הומור, כללי

שיט שכותבים בסדנת כתיבה

בימים אלה, כפי שכבר הבנתם, אני מקיז דם בסדנת כתיבה יחד עם עוד 6 כותבים. כולנו ביחד אומללים, אך אופטימיים.

הסתבר לי לאחרונה, כי הבלוג הוא במה לא רעה לפרסם מדי פעם את הטקסטים שיוצא לי לכתוב שם. מעין מסגרת לא מחייבת לטקסט לא מחייב.

הגדרתי לעצמי כלל פשוט: לפרסם את הטקסט כפי שנכתב, בלי שיפוצים (אלא אם כן אמרתי אחרת). ייתכנו שגיאות ניסוח או כתיב.

תמיד תזכרו: הטקסטים הנכתבים בסדנת כתיבה הם… ובכן… לא נעים לומר… לא משהו. הסיבה היא פשוטה: יש לך כ-20 דקות לכתוב טקסט כלשהו. נותנים לך רעיון או תמה כלשהי ועכשיו מצופה שתרוץ איתו. האילתור הכפוי מאלץ אותך להפעיל את התאים האפורים ביתר שאת. ומדי פעם – יש אפילו ניצוצות. אל תדאגו, לא אצלי. הגזמתם.

אה כן, ואחר כך צריך להקריא לכולם את הדבר הזה! ולקבל משובים! איזה יופי!

אז הנה – פירור ראשון לפניכם.

הטקסט

החלטה אחת לא נכונה.
האמת שאני עושה לעצמי הנחות כשאני אומר את זה. היו לי למעשה שרשרת של הנחות לא נכונות:
קודם כל, העמדתי פנים שאני יודע לנסוע בסופת שלגים, כשהאמת היא שברגע שיורד קצת גשם אני מעקם את האף ומסתגר בין ארבעה קירות.
יודעים מה, עוד לפני זה עשיתי שטות, כשבכלל יצאתי למקום המסריח הזה. מה לי ולשלג, אלוהים אדירים? אני צריך להיות על החוף, עם הרגליים על כיסא ים וכוס עם שמשייה ביד. במקום זה, אני משקר לעצמי שאני סוג של אלפיניסט.
הלאה. השטות הבאה היא שנכנסתי לג'יפ המחורבן ולא בדקתי דלק. בחוץ כמו סיביר, שלג בגובה 2 מטר שנערם בחוץ, אבל האדיוט נכנס לג'יפ ונוסע, כאילו אין מחר.
יודעים מה? הטמטום החל ברגע שהסכמתי לצאת לחופשה הזאת. "אבל זכית בהגרלה, למה אתה לא יכול לצאת ולתת לנו קצת נחת?!" התבכיינה לי אימא שלי. לך תגיד לה שהדבר האחרון שאתה צריך זה לפרנס לה את הפולניות עם נקיפות מצפון וחליפה תרמית. אבל אין עם מי לדבר, ולפני שאתה שם לב אתה בשדה תעופה עם תיק עמוס בכובע צמר, גרביים חמות, מצפן, אולר שוויצרי וסנדביצ'ים עם שניצל. וואללה יופי, אימא, השניצל הזה מה זה עוזר לי עכשיו כשאני עומד פה באמצע קיבינימט ליד ג'יפ ריק מדלק, והשלג נערם עלי כאילו אין מחר.
בקיצר, מצאתי בתא כפפות עיפרון שבור ונייר טואלט. אני כותב עליהם כדי שלפחות יבינו איך הגעתי הנה. בהתחלה התלבטתי, כי זה בכל זאת נייר טואלט, אבל לבסוף הבנתי ששקעתי עמוק בחרא, מה שמפחית מאוד את הסיכוי שאוכל לנגב חרא בעתיד. אז לא צריך נייר טואלט.
מה שצריך זה אומץ. אומץ לבוא אחר כך לבית של ההורים ולצרוח: "נו, לקחתי את הפרס של ההגרלה. מרוצה?! נהנית לראות את הילד שלך כמעט קופא למוות בחופשת סקי מזורגגת?!"
דבר אחד אני יכול לומר לכם: זה ממש קשה לשבת ולכתוב בשלג. קודם כל – השלג נמס על הנייר והכתב נמרח. דבר שני, אתה הולך למות. אבל בעיקר מעצבן שהכתב נמרח. לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מסוגל לכתוב ככה. עם ההיפותרמיה אני דווקא מסוגל להסתדר. בכל זאת, גדלתי אצל אימא שלי.
אני עכשיו מסתכל על כל מה שכתבתי, וממש מתרגש. כתבתי כל כך יפה את כל מה שעובר עלי. אם אחרי כל זה קורה לי נס ומישהו עובר פה ומציל אותי, זו תהיה מה-זה פאדיחה. עד שכתבתי משהו כל כך פיוטי, עכשיו מישהו יבוא ויהפוך אותו לחסר משמעות? זין אני נותן עכשיו למישהו להציל אותי. שיציל מישהו אחר – אני לא פראייר.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה

2 מחשבות על “שיט שכותבים בסדנת כתיבה

  1. פינגבק: הקסם הראשון שלי | הכותב המתוסכל

  2. פינגבק: ישראמן והמים הכבדים | הכותב המתוסכל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s