישע ודחוי חברתית. כן, ברור שהתגברתי.

חזרתי הביתה מהעבודה. בישרתי למלכת היופי שאני הולך לכתוב סיפור למאורות.

היא: "אחלה, על מה הסיפור?"
הוא: "זה צריך להתרחש בבי"ס בחלל. מה דעתך שאני אכתוב סיפור על…"
(הוא והיא ביחד): "…התעללות בבי"ס!"
היא: "אולי תכתוב על מה שקרה לך בבי"ס יסודי?"
הוא: "אה… כן, אפשר. לא חשבתי על זה. בכלל."

זה היה יכול להסתיים בזה, אבל סימכו על מלכת היופי שתספק לי אתגרים.

אתם מבינים, את הבקשה לסיפור קיבלתי ב-7/9. ב-30/7 , בסך הכל כחודש לפני, התרחש הרצח במצעד הגאווה.

הוא: "את… רוצה שאעשה מה?"
היא: "שתתייחס בסיפור לרצח של שירה בנקי."
הוא: "סליחה?"
היא: "אתה הולך לכתוב סיפור על שינאת האחר. הרצח במצעד הגאווה חייב להיכנס לסיפור הזה, אתה לא מבין?"
הוא: "אבל…"
היא: "זה נושא חשוב. זה קרה ממש עכשיו. זה אקטואלי. כולם מדברים על זה. מה הטעם לכתוב על עולמות דמיוניים אם לא משתמשים בהם כדי לבקר מציאות עכשווית?"
הוא: "אבל…"
היא: "ותגיד, איפה הכנס הזה יהיה בכלל?"
הוא: "ירושלים."
היא: "נו? גם הרצח היה בירושלים. אם תכתוב על הרצח והסיפור יתפרסם בכנס בירושלים, תהיה בזה סימליות מסויימת. אתה לא חושב?"

נגמרו לי התירוצים.

התחלתי לכתוב וזה היה לא קל. עם החוויה האישית שלי כבר השלמתי (בערך). אבל, קיבינימט, איך כותבים סיפור מדע בדיוני על פשעי שינאה והומופוביה בישראל של 2015? ואיך אני אמור לכתוב אותו טוב?

אז ניסיתי. האתגר העיקרי היה לחבר בין שני הסיפורים בצורה משכנעת ומנומקת. המשוב שחזר על עצמו מקוראי הבטא, היה שהסיפור על הנערה פשוט לא משתלב ונראה מודבק. מי שראה את הסיפור בגירסתו הראשונית, יוכל לזהות את השינויים הרבים שקו העלילה הזה עבר, עד שהסיפור הפך למהודק. אני חושב שזה עשה לסיפור רק טוב.

הסיפור, בבסיסו, מונע ע"י תחושה עמוקה של זעם. לא רק כלפי המתעללים, אלא גם כלפי אוזלת היד של המערכת. בין אם זו הנהלת בית ספר שלא מעיפה את הבריונים לקיבינימט, או משטרה שנותנת להומופוב רצחני להתקרב למצעד גאווה עם סכין. אני מקווה שזה חילחל לסיפור. אלוהים יודע שזה מה שאני הרגשתי בזמן הכתיבה.

ישנם כמה דברים שלמדתי בתהליך הכתיבה: קודם כל, כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי כיצד אסיים את הסיפור, וזה עלה לי בחודש של עיכוב. בהתחלה קראתי לזה "מחסום כתיבה", אבל כיום אני מבין שזה לא היה מחסום כתיבה, אלא פשוט חלק מתהליך הכתיבה הטבעי שלי: אני חייב לדעת איך יסתיים הסיפור כשאני ניגש לכתוב. כשהבנתי את שורש הבעיה והחלטתי על אופן סיום העלילה, הבעיה נפתרה. לפחות שני כותבים שאני מעריץ מתנהלים ככה, אז אני מניח שאני בחברה טובה.

דבר שני: קוראי בטא, קוראי בטא, קוראי בטא. הסיפור הוגש במסגרת סדנת מדע בדיוני ופנטזיה של רוני גלבפיש ועמד בפני שחיטה מסיבית של כל המשתתפים. זה עשה לו רק טוב, וממש הקפיץ אותו בכמה רמות. בנוסף, הראיתי אותו לכמה אנשים מחוץ לסדנה. ענבר ועדו – אתם קוראי בטא (ואנשים!) יקרים. תודה.

אני חייב להודות בפעם המי יודע כמה למנטורית הקבועה שלי, רוני גלבפיש, אשר העמידה לרשותי סדנת כתיבה שלמה כפלטפורמה לביקורת על הסיפור ונתנה לי, כרגיל, עצות מאלפות. תודתי הניצחית לאהוד מיימון אשר (כמו ב"משותקת") ערך אותו ללא רחם והראה לי איפה אני נופל (בתקווה שלא אפול שוב). מוסר השכל: אם לא תיעזר באנשים חכמים ממך, אתה פשוט לא תגיע לשום מקום.

את הסיפור הזה היה לי קשה לכתוב, בעיקר בגלל שכתבתי אותו בהשראת אירועים אמיתיים. אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לכתוב סיפור כזה שוב.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

באתר של כנס "מאורות 2015" – ממש כאן.

על כתיבה ומזוכיזם

אז החלטת להרוס לעצמך את החיים. כלומר, ללכת לסדנת כתיבה. אנחנו גאים בך. קבל לחיצת יד כנה, חיבוק ועו"ד טוב המתמחה בצוואות ופתיחת כספות לאחר התאבדויות מסתוריות.

בואו נצא מנקודת הנחה שבאמת אין עם מי לדבר. החלטת וזהו. השד יודע למה, אבל זה המצב. החלטת להיכנס למשימת הקזת הדם העצמית הנקראת "כתיבה יוצרת".

המוטו שלי הוא כזה: אם כבר הגעת ברוב טמטומך לחתונה האדומה, לפחות תשתה משהו. קבל מספר מושגי יסוד לגבי סדנאות כתיבה, כתיבה בכלל ושאר מרעין ובישין.

סדנה

אנא הבן: כתיבה היא סאדו/מאזו ליורמים, וכאן הוא מרתף העינויים. התכונן לעמוד בפני משימות מטרידות, לא אנושיות וסיזיפיות.

לדוגמא: התחל לכתוב קטע המתרחש בחדר… "ופתאום דפיקה בדלת!" זועקת המנחה (ע"ע). אתה נזעק, אתה נבהל, אתה מכניס מישהו לחדר הדמיוני שהרגע כתבת עליו, ומתחרט ברגע הבא כשאותו מישהו מתחיל להתווכח איתך.

יש להניח שברגע שתסיים את הקטע, תידרש גם להקריאו (ע"ע). אתה תחשוש מהמעמד ויש לך סיבה טובה לכך. המנחה תנסה לשכנע אותך להקריא בכל זאת. היא תנסה להרגיע. היא משקרת, אל תאמין לה!

אני באמת לא מבין את הקונספט: להקריא בסדנת כתיבה? נו באמת, תיכף גם תגידו שהולכים לקבל על זה משובים. מטורפים.

מנחה

היא קשוחה. עד מאוד. היא מטילת אימה. בעברה הייתה לולנית, מתכנתת, קוטפת דובדבנים, טכנאית הקלטות, סוחרת כרישים ומאלפת שטיחים.

יש לה ניסיון כתיבה בן 500 שנות אדם, אותו השיגה באמצעות מכונת זמן, מתק שפתיים ואיומים. מכירה את כל העורכים, את כל הסופרים ואת כל הספרים שאי פעם נכתבו. הספר התיאורטי ההוא הקיים אך ורק בדמיונו של הסופר שעדיין לא התפרסם? היא כבר קראה ונתנה עליו חוות דעת מנומקת.

אתה דווקא תסתדר איתה, תעריך אותה, תשתה בצמא את דבריה. ואז תעשה סדנת כתיבה אצלה באייקון, וכשלא תהיה במיטבך (ותכתוב טקסט עם עקיצה קטנה לכיוונה) היא תעניש אותך בעבודה פרך, ייסורים וכתיבת טקסט מתוקן לסדנה הבאה עלינו לטובה.

כי רק ככה תלמד לא לכתוב עליה טקסטים הומוריסטיים. אה… רגע.

עורך

ביום: אדם מקסים, אינטליגנטי, משרה שלווה על סביבתו.

בלילה: אתה תפנטז על המגע של אצבעותיך סביב גרונו.

בין לבין ייתכנו מצידו אמירות כגון: "יש לך בעיות בסיפור", "חסרים לך תיאורים!", והחביב עליי: "אני באמת לא מבין מה ניסית לעשות פה".

קוראי בטא

מדובר בעדר אוכלי אדם וטקסט, אשר בתמורה לחוות דעתם (שללא ספק תשפר את איכות הטקסט שלך), אתה תשלם להם בפיסה מנשמתך.

לפני שליחת הטקסט אליהם: הם נמנים על חבריך הנעימים והמקסימים ביותר.

לאחר קבלת המשוב מהם: אתה תבצע בדיקה האם כפתור "חסום" בפייסבוק עובד לא רק על המרחב הפיזי הנוכחי, אלא גם על רצף הזמן חלל לאחור, במטרה למחוק כל זכר להיכרותך איתם.

אתה לא תחסום אותם, כי רגע לפני שתעשה זאת אתה תעיף מבט על הטקסט, תקרא שוב את הערותיהם האדומות ותבין שהם צודקים והטקסט מחורבן. לאחר שעה של Head Desk אתה תירגע, תשתה קצת (נניח שזה) מים ותבין כי גם הלילה אתה לא תקבור אף אחד בחצר האחורית. גם לא את ההוא שאמר לך במלוא כנותו: "תשמע, אתה צריך עריכה רצינית". (אני יודע את זה, קיבינימט! אם הטקסט לא היה צריך עריכה, הייתי מזמן שולח אותו לפירסום! בשביל מה אני מתייעץ איתך, העיניים היפות?!)

רעיון

אח… הרעיון החמקמק לסיפור. הוא באמת מנוול. כשבן לאדן רצה לחמוק משירותי הביטחון האמריקאים, הדבר הראשון שאמר היה: "הראו לי מה עושים רעיונות לסיפורים! הא הא הא!". טוב, יכול להיות שהגזמתי קצת עם הצחוק המרושע.

אתה תנהל אחריו מרדפים אינסופיים. בבוקר הוא יציג עצמו בפניך. עד הערב, הוא ייעלם לך עשרים פעם, ויופיע מחדש בצורה הרבה פחות מרשימה מאיך שזכרת אותו בבוקר. אתה תקלל את עצמך שלא רשמת אותו בפעם הראשונה. ובנוסף, הוא עלול להגיד לך: "יודע משהו… עזוב, זה לא יילך". לפעמים זה יקרה באמצע כתיבת הסיפור.

אתה תצעק באימה, תיכנס להיסטריה ותיאכל על ידי הפאניקה, אבל הנזק כבר נעשה.

שורה תחתונה: Google Keep, נודניקים, מה מסובך להבין?

הקראה

זה לא נעים. זה מביך. זה משפיל. זה מבזה את הגבריות, במיוחד אם זה קורה מול בת הזוג. זה… אה רגע, על מה דיברנו? ובכן… הקראת טקסט בסדנה. פשוט תעשו את זה ותסגרו עניין. בכיינים.

הגהה

הגאה אי דוור חשוב מעוד מעוד. עים לו אוסים הגאה, התכסת נירעה חרע. מהמש חרע. עתם לו רוטצים לאיסטבח אים אאורך. מהמש לוא.

שורה התחתונה: קיבינימט. על זה דווקא היה לי חשוב לעשות הגהה.

דדליין

האויב הקשה מכולם. רצחני וחסר פשרות. המשימה: לעמוד בו.

דוגמאות לעמידה מוצלחת בדדליין: לוק יורה ומפוצץ בהצלחה את כוכב המוות, רגע לפני שהמורדים מפסידים. טום קרוז בורח מהחדר המאובטח בלאנגלי רגע לפני שתופסים אותו. קווין קוסטנר מביס את המאפיונרים של אל קאפונה רגע לפני שהתינוק ההוא נופל מהמדרגות.

דוגמא לכישלון בעמידה בדדליין: אריה מאחרת בדקה ומספיקה לראות את פריי מראה למשפחה שלה מאיפה משתין הלאניסטר.

מרצים אורחים

יש להניח שהמנחה הקשוחה עד מאוד תגוון מדי פעם באירוח כותבים ידועים מהביצה המקומית, דבר אשר אתה מצפה לו בקוצר רוח.

במקרה שלי מדובר בסדנת כתיבת מד"ב/פנטזיה, ולכן הכותבים/ות יהיו בהתאם. בקשתי היא כזו: אם אי פעם החבר'ה האלה מקימים/ות להקת רוק, אני מציע את השמות "Final Ns" או "Geffen Gang", ויפה שעה אחת קודם. אני מתנדב להיות נער המים.

