רסיסים מעולמות 2020 (הכנס שלא היה)

כנס עולמות 2020

ברוכים הבאים לכנס עולמות: המקום בו מסכות משמשות לקוספליי בלבד, ואקטואליה היא תת ז'אנר בהיסטוריה חלופית.

הכנס השנה היה מאתגר במיוחד מחמת גודש האירועים, ועם כמות בלתי נתפסת של שיפורים ושיפצורים שהוכנסו לפעילות על ידי הנהלת הכנס. כבוד!

וכמובן תודה ללילי שהזכירה לי לעשות סיכום כנס כדת וכדין.

אז… שנתחיל?

טלפורטר

חדי העין שמו לב לטלפורטר שהוצב ממש מול הקופות, על מנת להקל על המבקרים. כל מי שהגיח ממנו מצא עצמו מייד בתור לאיסוף הכרטיסים, מה שהשאיר לו לפחות שעה להתלונן על כנס שהכניס טלפורטר לפעילות, אבל עדיין לא הצליח להתגבר על בעיית הדפסת הכרטיסים בבית עם ברקוד.

כמו כן, זה הזמן להזכיר: אנא בצעו מראש את הליך ההזדהות הביומטרי החדש באתר האגודה, אחרת הטלפורטר לא יתביית עליכם כהלכה ובמקום להגיע לכנס אתם תגיעו רק mostly לכנס. אני בטוח שכולכם מודים לי על העצה הזו, ובפרט עכשיו שהכנס נגמר ומצאתם עצמכם ללא גפיים, אבל זה לא ממש אכפת לי כי אנשים בלי גפיים לא יכולים לעשות לייק בפייס ואז בשביל מה אני מדבר איתכם בכלל?

הנסיעה שלי בטלפורטר הייתה דווקא סבבה, למעט גירוד מעקצץ בפנים.

מקור

הפקת המקור "כשרוחות ערים הופכות לזומבים – של האבדון!" הייתה האירוע המושקע ביותר שאי פעם היה בכנס כלשהו. העלילה, כמו שאתם בוודאי זוכרים, נכתב בשיטת שורה-שורה על ידי כל זוכי הגפן לדורותיהם, וכל זאת שעה אחת בלבד לפני המופע וללא טיפת תיאום. למעשה, השחקנים ראו את הטקסט רק חמש דקות לפני המופע, מה שלא השאיר להם יותר מדי זמן להיכנס לדמויות. זו הסיבה המרכזית לכך שהוחלט לא להסתפק בשחקנים חובבים אלא להביא מבעוד מועד זומבים מקוריים.

ההפקה הייתה עוצרת נשימה, עם אינספור אפקטים, זיקוקים ופירוטכניקה. ניתן היה לראות בנקל את הדגש שהושם על ריאליזם, כאשר כל מתנדב שעלה לבמה ומת במחזה, נאכל במציאות על ידי הזומבים לתשואות הקהל. בהערת צד, אני חושב שפתרנו סופסוף את בעיית הצפיפות בכנסים.

גומי

אני לא מבין למה, אבל העיקצוץ על הפנים שלי לא רוצה לעבור ואני כל הזמן מריח ריח של בית חולים. כשניסיתי לנגב לעצמי את הזיעה הרחתי ריח מעצבן של לטקס. כנראה מישהו פה הגזים קצת עם הקוספליי ומפיץ ריח לא נעים.

בינה מלאכותית

פאנל הבינה המלאכותית התקיים בניצוחו של אהוד מימון, אשר ראיין את האל 9000, T1000, מלכת הבורגים וסייברמן אקראי.

לקח בדיוק רבע שעה עד שהאל ו-T התחילו להשוות גדלים (T ניצח כי הוא יכול לייצר דילדו באורך משתנה) מה שפוצץ את הדיון.

בסוף הסלוט מלכת הבורגים הטמיעה את כולם, חוץ מכמה זומבים של הפקת המקור מהפיסקה הקודמת שהקימו קבוצת תמיכה לסייברמן שנשאר בודד.

קרבות

זירת הקרבות השנה היתה מושקעת במיוחד, וכללה בנוסף לחרבות הספוג הרגילות גם רובוטים עם לב שבור, לגו רצחני, קלפי טאקי עם מודעות עצמית ובובות של דובוני אכפת לי פסיכוטיים עם פטיש עצבני לקפה מהקפיטריה של העירוני.

