הומור, ישראמן

ישראמן והמים הכבדים

עוד טקסט מסדנה. תזכורת: כבר הכרתם את ישראמן?

ניסיתי לעוף ישר לתוך המשרד של הקמב"ץ, אבל נתקעתי במשקוף. לעזאזל, עוד לא השתלטתי על הנחיתות. שלא לדבר על זה שהקמב"ץ ייכנס בי על שעוד פעם שרטתי לו את הכניסה למשרד שלו. "גם ככה המשרד נראה מגעיל," הוא נזף בי בפעם האחרונה, "אני לא צריך שתכער לי אותו יותר."

נכנסתי פנימה.

"היי דלית, מה המצ…" דלית דיפדפה בפייסבוק, כרגיל, לא הסתכלה עלי אפילו וישר סימנה לי עם היד להיכנס אליו. קיבינימט, לפחות תעיפי עלי מבט. אני גיבור העל הלאומי שלך, תכבדי אותי! מה אני, ראש הממשלה?

פתחתי את הדלת ונכנסתי למשרד הקמב"ץ. הוא ישב מאחורי השולחן שהיה מסריח מקפה שהתייבש. מאחוריו, על הקיר, היה עדיין הכתם השרוף מהיום שהתעצבנתי עליו כשנתן לי מת"ש על הגלימה. יריתי אז בעצבים עם ראיית הלייזר שלי על הקיר. לפניו, על השולחן, ניצב מחשב עם מסך בגודל של שני אבטיחים, בגלל שאף אחד לא חושב שצריך לתת ציוד נורמלי ליחידה שלנו.

אנחנו, באופן רשמי, יחידת הפראירים של ישראל. זו אפילו הגדרת התפקיד שלנו: "פיקוד ורישום אנשים ישראלים רבי עוצמה". מנכ"ל משרד הביטחון חשב על ההברקה הזאת. היה מסוכסך עם הקמב"ץ. כשהקמב"ץ קיבל את התפקיד עם הקמת היחידה, זו היתה הדרך של המנכ"ל להתנקם בו. מאז אנחנו מכונים "הפראי"רים". אני אמנם הפרא"יר הראשי, אבל הקמב"ץ נמצא מעלי – הוא זה שצריך לנהל את הקרקס הזה.

"שב, ישראמן."

התיישבתי. הוא לא הרים את הראש שלו מהשולחן.

"אתה יודע למה קראתי לך היום, ישראמן?"

מה לעשות? להעמיד פנים שאני לא יודע? אין מצב שאני יוצא מזה. המצח שלו מקומט מהרגיל, ואני מריח תה קמומיל מהספל שלו. הוא בחיים לא שותה תה. רק שחור, אלא אם כן קרה משהו.

"בגלל מנכ"ל משרד הביטחון."

"באמת? היה משהו עם המנכ"ל?" הוא הרים אלי את הראש סוף סוף. הגבות שלו היו מורמות.

"נו, מה העניין עכש…"

"שששש… בוא נעשה את זה בשיטה שלי, אוקי, ישראמן?"

נשמתי עמוק וקיוויתי שלא יהיה עוד כתם על הקיר.

"הוא התווכח איתי אתמול."

"באמת? על מה היה הויכוח, ישראמן?"

"הוא אומר שלא מילאתי טופס 27-ז לפני הגיחה לסוריה."

"מה אתה אומר? ומילאת טופס, ישראמן?"

"נו קיבינימט, מה אני פקיד במשרד הפנ…"

"שששש… בוא נמשיך לעשות את זה בשיטה שלי, אוקי, ישראמן?"

התחלתי לספור עד מאה. הוא הסתכל עלי סופר עד מאה. הוא חיכה שאסיים לספור עד מאה. סיימתי לספור עד מאה. הקב"ן שהצמידו לי כדי שילמד אותי לשלוט בכעסים הוא שרלטן מסריח.

"לא מילאתי, טוב?"

"אההההה!" כל פעם שהוא את ה'אההההה' שלו, הוא מלחין את זה רק כדי שמי שיושב מולו ירגיש עוד יותר מטומטם. "זה מאודמאוד מעניין מה שאמרת עכשיו. אבל אני עדיין מעט מתקשה להבין את מה שקרה אחר כך, ישראמן."