בת זוג

מלכת היופי, הראשונה בשמה, הבלתי ניתנת להשמדה, מלכת האנדלים, אם הדרקונים, קוראת הבטא והעורכת האכזרית מכולם, ההיא שיש תמיד לציית, לפחוד ולסגוד לה.

היא סובלת אותך, תעריך!

בלוג

אמצעי שיחרור הקיטור היחיד שלך – השתמש בו וכמה שיותר. כתוב בו מה שבא לך, אין לך ממה לחשוש.

זה לא שמישהו קורא אותו בכלל.

 

(נכתב בתרועות גיל לכבוד פתיחת סדנת מד"ב ופנטזיה של רוני גלבפיש הבלתי נלאית)

בדרך לחנך את הילדים עוצרים בטאטואין

הוא

הכל התחיל כשעבדתי בבית (בעיקר שיחקתי בסמרטפון) ונתקלתי בפוסט ממש חשוב (על יודה).

הגמדה הייתה בקרבת מקום ולפתע המילים הנפלאות ביותר בגלקסיה יצאו מפיה: "אבא, מה זו הבובה הזאת?"

הייתי בשוק. זו הזדמנות של פעם בחיים להציל את נשמתה לפני שאני מאבד אותה לנסיכה סופיה לנצח.

"מתוקה, זה יודה. והוא מאוד חכם."

"אבל מה הוא עושה?"

"הוא מלמד את הנסיך לוק להיות גיבור!" היא בעולם של נסיכים ונסיכות, הייתי חייב לתקוף עם אוצר המילים הנכון.

"באמת? אבל מי זה לוק?"

"הנה, זה לוק. הוא חייב ללמוד איך להילחם בחרב כדי להציל את הנסיכה ולהילחם בדארת' ויידר הרשע!"

רציתי להרחיב עוד בנושא, אבל הגעתי למסקנה שהיא קצת צעירה מדי מכדי שאדון איתה במיתולוגיות ומוטיבים אדיפליים מטרידים בקלסיקות מודרניות. בקיצור, לאחר שסיימתי…

היא

…לבלבל לילדה את המוח, הוא ישר מיהר לבלבל לי את המוח.

"יווו את לא מאמינה, היא שאלה אותי על סטאר וורס! התחלתי לתת לה הרצאה על סטאר וורס! והיא לא השתעממה!"

"אתה מתכוון שהיא לא השתעממה כמוני?"

"בדיוק!"

כן, סמכו על בן זוגי שיידע לדבר ללב הבחורה. אני פשוט לא מבינה על מה הוא מבזבז את האנרגיות שלו. נשבעת לכם שלא ידעתי שהיה יותר מסטאר טרק אחד לפני שפגשתי אותו. מאז שאני איתו – זו אולימפיאדת רפרנסים בלתי נגמרת. אני טובעת בביצה המכילה תוכניות של אייקון, ספרים של ג.ר.ר. מרטין, אסופות של אסימוב ופרקים של באפי. הרבה באפי. לפחות הרווחתי מזה את אנג'ל (החתיך!).

עשינו פעם מרתון סטאר וורס. הוא רצה לקחת אותי להליך גט מזורז ברבנות כשהבעתי סימני התענינות ב"אימת הפאנטום". "אני לא אשמע דברים כאלה אצלי בבית!" הוא צרח. שלחתי אותו לשאוב אבק ולעשות לי קפה כדי שירגע.

שאלתי אותו: "מאמי, לפחות אתה מתכוון להראות לה את הגירסה החדשה המשופצת, עם כל האפקטים המגניבים האלה?"

הוא הסתכל עלי כאילו…

הוא

…תקעו לי לייטסייבר בגב. לא האמנתי שהיא אומרת לי דבר כזה.

"גבירתי הנכבדה," אמרתי בטון הרציני ביותר שיכולתי לגייס, "בבית הזה האן יורה ראשון, הבנת אותי?"

היא לא הבינה. לא זכרה בכלל את הסצנה. הרווחתי עוד פעם כיסוח דשא. וקפה. כלומר, היא הרוויחה את הקפה, אני רק את הדשא.

מפה לשם, מלכת היופי מנחיתה עלי עוד פצצה.

"מאמי, אולי תוריד לה גם 'אווטאר'? היא ראתה בצהרון ושאלה אותי על זה היום."

תגידו לי, היא רצינית? איך אפשר לחיות בעולם בו ג'יימס קאמרון לא זכה באוסקר על…

היא

…ואז הוא התחיל לבלבל לי את המוח על ג'ימס קאמרון ואוסקרים וטיטאניק ואווטאר ושליחות קטלנית והנוסע השמיני 2, ודפק לי נאום חופר על הקולנוע של היום, ואיך הבמאים המוכשרים באמת לא זוכים באוסקר על היצירות הנכונות שלהם, ובלה בלה בלה.

אני שואלת אתכם, קוראים וקוראות: האם המילה "גיקיאדה" רשומה בכתובה? אני חיפשתי וחיפשתי ופשוט לא מצאתי. הדבר היחיד שכן מצאתי זה שהקפה עליו. לפחות עם זה הוא לא יכול להתווכח.

הוא

אל תאמינו לה, אני יכול להתווכח על כל דבר. לנצח בויכוח זו הבעיה, אבל בכתובה לא רשום שאני צריך לנצח. כתוב רק לגבי הקפה.

שתי היצירות הוקרנו לגמדה והגמד. לא נרשמה התענינות מיוחדת מצידם, שזה די מאכזב. לעומת זאת, מלכת היופי דווקא נזכרה מחדש בכמה היא די אוהבת את אווטאר. יצאתי קרח מכאן ומכאן. טוב, אם להודות על האמת, זו באמת יצירה מרשימה מאוד ברמה הטכנית-קיבינימט-עם-קאמרון. טוב, גם התסריט לא רע. כלומר, גם אני נהניתי לראות. כלומר פנדורה זה באמת מקום מגניב. כלומר, הסרט די מרתק. כלומר… נו, רדו ממני כבר, עלוקות!

לגבי סטאר וורס… ננסה בפעם הבאה. אולי עכשיו הם לא התחברו, אבל… I sense the force is strong with these ones.

עדכון: ורד טוכטרמן הפנתה את תשומת ליבי לסרטון הבא. לאחר שכמעט הקאתי מצחוק, אני מביא אותו לפניכם:

הוא והיא #5

היא: מאמי, אתה פנוי?

הוא: לא ממש, קצת עסוק.

היא: אני צריכה שתכסח את הדשא.

הוא: לא עכשיו, אני ממש עסוק.

היא: מה אתה עושה? אויש, נו באמת, עוד פעם "הוא והיא"? חשבתי שגמרנו עם זה!

הוא: סורי… זה מה יש. כשאין רעיונות תמיד חוזרים למה שמכירים. חוץ מזה, זה עושה הרגשה טובה.

היא: וזה יותר חשוב מלכסח את הדשא?

הוא: היי, זה עניין רציני! סלף רפרנסינג זה משהו שאסור לזלזל בו!

היא: לכסח את הדשא.

הוא: תראי, הבלוג התחיל לתפוס תאוצה.

היא: דשא.

הוא: ויש לאחרונה יותר תעבורה, בעיקר מאז אייקון.

היא: מה מתחיל ב-ד', נגמר ב-א' ובאמצע יש הרבה ירוק שלא מעשנים?

הוא: אז אני צריך להתחיל למתג את עצמי. חוץ מזה, כל הגדולים עושים סלף רפרנסינג. ווידון, למשל.

היא: מאמי, אני לא חיה בגיק-וורלד כמוך.

הוא: (גלגול עיניים) עונה 7, למשל, זוכרת? רבע עונה היה עם הרוע הראשון ושאר העונה היה בדיחות על שש העונות הקודמות.

היא: דבר ראשון, כל הקטע הזה לא מקדם אותך לאף מקום. זה סתם התעסקות במה שעשית במקום להמשיך הלאה. זה קצת מזכיר את הנחש ההוא שאוכל לעצמו את הזנב ו… אה, אני רואה ששמת כבר תמונה למעלה. אחלה. ודבר שני, אתה לא יכול להשוות את עצמך לווידון.

הוא: תני לי סיבה אחת למה!

היא: קודם כל, אין לך נון סופית בשם המשפחה, וחוץ מזה… יו! מה זה היה עכשיו?

הוא: עשית עכשיו סלף רפרנסינג. אז עכשיו לך מותר ורק לי אסור?

היא: ואו… מה זו ההרגשה זאת?? זה מטורף!

הוא: רואה, אמרתי לך שזו הרגשה נפלאה.

היא: ומה זה הקו מתחת למה שאמרתי?

הוא: כל פעם שאת עושה את זה, מופיע קו כדי לסמן שיש קישור למה שאת מדברת עליו.

היא: ואו… יש לי זרמים בכל הגוף עכשיו… הקו הזה… מזכיר לי נון סופית… ואו!!! עוד פעם! זה לא נורמלי!

הוא: כן, אני יודע, רק אל תגזימי. גם השתמשת עכשיו באותו רפרנס פעמיים, זה קצת ישעמם את הקהל.

היא:  רגע, אפשר עוד כאלה?

הוא: כן, אבל תעשי את זה במידה, אחרת…

היא: אתה קונה לי טארדיס! אתה מבלבל לי את המוח על באבילון 5! היית באייקון! משחקי הכס כמגזין אופנה! סאטירה על ז'רגון של מטפלים בחינוך המיוחד! אני רוצה ערב רומנטי בזמן שאתה חושב על ההוגו! אתה מוציא קיטור על מחקרים שרלטנים! טיילנו באיטליה! יש לנו נוסע בזמן בפח האשפה! אלוהים, איזו הרגשה!

הוא: מאמי, את בסדר…?

היא: אני מרגישה כאילו הזריקו לי קוקאין מעורבב בשוקולד ופיזרו מעל זה אבקת פיות!

הוא: אוקיי, אני חושב שקצת הרחקנו לכת…

היא: אנחנו צריכים להישאר בבית ולעשות את זה כל הזמן! רגע, כולם צריכים לעשות את זה! כולם! כל הבלוגוספירה! כל הקהילה! לשבת בבית ולספר בדיחות עצמיות!

הוא: מאמי, כמה אצבעות את רואה?

היא: זה יהיה מדהים! אוננות נפלאה של הומור! אורגיה של רפרנסים! סדום ועמורה של בדיחות שרק קהל סופר-מצומצם מבין!

הוא: ששש… את תעירי את הילדים!

היא: עזוב את הילדים עכשיו! נמכור אותם… לא! נאכל אותם, נכתוב על זה, נאכל אותם עוד פעם ואז נכתוב על איך דיברנו לעשות את זה!

הוא: אוקיי, אוקיי, רגע, מתוקה… אהה… את חייבת להירגע… אה… יודעת מה? אני יודע מה את צריכה… את צריכה ש… אני אלך לכסח את הדשא! בדיוק! זה מה שאני אעשה! אכסח את הדשא, זה מה שאת הכי אוהבת שאני עושה! הוא יהיה הדשא הכי יפה, הכי סימטרי, כל גבעול בדיוק באותו גובה! הוא יהיה מושלם, שומעת?! מושלם! מושלם! מושלם!!! אני עושה את זה עכשיו!

(רץ למחסן)

(מוציא את המכסחת)

(רעש כיסוח דשא)

היא: אלוהים, הדברים שאני צריכה לעשות כדי שהבית הזה יתקתק.

אז איפה המכונה, קיבינימט?

את שרגא פגשתי כשהוא הופיע אצלי בתוך פח האשפה. על אמת.

יצאתי החוצה להוציא את הזבל, ואיך שפתחתי את הפח שמעתי אותו צורח: "חכה רגע, אל תזרוק עלי את הז…" ובדיוק בנקודה זו זרקתי עליו את הזבל.

הקיצר, אחרי שהוצאתי את השקית (אלוהים ישמור מה שהילדים שלנו מוכנים לאכול) הצצתי פנימה לפח. שרגא הוא אדם נמוך קומה ולא מרשים במיוחד, שאיכשהו הצליח לדחוס עצמו לפח זבל.

"אני לא נמוך, ותמחק את זה!" המשיך לצרוח עלי.

"למחוק מאיפה?"

"מהפוסט שאתה הולך לכתוב על זה."

"פוסט? אבל עדיין לא…"

"מחר אתה תכתוב על זה פוסט, סמוך עלי. קראתי אותו כבר והוא לא משהו. אתה עדיין עושה את שגיאת הכציב הזו עם ת' וצ'."

"רגע… אתה מתכוון ש…"

"בדיוק, אני נוסע בזמן והגעתי לפה עם מכונת הזמן של האגודה**."