הקרבות דווקא זרמו על מי מנוחות, עד שאחד מדובוני האיכפת לי שכח לומר "אחרון" כששיחק נגד קלפי הטאקי עם האספירציות לכיבוש עולמי ונאלץ להתמודד עם ארבעה קלפים רצחניים חדשים. זה לא נגמר טוב, וזה עוד בלי לציין את העובדה שנגמר הקפה נמס עלית בקפיטריה.

בין תיגרה אחת לשנייה, שמתי לב לכמה פקחים שפרצו לפתע לזירה. אם הבנתי נכון את הצעקות שלהם, הם אמרו משהו על מסיכות. זה עורר בי אי נוחות, וברחתי לגלידריה.

גלידה

בגלידריה פגשתי, כמו שאתם בוודאי יודעים כבר, את לילי.

הלוואי שיכולתי לספר לכם עד כמה סורבה השוקולד היה טעים, ועד כמה מסקרנת היתה הגלידה של לילי (מי ידע שיש גלידה עם גאח, הא?) אבל רגע לפני שהתיישבנו קרה משהו קצת מוזר. רגע אחרי הבזק פתאומי, מצאנו את עצמינו בחוץ מול קפיטריה סגורה הרמטית. על הדלת היה שלט עם הודעת התנצלות: "סגורים עקב המצב." לא כל כך הבנתי איזה מצב. כשפניתי ללילי לשאול אותה מה קרה, היא נעלמה לפתע, וכך גם כל האנשים היו לידינו. מצאתי את עצמי ברחוב שומם. הידיים שלי החלו להזיע פתאום ולהסריח מגומי, והגירוד המעקצץ שוב השתלט לי על הפנים. ברחתי בחזרה לאשכול.

כנס

האשכול היה שומם כשחזרתי. לא נותר שם אל בד אחד לרפואה, או אפילו שלט הכוונה אחד לדוכן האגודה. איך… איך לעזאזל הם הפסיקו להתפנות משם כל כך מהר? ולמה?

ניסיתי להיכנס פנימה, ולחרדתי השער היה נעול. בייאושי התחלתי להכות בשער ולצרוח. אני חושב שצרחתי "איפה אתם?!" במשך לפחות שתי דקות עד שהרגשתי יד איתנה תופסת לי בכתף מאחורה. זה היה שוטר.

"אדוני, מה אתה עושה כאן?"

"א…" גמגמתי, "אני מחפש את ה… כנס."

"כנס?" הוא הביט בי כאילו נפלתי מהירח. זה לא שינה הרבה, כי בתקופה הזו של השנה ככה האנשים הרגילים מסתכלים על מי שמגיע לאשכול. במקרים מסויימים זה אפילו נכון.

"אדוני," הוא המשיך במבוכה, "הכל בוטל. מגיפה, אתה יודע."

"איזה מגי…" התחלתי לגמגם שוב ואז עצרתי. צבע תכלת הופיע לפתע בזווית עיני. בפעם הראשונה יכולתי לראות את כפפת הלטקס הארורה העוטפת את ידיי. זה היה אותו גוון תכלת של המסיכה שעטיתי על פניי באותו בוקר. הרגשתי כל כך נבוך שהגירוד מבד המסיכה הפריע לי קצת פחות ממקודם.

"כן," אמרתי לבסוף, "מגיפה, הא?"

"הכל בסדר?" הוא צימצם את עיניו והביט בי.

"בערך," אמרתי בקול חנוק, "אני צריך… לתפוס רכבת, נראה לי."

"אז כדאי שתמהר," הוא אמר, "הם צימצמו מאוד את הרכבות עכשיו. האחרונה יוצאת ממש עוד רבע שעה."

"תודה," אמרתי בשקט ופניתי לכיוון עזריאלי.

התרחקתי מהשער שפנה לרחוב הארבעה ופניתי שמאלה, לכיוון תחנת רכבת השלום. כשעברתי ליד גדר הברזל שמאחורי המיקום הקבוע של שורת הדוכנים, עצרתי לרגע.

"נתראה בסוכות," מלמלתי והמשכתי לרכבת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.