"אמרתי לו שאני לא עובד אצלו."

"ומה הוא אמר לך, ישראמן?"

"שכדאי לי לדבר איתו יפה, לפני שהוא יתקע לי את המלמ"ב עמוק בתחת."

"ומה ענית לו, ישראמן?"

"שהיה לי אתמול אירוע דומה עם אחותו ואני שמח ששנינו באותו ראש."

"ומה הוא ענה לך, ישראמן?"

"רצה שאתנצל."

"והתנצלת, ישראמן?"

"נראה לך? השתנתי עליו בקשת."

הוא נשם נשימה עמוקה, שירבב את השפתיים ועצם את עיניו. "חסר לי משהו, ישראמן."

"מה חסר? מה עוד אתה רוצה ממ…"

"חסרות לי שתי מילים כדי להשלים את האנקדוטה הציורית הזאת, ישראמן."

עברו עוד שלושים שניות של שתיקה מתוחה לפני שעניתי לו. "על אמת."

"בקול רם יותר, ישראמן."

"על אמת," הגברתי את הקול, "השתנתי עליו על אמת."

"איזה סיפור מקסים, ישראמן!" והוא החל למחוא כפיים, כמו שהוא עושה בכל פעם שהוא עצבני על מישהו שעשה משהו ממש מטומטם. "באמת, כל הכבוד! זה מסביר למה כל העולם מתקשר אלי מהבוקר, עד שהייתי צריך לנתק את הטלפון האדום מהקיר."

אלוהים, רק שלא יתחיל לספר לי על…

"סבא שלי היה איש חכם, ישראמן. היה לו פתגם: בחיים אל תשתין למעלה, למה בסוף זה יורד למטה ומתחיל להסריח."

חשבתי טובטוב על מה שעמדתי להגיד לו. "אני מבין, קמב"ץ. אתה בעצם אומר לי שאני צריך לשלוט יותר טוב בכעסים שלי כדי שלא אסתבך עם משרד הביטחון, נכון?"

"אני מתכוון שנמאס לי להסריח מהפיפי שלך, דביל. עכשיו עוף מפה, ולשם שינוי אל תשרוט לי את המשקוף."

זה היה הסימן שלי לקום, ללכת לדלת ולהתרחק משם לפני שהוא יקרקע אותי לתקופה בלתי מוגבלת. רגע לפני שיצאתי החוצה סובבתי את הראש אחורה. הקמב"ץ ישב מכופף ולידו ערימת מסמכים שהייתה הרבה יותר קטנה כשרק התקבלתי ליחידה. הוא התעכב על מסמך אחד מולו. לפתע הוא שמט את העט מידו וחפן את ראשו בשתי ידיו. שמתי לב כמה עיניו היו עייפות. לעזאזל, הוא לא היה כזה זקן פעם.

"מה קרה, ראובן?" הצלחתי לבסוף לשאול.

הוא הרים את ראשו אלי. כשהתמקדתי במסמך, ראיתי לפתע את הלוגו המוכר. יכולתי אפילו לזהות את החתימה. עוד פעם הוא יושב לקמב"ץ על הראש?

"אני לא יודע כבר, ישראמן. תאמין לי, אני כבר לא יודע מה לעשות איתו."

"זה האמריקאי, נכון? מה הוא רוצה היום, האפס הזה?"

הקמב"ץ חייך את החיוך העצוב שלו. "בוא נגיד שגם לו היו כמה דברים להגיד על הגיחה לסוריה. גם טופס 46-G באנגלית לא מילאת, נכון?"

"על זה?! על זה העלוקה יושב עליך?! עזוב אותך, קמב"ץ, שילך לאלף עזאזלים, ממתי זה מטריד אותך?"

"הוא שלח לי היום תמונה," מלמל הקמב"ץ, "הנה, תראה." הוא סובב אלי בקושי את מסך המחשב. האפס עמד ליד רחפת על קולית חדשה ונוצצת. אנחנו מתחננים לציוד הזה כבר שנה וחצי, וההוא רק עושה פיפס ומקבל את זה מיד. "אתה מבין?" המשיך הקמב"ץ, "הוא קודם יורד עלי ברמה המקצועית ואחר כך, כדי לסובב את הסכין עוד יותר, עוקץ אותי עם זה."