"אתה רציני?! אבל… איפה המכונה?"

"אתה מסתכל עליה."

לא הבנתי על מה הוא מדבר, עד שראיתי בתוך מה עמד.

"רגע אחד… זה לא פח הזבל שלנו!"

"תגיד לי," זעף עלי שרגא, "איזה חלק במילה 'מכונת זמן' לא הבנת?"

"אתה רוצה לומר לי שזה העיצוב שבחרו למכונת זמן? פח זבל?"

"האמת זה לא היה העיצוב המקורי," מלמל שרגא במבוכה, "הם בהתחלה רצו שזה יהיה בסגנון של רקטה, כמו פרס הוגו."

"אז למה לא עשו את זה?"

"הם ראו באמצע שזה יראה יותר מדי כמו סמל פאלי, וכל הפרויקט נגנז. חוץ מזה, פח זבל משתלב יותר טוב בישראל של היום."

"לא יודע," עניתי בהיסוס, "נראה לי קצת לא אמין הקטע הזה של פח זבל בתור מכונת זמן."

"מה אתה אומר?!" התעצבן שרגא, "ותמהוני עם אובססיה לניתוחים פלסטים שמעמיס בחורות לתוך תא טלפון גדול מבפנים, רק כדי שיוכל לתקוע את עצמו בפרנדזון שלהן בזמן שהוא נלחם במלחיות עם דלקת גרון, נשמע לך יותר אמין?"

"צודק, לא חשבתי על זה."

TardisDelorean.jpgoriginal

"אתה לא היחיד," נאנח שרגא. "אם הייתי חושב רגע לא הייתי נתקע כאן."

"אז מה הסיפור של המכונה הזו? אתה יודע כמה מחפשים אתכם?" אמרתי לאיש המוזר והנמוך שהופיע בתוך פח הזבל, אשר לו האמנתי מייד שהוא נוסע בזמן בלי לבדוק אם הוא ברח מבית משוגעים.

"את זה תגיד למהנדסים הדבילים שבנו אותה ב-2376. כולה נכנסתי למכונה לעשות משהו קטן, והסתבכתי. הכל בגלל הידית הפעלה המחורבנת. במקום D, P ו-R כמו בכל אוטו נורמלי, הם שמו T,W,W,W. מי יכול להפעיל דבר כזה בלי להסתבך?"

"רגע," גירדתי את ראשי, "למה סימון כזה?"

"ראשי תבות של Timey Whimey Whibbly Wobbly. אתה מבין, ה-T מחזיר אותך לנקודת המוצא, וה-W-ים הראשון והשני מזיזים אותך קדימה ואחורה בהתאמה."

"ומה עושה ה-W האחרון?"

"קפה."

"ומה רצית לעשות עם המכונה?"

"קפה."

"ומאז אתה תקוע שם?"

"התבלבלתי בין W ל-W והידית נשברה לי כשרציתי לשים על T. מאז אני תקוע כאן, קופץ מהעבר לעתיד וחוזר חלילה. לפחות הקפה עדיין עובד."

"הבנתי!" צעקתי בהתלהבות. "ובכל הזמן הזה, אתה משיב על כנו את מה שהשתבש בעבר בתקווה שהזינוק הבא יחזיר אותך הביתה!"

"תגיד לי," אמר שרגא במבוכה, "איזה חלק במילה 'קפה' לא הבנת?"

"סליחה. העולם התרבותי שלי מורכב מסדרות טלוויזיה שראיתי בתחילת שנות התשעים."

"אין לך מושג איזה ברוך זה," נאנח שרגא, "המכונה הזו היתה כל כך שימושית. היינו משתמשים בה כדי להרגיע את הרוחות אחרי כל כנס."

"למה אתה מתכוון?"

"אחרי כל כנס היו באים נודניקים ומבקשים שנחזיר אותם אחורה בזמן כדי שיוכלו לראות את כל מה שפיספסו. אז לא היינו לוקחים את כולם, אבל לפחות כמה פרוטקציונרים כדי שלא יעשו רעש. ככה היינו שומרים הכל על אש קטנה. הנה, לדוגמא, ככה עשינו אחרי שגיימן ביקר פה. כולם רצו להחתים אותו על הספר ההוא שהם שכחו בבית. היה דבר דומה עכשיו עם טד צ'יאנג."

"נראה לי שאני מבין על מה אתה מדבר. כל מי שפספס את הסדנא שלו רצה שיחזירו אותו אחורה בזמן, נכון?"

"לא בדיוק. כל מי שכן היה בסדנא ביקש 3 שעות מהחיים שלו בחזרה."

image.9156835.9798-fc-550x550-silver

"נשמע מאכזב. אז בעצם מה שאתה עושה כל הזמן זה לקפץ בין הזמנים תוך כדי שתיית קפה?"

"לא רק זה. לפעמים זורקים עלי זבל, הרי בכל זאת זה נראה כמו פח. אני מוצא בזבל דברים שימושיים. היי, רוצה כמה DVD-ים שזרקו לי פה הבוקר?"

"מה יש לך?"

"בוא נראה… זה פשוט ערימה די גדולה, לא מבין למה מישהו יזרוק אותם לפח בכלל. רוצה מטריקס רילודד?"

"לא."

"שליחות קטלנית 4?"

"לא."

"אולי 5?"

"מעדיף לאכול לעצמי אצבע."

"פרקים אי זוגיים של סרטי סטאר טרק?"

"לא במיוחד."

"כל פרקי X Files שנעשו אחרי שמאלדר עזב?"

"לא נראה לי."

"עונה 3 של אבודים?"

"ממש לא."

"פרקים מעונה 4 של באפי שלא כוללים את Hush או Restless?"

"אתה היית לוקח?"

"צודק, עדיף שיישאר בפח. טוב, לא נראה לי שיש לי עוד מה להציע לך. רוצה קפה?"

"מתוך פח זבל?"

"לא יכול להתווכח עם זה. יודע מה, אם אתה כבר פה, אולי תעשה לסחבק טובה?"

"מה אתה צריך?"

"אני צריך שתנהל שיחה רצינית עם אחותו של ואנדר גרף."

"אהה… זה לא בדיוק השם שלה. זה סתם כינוי אינטרנטי."

"כינוי או לא כינוי, היא לא יכולה ללכלך על שרגאים! יודע איזה סרט היה לי עם אמא שלי כשהיא קראה את זה?"

"מצטער, לא חשבתי על זה. אבל היא נסתה להבהיר נקודה, אתה יודע. אני בטוח שלא כל מי שקוראים לו שרגא מתנהג ככה."

"מה נקודה, איזה נקודה? קראת בכלל מה היא אמרה? זה נראה לך הגיוני כל הסיפור עם קופסאות שימורים? יאללה, כל היפי נפש האלה מהשמאל, בגלל זה המדינה נראית כמו שהיא נראית, תאמין לי אני יודע מה אני…" *פוף*

וכמו שבא, כך נעלם השרגא, בתוך פח הזבל (סליחה, מכונת הזמן) של האגודה שנעדר כבר קרוב ל-500 שנה, תלוי מאיזה נקודת מבט אתם מסתכלים.

תכל'ס, ואנדר גרף צודקת. הוא באמת טיפוס מעצבן.

** עדכון: אם אתם אי פעם עושים פוסט הומוריסטי על מכונת הזמן של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה, תעשו לעצמכם טובה ודאגו ללנקק כהלכה משתי סיבות: 1) כי זה פשוט לא מנומס.  2) כי אתם לא רוצים להסתבך איתם. לידם המלאכים הבוכים זה כמו דובוני אכפת לי.

רסיסים מאייקון 2015

עוד מושב של כנס הגיקים הלאומי, הידוע כ"אייקון", הסתיים השבוע. כמו שחפרתי בעבר, השנה הכנס היה בעל משמעות מיוחדת עבורי. אולי זו הסיבה שהשנה החלטתי לנסות למצותו עד תום, ולכן את שלושת ימי הפסטיבל ביליתי בנסיון נואש למקסם כמה שיותר אירועים, באופן שהשאיר אותי מותש מהרגיל. החום והלחות באשכול לא היטיבו עימי (וכפי הנראה, גם לא עם שאר המבקרים הנלהבים בכנס). בעתיד, אגב, הזכירו לי בבקשה לא להירשם לסדנת כתיבה המתקיימת בשעה 20:00 (ביום הראשון של הכנס). לא הייתי במיטבי ונענשתי קשות על ידי המנחה הקשוחה עד מאוד. אל תסתבכו עם רוני גלבפיש.

כעת, לאחר שוך הקרבות, הפאנלים, ההרצאות והסדנאות, אנסה להעלות על הכתב כמה רסיסים ראויים לציון משלושת ימי הכנס.

טארדיס

הם הביאו השנה טארדיס! לאשכול! צבועה בכחול! זה גדול! ועוד כל מיני חרוזים שמסתיימים ב"ול"! האטרקציה המגניבה (והמושקעת, יש לציין) משכה את עיניהם של לא מעט גיקים וסקרנים. גם אותי.
20150929_151843 (1)

יש לציין שכמות המבקרים אשר נכנסו פנימה ולא חזרו הייתה קטנה מהצפוי, ולכן המיצג הוכרז כהצלחה.

כמובן ששקלתי לקחת את הטארדיס הביתה בסוף הכנס. נאלצתי לוותר לאחר שמלכת היופי הזכירה לי מה קרה בפעם הקודמת. אתם לא רוצים להסתבך איתה.

עדכון: נאמר לי כי האיש אשר אחראי על הטארדיס ("שר הטארדיס") הוא אילן מעיין אשכולי. אתה תותח.

טד צ'יאנג

אורח הכבוד השנה היה לא פחות מטד צ'יאנג, אחד הסופרים המוערכים ביותר בז'אנר בשני העשורים האחרונים. כתיבתו משתרעת על פני שניים וחצי עשורים ונכון לרגע הוא כתב… 15 סיפורים קצרים ונובלות. הוא הדוגמא הקלאסית ל"איכות על פני כמות".

יצא לי להיות אחד מכעשרה יחידי סגולה אשר הספיקו לרכוש כרטיס לסדנת הכתיבה המדוברת שלו, לפני שהכרטיסים עשו מעשה "מופע איחוד של כוורת" ופשוט אזלו די במהירות. מכיוון שצ'יאנג לא יודע עברית, ולא כל חברי הסדנה הרגישו בנוח לכתוב באנגלית (זה היה אני, אוקי?) הסדנה התנהלה באופן קצת שונה ויותר הזכירה Q&A מאשר סדנה. צ'יאנג דיבר בעיקר על נסיונו ככותב, נתן טיפים שונים לכתיבה, תיאר את תהליך הכתיבה שלו וסיפר קצת על סדנת "קלריון" היוקרתית בה למד כתיבה. כך שזו לא הייתה ממש סדנה, אבל נאמרו לא מעט טיפים שרשמתי לעצמי. אז איפה הייתה הבעיה?

הבעיה המצערת היא זו: הבחור מדבר בערך בקצב בו הוא כותב. צ'יאנג (אני פשוט לא מרגיש בנוח מספיק לקרוא לו טד. בפעם הבאה אני אקפיד לקנות לו בירה) חושב לא מעט לפני כל משפט, מתחיל עשרה משפטים לפני שמסיים אחד ובעיקר מתנסח בא-ר-י-כ-ו-ת ו-א-ט-י-ו-ת. זו המקבילה המדוברת לתהליך בו כותבים מספר מילים בשנה לאחר אינספור הגהות. אה כן, והיו הרבה מאוד "Y'all". או משהו כזה.

השורה התחתונה היא שזה מעייף לעקוב אחרי דבריו של צ'יאנג. אני די נבוך להודות בכך, אבל במספר מקרים לא מבוטל פשוט לא הבנתי את תשובתו המפותלת או ש… איך לומר… שכחתי מה הייתה השאלה. אכן מביך. בעיקר עבורי.

טד צ'יאנג VS קרן לנדסמן VS רותם ברוכין

מי שעדיין לא התמודד עם סגנונו של צ'יאנג בסדנה, נאלץ להתמודד עימו בפאנל בהנחיית דידי חנוך, אשר משתתפיו היו צ'יאנג, קרן לנדסמן ורותם ברוכין. הפאנל עסק באמנות הסיפור הקצר.

סגנונו האיטי של צ'יאנג בלט במיוחד מול הפינג פונג המילולי השנון בין שתי שותפותיו לפאנל, ואף נראה שהוא היה מעט נבוך אל מול הסגנון "האיקוניסטי" המוכר. מתישהו הוא מעט התחבר לסיטואציה כשאמר לרותם "היא [קרן] לא הסכימה איתך. תראי לה מה זה". היה כיף.

