הוא: מאמי, רציתי לספר לך ש…
היא: יש! יש!!! סוף סוף!!!!!!
הוא: סוף סוף מה?
היא: סיימתי את ההצעה לתזה!
הוא: באמת? כל כך מהר?
היא: זה פשוט לא רצה להיגמר.
הוא: מה את אומרת.
היא: זה מרט לי את העצבים והפך אותי לעצבנית וחסרת מנוחה כבר 10 חודשים!
הוא: את חושבת?
היא: זה הרס אותי!
הוא: לא שמנו לב.
היא: זה קילקל לי אפילו את השעות שלא היית כאן, וזה השעות הכי יפות שיש לי כל היום!
הוא: אשתדל להיעדר יותר בעתיד.
היא: התזה הזו רדפה אותי!
הוא: היה לי חשד.
היא: כמו ישות אדירה בעלת כוח רצון משלה ההורסת כל מה שנקרה בדרכה!
הוא: באמת הרגשנו משהו באוויר.
היא: היא היתה כוכב המוות… ואני אלדראן.
הוא: אוקיי, הפתעת אותי עכשיו.
היא: נחיל מטאורים השוטף את הסמולוויל שלי.
הוא: אהא… אני פוחד.
היא: קוביית בורג ענקית המשייטת על פני שאיפת חיי האקדמית ומאיימת להטמיע עד כדי חידלון את האינדיווידואליות ושמחת החיים שלי.
הוא: רגע, מאיפה הבקיאות הפתאומ…
היא: זינומורף המטביע אותי בחומצה לפני שמחבק הפנים הארור מטיל בי את הביצה שלו.
הוא: מאמי? את שומעת אותי?
היא: נחיל סיילונים השוטף את 12 המושבות שלי.
הוא: שיט, 10 שנים של טחינת מוח חוזרות אלי כמו בומרנג.
היא: כל הדאלקים והסייברמנים בעולם מקיפים אותי… ואני אסירה אומללה הכלואה בפנדוריקה של מחקר סטטיסטי.
(פאוזה)
הוא: אהה… זהו?
היא: כן, נראה לי שהשטויות שלך יצאו לי מהמערכת.
הוא: בטוחה?
היא: כן. אני רק מקווה שלא אצטרך יותר לשמוע לא על התזה הארורה, ולא על האנטרפרייז/ד"ר הו/גלקטיקה/הנוסע השמיני/סטאר וורס שלך.
הוא: וואללה…
היא: אז על מה רצית לדבר איתי?
הוא: אחרי שאני כותב "הוא והיא" על התזה שלך, אני הולך לכתוב הרצאה ל"עולמות" על אנטרפרייז, ד"ר הו, גלקטיקה, הנוסע השמיני וסטאר וו…
היא: לך לעזאזל, טוב?!
הכותב המתוסכל 