עמדתי שם, רועד מעצבים. הקמב"ץ סובב את המסך המצהיב בחזרה אליו והמשיך לקשקש את החתימה שלו על עוד מסמכים. עמדתי כבר להסתובב… ואז עצרתי.

"קמב"ץ…"

"מה, ישראמן?"

"יודע מה העכבר מצא לי בפיפי?" זה לא היה באמת עכבר. ככה קראנו לרמ"ד מדע של פראי"ר. הוא לא היה יוצא מהמעבדה ותמיד היה מסריח מכימיקלים, אז החלטנו ש"עכבר" זה הכינוי הכי מתאים. הוא בחור מבריק, אבל אני נשבע לכם שאני לא זוכר מה השם שלו.

"מים כבדים, שמעתי." אמר הקמב"ץ.

"זה היה אתמול. היום בבוקר הוא התקשר אלי. מסתבר שהשתן שלי מכיל גם חומצה פלואורואנטימונית."

"זה מדהים, ישראמן."

"נכון? החרא הזה אוכל כמעט הכל."

"לא, זה מדהים שאתה יודע להגיד מילים ארוכות כאלה."

"בקיצר, חשבתי על משהו," המשכתי, "אני תופס טיסה קצרה לשמי וושינגטון, מאתר את הרחפת, ומסמן עליה שטח טריטוריאלי."

הופה… ככה אני אוהב את העיניים של הקמב"ץ. הוא פתאום נראה צעיר יותר בעשר שנים, אם לא יותר.

"אתה תעשה כזה דבר בשבילי?" חייך הקמב"ץ.

"ראובן, אני טס לשם תוך שבע דקות וארבעים ושמונה שניות על השעון, מוצא את הכלי המזורגג הזה, ומצייר עליו מגן דוד עם הפיפי שלי."

"אתה תראה לחרא הזה מאיפה משתין המגן דוד, הבנת?"

"אני אראה לו, תאמין לי! ואחרי זה אני אחתום עליו בשמך, איך אני?"

"אתה תסמן אותו טובטוב, מבין? אני רוצה שהחומצה עם השם שלי יגיעו עד השאסי. תקרקע את החצי עיוור הזה."

"סמוך עלי, מילה של פראיר."

"אני אוהב אותך, ישראמן."

"אני אוהב אותך, ראובן."

"תפסיק להגיד 'אני אוהב אותך' ותפסיק לקרוא לי ראובן."

"אין בעיה, קמב"ץ."

"יאללה, לעבודה. יש לך היום גם עבודה בביירות, אל תפדח אותי."

"אני אספיק אפילו לקנות לך את השוקולד שאתה אוהב מהשדרה החמישית."

"טוס בזהירות, ישראמן."

רגע לפני שיצאתי מהדלת, פניתי אליו ושאלתי "אתה לא באמת קראת לי בגלל מנכ"ל משרד הביטחון, נכון?"

הקמב"ץ גיחך ואמר "מצידי אתה יכול לחרבן עליו אורניום."

צחקתי ועפתי משם. איזה תותח הקמב"ץ הזה. בשבילו אני מוכן לחפור מנהרה לליבת כדור הארץ. טוב, נפתח וייז, צריך להגיע לוושינגטון ואני לא רוצה להתברבר בדרך. שיט, לא זוכר את הכתובת… תגידו, מישהו זוכר איפה החנייה של ניק פיורי?

מודעות פרסומת
רשומה רגילה

7 מחשבות על “ישראמן והמים הכבדים

  1. פינגבק: ישרא-שנור | הכותב המתוסכל

  2. פינגבק: ישרא-כנס | הכותב המתוסכל

  3. פינגבק: ישראמן ונקמת הטסק מנג'ר | הכותב המתוסכל

  4. פינגבק: ישרא-ספקטרום | הכותב המתוסכל

  5. פינגבק: ישראמן ואני | הכותב המתוסכל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s