קרן ודידי חנוך מנהלים דו קרב. מאזן האימה הוכרע כשקרן הכריזה כי היא תפצח בשירה.
קרן ודידי חנוך מנהלים דו קרב. מאזן האימה הופר כשקרן הכריזה כי היא תפצח בשירה. ניתן לראות מצד שמאל את אורח הכבוד המפוחד.

רותם, יעל ופרד וויזלי האומלל

"איך לא כותבים סיפור" – אימפרוביזציית כתיבה בשיתוף הקהל בהנחיית יעל פורמן ורותם ברוכין.

זו למעשה הפעם השלישית שמתקיים האירוע הזה בכנסים ופעם ראשונה שיוצא לי להיות בו. יעל ורותם מנסות להרכיב סיפור על ידי קבלת רעיונות מהקהל, אותם הן מנסות לשזור לעלילה מאולתרת. בהזדמנות זו יש להודות ליעל שטרחה להופיע לאירוע עם גרון שעדיין לא סיים להחלים.

השתיים בנו עלילה קוהרנטית להפליא אשר גוללה את סיפורם של קיפוד שהפך למאוורר וחד קרן (שהוא למעשה בלש פרטי) המאוהב בבחור מסכן המכונה ג'וס (לא ווידון, וזה המקור לכל צרותיו). גיבורינו נפגשים בקבוצת תמיכה למכחישי מותו של פרד וויזלי, ועליהם להציל ענקית הסובלת מפחד גבהים מציפורניה של דודה פולניה מרושעת וקוביית ק-20 רצחנית. מה לא ברור כאן?

אה כן, היה גם גפילטעפיש מורעל. אגב, מבחינתי כל גפילטע הוא רעל מעצם הגדרתו. קיבינימט עם המטבח הפולני.

לסיכום: פאנל אימפרוביזצית כתיבה עם רותם ברוכין ויעל פורמן: מי שלא שם – לא קיים, או נאלץ להקים קבוצת תמיכה מוזרה משלו. אה כן, ושלא תעיזו להשתתף בלי להצביע, רותם הינה חומה בצורה היטב בפני קריאות ביניים לא מורשות.

פאנל כותבות

פאנל זה התקיים ביום השלישי לכנס, הונחה על ידי אהוד מיימון, והשתתפו בו ורד טוכטרמן, רותם ברוכין, יעל פורמן וקרן לנדסמן. בלטה בהיעדרה רוני גלבפיש שנאלצה להיעדר באותו יום מפאת מחלה. אני מקווה שהיא מרגישה טוב יותר בעודי כותב שורות אלו.

פאנל באמת נהדר ומלא עניין. אגב, אני רוצה להודות באופן אישי לחברי הפאנל אשר הוכיחו את תיאוריית הנון סופית.

תודתי הנצחית הן לכותבות המוכשרות והן לאביאל טוכטרמן שנכח בקהל, אשר הואילו בטובם לחתום לי על סיפוריהם בעותק "היה יהיה" שלי לאחר הפאנל. זהו רישמית הספר היקר והמקושקש ביותר בבית.

מהדורה ראשונה

התגלתה "טעות" בעמוד העטיפה האחורי של "היה יהיה".

Once_Upon_A_Future

כלומר, כך העמדה הרישמית טוענת. אהוד מיימון, עורך האסופה, ניסה להציג את זה כ"פייספאלם". אני, לעומת זאת, מגדיר זאת כ"אהוד, כמה משלם לך ועד עובדי מכונת הזמן של האגודה על נסיון הטיוח הכושל?"

עוד אירועים

אירועים נוספים שהלכתי אליהם: פאנל מתרגמות מעניין בהנחיית ענבל שגיב נקדימון (שוב נון-סופית), סקירה של דמיאן הופמן על טד צ'יאנג (מצוין!), הרצאת "מה הסיפור שלך ג'ורג' מרטין?" (מצויין!) והרצאת "הכביסה המלוכלכת של ג'וס" שעסקה בתכנים בעייתיים בבאפי. ההרצאה הייתה באמת מעניינת אך קשה לי לומר שהסכמתי עם כל הנקודות שהועלו. בכל מקרה מי שבא להרצאה זו קיבל מספיק חומר למחשבה.

גפן

לא היכרתי את מרבית היצירות שהיו מועמדות. מבין אלה שכן היכרתי, נרשמו זכיות מוצדקות לקרן לנדסמן ("שמיים שבורים" המחכה בסבלנות לקריאתו על המדף אצלי) והילה בניוביץ' הופמן ("חמש ארבע שלוש שתיים אחת").

מלכת היופי

יש להפנות את מלוא הרחמים ,הסימפטיה וההערצה למלכת היופי, אשר במשך חצי השנה האחרונה נאלצה לסבול אותי צועק בבית: "אייקון! הרפתקאות! טד צ'יאנג! היה יהיה!" ובמשך חצי השנה הקרובה תשמע אותי צועק "עולמות! מפגשים! בבקשה אל תזרקי אותי מהבית!".

מציאות

המעבר מהאסקפיזם המקסים באייקון בחזרה לחיי היום-יום אינו קל (ע"ע "דיכאון פוסט כנס"). השנה מעבר זה היה קשה מהרגיל, כאשר צילה האפלולי של האקטואליה הישראלית שורטט כקו ישר המחבר בין אלנבי 40 לבית פוריק.

בבוקר שלאחר סיום הכנס הגיחה המציאות לכיווני, היישר מחדשות הבוקר של ערוץ 10. פתאום דפיקה בדלת. העוזרת החביבה אך פזורת הדעת שלנו, הקדימה בשעתיים למרות שמלכת היופי ווידאה איתה מראש שתגיע בשעה הנכונה. היא נכנסה פנימה במבוכה בטענה ש"נשבעת שלא זכרתי!".

בעוד אני מקשיב להגיגי העוזרת, עמדתי כמו דביל מול המרקע והחדשות. במאמץ אסקפיסטי אחרון עלה בי ההרהור הבא: האם אצליח לשכור אי פעם את העוזרת הכל כך יעילה מ"בית נקי"? ליעל פורמן הפתרונים.

מה גורם לזה?

זה מתחיל משאלה תמימה בפורום. או מחקר חדש. וזה במקרה הטוב.

כי לפעמים זה יכול להתחיל משמועה שמישהי שמעה מהשכנה של בת דודה שהייתה עם גיסתה בצבא, שיצאה פעמיים עם רופא אף-אוזן-גרון, שברור שהוא מבין בזה דבר אחד או שניים, הוא הרי דוקטור ושלא יספרו לה סיפורים.

זה יכול להתחיל גם מכתבה בעיתון של המדינה. או העיתון של אלה שחושבים שהם המדינה. או העיתון של אלה שכותבים רק כדי שלאלה מהעיתון של המדינה יצאו העיניים. או העיתון שבכלל כותב לאלה שלא יודעים לקרוא, אז מה זה משנה מה הוא כותב. את הכתבה יכתוב אחד שהוגדר לפני 5 דקות כ"ככתבנו לענייני בריאות/מדע/טכנולוגיה" רק בגלל שההוא שהיה הכתב עד עכשיו ננעל בשירותים, והמפתחות אצל הג'ינג'י. הג'ינג'י כבר לא עובד בעיתון. הוא עובד עכשיו בעיתון של ההוא שפעם היה בעיתון של המדינה ועכשיו הוא בעיתון שעוטפים איתו דגים, למה הנייר שלו פחות מחוספס ויותר טעים.

המילה "אוטיזם" תופיע במשפט הראשון. לפניה יופיעו המילים "מחקר חדש", "פריצת דרך", "מהפכני" או שקר כלשהו אחר. לפעמים, במידה והזמנים יהיו קשים במיוחד וישנו צורך בהזרמת דם לזקפה הלאומית, יצויין איפשהו שמדובר במחקר ישראלי. כשאני אומר "ישראלי", אני מתכוון שהגיס של האח של עורך המחקר פלט פעם שאולי צריך לחזור לארץ, אבל אז אישתו הסתכלה עליו במבט שהיא שמרה לחמותה ומאז הוא לא העיז לדבר יותר אף פעם. "אבל 'מחקר ישראלי' נשמע כל-כך טוב!" זעק עורך העיתון, וככה זה הגיע לדפוס.

דרך אגב, מקודם כשכתבתי "מחקר" התפלקה לי האצבע ויצא לי "מחשקר", אבל פרויד אמר לי שזה בסדר וצריך לתת לאמת זפטה בראש כשהיא עדיין קטנה, כי אנחנו עם חזק עם צבא חזק, וחוץ מזה בבית היהודי לא מתנצלים.

ה"מחקר", או "ידיעה", או שמועה (לא צריך מרכאות כאן, באמת שלא) תדבר על גורם לא מוכר שזה עכשיו התגלה, ובאופן מובהק, בלתי מעורער, קשיח וברור, גורם להופעת אוטיזם. וגורם זה, להבדיל משאר 5,000 הגורמים הקודמים, הוא-הוא הקובע, האמיתי והמוחלט. עכשיו זה ברור. מצאנו את הדיבוק, ועכשיו נוכל גם לטפל בו. או למכור כמה שיותר עיתונים, מה שיבוא קודם.

וההורים ישמחו ויעלוזו בנפול אויבם, הספקטרום הגדול והנורא. ויפתחו את בקבוקי היין ויערכו משתה כדי לחגוג את הנצחון הגדול. והם יקוו כי מעתה ועד עולם אף לא הורה אחד יצטרך לשמוע משפטים כמו:
"אכלת מוצרי חלב בהריון, נכון?"
"נו, אבל אמרו שאסור לחסן!"
"זה בגלל הזיהום אויר!"
"יו, איזה מסכנים…"

המשתה ייערך באחד מהפורומים בפייסבוק ומהר מאוד הוא יהפוך לתיגרה, כאשר המצדדים ייעלבו במתנגדים ולהיפך. והורה חף מפשע כלשהו ישאל שאלת תם: "אתם בטוחים שזו באמת הסיבה?" וייענה במטר דם, אש ותימרות עשן. ויבואו ההורים המומחים וידונו בעוד גורמים עלומים אשר לבטח אחראים לעלייה באבחוני האוטיזם, ואשר הסיבה היחידה לכך שאף אחד לא מודע אליהם היא קשר חובק עולם בין חברות התרופות, האילומינטי ובוב ספוג (ביננו, מי סומך על חסר חוליות מדבר?).

וכך זה יימשך, וייפסק, ויחזור שוב עם הופעת המח(ש)קר הבא, וחוזר חלילה. ואני אומר – לא עוד!
כהמשך ישיר למחקרי הקודם: טרחתי, יגעתי ומצאתי, ואני גאה להציג רשימה עדכנית שהוכחה מחקרית (על ידי ספר טארוט ושתי קוביות שש-בש שצד אחד של אחת מהן מחוק) של כל הגורמים העלומים להופעת אוטיזם, ויפה שעה אחת קודם:

  1. אובך.
  2. ימי ראשון.
  3. ברוקולי.
  4. אנשים שצעקו "זה לא נכון!" על הסעיף עם הברוקולי.
  5. אנשים שלא אהבו את הבדיחה על אנשים שאוהבים ברוקולי.
  6. נובליזציות של "מסע בין כוכבים".
  7. הצבעות ל"Sad Puppies" בהוגו.
  8. בלינצ'ס שמגישים בבתי קפה והמנוולים דאגו לדחוף לשם צימוקים בטענה ש"ככה מגיע המילוי, מה לעשות?" וואללה יופי, ומה יעשו מי שלא אוהבים את הצימוקים המחורבנים שלכם? צימוקים זה הרוע בהתגלמותו, העולב בשיאו, הנבזות בשיא תפארתה, אני שונא צימוקים, מתי תבינו?!
  9. ריבוטים מיותרים לספיידרמן.
  10. אירועים חופפים באייקון.
  11. סיטקומים שעדיין מצולמים ב-4 מצלמות מול קהל.
  12. שורת סימני קריאה בסטטוס בפייסבוק המסתיימת ב-1.
  13. דיבובים מחורבנים לסרטי פיקסאר.
  14. תת סעיף לסעיף 13: פרקים של ה"דרדסים" שנעשו בדיבוב חדש.
  15. אפייה מוקדמת לפאי. אני רוצה לראות את הבן זונה שזה אי פעם הצליח לו.
  16. אנשים שלא אוהבים הומור בריטי.
  17. פריקוולים ל"מלחמת הכוכבים".
  18. כל האלבומים שמטאליקה הוציאו אחרי "האלבום השחור".
  19. אנשים שאוהבים לנתח אמנות אבסטרקטית.
  20. מחקרים המתיימרים לקבוע מה הסיבה לאוטיזם, למרות שקבוצת המחקר הורכבה מבן הדוד והאינסטלטור של עורך המחקר (לפעמים זה אותו בן אדם).

חושבים שיש עוד סיבות לאוטיזם?
חושבים שאתם חכמים גדולים?
רוצים להמשיך לעצבן לי את האונה השמאלית עם ידיעות שאפילו הנשיונל אינקוויירר לא היה נוגע בהן עם מקל 10 מטר וכפפות לטקס תעשייתיות שמשתמשים בהן אך ורק אנשים שמנקים אתרי צילום של סרטי פורנו?

אנא טקבקו! (או שלא, למען השם).

הערה: הכותב הינו אב לילד מקסים על הרצף, ומאמין גדול בהומור שחור ככלי התמודדות.

משותקת (סיפור)

עדכון: מי שרוצה, מוזמן לדלג ישר לסיפור – הוא מופיע לאחר ההקדמה. מתפרסם באישור אהוד מיימון, עורך אסופת "היה יהיה".

הקדמה

כנס אייקון 2015 מתקרב אלינו במהירות. כבכל שנה, מושקת באייקון המהדורה החדשה של אנתולוגיית "היה יהיה" – אסופת הסיפורים השנתית של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה. השנה מתפרסם שם גם סיפור פרי עטי: "משותקת".

הרעיון לסיפור נולד מהכתבה הבאה (יש כאלה אשר יקראו לכתבה "קליקבייט" ובצדק).

שיתוק שינה אינו מצב שכיח במיוחד, אך הוא בהחלט ידוע ומתועד. מדובר בשיתוק זמני של הגוף אשר מתרחש מייד לאחר רגע ההתעוררות, או אף בזמן השינה עצמה. חלק מהאנשים אשר סובלים ממצב רפואי זה, מתארים חזיונות או חלומות מוזרים אשר מתרחשים ברגע השיתוק ואחריו (התמונה למעלה הינה קצה הקרחון). השיתוק יכול להימשך מרגעים בודדים ועד פרקי זמן של רבע שעה ואף יותר.

קשה לחשוב על עוד מצבים מטילי אימה כמו חוסר שליטה על הגוף שלך. מיטב סופרי האימה, מד"ב ופנטסיה כבר עשו מכך מטעמים במהלך השנים. שטיפת מוח, כישוף, החלפה חוץ גופית ועוד שלל המצאות שונות ומשונות שנועדו להמחיש לקורא מצבים בהם הגוף פשוט אינו מציית לבעליו ומנוצל למטרות זדוניות. מי אמר Imperius Curse ולא קיבל?

כאשר נתקלתי בכתבה ההיא, מיהרתי לשמור אותה ב-Google Keep הנאמן. היה לי ברור שמדובר ברעיון טוב מדי לסיפור מכדי להתעלם ממנו. התחלתי לחקור מה עוד אפשר למצוא ברשת, ואפשר לומר שחשכו עיני. לא חסרות כתבות שונות ומשונות על התסמונת, כולל אתר המוקדש אך ורק לנושא זה. הכתבה המצמררת ביותר (בעיניי לפחות) עסקה בצלם אשר יצר מיצג מדהים של תמונות ערוכות ומבויימות במטרה להמחיש בדיוק מה עובר עליו כשהוא לכוד בגופו. אני ממליץ לכם להעיף מבט – מדובר במצגת תמונות מתעתעות ועוכרות שלווה המתארות שורה של חזיונות אותם האיש האומלל חווה בכל פעם שהתסמונת תוקפת.

אז מנוע עלילתי מצאתי ואפילו די מפחיד. השלב הבא היה להחליט על העלילה עצמה ולמצוא דמויות משכנעות. בסופו של דבר התקבעתי על אם חד הורית, המטפלת בבתה שהפכה לצמח בעקבות תאונת דרכים.

רצה הגורל והסיפור נכתב מייד לאחר שקראתי קובץ סיפורים של אדגר אלן פו. הדבר הבולט ביותר ביצירתו של פו, היא תחושה מחניקה של בדידות וחוסר אונים מתמיד. בפני הקורא ניצבת רמיזה מתמדת על פורענות ממשמשת ובאה (מה שכנראה נבע מחייו המיוסרים של פו), המלווה בחוסר שליטה של הגיבור על האירועים הסובבים אותו. באופן טבעי, נשאתי תחושות אלה איתי בזמן כתיבת הסיפור והם חילחלו לטקסט. לפחות כך חשבתי. הבעיה היתה שאני, בטיפשותי, עדיין סברתי כי אני כותב סיפור אימה. מלכת היופי מיהרה להעמיד אותי על טעותי כבר בקריאה ראשונה.

הוא: "נו, אז מה את חושבת? מספיק מפחיד?"
היא: "אני בכלל לא חושבת שזה מפחיד."
הוא: "באמת? באסה."
היא: "אני פשוט חושבת שזה ממש יפה איך תפסת את הבדידות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים."

וזו הסיבה מדוע אני אוהב לכתוב. זו גם הסיבה מדוע כתיבה היא עניין מתעתע מחד אך מתגמל מאידך. יש לכותב חזון לגבי איך הסיפור צריך להיראות. הכותב מנסה ללכת לפיו עד כמה שניתן, ולבנות את הסיפור היטב. לעזאזל, ידעתי אפילו מה יהיה משפט הסיום ברגע שהתחלתי לכתוב. ועדיין – מה שנשפך בסוף למעבד התמלילים מבעד לאצבעותיי היה משהו אחר לגמרי. תת המודע לקח פיקוד ואמר: "חביבי, אתה הורה לילד מיוחד, לא? אז תכתוב על זה. את האימה תשאיר לאדגר אלן פו וסטיפן קינג."

ועוד הוסיפה מלכת היופי: "אני בטוחה שישנם הרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהיו מתחננים לעמוד בפני הדילמה שהאם עומדת בסיפור."

אז על זה הסיפור, בסופו של דבר. הבדידות וחוסר האונים של כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים – יהיו הצרכים אשר יהיו.

את הסיפור מיהרתי להראות לרוני גלבפיש, אשר מיהרה להגיב בזו הלשון:
רוני: "הפתיחה חלשה מאוד! תתקן ומיד!"
אני: "אה… את מדברת על חצי העמוד הראשון, או…"
רוני: "שני העמודים הראשונים!"
אני: (בדמעות) "אוקי… אז… נתראה בעולמות?"
רוני: "סבבה."

יהיה זה חטא בל יסולח אם לא אזכיר את העריכה המא(ע)לפת של אהוד מיימון:
אהוד: "תיאור, תיאור, חסרים לך תיאורים!!!" (צליל הצלפת שוט)

כי אם לקבל ריג'קטים, אז רק מהקפדנים ביותר. תודה.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

את "היה יהיה 2015" ניתן לקבל בהצטרפות לאגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. אפשר לעשות את זה באייקון. אפשר גם באינטרנט. מי שלא מעוניין להצטרף לאגודה, עדיין יוכל לרכוש את הספר באייקון, בחנויות הספרים או בפנייה לאגודה במייל. אם תעלה גירסה מקוונת לסיפור אשמח לעדכן. עדכון: העליתי את הסיפור ממש לכאן 🙂

משותקת

שולמית התעוררה משנתה, וגילתה כי היא משותקת.

היא התעוררה, כבכל בוקר, לפני השעון המעורר. כשניסתה לשלוח את ידה לשעון ולקטוע את צלצולו הטורדני, נוכחה לדעת כי אינה יכולה.

היא ניסתה להזיז את ידיה, ואחר כך את רגליה. היא ניסתה לצקצק בלשונה, להטיח ראשה בכרית ולמצמץ. היא ניסתה לפתוח את פיה ולצרוח.

לא הייתה תחושה באף איבר מאיברי גופה. מוחה של שולמית הלך ונכנע לאימה.

עיניה, שגם אותן לא יכלה להזיז, נחו על השעון, העד היחיד שנכח בחדרה. הוא תקתק ללא הרף, בזמן ששכבה מולו חסרת אונים.

גופה הפך לכלוב, והיא הייתה לאסירה בו.

מבטה השבוי ספר את תקתוקי השעון. לאחר פרק זמן שנראה כנצח, החלה שולמית לחוש בעקצוץ בזרת ידה השמאלית. אט אט חזרה התחושה לכל גופה. היא נמלטה ממיטתה ורצה אחוזת אמוק לחדרה של דנה.

הילדה בת התשע ישנה במיטתה בשלווה. גם כיסא הגלגלים, מכונת האינהלציה ובלון החמצן לשעת חירום שכנו במקומותיהם בבטחה. שולמית הרשתה לעצמה לנשום מעט לרווחה.

היא התיישבה ליד המיטה ומשכה את קווצות שׂערה הארוך, כפי שעשתה בכל פעם שהייתה שרויה במתח. היא כמעט תלשה אותו.

שולמית החלה לעסות בעדינות את רגלה הימנית של דנה. היא ספרה את תנועותיה בדקדקנות, ולאחר מכן עברה לרגל השמאלית. עיסוי ומתיחה, ועוד פעם. היא עברה לידיה של דנה, מעסה ומותחת כל יד בעדינות, אך בקפדנות. לאחר מכן סובבה את דנה בעדינות על צדה ובדקה את גבה. הרופאים הסבירו לה את חשיבות טיפולי הבוקר, וכיצד הם מונעים נמק ודלקות בגוף שלא נעשה בו שימוש. היא מיששה את כתפה של דנה בדאגה, ותהתה אם מתפתחת שם דלקת והאם תצטרך להשתמש שוב בקומפרסים חמים.

מדי פעם הביטה בראי, ממנו ניבטה אליה דמותה של אישה בת שלושים וחמש, עם עיניים עייפות ופנים עדינים ומותשים. דווקא ברגעים אלה, בהם נמצאה שולמית עם היקר לה מכול, הרגישה בודדה יותר מכל אדם שהכירה.

ובזמן שעסקה בטיפול בדנה, לא יכלה שולמית לבטל את המחשבה שמישהו צפה בה בזמן שהייתה משותקת.

השיתוק חזר גם בבוקר הבא.

***

המשרד של דוקטור רובינזון הכיל שולחן שהיה נקי כמעט לגמרי מחפצים, קירות עירומים מתמונות, ואת דוקטור רובינזון עצמו. כאשר נכנסו אליו החולים, היה מקדם אותם מבטו המשועמם וקולו המונוטוני של הרופא. "כן, גם זה קורה. תמרח את המשחה הזו, אבל אם אין שיפור אז תלך ישר לכירורג כי אני כבר לא אוכל לעזור לך."

הסימפטומים של שולמית נמשכו כבר כמה ימים ללא שיפור. הבעתו של דוקטור רובינזון לא השתנתה כאשר נתן את אבחנתו בטון אדיש, "כן, זה נראה כמו שיתוק שינה, גם זה קורה. חולשה או שיתוק של הגוף לאחר שינה, אבל זה עובר אחרי זמן קצר."

"דוקטור, זה נמשך כבר שבוע. הבוקר זה נמשך שבע דקות! אני יודעת את זה כי הפנים שלי פנו לשעון. זה נראה לך נורמלי?" קולה של שולמית רעד.

"אני ארשום לך פלואוקסטין, נקווה שלא יהיו לך תופעות לוואי."

"תופעות לוואי?" שולמית שבה למשוך בהיסח הדעת בקווצות שערה.

רובינזון נאנח. "סחרחורת, חוסר התמצאות, כאבי ראש, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, בחילות, הזעת יתר ואפילו…"

"טוב, הבנתי, ומה עושים במקרה כזה?"

"אפשר לתת לך טריציקליות."

"אה… וזו תרופה אמינה יותר?"

"דיכאונות, סרוטונין נמוך, גלאוקומה, סימפטומים פרקינסוניים ובמקרים קיצוניים גם…"

"אוקיי, אז נישאר עם הראשון," קטעה שולמית את הרופא. נראה שהוא דווקא החל ליהנות מהקראת הרשימה. היא אף חשדה כי זו הייתה גולת הכותרת של יומו.

דוקטור רובינזון הדפיס לשולמית את המרשם וחתם עליו תוך שהוא בוהה במסך המחשב. הקשקוש על המרשם כלל לא נראה לשולמית כמו חתימה אמִתית. היא קמה לעבר הדלת וברגע שנגעה בידית, עצרה ופנתה לרופא.

"דוקטור, אני מטפלת בבת שלי בבית… מה יקרה אם זה ימשיך? מה יקרה… אם זה יהיה לפרקי זמן ארוכים יותר?"

רובינזון קימט את מצחו. "הבת שלך עדיין אצלך?"

"כן."

הרופא הביט בה רגע ארוך, מצחו מקומט בתהייה, לפני ששאל, "למה?"

***

לפני התאונה הם היו משפחה קומפקטית ומאושרת. שולמית, ראובן ודנה.

ראובן היה המג"ד של שולמית בצבא, והיא הייתה פקידת הלשכה שלו. היא לא התאהבה בו מיד, אולם אט-אט הגבר האדמוני המרשים עם העיניים הכחולות החודרות והקול הרגוע שבו את לבה.

לאחר שראובן עבר תפקיד ולא היה צורך להסתיר את הרומן, הקשר ביניהם התהדק ומקץ שנתיים של מערכת יחסים אינטנסיבית הם התחתנו. בשעת החתונה שולמית כבר הייתה משוחררת מזה חודשים אחדים. ומאושרת.

לאחר החתונה ראובן נכנס למסלול קידום מהיר. שיחות הטלפון ביניהם התמעטו, כמו גם חופשותיו של ראובן. שולמית ניצלה תקופה זו כדי ללמוד לתואר ראשון, אולם הריקנות שנוצרה לפתע בחייה לא התמלאה. היא ניהלה טבלאות ייאוש לקראת חופשותיו של ראובן, ומיהרה לאפס את הספירה לאחור עם חזרתו לבסיס. ראובן תמיד אמר לה, מבעד לעייפות, שהוא אוהב אותה, אך המילים היו עייפות כמוהו, הלהט נעדר מהן. המושג "אושר", שהיה לה ברור כל כך קודם, הפך חמקמק בעיני שולמית. ועדיין, היא אהבה את ראובן אהבה עזה.

הכול השתנה עבור שולמית כשדנה הגיחה לאוויר העולם. המילה "אושר" שוב הפכה לממשית וברורה, במיוחד בכל הפעמים בהן החזיקה את הזאטוטה, היניקה אותה וטיפלה בה. נראה שגם אצל ראובן התינוקת גרמה לשינוי, והגבר בעל החזות השקטה הרשה לעצמו בפעם הראשונה להיראות פגיע ליד התינוקת, ולומר לה מילים רכות ומלטפות. כמעט כמו שעשה כשהכיר את שולמית.

בכל דקה שראובן היה בבית שולמית דאגה ששלושתם יוכלו לבלות יחד. היא נרתעה מלחשוב על הבאת ילד נוסף לעולם. בסתר לבה, היא פחדה שלא תוכל לאהוב עוד ילד כמו שאהבה את דנה.

הם היו יוצאים לטיולים – בפארק, בשכונה, על אופניים, ברגל, על קורקינט ובכל צירוף אפשרי של אלה. אלו היו הזמנים בהם שלושתם דבקו זה בזה בחיבור שלא ניתן לנתק של אושר ואהבה. הם צחקו, וחיבקו ואהבו.

תמיד היו הולכים באותו מסלול מהפארק בחזרה לביתם. לפעמים דנה הייתה עדיין על האופניים, ולפעמים ראובן היה מחזיק את האופניים על כתפו, ודנה הייתה צועדת בבטחה לידו ונותנת לשולמית את ידה. שתיהן היו צוחקות על "אבא הסבל", והוא היה עושה פרצוף כועס והן היו צוחקות עוד יותר.

בחלומה הקבוע, הייתה שולמית חוזרת לרגע בו עלתה המכונית על המדרכה והעיפה את דנה למרחק עשרה מטרים כי הנהג היה בטוח שהוא עמיד לוודקה. שולמית רצה לעבר דנה שדיממה על המדרכה בגוף מרוסק וצרחה בהיסטריה. ראובן רק עמד במקומו, המום ומשותק, והחזיק את האופניים כדי שלא ייפלו על הקרקע כי בכל זאת הם עלו כסף.

שולמית פקחה את עיניה וגופה שוב לא ציית לה.

***

הפעם לא יכלה לדעת כמה זמן זה נמשך. עיניה, אותן לא יכלה להזיז, נחו על נקודה אקראית בקיר חדרה ולא על השעון. שולמית החליטה להישאר במיטה, להשלות את עצמה שיש לה יכולת כלשהי להחליט. ואז שמעה את הרחש מהסלון.

היא שמעה את מסלול הצעדים מצדו האחד של הסלון, סביב לשולחן, ליד הטלוויזיה וחזרה לנקודה בה התחילו. אז הצעדים המשיכו לכיוון חדרה של דנה. ושולמית יכלה רק לחשוב על דנה במיטתה, מנותקת מן המציאות וחסרת הגנה, בזמן שמישהו פולש לחדרה. מחשבותיה של שולמית ניסו לפרוץ את כלוב גופה ולהגיע לדנה, להחזיק אותה, להגן עליה, לחבק אותה.

הצעדים עוד נשמעו בדירה כאשר התחושה החלה לחזור לגפיה. כאשר תחושת השיתוק נעלמה, שאפה שולמית אוויר כאדם שניצל מטביעה ומנסה לינוק את אנרגיית החיים לקרביו. היא נאנקה ממאמץ פתאומי זה ומיהרה לחדרה של דנה.

הילדה שכבה בשלווה במיטתה. שולמית מיששה אותה ובדקה את כל גופה בפראות עד כי לרגע היה נדמה לה שהכתה בה בידה הרועדת. ומשזה קרה, נמלטה מפיה זעקת שבר. היא נרגעה כשראתה כי לא פצעה את דנה.

שולמית מיהרה לסלון והחלה לסרוק אותו, בחיפוש נואש אחר סימני פריצה. היא לא מצאה דבר, אבל מי טורח לנהל רישום מדויק של מיקום כל עצם בבית? הצעדים נשמעו בצורה כה ברורה.

***

אחרי הפעם הרביעית ששולמית התקשרה לראובן, היא נזכרה עם מי יש לה עסק וויתרה.

שולמית היא שנאלצה לאסוף את הרסיסים של הילדה לאחר התאונה, ולראות יום אחר יום איך הרסיסים לא מתחברים. לא משנה מה עשתה, הילדה עדיין נשארה שבורה, פגומה ומשותקת.

ראובן החליט כפי הנראה שנפשו עדינה מכדי להישאר. לשולמית עניין זה מעולם לא היה ברור לגמרי. קצת קשה לנהל דיבור פנימי בנושאים האלה כשמטפלים בצמח בן שבע (עכשיו כבר תשע), דואגים לפיזיותרפיה, לדיאליזה, לאינפוזיה ובאופן כללי לכך שהצמח לא ינבול במשך עשרים וארבע שעות ביממה. שולמית התעקשה שהילדה תהיה אצלה בבית, ולא הייתה מוכנה שתהיה מאושפזת בבית חולים או מוסד כלשהו עם זרים. היא ניהלה מאבק איתנים לקבל עליה חזקה והשתלטה במיומנות על משימות הטיפול בילדה.

הנהג השיכור רצח את בתה אבל השאיר את הילדה בגוף חי ונושם. גוש בשר פועם וחסר תועלת. ודנה עדיין כלואה שם. ושולמית כלואה שם יחד אתה. ראובן הצליח לברוח. או שאולי היה זה הפוך – זו היא שקפצה לגיהינום יחד עם דנה וראובן נשאר לו בעולם הנורמלי. היא מעולם לא הצליחה להחליט.

ראובן דיבר אתה בשפת ההמחאות בלבד. בכל ראשון לחודש במעטפה בדואר. הטיפולים באחריותה. הדמעות עליה. ומהרגע שנחתם הגט, הוא מעולם לא ענה לאף שיחת טלפון שלה. גם לא עכשיו.

השוטרים לא הועילו יותר מראובן. באופן מוזר, הם נראו לה בדיוק כמו השוטרים שהוזעקו לאסוף את דנה מהרצפה בתאונה ההיא. לקח לשולמית בדיוק רבע שעה להבין כי הדמות הנלעגת בסיטואציה הנוכחית זו דווקא היא. גם על שיחת הטלפון למוקד המשטרתי מיהרה להתחרט.

"משהו חסר?"

"לא."

"איפה היית?"

"בחדר שלי."

"ראית את הפורץ?"

"לא."

"סליחה?"

"אני סובלת ממצב רפואי… שיתוק לאחר שינה, הייתי בחדר ולא יכולתי לזוז. אני יכולה לתת את הטלפון של הרופא שלי, תאמת את זה אִתו."

"אז כל הזמן היית בחדר?"

"כן."

"כמה זמן?"

"לא יודעת, לא יכולתי להסתכל על השעון."

"ואת בטוחה שהיה פה מישהו?"

שולמית הבינה לפתע כיצד היא נראית בעיניהם. לאחר שהשוטרים עזבו את הדירה, הספיקה לשמוע אחד מהם מפטיר לשני משהו על המטורפת בדירה ארבע.

***

עוד באותו יום החליפה שולמית את המנעול על הדלת. המנעול החדש היה מסיבי, בעל מנגנון חשמלי מתוחכם המופעל על ידי קוד כניסה שמקשה מאוד על פורצים. המסגר היה אמור להגיע להתקין סורגים יומיים אחר כך. שולמית בנתה עבורה ועבור בתה כלוב לתפארת.

מדי לילה נאבקה שולמית בעייפות ככל יכולתה ודחתה עוד ועוד את שעת השינה. היא רחצה את דנה באטיות מכוונת, ביצעה בדנה פיזיותרפיה באופן קפדני יתר על המידה, ובלבד שפרקי הזמן בהם היא לבד יתקצרו. היא שתתה כמות כפולה ומשולשת של קפה, והדליקה את הטלוויזיה, שם ראתה אנשים מזויפים שהסבירו לה מה היא עושה לא בסדר בחייה ואיך היא יכולה להשתנות, והדבר היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו היה אם חמצון השׂער, הגדלת החזה או הסתובבות בלבוש מינימלי במקום אקזוטי היו משאירים את ראובן אִתה ועם דנה. לאחר כמה לילות כאלה שבהם השאירה את הטלוויזיה דולקת, השטויות מהמסך החלו להישמע לה הגיוניות.

שולמית ניהלה תחרות עם עצמה, כשבכל לילה השעות נקפו הלאה, לשעת חצות ומעבר לה. 11:43, 00:12, 01:05… שולמית נכנסה מדי לילה ליער השינה העבות ולא ידעה אם וכיצד תצא. ומעל לכול, היא לא רצתה להשאיר את דנה מאחוריה.

אבל כמו תמיד, אלוהי השינה והחלום ניצחו אותה. עיניה של שולמית נעצמו על הספה בסלון. בחלומה, המכונית ריסקה את גופה של דנה לגזרים למעט פיה אשר הטיח בה כי הכול באשמתה. שולמית עמדה מול פיה של דנה כשהזמן עמד מלכת. ראובן הצדיק כל מילה שהפה אמר, ושולמית הרגישה שהם צודקים, ידעה שהם צודקים וששום דבר לא יוכל לגאול אותה. כשדנה וראובן פנו לעזוב אותה ולהשאירה לבד לנצח, הבחינה שולמית כי בעצם היא עצמה נפגעה בתאונה והיא אשר שוכבת על מדרכה, אולם אף שגופה היה שלם, הוא היה משותק והיא לא הצליחה לקום ולהתחנן בפני דנה להישאר.

***

שולמית המשותקת פקחה את עיניה בבוקר למחרת.

לא שוב בבקשה אני לא מסוגלת יותר היא נמצאת בחדר ליד ואני לא מסוגלת לעזור לה לא ככה נטשתי את הבת שלי איך יכולתי לעשות לה את זה להפקיר אותה על המדרכה הייתי צריכה לראות לשים לב איך המסטול הזה מגיע ומאבד שליטה ומפורר את הבת שלי מול העיניים ומול ראובן ולמה ראובן לא עונה לי מה עשיתי לו למה הוא לא עזר באותו יום על המדרכה הוא כועס עלי גם הוא כועס עלי בגלל זה הוא עזב ועכשיו אנחנו לבד ודנה לבד לגמרי ואני לא יכולה לעזור לה

מעבר לספה נשמע הרחש. מוחה של שולמית השתולל בפראות כשהבינה כי המנעול המפואר שהתקינה שימושי כמו שוטר שמנסה לגרד ילדה מהרצפה אחרי שנדרסה, ושמישהו נכנס לדירה בזמן שישנה. ועכשיו הוא ממש לידה, וקרוב לדנה. והיא לא מסוגלת לזוז.

הצעדים נשמעו בבירור, זו לא הייתה הזיה של טירוף. היא שמעה את טפיפות הצעדים המתקרבים. הזר עצר ליד השידה הקרובה לדלת הכניסה ושולמית שמעה אותו מזיז את החפצים שהיו מונחים עליה. מה הוא מחפש? אולי הוא בודק את התמונה המשפחתית מלפני שלוש שנים, מהלונה פארק. או את המתנה שדנה הכינה לה בגן ליום האם (גמד ירוק ומכוער, מודבק בצורה עקומה אבל עם המון אהבה, שרק ילדה בת חמש מסוגלת אליה). אולי את המזכרת שהיא שמרה מסוף השבוע הספונטני באילת (קריקטורה שלה ושל ראובן מחובקים, הפרצוף העקום שלו שם דווקא התאים לפרצוף האמתי אותו גילה ברבות הימים).

מישושי החפצים על השידה פסקו, והתחלפו בצעדים אטיים שהתקדמו לצדה האחר של הספה. בתוך גופה המשותק פעם לבה של שולמית בקצב מטורף. הדמות התקדמה לעבר קצה הספה וכאשר עברה אותו, שולמית ראתה כי מדובר בילדה. היא זיהתה את דנה גם בלי שזו תפנה אליה את מבטה המתוק.

דנה היפה, שפעם היה לה שׂער מתולתל ששולמית לא העזה לספר, אבל עכשיו היה קצוץ (כי למה היא צריכה רעמת שׂער טורדנית כשהיא מוטלת על המיטה כאבן שאין לה הופכין, וגם ככה יותר מדי שער מפריע לה לנשום אם הוא נכנס לפיה או מכסה אותו), הסתובבה ברגעים אלה בסלון באטיות ובשלווה כאילו רק היא נמצאת בעולם וכל עולמה מורכב אך ורק מהחדר הזה. שטיח. טלוויזיה. שידה. דלת. אמא משותקת על הספה.

דנה עברה בסלון בקפדנות ומיששה כל חפץ שנקרה בדרכה – שולחן, אגרטל, שלט רחוק ואפילו את כבל החשמל של מערכת הסטריאו. לבסוף פנתה לשולמית, אשר בגופה הקפוא הייתה נפשה אחוזת טירוף כאשר דנה נגעה בידה. דנה אחזה בידה למשך כמה דקות, מיששה אותה, ליטפה אותה.

דנה התיישבה בקצה הספה ואמרה בקולה הילדותי, אשר לא נשמע בחדר כבר יותר משנתיים, "אוף אמא, למה את תמיד ישנה בחלומות שלי?"

לאחר פרק זמן נוסף, אשר שולמית התחננה בנפשה שלא יסתיים, קמה דנה מהספה וחזרה לחדרה. שולמית שמעה את הילדה נכנסת למיטה, ולפי רחש הבד הסיקה כי ילדתה התכסתה. רגע לאחר מכן השיתוק התפוגג. היא החליקה על הרצפה כשרצה לחדר של דנה. בעודה אוחזת בברך הכואבת בידה, נכחה לדעת כי הילדה נמצאת במצבה הרגיל, וכי החיים האמִתיים שלה שבו והגיחו.

***

בראשית הייתה המדרכה. ואחריה החל החלום המוזר.

דנה לא זכרה מתי הטיול הסתיים ומתי אבא ואמא חזרו אתה הביתה. היא זכרה אותם בחזרה מהטיול בפארק אחרי שאבא רץ אחריה כשהיא נוסעת על האופניים, והפעם היא כמעט ניצחה אותו אבל רק כמעט כי אף אחד לא יותר מהיר מאבא שלה (אף אחד, אף פעם), והיא זכרה את אמא צוחקת על שניהם כי הם תמיד נראים מצחיק כשהם שופכים לאגר (ככה אמא אומרת, ומה זה בכלל "לאגר" ולמה שמישהו ישפוך אותו?).

ואחר כך היא זכרה את אבא ואמא הולכים אִתה בחזרה הביתה, ואבא עוד פעם סחב את האופניים שלה, והפעם היא ואמא צחקו עליו ביחד כי הוא הסבל שלהם (פעם אמא קראה לו "סנג'ר" אבל דנה לא הבינה מה זה אומר, ואבא שוב כעס קצת). ואז היא שמעה רעש מוזר מאחוריה והיא חשבה שאמא צורחת על איזו מכונית, אבל היא לא שמה לב כי מיד היא הלכה לישון.

אבל זו הייתה שינה מיוחדת, עם חלום ארוך ומתוק שדנה לא רצתה להתעורר ממנו כי הוא היה כל כך נעים ונוח, אבל לפעמים היא הייתה שומעת פתאום ברקע את אמא ואבא בוכים ואז שותקים ואז בוכים שוב. ואז פתאום היא שמעה רק את אמא וזה היה נורא מוזר, כי דנה אוהבת שגם אבא וגם אמא נמצאים לידה אפילו אם הם בוכים, כי מי שבוכה אפשר לעודד אותו ולומר לו שהכול יהיה בסדר, ודנה מאוד אוהבת ללטף את אבא ואמא ולומר להם שהכול יהיה בסדר והיא אוהבת אותם לעולמי עולמים.

מתישהו דנה אפילו חשבה שהיא שומעת מספריים כמו אצל הספר והרגישה דגדוגים כמו אצל הספר אבל לא יכול להיות שזה באמת היה הספר כי אם אמא הייתה רוצה לגזוז לה את התלתלים שלה, היא בטוח הייתה אומרת לה ולא גוזזת לה סתם.

אבל החלום הבאמת מוזר לא התחיל מיד, אלא המון זמן אחרי שהחלום הראשון המוזר התחיל, וזה היה ממש בסדר כי דנה כבר התחילה להשתעמם. החלום הבאמת מוזר התחיל בתוך החלום הגדול, והוא לא תמיד היה חלום אחד, אלא כמה חלומות קצרים.

בכל חלום כזה, היא הייתה מתעוררת במיטה שלה, וליד המיטה היו כל מיני צעצועים שהיא לא הכירה, כמו למשל המכל הארוך עם השפיץ המצחיק, או המיטה שבכלל לא הייתה שלה וכל החלק של הכרית היה "באלכנוס" (היא שמעה פעם את אמא אומרת "אלכנוס" ומאז היא כל הזמן אמרה את זה, אפילו כשלא היה צריך).

דנה מיהרה לקום מהמיטה בחלום הבאמת מוזר ולטייל בבית בתוך החלום. הבית היה דומה אבל קצת שונה. קודם כול, היא לא מצאה את אבא בשום מקום. כלומר, דנה ידעה שהוא בעבודה וכשאבא בעבודה אז אסור להפריע לו והרבה פעמים אבא לא חוזר מהעבודה כל כך מהר, אבל הפעם דנה ידעה שהוא גם לא יחזור, והיא לא הבינה למה היא יודעת דבר כזה בכלל.

ובכלל, בכל החלום הבאמת מוזר היה לבית ריח וצבע מוזרים, כאילו הוא נמצא שם אבל עוד רגע נעלם. כמו העשן המצחיק שהיה יוצא לה מהפה כשבאמת היה קר, והיא הייתה מנסה לנשוף אותו החוצה ולתפוס אותו מיד באצבעות לפני שהוא היה נעלם לה, ואמא תמיד הייתה מנסה להסביר לה שבמחבואים ההבל (קראו לעשן הזה "הבל") תמיד ינצח.

גם השׂער שלה היה מוזרהוא היה קצר ממה שהיא זכרה. אולי הוא היה ככה תמיד ורק עכשיו היא שמה לב? בחלומות אי-אפשר לדעת.

אמא הייתה בחלומות שלה, אבל דנה אף פעם לא הבינה למה אמא לא קמה לשחק אִתה. דנה השתעממה מהחלום הארוך הגדול המוזר. החלום הבאמת מוזר היה קצת יותר טוב, כי גם אמא הייתה שם, אבל זה לא היה שווה אם אמא לא שיחקה אִתה. ואמא גם ישנה בצורה מוזרה, כמו הפעם ההיא בסלון כשדנה ראתה שהעיניים של אמא היו פקוחות. איזו אמא מצחיקה יש לי! חשבה דנה. אבל אחרי כמה חלומות כאלה, היה לדנה עצוב.

ודנה אף פעם לא הבינה דבר אחד בחלום הבאמת מוזרלמה בכל פעם כשנכנסה לחלום הבאמת מוזר, רגע קטנטן לפני שהחלום התחיל, הייתה דנה בטוחה שהיא מרחפת מעל אמא.

***

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

תובנה זו בערה במוחה של שולמית אפילו תוך כדי השיחה מהמרפאה של דוקטור רובינזון. היא השאירה את דנה עם המטפלת הסיעודית ומיהרה לרופא השנוא.

היא תלשה בעצבנות קווצות משׂערה עד ששמה לב למבטים של הפקידה האנטיפתית.

לבסוף נכנסה למשרד המעוקר מלכלוך, רגשות ומצפון. דוקטור רובינזון ישב שם. היה צפוף בחדר עם שביעות הרצון האינסופית שהוא הקרין באותו יום. ואו, בטח האבולה התפרצה שוב אם הוא כל כך מרוצה, חשבה שולמית.

"הסיבה שקראתי לך," פתח הרופא ללא הקדמות, "היא שישנה תרופה חדשה, ניסיונית, לשיתוק אחרי שינה." הוא התנשף בכבדות והוסיף, "למעט כמה מקרים בודדים, לא נרשמו תופעות לוואי."

"תרופה… חדשה?"

"זו תרופה המהווה את המילה האחרונה בטיפול במשפחת מחלות זו."

"משפחת מחלות?" שאלה שולמית.

"קטפלקסיה, נרקולפסיה, הזיות היפנגוגיות וכמובן ההפרעה ה-…"

"הבנתי," שולמית קטעה אותו ורכנה קדימה בכיסאה, "ואיך זה קשור אלי?"

"מחפשים נסיינים," אמר הרופא בפשטות, "ואת מועמדת מושלמת. אין לך שום בעיה רפואית חוץ מהתסמינים של שיתוק לאחר שינה, ואין לך רגישות מתועדת לאיזושהי תרופה או טיפול." הוא השתתק לרגע ושאל, "בטוח שאין לך?"

"כן, בטוח שאין לי."

דוקטור רובינזון נטל פיסת נייר וכתב עליה שם של תרופה באורך של שתי שורות וחצי, ומתחתיה את המינון. הוא מחץ את הנייר תחת החותמת שלו וקשקש את חתימתו הלא ברורה. בעודו שקוע במלאכה זו אמר לשולמית בלא להביט בה, "אני נותן לך מרשם עם אישור מיוחד. תוכלי לאסוף את התרופה בקבלה, הפקידה יודעת שאת מקבלת באישור, את לא צריכה ללכת לבית המרקחת. את אפילו לא צריכה לשלם. יצרן התרופה מכסה הכול. המינון הדרוש הוא חצי כדור ביום, לאחר הארוחה. ארוחת הערב, כמובן, כדי שההשפעה תיכנס לתוקף לקראת השינה. ההשפעה אמורה להיות מידית, כבר הלילה." הוא הישיר לפתע את מבטו ואמר, "אבל שימי לב – לא לקחת יותר מהמינון הרשום. היו מקרים של כמה חולים שלקחו מינון מופרז."

"ו… מה קרה להם?"

"התסמינים של השיתוק החריפו במקום להיעלם. בשני מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני." רובינזון נשען אחורה, שאף אויר, עצם את עיניו, נשא מבטו לתקרה ואמר, "כמה חבל שלא יצא לי לראות את זה. בוותק שלי כבר קשה למצוא דברים חדשים שיפתיעו אותי, זה כל כך מתסכל, כל פעם מחדש, את מבינה?"

הוא החזיר את מבטו אליה, אבל שולמית כבר עזבה את החדר והשאירה כיסא מיותם.

***

בדרכה הביתה, החזיקה שולמית את התרופה בידה המיוזעת. זה היה מכל פלסטיק קטן, שקוף אך עכור, ובתוכו רשרשו הכדורים. למרות גודלו, זה היה החפץ הכבד ביותר שאי-פעם נשאה.

המשמעות של נטילת התרופה לא נעלמה ממנה, אולם בכל פעם שניסתה לדמיין את בליעת הכדור לאחר ארוחת הערב (היה עליה להעמיד פנים שיש לה תיאבון) התמונה נמחקה מיד מעיני רוחה ובמקומה היא ראתה את דנה משוטטת בסלון, בעוד היא עצמה שוכבת משותקת על הספה.

האם אני יכולה לוותר על זה?

היא צעדה לביתה כורעת תחת נטל המחשבות, עיוורת לעולם הסובב אותה, חירשת להמולת הרחוב וצפירת המכונית בכל פעם שחצתה את הכביש בלי להביט לכיוון הרמזור. היא עצרה רק כשאספלט המדרכה נראה לה מוכר פתאום. היא הרימה את מבטה והביטה סביב. זו הייתה פינת הרחוב ההרסנית, בה נרצחו חייה הקודמים. רגליה נשאו אותה לשם בזמן שתודעתה נדדה במחשבות על התרופה.

היא עמדה שם דקות ארוכות, ואז התמוטטה על המדרכה ועובר אורח, בחור צעיר באמצע ריצת הבוקר שלו, ניגש אליה.

"הכול בסדר, גברת? את מרגישה טוב? בואי, תירגעי, תני לי לעזור לך."

שולמית מצמצה, מחתה את דמעותיה ודחתה בתנועה מגושמת את היד המוצעת. היא מלמלה, "הכול בסדר, לא קרה כלום," ונמלטה לביתה.

***

אני לא לוקחת את התרופה.

לא היה לה שום ספק בכך ברגע שחזרה הביתה, שחררה את המטפלת ונכנסה לחדר של דנה.

אני לא לוקחת את התרופה.

היא אכלה פרוסת לחם עם גבינה וחתיכת עגבנייה לארוחת ערב.

אני לא לוקחת את התרופה.

שולמית החליטה לעשות את הלילה בחדר של דנה. רצונה לראות את דנה ברגע בו היא מתעוררת היה סוחף ורב-עוצמה. אם תיקח את התרופה, אולי רגע זה לא יגיע. הילדה מתעוררת רק כשהיא משותקת… אבל אולי היא תוכל לתקשר אתה כשזה קורה? בשעה אחת-עשרה ורבע נעצמו עיניה. כבר לא היה אכפת לה כמה זמן תישאר מקובעת שם. והיא לא לקחה את התרופה.

רגלה של דנה העירה את שולמית. עיניה של שולמית נפקחו לחוסר האונים המוכר, אשר התמלא עד מהרה במראה של דנה אשר משכה את עצמה מהמיטה.

"היי אמא," אמרה הילדה וחיבקה את שולמית. החיבוק החם והאוהב קרע את לבה של שולמית. דנה חיבקה את אימה עוד ועוד עד שזרועותיה התרפו והיא עזבה את גופה של שולמית.

אני לא מסוגלת יותר, חשבה שולמית. הבת שלה כאן, לידה, מדברת ומדברת וצוחקת, ומוציאה מהארון את הבובה האהובה עליה (הנסיכה עם השמלה הירוקה והנצנצים), אבל היא לא יכולה אפילו ללטף אותה.

אני לא לוקחת את התרופה.

ומתוך חוסר האונים והתסכול, צמח הזעם. שולמית לא ידעה שקיים בה זעם, אולם כשסוף-סוף הוא התגשם בתוך גופה חסר החיים, הבינה כי הוא היה שם מאז ומתמיד, מחכה לפקודתה, ולצורך. הצורך הגיע, ועמו הזעם חסר המעצורים, על הנהג השיכור, על ראובן, על רובינזון, על הפקידה של רובינזון, על השוטרים, ועל כל מבט מזלזל ומרחם שנתקלה בו בשנתיים האחרונות.

הזעם פינה את מקומו לנחישות, ושולמית אימצה את כל הווייתה וכוח רצונה. היא ריכזה את מבטה בידה, שהייתה רחוקה כפסע מדנה, אשר ניסתה ללמד את הנסיכה לרקוד. שולמית הביטה על זרתה כאילו הייתה העצם היחיד בעולם, ולא היה דבר להביט בו מלבדה.

כשהסתכלה על ידה, כשברקע דנה שיחקה, נראתה היד כציפור גדולה ומגוננת המבקשת לעטוף את דנה, אולם מרחק אינסופי מפריד ביניהן.

עוד קצתעוד רגעאני כל כך קרובה

שולמית הצליחה לראות את זרתה רועדת לרגע, ולבה ניתר.

וברגע שהאצבע זזה, התמוטטה דנה לרצפה.

"לא…!" שולמית זינקה מן המיטה, בלי להיות מודעת כלל לכך שהתחושה והתנועה חזרו לגופה. היה מיהרה לדנה והחלה למשש אותה בניסיון למצוא סימן למכה. או דם.

היא מיששה את ראשה של דנה. לא היה שׂער ארוך שיפריע, ולאחר דקה וחצי היא יכלה לנשום לרווחה. היא הרימה את דנה בעדינות למיטה ומיהרה לכסותה. גם הנסיכה הוכנסה למיטה ליד דנה, מתחת לשמיכה.

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

אף פעם לא שתינו יחד.

אחת צריכה להיות כלואה, כדי שהאחרת תשתחרר. זו העסקה שהוצעה לה.

הזעם, החרדה, נעלמו. הנחישות נשארה.

שולמית פנתה אחורה והלכה לתיק שלה. היא הוציאה משם את קופסת הפלסטיק שבה התרופה בעלת השם שהיה צריך שתי שורות וחצי שורות בכתב ידו של דוקטור רובינזון כדי לכתוב אותו.

בכמה מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני. היא זכרה את הטון המדויק שבו נאמרו הדברים.

שולמית הכינה כריך עם ממרח חלווה וכוס עם שוקו, ושמה אותם על צלחת ליד המיטה. זה היה המאכל האהוב על דנה.

שולמית ליטפה את ראשה של דנה. "אל תדאגי, מתוקה, עוד מעט תתעוררי."

שולמית חייגה במכשיר הסלולרי שלה. הטלפון צלצל, עד שהגיע לתא הקולי. "תקשיב לי, ראובן. החופשה נגמרה. תהיה פעם אחת בן אדם ותבוא לפה, אם אתה באמת האבא של הילדה שלנו. עוד עשר דקות כבר לא תהיה לך ברֵרה אחרת." האב המסור לא יישאר אדיש להודעה כזו.

היא התקשרה למשטרה. "בואו לרח' האורן עשרים וחמש, קומה שנייה, דירה ארבע. בואו מהר." המוקדנית שאלה אותה ללא הרף מה קרה, אבל היא לא טרחה לענות ולא ניתקה את השיחה. הודעה כזו לבטח תביא אותם.

שולמית החזיקה בידה את קופסת הפלסטיק, ופתחה את המכסה. היא הוריקה תוכן הקופסה לגרונה ושתתה כוס מים כדי להשלים את הפעולה. "קטטוני בתחת שלי. שילך לעזאזל הרופא המתנשא הזה."

שולמית נכנסה למיטה לצד דנה והנסיכה. רגע לפני שעיניה נעצמו, היא הביטה בילדתה, ולא זכרה מתי ראתה משהו כל כך יפה ופגיע, עד כי סירוב לעזור לו יכול להיחשב פשע.

עיניה נעצמו אט-אט. "אני אוהבת אותך, יפה שלי. הכי בעולם."

וכאשר דנה התעוררה, היא ניסתה, כרגיל, להעיר את אמהּ, אך לשווא.

הוא והיא #4

הוא: מאמי! בואי, בואי תראי!

היא: או, סוף סוף חזרת עם הצעצוע לילדי… אימא'לה!

הוא: מדהים, נכון?!

היא: מה זה. הדבר הזה.

הוא: מדהים שהצלחתי להשיג את זה, הא?

היא: מה זה… הדבר הזה.

הוא: זה מקורי, את מאמינה? לא סיני ולא בטיח!

היא: אתה לוקח את זה עכשיו בחזרה לחנות.

הוא: מאמי, זה לא הזמן לבדיחות. עכשיו תראי כאן

היא: אתה. לוקח. את זה. עכשיו. בחזרה. לחנות. ומבקש. את כל. הכסף. בחזרה.

הוא: חבל לך הזמן, איזו הסטוריה עברה על זה. על אמת!

היא: אתה פשוט לא מקשיב לאף מילה שאני אומרת, נכון? פעם קודמת היית מרוכז בכמה חבר'ה עם כלבת, ועכשיו… מה זה?!

הוא: אני פותח את הדלת

היא: זה נראה לך בטיחותי לילדים?! הם ייתקעו שם!

הוא: כן כן, זה באמת מגניב, אבל אני רוצה שתסתכלי פנימה, את לא תצטערי!

היא: אלוהים ישמור!

הוא: נכון? 🙂

היא: זה גדול יותר בפנים!

הוא: נכון שזה הדבר הכי מגני

היא: איזה עוזרת אתה מכיר שתסכים לנקות את זה, דביל?! יש שם בניין של כמה קומות!

הוא: שכחת את הבריכה.

היא: את המה?!

הוא: עזבי, עוד נדבר על זה.

היא: לא נדבר על שום דבר, אתה מעיף את ה… תגיד לי, מה זה הצבע הזה? "כחול מעיק"?

הוא: זה הכחול המקורי שהיו משתמשים בו בשנות ה-60. לא יפה?

היא: שנות ה-60?? לא רק שקנית משהו שאי אפשר לנקות והוא לא בטיחותי, הוא גם ישן?

הוא: לא רואים בכלל שהוא שהוא בילה כמה שנים במגרש גרוטאות, הא?

היא: אלוהים, לא היו לך חברים לשחק איתם בילדות, שאתה גורר את הצעצועים האלה לבית שלנו?

הוא: ממש לא, אבל תסתכלי על השריטות!

היא: או, אני שמחה ששמת לב אליהן. אני מקווה שזה שכנע אותך להיפט

הוא: יודעת כמה היסטוריה יש בשריטות האלה?

היא: אתה רוצה שאני אדבר על שריטות?

הוא: תראי! השריטה הזו נוצרה בטרנזאלור!

היא: מישהו נכנס בזה עם טרקטור???

הוא: טרנזאלור, מאמי, את לא מרוכזת.

היא: תזכיר לי למה התחתנו?

הוא: אני מכין חרא ספגטי ואת מכינה עוגות במרקם שאף ביולוג לא יודע להגדיר, אז התחלפנו. אבל עזבי את זה עכשיו, את קולטת שהדבר הזה שרד מלחמת זמן?

היא: אתה קולט שאתה לא תשרוד את הלילה?

הוא: יו, בואי ניסע לתקופה של הדינוזאורים!

היא: אתה תגמור בתור גוויה גם בלי לנסוע למקומות האלה, אם אתה לא מעיף את זה קיבינימט.

הוא: יא אללה, בנו מחדש יקום שלם עם הטארדיס. לא להאמין, הא?

היא: תיקח את התרמוס הזה, לפני שאני קוברת אותך ביציקת בטון.

הוא: טארדיס, מאמי. את ממש לא מרוכזת.

היא: אני מאוד מרוכזת. מרוכזת באיך אני מעלימה אותך ביחד עם הגרוטאה הזו.

הוא: והדבר הכי מגניב זה שהיא יכולה לטייל לכל מקום, לכל זמן.

היא: הלוואי עלי, רק לא להיות כאן ועכשיו.

הוא: את לא מאמינה לי, הא?

היא: אני לא מאמינה על עצמי. מאמי, זה ה"הוא והיא" הכי מייגע עד עכשיו.

הוא: יודעת משהו? אני אוכיח לך! אני אסע בזמן!

היא: וואללה יופי. בוא נראה באמת.

(נכנס)

(מפעיל)

(רעש טארדיס)

(נעלם)

(חוזר)

הוא: נו, רואה?

היא: זה היה הרעש הכי נוראי ששמעתי בחיים שלי.

הוא: זה כל מה שיש לך לומר?

היא: זה נשמע כמו פיל וירבוע חולה עגבת שעושים שלישייה עם כינור לא מכוון, עד שאחד מהם נחנק אירוטית למוות מהמיתרים. כנראה הפיל.

הוא: 😐

היא: כן, ככה.

הוא: הבאתי לך הוכחה למסע בזמן. ואלוהים ישמור, מה זה היה התיאור הזה עכשיו?

היא: זה מה יש. תתקדם. איזה הוכחה הבאת בכלל?

הוא: חזרתי בזמן ללפני חודשיים, הלכתי לסופר, והבאתי חלב!

(פאוזה)

היא: חלב?

הוא: הנה, תראי!

היא: זה מלפני חודשיים.

הוא: נכון! מסע בזמן או לא מסע בזמן?

היא: קנית מכונת זמן כדי להביא לי חלב שפג תוקפו?

הוא: את באמת קהל קשה.

היא: תיכף אני אראה לך קשה. זה עף מכאן הלילה. כמה עלה לנו תהליך קבלת ההחלטות שלך?

הוא: הכל בסדר.

היא: כמה הוצאת על המרצדס עם השריטות מטראנטור?

הוא: זה טראנזלור, אבל זו הייתה ממש טעות מקסימה מצידך. רואים שלמדת אצלי משהו.

היא: רואים שלא למדת כלום, דביל. כמה עלתה לנו עילת הגירושין המקרטעת הזאת?

הוא: את לא צריכה לדאוג, דיברתי כבר עם שולה מהבנק ו

היא: מה שולה??? זו הפקידה של המשכנתאות!

הוא: כן, אבל זה החלק הקל. מסתבר שבנוסף למשכנתא ורישום בטאבו, צריך גם ללכת למשרד החלל

היא: מעניין מה סרסיי היתה עושה במקומי.

הוא: …ולעשות שם טסט, אבל בגלל שחסר כרגע שר זה מתעכב. אז מה את אומרת, עשינו עסקה טובה בסך הכל, הא?

(פאוזה)

היא: עשית את זה רק כדי לאלץ אותי לראות איתך "פיירפליי", נכון?

הוא: את תביאי את הפופקורן, אני מפעיל את הסטרימר.


הדוקטור חוזר ב-19.9.2015.
אני רק אומר.